תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מנפילתו מצוק במהלך טיול שנתי, בעת עבודתו כמאבטח.

התאונה והצדדים לתביעה

1. התובע, יליד 11.9.1983 (בן כ-33) עבד בתקופה הרלבנטית כמאבטח אצל הנתבעת 1.

1. ביום 3.2.2008 הצטרף התובע, במסגרת עבודתו, לטיול שנתי של כתות י' מבית ספר רבין שבתל מונד (להלן: בית הספר), לנחל גוֹב שבמדבר יהודה. אין חולק כי במהלך הטיול, נפל התובע ממסלול ההליכה אֵל גֵב, שהיה רווי מים (להלן: התאונה). משלא עלה בידי אנשי הצוות שבמקום לפנות את התובע בכוחות עצמם, הוזעקה למקום יחידת מחלצים. בהמשך הוזמן מסוק חילוץ, שפינה את התובע לבית החולים סורוקה.
2. כתוצאה מן התאונה סבל התובע משבר פריקה של הקרסול. הוא אושפז בבית חולים סורוקה למשך יממה והועבר לבית חולים מאיר, שם נותח במחלקה האורתופדית. מומחה בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 14.5%.
3. התובע הפנה את תביעתו נגד שורה של נתבעים כדלקמן:

הנתבעת 1 (להלן: המעבידה) – חברת אבטחה המספקת מאבטחים לטיולים, שהייתה, כאמור, מעבידתו של התובע ומטעמה הוא נשלח ללוות את הטיול;

הנתבע 2, מר יוסף בן יעקב (להלן: מר בן יעקב) – הבעלים ומנהלה של המעבידה;

הנתבעת 3, צעד קדימה טיולים בע"מ (להלן: חברת הטיולים) – שהייתה אמונה על תכנון הטיול

עבור בית הספר ואנשיה הם שהדריכו את הטיול;

הנתבע 4, משרד החינוך (באמצעות מדינת ישראל) – שהעסיק את המורים ואישר את מסלול הטיול;

הנתבעת 6, רשות שמורות הטבע והגנים – שהייתה הבעלים ו/או המחזיקה בשטח בו היה הטיול ואשר נציגיה ישבו ב"חדר המצב" של משרד החינוך;

והנתבעת 7 – המבטחת של רשות שמורות הטבע.

תמצית טענות הצדדים

1. התובע סבור כי כל אחת מן הנתבעות התרשלה כלפיו ואחראית לפצותו בגין נזקיו. נגד מעבידתו נטען כי לא נתנה לו הוראות בטיחות בעבודה ו/או הדרכה באופן פרטני, בהתאם לתנאי השטח והטיול; מר בן יעקב, כך נטען, שלח את התובע באופן אישי לטיול בו נפגע. מר בן יעקב לא נהג לעדכן את התובע באשר לאופי הטיולים, מסלולי הטיול וכיוצא באלה, על מנת שהתובע יוכל להיערך בהתאם; חברת הטיולים התרשלה בכך שלא בדקה כיאות את מסלול ההליכה בטיול, לא וידאה כי המסלול בטוח להליכה במועדים הרלבנטיים בהתאם לתנאי מזג האוויר וכן אם המסלול מותאם להליכה לקבוצות של מאות תלמידים בבת אחת. בנוסף, לא נערכה חברת הטיולים כיאות מבחינת זמן היציאה למסלול הטיול, בפרט כשמדובר בעונת החורף בה יורדת החשיכה בשעה מוקדמת. בנוסף, לא וידאה חברת הטיולים כי יהיו במסלול מעקות אחיזה ו/או גדרות ו/או רוחב מתאים ובטוח של המסלול בטיול. ביחס למשרד החינוך, נטען כי אישר את מסלול הטיול בלא שטרח לבדוק אם בטוח לילך בו בנסיבות שפורטו. אשר לרשות שמורות הטבע, נטען כי היא שסימנה את השבילים ואף העסיקה עובדים מטעמה, שישבו ב"חדר המצב" של משרד החינוך, המנפיק אישורי טיולים לכל מוסדות החינוך בארץ. רשות שמורות הטבע, כך נטען, לא בדקה אם המסלול בטוח לצעידה במקום, אם אין סכנת נפילה ואם יש במקום מעקות אחיזה ו/או גדרות ו/או רוחב מתאים ובטוח למעבר. כן לא בדקה היא אם יש במקום שלטי אזהרה המזהירים מפני סכנת נפילה.
2. הנתבעים כולם מציגים חזית אחידה וסבורים כי דין התביעה נגדם להידחות בהיעדר אחריות.

המעבידה ומנהלה, מר בן יעקב, טוענים כי התובע קיבל מטעמם את מלוא ההדרכה שנדרשה לו על מנת לבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר.

חברת הטיולים מדגישה כי התאונה ארעה במסלול מוכר, המסומן במפת סימון השבילים. נטען כי בעת התאונה היה יום שמש נעים והמסלול היה יבש לחלוטין; כי התאונה ארעה בשעה בה היה אור יום מלא; וכי הטיול קיבל את אישורו של "חדר המצב" של משרד החינוך.

משרד החינוך טוען כי הטיול אורגן על-ידי בית הספר בהתאם לנהלים: בית הספר התקשר עם חברת הטיולים, נציגים מטעמו יצאו לסיור מקדים ולטיול אף ניתן אישור בטחוני על ידי הלשכה הארצית לתיאום טיולים. נטען כי למשרד החינוך אין אחריות קונקרטית כלפי התובע. מכל מקום, כך נטען, נפילתו של התובע לא נבעה מסיכונים הקשורים בשביל אלא היא תוצאה של אובדן שיווי משקל או כל סיבה אחרת הקשורה לתובע. לעניין זה נטען כי התובע מוּעד לנפילות, סבל בעבר, בהתאם לתיעוד רפואי שהוצג, ממספר נפילות ואובחן בצבא כסובל מאפילפסיה.

רשות שמורות הטבע מדגישה אף היא כי התובע נפל בשביל הליכה מסומן כדין שבו שילוט מתאים והעומד בנהלי בטיחות ברורים. עוד מדגישה הרשות, כי אינה אחראית על סימונים השבילים שכן הסימון מסור לאחריות החברה להגנת הטבע.

התשתית הראייתית

1. מטעם התביעה נשמעה עדותו של התובע עצמו ובנוסף, העיד אביו של התובע, מר איזיק קרלוס פלדמן.

מטעם המעבידה העיד מר בן יעקב, מנהלה של חברת האבטחה שנתבע, כאמור, גם אופן אישי; מטעם חברת הטיולים העידו מר עדי אדלר (להלן: מר אדלר), אחד מן השותפים בחברה, שהשתתף בעצמו בטיול. כמו כן העיד מר גיל הופמן (להלן: מר הופמן), שהדריך את הקבוצה אליה נלווה התובע; מטעם משרד החינוך העידו מר שאול יגיל (להלן: מר יגיל), הממונה על טיולים במערך החינוך; הגב' יעל יונוביץ (להלן: גב' יונוביץ), שהייתה במועד הרלבנטי סגנית מנהל בית הספר והשתתפה בטיול ומר מיכאל קריב, חוקר פרטי שתצהירו הוגש; מטעם רשות שמורות הטבע העיד מר עומרי גולמן (להלן: מר גולמן), ששימש כפקח ברשות במועד הרלבנטי.

