פסק – דין

כללי

1. לפני תובענה במסגרתה עותרים התובעים, כולם בני משפחה אחת, לקבוע כי כל ההסכמים אשר נחתמו ביניהם לבין הנתבעים 1 – 4, אף הם בני משפחה אחת, ביחס לנחלה בכפר מעש (להלן: "העיסקה") – בטלים וחסרי כל תוקף. עיקר טענתם של התובעים היא כי העיסקה לא השתכללה מפאת פגמים שונים שנפלו בהתקשרות, ובראשם, פגמים בהתקשרות עם אב המשפחה, מר סמי קופל ז"ל, הבעלים הרשום של הנחלה, אשר לדאבון הלב, נפטר במהלך המשפט.

רקע עובדתי

2. העיסקה בה עסקינן היא עסקת מכר של מקרקעין המצויים בחלקות 121א' ו- 121ב' בגושים 6721 ו-6723 בכפר מעש (להלן: "הנחלה בכפר מעש" או "הנחלה"), אשר המגעים לכריתתה התקיימו בחודשים יוני-יולי 2008. במסגרת עיסקה זו היו התובעים (להלן: "קופל"), אמורים להעביר לנתבעים 1 – 4 (להלן: "מאיר-גרבי") את הנחלה בכפר מעש, ולקבל בתמורה ממאיר-גרבי שתי דירות שיבנו על מקרקעין אחרים, וכן תשלום כספי בסך של כ- 1.1 מליון ש"ח.

3. הבעלים הרשום של הנחלה בכפר מעש בעת הרלוואנטית, היה אבי משפחת קופל, מר סמי קופל ז"ל (להלן: "מר קופל"), שהלך לעולמו ב- 30.7.2012, לאחר שהוגשו הסיכומים בתיק זה. ואולם, כבר בעת המשא ומתן על העיסקה, דהיינו בחודשים יוני-יולי 2008, היה מצבו הרפואי של מר קופל בכי רע. בעת האמורה היה מר קופל בן 84, הוא כבר עבר לפחות שני אירועי מוח (ב- 1999 ובמרץ 2008), וסבל מדמנציה, שאובחנה אצלו לראשונה בשנת 2006. נוכח מצבו זה שהה מר קופל במוסדות רפואיים שונים, כאשר במועדים בהם עסקינן, היה מאושפז במוסד הנקרא "מרכז רפואי לסיעוד והחלמה ארבל" (להלן: "מוסד "ארבל""). נקדים ונאמר כי מצבו הרפואי של מר קופל הוא סוגיית המפתח במשפט, ועוד נרחיב בו בהמשך.

4. על גבי הנחלה שבכפר מעש מצויים שני בתים וארבעה קרוואנים. באחד הבתים מתגוררים בתו של מר קופל, גב' חיה כהן (התובעת 2. להלן: "הבת חיה"), המוגדרת כ"בת ממשיכה", ובעלה, מר אלי כהן (התובע 3. להלן: "הבעל אלי"). בבית האחר (שהיה בעבר ביתו של מר קופל) מתגורר מר עופר לוינסקי (התובע 5. להלן: "הנכד עופר"), שהוא נכדו של מר קופל מבתו השניה, גב' ליאורה חפר (התובעת 4, המתגוררת בקיבוץ גזית שבעמק יזרעל. להלן: "הבת ליאורה"). ארבעת הקרוואנים מושכרים על ידי הבת חיה לשוכרים משתנים.

5. התובעים (ובפרט הבת חיה), היו מעוניינים עוד קודם לאירועים מושא ההליך הנוכחי בבחינת האפשרות למכירת הנחלה בכפר מעש. העיסקה נושא תיק זה צמחה בעקבות ניסיון כושל של מר ויקטור גרבי (הנתבע 2. להלן: "מר גרבי"), מתווך מקרקעין במקצועו, ומר אפרים לוי (הנתבע 4. להלן: "מר מאיר"), שהינו חותנו של מר גרבי, ואיש נדל"ן מוכר, לעניין אדם בשם עדי צים ברכישת הנחלה בעסקת "נטו" של כ- 4.1 מיליון ₪. בין הצדדים התקיימה ביום 16.6.2008 פגישה, וסוכם כי הם יפגשו בשנית ביום המחרת בניסיון לסכם את פרטי העיסקה. ואולם, לפגישה זו לא התייצב מר עדי צים, ומר מאיר הציע כי הוא ירכוש את הנחלה, בגרסה אחת עבור עצמו, ובגרסה אחרת עבור בתו, עו"ד הילה גרבי (להלן: "עו"ד גרבי"), וחתנו, מר גרבי. הצדדים קיימו משא ומתן קצר, ובסיומו נערך ביניהם זיכרון דברים בו סוכמו פרטיה העיקריים של העיסקה.

6. ואלו פרטי העיסקה, כפי שנכתבו בזכרון הדברים מיום 17.67.2008, שנערך בכתב ידה של עו"ד גרבי (העותק המקורי של זכרון הדברים הוגש, וסומן נ/5. להלן הוא יכונה "זכרון הדברים בכתב יד"). הצדדים להסכם הם מר קופל, שהוגדר "המוכר", ומר מאיר, שהוגדר "הקונה". המוכר התחייב למכור את הנחלה בכפר מעש וזאת בתמורה לדירת מיני-פנטהאוז (בבניין של 8 קומות בקומה 6 – 7), דירת 5 חדרים (בבניין של 8 קומות בקומה 2) (להלן יכונו הדיות הללו יחדיו "דירות התמורה") ותשלום כספי בסך מיליון ש"ח (מתוכם 300 אלף ש"ח ישולמו בחודש יולי, והיתרה "בקבלת החזקה או בהעברה של הנחלה על שם הקונה"). עוד נקבעו בזכרון הדברים הוראות לעניין אופן העברת דירות התמורה על שם הבת חיה ובעלה אלי, שהוגדרו כ"היורשים החוקיים של סמי קופל" (הכוונה היתה להעביר להם תחילה את הקרקע, ולאחר מכן לבנות עליה את הדירות במימון הקונה), המיסים יחולו על הקונה (קרי, המדובר ב"עסקת נטו"), המפרט הטכני שיקבלו היורשים וזכות בחירה מסויימת שתינתן להם (קבלת דירת המיני-פנטהאוז בבניין בן 12 קומות תמורת 30 אלף ₪).

זכרון הדברים בכתב יד נחתם על ידי הבת חיה ובעלה אלי, וזאת תחת הכותרת "היורשים", ועל ידי מר מאיר, תחת הכותרת "הקונה". במקום המיועד לחתימות נכתבה גם הכותרת "המוכר", אך אין כל חתימה מתחת לכותרת זו, לא של מר קופל ולא של כל אדם אחר.

7. במהלך השבוע שלאחר מכן נחתמו על ידי הצדדים להליכים אלו שורה של מסמכים נוספים. להלן סקירה של מסמכים אלו:

א. זכרון דברים מודפס, אשר ככל הנראה נערך אף הוא ב- 17.6.2008 על ידי עו"ד גרבי (נספח א' לכתב התביעה; להלן: "זכרון הדברים המודפס"). זכרון הדברים המודפס דומה בעיקרו לזה שנערך בכתב היד. השינויים העיקריים הם כדלהלן: ראשית, זהות "הקונה" שונתה ל"אפרים מאיר ו/או מי מטעמו"; שנית, התמורה הכספית שהובטחה למוכר (מר קופל) הוגדלה ב- 100,000 ₪, כך שבתשלום השני ישולמו 800,000 ₪ במקום 700,000 ₪; שלישית, נקבע כי לדירת הפנטהאוז יתווספו שתי חניות ומחסן ולדירה הרגילה חניה אחת; רביעית, נאמר כי היורשים החוקיים יישארו בביתם עד להשלמת בניית דירות התמורה; חמישית, נקבע פיצוי מוסכם של 100 אלף דולר. גם זכרון הדברים המודפס חתום על ידי הבת חיה ובעלה אלי ועל ידי מר מאיר, ואינו חתום על ידי מר קופל (למרות שהושאר מקום לחתימתו).

1. זכרון דברים ממועד לא ידוע (צורף כנספח ה' לתצהירו של מר מאיר), ואשר יתכן כי נחתם אף הוא ב- 17.6.2008. בזכרון דברים זה התמורה הנקובה לרכישת הנחלה הינה 4,000,000 ₪. השוני המהותי הוא שהתמורה הוא כספית, ואין כל איזכור לדירות התמורה. על זכרון דברים זה חתומים מצד אחד הבת חיה ובעלה אלי ומצד שני מר מאיר. כן יש מקום לחתימת מר קופל, הבת ליאורה והנכד עופר, ואולם הם אינם חתומים על מסמך זה. בין הצדדים אין מחלוקת כי למסמך זה אין תוקף משפטי, שכן לדבריהם מתווה זה של העיסקה נזנח (ראו פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 704).

ג. חוזה מכר ממועד בלתי נקוב (נספח ב' לכתב התביעה. להלן: "חוזה המכר החתום על ידי מר קופל"), שככל הנראה נחתם על יד מר קופל ביום 18.6.2010 (ראו עדותה של עו"ד גרבי בעניין. פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 721 שורה 22 - עמוד 722 שורה 11). בשונה מזכרון הדברים בכתב היד, התמורה הנקובה בחוזה מכר זה הייתה כספית, והועמדה על סך 3,400,000 ₪, אשר ישולמו בחלקים, כמפורט בחוזה זה. גם בחוזה המכר החתום על ידי מר קופל לא מוזכרות דירות התמורה. חוזה זה נחתם על ידי מר קופל, עת שהה במוסד "ארבל", וחתימתו אומתה על ידי עו"ד גרבי, שציינה על גבי חוזה המכר כי "חתימתו [של מר קופל] נעשתה מתוך רצון חופשי וללא כפיה כלשהי מצד גורם כלשהו...". חוזה המכר החתום על ידי מר קופל לא נחתם על ידי גורם אחר מלבדו, ואין חולק כי אין הוא מייצג את פרטי העיסקה שסוכמו בין הצדדים.

ד. הסכם הנושא את הכותרת "זכרון דברים" מיום 20.6.2008, החתום על ידי הבת חיה ובעלה אלי, מזה, ומר מאיר מזה, והמבהיר כי מבין כל ההסכמים שנחתמו, "הנוסח של ההסכם שבו הקונה אפרים מאיר נותן למוכרים חיה ואלי כהן 2 דירות מגורים לפי ת.ב.ע. 2008 יגבר על כל ההסכמים האחרים" (נספח ב1 לכתב התביעה).

ה. חוזה מכר הנושא את התאריך 26.6.2008 (להלן: "חוזה המכר החתום על ידי הבנות"). חוזה זה נערך בין מר קופל, שהוגדר כ"המוכר", לבין עו"ד גרבי ומר גרבי, שהוגדרו כ"הקונה". במסגרת הסכם זה התחייב מר קופל למכור לעו"ד גרבי ולמר גרבי את הנחלה בכפר מעש תמורת 3.4 מליון ₪ (אין בהסכם זה כל איזכור של דירות התמורה). כן נקבעו בהסכם פרטים נוספים החיוניים לביצוע עסקת מקרקעין כגון מועדי תשלום, התחייבויות לעניין העברת הקרקע וכיו"ב. מעניין לציין כי החובה בתשלום המיסים הוטלה בהסכם זה על המוכר (קרי, המדובר ב"עסקת ברוטו"). חוזה המכר הזה חתום על ידי שתי בנותיו של מר קופל, חיה וליאורה, וזאת הן כמיופות כוח של אביהן, והן כערבות באופן אישי, ביחד ולחוד, לכל חיובי המוכר. גם ביחס לחוזה מכר זה אין חולק כי אין הוא מייצג את ההסכמות שהיו בין הצדדים.

