1. הצדדים ופתח דבר

התובעים והנתבעים שכנגד (להלן – חדד) והנתבעים והתובעים שכנגד (להלן – חיים) מתגוררים בשכנות, ברחוב העפרוני בראש העין, וחולקים שביל כניסה משותף לבתיהם.

מונחות בפני תביעה ותביעה שכנגד, בהן עותרים כל אחד מהתובעים לחייב את הצד שכנגד בהסרת מטרדים, שהציבו הנתבעים בכל אחת מהתביעות, וכן בתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לתובעים בכל אחת מהתביעות מחמת אותם מטרדים נטענים ומחמת פעולות שביצע כל אחד מהצדדים כלפי הצד שכנגד.

2. טענות חדד בתביעה העיקרית

חיים הציבו בביתם מצלמות, המכוונות אל ביתם וחצר ביתם של חדד, וכל זאת במטרה לחדור לחייהם הפרטיים של חדד ולפגוע בהם. חדד עותרים לחייב את חיים להסיר את המצלמות וכן להעביר לידי חדד את כל החומר שצולם עד כה. עוד עותרים חדד, לחייב את חיים בתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ - ללא הוכחת נזק - בגין הפגיעה בפרטיותם.

חיים הציבו בביתם שני מזגנים, אשר פונים אל ביתם של חדד, ויוצרים מטרד רעש. חדד עותרים לחייב את חיים לסלק את המזגנים וכן לחייב את חיים בעלות תשלום בדיקת עוצמת הרעש, בסך של 1,617 ₪.

3. טענות חיים בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד

יש לדחות את טענות חדד ביחס למטרד הרעש. זאת מחמת התיישנות. טענת ההתיישנות תפורט להלן.

חדד התקינו בשביל הכניסה המשותף לחצרות הצדדים שני שערים. חדד עשו כן על דעת עצמם ומבלי שקיבלו היתר בניה לעשות כן. אחד מהשערים שימש כשער כניסה לביתם של חדד ויועד לשימושם הבלעדי. במעשה זה נהגו חדד ברכוש המשותף מנהג בעלים, הגדילו את שטח חצר ביתם ומנעו מחיים לעשות שימוש בשביל הכניסה המשותף.

במהלך חודש מרץ 2006 החלו חדד בעבודות בניה בביתם ופתחו פתח גדול בקיר ביתם החיצוני, הצופה אל תוך ביתם של חיים.

חדד נהגו כלפי חיים באלימות פיזית ומילולית, התנכלו להם ומנעו מהם שימוש סביר בביתם. מחמת התנהגותם זו של חדד, נאלצו חיים להתקין מצלמות אבטחה סביב ביתם. המצלמות הוצבו, בהמלצת המשטרה, והן מכוונות לשטח הציבורי שלפני חזית ביתם של חדד, לשביל הכניסה המשותף ולמקום חניית הרכבים. בדלית ברירה, מחמת האיומים - שהפנו חדד כלפי חיים - ומתוך הצורך לשמור על קניינם ולמנוע גרימת נזקים לרכושם, נאלצו חיים להתקין את המצלמות.

בכתב התביעה שכנגד טוענים חיים, כי חדד מנהלים בית עסק במחסן בחצר הבית, מבלי שיש להם היתר לכך. הדבר מהווה מטרד. חיים עותרים לחייב את חדד להסיר את המטרד לאלתר. עוד עותרים חיים לחייב את חדד, בגין הנזקים שנגרמו להם, בסך כולל של 506,000 ₪, כמפורט להלן:

• 40,000 ₪ בגין הוצאות לשיקום נזקי הרכוש שגרמו חדד לחיים;
• 36,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים בשביל המשותף, עד להסרת השערים שהוצבו שם;
• 100,000 ₪ בגין לשון הרע, בשל תלונות הסרק שהוגשו במשטרה;
• 100,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות;
• 80,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות והוצאות נלוות;
• 150,000 ₪ בגין עגמת נפש.

4. טענות חדד בכתב ההגנה לתביעה שכנגד

שביל הגישה איננו בבעלות משותפת של הצדדים אלא קיימת בו זיקת הנאה הדדית.

