1. התובע, מר סרחאן אוסאמה, הגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן - הנתבע), תביעה להכיר באירוע שאירע, לטענתו, ביום 9/11/2007 כב"תאונת עבודה".
2. התביעה נדחתה על ידי הנתבע מן הטעם שהתאונה אירעה לאחר שהסתיימה דרכו מהעבודה למעונו והוא נמצא כבר בביתו הפרטי (ר' מכתב הדחייה מיום 13/1/2009).

החלטה זו היא מושא דיוננו.

1. התובע מכהן כמנהל אדמיניסטרטיבי של סניף קופת חולים כללית בסאג'ור.

טענות הצדדים

1. התובע טוען כי ביום 9/11/2007 בדרכו חזרה מעבודתו לביתו ובעודו מתהלך בשביל המוביל למדרגות הכניסה לביתו, מעד ונפל ארצה. לטענת התובע מקום הנפילה במדרגות החצר המשותפת, הוא במתחם שהינו ברשות הרבים וכי אין לו שליטה מלאה ובלעדית בחצר, בשביל ובמדרגות בהן נפל, אלא מדובר בשטח המוחזק במשותף על ידי שלוש משפחות שונות והתובע נפל בחצר המשותפת. החצר, השביל והמדרגות אינם מגודרים והם פרוצים לכל עובר ושב.
2. מנגד טוען הנתבע, כי התאונה אירעה ב"שטח הפרטי" של התובע, וכי התובע החליק במדרגות המשמשות אותו ואת בני ביתו בלבד. משכך, טוען הנתבע, התאונה אירעה במקום שהינו בגדר "רשות היחיד" של התובע ולא בגדר "רשות הרבים" ולפיכך אין להכיר בתאונה זו כ"תאונת עבודה".

דיון והכרעה

1. השאלות העומדות לפתחנו הן:

האחת, שאלת המיקום המדוייק בו נפל התובע ביום 9/11/2007.

השניה - האם בעת שאירעה התאונה, התובע היה מצוי בתחום מעונו, או שמא היה מצוי בדרכו מהעבודה למעונו, כך שיש להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה–1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי וגם החוק).

1. סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע:

"חזקת תאונת עבודה

רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו ועקב נסיעתו או הליכתו זו."

סעיף 80 לחוק הינו בבחינת "חריג" המרחיב את יסודות ביטוח נפגעי העבודה, אשר נועד ליתן כיסוי ביטוחי לעובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו, אף לגבי הדרך מהמעון לעבודה. ביטוח מורחב זה הוגבל אך ורק לסיכוני דרך אשר על פי טיבם הינם סיכוני רשות הרבים להבדיל מרשות היחיד, באופן בו הביטוח המורחב חל משעה שהעובד נמצא ברשות הרבים (ר' דברי כב' השופט פליטמן בעב"ל 1515/04 המוסד לביטוח לאומי – אורה עטיה, ניתן ביום 6/6/2007; להלן – פרשת עטיה).

על הגבול בין "רשות הרבים" ל"רשות היחיד", עמדה כב' השופטת ארד כתוארה אז, בפרשת רונן:

"ככלל, על פי 'מבחן דלת המעון' נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב'מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך' יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי, תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח."

(ר' עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי - משה רונן, פד"ע לז 721, בעמ' 724; להלן – פרשת רונן).

באילו מקרים תאונה שאירעה למבוטח בחצרים הסמוכים למעונו - תחשב כתאונה שאירעה ברשות היחיד?

"רק אם ניתן יהיה לקבוע, על-פי עובדות המקרה כפי שיוכחו, כי ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה על החצרים בהם נפגע בתאונה ממין אותה שליטה שיש לו בביתו פנימה, יורחב שובל רשות היחיד ודלת המעון תועתק עד לאותו גבול בו ניתן יהיה לקבוע כי אין הם נתונים עוד בשליטתו, כאמור."

(ר' פרשת רונן בעמ' 738)

ומהי אותה "שליטה מלאה"?

"המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו."

(ר' פרשת רונן בעמ' 736).