ו. חוזה ממועד בלתי ידוע בין גב' שולמית מאיר (הנתבעת 3) לבין הבת חיה ובעלה אלי, החתום על ידיהם, והמסדיר מכירת חלקים בלתי מוגדרים במגרשים עליהם אמורות היו להיות מוקמות דירות התמורה שהובטחו לקופל במסגרת העיסקה (להלן: "מקרקעי התמורה"), וזאת כנגד 65 אלף דולר (נספח ד' לכתב התביעה. להלן: "החוזה עם גב' מאיר"). הסכם זה, שהתמורה על פיו לא שולמה, נועד ככל הנראה להפוך את העברת דירות התמורה למר קופל לעסקת קומבינציה.

8. הטעם לחתימת שורת ההסכמים הללו לא הובהר די צורכו במהלך המשפט. לטענת ב"כ הנתבעים 1 – 4 הדבר נבע מכך שהתובעים התלבטו בין האפשרות לקבל את עיקר התמורה בדירות לבין האפשרות לקבל את עיקרה בתשלום כספי. הסבר זה מעורר תהיות, כבר מהטעם שההסכמים שנכרתו, ובמיוחד אלו שדיברו על תמורה כספית, אינם משקפים עיסקה מתקבלת על הדעת מבחינת קופל (כך, למשל, חוזה המכר עם הבנות מדבר על עסקת "ברוטו" של 3.4 מליון ₪, בעוד שלפי זכרון הדברים המודפס היו קופל זכאים לעסקת "נטו" שערכה כ- 4.5 מליון ₪). במצב דברים זה מתעורר חשד כבד כי תכליתם של ההסכמים הנוספים (ובמיוחד אלו שהוגדו בכותרת "חוזה", להבדיל מ"זכרון דברים", דהיינו חוזה המכר החתום על ידי מר קופל, חוזה המכר החתום על ידי הבנות והחוזה עם גב' מאיר) היתה ליצור עיסקה מדומה, שתאפשר להפחית את חבות המס שתנבע מהעיסקה. ודוק, לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון העבירו הנתבעים
1 - 4 דיווח אמת על העיסקה לרשויות המס. עם זאת, ככל שאכן סוכם בין הצדדים על העברת דיווח פקטיבי לרשויות המס בעת סיכום העיסקה, אינני משוכנע שדי בדיווח אמת לאחר שמתעורר סכסוך בין הצדדים כדי להכשיר את השרץ. עם זאת, לאור המסקנה אליה הגעתי בדבר תוקף העיסקה, אמנע מלנקוט עמדה בשאלה אם ראוי היה לקבוע כי הנעיסקה בטלה מאחר שמדובר בעיסקה פסולה (לעניין זה השוו, לאחרונה, ע"א 6667/10 טנדלר נ' קוזניצקי (ניתן ב- 12.9.12)).

9. בצד המסמכים שנחתמו על ידי הצדדים נחתם ביום 19.6.2008 יפוי כח כללי נוטריוני, לפיו ייפה מר קופל את בנותיו לעשות כל פעילות משפטית עבורו (להלן: "יפוי הכח הנוטריוני"). הנוטריון שאימת את יפוי הכח היה עו"ד אריה צוק (להלן: "עו"ד צוק"). תוקפו של יפוי כוח זה עומד, במידה רבה, במרכזו של ההליך שלפני.

להשלמת התמונה יצויין כי ביום 26.6.2008 נערך יפוי כח בלתי חוזר בשמו של מר קופל המייפה את כוחם של עו"ד עזרא גולן, עו"ד יצחק מקלר או עו"ד גרבי לפעול ביחס לנחלה בכפר מעש (להלן: "יפוי הכח הבלתי חוזר"). יפוי הכח הבלתי חוזר נחתם בשמו של מר קופל על ידי הבת חיה והבת ליאורה, וזאת מכוח יפוי הכוח הנוטריוני. חתימת השתיים אושרה על ידי עו"ד גרבי [נספח ה לכתב התביעה].

10. לאחר הדברים הללו עלתה העיסקה על שרטון. את קו השבר של העיסקה ניתן למקם, באופן גס, ביום 4.7.2008, מועד בו התקיימה פגישה בין הצדדים (להלן: "הפגישה"), שנכחו בה הבת חיה ובעלה אלי, הבת ליאורה, מר מאיר, עו"ד גרבי ומר גרבי, וכן עו"ד צבי מנדל אשר הצטרף לפגישה מטעמם של התובעים (להלן: "עו"ד מנדל"). פגישה זו הוקלטה ותומללה, וצורפה כנספח ד' לכתב ההגנה (להלן: "התמליל". יצויין כי ב"כ קופל טענו כנגד קבילות ההקלטה והתמליל. מאחר שאינני סבור שיש בהקלטה כדי להשפיע על תוצאות פסק הדין אמנע מלהתייחס לטענות אלו, ואניח לטובת הנתבעים כי ההקלטה והתמליל קבילים). בפגישה הועלו סימני שאלה מכיוונם של התובעים לעניין התמורה (ראו למשל עמוד 5 לתמליל, שורות 7 – 18). במהלך הפגישה טענה הבת ליאורה כי החתימה נעשתה "בלחץ", ויש בעיות בלתי פתורות. לדבריה: "התחושה שלנו, אחרי שהתייעצנו גם ... היא פשוט קיפוח" (תמליל בעמוד 4, שורות 14 – 25). לקראת סוף הפגישה דובר על שיפוצים ושינויים בהסכמים, אך דבר לא נסגר, למעט שהצדדים יפגשו אצל עו"ד מנדל. לטענת התובעים, בפגישה זו הבינו שנפלו קורבן למרמה (גם בשל הנוסחים השונים ביחס לתמורה). מי שהעלה חשש זה ביתר שאת היה הנכד עופר. לדבריו הוא הראה את החוזה לחברה, עו"ד בהשכלתה, ממנה הבין "[ש]ששום דבר פה לא נכון, לא כשר..." (פרוטוקול 21.3.2010 עמוד 278 שורה 18). מנגד, לדברי הנתבעים, המשבר היה מלאכותי, ובא משום סחטנות התובעים לקבל עוד ועוד בתמורה לנחלה. כן הדגישו שעניין חוסר הכשרות המשפטית של מר קופל כלל לא הועלה בפגישה.

11. כיוון שכך פנו התובעים לייעוץ אצל עו"ד מנדל, שמסר להם כי אם רוצים לקדם את העיסקה היא צריכה להעשות בצורה "חוקית". או אז החלו תכתובות, שיחות ומכתבים בין באי כוח הצדדים. חלקם יפורטו להלן. ביום 27.7.2008 פנה ב"כ של הנתבעים 3 – 4, עו"ד איתן בן דוד (להלן: "עו"ד בן דוד"), לעו"ד מנדל, במכתב שכותרתו "עסקת מכירה בכפר מעש ה"ה סמי קופל", בה הוא ביקש ליידע כי מרשיו מדווחים על העיסקה לשלטונות המס, ובאם ייגרם נזק עקב הפרת מר קופל את התחייבויותיו או אי שיתוף פעולתו עם מרשיו בדיווח למס שבח ולמינהל, יישא בו מר קופל. כן ציין כי מרשיו, מוכנים ומזומנים לשלם סך של 300,000 ₪ על פי המוסכם בזכרון הדברים, ובהעדר הסכמה לקבל את הסכום, הוא יופקד בנאמנות בידיו לא יאוחר מסוף חודש יולי 2008. עוד באותו יום הודיע עו"ד אברהם מיכלביץ שייצג אז את התובעים (להלן: "עו"ד מיכלביץ") לעו"ד בן דוד על ביטול העיסקה במכתב שכותרתו: "הודעה על ביטול עסקת מקרקעין מיום 26.6.2008". הנימוק העיקרי שצויין בהודעה זו היה אי כשירותו של מר קופל. עו"ד בן דוד השיב ביום 3.8.2008 כי הודעת הביטול תמוהה ויש בה משום הפרה יסודית של ההסכם. ביום 3.8.2008 ענה עו"ד מיכלביץ שנשגב מבינתו איך מסמך שנחתם על ידי אדם בלתי כשיר מחייב, ושאל את עו"ד בן דוד האם דיווח על העיסקה לשלטונות המס ולמינהל, והציע שאם לא – שלא יעשה זאת. ביום 4.8.2008 השיב עו"ד בן דוד כי הוא מתכוון להשלים את רישום העיסקה אצל כל הרשויות (וכך באמת עשה ביום 5.8.2008). ביום 7.8.2008 דיווח עו"ד עזרא גולן (להלן: "עו"ד גולן"), מטעמם של הנתבעים על העיסקה ביחס למקרקעי התמורה (קרי, על החוזה עם גב' מאיר).

12. כיוון שכך, פנה ביום 18.8.2008 עו"ד מיכלביץ (להלן: "עו"ד מיכלביץ") למנהל מיסוי מקרקעין מחוז מרכז, במכתב שכותרתו "הודעה על ביטול הצהרה בעיסקה שלא נעשתה – שומה מס' 108200239 – משק (חלקה) 121 בגוש 6723". במכתב נטען כי לא נעשתה עיסקה בין מר קופל ואפוטרופסותיו. בסעיף 4 הדגיש עו"ד מיכלביץ: "מר סמי קופל היה בכל הזמנים הרלבנטיים להצהרה ולנספחיה בלתי כשיר מבחינה נפשית וקוגנטיבית, כעולה מתעודת הרופא מיום 21.6.08 שתצלומה מצורף ומסומן א, להתחייב בכל עיסקה או ליפות כוחם של אחרים לחתום בשמו על ביצוע עיסקה". כן הצביע עו"ד מיכלביץ על פגמים נוספים בהסכמים, לרבות על יפוי הכח הנוטריוני שהיה חסר תוקף, מאותה סיבה ממש. במכתב זה מציין עו"ד מיכלביץ כי שלח לקונים, ולעורך דינם, עו"ד בן דוד, מכתב ביטול ולפיכך, הוא מבקש לא להוציא למר קופל כל שומה שיש בה כדי לחייבו בתשלום או בדרך כלשהי.

13. להשלמת התמונה יצויין כי ביום 25.2.2009 מונה הנכד עופר לשמש אפוטרופוס על רכושו של מר קופל, וכי מכוח מנוי זה הוגשה ביום 23.6.2009 התביעה שלפני בשמו של מר קופל ובני משפחתו.