המסגרת הנורמטיבית: עוולת הרשלנות

1. התובע מייחס לנתבעים קשת רחבה של מעשים ומחדלים רשלניים, המקימים, לטענתו, את אחריותם לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מן הנפילה. טענותיו העיקריות הן: להעדר הדרכה ראויה מטעם המעביד; העדר תדריך פרטני המותאם לאופיו המיוחד של הטיול לנחל גוב; בחירת מסלול טיול שאינו מותאם למזג אוויר חורפי וגשום; יציאה לטיול בשעה מאוחרת, בניגוד לנהלים ועל אף החשיכה היורדת מוקדם; העדר אישור של הגורמים הרלבנטיים לטיול; והעדר מעקות אחיזה ו/או גדרות ו/או רוחב מתאים ובטוח של המסלול בטיול.
2. לאור טענות אלה ובשים לב לכך שנתבעו ארבעה גורמים שונים, בחינת ההתרשלות הנטענת תחילה, תאפשר למקד את הדיון בשאלות המרכזיות השנויות במחלוקת בין הצדדים (לבחינת ההתרשלות תחילה ראו את פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013) וכן את ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (15.9.2005), פסקה 7 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין ואת ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1) 803, 841-837 (2007), פסק דינו של כב' השופט א' לוי). יודגש כי במישור העקרוני אין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות ביחסים שבין התובע לבין כל הגורמים הנתבעים. חובה זו הוכרה בפסיקה ביחסים שבין מעביד לעובד (ת"א (שלום הרצ') 16594-08-12 א.ה.ס נ' מקיף שש שנתי חטיבת ביניים חשמונאים (26.5.2014); ביחסים שבין מארגן טיול לבין המשתתפים בטיול, לרבות מלווים (ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2) 705 (1994); ע"א 542,541/88 החברה להגנת הטבע נ' עזבון המנוחה פרומן ז"ל, פ"ד מו(1) 133, 139 (1991); ת"א (מחוזי נצ') 464/87 הנדל נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (26.11.1995); ובין רשות שמורות הטבע, כמחזיקת המקרקעין, לבין התובע כמבקר בשמורה (ת"א (שלום ת"א) 8666/90 לאה כהן נ' אגד תיור (4.10.1994); ת"א (שלום י-ם 7424/09 אבישור נ' רשות הטבע והגנים הלאומיים (28.8.2012)).
3. כידוע, במסגרת יסוד ההתרשלות, יש לבחון אם ההתנהגות הנדונה יצרה סיכון בלתי סביר, שאדם סביר יכול היה לצפותו. הסיכון של נפילה במהלך טיול הוא סיכון שכיח וטבעי, שקיים גם בהעדרה של התרשלות. בעצם העובדה שהנפילה ארעה במהלך טיול, אין כשלעצמה כדי להטיל אחריות ברשלנות. אולם, כאשר המעידה היא תוצאה של סיכון בלתי סביר שיצר מאן דהוא, או אז עשוי בית המשפט להטיל אחריות בנזיקין על אותו גורם שיצר את הסיכון. בפסיקה הודגש הערך החינוכי הרב הטמון בעריכת טיולים בשבילי הארץ. כדברי השופט א' ויתקון: "עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים – כל מחנך יכיר בחשיבותה משימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע וסודותיו. כך נגדל דור המתמצא בארצו המעורה בה. ואני מרהיב עוז בנפשי ומוסיף שדווקא הקושי הפיסי ודווקא הסיכון הכרוכים לעיתים בטיולים אלה, מהווים אתגר לבני נוער, ובהתגברותם יוצאים הם מהמסע חזקים ומרוממי רוח. סבורני שערך חינוכי ולאומי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו" (ע"פ 364/78 לוי צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626, 633 (1979)). עם זאת, על בית המשפט לאזן בין הצורך לקיים טיולים, לעודד את הכרת הארץ ולאפשר למטיילים לחוות את הטבע, לבין ההכרח שלא להתיר את הרסן ושמטיילים לא יועמדו בפני סיכונים בלתי סבירים (הלכת גודר הנ"ל, פסקה 10).
4. לאחר ששקלתי היטב את טענות הצדדים על רקע התשתית הראייתית שנפרשה בפני, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע לבסס את טענותיו להתרשלות של מי מן הנתבעים. בפרט לא הוכיח התובע כי מעשיהם הנטענים של הנתבעים יצרו סיכונים צפויים, שחרגו ממסגרת הסיכונים הטבעיים והרגילים של טיול בטבע. להלן אפרט את נימוקי ביחס לכל אחת מטענות התובע.

גרסת התובע

1. בתצהיר הנסיבות שהגיש התובע ובתצהיר עדותו הראשית, תיאר התובע כי הוא נתבקש, בהודעת טקסט, להתייצב ביום 3.2.2008 בבית הספר על מנת לאבטח טיול שנתי בן יומיים למדבר יהודה. ביום האירוע, כך הצהיר התובע, הוא הגיע בשעות הבוקר לבית הספר. מבית הספר יצאו 6-5 אוטובוסים, כשבכל אחד מהם – מאבטח וחובש. לדברי התובע בתצהירו:

"ה. באותו היו [כך במקור – ש.צ.ה] עשינו מסלולים קטנים עד שהגענו בסביבות השעה 14:30 לנחל גוב לתחילת מסלול ההליכה, עוד בטרם התחלנו המסלול, עשו התלמידים הפסקת אוכל ושתיה שארכה כחצי שעה, דהיינו בסביבות השעה 15:00 התחלנו את מסלול ההליכה, שהיה אמור להמשך במשך כשעתיים כולל הפסקות בדרך.

ו. התחלנו לצעוד במסלול לכיוון נחל גוב, המדריך החל להאיץ בתלמידים למהר על מנת לסיים המסלול לפני שיחשיך היום, שכן מדובר בחודש פברואר, ביום חורפי קצר שמחשיך בסביבות השעה 16:30.

ז. אחרי כעשרה מטרים מתחילת המסלול, הגענו לשביל הצר ביותר במסלול, שעליו יכולים ללכת בו זמנית ובדוחק שני תלמידים, שכן קיימת סכנת נפילה. התלמידים עברו במהירות ובלחץ של המדריך, שהאיץ בהם ללא הרף לסיים המסלול, ואני הבחנתי בתלמידה אחת שנמצאת בקצה השביל הצר ועלולה להתדרדר לתהום, בתור מאבטח שלה ובאינסטינקט מיד משכתי אותה לכיוון הנגדי על מנת למנוע את נפילתה, אולם לדאבוני, איבדתי את שיווי משקל ובפרט לאור העובדה שהיה על גבי תיק עזרה ראשונה ורובה מסוג קרבין שהכבידו עלי, והתדרדרתי לתהום בגובה של כעשרה מטרים אשר היה רווי במי גשמים.

ח. יודגש כי לא היה לי מעקה אחיזה ו/או גדרות ו/או משהו אחר להיאחז בו על מנת למנוע נפילתי לתהום ו/או שלטי אזהרה על מנת להתריע מפני הסכנה הצפויה, אלא רק צבע שמסמן את מסלול ההליכה.

ט. עוד יודגש כי מאחר ומדובר ביום חורפי, הרי שגם השביל ו/או מסלול ההליכה, היה רטוב וחלק, דבר ש"תרם" רבות להתדרדרות שלי לתהום...

י. אני טוען כי מעולם לא קיבלת מאת אורב אבטחה ו/או יוסף בן יעקב (הבעלים של אורב אבטחה) כל הדרכה ו/או הנחיות בדבר כללי בטיחות לפיהם יש לנהוג במהלך טיול, לא בטיול זה ולא אף טיול אחר. הייתי מקבל רק שיחה טלפונית או הודעת טקסט באיזה מקום להתייצב, באיזה שעה ושם מקום אליו נוסעים, דבר לא מעבר לזה, אף מעבר לכך מעולם לא נפגשתי פנים מול פנים עם יוסף בן יעקב למרות שעבדתי אצלו כמאבטח" [הדגשות הוספו – ש.צ.ה].