יוטעם כי פרשת רונן הוכרעה בדעת רוב, כנגד דעתה החולקת של סגנית הנשיא, כב' השופטת ברק, אשר סברה, כי יש לגבש את המבחן על פי תכליתו של החוק, ולכן המבחן צריך להיות מבחן הדרך לעבודה. לפי דעה זאת, כל תאונה הקורית לאחר יציאתו של אדם מביתו בדרכו לעבודה היא תאונת עבודה, ודין אחד יחול על מי שהחצר היא קניינו הפרטי ומי שהחצר היא קניינו המשותף עם אחרים. עם דיעה זו הסכים כב' השופט צור במספר פסקי דין (ר' עב"ל 324/03 אליהו מרצ'י – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21/2/2005; עב"ל 273/05 אורן יחזקאל – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 4/5/2006; עב"ל 1515/04 המוסד לביטוח לאומי – אורה עטיה, ניתן ביום 6/6/2006, להלן – פרשת עטיה). עם זאת בפרשת עטיה ציין כב' השופט צור, כי דעתו היא דעת מיעוט בקרב שופטי בית הדין הארצי ועל מנת לחזק את יציבות ההלכה, הוא הצטרף לדעת הרוב, שהתשקפה בחוות דעתו של כב' השופט פליטמן, שהלכה אחר פסק הדין בפרשת רונן. מכאן שההלכה המחייבת היא ההלכה שנקבעה בפרשת רונן.

מן הכלל אל הפרט

1. התובע מתגורר בשטח השייך למשפחתו. בשטח ישנם שלושה בתים, אמו של התובע, אחיו של התובע, מר מוחמד סרחאן, והתובע ובני משפחתו. במרכז השטח יש חצר. על מנת להגיע לביתו של התובע יש להיכנס לשביל הנמצא בחצר, לרדת מספר מדרגות ולהמשיך ולעלות במדרגות המובילות לבית התובע.
2. בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה ציין התובע: "לפני כניסתי הביתה בעליתי למדרגות הבית החלקתי ונפלתי במדרגות. נשבר קרסול רגל ימין." (ר' נספח ג-20 לתצהיר התובע, מוצג ת/1).

בהודעתו לחוקר המוסד ציין התובע "עליתי למדרגות בבית שלי תוך כדי עליה החלקתי סובבתי את הרגל ונפלתי." (ר' הודעת התובע מיום 7/1/2009, נספח ג – 22 לתצהיר התובע, מוצג ת/1).

כאשר נשאל התובע על ידי חוקר הנתבע מי משתמש במדרגות שבהם החליק, השיב התובע: "זה שייך לבית שלי מדרגות שבניתי בזמן שבניתי הבית שלי שאני ובני משפחתי משתמשים בהם מדרגות פרטיים." התובע נשאל האם הבית משותף, עם אנשים אחרים או עם בני משפחתו, על כך השיב: "לא, זה בית פרטי שייך לי בלבד. אני אשתי וילדים שלי." (ר' הודעת התובע).

בדו"ח סיכום החקירה של הנתבע צוין "עפ"י עדותו של התובע נפל בתחום הבית שלו, לבית של התובע יש כניסה דרך שער וחצר דשא ואחר כך המדרגות שעליהם נפל. רצ"ב ציור שנתבקש התובע לצייר ובו אפשר לראות שהמדרגות הן בתחום הבית שלו ובשימוש בני ביתו בלבד." (ר' מוצגים נ/1 ו– ת/2)

כך צוין גם בטופס ב"ל 250: "מעד במדרגות הבית ונפל" (ר' נספח ג-19 לתצהיר התובע).

1. בשונה מהאמור בהודעתו של התובע לחוקר הנתבע - בכתב התביעה ובתצהיר הנספח לו תיאר התובע את מקום הנפילה "בדרכי חזרה מהעבודה הביתה, מעדתי בשביל המוביל למדרגות הכניסה לביתי, ונחבלתי ברגלי הימנית. לפי מיטב זכרוני, השביל היה רטוב ומזג האויר היה גשום" (ר' סעיף 5 לתצהיר, ההדגשה שלנו- מא"ח).