תמצית טענות הצדדים

14. התובעים טוענים כי יש לבטל את סדרת ההתקשרויות מכמה טעמים שעיקרם להלן: מדובר בתרמית או במרמה שמטרתה להוציא את הנחלה מידיו של מר קופל בתמורה לנזיד עדשים. לטענתם, על התרמית למדו במהלך המשא ומתן. בנוסף, מדובר בעיסקה פיקטיבית, אשר לא דווחה לרשויות המס במלואה; העיסקה לא השתכללה לכדי הסכם מחייב משום שההסכמים היו חסרים בפרטים מהותיים; מר קופל לא היה כשיר להתחייב בהסכמים וביפויי כח עליהם חתם, ובנותיו מעולם לא הוסמכו להתקשר בעיסקה בשמו.

15. הנתבעים דוחים את הטענות כדלקמן: טענת המרמה הוכחשה ונטען כי דווקא התובעים לקו בתום לבם שכן מטרת התביעה הייתה לשפר את התמורה שהובטחה להם; אין ממש בטענה כי העיסקה לא דווחה דיווח אמת לרשויות המס; באשר להסכמים, ניסוחם מסויים דיו לפי מבחני הפסיקה המקובלים; טענת אי הכשירות אף היא הוכחשה, ואף נטען כי הועלתה לראשונה רק בשלב מאוחר של המגעים בין הצדדים, עובדה המהווה אינדיקציה לחוסר תום ליבם של התובעים. כן נטען כי הבקשות למנות את הנכד עופר כאפוטרופוס על רכושו של מר קופל הוגשה מטעם אחד ויחיד, להתחמק מהעיסקה או להפעיל מנוף ולחץ לשדרוג תנאיה. ומעבר לכך, התביעה הוגשה בשיהוי רב.

התנהלות ההליך

16. ראשית ההליך בכתב תביעה שהוגש ביום 23.6.2009 (כשנה לאחר חתימת זיכרון הדברים בכתב יד). אז גם הוגשה בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, למנוע מהנתבעים מלבצע כל פעולה לקידום העיסקה. כן ביקשו התובעים כי הנתבע 5 לא יטפל בשלב זה בשומות העיסקה ובגבייה. ביום 2.7.2009 התנהל דיון בבקשה לפני נשיאת בית המשפט דנא, השופטת הילה גרסטל, במסגרתו התקבלה הצעת בית המשפט, לפיה, יינתן צו מניעה כמבוקש, עד מתן פסק דין. כן נקבע כי מעבר לתצהירים שהוגשו בתיק ייתאפשר לצדדים להגיש תצהירי עדות נוספים, להם יצורפו כל המסמכים הנדרשים. כן נקבע הליך גילוי מסמכים הדדי, והוסכם כי מעמד הנתבעים 5 – 8 הוא כנתבעים פורמאליים.

17. ביום 17.8.2009 הגישה הפרקליטות בקשה בשם הנתבעים 5 – 7, להבהיר כי ההסכמה שהושגה בין הצדדים אינה מחייבת את הנתבעים הפורמאליים, וכי אין בכך כדי לגרוע מסמכויות רשות המס להמשיך לטפל בהליכי השומה. ביום 24.9.2009 קבעה הנשיאה גרסטל כי: "אין ספק שהצו אינו חל על המדינה, אם כי עדיף שלא ינקטו הליכים עד מתן פסק הדין, לנוכח המועד הקרוב הקבוע להוכחות". יוער כי ביום 14.4.2010 הונחו רשויות המקרקעין כי רישום צו המניעה יתוקן כך שצו המניעה יחול על הנחלה, ולא, כפי שנרשם בטעות על מקרקעי התמורה.

18. ביום 10.9.2009 הוגש כתב ההגנה מטעם הנתבעים 1 – 4. בהמשך הוגשו התצהירים ובקשות לזימון עדים. ביום 29.11.2009 הוסכם כי התיק יועבר לגישור, ואולם הליכי הגישור, למרות שנדמה היה כי הם עשויים להוביל לפתרון של פשרה, לא עלו יפה. לאור זאת נקבע התיק להמשך הוכחות.

19. בתיק התקיימו ששה מועדי הוכחות, במסגרתם נשמעו כעשרים עדים, בכללם, רופאים ומומחים רפואיים בתחומי הנוריולוגיה, הגאריאטריה והפסיכיאטריה. במקביל, עדיין ניסו הצדדים, גם נוכח המלצותי, לנהל משא ומתן למציאת פשרה בסכסוך זה, אך גם ניסיון זה לא צלח. כיוון שכך, הליך ההוכחות מוצה עד תום. בסיומו, הגישו התובעים ביום 25.10.2011 את סיכומיהם. סיכומי הנתבעים 1 – 4 הוגשו ביום 18.1.2012. סיכומי תשובה הוגשו ביום 19.2.2012. לאחר שעיינתי בקפידה בכל אשר הובא לפני, שקלתי את חוות הדעת כולן, בחנתי את המסמכים הרבים ואת העדויות שנפרשו בתיק זה, להלן הכרעתי.

דיון והכרעה

20. כבר בפתח הדברים אומר כי לא מצאתי ממש בטענות התובעים כאילו הנתבעים 1 - 4 ביקשו לרמותם (לעניין הטענה כי היתה כאן עיסקה פקטיבית מתוך כוונה לרמות את שלטונות המס ראו פיסקה 8 לעיל). התיאור כאילו הנתבעים סובבו את התובעים בכחש על מנת להניעם למכור את הנכס, אינו משכנע. רעיון מכירת הנחלה לא היה זר לתובעים (במיוחד לא לתובעת 2), אף טרם עיסקה זו. התובעים אומנם אינם מנוסים בעסקאות מקרקעין, ואולם לא היה דבר שחייב אותם להתקשר בעיסקה במהירות, ולא היה דבר שמנע מהם מלהיעזר בעורך דין כבר בתחילת המשא ומתן. אף בתנאי העיסקה קשה למצוא חוסר הגינות מובנה, במיוחד בשים לב לכך שהעברת החזקה והבעלות במשק נדחו עד למועד בו יועברו דירות התמורה.

21. מאידך, ראוי לדחות גם את טענת השיהוי שהועלתה על ידי הנתבעים. אכן, יתכן כי התובעים יכלו להזדרז יותר בהגשת תביעתם, ואולם העיכוב מוסבר בחלקו בצורך לפעול למינוי אפוטרופוס לרכוש למר קופל (מינוי שניתן לנכד עופר ביום 25.2.2009). זאת ועוד, אם אכן יש פגם המביא לבטלות העיסקה (בין אם מחמת העובדה שאין בה כדי לחייב את מר קופל ובין אם בשל בעיית מסויימות) הרי שקשה לראות כיצד שיהוי בהגשתה מצדיק מתן אפשרות לתובעים להמשיך בביצועה הלכה למעשה (בהקשר זה יש לזכור כי התביעה איננה רק לסעד הצהרתי, אלא גם לציווי שימנע מהנתבעים לקדם את העיסקה, בין השאר באמצעות יפוי הכוח הבלתי חוזר).

22. נותרו אפוא שתי טענות שצברו גוף ונפח במהלך ניהול ההליך: מסוימות העיסקה וכוחה המחייב כלפי מר קופל. ככל שהדברים נוגעים לטענת המסויימות, הרי שנטייתי היא לקבל את דעת ב"כ הנתבעים 1 – 4 לפיה הפרטים שהיו מוסכמים על הצדדים די בהם כדי לגבש את פרטיה המהותיים של העיסקה. כפי שעולה בברור מהסיכומים, אין הצדדים חלוקים על כך שהעיסקה בה דובר היא עסקת "נטו" המתייחסת למכירת הנחלה בכפר מעש כנגד שתי דירות התמורה (שהוגדרו ותוארו באופן מספק) וסכום כספי של 1.1 מליון ₪ (ממנו 300 אלף ₪ לאלתר והיתרה עם העברת הנחלה לידי הרוכשים). כן אין מחלוקת של ממש כי מר מאיר התכוון שהנכס יועבר לבתו עו"ד גרבי, ולבעלה מר גרבי. במצב דברים זה הנתון היחדי שלא סוכם הוא מועד ביצוע העיסקה (קרי העברת הנחלה כגד דירות התמורה), ואולם עניין זה ניתן להשלמה, במיוחד כאשר דירות התמורה נבנות במסגרת פרוייקט כולל, וכאשר עד המסירה נותר כל צד מחזיק בנכס המקרקעין שהוא מביא לעיסקה (דהיינו קופל מוסיפים ליהנות מהאפשרות להתגורר בנחלה, ולקבל את דמי השכירות מהקרוואנים עד לקבלת דירות התמורה).

23. מאידך, ביחס לטענה האחרת שהעלו התובעים, לפיה אין לעיסקה תוקף, מאחר שאין היא יכולה לחייב את המוכר, מר קופל, הגעתי לכלל דעה שאין לנתבעים 1 – 4 תשובה של ממש לכך. להלן אבהיר עניין זה.

האם העיסקה יכולה לחייב את מר קופל

24. השאלה המרכזית בתיק זה הינה האם ניתן לקבוע כי העיסקה מחייבת את מר קופל. ויובהר, אין מחלוקת בין הצדדים כי היה ברור למאיר-גרבי עוד מתחילת המשא ומתן בינם לבין הבת חיה, כי למרות העובדה שהיא זו שמתגוררת בנחלה, ואף מהווה "בת ממשיכה", הרי שהעיסקה למכירת הנחלה צריכה להיות, מבחינה משפטית-פורמאלית, עם אביה, מר קופל. מטעם זה צויין בכל המסמכים שנחתמו כי המוכר הוא מר קופל, וצויין כי חתימות הבנות נעשות בשמו או כיורשיו. זאת ועוד, נסיונה של עו"ד גרבי להחתים את מר קופל עצמו על חוזה, והעובדה שמר מאיר דאג לכך שנוטריון מטעמו (עו"ד צוק) יחתים את מר קופל על יפוי כוח נוטריוני, מלמד שלמאיר-גרבי היה ברור עוד מתחילת העיסקה כי קשירתו של מר קופל אליה חיונית על מנת שיהיה לה תוקף משפטי.

25. ואכן, לא יכולה להיות מחלוקת כי עד לפטירתו היה מר קופל הבעלים של הנחלה, וכי איש מלבדו לא היה רשאי להעביר בה בעלות בחייו. ודוק, יורשיו של אדם רשאים ליטול על עצמם התחייבויות עתידיות הנוגעות לנכס ספציפי העתיד להגיע לרשותם במסגרת צוואה (ראו ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757 (1975). ואולם, במקרה שלפני לא ביקשו היורשות ליטול על עצמן התחייבות עתידית שכזו, ומאיר-גרבי לא חפצו לקבלה. רצונם של הצדדים היה בביצוע עיסקה שתתממש גם בחייו של מר קופל, ולשם כך ברור היה להם שנדרש כי העיסקה תהיה מחייבת מבחינה משפטית כלפי מר קופל.

26. ודוק, המקרה שלפני אינו מקרה בו שותפים בזכויות בנכס נוטלים על עצמן התחייבות לבצע עיסקה ביחס לנכס, ומתברר כי קיים פגם בכשירותו של אחד מהם (למצב דברים זה ראו סעיף 55(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 וכן דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים", דיני חיובים – חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994) 252 – 263). במועד בו נוהל המשא ומתן על העיסקה היה לנכס בעלים אחד בלבד, מר קופל, והעיסקה היתה אמורה להיות עימו, ביוזמת והסכמת יורשיו. פשיטא, כי מבלי שיווצר הקשר המשפטי הקושר את מר קופל לעיסקה, אף לא ניתן לתת לה תוקף כלשהו כלפי יורשיו.