ההנחיות ונוהלי העבודה של המעבידה

1. התובע הצהיר, כאמור, שלא קיבל הנחיות כלשהן ממעבידו בקשר לתפקידו כמאבטח טיולים ואף לא נפגש מעולם עם מר בן יעקב. גרסה זו עמדה בסתירה חזיתית לגרסת מר בן יעקב בתצהירו, לפיה התובע נשלח לקורס מקצועי שהועבר על-ידי חברה חיצונית וניתנה לו הדרכה מתאימה; קיבל לידיו מסמך כתוב, המכונה "עשרת הדיברות", המסכם את הוראות ונוהלי העבודה; ואף עבר תדריך בעל-פה מאת מר בן יעקב בדבר נוהלי עבודה, נוהלי בטיחות וכללי התנהגות, אשר במסגרתו צוינו דוגמאות ממקרים שאירעו בעבר (סעיפים 5-4 לתצהירו של מר בן יעקב).
2. בפתח חקירתו, ביקש התובע לחזור בו מהצהרתו לפיה לא פגש מעולם את מר בן יעקב. התובע אישר כי פגש את מר בן יעקב בקליטתו לעבודה וקיבל ממנו תדריך בנושא הטרדות מיניות, החזקת נשק ואיסור מגע עם תלמידים (עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 24-22; עמוד 31, שורות 22-15). התובע העיד כי אינו זוכר את תוכן השיחה עם מר בן יעקב (עמוד 33, שורה 16), אך בהמשך דבריו אישר כי מר בן יעקב נתן הנחיות גם בדבר הלבוש המתאים לטיולים (עמוד 34, שורות 16-15), לא שלל כי התדריך התייחס לכמות המים שיש להביא לטיול ולא זכר אם מר בן יעקב נתן דוגמאות מהעיתונות של מקרים שאירעו בטיולים (עמוד 34, שורות 30-29). יתרה מזאת: במהלך חקירתו, אישר התובע כי השתתף בקורס של חברה חיצונית שהכשירה אותו לתפקיד מאבטח טיולים (עמוד 30, שורה 28; עמוד 35, שורות 9-7) וכי הקורס החיצוני הקיף מגוון נושאים, בהם (כלשונה של באת-כוח הנתבעים 2-1 ): "מה אתה צריך לעשות כמאבטח, מה האחריות שלך, איך אתה צריך להתנהג בנושאים של אבטחה, בטיחות וגם עזרה ראשונה" (עמוד 35, שורות 14-10).
3. מר בן יעקב עמד בחקירתו על גרסתו לפיה במהלך התדריך שמעביר לעובדיו עם קליטתם, הוא מפרט "תקריות שקרו בטיולים". בין השאר העיד כי הוא נותן דוגמא של ילד שנפל בהר שלמה ומסביר "מה להיזהר, לא להתקרב למידרונים, איפה לעמוד ואיפה לא לעמוד, אם אתם רואים נופים זה מעניין אתכם אתם רוצים להתקרב לתהום, אני מזהיר לא להתקרב, אתם לא באתם לטייל אתם באתם לאבטח, אתם חייבים להיות מאחורי התלמידים בסוף המסלול ולהיות בקשר עין עם המדריך" (עמוד 72, שורות 27-24). מר בן יעקב הסביר גם, כי המעבידה נוהגת להעביר ריענון אחת לחצי שנה לעובדיה, אליו מצטרפות גם חברות הטיולים על מנת לתת תדריך. התובע לא עבר ריענון שכן עבד חמשה חודשים בלבד (עמוד 74, שורות 8-7).
4. לאחר שמיעת העדויות, התרשמתי כי יש להעדיף את גרסתו של מר בן יעקב באשר להנחיות שקיבל התובע מן המעבידה. המעבידה הציגה הליך הכשרה מובנה ומסודר המועבר לעובדיה, המאבטחים. גם לפי גרסת התובע עצמו בדיון, הרי שהוא תודרך פנים אל פנים על ידי מר בן יעקב (תדריך שאינו זוכר את תוכנו במלואו) וכן נמסרו לידיו "עשרת הדיברות למאבטח" בכתב. בנוסף, קיבל התובע הדרכה נוספת, על-ידי חברה חיצונית. לאור כל אלה, אני קובעת כי המעבידה סיפקה לתובע הדרכה מקצועית כנדרש לתפקידו. טענות התובע להעדר כל הדרכה או הנחיות בדבר כללי בטיחות לפיהם יש לנהוג במהלך טיולים – נדחות.

תדריך פרטני בנוגע לטיול בנחל גוב

1. הפסיקה הכירה בכך שאי מתן הוראות בטיחות יכול להוות בסיס לאחריות ברשלנות (ראו למשל את ע"א 542/99 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון המנוחה פורמן ז"ל, פ"ד מו(1) 133 (1991) ביחס לאם מלווה). התובע טוען בהקשר זה כי לא קיבל ממעבידו הדרכה פרטנית באשר לטיול לנחל גוב, על מאפייניו הייחודיים.
2. עדי הנתבעים הציגו לעניין זה גרסה שונה. מר בן יעקב הצהיר כי ככלל:

"בבוקר הטיול מקבלים המאבטחים תדרוך מקיף לגבי אופי הטיול, האזורים בהם יטיילו, המסלולים המתוכננים, וכן נהלי בטיחות וביטחון מהחברה אשר ארגנה את הטיול. מדובר בתדרוך שניתן טרם כל יציאה לטיול, וזאת בהתאם לדרישות משרד החינוך, כמצוין באישור הביטחוני. כך גם היה במקרה הנדון. ידוע לי כי המאבטחים וביניהם התובע קיבלו הנחיות ממארגני הטיול" (סעיף 8 לתצהיר בן יעקב. הדגשה הוספה – ש.צ.ה).

עדותו של מר בן יעקב נתמכת בדברי גב' יונוביץ, סגנית המנהל, שהייתה האחראית על הטיול ואישרה אף היא כי "יש נציגות של חברת הטיולים, מגיעה לפני הטיול פוגשת את התלמידים מספרת על המסלולים שצפויים להם... בוקר הטיול שמגיע כל הצוות מדריכים, בעלי תפקידים, נהגים, מקבלים תדרוך במקום, מה המסלול, איזה קושי, איזה ציוד הם צריכים" (עמוד 130, שורות 10-3). עוד הוסיפה גב' יונוביץ כי "מי שעוסק בתדרוך בבוקר זה בדרך כלל המדריך הראשי של חברת הטיולים, מכנס את המדריכים ובעלי התפקידים האחרים נהגים ומאבטחים...".

1. ואמנם, מן העדויות עלה כי ביום הטיול הועבר תדרוך פרטני. כך, בחקירתו העיד מר בן יעקב כי מר אסף שלג, ראש צוות המאבטחים שהיה בבית הספר (להלן: מר שלג), דיווח לו שהמאבטחים התייצבו בזמן ונכנסו לתדריך מקדמי לטיול, שהועבר על ידי נציג חברת הטיולים (עמוד 71 לפרוטוקול, שורות 24-19 ועמוד 72).

מר אדלר, שותף בחברת הטיולים, מסר בתצהירו כי בבוקר הטיול הוא כינס את כל הצוות והעביר "תדרוך מקיף ומלא למאבטחים, אשר כלל פירוט מלא של המסלול, הוראות והנחיות זהירות בהליכה במסלול, דגשים על הוראות בטיחות וביטחון, נהלי פתיחה באש, בדיקת תעודות מאבטח והנחיות למאבטחים שעליהם ללכת בסוף המסלול" (סעיף 9 לתצהיר). מר אדלר חזר על תכני התדרוך בפירוט רב גם בעדותו (עמוד 84 לפרוטוקול, שורות 13-7; עמוד 91, שורות 35-28; עמוד 92, שורות 9-1; ועמוד 93, שורות 10-1). באופן דומה, העיד המדריך גיל הופמן, כי מר אדלר העביר ביום האירוע את התדריך למאבטחים (עמוד 98, שורות 7-6).