השער שהוצג בכניסה לשביל הגישה לבתים, הותקן במימון משותף ביחד עם אביהּ של גב' ענת חיים (התובעת והנתבעת 2) ובהסכמתו. השער הוסר בשנת 2008. חיים לא ביקשו להסיר את השערים ולא טענו, כי השערים מהווים מטרד עבורם.

חדד ערכו שיפוצים בביתם בהתאם לתוכניות, שהוגשו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה. החלון בביתם של חדד, אשר פונה לחצר האחורית של חיים, לא מהווה מטרד או פגיעה בפרטיות, והיה קיים עוד בטרם עברו חיים להתגורר בבית. חדד מחזיקים בהיתרי בניה לכל הבנוי בבית. יצויין שאישורים בדבר פתיחת חלונות ניתנו במהלך ניהול ההליכים בתיק.

חדד מכחישים את טענות חיים בעניין איומים ובעניין נזקים לרכושם של חיים. בעניין טענת פרסום לשון הרע, עומדת לחדד הגנת תום הלב, שכן כל הדברים שנאמרו הם אמת לאמיתה. חדד לא תקפו את חיים אלא התגוננו מפניהם ומחדירתם הבוטה של חיים לפרטיותם של חדד.

5. דיון והכרעה

5.1 טענות חדד בתביעה העיקרית

5.1.1 פגיעה בפרטיות

חדד עותרים, כאמור, ליתן צו להסיר את כל מצלמות האבטחה המוצבות בביתם של חיים וכן ליתן צו שיורה למסור לחדד את כל החומר שצולם באותן המצלמות. עוד עותרים חדד, לחייב את חיים בתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיותם של חדד באמצעות אותן מצלמות.

חיים מאשרים, כי מצלמות האבטחה שהותקנו בביתם, כוונו לתוך חצר ביתם של חדד. הם גם מאשרים, כי צילמו תמונות וסרטונים של חצר ביתם של חדד. בעניין זה ראה האמור בסעיף ג.34 לתצהיר עדותה של גב' חיים, שם היא מאשרת, כי "נאלצו להתקין מצלמות אבטחה נסתרות" סביב ביתם. כמו כן ראה סעיף ג.40 לתצהיר עדותה של הגב' חיים, שם היא מאשרת, כי באחד מסרטי האבטחה שצולמו "תועד הנתבע (מר חדד – נ"ש) במצלמות האבטחה כשהוא יוצא מביתו ...". המצלמה תיעדה, איפוא, את מר חדד יוצא מביתו לחצר, דהיינו, צילום של חצר הבית הפרטית של חדד. עוד ראה האמור בסעיף ג.45 לתצהיר עדותה של הגב' חיים, ממנו עולה בבירור, כי מצלמות האבטחה שהוצבו בביתם של חיים כוונו לתוך חצר ביתם של חדד. וכך נכתב שם:

"כמו כן, תועדו הנתבעים (חדד – נ"ש) ו/או מי מהם כשהם מנהלים בחצר ביתם עסק במחסן בניגוד לחוק ...

בעניין זה אבקש לציין כי בסרטון הנ"ל רואים את הנתבעים ו/או מי מהם ו/או מי מטעמם מרוקנים את המחסן מתכולתו כאשר עשר דקות לאחר מכן מגיעים הפקחים מהעירייה לביתם של הנתבעים ...".

אמנם חיים מכחישים, כי הציבו את מצלמות האבטחה באופן שהן צופות לתוך חדר האמבטיה או חדר השינה בבית חדד (ראה סעיף ד.1 לתצהיר עדותה של גב' חיים). אולם, די בכך שמצלמות האבטחה של חיים הוצבו, באופן שהן צופות לתוך החצר הפרטית של בית חדד, כדי להוות פגיעה בפרטיותם של חדד.

בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – החוק), נקבע:

"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

...

(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".

במקרה זה, כאשר חיים מודים, כי צילמו את מעשיהם של חדד בתוך חצרם הפרטית, המדובר בפגיעה בפרטיותם של חדד. פגיעה זו יש להסירה. לפיכך, ניתן בזאת צו האוסר על חיים צילום ביתם של חדד ו/או החצר הפרטית של הבית.

כמו כן, ובהתאם להוראות סעיף 29 לחוק, יעבירו חיים לחדד את כל החומר המצולם, שבו נראה חלקו הפנימי של בית חדד או החצר הפרטית של הבית, ולא יותירו בידיהם עותק של חומר מצולם זה.

