1. התובעים הגישו כתב תביעה מתוקן בשנת 2010. התובע הוא עזבון המנוח סלימאן עלי חמאדה זג'יר ז"ל (להלן- המנוח או הסב המנוח) כאשר התובעים האחרים הם יורשיו. פרטי התובעים על פי כתב התביעה הם כדלקמן: תובע א' – יוסף סלימאן זג'יר המנוח שנפטר ב- 15.3.82. ב-א/1 – 11 פורטו תובעים נוספים שהם על פי הטענה יורשיו; תובעת ב' – ג'מילה סלימאן אבו ריש זג'יר; תובעת ג' – עפיפה סלימאן זג'יר; תובע ד' – מוחמד סלימאן זג'יר ; תובעת ה' – בדיעה סלימאן מלא ז'גיר; תובעת ו' – שפיקה סלימאן חאג' ז'גיר. יוער כי התובעים הודו כי חלק מהסדרי הירושה בעניינו של המנוח טרם הוסדרו. הנתבעת הינה מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל.

2. בתביעה נטען כדלקמן: "התובעים תובעים את שלימות חלקה 48 זמנית בשנת 1946 שטחה היה כ- 12,388 מ"ר, ואשר משום מה לאחר מכן חולקה לשני חלקים, החלק הגדול יותר , ששטחו 8,370 מ"ר, קיבל מספר 48 זמני והחלק הקטן יותר שגודלו 4,018 מ"ר קיבל מספר 48א זמני באותו גוש שמספרו 18888."

3. התובעים טענו שהבעלות בחלקה זמנית 48 הועברה בשלמות למנוח בעקבות עסקת מכר אשר בוצעה בשנת 1929 ובהתאם לאמור המנוח היה רשום בתיק ההסדר כבעלים של חלקה זמנית 48 בשלמות. נטען שלאחר מכן החלקה פוצלה לשנים: החלק הגדול בחלקה קיבל מספר סופי 68 ונרשם על שם המנוח והחלק הקטן קיבל מספר סופי 73 ונרשם, משום מה, על שם מדינת ישראל. נטען שלאחר עיון בתיק ההסדר עולה שהחלק הקטן מחלקה 48 זמנית (73 סופית) נרשם על שם מדינת ישראל משום שלטענת הנתבעת המנוח ויתר על חלקה זו וחתם על ויתור לטובת המדינה, "דבר שלא היה ולא נברא" לדברי התובעים.

4. נטען ש- 12 שנה לפני הגשת התובענה נכדיו של המנוח חפצו למכור 2 דונם מתוך 12 דונם של החלקה בשלמותה. לצורך כך ניגשו ללשכת רישום המקרקעין בנצרת להנפיק נסח רישום. לאחר חלופי דברים עם הפקיד בלשכה התברר להפתעתם שחלקה זו פוצלה לשתי חלקות כאשר רק לגבי אחת מהן המנוח רשום כבעלים. נטען כי מאז ועד ליום הגשת התובענה פעלו התובעים בדבקות כדי לרדת לחקר האמת ולברר מדוע החלקה לא נרשמה על שם המנוח. נטען שהדבר התברר שנה לאחר שעו"ד אבו ריא עלי החל לחקור את העניין וגילה "מעשה התרמית שמקורו בזיוף חתימתו של המנוח ובנסיבות שיש בהן כדי לבסס רצון וכוונה של פקיד ההסדר (וכמוהו מדינת ישראל) להשיג את רישום המקרקעין על שם מדינת ישראל באופן פסול העולה לכלל מרמה". התובעים טענו שהמנוח מעולם לא ויתר על החלקה או חלק ממנה לטובת הנתבעת ושהחתימה הנמצאת בעמוד 2 ובעמוד 3 לתזכורת התביעה אינה חתימתו והינה מזוייפת. בכתב התביעה נטען שהמנוח לא ידע לכתוב ולקרוא ולא ידע לחתום חתימה מלאה אלא טביעת בוהן בלבד. נטען עוד שבמסגרת הליכי ההסדר המנוח תבע את בעלותו בחלקה 48 בשלמות. נטען עוד שבמסגרת הליכי ההסדר נמצא על ידי פקיד ההסדר כי הקרקע עובדה וכן ניתנה לעיבוד על ידי המנוח בשיעור של 50%, דבר שעל פי המקובל והנהוג בהליכי ההסדר זיכה את המנוח להרשם כבעלים של המקרקעין וזאת מעבר להיותו הבעלים מכוח עסקה משנת 1929. נטען שבדיעבד תוקנה תזכורת התביעה ללא ידיעת המנוח ומבלי לקבל את הסכמתו ובניגוד מוחלט לנהוג ולמקובל במקרה בו נעשה ויתור על זכויות בהליכי הסדר מקרקעין. התובעים טענו שהרישום הושג במרמה ולפי סעיף 93 לפקודה יש לבטלו. נטען עוד שהנוהל הקבוע בהסדר לא קויים במקרה (כי בעת הגשת התביעה פקיד ההסדר היה מחתים את התובע, מסביר לו את תוכן הצהרתו ומחתים גם עדים נוספים כגון מוכתר הכפר). נטען שהמקרה נופל לתוך סעיף 93 לפקודה או במסגרת סעיפים 85 – 96 לפקודה ולכן יש לבטל את הרישום שנעשה ולהחזירו על שם המנוח או יורשיו.

5. התובעים ביקשו שהרישום לגבי חלקה 73 גוש 18888 על שם הנתבעת יבוטל וכי יתוקן כך שבמקומו ירשם עזבון המנוח או יורשיו: זגיר יוסף סלימאן זגיר ת.ז. 5516242, חג'לה תאופיק חסן זגיר ת.ז. 2064140.

6. הנתבעת בכתב ההגנה טענה שיש לסלק את התובענה על הסף מאחר ולא צורף צו ירושה ונטען שאין להסתפק באישור של הרשות המקומית בענייני ירושה. עוד נטען כי התובע ב', ג'מילה סלימאן אבו ריש, ותובע ד', מוחמד סלימאן זגיר, נפטרו בשנת 2009 ולפיכך היה על התובעים לצרף את יורשיהם.

7. נטען שיש לסלק על הסף את התביעה מאחר וסעיף 125 לחוק המקרקעין קובע שרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. נטען שמאחר והמקרקעין מוסדרים בעלות המדינה מוחלטת וחלוטה ולא ניתן לערער עליה (למעט סעיפים 93 – 97 לפקודת ההסדר). הנתבעת טענה שהעובדות המפורטות בכתב התביעה אינן מקימות את העילות הנקובות בסעיפים 93- 97 לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין. נטען שאין בכתב התביעה ראשית ראיה להוכחת זכותו של המנוח או ראשית ראיה לטענה של זיוף. בנוסף נטען לדחיית התובענה היה מכוח התיישנות. נטען שהתביעה התיישנה בחלוף 25 שנים מעת הליכי ההסדר כאשר לוח הזכויות בתביעה פורסם בשנת 1973 ומאז חלפו למעלה מ- 25 שנה. נטען עוד לשיהוי.