27. על מנת שהעיסקה תחייב את מר קופל נדרש שהוא עצמו יסכים להתחייב בה, או שגורם המורשה להתחייב בשמו יבצע את אקט ההתקשרות. דומה כי אין חולק שהחלופה הראשונה, התקשרות ישירה של מר קופל בהסכם, אינה מתקיימת בעניננו. אומנם, מר קופל הוחתם על ידי עו"ד גרבי ביום 18.6.12 על חוזה מכר, ואולם לא רק שמאיר-גרבי לא חתמו על נוסח זה, אלא שברור וגלוי כי המדובר בהסכם פקטיבי, שאינו משקף את תנאי ההתקשרות שסוכמו בין הצדדים (וראו פסקה 7(ג) לעיל).

28. נותרה אם כן החלופה כי גורם המורשה להתחייב בשמו של מר קופל התקשר בעבורו בעיסקה. גורם זה, במקרה בו עסקינן, יכול להיות רק בנותיו: הבת חיה, אשר חתומה (יחד עם בעלה אלי) על זכרון הדברים בכתב יד ועל זכרון הדברים המודפס, והבת חיה והבת ליאורה, החתומות שתיהן בשם מר קופל על חוזה המכר עם הבנות.

29. אפס, גם האפשרות להכיר בכך שהעיסקה מחייבת את מר קופל לאור פעולות בנותיו אינה יכולה להתקיים במקרה שלפני, וזאת ממספר טעמים חילופיים: ראשית, מצבו הרפואי של מר קופל במועד בו נטען שנתן הרשאה לבנותיו, דהיינו ב- 19 ביוני 2008 (מועד חתימת יפוי הכוח הנוטריוני. להלן: "המועד הקובע"), היה כזה, שמר קופל לא יכל לגבש גמירות דעת, וממילא לא יכל להסמיך אדם לפעול בשמו. במצב דברים זה האפשרות היחידה להסמיך אדם לפעול בשמו של מר קופל, היתה באמצעות מינוי אפוטרופוס על רכושו. שנית, מר קופל לא ביצע כל פעולה תקפה המסמיכה מי מבנותיו, או כל אדם אחר, לפעול בשמו למכירת הנחלה; שלישית, אף אם היו בנותיו של מר קופל מוסמכות לפעול בשמו, ספק אם הן עשו שימוש בהרשאה שכזו באופן המחייב את מר קופל. להלן אבהיר הנמקות אלו, שדי היה בכל אחת מהן לבדה על מנת להביא לקבלת התביעה.

האם מר קופל יכל למנות מיופה כוח במועד הקובע (19 יוני 2008)?

30. סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962 קובע את הכלל הגדול לפיו "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית-משפט". מינוי מיופה כוח הוא בגדר "פעולה משפטית", ועל כן החזקה היא שאדם שלא הוגבלה כשרותו בחוק או בפסק דין הוא אדם המוסמך למנות לעצמו מיופה כוח (ראו אהרון ברק, חוק השליחות (תשנ"ו) 662 – 663).

31. ואולם, העובדה שדיני הכשרות המשפטית אינם שוללים את סמכותו של אדם שלא הוכרז כפסול דין לבצע פעולות משפטיות אינה מלמדת כי אדם שכזה יכול לגבש את גמירות הדעת הדרושה על מנת לבצען. עמדו על כך פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן בספרם:

"קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעתים באופן זמני לעתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים שבנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה כמו במקרה של עיסקה שנעשתה עם אדם שטרם יוכרז פסול דין, יחול חוק החוזים... במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם, לא נעשה דבר
(Non est Factum)"

דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (כרך ב, 1992) 1014 – 1015.

32. ואכן, הפסיקה הכירה בכך שגם אדם שטרם הוכרז פסול דין, עלול להימצא במצב בו יכולתו השכלית מונעת ממנו לגבש גמירות דעת. כך, למשל, בע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582 (1998) (להלן: "עניין בראשי") קבעה השופטת דורית בייניש (כתוארה אז) כי אין תוקף למתנה אשר ניתנה על ידי אדם שמצבו הנפשי היה מדורדר, וזאת למרות שאותו אדם חתם על חוזה המתנה לאחר שקיבל הסברים עליה. ואלו דבריה:

"חתימתו של מתקשר מהווה בדרך – כלל אינדיקאציה מכרעת לגמירות – דעת מצדו. אולם, עמדנו כבר על כך שגמירות – הדעת מאובחנת על – פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים. בנסיבות שלפנינו, כאשר מדובר בהענקת נכסים רבי – היקף על – ידי אדם שהיה במצב מנטלי ירוד, התנהג בהתאם וחתם על מסמכי העברת הרכוש במעמד חריג ובלתי מקובל לעיסקה מעין זו, קשה לקבוע כי מתקשר סביר במעמדם של המערערים יכול היה להתרשם כי המנוח גמר בדעתו להתקשר עמו בחוזה מתנה".

פסק דין בראשי, עמוד 599.

33. אדם שאינו יכול לגבש גמירות דעת על מנת לבצע פעולה משפטית כגון כריתת חוזה, גם אינו יכול לגבש את גמירות הדעת הדרושה על מנת למנות שלוח לבצעה. ודוק, מנוי שלוח הוא פעולה משפטית, ולפיכך מחייבת יכולת לגבש גמירות דעת, ממש כמו כריתת חוזה.

34. האם מצבו של מר קופל במועד בו חתם על יפוי הכוח הנוטריוני לבנותיו, איפשר לו לגבש גמירות דעת הדרושה על מנת למנות שלוח? עניין זה עמד בלב המחלוקת בתיק זה, והושמעו לגביו הן עדויות של המעורבים בעיסקה, והן חוות דעת מומחים. לאחר שעיינתי בחומר הראיות הרב שעסק בעניין זה הגעתי למסקנה שהוכח הרבה מעבר לדרוש בהליך אזרחי כי מצבו הרפואי של מר קופל במועד הקובע, דהיינו ב- 19 ליוני 2008, היה כזה שלא איפשר לו לגבש את גמירות הדעת הדרושה למינוי שלוח. מאחר שנושא זה עמד במרכז המחלוקת, ארחיב בהתייחסות אליו.

הראיות לעניין מצבו הבריאותי של מר קופל במועד הקובע

35. ההתדרדרות במצבו הרפואי והמנטאלי של של מר קופל החלה בעקבות אירוע מוחי ראשון בצד שמאל של מוחו. היה זה בשנת 1999 עת שהה בארצות הברית. לאחר אירוע מוחי זה אושפז במוסד סיעודי. מהמסמכים הרפואיים עולה כי כבר ביום 1.3.2006 אובחנה אצל מר קופל תחילתה של דמנציה. אולם האירוע הקריטי לענייננו הינו האירוע המוחי השני שעבר מר קופל בחודש מרץ 2008, אף הוא בצד שמאל של מוחו. לאחר אירוע זה סבל מר קופל גם מאפאזיה (קשיים בדיבור), ומהפרעות בליעה. נוכח מצבו "נדד" מר קופל בין מספר מוסדות סיעודיים-רפואיים. כשלושה חודשים לאחר אותו אירוע שני, ביום 10.6.2008, אושפז מר קופל במוסד "ארבל", שם חתם ביום 19.8.2008 על יפוי הכוח הנוטריוני שתוקפו שנוי במחלוקת.

36. כאמור, הסוגיה המרכזית בתיק זה נוגעת בכשירותו של מר קופל במועד בו חתם על יפוי הכוח הנוטריוני, שלשיטת ב"כ מאיר-גרבי הסמיך את בנותיו חיה וליאורה לפעול בשמו לעניין מכירת הנחלה. לפיכך אבחן את הראיות העולות מהתיק הנוגעות לסוגייה זו. אחלק את העדויות שיבחנו בפרק זה לשלוש קבוצות התייחסות: עדויות בני משפחת קופל, עדויות עורכי הדין שטיפלו בהחתמת מר קופל מטעם מאיר-גרבי וראיות רפואיות ביחס למצבו של מר קופל.

עדויות בני משפחת קופל

37. לדברי הבת חיה האירוע המוחי השני הביא להתדרדרות חריפה במצבו של אביה. וכך אמרה בעדותה בבית המשפט: "לפני האירוע השני הוא זיהה אותי בשמי, זיהה את אחותי בשמה, את כולם. הוא זיהה. אחרי האירוע השני, הוא לא ידע למקם אותנו בכלל. הייתי רואה רק לפי העיניים שלו שהוא מכיר אותי מאיזה מקום, אבל להגיד מי אני הוא לא יכל להגיד, הוא לא יכול להגיד את שמי" (פרוטוקול 29.11.2009, עמוד 154 שורות 3 – 7). לשאלה מדוע למרות מצבו של אביה בכל זאת חתמה על החוזה ענתה: "אני הבנתי מאפרים [מר מאיר] שאני בהחלט יכולה על סמך הצוואה של אבא שלי ועל סמך זה שאני בת ממשיכה, אני בהחלט יכולה למכור את הנחלה" (פרוטוקול 29.11.2009, עמוד 58 שורות 5 – 7).

וכך העידה הבת ליאורה: "הוא [מר קופל] לא אומר כלום. התקשורת היא חד צדדית ... הוא לא יכול להוציא חצי משפט" (פרוטוקול 29.11.2009, עמוד 170 שורות 1 – 2). "הוא במצב של חוסר שיקול דעת, של חוסר שיפוטיות" (פרוטוקול 29.11.2009, עמוד 190 שורה 20).

הנכד עופר ציין שביום שבו סבו חתם על המסמכים, או ביום שקדם לכך, הוא היה במצב פיזי גרוע: "אני יודע שהילה החתימה את סבא שלי על החוזה הזה, אני יודע שבאותו היום או יום קודם סבא שלי לא זכר איך קוראים לו, בן כמה הוא, איפה הוא נולד, איזה יום היום, איזה שנה ..." (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 259 שורות 4 – 7). כשנשאל מדוע לאחר האירוע המוחי השני הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס, ולא הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס לענייני רכוש, השיב הנכד עופר: "עניין הרכוש באותו זמן לא היה כל כך דחוף ... זה לא עלה. ענייני הגוף היה חשוב, כי סבא שלי לא אכל והיה צורך לעשות לו ניתוח" (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 233 שורות 16 – 17). לדבריו, המצב היה קשה כבר בשנת 2006. את מצבו של הסב עת שהה בבית החולים "השרון" תיאר כך: "ניסיתי כמה שיכולתי [לתקשר איתו]. דברתי איתו הייתי לידו ניסיתי להבין מה הוא רוצה... היה לו מאוד קשה לבטא את עצמו. כשהוא דיבר כמעט לא היה לו קול, לרוב אי אפשר היה להבין מה הוא רוצה, שוב זה היה ערבוב של רומנית ושל ג'יבריש" (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 271 שורות 16 – 21).