חדד גם עתרו לקבלת פיצוי כספי בגין החדירה לפרטיותם והצבת המצלמות לכיוון חצר ביתם, ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראות סעיף 29א(ב) לחוק, שם נקבע:

בסעיף 29א(ב) לחוק נקבע:

"(1) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק.

(2) במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק".

סמכות זו לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק איננה מטילה חובה על בית המשפט לפסוק פיצויים אלו במלואם בכל מקרה בו מוכחת פגיעה בפרטיות, ובית המשפט רשאי שלא לפסוק פיצוי כלל או לפסוק פיצוי בסכום הנמוך מזה שנקבע בחוק. לעניין זה ראה רע"א 5255/11, עיריית הרצליה נ' כרם, ניתן ביום 11.6.13, סעיף 28 לפסק הדין.

בבואי לשקול קביעת פיצוי זה עלי לשקול את מלוא נסיבות העניין. אכן מצלמות האבטחה של חיים היו מכוונות לחצר הבית של חדד, אלא שהן לא היו מכוונות אל פנים הבית. יש גם לקחת בחשבון את התנהלות חדד, שהיתה כרוכה גם באלימות פיזית ואיומים, שאף נדונו במסגרת הליכים פליליים בת"פ 32620-01-10, מעשים שבגינם אף חוייב מר חדד בתשלום פיצוי לנתבע 1. התנהלותם של חדד כללה גם גרימת נזק בזדון לרכבם של חיים, מעשים שידונו בהמשך. המצלמות הותקנו על ידי חיים כהגנה עצמית, כפי שנטען על ידי חיים. טענה זו בדבר הנימוק, שעמד ביסוד התקנת המצלמות, יש לקבלה לנוכח התנהלותם של חדד. לאחר שקילת מכלול שיקולים אלו אני מעמיד את הפיצוי לו זכאים חדד בגין הפגיעה בפרטיותם על סך של 5,000 ₪ בלבד.

5.1.2 הסרת מטרד המזגנים

חדד עותרים ליתן צו, המורה לסלק שני מזגנים של חיים מחמת היותם מטרד עקב הרעש, שהם גורמים. חדד תומכים טענתם בחוו"ד מומחה של המהנדס עמוס יפה – מטעם חברת "שקט – מהנדסים ויועצים לאקוסטיקה ולבידוד תרמי" (נספח ח לתצהיר עדותו של מר חדד). במסקנתו כותב המהנדס יפה (עמ' 4 לחוות הדעת):

"נוכחתי ברעש חזק מאוד מאוד (כך במקור – נ"ש) הנשמע ומפריע מאוד במרפסת הבית ובהחלט בחדרי הבית בקומה הראשונה ובקומה השניה כאשר החזית של הבית לכיוון היחידות היא חזית מרכזית ורוב חדרי הבית עם חלונות לכיוונה".

חיים טוענים, כי המזגנים הותקנו עוד בשנת 2002 וחדד לא מצאו, כי הם מהווים מטרד, וזאת במשך תקופה ארוכה (ראה סעיף ד.2 לתצהיר עדותה של גב' חיים). במצב דברים זה התיישנה עילת התביעה לסילוקם של המזגנים עוד בטרם הוגשה תביעתם של חדד בתיק זה. בעניין זה מצאנו, כי כבר ביום 27.11.06 (נספח י לתצהירי עדותם של חדד) פנו חדד למשרד להגנת הסביבה בנוגע למטרד המזגנים, כאשר בפנייתם בעניין זה הם מזכירים, כי עוד ביום 2.7.06 פנו באותו עניין לעיריית ראש העין. יודגש, כי מדובר בעילת תביעה מתחדשת. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 590/67, קלינמן נ' דר' מירון חרושת כימית בע"מ, פ"מ כב(2) 929 (להלן – פרשת קלינמן).