בכל הנוגע להנחיות נוספות, שנמסרו במהלך הנסיעה באוטובוס, נתבקש מר אדלר להתייחס לטענת התובע לפיה מדריך הטיול אמר רק את שם המסלול "ומעבר לזה אף מילה נוספת". מר אדלר שלל אפשרות זו והשיב: "לא חד משמעית לא. בחיים הכל יכול לקרות, אני מכיר את המדריך הספציפי בטיול [מר הופמן], היום מרכז קורס מורי דרך... מדריך שלא אומר שום דבר הוא לא יכול לשרוד, באיזה שלב יעיפו אותו" (עמוד 93, שורות 19-12). ואמנם, מר הופמן בתורו העיד כי הוא עצמו ערך תדריך בטיחות במהלך הנסיעה באוטובוס וציין שהדבר זכור לו שכן "כל פעם שהוצאתי טיול עשיתי תדרוך, אין אופציה אחרת" (עמוד 98, שורות 31-19.

1. והנה, אף התובע, למרות הכחשתו בתצהירו, אישר בחקירתו כי לא היה מקרה שבו לא ניתנה הדרכה כלל (עמוד 38 לפרוטוקול, שורות 24-18); כי בטיול הספציפי מדריך חברת הטיולים "נתן בכללי" הדרכה לגבי כללי זהירות (עמוד 38, שורות 26-25); כי ניתן על ידי המדריך "תדריך מאד קצר, שזה ללכת בשתי שורות" (עמוד 38, שורות 30-28); כי "היה תדריך קצר מאד למאבטחים, התלמידים היו במקום אחר" (עמוד 39, שורות 11-10); ושוב אישר כי הועבר תדריך למאבטחים ולחובשים בנפרד (עמוד 39, שורות 19-18). התובע הדגיש, אמנם, כי ההסבר היה "מאד קצר, שאמר לנו נחל גוב דרום, לא הסביר לנו את תנאי השטח שחשוב מאד בטיול, לא הסביר לנו" (עמוד 40, שורות 16-13); עם זאת אישר הוא כי אינו זוכר "כל פרט ופרט מה שהוא אמר, כל מילה מדויקת" (שם, שורות 19-18) וכי בפועל, לא התעניין במידע שנמסר בתדריך ולפיכך גם לא טרח לשאול את המדריך על אינפורמציה נוספת (עמוד 42, שורות 32-16). אף ביחס להדרכה שהעביר מדריך הקבוצה, מר הופמן, ציין התובע כי אינו זוכר אם הועברה הדרכה כזו וכי לא שמע – "אני לא יכול להגיד אם כן אמר או לא" (עמוד 46, שורות 31-17).
2. ממכלול העדויות שפורטו עולה כי התובע קיבל ביום הטיול תדריך פרטני אודות מסלול הטיול, אשר הועבר על-ידי נציגי חברת הטיולים (הגם שיתכן שלא התעניין במידע, לא הקשיב היטב ולא הפנימו).

אציין כי נתתי דעתי לכך שהתדריך הפרטני נערך על-ידי נציגי חברת הטיולים ולא על-ידי המעבידה, זאת בהתאם לנוהלי העבודה של המעבידה (עמוד 73 לפרוטוקול, שורות 30-26). ככל שלא היה מועבר תדריך כזה – היה מקום לשקול את טענות התובע נגד המעבידה זאת בשים לב לחובותיה המוגברות הנגזרות מהיחסים שבין הצדדים. בנסיבות המקרה דנן, מדובר בדיון תיאורטי בלבד, שכן לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות המעבידה: ראשית, משום קביעתי האמורה כי הדרכה פרטנית ניתנה בפועל; שנית, משום שהוברר שמר בן יעקב וידא כי התדרוך הפרטני ניתן וקיבל על כך דיווח בזמן אמת ממר שלג, ראש צוות המאבטחים שהיה בבית הספר; ושלישית, לאור הממצאים העובדתיים באשר לנסיבות התאונה, אשר יפורטו להלן, אין זה ברור כלל איזו הדרכה יכולה היתה למנוע את התאונה המצערת.

תנאי מזג האוויר ומצב מסלול ההליכה

1. בפסיקה נקבע לא אחת כי "יש להפעיל שיקול דעת סביר בקביעת מקום הטיול או הסיור. אכן, לא כל אתר מתאים לכל גיל; לא כל אזור הולם בכל עונה ומזג-אויר; לא כל ילד ניתן לקחת לכל כּברַת אֶרֶץ; ארצנו, למרבה המזל, משופעת שכיות חמדה, ויש לברור היטב את מקום הטיול על מנת שיהא יאה למכלול נסיבות העניין, ובכלל זה גיל הילדים, מספרם ומזגם; עונת השנה ומזג האוויר... וכיוצא באלה שיקולים" (הלכת גודר הנ"ל, סעיף 12 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין). בענייננו, טוען התובע כי מאחר שהיה "מדובר ביום חורפי, הרי שגם השביל ו/או מסלול ההליכה, היה רטוב וחלק דבר ש'תרם' רבות להתדרדרות שלי לתהום" (סעיף 4.ט לתצהיר. הדגשות הוספו – ש.צ.ה). לטענתו, ההחלטה לקיים את הטיול בתנאי מזג אוויר חורפיים, מהווה רשלנות מצד הנתבעים או מי מהם.
2. בחקירתו חזר התובע והעיד לעניין מצב המסלול כי:

"ת. ... כל הרצפה היתה עם מי גשמים שירדו באותו יום, לא באותו יום סליחה.

ש. כמה הרצפה היתה רטובה, תתאר לי את מידת הרטיבות.

ת. המסלול היה חלקלק מאד.

ש. האם היה רטוב.

ת. חלקלק, יש שם גם סלעים כל גרגיר של טיפת מים זה נשאר שם, כתוצאה אני החלקתי" (עמוד 49, שורות 15-10).

1. לתמיכה בגרסתו הציג התובע תעודה מאת השירות המטאורולוגי. ברם, מעיון בתעודה שהוצגה עולה כי ביום התאונה כלל לא דווח על גשם בתחנה הקרובה לנחל גוב.

זאת ועוד, כנגד גרסתו האמורה של התובע, הציגו עדי הנתבעים כולם גרסה ברורה ועקבית העומדת בסתירה מוחלטת לזו של התובע. הוסבר כי הטיול השנתי אמור היה לצאת שלושה ימים קודם למועד בו יצא בפועל, אך נדחה בשל תנאי מזג האוויר (ואמנם מן התעודה עולה כי שלושה ימים לפני הטיול, ביום 31.1.2008, נמדדה בתחנה הסמוכה לנחל גוב כמות גשמים של 1.3 מ"מ גשם); כי היציאה לטיול כפופה לאישור "חדר המצב" של משרד החינוך, הבודק, בין השאר, את מזג האוויר; כי ביום הטיול לא ירד גשם; וכי השביל היה יבש לחלוטין.

1. כך, הסביר מר בן יעקב כי באופן כללי "אם יש יום סגריר, לא יצא אם אין אישור מהחברה להגנת הטבע וממשרד החינוך. כשלי יש הזמנה אני חייב לספק אותה, כי אני מחויב, אבל לא יצא טיול אם משרד החינוך לא יאשר אותו..." (עמוד 69 לפרוטוקול, שורות 21-19).

מר שאול יגיל, הממונה על נושא הטיולים במערך החינוך, אישר בעדותו כי:

"אנחנו ניזונים מתחזית מזג האוויר של השירות המטאורולוגי...