בתצהירו המשלים ציין התובע: ".... מעדתי בשביל המוביל אל מדרגות הכניסה לביתי, ונחבלתי ברגלי הימנית. ... השביל כולל 3 מדרגות המשמשות כל עובר במתחם ביתי ובתי בני משפחתי, אמי ואחי, ואפילו לעתים קרובות גם את השכנים הסמוכים, והממשיכות למדרגות הכניסה לביתי." (ר' סעיף 5 למוצג ת/1)

באשר לאמור בהודעתו לחוקר הנתבע, ציין התובע בדיון בבית הדין מיום 22/3/2010 כי: "החוקר שאל אותי והשאלה לא הייתה ברורה לי, יש לי חצר שכל המשפחה משתמשת בה, כל החמולה, בני דודים, יש מעבר ביני לבין אמא וגם מדרגות בתוך הבית, המדרגות מובילות לצד השני של החצר הם נכנסים מאצלי. הבית שלי היה כמו מעבר יוצאים מצד אמא ויורדים לחצר השניה וגם הפוך. אני נפלתי על המדרגות ולא בשביל, עליתי 4 מדרגות ראשונות והחלקתי. עליתי על המדרגות ואז החלקתי. השתמשו בשביל של הבית שלי למעבר" (ר' עמ' 1 לפרוטוקול מיום 22/3/2010 ש' 10-17, ההדגשה שלנו– מא"ח)

בחקירתו הנגדית שנערכה כשנה לאחר מכן ביום 29/3/2011, ציין התובע: "המדרגות הם של החצר שנכנסים לבית. יש 3 מדרגות, חצר, אח"כ עוד מדרגות והבית. המדרגות שנפלתי בהם זה מעבר לכל המשפחה. בין המדרגות שנפלתי בהם לבין המדרגות המובילות לביתי יש חצר מביתו. מי שבא לבקר את אמי נכנס מהחניה המסומנת 2, ממשיכים ויורדים במדרגות שבהם נפלתי ומגיעים לבית של אמי. המשפחה שלי גם משתמשת דרך החצר לצאת, דרך חניה 1 לכביש הראשי, לחנויות" (ר' עמ' 2 לפרוטוקול מיום 29/3/2011, ש' 12-16).

יצויין כי התובע לא הביא לפנינו כל הסבר מתקבל על הדעת - לסתירה שבין האמור בהודעתו לחוקר הנתבע - שם ציין כי התאונה אירעה בשטחו הפרטי, לבין עדותו זו לפנינו. כך גם לא נעלמה מעינינו העובדה כי בהודעתו לחוקר הנתבע ציין התובע כי המדרגות עליהן נפל משמשות רק את בני משפחתו ואילו בעדותו לפנינו שינה את גרסתו וטען כי נפל במדרגות בשביל הכניסה אשר משמש את בני משפחתו המורחבת ואף לעתים את השכנים.

זאת ועוד, התובע צירף תמונות להמחשת מקום הנפילה (השביל המוביל אל המדרגות המובילות לביתו). בתמונות ת/3 ו-ת/5 סימן התובע את מקום הנפילה ב – X. מתמונות אלו עולה כי בשביל המוליך אל ביתו של התובע, על התובע לרדת במדרגות על מנת להגיע למדרגות המובילות לביתו, ואילו בדיון בבית הדין מיום 22/3/2010 וכן בטופס התביעה למוסד ציין התובע כי עלה במדרגות ואז החליק ונפל. יתרה מכך, במקום אותו סימן התובע X, רואים 2-3 מדרגות בלבד, כמו שציין התובע בתצהירו המשלים, ואילו ביחס למעידה במדרגות הרי התובע ציין בפני בית הדין ביום 22/3/2010 כי עלה 4 מדרגות ואז מעד. מכאן שלא ייתכן כי התובע נפל במדרגות השביל הנמצא בחצר.

עוד נציין כי התובע טען כי נפל בחצר המשותפת, אשר מסביבה מתגוררים בנוסף לתובע ומשפחתו הגרעינית, אמו של התובע, אחיו ובני משפחותיהם, דא עקא שהתובע לא הביא לפנינו אף לא עד אחד שהיה עד לנפילתו.