בפרשת קלינמן הסתמך כב' הש' הלוי על דברי מלומדים ופסקי דין זרים בהם נאמר, כי במקום שבו העוולה היא נמשכת, וגורמת לנזק חדש מידי יום, קמה עילת תביעה חדשה בגין כל נזק כזה, וכך נאמר שם (עמ' 933 ואילך):

"בספרם של PRESTON AND NEWSON, ON LIMITATION OF ACTIONS, מהדורה שלישית, (1953), נאמר, בע' 36:

'מקום שעוולה היא נמשכת והולכת, היא יוצרת עילת תובענה חדשה מדי יום ביומו (DE DIE IN DIEM) כל עוד נמשך מצב הענינים הפוגע, והתוצאה היא כי אף-על-פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת שש השנים, אין התובענה חסומה במידה שהיא מתייחסת להמשך העוולה בתוך התקופה'.

בספרו של WINFIELD, ON TORT, מהדורה שמינית, (1967), נאמר, בע' 781:

'אולם יש עוולות העשויות להיות בעלות אופי נמשך והולך ... עוולת המטרד היא בדרך כלל נמשכת והולכת (ההדגשה איננה במקור – נ"ש), כן לעתים קרובות עוולת מאסר שווא, ולעתים הסגת-גבול במקרקעין או אף רשלנות'.

לענין 'רשלנות' כעוולה נמשכת והולכת מזכיר המחבר המלומד את פרשת [CLARKSON V. MODERN FOUNDRIES, LTD.; (1957), ]1) )ראה להלן), וממשיך:

'במקרה זה, עילת תבענה חדשה נולדת מדי יום ביומו (DIEM DE DIE IN) כל עוד נמשך מצב הענינים הפוגע, והתובע רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה הקבועה בחוק, אף-על-פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת שש או שלוש השנים'.

בענין, [‎CARTLEDGE V. JOPLING AND SONS, LTD.; (1961) ,3 ALL E.R. 482, [2 אמר השופט לורד פירסון (.PEARSON, L.J), ב-ע' 491:

'במקרה שיש הפרת חובה הנמשכת והולכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות - אם הנתבע מסתמך עליו - את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו' ".

במקרה דנן מדובר בטענה לקיומו של מטרד בדמות אותו רעש הנגרם מהמזגנים. המדובר במטרד יומיומי, הממשיך להרעיש ולגרום נזק מתמשך והולך לחדד. מדובר, איפוא, בעילת תביעה מתמשכת, המתחדשת כל העת, כאשר בכל עת שהמזגנים מופעלים הם מהווים מטרד לחדד, וגורמים להם לנזק. לפיכך בגין כל יום ויום נוצרת עילת תביעה חדשה, ועל כן יש לדחות את טענת ההתיישנות.

באשר לעצם השאלה, האם המזגנים אכן מהווים מטרד, נמנעו חיים מלהציג חוות דעת נגדית כדי להפריך את מסקנות המומחה מטעם התובעים, שצוטטו לעיל. יתירה מכך, מעדותו של מר יוסי חיים, הנתבע 1, בפני עולה, כי מומחה מטעם חיים בדק את הרעש הנטען. הדברים עולים מהאמור בפרוטוקול (עמ' 54, שורות 8-19):

"ש. אני אומר לך שהעורך דין שלך התקשר אלי וביקש ממני לתאם מועד שמומחה מטעמכם יכנס לדירת מרשיי לבחון אם בוקע רעש מעבר למותר מהמזגן שלך לדירת הלקוח שלי, נכון?

ת. כן".

מהדברים ניתן להסיק, שאמנם מומחה מטעם חיים בדק את המטרד הנטען. חרף זאת לא הוגשה חוות דעתו. הדברים אומרים דרשני. יש במקרה זה לאמץ את ההלכה הפסוקה, ולפיה צד הנמנע מהצגת ראיה, היכולה לתמוך בטענותיו, יש לצאת מנקודת הנחה, שאילו אותה ראיה היתה מוצגת, היתה פוגעת בעניינו של הצד, אשר נמנע מלהציגה.

בע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד ל"ה(1) 736, 760:

"... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו ... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה."

דין כל טענותיהם של חיים נגד חוות דעתו של המהנדס יפה (עמ' 1 לכתב סיכום טענות חיים, פסקה ראשונה), המומחה מטעם חדד, להידחות. מדובר בטענות מקצועיות נגד בדיקותיו של המומחה מטעם התובעים. הטענות הועלו ללא כל תימוכין או אסמכתא מקצועיים לאותן טענות.