הראיות

8. בתצהיר שניתן על ידי זגיר יוסף סלימאן זגיר, התובע א'3, נטען כי הוא יחד עם התובעים האחרים הם יורשי עזבון המנוח סלימאן עלי חמאדה זגיר בהתאם לצו ירושה מיום 14.9.10. עוד נטען שתובעת ב', ג'מילה אבו ריש, לא נפטרה ועודנה בחיים. ביחס לתובע ד', מוחמד זגיר, הוטעם כי הוא נפטר בשנת 2009 ובהתאם לכך הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה על מנת לצרף את יורשו, נאדים זגיר.

9. ביחס לסבו נטען כי הוא היה אדם פשוט שחי חיים צנועים ונתמך על ידי המל"ל. למחייתו עבד כפלח במטעי זיתים שהיו בבעלותו. במסגרת הטיפול במטעי הזיתים הוא היה בין היתר, מנכש עשבים שוטים באמצעות חריש הקרקע על ידי חמורים. מדי שנה במהלך נובמבר ביחד עם בני המשפחה היה מתבצע קטיף (מסיק) של הזיתים אותם היו מביאים לבית בד כדי להפיק שמן זית. נטען שלרוב הופקו 2 פחים של שמן זית אשר שימשו את בני המשפחה. ככל שהופקו יותר מכך, הם נמכרו למכרים בכפר ירכא. נטען שהסב לא ידע קרוא וכתוב וכאשר נדרש לחתום על מסמך, חתם באמצעות טביעת בוהן. לעניין זה צורפו נספחים ג/3 - 1 על מנת להדגיש שחתם באמצעות טביעת בוהן.

10. ביחס לקרקע נשוא התובענה נטען שהתובעים הם הבעלים בחלקה זמנית 48 בשלמות אשר שטחה בשנת 1946 היה כ- 12,388 מ"ר. נטען שעל פי המסמכים שנמצאו בתיק ההסדר בתקופה שקדמה להליכי ההסדר שהחלו בשנת 1958, במהלך אפריל 1946 (מיום 16.4.46 עד 30.4.46) נערכה מדידה ביחס לגוש 18888 בירכא במסגרתה נערך בין היתר רישום שם הבעלים ביחס לכל חלקה וחלקה. על פי המפה הנ"ל נרשם שמו של המנוח כבעלים בכל חלקה 48 זמנית (זאת בטרם פוצלה לשתי חלקות זמניות, 48 ו- 48א'). נטען שבמועד כלשהו בשנת 1958 פוצלה חלקה 48 לשני חלקים: החלק הגדול סומן כחלקה 48 זמנית בשטח של 8,370 מ"ר והחלק הקטן יותר בשטח של 4,018 מ"ר סומן כחלקה 48א' זמנית. עם סיום הליכי ההסדר, חלקה 48 זמנית קיבלה מספר סופי 68 ונרשמה על שם המנוח ואילו חלקה 48א' זמנית קיבלה מספר 73 סופי ונרשמה שלא כדין על שם מדינת ישראל בשנת 1973 בלשכת רישום המקרקעין בנצרת.

11. נטען שעל פי הידוע למצהיר, סבו רכש את המקרקעין בשלמות (חלקה 48: 48 ו- 48א' זמניות) בשנת 1929 בעסקת מכר והיה הבעלים של המקרקעין בשלמות כאשר גודלה של החלקה 12,388 מ"ר. נטען שהדברים נלמדים בבירור מטופס תזכורת התביעה מס' 2036, שם מצויין אופן רכישת הקרקע ולפיו המנוח רכש את הקרקע בקנייה לא רשומה מבעלים לא רשום בהתאם להסכם מכר. נטען שחיזוק נוסף לטענת הרכישה על ידי הסב עולה מתזכורת התביעה (עליה לא חתם הסב) שעל בסיסה נרשמה מדינת ישראל כבעלים של חלקה זמנית 48א' (חלקה סופית 73). נטען שטענת המדינה הינה כי בסעיף 13 לתזכורת התביעה הסב הצהיר כי "הריני להצהיר, כי איני תובע את חלקה מספר 48א אשר מדינת ישראל תבעה אותה מאחר וחלקה זאת הינה קרקע טרשית, ואני מסכים כי הבעלות על החלקה תרשם בשם מדינת ישראל....". נטען שככל שסברה המדינה כי הקרקע היא ללא בעלים לא היה טעם בקבלת הצהרה כאמור מאת הסב, שכן בהתאם לסעיף 22 לפקודת ההסדר זכויות במקרקעין [נ"ח], תשכ"ט -1969, כל זכות במקרקעין שלא הוכחה בתביעתו של אחר תרשם על שם המדינה. מכאן נטען שעצם העובדה כי המדינה מצאה לנכון לבקש את ההצהרה מתיישבת עם העובדה כי הסב היה הבעלים של חלקה זמנית 48א'. מעבר לכך נטען כי מכוח עסקת המכר בשנת 1929, מעיון במפת המדידה משנת 1946 אשר מבטאת את מצב הזכויות טרם פוצלה החלקה, עולה בבירור כי החלקה כוללת את שטחן של חלקות זמניות 48 ו- 48א' יחד.

12. נטען כי ממועד רכישת הקרקע (החלקה השלמה) ובמהלך השנים, הסב עיבד ונטע עצי זית במקרקעין והתפרנס מהם. נטען כי בשנים שהסב היה חקלאי הוא עיבד את החלק הצפוני של החלקה מאחר ולא היו לו אמצעים כספיים לעבד את כולה. נטען כי כאשר הסב התבגר בסוף שנות ה- 70, אביו של המצהיר המשיך לעבד את הקרקע עד לשנת 1982, השנה בה נפטר. המצהיר טען שלאחר מכן הוא המשיך לעבד את הקרקע ואת מטעי הזיתים שעליה. בשנת 1982 הסב הגיע לביקור בקרקע והביע פליאה על כך שבשנים שהאב עיבד את הקרקע הוא לא עיבד גם את החלקה הדרומית, קרי חלקה 73, תוך שהוא מציין בפני המצהיר כי הבעלות בקרקע בשטח של 12 דונם. המצהיר טען שהוא ובני משפחתו נהגו בחלקה 73 מנהג בעלים ללא עוררין והתירו לצדדים שלישיים לעשות שימוש בחלקה שבמחלוקת, כך שמאמצע שנות ה- 90 קרוב משפחה, מר זגיר עסאל, ביקש לעשות שימוש בקרקע לצורך הקמת מבנה שישמש כדיר עזים. הואיל ולא היו למשפחת המצהיר תכניות לעשות שימוש בשטח באותו מועד, ההצעה נענתה בחיוב והנ"ל החל בהכשרת השטח לצורך הקמת דיר עזים כאשר מאז ועד היום הדיר פעיל. נטען עוד שלפני 13 שנה פנה אל המצהיר שכן, מר חירבאווי נג'יב סלימאן, וביקש למכור לו 2,000 מ"ר מהקרקע. לאחר התייעצות הוחלט במשפחה לאשר את העסקה, דהיינו למכור 2,000 מ"ר מתוך 12,388 מ"ר. המצהיר והקונה סיכמו לנסוע יחד ללשכת הרישום בנצרת כדי לבדוק את הרישום. אז לדבריו, נדהם המצהיר לגלות שרשומה על שם סבו קרקע בשטח 8,370 מ"ר בלבד ולא 12 דונם (עסקת המכר ירדה מהפרק בעקבות זאת).