38. אל מול עדויות בני משפחת קופל העלו ב"כ מאיר-גרבי מספר טענות, ובכללן, שהתיאור שנתנו בני משפחת קופל בדבר מצבו הרפואי-קוגניטיבי של מר קופל הוא מגמתי. כן טענו כי בפגישה המכרעת מיום 4.7.2008, לאחריה ארע ה"משבר" (המלאכותי לדידם של הנתבעים), העלו התובעים טענות ומאנות ביחס לתמורה, אך דבר לא נאמר ביחס לכשירותו של מר קופל. טענת חוסר הכשירות הועלתה בשיהוי ניכר (רק במסגרת ההתכתבות בין עורכי הדין בסוף חודש יולי 2008). בנוסף לכך, הנתבעים הצביעו על סתירה בין עדויות הבנות, שכן הבת ליאורה נתנה אינדיקציות לכך שמצבו של מר קופל היה טוב מכפי שתואר על ידי הבת חיה, במיוחד כאשר ציינה שכאשר היא הולכת לבקר אותו בבית האבות בו הוא שוהה כעת, הוא מצליח לתקשר עימה בשפת אימו (רומנית) (פרוטוקול 29.11.2009, עמוד 197 שורות 7 – 15). גם מר מאיר הודה עם זאת כי ידע שמר קופל שהה בבית אבות, אלא שטען שבני משפחת קופל אמרו לו שהוא מתקשר (פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 657 שורות 1 – 4).

39. למרות העובדה שלבני משפחת קופל היה אינטרס להחמיר בתיאור מצבו של מר קופל במועד הקובע, התרשמתי מעדויותיהם (שנתמכו כפי שיובהר להלן בראיות הרפואיות) כי תיאוריהם את מצבו של מר קופל היו כנים, ושיקפו את התרשמותם שלמר קופל היו הן קשיי תקשורת והן קשיי הבנה חמורים במועד בו הוחתם על יפוי הכוח הנוטריוני.

עדויות עורכי הדין שטיפלו בהחתמת מר קופל מטעם מאיר-גרבי

40. שני עורכי דין מטעם מאיר-גרבי ראו את מר קופל בסמוך לחתימה על יפוי הכוח הנוטריוני: עו"ד הילה גרבי, אשר הגיעה ב- 18.6.2008 יחד עם הבת חיה והבת ליאורה על מנת להחתימו על חוזה מכר פקטיבי (החוזה החתום על ידי מר קופל); והנוטריון, עו"ד צוק, אשר החתימו ב- 19.6.2008 על יפוי הכוח הנוטריוני.

עו"ד גרבי

41. לעו"ד גרבי שני כובעים בסכסוך זה: האחד, כאחד הרוכשים, והשני, כאחד מעורכי הדין שטיפלו בעיסקה. למותר לציין כי מצב מסוג זה מחייב משנה זהירות בהתנהלותה בכובעה המשפטי. עו"ד גרבי התייחסה להחתמתו של מר קופל כעניין שלא עורר בה חשד, ואמרה: "לא ידעתי ולא ראיתי שצריך ולא היה לי שום ספק בשום שלב שיש איזה שהיא בעיה עם מר קופל, לא נרמז ולא קבלתי שום רושם כזה. ולכן לא ביקשתי שום מסמך..." (פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 740 שורות 1 – 3).

אני מתקשה לקבל תיאור זה של הדברים. בני משפחת הנתבעים ידעו על מצבו של מר קופל, גם אם לא לפרטיו. עו"ד גרבי עצמה פגשה אותו במוסד "ארבל", כאשר אין חולק שסבל, למצער, מבעיית תקשורת חמורה ביותר. עו"ד גרבי העידה תחילה שדיברה עם מר קופל. אחר כך דייקה וציינה כי הוא "לא הרבה לדבר" (פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 721 שורה 32). למעשה, המילים היחידות שאמר מר קופל (לבתו חיה), אותן הצליחה עו"ד גרבי לשחזר ממפגש זה היו ("כן" ו- "חיה היפה") (פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 723 שורה 8). עו"ד גרבי ציינה כי מר קופל שכב על מיטה. שהוא לא דיבר בצורה תקינה. היא אפילו חקרה על כך את הבת חיה (פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 722 שורה 1). היא אמרה שמר קופל "בחן" אותה, אך לא זיהה אותה (הם מכירים מכפר מעש). כמו כן, עו"ד גרבי הודתה כי היא לא הסבירה למר קופל שיש הבדל בין חוזה המכר הראשון עליו היא החתימה אותו, לבין זיכרון הדברים המודפס (שהוא, בסופו של דבר, הנוסח ה"קובע", הכולל את דירות התמורה). להווי ברור כי היא התרשמה ממצבו הבלתי מתקשר, כפי שעלה מחקירתה הנגדית – והדברים מדברים בעד עצמם (ראו פרוטוקול 17.7.2011, עמוד 721 שורה 22 - עמוד 723 שורה 30).

זאת ועוד, התנהלותה של עו"ד גרבי בזמן אמת מספקת אינדיקציות לכך שהיא התרשמה שמצבו של מר קופל אינו מאפשר לו לחתום על החוזה. ראשית, הדגשת היתר החריגה של עו"ד גרבי בנוסח אימות החתימה שלה על חוזה המכר עליו חתם מר קופל, לפיה: "חתימתו [של מר קופל] נעשתה מתוך רצון חופשי וללא כפיה כלשהי מצד גורם כלשהו", מעוררת תמיהה, ויש בה כדי להעיד שעו"ד גרבי הרגישה שדבר מה אינו כשורה, וכי אין מדובר בהחתמה שגרתית של אדם בוגר על חוזה מכר. שנית, איש מצידם של מאיר-גרבי לא חתם על חוזה המכר עליו חתם מר קופל, אלא הם העדיפו לזמן כבר ביום המחרת נוטריון שיחתים אותו על יפוי כוח, ולהחתים את הבת חיה והבת ליאורה על חוזה מכר נוסף. פעולות אלו, שניתן להניח כי נעשו על רקע הדיווח שהעבירה עו"ד גרבי לאביה על מצבו של מר קופל, אינן מתיישבות עם עדותה של עו"ד גרבי כי התרשמה שמצבו של מר קופל תקין, וכי אין כל בעיה בהחתמתו.

הנוטריון, עו"ד צוק

42. כזכור, עו"ד צוק הוא הנוטריון שהתבקש על ידי עו"ד עזרא גולן (אחד מעורכי הדין שליוו את העיסקה מצד מאיר-גרבי), להגיע למוסד "ארבל" ולהחתים את מר קופל על ייפוי כוח נוטריוני לטובת בנותיו. עו"ד צוק העיד אף הוא כי לא חשד כי קיימת בעיה בכשירותו של מר קופל. לטענתו, כאשר הגיע ל"ארבל" להחתים את מר קופל, הנ"ל ישב על כיסא גלגלים, ועו"ד צוק התרשם כי מצבו המנטלי היה תקין: "הוא היה צלול באותו רגע והיה חד וידע בדיוק שהוא רוצה לתת לשתי הבנות שלו את יפוי הכח" (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 357 שורות 14 – 15).

43. גם בעדות זו, כמו בעדותה של עו"ד גרבי, אני מתקשה לתת אמון. היא אינה מתיישבת עם תשובתו הראשונה לבאי כוח קופל, בה ציין כי אינו זכור את העובדות הנוגעות לחתימתו של מר קופל, ואף לא זכר היכן הוחתם (ראו ת/1). היא גם סותרת את המסמכים הרפואיים מהם עולה בברור שלמר קופל היה קושי משמעותי לתקשר במועד זה, בשל בעיית האפאזיה ממנה סבל (בין אם היה צלול ובין אם לאו, קשה לראות כיצד יכל עו"ד צוק להתרשם כי אדם שאינו מסוגל לדבר הוא אדם "חד" היודע בדיוק מה רצונו). זאת ועוד, כפי שיובהר להלן עו"ד צוק לא פעל על פי הנהלים המחייבים עת החתים את מר קופל על יפוי הכוח הנוטריוני. כתוצאה מכך היה לו אינטרס להציג את מצבו הרפואי של מר קופל בצורה שהציג, על מנת להפחית מאחריותו. פגם נוסף בפעולותיו של עו"ד צוק מצוי בכך שעל יפוי הכוח הנוטריוני ציין כי מר קופל הוחתם במשרדו, עובדה שאינה נכונה בעליל. ההטעיה לעניין מקום החתמת יפוי הכוח, שיתכן כי נבעה מהרצון להעלים את הקושי שבמצבו הרפואי של החותם, מטילה אף היא צל כבד על היכולת לתת אמון במעשיו ובאימרותיו של עו"ד צוק.

ראיות רפואיות ביחס למצבו של מר קופל

44. במהלך המשפט הובא כעד המנהל הרפואי של המוסד בו טופל מר קופל במועד הקובע (מוסד "ארבל"), וכן חוות דעת מומחים מטעם הצדדים.

ד"ר שפרלינג

45. ד"ר צבי שפרלינג, הוא רופא כללי, המשמש כמנהל הרפואי של מוסד "ארבל". לדברי ד"ר שפרלינג, מוסד "ארבל" הוא מוסד רפואי פרטי, אשר מיועד "לכל הזקוקים להשגחה וטיפול" (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 288 שורות 9 – 10). לדבריו, החלק הארי בפעילות המוסד הוא במתן שירותים לחולים סיעודיים (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 288 שורות 22 – 23). על פי מסמך שנערך על ידי הצוות הרפואי במוסד "ארבל", המצורף כנספח 1 לתצהירו של ד"ר שפרלינג, עולה כי מר קופל, בהיותו איש מבוגר מאד לוקה במחלות רבות. ככל שהדבר נוגע לנושא ההכרתי, אובחנו אצלו, החל מ- 1.3.2006, דמנציה, פרקינסון ואפאזיה. ד"ר שפרלינג הסביר כי דמנציה, משמעותה ירידה הדרגתית בזכרון (במקרה של מר קופל, מדובר בבעיה בזיכרון לטווח הקצר), בהתמצאות, ביכולת השיפוט, והתובנה (ראו הסיפא לסעיף 5 שבתצהירו של ד"ר שפרלינג).

ד"ר שפרלינג הדגיש כי הכיר את מר קופל, והוא זוכר היטב את מצבו (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 294 שורות 7 – 12). ד"ר שפרלינג בדק את מר קופל אישית ביום בו התאשפז (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 306 שורות 11 –12), והוא ציין בתעודת רופא מיום 21.6.2008, שניתנה לצורך ההליך של מינוי אפוטרופוס על גופו של מר קופל, כי החולה "...עקב מחלתו סובל מליקויים בזכרון לטווח קצר וארוך, הפרעות בשפוט, ליקויים בהתמצאות בזמן ובמקום. תובנה לקויה... מומלץ למנות לחולה אפוטרופוס על גופו בהקדם. החולה לא מסוגל להביע את דעתו בעניין מינוי אפוטרופוס" (ד"ר שפרלינג לא הציג אומנם אסכמתא כתובה בחתימתו שהוא בדק את מר קופל אך הוא העיד כי זוכר שבדק אותו. כמו כן הוא חתום על תעודת רופא מיום 21.6.2008, ולדבריו, אם הוא חתום עליה, משמע שבדק את המטופל. ראו פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 307 שורות 4 – 5)). ודוק, מעדויות המומחים עולה כי מינוי אפוטרופוס על הגוף הוא צעד דרסטי לא פחות (וכנראה שאף יותר) ממינוי אפוטרופוס לעניין רכוש. מכאן שאם ד"ר שפרלינג התרשם ב- 21.6.2008 (יומיים לאחר החתימה על יפוי הכוח הנוטריוני) כי יש למנות למר קופל אפוטרופוס על הגוף, יש להניח שהיה סבור (לו היה נדרש לשאלה) שמצבו הרפואי מצדיק למנות לו גם אפוטרופוס לענייני רכוש באותו מועד.