בנסיבות העניין, אני מורה כי חיים יסירו את מפגע הרעש באמצעות הסרת המזגנים או בנקיטת כל דרך אחרת, שתמנע את מטרד הרעש.

עלות תשלום שכרו של המומחה מטעם חדד, תילקח בחשבון בהמשך בחישוב ההוצאות בסיכומו של פסק הדין.

5.2 טענות חיים בתביעה שכנגד

5.2.1 נזקי רכוש

חיים עותרים לחייב את חדד בתשלום פיצוי בגין הנזקים, שנגרמו לרכושם לאורך השנים. חיים העריכו את גובה הנזקים, שנגרמו להם, בסך של 40,000 ₪ (ראה סעיף 5.א לכתב התביעה שכנגד).

חיים לא פירטו באילו נזקים מדובר ואילו תיקונים בוצעו לתיקון אותם נזקים ערטילאיים. מדובר בהערכה בלבד, שאינה מגובה באסמכתא כלשהי. חיים לא תמכו את טענותיהם בנוגע לאותם נזקים נטענים במסמכים כלשהם ולא צרפו קבלות, חשבוניות או חשבונות עסקה, שיעידו על תשלומים כלשהם, ששילמו בגין הנזקים הנטענים לרכושם.

חיים טוענים עוד, כי בנו של מר חדד שפך חומצה על רכבם והסב לו נזק. אמנם חיים מודים, כי אין להם הוכחה חד משמעית וודאית לכך שהנזק לרכבם נגרם על ידי חדד או מי מבני ביתם (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 16-23; עמ' 43 לפרוטוקול, שורה 20). אלא שחיים הציגו שני סרטונים בהם נראה בנם של חדד, כשהוא שופך נוזל לעבר רכבם של חיים, שחנה ברחוב מתחת לחצרות הבתים. בסמוך לאחר מכן נמצאו על רכבי משפחת חיים סימני חומצה, שהותירו נזק לרכבים. בעדותם בפני, התחמקו חדד מליתן תשובה ברורה בנוגע לנראה באותו סרטון (ראה עמ' 24 לפרוטוקול שורה 28 – עמ' 25 שורה 12). מר חדד אמר, כי יתכן ובנו השקה צמחים, אלא שתשובה זו נסתרת מתמונות של חזית ביתם של חדד, שצורפה כנספח ז לתצהיר עדותם של חיים, ובה רואים, כי אין צמחיה כלשהי במקום אליו נשפך הנוזל. עוד הציגו חיים תמונות של הרכב לאחר הנזק וכן תוצאות "בדיקת SEM לציפוי מכונית ולצמחיה שהותקפו ע"י חומר כימי", אשר מאשרת קיומם של הנזקים לרכבם של חיים, נזקים שנגרמו מראקציה של סולפט עם יסודות אחרים, שנמצאים באוויר ובציפוי הרכב (נספח טז לכתב התביעה שכנגד). חיים הציגו עוד, תמונות של העץ, שניצב מעל המכונית אשר גם בו ניכרת פגיעת החומצה. הבדיקה הנ"ל מאשרת, כי הנזקים שנגרמו לעץ נגרמו מאותו חומר, שפגע ברכב. בנסיבות אלו יש לקבל את הטענה, כי חדד שפכו חומצה על רכבם של חיים.

לא הוגשה חוות דעת להוכחת גובה הנזק שנגרם לרכב בעטיה של אותה חומצה. הוגשה רק חשבונית בגין תיקון של הרכב (נספח יג לכתב התביעה שכנגד). לא ברור מהחשבונית האם אכן נשאו חיים בתשלום הסכום הנזכר בה. זאת גם לנוכח ציון שמה של חברת הביטוח, שביטחה את הרכב, על גבי החשבונית. במצב דברים זה יש לקבוע, כי לא הוכח שיעורו של נזק מיוחד בעטיה של החומצה.

לנוכח האמור לעיל, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין נזק מיוחד כלשהו, ששיעורו טעון הוכחה.