ש. אתם מתערבים כאשר יש מניעה גם מטעמי מזג אוויר?

ת. בוודאי" (עמוד 107, שורות 4-1).

באופן דומה, הצהיר מר אדלר כי "חדר המצב בודק שאין כל מניעה לצאת לטיול עצמו, כולל מניעה מבחינת תנאי מזג אוויר. לו היתה מניעה כלשהי, כגון תנאי מזג אוויר, לא היה חדר המצב של משרד החינוך מאפשר את קיום הטיול" (סעיף 12 לתצהיר). בחקירתו הנגדית העיד מר אדלר כי הטיול נדחה במספר ימים, שכן בתאריך המקורי "היה חשש לגשם וכשאנו עובדים אנו נעזרים בתחזית, אנו חייבים לצאת באישור משרד החינוך, גם אם יש חשש לגשם או חשש לרטיבות, משרד החינוך אוסר על יציאה לטיול... יומיים לפני כן היה חשש ולכן לא יצאנו, בפועל ירדו רק מילימטר נקודה שלוש" (עמוד 80 לפרוטוקול, שורות 11-10 ו-18-17).

עוד התייחס מר אדלר לטענת התובע לפיה המסלול נותר רטוב מן המשקעים שירדו שלושה ימים קודם לכן. מר אדלר העיד בהקשר זה כי במדבר "בין שעה לשעה וחצי אחרי שירד גשם, לא משנה באיזה כמות, השטח הופך להיות תקין לטיולים" (עמוד 80, שורות 18-17 ושורות 23-22). ועוד: "... אי אפשר ללכת בטיול שיש בו בוץ, לא היינו מקבלים אישור, פקח מגיע למסלול ומאשר לנו, פקח של רשות שמורות הטבע בודק את המסלול לפני שאנו מטיילים" (עמוד 91, שורות 25-23. וראו גם את עדותו של מר גולמן, הפקח מרשות שמורות הטבע, השיב מניסיונו כי אינו זוכר "את היום הספציפי, על פניו אם אתה אומר שירד מ"מ ומשהוא ולא ירד שלושה ימים גשם והיה שמש, סביר להניח שהמצב תקין" (עמוד 138, שורות 9-8 ושורות 18-17).

גם הגב' יונוביץ מסרה בעדותה כי מזג האוויר נבדק לפני הטיול, כי לא ניתן "לצאת לטיול בלי להתקשר קודם לחדר המצב של משרד החינוך" וכי נתקבלו האישורים המתאימים (עמוד 122, שורות 9-6). גב' יונוביץ הבהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי "הטיול לא היה יוצא אם המסלול היה רטוב, חדר המצב לא היה נותן לי להיכנס חד משמעית..." (עמוד 127, שורות 11-9). עוד העידה היא כי המסלול היה ראוי להליכה ויבש: "אני התקשרתי קודם בבוקר לקבל אישור אחרון להוציא את הטיול... חדר המצב... מסתמך על הנתונים... הם יודעים סוג של חול, אדמה, הם יודעים אם זה שטח ראוי לצעידה של תלמידים... היתה שמש נעימה מאד באותו היום, אני ישבתי בשמש בחוץ בזמן שהילדים הלכו במסלול. אני את האירוע זוכרת מצוין. אני זוכרת את עצמי יושבת על כיסא לצד האוטובוס בשמש, ואני מקבלת את הטלפון מחדר המצב. אני זוכרת את הסיטואציה" (עמוד 127, שורות 22-16).

מר הופמן, מדריך הטיול, שאינו עובד עוד בחברת הטיולים (עמוד 97, שורות 22-19) ואשר עדותו היתה אמינה עלי, העיד אף הוא באופן מפורש בעניין מצב המסלול ביום האירוע:

"ש. המסלול שבו הלכת היה רטוב או יבש?

ת. יבש.

ש. מה היה מזג האוויר באותו יום?

ת. נעים.

ש. ירד גשם.

ת. לא" (עמוד 104, שורות 34-33, עמוד 105, שורות 31).

1. על רקע מכלול העדויות והִתרשמותי מהן, מצאתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו לפיה הטיול נערך בתנאי מזג אוויר שאינם מתאימים. מעדויות שאר העדים עלתה תמונה הפוכה לפיה הטיול נערך ביום שמש נעים ומסלול ההליכה עצמו (בשונה מן הגבים, שבהם נקוו מים) היה יבש לחלוטין ונוח להליכה. לפיכך, אני קובעת כי מארגני הטיול (חברת הטיולים ומשרד החינוך) לא התרשלו בכל הקשור לבחירת מועד הטיול ובכל הנוגע לתנאי מזג האוויר.

יציאה למסלול בשעה מאוחרת

1. התובע טען כי סיבה נוספת לנפילתו היתה היציאה לטיול בשעה מאוחרת, אשר בעטיה האיץ המדריך בתלמידים למהר על מנת שיסיימו את המסלול לפני שיחשיך היום. בתצהירו פירט התובע כי באותו היום "עשינו מסלולים קטנים עד שהגענו בסביבות השעה 14:30 לנחל גוב לתחילת מסלול ההליכה" (סעיף 4.ה לתצהיר). בהמשך דבריו, הצהיר התובע כי "בסביבות השעה 15:00 התחלנו את מסלול ההליכה שהיה אמור להמשך כשעתיים" (שם. הדגשות הוספו – ש.צ.ה). בעדותו מסר התובע כי "התחלנו את המסלול עצמו בשתיים וחצי" (עמוד 57 לפרוטוקול, שורה 9). עוד העיד הוא כי התאונה ארעה לאחר שצעד כ"שעה ורבע, שעה ועשרים... שעה וחצי" (עמוד 53, שורות 22 ו- 26). וכי התאונה ארעה "בערך בארבע ורבע" (עמוד 54, שורה 2), כי לא היה אור יום מלא אלא "התחיל להיות חשוך... זה היה שקיעה... ראו חשיכה" (עמוד 54, שורות 4-3, 10 ו- 13); "זה היה לקראת החשיכה" (עמוד 49, שורה 28). התובע הפנה לעניין זה לטופס בל/250 בו נרשם על ידי המעביד כי פגיעתו ארעה בשעה 16:00 לערך.
2. אין בידי לקבל את גרסתו העובדתית של התובע באשר לשעת הנפילה וסבורני כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי פגיעתו (להבדיל מפינויו) ארעה בשעת חשיכה. לא שוכנעתי גם כי בשל שעת היציאה המאוחרת לטיול, נוצר לחץ והמדריכים האיצו בתלמידים להחיש צעידתם פן יקלעו לחשיכה.
3. עדויותיהם של עדי הנתבעים באשר ללוח הזמנים של הטיול השתלבו זו בזו ועלתה מהן תמונה שונה לחלוטין מזו שצייר התובע. מן העדויות עלה כי המאבטחים נתבקשו להגיע לבית הספר לפני התלמידים, בשעה 6:30 (עדותו של מר בן יעקב, עמוד 71 לפרוטוקול, שורות 21-16. בשעה זו גם הגיע לבית הספר מר אדלר – עמוד 84, שורה 7). היציאה מבית הספר, כך עלה מן העדויות, היתה בהתאם למתוכנן, בסביבות השעה 8:00-7:30 (עדות מר אדלר, עמוד 84, שורות 5-2; עדות הגב' יונוביץ, עמוד 122, שורה 23). הוברר כי משך הנסיעה מתל מונד לנחל גוב, כולל עצירה לארוחה, היה כשלוש שעות ומחצה, לאמור: שעת ההגעה לנחל גוב היתה ב-11:30 לערך (עמוד 85, שורות 2-1. ראו גם את תכנית הטיול, נספח א' לתצהיר הגב' יונוביץ).
4. התובע הצהיר, כזכור, כי לפני היציאה לטיול בנחל גוב "עשינו מסלולים קטנים". בכך הסביר את שעת היציאה המאוחרת בה החל, לטענתו, המסלול הרגלי (15:00 – על פי תצהירו, 14:30 – על פי עדותו). לעומתו, מסרו העדים האחרים כי למעט ארוחת הבוקר המתוכננת, לא היו עצירות נוספות ולא בוצעו "מסלולים קטנים".