13. נטען שממועד הגילוי ועד למועד הגשת התביעה פעלו התובעים בדבקות כדי לרדת לחקר האמת והוציאו כספים על מנת לברר מדוע הקרקע בשלמותה לא רשומה על שם הסב. נטען שבשנת 2002 שכרו שירותיו של עו"ד חוסיין עאבד ז"ל אולם בעקבות מצבו הרפואי לא עלה בידו להשלים את הטיפול בתיק טרם פטירתו. לאחר מותו, חפשו עו"ד אחר שיפעל מטעמם ובסוף בשנת 2008 שכרו את שירותיו של עו"ד עלי אבו ריא. אז נודע להם לראשונה, קרי בשנת 2009, על מעשה התרמית שמקורו בחתימה שאינה חתימת הסב (הסב היה אנאלפבית כזכור). נטען שכעולה ממסמכי ההסדר שנמצאו בתיק ההסדר, בשנת 1946 או בסמוך לכך, המנוח היה בעלים של חלקה 48 בשלמותה. כמו כן הופיע בתזכורת התביעה מספר 2036 מתאריך 8.10.59 שעניינה חלקה זמנית 48 ו- 48א' שהמנוח הגיש את תביעתו ביחס לשתי החלקות יחד. נטען שבדיעבד תוקנה תזכורת התביעה מבלי לקבל את הסכמת הסב ובניגוד לנהוג ונעשה במקרה ויתור על זכויות בהליכי הסדר מקרקעין באופן שחלקה 48א' נמחקה וצויין "ראה סעיף 13". בסעיף 13 לתזכורת התביעה נרשמו הדברים שאוזכרו בסעיף 11 לעיל. נטען שתחת הצהרה הזו, שנחזית להיות הצהרת הסב נרשם שמו המלא של הסב, סלימאן עלי חמאדה, ללא חתימת הבוהן שלו וכאמור על בסיס הצהרה זו נרשמה בסופו חלקה 73 על שם מדינת ישראל. נטען שהצהרה זו אינה הצהרתו של הסב והחתימה הנ"ל אינה חתימתו. נטען שבסעיף 14 לתזכורת התביעה מתנוססת שוב חתימת שמו של הסב ללא חתימת הבוהן. נטען שחתימה זו אינה חתימת הסב. נטען עוד שבסעיף 15 חסרה חתימתם של עדים נוספים ולמיטב ידיעת המצהיר הדבר מנוגד באופן מוחלט לנהוג כאשר בעת הגשת תביעת פקיד ההסדר היה מחתים את התובע, מסביר לו תוכן הצהרתו ומחתים גם עדים נוספים כגון מוכתרים או חברי הועדה הכפרית לסידור ענייני קרקעות, או אדם אחראי אחר הפועל בהתאם לפרק ב' לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. המצהיר טען שתזכורת התביעה תוקנה בדיעבד ללא ידיעת הסב ובניגוד לעמדתו שהוא הבעלים של 12,000 מ"ר ובלי לקבל הסכמתו והכל תוך זיוף חתימתו. לצד כך צויין כחיזוק, כי האמור בסעיף 13 לתזכורת התביעה נעשה ללא ידיעת הסב תוך זיוף חתימתו וכי תוכן ההצהרה סותר את המקובל והנהוג בקרב העדה הדרוזית שאינה נוהגת למכור קרקעות או לוותר עליהן לטובת מי שאינו נמנה על בני העדה, לרבות מדינת ישראל.

14. צויין שלוח התביעות פורסם ביום 15.12.59 ביחס לגוש 18888. בלוח התביעות, המבוסס על תזכורת התביעה 2036, נרשם הסב כבעלים של שתי החלקות, 48 ו- 48א' בשלמות ולא רק כמי שטוען לחלקה 48 בלבד. נטען שדבר זה מחזק את החשד שמה שנעשה לאחר מכן היה ללא ידיעתו ומבלי לקבל את הסכמתו. נטען שככל שההצהרה בסעיף 13 היתה נכונה, לא היה הסב נרשם כמי שתבע גם את חלקה 48א' בלוח הזכויות. לסיכום, נטען שבנסיבות העניין תביעתו של הסב תוקנה בדיעבד ללא הסכמתו לאחר פרסום לוח התביעות ולפני פרסום לוח ההחלטות מיום 30.4.60, ללא ידיעתו ומבלי לקבל את הסכמתו ובניגוד מוחלט לנהוג ומקובל, תוך זיוף חתימתו.

15. תצהיר נוסף הוגש על ידי סאלח אחמד שלה, שהיה תושב ירכא וניהל את סניף הדואר בישוב. הוא ציין בתצהירו שהסב היה מגיע מדי חודש לקבל את קצבת הביטוח הלאומי וכאשר היה נדרש לחתום על טפסים היה תמיד חותם בטביעת בוהן ללא חתימת שמו המלא. עד זה נפטר, למרבה הצער, טרם מתן עדותו.

16. העד יוסף סלימאן, נולד ב- 1927 בכפר ירכא. בין השנים 1965 – 1973 הוא כיהן כראש המועצה המקומית. לטענתו, הכיר באופן אישי את המנוח. הוא טען שלפי מיטב זכרונו כאשר המנוח היה מגיע למועצה המקומית ונדרש לחתום על מסמכים, היה חותם בטביעת אצבע הואיל ולא ידע קרוא וכתוב. העד הוסיף שזכור לו שבתקופת ההסדר כשהיה מגיע פקיד ההסדר למועצה בכפר, אירעו מספר מקרים בהם הוגשו תזכורות תביעה באמצעות אנשים שחתמו שלא כדין במקום הבעלים של הקרקעות.

17. תצהיר נוסף ניתן על ידי חירבאווי נג'יב סלימאן, אשר תאר את מהלך העסקה שלא יצאה לפועל בנוגע למכירת 2,000 מ"ר מתוך המקרקעין.

ראיות המדינה

18. מטעם המדינה ניתנה תע"צ על ידי מר נזאר לוי, הוגשה חוות דעת על ידי ד"ר דן צ'רני, הוגש תצהיר על ידי מר אמיר דרור ותע"צ על ידי גב' לינדה בוזגן.

19. בתע"צ פירט העוזר לפקיד הסדר המקרקעין למחוז חיפה והגליל המערבי, מר לוי, שהליכי סידור זכויות הקניין בירכא, פרט לשטח הבנוי, החלו ב- 16.6.58. סקר מקרקעין לגוש רישום 18888 ירכא החלו מיולי 1958. צוין שבתזכורת תביעה מספר 2036 מתאריך 8.10.59 תבע סולימאן עלי חמאדה צ'עיר (המנוח) את חלקה מספר זמני 48 בגוש רישום 18888/ירכא. מדינת ישראל תבעה בתזכורת תביעה מס' 65 את חלקה מספר זמני 48א' כקרקע טרשית ובה צמחיית יער טבעי ובשלב זה סומנה החלקה 48א'. לוח התביעות של הגוש פורסם ב- 15.12.58. צויין שבחקירה הפומבית של התביעות בגוש רישום 18888 ירכא שנערכה ב- 3.4.60 בבית המוכתר, מרזוק סעיד מעדי, בכפר ירכא, החליט פקיד ההסדר לרשום בלוח הזכויות של גוש הרישום את הבעלות על חלקות מספר סופי 68 (מספר זמני 48) על שם סלימאן עלי חמאדה צ'עיר ואת הבעלות של חלקה 74 (מספר זמני 48א') על שם מדינת ישראל וזאת לאחר שסולימאן חתם על סעיף 13 של תזכורת תביעה עם ההצהרה שצויינה בתצהיר התובע ובסעיף 14 חתם המנוח בשמו המלא ואישר את אמיתות הפרטים שמסר בתביעתו.