5.2.2 דמי שימוש ראויים בשביל המשותף

חיים טוענים, כי חדד התקינו שערים בשביל הגישה המשותף לבתים ללא רשות וללא הסכמה של חיים. חיים טוענים, כי מדובר בפלישה לרכוש המשותף, בגינו הם מבקשים לחייב את חדד בתשלום דמי שימוש ראויים על השימוש שעשו חדד בחלקם של חיים ברכוש המשותף בסך של 28,000 ₪. חיים תומכים טענותיהם בחוות דעתו של השמאי חיים מסילתי (להלן – השמאי מסילתי) (נספח ב לתצהיר עדותה של גב' חיים). יוער, כי בדיון ביום 12.6.14, ויתר ב"כ חדד על חקירתו של השמאי מסילתי (ראה עמ' 50 לפרוטוקול, שורה 11). כמו כן, חדד לא הציגו חוות דעת חלופית.

מנגד טוענים חדד, כי חיים אינם זכאים לדרוש דמי שימוש ראויים בגין שביל הגישה, מכיוון שאין מדובר בשטח משותף, אלא בשטח שהוא "זיקת הנאה לעוברי רגל" (ראה סעיף 15 לכתב ההגנה שכנגד, סעיף 15 לכתב סיכום הטענות מטעם חדד וכן נספח א לתצהיר עדותם של חדד).

עיון בנסח רישום המקרקעין שצורף כנספח א לתצהיר עדותם של חדד מלמד, כי שביל הגישה מהווה שטח משותף, ואכן יש לגביו "זכות גישה ומעבר חופשי להולכי רגל". זיקת הנאה זו אינה מקנה לחדד זכות בלעדית על חלק כלשהו מהרכוש המשותף. חדד לא מכחישים, כי הציבו שער שמונע את גישתם של חיים לחלק משביל גישה המשותף (ראה סעיפים 14-16 לכתב ההגנה שכנגד). בכך שללו חדד את זכותם של חיים לגישה חופשית לכל חלקיו של הרכוש המשותף. בגין כך זכאים חיים לפיצוי.

חדד נמנעו מהגשת חוות נגדית לשם הפרכת חוות הדעת מטעם חיים. חוות דעת השמאי מסילתי לא נסתרה, כאשר חדד אף ויתרו על חקירתו הנגדית, כאמור לעיל. במצב דברים זה יש לקבל את האמור בחוות הדעת ולחייב את חדד בתשלום פיצוי בסך 28,000 ₪ בגין השימוש בשביל המשותף.

5.2.3 לשון הרע

חיים עותרים לחייב את חדד בתשלום בפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע, באופן הבא (סעיף 5.ג לכתב התביעה שכנגד):

"בהתחשב בכוונה לפגוע ובתלונות הסרק שהוגשו למשטרה על ידי הנתבעים (חדד – נ"ש) ו/או מי מהם תוך רמיה ובחוסר תום לב מוחלט מבוקש הסכום המקסימלי הקבוע בחוק".

חיים לא מפרטים על אילו תלונות מדובר. במצב דברים זה לא הבהירו חיים, בגין אילו פרסומים הם תובעים פיצוי זה, ועל כן דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לרכיב זה, להידחות.

5.2.4 פגיעה בפרטיות

חיים טוענים, כי חדד פרצו חלון בקיר ביתם, אשר צופה לתוך ביתם של חיים ובכך יש פגיעה בפרטיותם (ראה סעיף 8 לתצהיר עדותה של גב' חיים).

עיון בהחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 20.4.09 בערר 120/08 (נספח יא לתצהיר עדותם של חיים) מלמד, כי חדד קיבלו היתר כדין לפריצת אותו חלון בקיר ביתם. סבירות מיקומו וגודלו של הפתח ומידת פגיעתו בחיים נבחנה ע"י ועדת הערר המחוזית ואושרה בתנאים. וכך נקבע שם:

"לית מאן דפליג כי מדובר בבקשה שאינה חורגת מהוראות התב"עות החלות במקרקעין. במצב דברים כזה לוועדה המקומית סמכות להגבילה אולם פסיקה ענפה קובעת כי אין להשתמש באפשרות לסרב לבקשה תואמת תכנית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן שאם לא כן מדובר בפגיעה שאינה מידתית בזכות הקניין הנוגדת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

...

הואיל ואין חולק כי התב"ע אינה קובעת את מיקום החלונות, יש לבחון אם הבקשה סבירה.

במקרה דנן מגיע המרחק בין הקירות כדי למעלה מ – 4.5 מ' ובמצב דברים כזה איננו סבורים כי יש בכך כדי להגביל את עצם פתיחתם של חלונות בשני הקירות.