מר אדלר הצהיר לעניין זה כי: "בהתאם לתכנית הטיול... ההגעה לנחל גוב היתה בשעה 11:30. ברצוני לציין כי לא היו כל עיכובים בתכנית..." (סעיף 10 לתצהירו).

בחקירתו הבהיר מר אדלר:

"ש. עצרתם בעוד מקום או שנים לתצפיות.

ת. לא.

ש. ישר הלכתם למקום.

ת. כן. אסור לי, אין לי אשור לזה" (עמוד 89, שורות 29-26).

גם מר הופמן הצהיר כי נחל גוב היה "תחנה ראשונה לאחר היציאה מבית הספר והפסקה קצרה לארוחת בוקר, בדרך מתל מונד לנחל גוב" (סעיף 5 לתצהירו). מר הופמן חזר והעיד כי האוטובוסים יצאו "בשעה 7:30, משהו כזה" (עמוד 96 לפרוטוקול, שורה 14); כי מעבר לארוחת הבוקר, לא היו עצירות נוספות (שם, שורות 24-23); שעת ההגעה לנחל גוב היתה 11:30 (שם, שורות 25-24); ושעת היציאה לטיול היתה ב- 12:00 (עמוד 98, שורות 9-8). וראו לעניין שעת התחלת המסלול גם את עדותה של הגב' יונוביץ (עמוד 123 לפרוטוקול, שורות 11-10).

1. עדי הנתבעים שללו מכל וכל את טענת התובע לפיה היציאה למסלול היתה בשעה 15:00. מר אדלר הסביר כי מדובר במסלול שאורכו 5-4 שעות, תלוי בגודל הקבוצה (עמוד 80 לפרוטוקול, שורות 6-4); כי במועד הרלבנטי (חודש פברואר) החשיכה מתחילה בשעה 17:00 (עמוד 88, שורה 30) וכי "חשיכה מוחלטת בתאריך הזה בין חמש וחצי לחמש ארבעים וחמש, אני יוצא שעה לפני חשיכה מהמסלול" (עמוד 88, שורות 23-20). בהתאם לאמור, הוסיף מר אדלר והצהיר כי "בכל מקרה לא יתכן שהתחלנו את המסלול בשעה 15:00 כיוון שאם היינו מגיעים לתחילת המסלול בשעה 13:00 לא היינו נכנסים למסלול" (סעיף 10 לתצהיר). מר אדלר חזר על הדברים בעדותו (עמוד 89 לפרוטוקול, שורות 12-1).

עדותו של מר הופמן לעניין לוחות הזמנים עלתה בקנה אחד עם זו של מר אדלר. יושם אל לב כי בחקירתו של מר הופמן, חל שינוי בלוח הזמנים הנטען על-ידי התובע (מר הופמן נשאל: "ש. אתם לא נכנסתם לנחל גוב בשעה אחת עשרה וחצי, אני אומר לך שאתם נכנסתם בסביבות אחת וחצי וזה קרה לו אחרי שעתיים ושלוש וחצי ארבע התחיל האירוע"). מכל מקום, מר הופמן שלל מכל וכל את הטענה באשר לשעת היציאה למסלול (עמוד 103, שורות 16-14) ואף שלל את טענת התובע לפיה האיץ בתלמידים. הוא הצהיר כי "את מסלול הטיול עצמו ביצענו בנחת ובהליכה רגיל, ולא היתה כל סיבה למהר או להאיץ במטיילים. לא האצתי במי מהמטיילים לסיים את המסלול במהירות וגם לא היתה כל סיבה לעשות כן. לא היה כל חשש שנסיים את המסלול עם חשיכה או לקראת חשיכה, שכן התחלנו את המסלול מוקדם..." (סעיפים 5 ו- 7 לתצהיר).

1. לאור התרשמותי מן העדויות ומהגיונם של הדברים (בהינתן שעת היציאה המוקדמת מבית הספר), מעדיפה אני את גרסאותיהם של עדי הנתבעים לפיהן התלמידים יצאו למסלול בין 11:30 ל-12:00. בנוסף, עלה מן העדויות כי התלמידים כולם סיימו את המסלול באור יום מלא. כך העיד מר הופמן כי יצא מן המסלול בשעה 16:30 וכי הקבוצה האחרונה של התלמידים הגיעה כמה דקות לפניו (עמוד 102 לפרוטוקול, שורות 35-34). גם גב' יונוביץ העידה כי ראתה את המסוק כאשר "התלמידים היו על האוטובוסים עשינו בדיקת שמות" וכי הם יצאו מן המקום "לפני שקיעת החמה" (עמוד 125 לפרוטוקול, שורות 21-14).
2. אציין כי אף במנותק מן המסכת הראייתית שפורטה, אין בידי לקבל את גרסת התובע כשהיא לעצמה.

ראשית, התובע ציין בתצהירו כי שעת היציאה למסלול היתה ב- 15:00 והמשיך והצהיר כי נפל "אחרי כעשרה מטרים מתחילת המסלול" (סעיף 4.ז. הדגשה הוספה – ש.צ.ה). ברי כי במצב דברים זה, התאונה ארעה באור יום מלא (וראו לעניין זה את חקירתו המקיפה של התובע על-ידי עו"ד עוזיאל בעניין זה, בעמוד 52 לפרוטוקול, ואת השינוי בגרסת התובע באשר למרחק שעבר מתחילת המסלול).

זאת ועוד. התובע, שמסר בעדותו כי התאונה ארעה בשעה ארבע ורבע לערך וכי היתה זו שעת שקיעה, לא עמד בנטל להוכיח טענתו זו באמצעות תעודת עובד ציבור המפרטת את זמני זריחת החמה ושקיעתה.

לא זאת אף זאת. התובע הצהיר כי החילוץ הגיע בשעה 16:30 (סעיף 4.יד לתצהיר. מן האמור בסעיף ד.טו ברי כי מדובר בחילוץ האווירי). מר הופמן, המדריך שנכח במקום האירוע, העיד אף הוא כי ראה את המסוק בשעה זו (עמוד 101 לפרוטוקול, שורה 8). עם זאת, מר הופמן העיד כי להערכתו, התובע נפל ב"אחת וחצי שתיים" (עמוד 100, שורה 30). מר הופמן פירט בעדותו את הפעולות שנעשו בשטח. הוברר כי לאחר הנפילה נעשה ניסיון חילוץ עצמאי, על-ידי מר הופמן בסיוע מספר תלמידים, ובד בבד נשלח מדריך להזעיק עזרה ממקום בו היתה קליטה סלולרית. פעולות אלה נמשכו, להערכת מר הופמן, כשעה וחצי (עמוד 100 לפרוטוקול; סעיף 6 לתצהיר מר הופמן). בחלוף פרק זמן נוסף מרגע שהוזעקה העזרה, הגיעו "חברה מיחידת החילוץ". משאלה נוכחו כי אין בידיהם לסייע, הוזעק פינוי אווירי. בשלב זה נפרדו מר הופמן והתלמידים שנשארו עמו מן המחלצים והמשיכו בדרכם על מנת לסיים את המסלול. מר הופמן העיד כי נדרשה להם שעה נוספת לסיים את המסלול, כי יצא באור יום מלא מן המסלול וכי ראה את המסוק כשיצא והיה ליד האוטובוסים, בסביבות השעה 16:30 (עמודים 102-101 לפרוטוקול). מר אדלר העריך את משך החילוץ בכ-4 שעות. אף הוא פירט בעדותו כי במקום הנפילה לא היתה קליטה ונדרשה כשעה להגיע למקום בו יש קליטה (עמוד 85, שורה 17 ואילך), שעה וחצי עד להגעת כיתת הכוננות וכחצי שעה עד שהגיע מסוק החילוץ (עמוד 94).