20. הקראת לוח הזכויות של גוש 18888 נערכה בתאריך 12.9.73 במועצה המקומית. הזכויות נרשמו כאשר הבעלות על חלקה 68 נרשמה בשם סולימאן עלי והבעלות על חלקה 73 נרשמה בשם מדינת ישראל.

21. הפקיד השיב על טענות התובעים כדלקמן: הוא טען שחתימתו של סולימאן בכתב יד על תזכורת התביעה נעשתה פעמיים: פעם אחת בעת שתבע את חלקה 48 זמנית ואז חתם על תזכורת התביעה ופעם נוספת בסעיף 13 לתסקיר התביעה כאשר חתם על ההצהרה כי הוא אינו תובע את חלקה 48א'. החתימה השניה נעשתה בתאריך מאוחר יותר, בשלב בירור התביעות ולאחר שהתברר למנוח כי חלקה 48א' נתבעת על ידי המדינה כאדמת טרשים. נטען כי אם סלימאן היה חותם על ההצהרה ולא היה מסכים לה, היה פקיד ההסדר רושם את החלקה בסכסוך ומעבירו לבית המשפט. נטען עוד שמבדיקת תזכורות תביעה אחרות בהן תבע סולימאן חלקות בגושים אחרים בפני פקיד ההסדר עולה כי הוא חתם בשמו המלא בכל תזכורות התביעה האחרות (צורפו כנספח ו'- 4 תזכורות תביעה אחרות לגבי חלקות וגושים אחרים). גם בגליונות פרטים (ביחס לרכישות-העברות וביחס לעזבון) אשר מולאו בפני פקיד ההסדר ביחס לנכסיו חתם המנוח בשמו המלא (נספח ז' לתע"צ). מעיון בתזכורות התביעה אשר הוגשו בגוש זה עולה כי לא הוחתמו נציגי ועד ההסדר משום על פי פקודת הסדר מקרקעין אין כל חובה להחתים עדים נוספים. נטען שקיימים מקרים שהחתימו עדים נוספים כאמור ולעומת זאת במקרים אחרים לא החתימו. נטען עוד שאם חתימת המנוח זוייפה, הרי שאין ערך גם לרישום חלקה 48 זמנית (חלקה 68 סופית) על שמו.

21. העד, ד"ר דן צ'רני, נתן חוות דעת מיום 24.4.12. הוא התבקש לחוות דעתו באשר למצב העיבוד בחלקה 73 על פני שנים רבות תוך כדי השוואת תצ"אות מתאריכים שונים (נותן חוות הדעת הוא מומחה בין היתר לפענוח צילומי אויר). צויין כדלקמן בחוות דעתו: אין כל עיבוד בין השנים 1966 – 1988. עיבוד מועט (10% מהחלקה) נראה בשנת 1945 ויותר (כ- 50%) ב- 1957. אחר כך הכשרה מעטה – 10% - בשנת 1976. קטעי מטע נראים בשנת 1978 (20% מהשטח), בשנים 2010- 2011 – 40% מהשטח, מבנים וחצרות נראים משנת 1999 ואילך.

22. העד אמיר דרור, המשמש כמפקח במחלקת הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל הצהיר שביום 10.5.12 ביקר בחלקה 73 בגוש 18888 ומצא בחלקה מספר עצי זית שאינם ישנים אשר נטועים בחריגה מחלקות 68 ו- 67 הסמוכות. בנוסף הוא מצא בגבול החלקה ממזרח, הכשרת קרקע שלדעתו נעשתה על ידי בעל חלקה 74 הסמוכה מצד מזרח. הוא ציין שרוב חלקת 73 טרשי, פנוי ולא מעובד.

23. המומחית לגרפולוגיה מטעם התובעים, תמר צוקר-כבירי, חיוותה דעתה באשר לחתימות על שעל תזכורת התביעה מס' 2036 חלקה 68 (48 זמנית): א' בעמוד 2, החתימה על עמוד 3 – א/2 ונשאלה אם מדובר בחתימותיו של סלימאן לעומת מסמכים אחרים. היא הגיעה למסקנה כי קיימת הסתברות גבוהה למדי, מעל 75% שהחתימות על תזכורת התביעה האמורה לא נחתמו על ידי אותו אדם שחתם על המסמכים האחרים. היא ציינה שכמו כן קיימת שונות בין החתימות על המסמכים האחרים (תזכורות תביעה אחרות וחתימות על גליונות פרטים ביחס לרכישות-העברות) וקיימת הסתברות גבוהה למדי – מעל 75% - שהמסמכים האחרים נחתמו על ידי יותר מאדם אחד. היא טענה שמסקנות אלה מתחזקות לאור העובדה שכל החתימות נחתמו באותו יום ומצופה היה שבמצב זה יהיו זהות.