למען הסר ספק אנו קובעים כי חלק מתנאי ההיתר יהא הרכבת מחצית החלון התחתונה כחלק קבוע בזכוכית אורנמנטית או חלבית, וההיתר יינתן בכפוף לקבלת התחייבות המבקשים ו/או חליפם שלא להתנגד לפתיחה דומה בבית העוררים".

לא נטען, כי איזה מהתנאים האמורים בהחלטה חלוטה זו לא קויים.

בנסיבות העניין, כאשר שאלת פריצת פתח לחלון נדונה כבר בוועדת הערר המחוזית והוכרעה, אין עוד מקום לדון בה כעת. זאת גם לנוכח ההתייחסות המקצועית של וועדת הערר לעניין המרחק בין הבתים, והתנאים שנקבעו בהיתר לצורך מניעת הפגיעה בפרטיות.

לפיכך, גם דינו של רכיב זה של התביעה שכנגד להידחות.

5.2.5 הוצאות משפטיות והוצאות נלוות

חיים עותרים לחייב את חדד בתשלום פיצוי בגין הוצאות משפטיות והוצאות נלוות שהוציאו במשך השנים. חיים העריכו את גובה הנזקים שנגרמו להם, בסך של 80,000 ₪ (ראה סעיף 5.ה לכתב התביעה שכנגד). המדובר בנזק מיוחד, הטעון הוכחה. הוכחה שכזו לעניין היקפו של ראש נזק זה לא הובאה בפני, ועל כן דין רכיב זה של התביעה שכנגד, המבוסס על הערכה בלבד, להידחות.

5.2.6 הסרת מטרד

חיים עותרים ליתן צו, אשר יאסור על חדד לנהל עסק במחסן המצוי בחצר הבית של חדד (סעיף 6 לכתב התביעה שכנגד). חיים טוענים, שלמחסן המצוי בחצר הבית של חדד - בו מאוחסן ציוד הגברה – מגיעים אנשים בשעות הקטנות של הלילה כדי לפרוק ולהטעין ציוד. חיים טוענים, כי הדבר מהווה מטרד.

מר חדד אישר בעדותו בפני, כי אכן המחסן שימש לאחסנת ציוד הגברה שהיה בבעלות בנו, וכי בנו ניהל עסק בחצר הבית (ראה עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 11-12):

"ש. זאת אומרת שהבן שלך ניהל עסק בחצר שלך, נכון?

ת. נכון".

כן אישר מר חדד, כי "היתה תנועה של אנשים בלילות להחזיר ציוד לבן שלי" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 3-4). גב' חדד אישרה זאת גם היא (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 7-8).

הוועדה המקומית לתכנון ובניה בראש העין, אשר בחנה את תלונות חיים על ניהול מחסן בחצר חדד, קבעה כי המחסן מוצב שם בהיתר וכי השימוש בו אינו מהווה שימוש חורג. וכך נכתב במכתבה של תובעת הועדה המקומית בראש העין, מיום 14.12.08 (נספח טו לתצהיר עדותם של חדד):

"1. תלונתך בעניין שבנדון נבדקה ע"י מפקח הועדה, במסגרת הבדיקה זומן שכנך לגביית גרסה.

2. מבדיקת המפקח עולה כי המחסן של שכנך בנוי בהיתר והוא משמש לאחסנה. לא נמצא כי נעשה במחסן שימוש חורג, תלונתך בעניין מפגעים או מטרדים הנגרמים לך ע"י שכניך איננה בגדר עבירה על חוק התכנון והבניה.

3. עוד אציין כי קיימתי התייעצות עם היחידה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה אשר תמכה בכך שאין מדובר בעבירה כאמור".

בנסיבות העניין, ומשהצבת המחסן בחצר חדד נעשתה בהיתר, אין מקום להורות על הריסת המחסן. יחד עם זאת, גם אם הפעילות במחסן עולה בקנה אחד עם תכניות המתאר החלות על המקרקעין ואינה מהווה שימוש חורג, הרי שעדין אין בכך כדי לשלול את היות אותה פעילות מטרד לשכנים. זאת לנוכח העובדה, שפעילות זו כוללת החזרה של ציוד בשעות לילה מאוחרות, כפי שאישרו חדד בעדותם בפני. פעילות זו כרוכה בהקמת רעש, ומפרה את שלוות חייהם של השכנים. לפיכך היא מהווה מטרד. אשר על כן, ניתן בזאת צו האוסר החזרת ציוד למחסן החל משעה 23:00 ועד לשעה 6:00 למחרת.

