עסקינן בתביעה כספית על סך של 330,000 ₪.

נתוני רקע:

1. התובעים הם בני זוג המתגוררים בכפר מנדא, ובגדר תביעתם עתרו לחייב את הנתבעים בהשבת כספים שהגיעו לידיהם שלא כדין ובתשלום פיצויים בסכום הנ"ל מכוח עילות שונות מדיני הנזיקין, החוזים ועשיית עושר ולא במשפט.

2. הרקע להגשת התביעה הוא התקשרות התובע 1 (להלן – "התובע") עם הנתבעת 1, חברת קשת עולם המשקאות בע"מ (להלן – "החברה"), במספר הסכמים להפצת סחורה, כאשר אין חולק כי במועדים הרלוונטיים לענייננו הנתבע 3 היה בעל המניות והמנהל הרשום של החברה, ואילו דודו הנתבע 4 היה הרוח החיה והמנהל התפעולי של החברה.

3. הנתבע 2 הוא עורך דין במקצועו אשר נתן שירותים משפטיים שונים עבור החברה, כאשר מידת והיקף מעורבותו בסיפור המעשה הוא אחד מנושאי המחלוקת בין הצדדים.

תמצית טענות התובעים:

4. מאחר שהתובעת 2 לא הייתה צד פעיל בפרשה אף לא בהליך המשפטי, להבדיל מבעלה, מצאתי לנכון להציג את טענות התובעים בשמו של התובע בלבד.

5. התובע טען, כי בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון מטעם החברה בחודש 05/2009 אודות הצורך בסוכנים להפצת סחורה, הוא נפגש עם הנתבעים, אשר הציגו את עצמם כבעלי ומנהלי החברה המשמשת כזכיינית של חברת 'פנדה' הקנדית ועתידה לעסוק בייצור משקאות קלים ומוצרי ניקיון שונים.

6. התובע הוסיף, כי בין הצדדים התקיימו מספר מפגשים במהלכם הוצגו לו המוצרים שהחברה תכננה לייצר, והנתבעים הכירו לו אדם נוסף שעתיד היה לעסוק אף הוא בשיווק המוצרים ושמו מר סאלח ג'בר (להלן – "ג'בר").

7. לטענת התובע, בינו לבין הנתבעים נחתמו 3 הסכמים להפצת מוצרי החברה, הראשון מיום 18.5.09 להפצת משקאות קלים וחומרי ניקוי (להלן – "ההסכם הראשון"), השני מיום 26.5.09 להפצת סוכר, מלח וקמח (להלן – "ההסכם השני"), והשלישי מאותו יום, קרי מיום 26.5.09, להפצת משקאות קלים וחומרי ניקוי (להלן – "ההסכם השלישי").

8. עוד נטען, כי הנתבעים דרשו מהתובע למסור להם בטחונות בדמות ערבויות בנקאיות להבטחת תשלום שווי המוצרים שיסופקו לו לשיווק, ובהתאם לכך מסר להם התובע שלוש ערבויות בנקאיות על סך של 75,000 ₪ כל אחת. לגרסתו, לאחר שמסר את הערבות הבנקאית הראשונה לנתבע 2 בגין ההסכם הראשון, הודיע לו האחרון כי יש להחליפה בערבות אחרת והתובע פעל על פי דרישתו והמציא לו באופן עוקב שתי ערבויות בנקאיות נוספות על סך של 75,000 ₪ כל אחת, כשאחת מהן החליפה את הערבות הראשונה, והשנייה שימשה כביטחון עבור ההסכם השלישי. לעומת זאת, בגין ההסכם השני מסר התובע לנתבעים שיק לביטחון בסכום של 50,000 ₪.

9. זמן קצר לאחר מכן הודיע הנתבע 2 לתובע, כי יש להחליף את הערבות הבנקאית השנייה באופן שתהיה לטובת בנק אחר, והתובע עשה כדבריו והמציא לו ערבות בנקאית חדשה על אותו סכום (75,000 ₪).

10. אלא שהנתבע 2 שב וביקש להחליף את הערבויות הבנקאיות בשיקים לביטחון שיישארו אצלו בנאמנות, והתובע מסר לו שיק לביטחון על סך של 150,000 ₪ - בהיותו סכום שתי הערבויות הבנקאיות יחד.

11. לטענת התובע, במהלך השיחות ביניהם הנתבעים הציגו לו תחזית אופטימית לגבי היקף המכירות והרווח הצפוי לו מדי חודש, ועל סמך הצהרות אלו והאמון שהיה לו בנתבעים, ובמיוחד בנתבע 2 בהיותו עורך דין, הוא הסכים להתקשר עמם בהסכמי ההפצה ולמסור להם ערבויות בנקאיות ושיקים לביטחון. לא זו אף זאת, לאחר חתימת ההסכמים התובע פעל לקיום חלקו בהם, על ידי כך שרכש משאית לשם הפצת המוצרים ואף שכר מחסן לאחסונם.