ביחס לאבחנה של בית החולים "השרון" מוסד בו שהה מר קופל עובר להגעתו למוסד "ארבל", בה נכתב שהאיש "צלול", ציין ד"ר שפרלינג: "צלול לא כשהוא הגיע אלי. סליחה, אצלם אולי כן" (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 325 שורה 1). בנוסף, ד"ר שפרלינג העיר, כי גם בימים טובים לא יכל מר קופל להביע את דעתו, בפרט כאשר החמרה במצבו הפיזי השפיעו לרעה על מצבו הקוגנטיבי (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 297 שורות 5 – 14), ולשאלת בית המשפט: "ובימים הטובים שהוא היה בריא אז מה היתה רמת התקשורת?" ענה ד"ר שפרלינג: "להערכתי הוא לא יכול היה להביע את דעתו..." (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 297 שורות 15 – 17). יצויין בהקשר זה כי מהמסכמים הרפואיים המתאירים את מצבו של מר קופל עולה כי עובר למועד הקובע היה מצבו הפיזי של מר קופל ירוד במיוחד: הוא הקיא, סירב לאכול ולקבל טיפול תרופתי, ובשל כך, ולאור סימני התייבשות, הוכנס לתוכנית למתן טיפול בוריד מתאריך 17.6.2008 ועד ל- 19.6.2008.

לדעת ד"ר שפרלינג, הראייה המרכזית למצבו הקוגנטיבי הירוד של מר קופל מצויה במבחן שנערך למר קופל זמן קצר לאחר שאושפז במוסד "ארבל". ביום 17.7.2007 (כחודש לאחר שחתם על ייפוי הכוח הנוטריוני), נערך למר קופל מבחן המכונה
"Mini Mental State" (להלן: "Mini Mental"). מספר הנקודות המקסימאלי שניתן לצבור במבחן זה הינו 30. מר קופל קיבל ציון הנחשב כנמוך מאד, של 12 מתוך 30 (בפרמטר "התמצאות בזמן" קיבל 1 מתוך 5 נקודות; ב"התמצאות במקום" קיבל 2 מתוך 5; במבחן "רשום" כשנדרש לרשום שלושה חפצים אותם הראו לו ( שעון, עט ודלת) זיהה את כל הפריטים, וקיבל 3 מתוך 3; במבחן "קשב", בו נדרש להחסיר מהמספר 100 את המספר 7 חמש פעמים קיבל 0 מתוך 5; במבחן "שפה" בו נדרש לנקוב בצבע אדום של חולצה ולזהות (וורבאלית) שולחן, השיג 2 מתוך 2; במבחן "שפה" בו נדרש לכתוב משפט כלשהוא קיבל מר קופל 0 מתוך 1; במבחן "הבנת פקודות" ("קח נייר, קפל והנח על הרצפה"), קיבל 2 מתוך 3; במבחן "הבנת שפה" ("קרא את הכתוב ובצע: 'סגור את העיניים'"), קיבל 1 מתוך 1; במבחן "הבנה" ("התפוח לא נופל רחוק מהעץ") קיבל 1 מתוך 1; ובמבחן העתק ציור קיבל 0 מתוך 1). וכך הסביר ד"ר שפרלינג את תוצאות המבחן: "...כאשר רואים ניקוד 12 מתוך 30 פלוס ליקוי מבחן השעון או ליקוי חמור במבחן השעון שכרגע לא מונח בפני, ... זה מעיד על פגיעה קוגנטיבית קשה" (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 331 שורות 7 – 10). "זה דמנציה קשה, כל מה שפחות מ- 14 זה נחשב דמנציה קשה. שטיון" (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 345 שורות 3 – 4).

מעדותו של ד"ר שפרלינג עולה אפוא כי במועד בו בוצע מבחן Mini Mental (כחודש לאחר המועד הקובע), היה מר קופל חולה, מוחלש, דמנטי, חסר כושר שיפוט מציאות, פגוע קשה קוגניטיבית, חסר יכולת להביע את עצמו, ולכן, בלתי כשיר. אנו יודעים כי כבר בשנת 2006 אובחנה אצל מר קופל ראשיתה של דמנציה. אנו יודעים שכשלושה חודשים טרם מבחן זה ארע למר קופל אירוע מוחי שני. לכאורה, אפשר היה להניח כי אדם כה מבוגר, בעל היסטוריה רפואית כה מורכבת, לא יוכל להבין את משמעות העיסקה בה עסקינן או של מתן יפוי כוח לבצעה.

ד"ר מילר

46. חוות הדעת מטעמם של התובעים על מצבו של מר קופל ניתנה על ידי ד"ר אורי מילר, רופא עצבים ופסיכיאטר. לנגד עיניו עמדו בדיקה קלינית שערך למר קופל ביום 29.1.2010; אינפורמציה שקיבל מהבת ליאורה ומהנכד עופר; מסמכים משפטיים (כגון כתב התביעה, כתב ההגנה ותצהיר עבר רפואי שהוגשו לבית המשפט); מסמכים רפואיים מגוונים, בהם מסמכים ממוסדות רפואיים שונים בהם שהה מר קופל; ושלושה אבחונים של מבחן Mini Mental: הראשון, מיום 25.6.2006, בו הציון של מר קופל היה 23 מתוך 30 (בטעות סבר ד"ר מילר שהמבחן הראשון הוא משנת 2008, ומשגילה שמדובר בבדיקה משנת 2006 היה הדבר בעיניו הוא בבחינת קל וחומר, כי מצבו של מר קופל היה לא טוב כבר אז, והדעת הנותנת שמצבו התדרדר מאז עד למועד בו חתם על המסמכים השנויים במחלוקת); השני מיום 17.7.2008, שנערך כאמור במוסד "ארבל", כחודש לאחר חתימת יפוי הכוח הנוטריוני, בו הציון שניתן היה 12 מתוך 30 (זהו המבחן שנזכר בפסקה 45 לעיל); והשלישי, אשר בוצע על ידי ד"ר מילר עצמו ביום 29.1.2010, שהציון בו עמד על 8 מתוך 30.

לנוכח המגמה שהסתמנה בשלוש בדיקות אלה העריך ד"ר מילר כי: "הפגיעה הקשה היתה קיימת כבר לפני חתימת החוזה. לפי השתלשלות הדברים ולפי התאריכים שהממצאים עומדים לרשותנו" (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 379 שורות 23 – 25). בהתייחס לשאלה האם יתכן שבמועד הקובע, חודש לפני מבחן ה- Mini Mental השני, מצבו של קופל היה טוב הרבה יותר מזה שניכר מהמבחן, ענה: "...יש להניח שהדברים לא משתנים במהירות כזו, יש להניח שגם לפני חודש וגם חודש לפני כן לא היה מיני מנטל יותר טוב" (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 432 שורות 10 – 12). יתרה מכך, ד"ר מילר ציין כי ניקוד גבוה אינו בהכרח מורה על מצב טוב. לראיה, מכתבו של ד"ר ברי סיגל, פסיכיאטר וגריפסיכיאטר, אשר בדק את מר קופל ביום 29.3.2006, שכתב כי למרות ניקוד 28 נקודות "לחולה הפרעות בריכוז ובשיפוט, אין לו תובנה למצבו" (נספח 2 לתצהיר רפואי שהגישו התובעים ב-21.12.2009). כן ציין ד"ר מילר ש"החמרה פיזית עלולה להחמיר את מצבו הקוגנטיבי של החולה".

ד"ר מילר נחקר על מסמך של סיכום מחלה ממוסד "גיל עוז" מיום 10.6.2008 [נ/2]. לדבריו, השאלות שנשאל חולה באבחונים מעין אלה הינם "בסיסיות", ואינן יכולות ללמד על יכולתו להבין חוזים. וראו עדותו (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 435 שורה 31 עד עמוד 436 שורה 19):

"ש: ... הראו לך פה סיכום שחרור מהמוסד גיל עוז, זה מסמך שהוגש. אני מפנה אותך לצד הימני התחתון של המסמך של נ/2 כתוב כאן: "שיתוף פעולה - אדישות ומצב רגשי - אדישות וסגירות".

ת: (מעיין) כן.

ש: אם המצב הוא אדישות וסגירות, האם האדם שכתב את סיכום המחלה, יכול היה לבדוק אם יש לאיש התמצאות במקום ובזמן?

ת: קשה לדעת, אבל אני לא יודע מה היתה מידת הנכונות שלו לענות על השאלות האלה. אדישות וסגירות הוא לא מגיב, לא מעניין אותו. אז אני לא יודע באמת איך הגיעו למסקנה, אבל בכל אופן איכשהו זה לכאורה עומד בסתירה עם הנושא של ההתמצאות. זה עניין של שיתוף פעולה.

ש: עכשיו, כששואלים שאלות בבית חולים חולה, ואח"כ כותבים שהוא מבין מה מדברים אליו, איזה סוג שאלות שואלים אותו?

ת: יכולים לשאול מה שלומך, האם אתה רעב, האם כואב, ז"א בד"כ לא שואלים שאלות יותר מידי ככה,

ש: איך היית מגדיר את רמת השאלות הזו?

ת: ברמה הבסיסית.

ש: יכול להיות אדם שעונה כהלכה על שאלות בסיסיות כאלה, אבל מצד שני לא להבין על מה הוא חותם?

ת: כן, בהחלט".

כשהתבקש להעריך האם יתכן שמר קופל סמך על בנותיו, אך לא הייתה לו יכולת קוגנטיבית להעריך את טיב העיסקה עליה חתם, ענה כי לדעתו מר קופל לא היה במצב בו יכל להעריך את העיסקה: "אני חושב שהוא סמך על הבנות שלו, הוא לא שאל שאלות במצב הזה, וחתם על זה" (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 412 שורות 19 – 20). וכך אמר: [ו]אני חושב שבן אדם למרות שעד הסוף סומך על הבנות שלו, בעצם בן אדם שהוא תלוי ביותר, חולה ומחובר לאינפוזיה, אני חושב שאם אפילו היה [ה]מתנגד, לא נראה לי שהיה מעיז לבטא את זה. הוא תלוי בסביבה, הוא תלוי בבנות, אם הוא אפילו סומך עליהן" (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 406 שורות 12 – 16)

לשאלת ב"כ התובעים: "ד"ר מילר, האם מר קופל ביוני 2008 היה מסוגל להבין מה זה – יפוי כח בלתי חוזר?", ענה: "לא. בוודאי שלא" (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 433 שורות 8 – 10). כן העריך כי מר קופל לא היה כשיר לכתוב צוואה משום שלא נראה לו שהיה מסוגל לדעת מה היקף רכושו ומה הוא רוצה (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 416 שורה 26 – 32).