הנה כי כן, ריבוי הגרסאות המתואר לעיל מצביע על חוסר מהימנותו של התובע, ויש בכך כדי לערער את גרסתו בכללותה.

1. הואיל ונתגלעו סתירות בין גרסת התובע בתצהיריו ובעדותו בבית הדין לבין הגרסה שמסר לחוקר הנתבע – אנו מעדיפים את הגרסה הראשונה, כפי שמסר התובע לחוקר, על פני הגרסה המאוחרת והמשופצת, שהובאה בדיון המשפטי, לאחר שנדחתה תביעתו לדמי פגיעה על ידי הנתבע והובהר לו מהו הנימוק לדחייה, המבוסס על דבריו לחוקר, כי התאונה אירעה בתחום שטחו הפרטי. לעניין זה יפים דברי כב' השופט פליטמן בעב"ל 104/99 גבריאל ברדה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 241, בעמ' 248 – 249, שם נאמר כי:

"עד היום פסיקתם העקיבה של שופטי בית-הדין הארצי הייתה כי המסכת העובדתית במקרים מעין אלה ראוי לה שתיקבע קודם כול על^-פי הודעתו של הנפגע לחוקר המוסד, בטרם היותו ער להשלכה של גירסתו על זכאותו.

משום כך, אין להסתמך על תצהירו של המערער ועדותו, כמעשה חברתי, טרם בחינת גירסתו לגבי נסיבות התאונה בהודעתו לחוקר. וכללו של דבר – יש להעדיף במקרה של סתירה את האמור בהודעה על פני הגירסה המאוחרת והמשופצת בתצהיר ובעדות".

(ר' בהקשר זה של העדפת הגרסה שמסר המבוטח לחוקר הנתבע, על פני עדותו בבית הדין גם בדב"ע נז/0-37 חיים אוחנה - המוסד לביטוח לאומי; דב"ע נב/0-13 מירון - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ד 82, 87; דב"ע מח/0-42 ורטנסקי מיכאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 471, בעמ' 473).

1. זאת ועוד, המסמכים הרפואיים גם הם אינם תומכים בגרסתו של התובע. בסיכום הביקור אצל ד"ר אמין פאר נרשם: "נפל על מדרגות ביתו". (נספח ג-7 לתצהיר התובע - מוצג ת/1).

בסיכום אשפוז (נספח ג-2 לתצהיר התובע) נרשם: "ב 9/11/2007 נפל בבית".

בטופס חדר המיון בבית החולים לגליל המערבי (נספח ג-י) נרשם : "החליק בביתו ונחבל בקרסול."

ההלכה הפסוקה קובעת לעניין זה כי:

"בבוא ביה"ד להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע, זאת בהתבסס על ההנחה שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו."

(ר' עב"ל 507/07 אפרוני – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.3.08).

נציין עוד כי התובע אמנם פנה לטיפול רפואי מיד לאחר הנפילה ולאחר פציעתו היה בטיפול מתמשך מספר חודשים, ברם התובע דיווח על "תאונת עבודה" לראשונה רק ביום 7/4/2008, היינו חמישה חודשים לאחר הנפילה.

1. במצב דברים זה, גרסתו של התובע, כפי שנמסרה לחוקר המוסד ביום 7/1/2009, מקובלת ומהימנה עלינו, בכל הנוגע למקום בו אירעה התאונה ונסיבותיה ואנו דוחים את גרסתו המאוחרת, כפי שהובאה בתצהירו ובעדותו לפנינו.

משהתובע ציין בהודעתו לחוקר הנתבע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי התאונה אירעה ב"שטחו הפרטי", הננו קובעים כי התאונה אירעה ב"רשות היחיד" של התובע ועל כן אין לראות בה כ"תאונת עבודה" שאירעה בדרך "למעונו" ומשכך אין התובע נופל בגדרו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי.

1. משאלה פני הדברים - התביעה נדחית.
2. משעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות.
3. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ז' בכסלו תשע"ג, (21 בנובמבר 2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.