12. ואולם, התובע נדהם לגלות כי זמן קצר לאחר מסירת השיקים לביטחון, ועוד בטרם החלה החברה לייצר מוצרים כלשהם, הנתבעים הציגו לפירעון את השיקים שנמסרו כשיקים לביטחון (השיקים בסך של 50,000 ₪ ו-150,000 ₪ ייקראו להלן – "השיקים"), ושלשלו את הכסף לכיסם.

13. לגרסת התובע, הוא נפל קורבן למעשה עוקץ ורמייה מצד הנתבעים, אשר הונו ורימו אותו לחשוב כי הוא עתיד לעסוק בהפצת המוצרים של החברה שהקימו. כמו כן, הנתבעים, ובפרט הנתבע 2, מעלו באמון שנתן בהם כאשר הציגו לפירעון את השיקים, על אף שנאמר לו כי השיקים הם לביטחון וישמשו חלף הערבויות הבנקאיות, ותוך התחייבות מצד הנתבע 2 כי שיקים אלה יישארו בידיו הנאמנות.

14. על יסוד כך עתר התובע לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לו את סכום השיקים שנפרעו בסך של 200,000 ₪ ולפצות אותו בסכום נוסף של כ-130,000 ₪ בגין ההוצאות שהוציא עבור הנפקת הערבויות הבנקאיות, רכישת המשאית ומכירתה בהפסד, שכירת המחסן שנועד לאחסון המוצרים, והפסד הרווח שצפוי היה להתקבל מהמכירות.

תמצית טענות הנתבעים:

15. לטענת הנתבעים, הנתבע 4 יחד עם ג'בר התקשרו ביניהם בעסקה להקמת מפעל לייצור משקאות קלים וחומרי ניקיון, וסיכמו ביניהם כי פעילותם העסקית תבוצע באמצעות חברה, וזו אכן נרשמה.

16. הנתבעים אישרו בהגנתם, כי הנתבע 3 הינו בעל המניות בחברה ובעל זכות החתימה בה, אך טענו כי רישומו של הנתבע 3 כבעל מניות נעשה לפי בקשתם של דודו, הנתבע 4, ושל ג'בר, מאחר שהשניים היו מסובכים בחובות כספיים, ומתוך הבנה כי בהמשך המניות יועברו משמו לשם אדם אחר.

17. הנתבעים הכחישו כי חתמו על הסכמי ההפצה שנעשו עם התובע, וטענו כי מי שחתם על הסכמים אלה בשם החברה היה ג'בר. לגרסתם, ג'בר היה האיש שהכיר להם את התובע והציגו בפניהם כשותפו לעסקים.

18. הנתבעים הוסיפו, כי בשלב מסוים, הנתבע 4 ביקש לפרק את השותפות העסקית שלו עם ג'בר לאחר שעמד על כך כי הייצור של המוצרים לא יחל לפני קבלת אשורי משרד הבריאות, בניגוד לדעתו של ג'בר. לפיכך, במסגרת המשא ומתן לפירוק השותפות, הציע ג'בר לנתבע 4 לקבל סך של 200,000 ₪ תמורת השקעותיהם של הנתבעים 3 ו-4 בחברה, הן הכספיות והן הניהוליות, ולשם כך מסר לו את שני השיקים של התובע. באותו מעמד הודיע ג'בר לנתבע 4 כי מדובר בשיקים שניתנו לו על ידי התובע תמורת השותפות החדשה שעשה עמו במטרה להכניסו כשותף במפעל ובחברה.

19. על מנת למנוע ספקות מיותרים בנדון, הנתבע 4 נסע יחד עם ג'בר לביתם של התובעים, ושם אישרו התובעים בפניו כי מסרו את השיקים לג'בר בתומרה להכנסתם כשותפים בחברה ובציוד של המפעל אשר הונח באותה עת בחצר ביתם. לא זו אף זאת, התובעים הסכימו כי הנתבע 4 יפרע את השיקים, בהיותם שיקים ששולמו לטענתם בתמורה לשותפותם עם ג'בר.

20. בהתאם לכך, הנתבע 4 קיבל לידיו את השיקים ומסרם לנתבע 3 אשר הציג אותם לפירעון בחשבון החברה ומשך את הכסף ומסר אותו לנתבע 4 לפי בקשתו.

21. לטענת הנתבעים, בעל הדין הנכון מבחינתו של התובע הוא אותו ג'בר, ולא הם, שכן הוא זה שהתקשר בשותפות עם התובע, הוא זה שלקח ממנו שיקים ומסרם לנתבע 4, והוא זה שלאחר מכן לקח את כל הציוד של המפעל.

22. לסיום נטען, כי לנתבע 2 לא היה כל חלק בהתנהלות העסקית המתוארת לעיל, וכל חלקו התבטא בהענקת שירותים משפטיים מצומצמים לחברה.

דיון והכרעה:

23. בעלי הדין הקדימו הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם, ובדיונים אשר התקיימו לפניי העידו העדים הבאים: מטעם התביעה התובע בעצמו, ומטעם ההגנה שלושת הנתבעים 2-4 והעד ג'בר.