בחוות דעתו ציין ד"ר מילר את אשר שב וציין בעדותו כי : "[ש]מעל לכל ספק, כי מר קופל לא היה כשיר לחתום על המסמכים של חוזה מכר ויפוי כח נוטריוני". ולאור הנתונים שפורטו בחוות דעתו, מר קופל היה חסר יכולת להבין את תוכנם. והסביר: "אני אגיד למה, היכולת שלנו להבין דברים, היא קשורה גם בעיקר, קשורה ביכולת שלנו לזכור ולהיות מרוכז. אני מצטער שאני אומר את זה בצורה אולי זה נשמע אולי צורה פשטנית. אם אני צריך לחתום על מסמך, אז אני קורא אותו, בודק אותו, אני קורא עוד פעם, חושב על זה, עוד פעם קורא, ואז בסוף אני מגיע להבנה, זה מה שכתוב, זה מה שרוצים ממני. אם ההפרעות קשות כל כך בזכרון, יש לי מעל כל ספק כמו שאמרתי בחוות הדעת, שעד שמר קופל הגיע לשורה החמישית, שישית, הוא כבר לא יכל לזכור מה היה כתוב בשורה הראשונה" (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 425 שורה 32 - עמוד 426 שורה 1). כן ציין ד"ר מילר כי: "הפרמטרים הרפואיים הנדרשים לאישור אפוטרופסות על גוף חמורים יותר מהפרמטרים הנדרשים לאישור אפוטרופסות על רכוש" (פרוטוקול 18.4.2010, עמוד 438 שורות 20 – 30 ).

ד"ר גורביץ

47. אל מול חוות דעתו של ד"ר מילר עמדה חוות הדעת מטעם הנתבעים, של ד"ר איליה גורביץ (להלן: "ד"ר גורביץ"). ד"ר גורביץ הינו מומחה לפסיכיאטריה ופסיכוגיריאטר. יודגש כי ד"ר גורביץ מעולם לא בדק את מר קופל (ואולם, עצם העובדה שמר קופל נבדק קלינית על ידי ד"ר מילר אינה מהווה יתרון ממשי, משום שבדיקתו נערכה בסוף ינואר 2009, זמן רב לאחר האירועים הרלוונטים לתביעה). ד"ר גורביץ הסתמך בחוות דעתו על שורה ארוכה של מסמכים רפואיים שהוצגו בפניו. ד"ר גורביץ סבר כי עד שנת 2006 מצבו של מר קופל היה תקין, וזאת, גם לאחר הגדרתו כ"דמנטי" על ידי ד"ר ברי סיגל ביום 29.03.2006. לדעתו, בדיקת ה- Mini Mental שעבר בשנת 2006 היא בטווח הנורמה. דמנציה אינה מגדירה אדם כפסול דין ואינה מחייבת מינוי אופוטרופוס באופן גורף.

ד"ר גורביץ גם הביע פליאה על הפניית מר קופל למחלקה של אנשים התשושים פיזית. לשיטתו, אילו היה מר קופל אדם ה"זקוק להשגחה בגללה הפרעות בשיפוט", כפי שד"ר ברי סיגל קבע, היה צורך להכניסו למחלקה לתשושי הנפש. להערכת ד"ר גורביץ, השלב הקשה של הדמנציה אליו נכנס מר קופל נעשה רק לאחר חתימתו על זכרון הדברים הראשון, בבדיקה שערך ד"ר מילר ביום 29.01.2010 משתקפת דמנציה קשה (8 מתוך 30 במבחן ה- Mini Mental השלישי), אך לא ניתן לקבוע כי דמנציה קשה זו הייתה גם בחודש יוני 2008. כן סבר כי הדמנציה ממנה סובל מר קופל מאופיינת בהליך תנודתי – קפיצתי ולא ניתן "לבצע אקסטרפולציה ולבנות גרף ליניארי אחורה כדי לאבחן האם הייתה פגיעה בשיפוט על סמך האיבחון שבוצע על ידי ד"ר מילר ב-2008. למרות המצב הגופי המורכב מתקופת חתימתו של מר קופל על המסמכים, קיימת עדות כתובה לתפקוד מנטלי בסיסי שנדרש להבנה כללית של המתרחש, וזאת גם בימים שלאחר יום 19/6/08".

לסיכום חוות דעתו, כתב ד"ר גורביץ, כי "ייתכן ומר קופל הביע את רצונו ושיקול דעתו שהיו נכונים עבורו באותו הרגע וזה היה נראה מקובל על הסובבים. כן ייתכן, כי בנותיו של מר קופל, שהכירו אותו היטב, זיהו אצל אביהן הבנה והסכמה לעניין החתימה ולמשמעות החתימה".

עם זאת, בחקירתו הנגדית ניכרו סדקים בעמדתו של ד"ר גורביץ. לשאלה: "אתה הולך למכור את הבית שלך, ואחרי שתי דקות אתה לא יכול לשלול את האפשרות שאחרי שתי דקות הוא ישכח מה שאמרתי לו?", ענה ד"ר גורביץ "הוא יכול לשכוח, הוא יכול לשכוח" (פרוטוקול 23.06.2010, עמוד 470 שורות 24 – 27). ד"ר גורביץ גם הודה כי אין וודאות כי מר קופל היה מסוגל להבין האם התמורה ששולמה בעיסקה היא 3,000,000 ₪ או 4,000,000 ₪; כן, בדומה לאמור בחוות דעתו של ד"ר מילר, סבר ד"ר גורביץ כי מר קופל לא היה יכול להבין את משמעותו של מסמך ייפוי הכוח (פרוטוקול 23.06.2010, עמוד 497 שורה 2 עד עמוד 498 שורה 3).

48. לפיכך שוכנעתי, מעבר לנטל הראייתי הנדרש במשפט האזרחי, כי יש לקבל את אבחנותיהם של ד"ר שפרלינג, והמומחה מטעם התובעים, ד"ר מילר, כי מר קופל לא יכל לגבש את גמירות הדעת הדרושה על מנת להתקשר בעיסקה ועל מנת לחתום על יפוי כוח נוטריוני במועד הקובע. לעניין זה אני מייחס משקל מכריע הן לעדותו של ד"ר שפרלינג בדבר התרשמותו המקצועית ממצבו של מר קופל בזמן אמת (התרשמות המגובה בכך שכיוון את משפחת קופל באותו זמן לדאוג למנות לו אפוטרופוס על הגוף), והן לניתוח מבחני ה- Mini Mental שנערכו למר קופל, המבטאים מגמה ברורה של התדרדרות קוגניטיבית. כן מייחס אני משקל למצבו הפיזי של מר קופל במועד הקובע, כפי שהוא עולה מהמסמכים הרפואיים בעניינו – מצב פיזי ירוד מאד, שאין חולק שהיתה לו השפעה ממשית על יכולתו להבין את משמעות פעולותיו. בנוסף אני קובע כי מאיר-גרבי היו מודעים למצבו הבריאותי הרעוע (ובמיוחד הדברים אמורים לגבי עו"ד גרבי, אשר פגשה אותו במוסד "ארבל", ולמרות שהבחינה בכך שהוא מתקשר באופן מינימאליסטי עם בתו, החתימה אותו על חוזה המכר הראשון).

49. סיכומו של דבר, התובעים עמדו בנטל ההוכחה מוטל עליהם, ואף מעבר לכך, והוכיחו כי מר קופל נעדר את גמירות הדעת הנדרשת על מנת להתקשר בהסכם ועל מנת לעשות יפוי כוח בלתי חוזר. מחלתו שללה ממנו את כושר השיפוט וההבנה. כן שוכנעתי את מעשיו אינם תוצאה של רצון חופשי ועצמאי. הוא היה מאושפז בבית חולים גריאטרי לאחר אירוע מוחי שני, במצב פיזי וקוגניטיבי ירוד, תלוי בבני משפחתו ובצוות הרפואי שטיפל בו. גם אם ישב על כיסא גלגלים כאשר הגיע עו"ד צוק להחתימו על ייפוי הכוח הנוטריוני (ואף בכך אינני משוכנע), גם אם היה נראה כאילו זיהה את בנותיו, כל אדם שעיניו בראשו צריך היה להבין כי מר קופל אינו כשיר להתקשר בהסכם או לחתום על יפוי כוח. במיוחד אמורים הדברים בהתייחס לעורכי הדין שהיו מעורבים החתמתו של מר קופל. ודומה כי די נאמר כבר בעניין זה.

50. בשולי הדברים אבקש לציין כי גם התנהלותם של בני משפחת קופל בעניין זה אינה חפה מכל אשם. לא התרשמתי כי כשירותו של מר קופל "הטרידה" את בנותיו באופן מיוחד בשלבים הראשוניים בהם נרקמה העיסקה. ההיפך הוא הנכון. הבנות (ובמיוחד הבת חיה ובעלה אלי), רצו מאוד למכור את הנחלה, והם פעלו מתוך מניע זה באופן שלא לקח בחשבון את מצבו של אביהן. ניכר כי שיתפו פעולה עם מאיר-גרבי ברצון מתוך שאיפה לאפשר את ביצועה של העיסקה, ללא שידרשו לפעול בהליכים הסטטוטוריים הדרושים (דהיינו הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס על הרכוש). עניין זה יישקל בהמשך, ככל שהדברים אמורים לעניין קביעת הוצאות המשפט ושכר עורכי הדין. עם זאת, אין בכך לשנות מהקביעה כי מר קופל לא יכל לגבש גמירות דעת בעת שחתם על יפוי הכוח הנוטריוני, כי מאיר-גרבי ידעו על כך ולפיכך שליפוי הכוח הנוטריוני אין כל תוקף.

51. ויובהר, במצב הפיזי-מנטאלי בו היה מר קופל שרוי במועד הקובע (וככל הנראה גם לאחר מכן) לא היה באפשרותו לבצע פעולות משפטיות (קרי, פעולות המשנות את מערך הזכויות הנורמטיבי, ואשר תנאי לתקפותן הוא יכולת לגבש גמירות דעת). לפיכך נדרש כי ימונה לו אפוטרופוס לא רק לענייני הגוף, אלא גם אפוטרופוס לענייני רכוש. כל עוד הדבר לא נעשה (דהיינו עד למינוי הנכד עופר כאפוטרופוס לענייני רכוש ב- 25.2.2009), ובהנחה שמצבו של מר קופל לא השתפר לאחר המועד קובע, לא היה גורם שהיה רשאי לבצע פעולות משפטיות בשמו של מר קופל, וממילא לא היה גורם שיכל לאשר התקשרות חוזית בשמו.

האם מר קופל עשה את הפעולות הדרושות על מנת למנות את בנותיו כמיופה כוח?

52. באי כוח מאיר-גרבי טענו, גם אם בלשון רפה, כי הבת חיה היתה מוסמכת עוד טרם האירועים בהם עסקינן למכור את הנחלה בכפר מעש בשם אביה. לטענה זו אין כל בסיס בעובדות. אכן, הבת חיה הוגדרה כ"בת ממשיכה", ואף היתה מוסמכת להשכיר את הקרוואנים שהוצבו על השטח. ואולם ההרשאות המוגבלות הללו, שעניננן ניהול הנחלה, לא הפכו אותה למיופת כוח לעניין מכירת הנחלה. ודומה כי הדברים פשוטים וידועים. למעשה, אף התנהלות הצדדים מעידה עליהם שאיש לא הניח שלבת חיה יש סמכות, מכוח הרשאה קודמת, למכור את הנחלה, ומטעם זה טרחו וניסו להשיג את אישורו והסמכתו של מר קופל.