לאחר שמיעת העדויות, מעדיפה אני את גרסת עדי הנתבעות אף בעניין שעת נפילתו של התובע, לאמור: כי הנפילה ארעה בסמוך לשעה 13:30 -14:00.

1. אדגיש כי לא נעלם מעיני הרישום בטופס בל/250 לפיו פגיעתו של התובע ארעה בשעה 16:00 לערך. עם זאת, לא מצאתי כי יש ברישום זה כדי ללמד על שעת פגיעתו המדויקת של התובע. מר בן יעקב, שנחקר בנוגע לרישום זה, העיד כי נודע לו על פציעתו של התובע מפיו של מר שלג, בין השעה 15:00 ל- 17:00, כי רשם את שעת האירוע שנמסרה לו מפי מר שלג וכי ידוע לו שבשעה "חמש הוא פונה, חמש נגמר האירוע" (עמוד 75 לפרוטוקול, שורה 4). על רקע הפעולות שבוצעו בשטח, עד להגעתו של המסוק למקום, ברי כי השעה שנרשמה אינה משקפת את שעת פגיעתו המדויקת של התובע.
2. מן המקובץ עולה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי היתה טעות בשיקול דעתם של הגורמים המארגנים (חברת הטיולים ובית הספר) בכל הנוגע לשעת היציאה למסלול הרגלי. בנוסף אין בידי לקבל את טענות התובע לפיהן נוצר לחץ לסיים את הטיול בעטיה של שעת היציאה המאוחרת למסלול או כי נפילתו ארעה בשעת חשיכה. היפוכם של דברים הוא הנכון: הוכח כי שעת היציאה היתה סבירה (12:00) וכי התלמידים סיימו את המסלול לפני החשיכה ומשכך, לא ניתן לקשור בין נפילתו של התובע לבין גורמים אלה.

העדר אישור של משרד החינוך

1. האישור לקיומו של הטיול הוצג לבית המשפט (נספח ב' לתצהיר הגב' יונוביץ). בעמוד השני של האישור נרשם שמה של הגב' יונוביץ כאחראית הטיול (ראו גם את עדותה לעניין זה, בעמוד 129 לפרוטוקול, שורות 32-26 ובעמוד 130). הגב' יונוביץ העידה כי בית הספר ערך סיור מקדים כחודש לפני מועד הטיול (עמוד 129, שורות 24-18). עוד העידה היא כי לא ניתן לצאת לטיול ללא קבלת אישור (עמוד 122, שורות 7 ו - 15) וכי היא הוציאה אישור ביטחוני חדש למועד הנדחה של הטיול (לאחר שהמועד המקורי נדחה בשל מזג האוויר, עמוד 125, שורה 8). באופן דומה העיד גם מר שאול יגיל, הממונה על הביטחון במשרד החינוך כי "בית הספר פנה ביקש אישור לטייל, הלשכה בדקה שאכן המסלול מאושר והוציאה אישור בכתב לבית הספר" (עמוד 106, שורות 26-25). עוד הבהיר מר יגיל כי "מי שאחראי על השטח, רשות הטבע והגנים או קק"ל" בודק אם המסלול שמיש (עמוד 108, שורות 7-6). עוד העיד גם מר אדלר כי האישור שהוצג הוא האישור לטיול הנדון וכי "לכל טיול יש קוד, איקס ספרות" (עמוד 83 לפרוטוקול).
2. עדויות אלה מקובלות עלי. לא שוכנעתי כלל כי האישור למועד הנדחה ניתן בדיעבד או כי נפל פגם כלשהו באישור שהוצג. בשולי פרק זה אציין כי לא מצאתי מקום להתייחס ל"נוהל חציית גבים ומקווי מים עמוקים" של מנהלת החינוך, אותו צירף התובע לראשונה לסיכומיו (נספח א'). המסמך לא הוצג לעדי הנתבעים (בפרט לעדים מטעם משרד החינוך), ממילא הם לא נחקרו ביחס אליו ומשכך לא הוברר כלל תוקפו המחייב ואם הופרה הוראה מהוראותיו.

העדר מעקות ואמצעי אחיזה במסלול הטיול

1. אין חולק כי מסלול ההליכה בנחל גוב הוא מסלול מסומן, מאושר ומוכר על-ידי רשות שמורות הטבע. מר הופמן הסביר בעדותו באשר למסלול כי "יש ערוץ של נחל, לפעמים הולכים על הצד שלו, על השיפולים שלו". התובע, כך הוסבר, הלך על שיפולי הנחל ונפל לערוץ (עמוד 104 לפרוטוקול, שורות 15-13). כזכור, הצהיר התובע כי לא היו "מעקה אחיזה ו/או גדרות ו/או משהו אחר להיאחז בו על מנת למנוע את נפילתי לתהום ו/או שלטי אזהרה על מנת להתריע מפני הסכנה הצפויה, אלא רק צבע שמסמל את מסלול ההליכה" (סעיף 9 לתצהיר).
2. טענתו זו של התובע לא הוכחה. התובע לא צירף לתביעתו תמונות של מקום הנפילה, כמקובל בתביעות מעין אלה (השוו: ת"א 265/95 (מחוזי ת"א) גוזמן נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (26.7.2001), עמ' 4; ע"א 58221-12-13 (מחוזי ת"א) החברה להגנת הטבע נ' בן יחזקאל (29.12.2014), סעיפים 4-3 לפסק הדין); ת"א (שלום ת"א) 3160-01-11 עזבון המנוחה רייכמן ז"ל נ' רשות הטבע והגנים הלאומיים (27.10.2013), סעיפים 11-9 ו- 15-14 לפסק הדין; ת"א (שלום נת') 8925/02 גריידי נ' מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות (18.9.2003), סעיף 5 לפסק הדין; ת"א (שלום בת-ים) 4555/95 קלימי נ' מדינת ישראל (4.6.1998) עמוד 2). יודגש כי התובע העיד כי הוא "זוכר את המקום, הוא חרוט לי במוח" (עמוד 50 לפרוטוקול, שורה 15), אך למרות זאת, לא הציג לבית המשפט תמונה כאמור.
3. בהעדר תיעוד רלבנטי, ואף לאחר שמיעת הראיות, נותרה אי בהירות באשר למקום הנפילה. כך, בתצהירו טען התובע כי הנפילה היתה 10 מטרים לאחר תחילת המסלול (סעיף 4ז). בחקירתו בבית המשפט ציין התובע כי בפועל, ארעה התאונה "כקילומטר וחצי מתחילת הטיול" (עמוד 52 לפרוטוקול, שורה 11 ושורה 19). עם זאת בהמשך עדותו חזר בו התובע וציין כי "זה היה באמצע המסלול ואני לא יודע מה המרחק" (עמוד 52, שורה 27).