24. בטרם אגש לבירור המחלוקות אשר נתגלעו בין הצדדים, אני רואה לנכון לפתוח את הדיון בנושא אמינותם של הנתבעים. הסתירות בגרסאות הנתבעים, שכוללות סתירות פנימיות וסתירות חיצוניות, לרבות סתירות בין הנתבעים לבין עצמם, היו כה רבות ומגוונות עד שלא הותירו מקום למתן אמון כלשהו בהם. העובדה שלא הייתה כמעט סוגיה או נושא שלגביהם לא נתגלתה סתירה בהגנת הנתבעים, היא כה בולטת עד שראיתי לפתוח בה את הדיון בפסק הדין.

25. ויובהר, המחלוקות והסתירות הן רבות מאוד, ואולם מטעמי יעילות בחרתי להתמקד בפסק הדין אך במחלוקות הקשורות באופן מהותי לשאלות המצריכות הכרעה בתיק.

מי עמד מאחורי הקמת החברה?

26. השאלה הראשונה שיש לדון בה קשורה לנסיבות הקמת החברה ומהות הקשרים במשולש היחסים שבין הנתבעים, ג'ברי והתובע.

27. בניגוד לגרסתם של הנתבעים 3-4, לפיה הנתבע 4 הקים את החברה לפי בקשתו של ג'בר, וכי הקמתה נעשתה באמצעות אחיינו הנתבע 3 בשל בעיות כספיות מהן סבל הנתבע 4 בחשבון הבנק שלו, וכי חלקו של הנתבע 4 היה פורמאלי בלבד וללא מעורבות מעשית שלו בעסק - אני מוצאת כי גרסה זו נסתרה בצורה מהותית בדבריו של הנתבע 3 במשטרה.

28. מדבריו של הנתבע 3 במשטרה עולה, כי היה לו עניין אישי בהקמת החברה וכי הוא זה שעמד מאחורי היוזמה העסקית לשיווק משקאות. ואלה הם דבריו בנדון כמצוטט מהודעתו מיום 20.7.09 (ת/1): "אני עובד בחברת 012 תקשורת. בעוד מספר חודשים אני אמור לקבל סכום כסף מחברת ביטוח על תאונת דרכים שעברתי. לפני הקמת חברת קשת אני רציתי להיות עצמאי ולחפש לי מוצר שאני אשווק אותו בתחום משקה אנרגי, ואז התייעצתי עם דודי פארס סאלח על העניין כי הוא עצמאי, ואז פארס אמר לי לך תפתח חברה תקרא לחברה בשם שידוע שזה מזון ואז החלטנו אני ופארס יחד על השם, ואז פתחתי את החברה בעזרת פארס. וחיכיתי שהפיצויים מחברת הביטוח יגיעו אלי. בינתיים התחלתי לחפש ולבדוק איזה משקה בשוק משקה אנרגטי יותר כדאי. אחרי אולי שבועות פנה אלי פארס ואמר לי שהוא התחבר לבן אדם ששמו גאברי הכוונה גאבר סאלח. ואז פארס אמר לי תקשיב הכרתי בן אדם והוא מעולם המזון ואיש שיווק מאד חזק אם לא אכפת לך שנרכוש את השירותים שלו, בהתחלתי אמרתי לפארס אין בעיה. אחרי כמה ימים פנה אליי פארס שוב ואמר לי שלאותו גאברי יש מכונות להקים מפעל למים. ואז אמרתי לפארס אני לא יכול בינתיים להיכנס כי יש לי בעיה כספית, פארס אמר לי אני אשקיע את הכסף בינתיים והוא גאברי ישקיע את המכונות, וכשאני יקבל את הפיצויים והמפעל יוקם אני אכנס שותף" (עמ' 2 עמ' 1-2 להודעה).

29. מהדברים הנ"ל עולה בבירור, כי מי שעמד מאחורי הקמת החברה הוא הנתבע 3 יחד עם הנתבע 4, וכי הנתבע 3 הגה את הרעיון וגם הוציא אותו לפועל במטרה להשקיע את הכספים שהוא עתיד היה לקבל מחברת הביטוח בפעילות עסקית תוך שיתוף פעולה עם הנתבע 4 ועם ג'בר - בניגוד גמור למה שטענו הנתבעים בתיק זה.

נסיבות עריכת הסכמי ההפצה והאחריות החוזית של הנתבעים:

30. מחלוקת אחרת שנתגלעה בין הצדדים קשורה לנסיבות עריכת וחתימת הסכמי ההפצה והאחריות של הנתבעים מכוחם.

31. אשוב להזכיר, כי לפי טענת התובע ההסכמים נערכו באמצעות הנתבע 2 והם נחתמו על ידי שאר הנתבעים במשרדו של הנתבע 2. לעומת זאת, במהלך עדותם לפניי התגלו מפי הנתבעים סתירות רבות עד שאין בידי להציג מפיהם גרסה סדורה אחת בקשר לכך.