סיכומי התובעים

24. התובעים טענו כי העובדה החשובה ביותר להכרעת המחלוקת הינה שהמנוח היה אנאלפבית שלא ידע לכתוב ולקרוא וכי הוא חתם בטביעת בוהן. נטען שיש לקחת בחשבון כי מדובר בתקופה שלפני 50 שנים בתקופה שההשכלה לא היתה מנת חלקם של רבים מהמגזר הדרוזי, בפרט בכפרים. נטען שמדובר במצב שכיח לאותה תקופה. נטען שהוצגו מסמכים רבים מתקופות שונות וממוסדות ציבוריים שונים אשר מעידים כי המנוח נהג לחתום בטביעת בוהן בלבד. נטען שהחתימות היחידות שאומתו כדין בפני גורם רשמי היו בקשה לרישום מקרקעין ושטר המכר משנת 1982 (חתימות מאוחרות לתזכורת התביעה בשנת 1959). לפיכך, נטען שחזקה שהחתימה האותנטית היא טביעת הבוהן. נטען שלאורך כל המשפט הנתבע לא סתר בשום דרך גירסה זו, או את המסמכים שנחתמו על ידי שימוש בטביעת בוהן ולא הביא חוות דעת נגדית מטעמו להוכחת אמיתות החתימה על גבי ארבע תזכורות התביעה האחרות. נטען שאין זה מתקבל על הדעת כי בשנת 1982 המנוח חתם בטביעת בוהן בעוד שבשנת 1959, 23 שנים קודם לכן, הוא חתם את שמו בחתימת ידו. נטען עוד שהובאו עדים רבים אשר תמכו בטענה שהמנוח נהג לחתום בחתימת בוהן. נטען שאין בארבעת תזכורות התביעה שהציגה הנתבעת כדי לקעקע את גירסת התובעים. נטען שאותן תזכורות אינן שייכות למחלוקת בתביעה דנן ולא צורפו אף לכתב ההגנה אלא צורפו לראשונה לתעודת עובד הציבור. משכך, נטען שמדובר בהרחבת חזית אסורה. נטען עוד בקשר לחתימות האחרות שמדובר בחתימות שאינן של המנוח עצמו אלא של מאן-דהוא אחר שהיה לידו וחתם בהסכמתו ועל פי הרשאתו מהסיבה שכפי הנראה לא היתה במקום כרית דיו לצורך הטבעת הבוהן. נטען עוד שטענות התובע נתמכו בחוות דעת של מומחית גרפולוגית ומנגד לא הובאה חוות דעת נגדית. נטען שהתובעים פעלו בדרך המלך שהותוותה בפסיקה להוכחת זיוף או מרמה בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פ"ד מז'(3) 240, לפיה קיימות שלוש דרכים עיקריות להוכיח אמיתות חתימה: ראשונה, עדותו של החותם או מי שהיה עד לחתימה; השניה, באמצעות השוואת החתימה שבמחלוקת לחתימה ידועה אמיתית; שלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה ומעיד על מידת התאמתה למסמך שבמחלוקת. ליישום הפסיקה בענייננו נטען שהתובעים נקטו בדרך השניה וזאת בהעדר אפשרות לנקוט בדרך הראשונה היות שהמנוח נפטר טרם המשפט. נטען שהתובעים נקטו גם בדרך השלישית כאשר צרפו תצהירים של אנשים שהכירו את המנוח והדרך בה היה חותם על מסמכים. נטען שהמומחית השוותה את המסמכים המקוריים וזאת למרות שהעידה שכיום ניתן להסתפק בצילום כדי לבדוק מסמכים גרפולוגית. נטען שהמסקנות אליהן הגיעה המומחית מצדדות בעמדה שקיימת הסתברות גבוהה למדי שהחתימות על המסמך המסומן א' (תזכורת תביעה מס' 2036) לא נכתבו על ידי אותו אדם שחתם את החתימות על המסמכים האחרים. בנוסף, קיימת שונות בין החתימות על המסמכים המסומנים באות ב' וקיימת הסתברות גבוהה למדי כי החתימות על מסמכים אלו נחתמו על ידי יותר מאדם אחד. שלישית, קיימת אפשרות שלא אותו אדם חתם את חתימות א/1 (בעמוד 2 לסעיף 13 לתזכורת תביעה 2036) ו-א/2 (עמוד 3 סעיף 14 לאותה תזכורת תביעה). נטען שהמסקנות של הגרפולוגית לא נסתרו בחקירתה הנגדית אלא אף קיבלו חיזוק. נטען שמסקנותיה מחזקות את טענת התובעים לפיה במעמד החקירה הפומבית שנערכה כחצי שנה לאחר הגשת תזכורת התביעה וכארבעה וחצי חודשים לאחר פרסום לוח התביעות, תוקנה התביעה של המנוח בדיעבד שלא על ידו, ללא ידיעתו ומבלי לקבל את הסכמתו, תוך פגיעה בזכויותיו. נטען עוד שהגרפולוגית שללה את האפשרות שמדובר בחתימה של מישהו שרק למד לכתוב.

25. נטען שהוכח כי הויתור על חלקה מספר זמני 48א (73) נעשה שלא כדין. נטען שהמנוח תבע את חלקה 48 המקורית בשלמות וכי הדבר עולה מתזכורת התביעה 2036 כאשר חלקה 48א נמחקה בדיעבד ונכתב לידו באופן פסול "ראה סעיף 13". נטען שעדות עוזר פקיד ההסדר שהוא בקי בתחום הסדרי המקרקעין לא היתה בהירה ועדותו תמכה בעמדת התובעים מכיוון שהוא טען שעל מנת לוותר על מקרקעין נהוג היה לערוך תצהיר ויתור או מסמך נפרד כפי שהודה בעדותו.

26. נטען שכאמור בפסיקה, רישום שלא כשורה כאמור בסעיף 93 לפקודה קובע שדי בכך שקיים פגם שיורד לשורשו של עניין כגון במקרה דנן, חוסר ויתור במסמך נפרד.

27. נטען שלא נמצא כל הגיון בטענה שהמנוח ויתר על הקרקע לטובת המדינה וכי ויתור כאמור אינו מקובל בקרב בני העדה הדרוזית. נטען שלא נמצא כל הגיון בטענה שהמנוח יוותר על שטח של כארבעה דונם ללא סיבה לטובת המדינה. יתר על כן נטען שבשנת 1957, שנה לפני שהחלו הליכי ההסדר, הקרקע היתה מעובדת בשיעור של 50%.

28. נטען עוד שההצהרה שבסעיף 13 לתזכורת התביעה אינה נכונה ויש בכך כדי להצביע על הפסול בהליך ההסדר המקים חשש של ממש לרישום שלא כשורה או למרמה. נטען שבסעיף 13 נכתב שהמדינה תבעה את חלקה 48א' וכי מדובר בקרקע טרשית. נטען שהמדינה לא תבעה את החלקה וכי הקרקע, או לפחות חלקה לא היתה טרשית. נטען שתזכורת התביעה מספר 65 לפיה תבעה המדינה את החלקה לא הוגשה ומר לוי בהגינותו הודה שאינו מכיר אותה. נטען שהפנייה כללית ללוח התביעות ללא הגשת תביעה מספר 65 או הצגתה אינה יכולה לחפות על החסר. בנוסף, נטען שחתימה על תזכורת תביעה צריכה להעשות בפני עדים וכי כך בדרך כלל נעשה. נטען שהצורך האמור מתעורר ביתר שאת כאשר מדובר במקרה רגיש כגון המקרה דנן בו אדם ויתר לכאורה על מקרקעין. נטען עוד שגם המדינה היתה סבורה שהמנוח הוא הבעלים של חלקה 48א' זמני, שאם לא כן לא היה טעם בקבלת הצהרה כביכול שהוא מוותר עליה לטובת המדינה.

29. נטען שאין כל סיבה להעדיף את גירסת הנתבע בנוגע לויתור, לפיה במסגרת חקירה פומבית של התביעות שנערכה בתאריך 3.4.1960 חתם המנוח על סעיף 13. נטען שלגירסת התובעים התיקון בדיעבד בתזכורת התביעה נעשה באופן פסול העולה לכלל מירמה, ללא ידיעת המנוח, ללא הסכמתו ובניגוד מוחלט לנהוג במקרה כגון דא. נטען שעדותו של עוזר פקיד ההסדר אינה מעלה או מורידה לעניין זה כיוון שהוא לא כיהן בתפקיד בשנים הרלוונטיות ואין זה ברור מאיזה מקורות מידע ניזון. יתר על כן, נטען שאי זימון עו"ד הללי לעדות (מי ששימש כפקיד ההסדר במועדים הרלוונטיים לתביעה), שאם כבר הוא זה שמכיר את נסיבות המקרה מידיעה אישית, פועלת לרעת הנתבע. נטען שבנסיבות, בהעדר כל ידיעה אישית לגבי החקירה הפומבית של אף אחד מעדי הנתבע, אין מקום להעדיף את גירסתו לעניין הויתור.