5.2.7 עגמת נפש

חיים עותרים לחיובם את חדד בפיצוי בגין עגמת הנפש, שנגרמה להם בשל מסכת האירועים וההתכתשויות, שניטשו בין הצדדים. בעניין זה מפנים חיים למספר אירועים, כאשר במהלך מסיבות יום הולדת, שנחגגו לבני הבית, החלו חדד לחבל במסיבות ע"י ניסור לבנים וברזלים בסמוך לגדר המפרידה בין חצרות הבתים, במטרה להטריד את בני משפחת חיים ולהפר השמחה באותן מסיבות. בעניין זה ראה סעיפים 14, 21, 24, 33 לתצהיר עדותה של גב' חיים. כן ראה האמור בתצהירי עדותן ובעדותן בפני של גב' מיכל שרעבי – גיסתהּ של גב' חיים; גב' אסתר שרעבי – אימהּ של גב' חיים; גב' אפרת דנוך – אחותה של גב' חיים; וגב' אורלי דיין – אחותו של מר חיים. עוד טוענים חיים, כי בעת שאירחו בביתם אורחים מחו"ל, החלו חדד להשמיע מוסיקה רועשת במיוחד במטרה להפריע לחיים (ראה סעיף 41 לתצהיר עדותה של גב' חיים).

חדד מאשרים, כי במועדים הרלוונטיים ביצעו עבודות בניה בחצר ביתם. כן מאשרים חדד את טענות חיים בעניין המוסיקה, שהושמעה מחצר ביתם. ראה בעניין זה סעיפים 45, 60 ו-66 לתצהיר עדותו של מר חדד. בעניין זה ראה גם עדותו של מר חדד בפני (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 12-13).

לנוכח מערכת היחסים הסבוכה בין הצדדים, מקובלת עלי טענת חיים, כי חדד ביצעו את המעשים הנ"ל במועדים הנ"ל, כדי לפגוע ולחבל באירועים המשפחתיים שקיימו חיים. עוד טוענים חיים, כאמור לעיל, כי חדד פגעו ברכבם ע"י שפיכת חומצה על הרכב. טענה זו הוכחה והתקבלה. בהתנהלות זו יש כדי לגרום עגמת נפש ממשית, הראויה לפיצוי.

סיכומם של דברים. הפיצוי המגיע לחיים בגין עגמת הנפש, שהסבו להם חדד כתוצאה מהאירועים שפורטו לעיל וכן מהשימוש המפריע במחסן בחצר הבית של חדד, נאמד על ידי בסך של 20,000 ₪.

6. סיכום

התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, באופן שניתנים בזאת הסעדים הבאים:

1. ניתן בזאת צו האוסר על חיים צילום ביתם של חדד ו/או החצר הפרטית של הבית.

2. בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק, יעבירו חיים לחדד את כל החומר המצולם, שבו נראה חלקו הפנימי של בית חדד או החצר הפרטית של הבית, ולא יותירו בידיהם עותק של חומר מצולם זה.

3. חיים יסירו את מפגע הרעש באמצעות הסרת המזגנים או בנקיטת כל דרך אחרת, שתמנע את מטרד הרעש, הנובע מהמזגנים.

4. חיים ישלמו לחדד סך של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה העיקרית, 29.6.09, ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה, באופן שניתנים בזאת הסעדים הבאים:

1. ניתן בזאת צו האוסר על חדד או מי מטעמם החזרת ציוד למחסן החל משעה 23:00 ועד לשעה 6:00 למחרת.

2. חדד ישלמו לחיים סך של 28,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד עריכת חוות דעתו של השמאי מסילתי, 18.6.10, ועד התשלום המלא בפועל.

3. חדד ישלמו לחיים סך של 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה שכנגד, 26.7.09, ועד התשלום המלא בפועל.

משנדחו שתי התביעות בחלקן והתקבלו בחלקן, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה, 02 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.