32. כך למשל, במענה לשאלה איזה שירות נתן לחברה, השיב הנתבע 2 בחקירתו הנגדית כי
הנתבע 4 וג'בר ביקשו ממנו להכין שני הסכמי הפצה עבור התובעים, ולצורך כך השניים הגיעו אליו למשרד על מנת להכין את ההסכמים (עמ' 62-63 לפרוטוקול). הנתבע 2 הוסיף, כי הוא לא יודע מי חתם על ההסכמים, ומכל מקום החתימה עליהם לא הייתה במעמדו, כך שגם אם נחתמו במשרדו, הם נחתמו כשהיה כנראה בחדר אחר (שם).

33. ואילו בחקירתו במשטרה מיום 23.7.09 (ת/5) מסר הנתבע 2, כי הנתבע 4 וג'בר הגיעו למשרדו והאחרון מסר לו טיוטת הסכם הפצה. הנתבע 2 ערך את ההסכם וביצע בו תיקונים ושינויים, ולאחר מכן הגיע התובע, קרא את ההסכם וחתם עליו. הנתבע 2 הוסיף בהודעתו שם, כי מי שחתם על ההסכם היו התובע וג'בר, אשר חתם בשם החברה והטביע על ההסכם את החותמת שלה (עמ' 3 להודעה ת/5). גם בתצהירו טען הנתבע 2, כי מי שחתם על ההסכם הם התובע וג'בר.

34. מנגד, הנתבע 4 העיד בפניי כי לא ראה את ההסכמים אף שידע כי נעשו הסכמים. הלה הוסיף, כי הנתבע 2 הכין אחד או שניים מההסכמים, אך מיד לאחר מכן תיקן את תשובתו וטען כי הנתבע 2 לא הכין את ההסכמים (עמ' 60 לפרוטוקול).

35. גרסה זו של הנתבע 4 נסתרה על ידי הנתבע 2 אשר מסר בחקירתו במשטרה מיום 23.7.09 , כי: "בשני המפגשים גם פארס הגיע...פארס היה נוכח" ו-"פארס ידע על ההסכם והיה נוכח במשרד שלי בעת החתימה על ההסכם" (עמ' 3 להודעה ת/5).

36. אם כך, מי באמת חתם על הסכמי ההפצה? בהקשר זה טען התובע כי 'הנתבעים' חתמו על ההסכם, אף שבמקום המיועד לחתימת החברה ובשאר המקומות בהם הוטבעה חותמת החברה מופיעה חתימה אחת זהה בכל ההסכמים. רק בסיכומים שלו טען התובע לראשונה, כי מי שחתם בשם החברה היה הנתבע 2 (סע' 135 לסיכומים).

37. ג'בר תמך בגרסת התובע (ותמך כמעט בכל שאר טענותיו), וטען כי מי שחתם על ההסכמים הוא הנתבע 2.

38. מעיון בהסכמים ניתן להתרשם כי ההסכמים חתומים בידי שני אנשים, התובע ואיש נוסף שחתם בשם החברה בצירוף החותמת שלה. נתון זה מלמד, כי טענת התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית לפיה 'הנתבעים' – בלשון רבים – חתמו על ההסכמים, אינה נכונה.

39. יתרה מזאת, השוואת החתימה שנחתמה בשם החברה עם שאר המסמכים שהוגשו לתיק מלמדת, כי החתימה דומה עד מאוד לחתימתו של ג'בר דווקא.

40. חרף האמור לעיל, אני מוצאת כי השאלה מי חתום על הסכמי ההפצה במקום שיועד לחתימת החברה, היא לא משמעותית לשם ההכרעה בשאלת האחריות. מסקנה זו עולה מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי ממנה ניתן ללמוד כי הנתבעים 3ו-4 אשר הקימו את החברה, הסכימו ואישרו את כל המהלכים שנעשו בשם החברה, בין אם נעשו בעצמם ובין אם באמצעותו של ג'בר, ובכלל זה ההתקשרות עם התובע בהסכמי ההפצה כהתחייבות שמחייבת את החברה ומחייבת אותם באותה מידה.

41. מסקנה זו עולה מכלל הראיות שיש בתיק, ובמיוחד מעדותם של הנתבעים 2 ו-3 אשר טענו לאורך כל הדרך כי הנתבע 4 היה מעורב בכל המהלכים, הן בקשר להקמת החברה והן לפעילות שלה לאחר הקמתה. כך למשל, הנתבע 3 העיד וגם הצהיר בתצהירו, כי הקים את החברה לבקשת הנתבע 4 ועבורו, ומי שאמור היה לנהל את החברה הם הנתבע 4 וג'בר, וכי הצגת השיקים לפירעון נעשתה על ידו לאחר שהנתבע 4 מסר לו כי פירק את השותפות העסקית שלו עם ג'בר. בגדר זאת, אפנה גם לדבריו של הנתבע 2 אשר הובאו לעיל, בכל הקשור לנוכחותו של הנתבע 4 במעמד הכנת ההסכמים וחתימתם ומידת מעורבותו הפעילה במהלכים השונים עד לפירעון השיקים.