30. נטען בנוסף כי לאורך השנים המנוח ומשפחתו נהגו בקרקע מנהג בעלים ללא עוררין ועובדה זו גם תומכת בעילת התביעה. נטען שהקרקע עובדה על ידי המנוח ולאחר מכן על ידי בנו עד לשנת 1982, השנה בה נפטר הבן. נטען שלאחר מכן המשיך הנכד לעבד את הקרקע וכחלק ממנהג הבעלים, בשנת 1998 עמדה המשפחה למכור חלק מהקרקע. נטען שבחלקה 73 העיבוד היה מינימלי לעומת חלקה 68. נטען שהמשפחה היתה נוטעת גידולים עונתיים לאור העדר אמצעים ולאור הקושי להכנס לשטח עם טרקטור לצורך ביצוע הכשרת קרקע. נטען שהעדים מטעם המשפחה סיפקו תשובות משביעות רצון בעניין זה והבהירו שעיבדו את הקרקע - באופן מינימלי - באמצעות נטיעת גידולים עונתיים (לעומת נטיעת זיתים באיזור האחר). נטען עוד שבשנת 1992 לאחר שהצליח לחסוך מספיק כסף, עשה הנכד הכשרת קרקע על 700 מ"ר בחלקה הצפוני של חלקה 73 ונטע שם עצי זית אשר קיימים שם עד היום. נטען עוד שהחזקה והשימוש בקרקע לא התמצו בנטיעת גידולים עונתיים אלא בוצעה הכשרת קרקע נוספת בחלק הדרום מזרחי לרבות הכשרת דרכים ושבילים ואוחסנו שם צינורות וחפצים שונים. נטען שהטענות האמורות מקבלות תמיכה באמצעות התצאו"ת שהוגשו.

31. נטען שנציג המינהל, המפקח דרורי, הודה בחקירתו כי המדינה לא פעלה נגד משפחת זגיר אשר כביכול פלשו לקרקע זמן רב לפני שנת 2002. נטען שהעובדה שבביקורו במקום בשנת 2002 מצא לא רק עצי זית אלא גם דרכים, צינורות ו"ג'אנקיאדה", עובדות שלא פורטו בתצהירו משום מה, מצביעה על כך שהמדינה העדיפה שלא לאכוף על התובעים את זכויותיה (הנטענות) ויש לראות אותה כמי שויתרה על זכותה.

32. באשר לטענות ההתיישנות והשיהוי, נטען כי שאלת ההתיישנות צריכה להיבחן על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות המציב רף גבוה של ידיעה כדי שיחול מרוץ ההתיישנות. נטען שמדובר במבחן המחייב ידיעה ממשית וסובייקטיבית כאחד אודות התרמית שרק עם היווצרותה החל מירוץ ההתיישנות. נטען שהנתבעת לא הציגה כל ראיה שהתובעים ידעו על התרמית לפני שנת 1998 שאז היא התגלתה לראשונה בעת הניסיון למכור את המקרקעין. נטען שקודם לכן לא היה למי מהמשפחה ידיעה כלשהי על כך שהקרקע אינה שייכת להם. נטען שבמצב זה, בשנת 2009 עת הוגשה התובענה, לא התיישנה התביעה. נטען שבנסיבות לא חל שיהוי.

33. באשר לניסיון הנתבע לייחס לתובעים חוסר תום לב באשר לעיתוי הגשת התובענה כאשר היא הוגשה בעת הפקדת תב"ע חדשה, המהווה לכאורה תמריץ מצד התובעים, נטען כי לא ברור מתי הופקדה אותה תכנית ונטען שממילא התכנית החדשה לא חלה על החלקה נשוא התביעה אלא רק על חלקות סמוכות.

34. נטען שהתובעים מודעים לכך שנטיית הפסיקה היא להגביל את השימוש בהוראת סעיף 93 לפקודה למקרים חריגים ומועטים. נטען שיחד עם זאת סבורים התובעים כי במקרה דנן יש לעשות שימוש בסעיף האמור מכיוון שמדובר בזכות קניינית וכי יש להעדיף את האמת על היציב. נטען שהפסיקה קבעה שיש לבטל אף פסק דין שהושג במירמה בשל כך שעל עיקרון סופיות הדיון לסגת מפני כללי הצדק והיושר, ואזי בודאי שיש לבטל רישום בטאבו בשל תרמית.

סיכומי הנתבעת

35. המדינה טענה כי עולות שלוש סוגיות במקרה: שאלת ההתיישנות; כי לא הוכחה תרמית כנדרש לפי הדין; וכי לא הוכחו זכויות מי מהנתבעים לקבלת סעד לפתיחת הליכי הסדר המקרקעין.

36. באשר להתיישנות, טענה הנתבעת שהתובענה התיישנה לכל היותר בחלוף 25 שנים מעת הליכי ההסדר; כאשר פרסום לוח הזכויות היה בשנת 1973 והתביעה הוגשה רק בשנת 2009, עברו למעלה מ- 25 שנה. נטען שבמקרה האמור מכיוון שמדובר בקרקע טרם הליכי הסדר, כי ההתיישנות היא בהתאם לפסיקה ב- 15 שנים בלבד. נטען עוד שמירוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו היתה בידי התובע עילה קונקרטית. נטען שבנסיבות המקרה כבר בשנת 1982 נכדו של המנוח היה אמור לדעת שיש בעיה עם החלקה וזאת בעקבות כך שנטען בתצהירו כי בשנה זו הגיע הסב המנוח לביקור והביע פליאה על כך שהחלק הדרומי לא עובד כיוון שבבעלותו 12 דונם. נטען שאין מקום להחיל על העניין את סעיף 8 לחוק ההתיישנות וזאת מכיוון ששנים ארוכות לאחר שנכדו של המוריש המנוח ידע על הטענות, הוא לא עשה דבר והתביעה הוגשה רק בשנת 2009. נטען שהתאריך הקובע הוא בעת הקראת לוח הזכויות בשנת 1973. נטען שהמועד הקובע הוא מועד ידיעתו של המוריש וכי במקרה דנן לא הוכח שהמוריש לא ידע על הקראת לוח הזכויות.

37. נטען שסעיף 93 לפקודה מחייב קיומם של שני תנאים: הוכחת זכותו של הטוען לטעות ברישום ושנית, כי הרישום לוקה באחד הפגמים המנויים בסעיף – דהיינו, שהושג במרמה וכי היתה טעות ברישום זכות שהיתה רשומה בפנקס קיים. נטען ששני התנאים לא התקיימו בעניין דנן. נטען שכעולה מחוות דעתו של דן צ'רני, מבדיקת תצלומי אויר מהשנים 1945 עד 2011 אין עיבוד רציף של החלקה. נטען שהיה על התובעים להציג חוות דעת מטעמם באשר לאחוזי העיבוד בכדי להוכיח בעלותם על החלקה ומשלא הציגו כל ראיה לכך, כשלו בנסיון להוכיח זאת.