אי בהירות נותרה אף בכל הנוגע לרוחב המסלול. כך, ציין התובע בתצהירו כי "אחרי 10 מטרים מתחילת המסלול, הגענו לשביל הצר ביותר במסלול, שעליו יכולים ללכת בו זמנית ובדוחק שני תלמידים שכן קיימת סכנת נפילה" (סעיף 4ז לתצהיר. הדגשה הוספה – ש.צ.ה). לעומת זאת, בחקירתו ציין התובע כי מדובר במסלול שאפשר ללכת בו רק אחד לפני השני, אי אפשר שניים ביחד (עמוד 57, שורות 16-14). בהמשך חקירתו, משנתבקש להסביר את הרשום בתצהיר, השיב התובע כי "היה את הלחץ אחד הלך ככה והשני נדחף כי היה לחץ, היה שתיים. לפי מה שאני ראיתי היה שתיים" (עמוד 57, שורות 21-20).

1. הרשות מצידה הגישה לבית המשפט "דו"ח סיכום סיור בדרום", שנערך בסמוך למועד התאונה (כשבועיים לפני מועד הטיול, ביום 16.1.2008). בדו"ח נרשם כי המסלול של נחל גוב נבדק במסגרת סיור שנערך עם מנהל אגף בטחון ובטיחות ברשות הטבע והגנים. נמצא כי ""כללית השביל ומערכות הבטיחות לאורך המסלול במצב טוב ואין כל בעיה בטיחותית" (הדו"ח צורף לתצהיר מר גולדמן וראו גם את עדותו בעניין זה, בעמוד 135 לפרוטוקול, שורות 25-22). מר גולדמן עצמו העיד כי אינו יודע היכן נפל התובע (עמוד 135, שורה 32; עמוד 136, שורה 7; עמוד 139, שורות 4-3). כן העיד הוא כי לאחר המועד בו התרחשה התאונה, לא הוספו בנחל גוב מעקות חדשים, יתדות או חבלים (עמוד 136, שורה 15; עמוד 138, שורה 21 ושורות 28-27).
2. בנסיבות אלה ומאחר שנטל ההוכחה מוטל על התובע – לא עלה בידיו להוכיח כי הרשות, מחזיקת המקרקעין, התרשלה בכך שלא נקטה באמצעי זהירות במקום התאונה. משכך, נדחות טענותיו של התובע במישור זה.

סיבת הנפילה

1. למעלה מן הצורך אדרש בתמצית לראיות שהובאו באשר לסיבת נפילתו של התובע. גרסתו של התובע בעניין זה התפתחה. בכתב תביעתו המתוקן נרשם כי "עת צעד התובע על המסלול, הבחין כי אחת התלמידות צועדת בצד המסלול הסמוך לתהום עלולה להידרדר לתהום" (סעיף 3.ג. הדגשה הוספה –ש.צ.ה). בעדותו, לעומת זאת, תיאר התובע כי: "אנו הלכנו במסלול, ראיתי ילדה לפני, כי המדריך התחיל להאיץ בכולם על מנת לסיים את המסלול כמה שיותר מוקדם, היה לחץ, היה מסלול רק לבן אדם בודד שיכל לעבור... אני ראיתי לפני ילדה שמעדה, איבדה שיווי משקל, אני אינסטינקט שלי בתור מאבטח, דחפתי אותה כתוצאה מכך אני לא היה לי בגלל שהמקום היה כל כך צר לא היה לי איפה לשים את הרגל, וכל הרצפה היתה עם מי גשמים שירדו באותו יום, לא באותו יום סליחה" (עמוד 49 לפרוטוקול, שורות 11-14). ובהמשך עדותו: "היא מעדה, היא איבדה שיווי משקל, אינסטינקט שלי נגעתי בה בגב... נגעתי בה לדחוף אותה למסלול, לקיר" (עמוד 57 לפרוטוקול, שורה 32, עמוד 58, שורה 2). טענה זו, בדבר מעידתה של הילדה או אובדן שיווי משקלה, לא נזכרה קודם לכן בכתב התביעה.
2. עדותו זו של התובע בעניין זה נותרה כעדות יחידה של בעל דין. בפני בית המשפט הובאו ראיות נוספות בהקשר לנסיבות נפילתו (ראו את עדות מר הופמן, מדריך הקבוצה, שמסר כי בזמן אמת, נאמר לו שהתובע "פשוט נפל" (עמוד 99 לפרוטוקול, שורה 32-26). כך העידה גם סגנית המנהל, הגב' יונוביץ ("מהדיווחים של הילדים הוא פשוט מעד ונפל... לא הגיעו אלי דיווחים שהוא ניסה לסייע לבנות או למישהו... הם סיפרו לי שהוא נפל, מעד, החליק" (עמוד 126 לפרוטוקול, שורות 4-3, 16-15 ו- 30). מאידך, ראו את עדותו של מר בן יעקב, על הדברים שנמסרו לו מפי מר שלג על נסיבות התאונה (עמוד 76, שורה 9, שורות 16-15, עמוד 79, שורות 15-12). עדויות אלה כולן הן בגדר עדויות מפי השמועה. נתבעים 2-1 הגישו תצהיר של עד ראיה, תלמיד בשם ערן גלפרין, שצעד מאחורי התובע, אך בסופו של יום הודיעו על משיכת התצהיר, לאור הודעתו כי הוא משרת ביחידה קרבית ולא יוכל להגיע לדיון.
3. כפי שבואר, גרסתו של התובע אינה אחידה והיא שלובה, באופן שאינו ניתן להפרדה, בשאר טענותיו העובדתיות שנדחו. מכל מקום, אם אמנם פעל התובע כפי שתיאר בעדותו – מתוך אינסטינקט – אין זה ברור כלל במה התרשלו הנתבעים ובאילו אמצעים ניתן היה לנקוט על מנת למנוע את נפילתו.

סוף דבר

1. "אין מחלוקת שפעילויות בחיק הטבע עשויות לטמון בחובן סכנות שונות. יחד עם זאת, לא כל סכנה נובעת מרשלנותו של גורם כלשהו, ולא כל נזק שנגרם כתוצאה מאירוע שלידתו בטבע – בר פיצוי הוא" (הלכת גוזמן הנ"ל, בעמוד 15). כבר נפסק במקרים רבים כי סכנת החלקה ונפילה היא סכנה טבעית וצפויה במסגרת טיולי שטח ואין בה כדי להביא להטלת אחריות. עוד הובהר כי "... אין לדעת אם נפילה מקרית שכזו לא היתה מתרחשת גם אילו נבחר מסלול הליכה שונה במקצת... החלקה או מעידה מעין זו, בתנאי שטח שאין בהם דבר חריג באופן מיוחד, אינה יכולה להטיל חבות. אדם יכול למעוד בהולכו במדרכה או ביורדו במדרגות ובהחלט יתכן כי ימעד בלא אשם מצד שלישי גם במהלך טיול. עצם נפילתו אינה מלמדת על קיומה של רשלנות או חוסר זהירות של אדם אחר" (ת"א (שלום ת"א) 8666/90 כהן נ' אגד תיור (4.10.1994) בעמ' 16).

בענייננו, יש להצר על נפילתו של התובע ועל פגיעתו. עם זאת, לא שוכנעתי כי קמה אחריות של מי מן הנתבעים לנזקו של התובע. קבעתי, בין השאר, כי התובע עבר הכשרה מקצועית המתאימה לתפקידו וקיבל הדרכה פרטנית בכל הנוגע להליכה במסלול; כי לא נפל פגם בהחלטה לקיים את הטיול בתנאי מזג האוויר ששררו ביום התאונה, אף לא בשעת היציאה למסלול ההליכה; כי עובר ליציאת בית הספר לטיול, נתקבלו כל האישורים הדרושים; וכי לא הוכח פגם במסלול שנבחר, שהיה מסלול מסומן, מאושר ומוכר על-ידי רשות שמורות הטבע.

1. אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים 2-1 (יחד), 3, 4 ו- 7-6 (יחד) ובשכר טרחת באי-כוחם בסך של 6,000 ש"ח כל אחד.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ו, 09 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.