42. הדברים שצוינו לעיל בצירוף הנימוקים שהובאו בפרק הקודם לגבי מטרת הקמת החברה, וכן הנימוקים אשר יפורטו בפרק הבא (לגבי מטרת השיקים), מבססים דיים את אחריותם החוזית של הנתבעים 3 ו-4 כלפי התובע מכוח ההסכמים.

43. ואולם, גם אם הייתי מגיעה למסקנה אחרת בקשר לאחריות החוזית של הנתבעים 3-4 כלפי התובע, אין בדבר כדי לשנות את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין, שכן כפי שניווכח בהמשך, אחריותם של הנתבעים 3-4 ממילא מבוססת על עילות אחרות מדיני הנזיקין.

מטרת מסירת השיקים ונסיבות פירעונם:

44. אשר למטרת מסירת השיקים, אני מקבלת את גרסת התובע כי השיקים נמסרו לביטחון במקום הערבויות הבנקאיות שנועדו להבטחת תשלום תמורת הסחורה שהתובע אמור היה לשווק בהתאם להסכמי ההפצה.

45. הנימוקים לכך נסמכים על שלושה נימוקים עליהם אעמוד כעת. ראשית, הנתבעים לא התייחסו כלל לערבויות הבנקאיות אשר נמסרו להם מכוח ההסכמים. ויודגש, הנתבעים לא הכחישו בתצהיריהם את טענת התובע כי קבלו ממנו ערבויות בנקאיות שעותקים מהן הוגשו לתיק בית המשפט, ולא הכחישו את המטרה שלשמה נמסרו הערבויות (להבטחת התשלום בעד הסחורה) ונסיבות מסירתן (כגון, שאחת מהן החליפה ערבות אחרת).

46. יוצא אפוא, כי טענת התובע לפיה נדרש למסור בטוחה לנתבעים להבטחת תשלום התמורה בעד הסחורה שעתיד היה לשווק, היא טענה שהנתבעים אינם חולקים עליה. לאור זאת ניתן להסיק, שטענת התובע כי השיקים נמסרו כשיקים לביטחון במקום הערבויות הבנקאיות, היא טענה הגיונית לחלוטין.

47. שנית, תימוכין לגרסת התובע כי השיקים נמסרו לביטחון במקום הערבויות הבנקאיות – שדבר מסירתן והמטרה שלשמה ניתנו לא הוכחשו בתצהירי הנתבעים – ניתן למצוא בדברי הנתבע 2 בחקירתו במשטרה מיום 27.11.11 (ת/6) שם ציין, כי: "פארס אמר לי שבגלל שהחשבון של קשת במרכנתיל והחשבון של מואנס במרכנתיל אז הערבות לא תהיה תקפה כי הבנק לא יכול לערוב לעצמו וכנראה שזאת הסיבה שביקשו ממואנס להמיר את הערבות לצ'ק מזומן" (עמ' 4 להודעה. ההדגשה לא במקור). מדברים אלה עולה בבירור, כי השיקים באו במקום הערבויות הבנקאיות, ושימשו כבטוחה בלבד.

48. הנימוק השלישי נעוץ בהתאמת הסכום של אחד השיקים לסכום הערבויות הבנקאיות. כזכור, אחד השיקים (השיק בסך של 50,000 ₪) היה שיק שלגביו טען התובע כי הוא מלכתחילה ניתן כשיק לביטחון (ולא כשיק שמחליף ערבות בנקאית), על מנת שישמש כבטוחה לקיום חלקו של התובע לפי אחד משלושת ההסכמים. השיק השני היה על סך של 150,000 ₪, באופן שתואם במדויק את סכום שתי הערבויות הבנקאיות הרלוונטיות, שהיו על סך של 75,000 ₪ כל אחת (ערבות שלישית החליפה למעשה ערבות קודמת).

49. על יסוד הנימוקים הנ"ל, אני קובעת כי השיקים נמסרו לביטחון, כשאחד מהם נמסר במקום הערבויות הבנקאיות. העובדה כי על השיקים לא נכתב כי הם שיקים לביטחון אין בה כדי לגרוע כהוא זה מהמסקנה אליה הגעתי. בכל אופן, בפרק הבא תבוא התייחסות לגבי השימוש שנעשה בשיקים אלה, באופן שעשוי להבהיר את הסיבה שבעטיה לא נרשם עליהם כי הם לביטחון.

50. לעומת זאת, לפי גרסת הנתבעים השיקים נמסרו מהתובע לג'בר על מנת להכניסו כשותף עסקי בחברה, וכי ג'בר מסר את השיקים הלאה לנתבע 4, בידיעתו ובהסכמתו של התובע, עת ביקש הנתבע 4 להשתחרר מהשותפות בחברה וכנגד השקעתו של הנתבע 4 בהקמת החברה.

51. אין בידי לקבל גרסה זו של הנתבעים, ולכך מספר טעמים. הטעם הראשון נעוץ בעובדה, כי ג'בר הכחיש טענה זו של הנתבעים ואף תמך בגרסת התובע, חרף העובדה כי הוא זומן להעיד כעד הגנה מטעמם. בגדר זאת העיד ג'בר, כי השיקים לא נמסרו לידיו, אלא לידי הנתבעים מלכתחילה, וכי השותפות העסקית בכל הקשור לייצור הסחורה הייתה בינו לבין הנתבע 4, שעה שהתובע אמור היה לעסוק בשיווק בלבד ולכן לא נרקמה כל שותפות בינו לבין האחרון בקשר לייצור המוצרים.