38. נטען שביחס להוכחת טענת המרמה נקבעה בפסיקה דרישה שתוכח כוונה לרמות או להטעות את האחר. נטען שלצורך הוכחת המרמה הובאה חוות דעת של גרפולוגית. נטען שחוות הדעת בלתי ברורה לחלוטין מאחר ולא ברור כלל מה הם המסמכים המסומנים ב' ומה כל זה רלוונטי לסוגיה שבמחלוקת. נטען שיש לדחות את ממצאי חוות הדעת בהיותם בלתי הגיוניים ובלתי סבירים וכי הקורא הסביר אינו יכול להבינם. נטען כי אין בחוות הדעת דבר המקדם הוכחת מרמה כלשהי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. יתר על כן, נטען שאם יש דבר מה נכון בחוות הדעת הוא שהיא יכולה להוות הצדקה לפתיחת הליכי ההסדר בנוגע לכל החלקות האחרות שנרשמו על שם סלימאן חמאדה זגיר, שכן חוות הדעת מצביעה על כך כי שהחתימות לגבי כל החלקות האחרות שנרשמו על שמו של המנוח, מקורן במרמה (זאת, לאור הטענה כי המנוח לא ידע לקרוא וכתוב ולא היה מסוגל לחתום את שמו).

39. נטען שחתימתו של המנוח בכתב יד על תזכורת התביעה נעשתה פעמיים, פעם אחת בעת שתבע את החלקה 48 זמנית ופעם נוספת בסעיף 13 לתזכורת התביעה כאשר חתם על ההצהרה כי אינו תובע את חלקה 48א'. החתימה השניה נעשתה בתאריך מאוחר יותר בשלב בירור התביעות ולאחר שהתברר לו כי חלקה 48א נתבעה גם על ידי המדינה כאדמת טרשים. נטען שאילו המנוח לא היה חותם על ההצהרה ומסכים לה, פקיד ההסדר היה רושם את חלקה 48א בסכסוך ומעבירו לבית המשפט. נטען שמבדיקת תזכורות התביעה אחרות בהן תבע המנוח חלקות בגושים אחרים בפני פקיד ההסדר, הוא חתם את שמו המלא בכל תזכורות התביעה האחרות. נטען שגם בגיליונות פרטיים של סולימאן המנוח אשר מולאו בפני פקיד ההסדר ביחס לנכסיו הוא חתם בשמו המלא. נטען שעל פי האמור בתעודת עובד הציבור שנערכה על ידי עוזר פקיד ההסדר, עיון בתזכורות התביעה שהוגשו בגוש זה מעלה כי לא הוחתמו נציגי ועד ההסדר משום שעל פי פקודת ההסדר אין כל חובה להחתים עדים נוספים. צויין שאמנם ישנם מקרים בהם הוחתמו עדים נוספים ואולם ישנם גם מקרים בהם לא הוחתמו ונטען כי לא מדובר בחובה על פי דין. נטען שאם לטענת התובעים חתימתו של המנוח זויפה, הרי שאין ערך גם לרישום חלקה 48 זמנית על שמו, או לרישום כל החלקות האחרות שנתבעו על ידו בהם הוא חתם את שמו המלא ולא בטביעת בוהן.

40. נטען עוד שהתביעה הוגשה במועד שהוגשה כיוון שהמועצה המקומית יוזמת תכנית בניה הגובלת בחלקה.

41. נטען שיש לתת לסעיף 93 פרשנות מצמצמת ולאפשר שימוש בו לעתים רחוקות ובמקרים נדירים בלבד. נטען שהתנהלות הנתבעת לאורך כל הליכי ההסדר שהחלו בשנת 1958 היתה תקינה. נטען שגם אם בית המשפט לא ידחה את טענות התובעים בדבר פגמים בהליך ההסדר, יש לדחות את טענותיהם בשל חזקת תקינות המעשה המינהלי. נטען שבמקרה דנן מעבר הזמן מחזק את החזקה האמורה. נטען שסעיף 93 לפקודה והפסיקה שניתנה בעקבותיו, מחייבים העמדת תשתית עובדתית מפורטת וברורה ועמידה בנטל הוכחה כבד במישור הראייתי. נטען שבחוות דעת המומחית שהוגשה אין כדי להרים את הנטל האמור.

42. נטען שלא קיימת התיישנות רוכשת במקרקעי מדינה ולפיכך נטען שאין משמעות לעיבוד חקלאי כלשהו ובודאי לא לאחר שנת 1945 כאשר טענת ההתיישנות הרוכשת יכולה להוות הגנה נגד סילוק יד בלבד ולא לצורך הקניית זכויות.

43. בנוסף נטען שעוד בתקופת המנדט פורש המונח 'עיבוד סביר' והפסיקה הישראלית דרשה שבאיזור הררי העיבוד יהיה מעל 50%. נטען שעל פי חוות דעתו של דן צ'רני בשנת 1945 רק 10% משטח החלקה היה מעובד והיתר טרשים. נטען עוד שעל פי חוות הדעת לא היה עיבוד רציף כאשר אין כל עיבוד בין השנים 1966 עד 1988. נטען שגם בשנים האחרות העיבוד הגיע לכל היותר ל-20% משטח החלקה. מכאן נטען שאין בסיס לטענה שהמנוח החזיק ועיבד את החלקה ברצף משך תקופת ההתיישנות.

44. ביחס לעדותו של נזאר לוי נטען שניתנה תעודת עובד ציבור וכי עדותו התייחסה לקיום מסמכים בתיקי הרשות ולא התייחסה לידיעה אישית כזו או אחרת ולכן אין סיבה להעדיף את עדות התובעים שאינה עדות בעל דין (מכלי ראשון), על עדותו שלו. נטען שמי שהיה צריך להזמין את עו"ד הללי למתן עדות היו התובעים כאשר נטל ההוכחה רבץ עליהם. ביחס לנאמר בעמוד 39 לפרוטוקול , המצאות תזכורת התביעה של המדינה לגבי חלקה 48א', השיב מר לוי שהיא נמצאת בתיקים משפטיים מאחר ומדינת ישראל תבעה עשרות רבות של חלקות והיו דיונים משפטיים ולכן היא לא נמצאה. נטען שאין לכך כל משמעות כיוון שאין ספק שהחלקה נתבעה ונרשמה על שם המדינה וכי חלה חזקת תקינות המעשה המינהלי.

סיכומי התשובה של התובעים

45. בסיכומי התשובה נטען כי בנושא ההתיישנות נתפסה הנתבעת לטעות כאשר נטען שהיא חלה רק כאשר מתגלה המרמה ובמקרה זה התגלתה רק בשנת 1998.

46. באשר למרמה בהליכי הסדר נטען כי התפתחות הפסיקה במהלך השנים שינתה את אמות המידה לפיהן נמדדת המרמה או הרישום שלא כשורה. נטען שהתובעים נכנסים בגדר המקובל בפסיקה. נטען שחוות הדעת היתה קוהרנטית ותרמה לבירור הסוגיה וכי אין ממש בטענות הנתבעת והניסיונות לפסלה. באשר לטענת חזקת תקינות המעשה המינהלי, נטען שמדובר בהרחבת חזית אסורה. נטען עוד שבמקרה דנן התערערה חזקת התקינות מן היסוד וזאת על רקע העובדות שהתבררו.