53. ודוק, מהטעמים שהובהרו לעיל, אף אילו היו הצדדים מבצעים את הפעולות הדרושות כדי לקבל את יפוי הכוח הנוטריוני, לא היה ליפוי כוח זה כל תוקף, וזאת לאור הקביעה שחומר הראיות מלמד שמר קופל לא יכל לגבש גמירות דעת במועד הקובע, וכי מאיר-גרבי ידעו על כך. ואולם, גם אם נניח לרגע שמר קופל יכל לגבש גמירות דעת, הרי שהפעולות בהן נקטו הצדדים על מנת לקבל את יפוי הכוח הנוטריוני היו פגומות, באופן השולל מיפוי הכוח הנוטריוני כל תוקף משפטי. להלן אבהיר בקצרה עניין זה.

54. לכאורה, ביצע מר קופל את הפעולה הדרושה על מנת להסמיך מיופה כוח, בכך שחתם על יפוי כוח נוטריוני לפני עו"ד צוק, שהוא נוטריון מוסמך. ואולם, החתמת מר קופל על ידי עו"ד צוק על יפוי הכוח הנוטריוני נעשתה מבלי שטרח לקבל מהמנהל הרפואי של מוסד "ארבל", או מכל רופא אחר, תעודה רפואית כנדרש בתקנות הנוטריונים. בכך הפר עו"ד צוק את הוראת תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז – 1977, המורה כי: "לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".

עו"ד צוק ניסה להסביר את התנהלותו בכמה דרכים. תחילה טען כי מוסד "ארבל" אינו "בית חולים", כאמור בתקנות. עם זאת ברור כי מר קופל היה מאושפז במוסד גריאטרי-רפואי, וממילא, יש לפרש את פירושו של הביטוי "מאושפז בבית חולים" פירוש העולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק הבא להגן על מי ששוהה במוסד מעין זה. אך גם לו הייתי מקבל את הטענה שמר קופל אינו נופל בגדר מי שמאושפז ב"בית חולים", עו"ד צוק היה צריך להניח שמדובר באדם ה"מרותק למיטתו", שאחרת, כל חולה המורד, מסיבות רפואיות או אחרות, לכסא גלגלים, יימצא כאילו אינו "מרותק למיטתו" (וראו גם ע"ז (משפחה ב"ש) 1390/04 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 10.9.2007 ע"י השופט דניאל טפרברג)). ראיה נוספת לכך שהתנהלותו של עו"ד צוק לא הייתה תקינה, היא שעו"ד צוק עצמו דרש אישור כזה, אך וויתר עליו. הוא תירץ זאת בכך שאישור רפואי עולה אלפי שקלים, והמשפחה לדבריו אמרה ש"לא צריך, אבא שלנו מאה אחוז בסדר, הוא יודע מה הוא עושה. ואז אני כנראה וויתרתי להם..." (פרוטוקול 21.3.2010, עמוד 358 שורות 1 – 3). ואולם, החובה לדרוש מסמך רפואי מוטלת על הנוטריון, והיא מיועדת, בין השאר, למנוע מצב בו אדם שאינו יכול לגבש גמירות דעת יוחתם על יפוי כוח לטובת קרוביו. ממילא הסכמת הקורבים, ואף בקשתם, כי לא תתקבל חוות דעת רפואית, אינה יכולה ליתר את חובת הנוטריון לדרוש שתוצג לו חוות דעת שכזו.

55. מה תוקפו של יפוי כוח נוטריוני שהוצא מבלי שהנוטריון קיים את החובות הקבועות בתקנות הנוטריונים? סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, תשל"ו – 1976 קובע כי: "יפוי-כוח כללי ויפוי-כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו". מהוראה זו עולה, לכאורה, כי יפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין שלא נערך בהתאם לתקנות הוא נעדר תוקף. יחד עם זאת, פסיקת בית המשפט העליון הותירה פתח לגישה מקלה יותר, לפיה יפוי כוח נוטריוני שנחתם ללא תעודה רפואית רק מוחזק כבטל, והנטל על הצד המבקש להכיר בתוקפו להוכיח את גמירות דעתו של מיופה הכוח בעת שחתם עליו (ראו ע"א 1395/02 לוי נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5) 49, 61 - 62 (2005) (להלן: "עניין לוי")), בו הותיר בית המשפט בצריך עיון אפשרות זו, לאור הפרשנות שניתנה לחובה המקבילה בהקשר של עריכת צוואות בע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מ"ו(3) 144 (1992), ובע"א 4885/00 כהן נ' גזולי, פ"ד נה(5) 941 (2001)). אפס, גם אם נאמץ את הגישה המקלה עם הנתבעים 1 – 4, עדיין תהיה המסקנה כי יפוי הכוח הנוטריוני בטל, שכן מהאמור בפסקאות 35 – 51 ברור שלא עמדו בנטל ההוכחה שמוטל עליהם בעניין זה (נהפוך הוא, התובעים הם שעמדו בנטל להוכיח את העדר גמירות הדעת של מר קופל במועד הקובע). ודוק, הנטל המוטל על הטוען לתקפות יפוי הכוח לפי הגישה המקלה אינו לשכנע כי יפוי הכוח תואם את רצונו המשוער של האדם החתום אליו (קרי, שהוא היה מעוניין, לו יכל לתת דעתו לעניין, לעשות את יפוי הכוח), אלא שיפוי הכוח תואם את רצונו הממשי (הסובייקטיבי) של האדם שחתם עליו (דהיינו כי הוא שיקף את אשר רצה מיופה הכוח לעשות הלכה למעשה). פשיטא כי עמידה בנטל שכזה לא תתכן כאשר מיופה הכוח נעדר יכולת לגבש גמירות דעת במועד הקובע (ראו עניין לוי, עמוד 62).

56. המסקנה המתבקשת היא, אם כך, שיפוי הכוח הנוטריוני אינו בר תוקף, מאחר שנעשה בניגוד להוראות חוק הנוטריונים, ולמצער, מאחר שהנתבעים 1 – 4 לא עמדו בנטל שמוטל עליהם להוכיח כי יפוי כוח נוטריוני שהוצא בניגוד להוראות תקנות הנוטריונים מבטא את רצונו הממשי של של מר קופל במועד הקובע.

האם בנותיו של מר קופל עשו שימוש ביפוי הכוח הנוטריוני?

57. בשים לב להנמקות שפורטו לעיל (דהיינו שמר קופל לא יכל לגבש גמירות דעת במועד הקובע ושמכל מקום ליפוי הכוח הנוטריוני אין תוקף) ממילא אין טעם של ממש להרחיב בעניין השימוש שנעשה ביפוי הכוח. ואולם, למען שלמות התמונה אעיר כי גם לגופו של עניין ספק גדול אם נעשה ביפוי הכוח שימוש על מנת להביא לשכלול עיסקה שמר קופל הוא צד לה. אבהיר עניין זה בקצרה.

58. יפוי הכוח הנוטריוני נחתם ביום 19.6.2008, והסמיך את הבת חיה והבת ליאורה לפעול יחד כמיופות כוח של אביהן. מבין שלל המסמכים הקיימים בתיק, יש רק שניים לגביהם התיימרו הבת חיה והבת ליאורה לעשות שימוש ביפוי הכוח הנוטריוני: חוזה המכר עליו חתומות הבנות ויפוי הכוח הבלתי חוזר (יתר המסמכים נחתמו על ידי הבת חיה ובעלה אלי, אולם לא על ידי הבת ליאורה). אין חולק כי חוזה המכר עליו חתומות הבנות הוא חוזה פיקטיבי, שאינו מייצג את תנאי העיסקה, ואילו יפוי הכוח הבלתי חוזר הוא מסמך שאינו מפרט כלל את תנאי העיסקה בה עסקינן, ואינו יכול להוות, כדלעצמו, חוזה מקרקעין מחייב (ראו ע"א 3991/96 וילוז'ני נ' מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות 93 בע"מ, פ"ד נב(5) 278 (1998); עניין לוי, עמודים 57 – 58). משמעות הדברים היא שאין בנמצא מסמך בכתב המשקף את תנאי ההתקשרות המהותיים, ואשר נחתם מכוחו של יפוי הכוח הנוטריוני. במצב דברים זה ספק רב אם ניתן לומר כי נעשה שימוש ביפוי הכוח באופן שיש בו כדי לחייב את מר קופל בעסקת מקרקעין.

סוף דבר

59. לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל, הריני להצהיר כי לא נכרת כל חוזה מחייב בין התובעים, או מי מהם, לבין הנתבעים 1–4 בקשר לנחלה בכפר מעש (דהיינו חלקות 121א' ו- 121ב' בגושים 6721 ו-6723), וכי כל המסמכים הנזכרים בסעיף א' לכתב התביעה בטלים, ונעדרי תוקף משפטי.

60. יפוי הכוח הנוטריוני החתום על ידי מר סמי קופל מיום 19.6.2008 ויפוי הכוח הבלתי חוזר החתום על ידי חיה כהן וליאורה חפר מיום 26.6.2008 מוכרזים בזאת כבטלים. הצדדים ידאגו להשמדת כל העותקים של יפויי הכוח הללו, והנתבעות 5 – 8 ימנעו מלפעול על פיהם.

61. מנהל מקרקעי ישראל ולשכת רישום מקרקעין – פתח תקווה ימחקו מרישומיהם כל רישום על עיסקה לכאורה שנעשתה בין התובעים והנתבעים 1 – 4 וכן את הרישום בדבר צו המניעה הזמני שהוצא בהליכים אלו.

62. הצדדים יעבירו עותק של פסק דין זה לרשויות המס, על מנת שיבחנו לאורו את עמדתם ביחס לדיווחי המס שהועברו אליהם על ידי הצדדים.

63. ההחלטה בעניין הטלת הוצאות על התובעים מיום 29.11.2009 מבוטלת, וזאת מתוך התחשבות בכך שממילא לא ניתן היה לשמוע את העדים שלא זומנו לישיבה באותו יום, ובשים לב לכך שאי זימונם לא גרם להתארכות ההליך.

64. בנסיבות העניין, ולמרות שהתובעים יצאו מההליך כשידם על העליונה, מצאתי לנכון לפסוק להם הוצאות משפט ביד קמוצה, וזאת לאור דרך התנהלותם בקשר לעיסקה (וראו פסקה 50 לעיל). לפיכך ישאו הנתבעים 1- 4 בהוצאות התובעים בסכום כולל של 10,000 ₪.

65. למען הסר ספק מובהר כי לא מצאתי דופי בניהול ההליכים לפני, וכי הערותיי במסגרת פסק הדין מכוונת לצדדים עצמם, ולא לבאי הכוח שייצגו אותם בהליכים בתיק זה.

ניתן היום, י"ב חשון תשע"ג, 28 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.