52. הטעם השני והמרכזי סב סביב תשובת הנתבע 4 בתצהיר התשובות לשאלון. במענה לשאלה 56 לשאלון, שעניינה ההבנות הקשורות בהשבת ההשקעה הנטענת של הנתבעים בחברה, ולשאלה הספציפית בסעיפים קטנים (ד) ן-(ה) "האם קבלת השקעתכם בחזרה הייתה מוסכמת? עם מי" ו-"האם התובעים היו מעורבים בהסכמה זו?", השיב הנתבע 4 כי הוא קיבל סכום של 200,000 ₪ כהחזר בגין השקעתו בחברה בהתאם להסכמה אליה הגיע עם ג'בר, וללא מעורבות התובעים!

53. תשובה זו עומדת בסתירה מהותית עם גרסת הנתבע 4 בתצהיר עדותו הראשית, כאשר הצהיר בסעיפים 4, 14 ו-15 כי במסגרת המשא ומתן שהתנהל בינו לבין ג'בר לפירוק השותפות וכנגד השבת השקעתו בחברה ג'בר הציג לו את שני השיקים אותם קיבל קודם לכן מהתובעים, וכי מאוחר יותר הוא נסע עם ג'בר אל בית התובעים ושם כביכול הודיעו לו האחרונים כי מסרו את השיקים לג'בר עבור כניסתם כשותפים בחברה וכי אין להם התנגדות שהוא יפרע את השיקים.

54. כך או כך, הנתבעים, ובמיוחד הנתבע 4, לא הוכיחו את טענתם לגבי היקף ההשקעה שלהם להקמת החברה, ובכלל. ויובהר, הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא בדבר רכישת חומרים או העסקת עובדים לשם הקמת המפעל של החברה, וטענותיהם בנדון נותרו טענות בעלמא בלבד וממילא אין בידי לקבלן עקב חוסר האמון שאני נותנת בהם.

55. לסיום פרק זה יצוין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי החברה לא ייצרה מוצרים כלל, וכי השיקים הוצגו לפירעון על ידי הנתבעים 3 ו-4 זמן קצר יחסית לאחר חתימת ההסכמים. בנסיבות אלו, הנתבעים הנ"ל לא היו רשאים להציג את השיקים לפירעון, שכן שיקים אלה שימשו כאמור כבטוחה לתשלום בעד הסחורה שהתובע אמור היה לשווק, ומשלא יוצרה סחורה וממילא לא סופקה לו סחורה על מנת שישווק אותה, המסקנה המתבקשת היא כי הצגת השיקים לפירעון נעשתה שלא כדין.

אחריותו של הנתבע 2:

56. על אף שהתובע טען כי הנתבע 2 הבטיח לו כי השיקים לא יוצגו לפירעון אלא ישמשו לביטחון בלבד ויישארו בידיו הנאמנות, ועל אף האמון הכללי שאני נותנת בגרסת התובע, שוכנעתי שלא לקבל את התביעה נגד הנתבע 2.

57. בטרם אנמק מדוע, אבקש להעיר שתי הערות לגבי הנתבע 2. ראשית, הרושם לגבי קיומו של ניגוד אינטרסים בין הנתבע 2 לבין שאר הנתבעים, אינו חף מספקות אף שהסוגיה לא עלתה בצורה מפורשת במהלך הדיון. כידוע, הנתבע 2 טען כי לא ביקש להקים חברה, לא ניהל משא ומתן או כל קשר עסקי עם מי מהנפשות שהוזכרו כאן, וכל חלקו התבטא בהענקת שירות משפטי מצומצם לחברה באמצעות הנתבע 4 וג'בר לצורך עריכת ההסכמים, הא ותו לא. אם כך הוא הדבר, מן הראוי היה כי הנתבע 2 ינהל את הגנתו במנותק משאר הנתבעים, ולא ברור לי מדוע לא עשה כן.

58. שנית, הרושם העולה ממכלול הראיות שהוצגו בפניי הוא, כי הנתבע 2 היה מעורב בשלבים השונים של השותפות העסקית עם שאר הנתבעים ועם ג'בר, הרבה מעבר למה שהודה בו בפניי, ולא מן הנמנע כי ניהול הגנתו במשותף עמם מצביע אף הוא על מעורבותו האקטיבית במהלכים מעבר למתן שירות משפטי בלבד.

59. יחד עם זאת, אני מוצאת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבע 2 הודיע לו כי השיקים יישארו בידיו הנאמנות. ויודגש, העובדה כי השיקים שימשו כשיקים לביטחון היא עובדה שהוכחה לפניי הרבה מעבר למבחן ההסתברות, והנימוקים לכך הובאו בפרק הקודם. ואולם, לא הוכח לפניי כי הנתבע 2 אמר לתובע או הציג בפניו מצג שווא לפיו השיקים יישארו בידיו הנאמנות.