דיון

47. ראשית, לעניין הטענות המקדמיות: עילת ההתיישנות- במקרה דנן ניתן היה לדחות את התביעה מפאת התיישנות. המועד הקובע להיווצרות עילת התביעה, כאשר במועד זה היו התובעים מודעים לה, הוא שנת 1973, אז פורסם לוח הזכויות. ברם, גם אם אניח כי התובעים לא ידעו ולא יכלו לדעת אודות פרסום לוח הזכויות (הנחה אשר כאמור אינה מקובלת), עדות התובע א'3 בתצהירו על כך שסבו הגיע לחלקה בשנת 1982 והביע פליאה בפני בני המשפחה על כך שאינם מעבדים את חלקה 73 שנים רבות, מהווה אירוע אשר בודאי החל את מירוץ ההתיישנות. זאת, כיוון שמנוסח התצהיר עולה כי בני המשפחה האחרים, מלבד הסב, לא ידעו או לא סברו כי חלקה 73 שייכת להם במועד זה. דברי הסב היו צריכים לעורר אצלם חשד כבד כי קיימת בעיה או שאלה בנושא הבעלות המחייבת בדיקה. כתוצאה, מירוץ ההתיישנות החל, לכל המאוחר, בשנת 1982. כאשר התביעה הוגשה בשנת 2009 חלפה תקופת ההתיישנות. עוד יוער כי אין זה ברור שכל הזכאים בעזבון צורפו לתביעה. ואולם כיוון שהתביעה תדחה לגופה אין צורך לדחותה מפאת התיישנות או כיוון שזכויות התובעים בעזבון לא הוסדרו עד תום.

48. במקרה דנן היו התובעים חייבים להוכיח מעשה מרמה כמצוות סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נ"ח], התשכ"ט-1969 על מנת להביא לתיקון הפנקס. לצורך כך הם טענו כי חתימתו של הסב המנוח על תזכורת התביעה 2036 זוייפה. זאת, כיוון שהמנוח לא ידע, לפי הטענה, לחתום את שמו ונהג לחתום באמצעות הטבעת בוהנו. נטען כי יד נעלמה ובלתי מאושרת תיקנה את נוסח תזכורת התביעה כך שהתזכורת שתחילה התייחסה לשתי החלקות, 48 ו-48א' שונתה; נמחק רישום חלקה 48א' זמני כחלק מהחלקות שנדרשו על ידו ותחת זאת נרשם "ראה סעיף 13", ובסעיף 13 רשם הסב (או נכון יותר נרשם בשמו) כדלקמן: "הריני להצהיר, כי איני תובע את חלקה מספר 48א אשר מדינת ישראל תבעה אותה מאחר וחלקה זאת הינה קרקע טרשית, ואני מסכים כי הבעלות על החלקה תרשם בשם מדינת ישראל....". שמו נחתם תחת הצהרה זו ופעם נוספת בסוף תזכורת התביעה. התובעים העלו שלל טענות בקשר לכך כאשר כולן מכוונות לטענה כי מאן דהוא זייף את שמו של המנוח בחתימה על תזכורת התביעה האמורה וביצע מעשה מרמה על מנת לשלול ממנו את חלקה (סופית) 73.

49. אין בידי לקבל את עמדת התובעים. טרם אנתח את המסמכים השונים אשר הוגשו במהלך ההליך יצויין כי לא העיד מי שהיה מסוגל להעיד ממקור ראשון באשר לנעשה עם המסמכים השונים. המנוח נפטר טרם הגשת התביעה. לעומת זאת, עו"ד א' הללי, מי ששימש כפקיד ההסדר בשנים הרלוונטיות, לא הוזמן לעדות. בעניין זה יצויין כי עלה שקיימת מחלוקת באשר למי היה חייב לזמנו, התובעים או הנתבעת. לדידי, היו אלה התובעים אשר היו חייבים לזמנו, שהרי הוא האדם היחיד שעודנו בחיים אשר יכול כפי הנראה להעיד מכלי ראשון אודות המסמך וחתימתו. אי-זימונו של עד רלוונטי פועל לחובת הצד שעליו נטל ההוכחה (ע"א 465/88 הבנק למימון ומסחר נ' מתתיהו ואח', מ"ד מה(4), 653 (12.9.91); ע"א 74/89 חסינים נ' שפירא, פ"ד מו(1) 845, 849 (24.2.92)). במקרה זה אי זימונו על ידי התובעים מהווה פגם משמעותי כיוון שבטענות מרמה רובץ נטל כבד במיוחד על מי שטוען להן, במקרה זה התובעים (ע"א 624/88 מיכל נוחה גולד נ' פנחס מעוז, מד(1), 497 (14.2.90)).

50. בעניין החתימה יוער כי "חתימתו" של המנוח (חתימה אשר נחזית להיות זאת של המנוח) מתנוססת על מספר תביעות אחרות שהוגשו ולא רק על תזכורת תביעה 2036 מיום 8.10.59. צורפה גם תזכורת תביעה מס' 2040 על חלקה 83, תזכורת תביעה 2041 על חלקה זמנית 15, תזכורת תביעה מס' 2037 על חלקה 91 (שנחתמה גם בבוהן וגם בחתימה), תזכורת תביעה על חלקה 53, כולם מאותו מועד ב- 8.10.59 (המסמכים צורפו לתע"צ שהוגשה על ידי המדינה על ידי נזאר לוי). חלקות אלו נרשמו לזכות המנוח לאחר שתבע אותן. לדידי, לא ניתן להכחיש בתום לב את תוקף החתימה על תזכורת תביעה 2036 בלבד כאשר אין הבדל בינה לבין התביעות האחרות. יתר על כן, העדר ההכחשה מצד התובעים באשר לתוקף החתימות האחרות מאיין את טענתם בנוגע לזיוף החתימה על תזכורת התביעה 2036. המצב הינו אחד משניים: או שכל החתימות על תזכורות התביעה פסולות; או שכל תזכורות התביעה כשרות. מדובר ב"עסקת חבילה", ולא ניתן לטעון בתום לב לטעון כי רק בחתימה תזכורת על תזכורת התביעה שאינה מיטיבה עם התובעים, הינה פסולה. במרחק השנים ובאמצעות העדים שנשמעו לא הוכח שום מעשה זיוף או מרמה. עולה כי ייתכן כי באותו יום היה – כפי שטענה המדינה – בדין הדברים בין המנוח לבין המדינה הוסכם על ידו כי יוותר על חלקה 73 ויקבל את החלקות האחרות. במרחק השנים לא ניתן להסיק מסקנה אחרת ומכל מקום לא הוכחה טענת מרמה כפי שטוענים התובעים.

51. גם כאשר נבחן נושא העיבוד אין התובעים עומדים בדרישות הדין על מנת שיוכח עיבוד רציף אשר מסוגל לתמוך בטענתם לבעלות על החלקה. על פי ניתוח התצ"אות מהשנים השונות, משך רוב רובן של השנים לא עובדה החלקה. בעניין זה מצאתי כי חוות דעתו של העד המומחה צ'רני מהימנה וממצאיו לא נסתרו כלל בחקירתו הנגדית.

52. בנסיבות המקרה, אין חוות דעתה של המומחית שהובאה על ידי התובעים מעלה או מורידה לעניין תוקף חתימת המנוח על תזכורת התביעה.

53. כתוצאה מכל האמור לעיל, התובענה נדחית. על התובעים לשלם שכ"ט עו"ד על סך 25,000 ₪ לנתבעת. על הנתבעת להגיש פסיקתה לעניין הוצאותיה.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ה, 27 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.