60. מסקנה זו נסמכת על דברי התובע עצמו במהלך חקירתו הנגדית, כאשר אישר בפניי כי הנתבעים ביקשו לקבל אשראי מהבנק על סמך שיקים אלה. לעניין זה העיד התובע, כי הנתבעים ביקשו תחילה לקבל מהבנק אשראי על סמך הערבויות הבנקאיות אך לא הצליחו "ולכן החלפתי את שתי הערבויות בשיק ע"ס 150,000 ₪" (עמ' 26 לפרוטוקול).

61. יוצא אם כן, כי התובע הסכים לכך כי הנתבעים ישתמשו בשיקים לשם קבלת אשראי מהבנק. ודוק, אין בהסכמה זו כדי לגרוע מהעובדה כי מדובר בשיקים לביטחון לכל דבר ועניין, ובוודאי שאין היא מלמדת על הסכמתו של התובע להציג את השיקים לפירעון, בניגוד להסכמי ההפצה. ואולם, הסכמת התובע כי השיקים ישמשו אמצעי להשגת אשראי מהבנק עבור הנתבעים (מבלי להסכים כמובן להצגתם לפירעון בידי הנתבעים), מלמדת כי השיקים לא נמסרו לידיו הנאמנות של הנתבע 2, ולידיו בלבד, שכן הכיצד יכלו הנתבעים לקבל אשראי מבלי להציג את השיקים לבנק?

62. למען הסר ספק אוסיף, כי הגם שהנתבע 2 לא היה אדם תמים ועל אף שנטל כנראה חלק פעיל יותר בסיפור המעשה ממה שהיה מוכן להודות, היינו, מעבר לשירות המשפטי המובהק הקשור בהכנת ההסכמים או בהכנת טפסים הקשורים בחברה, לא שוכנעתי כי הנתבע 2 רימה את התובע באופן המצדיק הטלת אחריות בנזיקין עליו.

63. יתרה מזאת, להבדיל מהנתבעים 3 ו-4 אשר פעלו באופן אקטיבי להצגת השיקים לפירעון בניגוד למוסכם עם התובע, לנתבע 2 לא הייתה מעורבות ישירה בפירעון השיקים וגם לא צמחה לו תועלת כספית מפירעונם.

64. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע 2.

אחריותם של הנתבעים 3 ו-4:

65. פרט למחלוקת העובדתית הקשורה לנסיבות מסירת השיקים לנתבע 4, אין מחלוקת של ממש לגבי מעורבותו בפירעונם וקבלת כספי הפירעון לידיו.

66. ומה לגבי הנתבע 3? כזכור, הנתבע 3 טען כי הציג את השיקים לפירעון לפי בקשת הנתבע 4 והעביר את כספי הפירעון לידיו. הנתבע 3 הוסיף וטען, כי לא הייתה לו מעורבות אקטיבית בהקמת החברה ובפעילותה, והוא לא נטל כל חלק במשא ומתן או בפעילות העסקית מול ג'בר או מול התובע. לדידו, הוא הקים את החברה ופתח את החשבון לפי בקשת דודו, הנתבע 4, על מנת לסייע לו, לאור העובדה כי לאחרון היו בעיות כספיות בחשבון הבנק שלו.

67. גרסה זו אינה מקובלת עליי. כפי שצוין מקודם, מדברי הנתבע 3 במשטרה עולה בבירור כי היה לו אינטרס אישי בהקמת החברה, וכי הוא זה למעשה שהגה את הרעיון להקמתה.

68. ואולם, גם אם הנתבע 3 היה מצליח להוכיח את גרסתו כנדרש – ואיני קובעת כך – הרי שבכל מקרה הנתבע 3 אינו יכול להסתתר מאחורי הנתבע 4 ולטעון כי היה 'איש קש' בלבד בכל הקשור לפעילות החברה. מודעתו של הנתבע 3 (כך לטענתו) להיותו כסות עבור פעילותם של אחרים מטילה עליו אחריות מוגברת לבחון כי פעילות זו נעשית כדין ולפקח עליה באופן הדוק. במקרה דנן הנתבע 3 לא טען וממילא לא הוכיח כי בחן את מטרות הקמת החברה, את ההסכמים שנעשים בשמה, את פעילותה העסקית, ואת ההתנהלות הכספית שלה.

69. בכך התרשל הנתבע 3 כלפי התובע וגרם ליצירת רושם מוטעה כי עסקינן בחברה איתנה וכשרה. גרוע מכך, הנתבע 3 הסכים להוות ידו הארוכה של הנתבע 4 וגרם לפירעון השיקים בניגוד למוסכם ושלא למטרה שלשמם ניתנו, אף שידע או צריך היה לדעת כי הצגתם לפירעון נעשתה שלא כדין ובמרמה.

70. דברים אלה נכונים שבעתיים לגבי הנתבע 4, אשר ידע משיחותיו עם התובע וממה שנכתב בהסכמים מה הייתה מטרת השיקים, ובחוסר תום לב מוחלט ובמעשה מרמה והטעייה כלפי התובע גרם לפירעון השיקים ונטילת הכספים שלא כדין.

71. מתוקף כך אני מוצאת כי הנתבעים 3 ו-4 חבים ביחד ולחוד באחריות לפצות את התובע על נזקיו.

דיון בשאלת הנזק:

72. בראש ובראשונה זכאי התובע להשבת סכום השיקים שהוצגו לפירעון שלא כדין בסכום של 200,000 ₪ (50,000 ₪ ועוד 150,000 ₪). כמו כן, התובע זכאי להשבת העמלות ששילם כנגד הוצאת הערבויות הבנקאיות, בסכום של 10,528 ₪ עבור שתי ערבויות.

73. זה המקום לציין, כי התובע לא צירף אסמכתאות אודות גובה העמלות, ואולם הנתבעים לא חלקו על הוצאה זו ולכן ראיתי לנכון לאשרה.

74. שונה המצב לגבי שאר ההוצאות הנטענות. באשר לדמי השכירות לשנה בסך של 35,000 ₪ עבור המחסן שאמור היה לשמש לאחסון הסחורה במהלך שיווקה – התובע צירף אומנם את הסכם השכירות, ואולם התובע לא הציג מסמכים ולא זימן את המשכיר לעדות על מנת להוכיח כי בסופו של דבר דמי השכירות אכן שולמו.

75. אשר להפסד שנגרם לתובע בגין רכישת המשאית ומכירתה בהפסד של 15,000 ₪ - גם רכיב זה דינו להידחות. על אף שהתובע הציג ראיות בדבר רכישת משאית כנטען, הוא לא צירף ראיה כלשהי לגבי ההפסד שנגרם לו ממכירתה.

76. רכיב הנזק האחרון מתייחס להפסד הכלכלי שנגרם לתובע מאיבוד הרווחים עקב הפרת ההסכמים והפגיעה באורח חייו עקב פירעון השיקים שלא כדין. רכיב זה דינו להידחות בהיותו כללי ולא נתמך בראיות כלשהן.

הערות לסיום:

77. לא אסיים מבלי להבהיר, כי אני ערה לטענותיו של ב"כ הנתבעים בסיכומים לגבי סתירות או תהיות העולות מגרסתו של התובע. ברם, אין באלה כדי לפגום באמון הכללי שנתתי בתובע, אף שחלק מטענותיו נדחו על ידי מחמת אי עמידה בנטל ההוכחה, כגון בכל הקשור לאחריותו של הנתבע 2 ובכל הקשור לחלק מרכיבי הנזק.

78. כך למשל, התובע הסביר בחקירתו הנגדית כי לא בדק את דפי החשבון ולא שם לב לעובדה כי השיק הראשון (בסך של 50,000 ₪) נפרע כשבועיים לפני פירעון השיק השני (שהיה על סך של 150,000 ₪) ולכן לא נתן הוראת ביטול לגביו. הסברו של התובע בנדון מקובל עלי לחלוטין.

79. כמו כן, התובע הסביר בחקירתו לפניי מדוע לא זימן לעדות את אשתו ואת אביו אשר ליוו אותו לחלק מפגישותיו עם הנתבעים, וציין כי הם לא היו עדים אישית לדברים שנאמרו במהלך הפגישות, וגם הסבר זה מקובל עלי במלואו. אגב כך יצוין, כי גם הנתבע 2 מסר בחקירתו במשטרה דברים דומים לדבריו של התובע, כאשר ציין כי בעת חתימת ההסכם במשרדו, אשתו של התובע וילדיו נותרו מחוץ למשרד (עמ' 3 בהודעה ת/5).

80. לסיום, התובע הסביר בחקירתו הנגדית מדוע לא התנגד להוצאות המכונות והציוד מהמקום בו הונחו קרוב לביתו במחסן ששכר, אף שאלה נלקחו על ידי הנתבעים לאחר פירעון השיקים. לדבריו, הציוד והמכונות נלקחו משם ימים ספורים לאחר פירעון השיקים בטענה כי הנתבעים עומדים להביא חדשים במקומם, ומבלי שידע באותה עת אודות פירעון השיקים, ולכן לא גילה כל התנגדות. התובע הוסיף, כי אילו ידע באותו מועד כי השיקים נפרעו כבר, הוא לא היה מסכים לכך והיה תופס את המכונות. לא זו בלבד שדבריו של התובע מקובלים עלי במלואם, אלא שהם גם הגיוניים מאוד בנסיבות העניין.

אחרית דבר:

81. אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים 1, 3 ו-4, ומחייבת אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 210,528 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.

82. לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% כולל מע"מ והחזר כל סכום ששולם בגין אגרה כשהוא משוערך מיום התשלום ועד היום.

83. אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 2. בשים לב להערותיי לגבי התנהלותו וחלקו באירועים, ומאחר שהנתבע 2 לא ניהל הגנתו בנפרד אלא ביחד עם שאר הנתבעים, איני פוסקת הוצאות לטובתו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ו, 01 מאי 2016, בהעדר הצדדים.