רקע:

1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מפגיעתה בתאונה שהתרחשה בתאריך 15/10/07.

התובעת, ילידת 11/1/1970, מורה במקצועה, טענה בתביעתה, כי בתאריך 15/10/07, בצאתה מחנות הנתבעת 1 (חנות ציוד וכלי כתיבה), (להלן: "הנתבעת"), לאחר שעשתה שם קניות, ירדה במדרגות משרד הנתבעת, וכך תיארה את שאירע:

"ולאחר צעדים ספורים בסמוך לפתח היציאה/הכניסה למקום, עמד "מזלג" בצורה המהווה מכשול, רגלה של התובעת נתפסה במזלג הנ"ל וכתוצאה מכך היא נפלה על משטח ברזל של המזלג ונחבלה בצורה קשה במרפק שמאל ובברך ימין."

(סעיף 4 לתביעה).

הנתבעת מס' 2 הינה חב' לביטוח, אשר ביטחה בעת הרלוונטית אחריות הנתבעת כלפי צד ג' (להלן: "המבטחת").

2. הנתבעות אינן חולקות למעשה על נסיבות נפילתה של התובעת, והן אף מוכנות לקבל גרסתה כי המלגזה עמדה אכן במרחק מספר צעדים מתחתית גרם המדרגות (ראה סעיף 6 לסיכומי הנתבעת), אלא שלטענתן לא היה במלגזה משום מכשול בדרכה של התובעת, ואין בכך כדי להקים אחריות של הנתבעת לתאונה.

נסיבות התאונה כפי שהוכחו בפניי:

3. כאמור, וכפי שנראה בהמשך, אין מחלוקת עובדתית אמיתית בין הצדדים בשאלה אם נפילתה של התובעת הייתה כתוצאה מהיתקלותה בשיני המלגזה. המחלוקת העובדתית העיקרית היא המרחק בו עמדה המלגזה מתחתית המדרגות, ובאם ההיתקלות הייתה עקב כך שהתובעת הלכה אחורה מספר צעדים.

עדות אסף אידר:

4. מטעם התובעת העיד מר אסף אידר, מי שהיה עד ראיה לנפילתה. אסף עבד בעת הרלוונטית

כמחסנאי בשירות הנתבעת, ולא הכיר את התובעת בעת התאונה.

אסף העיד כי הוא ראה את התובעת "נופלת על המלגזה" (עמ' 7, ש' 3), ואז ניגש אליה, הרים אותה, והושיב אותה על כסא, ולאחר שהתאוששה מעט הסיע אותה לבית החולים "פוריה", ובסיום הטיפול החזיר אותה למחסן הנתבעת, שם חיכה לתובעת בעלה, אשר לקח אותה מהמקום (עמ' 7, ש' 3 עד 8). בעת שהתובעת נפלה, שהה העד במשרד שנמצא בצד השמאלי של המדרגות (עמ' 9, ש' 5), ומשם ראה אותה נופלת.

אסף העיד, כי המלגזה עמדה מול המדרגות העולות לחנות, והמשמשות את הלקוחות שבאים לחנות לעשות קניות (עמ' 7, ש' 10 עד 16), מרחק צעדים ספורים (עמ' 8, ש' 13), בצורה אנכית, כאשר "שיני" המלגזה לכיוון המדרגות (עמ' 8, ש' 15; ר' גם את הסימון שסימן העד על התמונה ת/1 (עמ' 9, ש' 11)). העד גם אישר כי המדרגות שרואים בתמונה ת/1 הן המדרגות המדוברות. כן אישר כי המלגזה בה עסקינן דומה למלגזה שניתן לראות בתמונה ת/2.

גם כשנתבקשה התובעת בחקירתה הנגדית לסמן ע"ג תמונה זהה ל-ת/1 את המרחק של שיני המלגזה מסוף המדרגות, היא סימנה אותם קרוב לסוף המדרגות (ר' תמונה נ/1), כמעט באופן זהה לסימון של אסף.

בהמשך, בחקירתו הנגדית, מסביר העד, כי המלגזה עמדה מרחק של יותר ממטר, עד 2 מ', מסוף המדרגות (עמ' 10, ש' 4 עד 10).

אסף העיד, כי המלגזה הייתה בד"כ בתוך המחסן לצורך שינוע סחורה (עמ' 8, ש' 18).

זה המקום להבהיר, כי אין המדובר במלגזה בצורתה המוכרת והרגילה, אלא במלגזה המופעלת ידנית, להרמת ושינוע מטענים, שיניה כשיני המלגזה, אך הם בגובה מספר סנטימטרים בלבד מפני הקרקע, ודומה היא יותר ל"עגלה", כפי שהעד אברהם טלקר כינה אותה, מאשר ל"מלגזה". ר' תמונתה ב-ת/1.

5. הנני נותן אמון מלא בעדות אסף. העד הותיר עליי רושם אמין ומהימן ביותר. מדובר בעד ניטרלי שאין לו אינטרס בתוצאות המשפט. מדובר בעד ראיה אשר שהה אותה עת מרחק קטן, מספר צעדים לטענתו (עמ' 9, ש' 5 עד 7), ממקום נפילת התובעת; והוא ראה אותה בעת שירדה לקראת סוף המדרגות (עמ' 9, ש' 15-14), וראה אותה בנפילתה.

עדות התובעת:

6. באשר לנסיבות התאונה, העידה התובעת, כי ברדתה במדרגות הכניסה/יציאה של החנות, ובטרם סיימה לרדת בכל המדרגות, נפלה בגלל מלגזה שעמדה בסמוך למדרגות. לטענתה, היא נפלה כשניסתה "לעקוף" את המלגזה מהצד השמאלי, אך המרווח היה צר, כ- 20 ס"מ, להערכתה. רגלה הימנית נתפסה במלגזה וכתוצאה מכך נפלה על המלגזה (עמ' 12, ש' 3 עד 12).

התובעת ציינה כי כשהגיעה לחנות, המלגזה לא הייתה שם (עמ' 18, ש' 21), והדברים עולים בקנה אחד עם עדות אסף כי מקומה הרגיל של המלגזה בתוך המחסן, ולא במקום בו עמדה בעת התאונה.

התובעת העידה, כי מיד לאחר נפילתה ניגש אליה מישהו (אשר התברר מאוחר יותר כי הוא אסף), שהרים אותה והושיב אותה על כסא, ולאחר מכן פינה אותה ברכבו לבית החולים, שם נבדקה, טופלה, ידה השמאלית הושמה בגבס ושוחררה (עמ' 12, ש' 14 עד 19).

7. גם בתובעת הנני נותן אמון מלא. לכאורה קיימת סתירה בין עדותה לבין עדות אסף, ואף סתירה בין עדותה לבין גרסתה שלה כפי שתוארה בכתב התביעה, בכל הקשור למרחק שהיה בין סוף המדרגות לבין המקום בו עמדה המלגזה. בעוד שבפניי העידה, כי המרחק היה כ-20 ס"מ, מתביעתה, וכך גם מעדות אסף עולה, כי המרחק היה ככל הנראה בין 1 מר' ל-2 מר'. מדובר בהערכת מרחק שונה, ללא פער משמעותי, אם-כי יש בכך משום השלכה על שאלת האחריות ומידתה.

אמנם בעדותה לפניי העידה, כי נפלה בטרם סיימה לרדת במדרגות, אך נראה לי, כי אין בסתירה זו כדי לרדת לשורש העניין. אין המדובר אלא בכשל בניסוח הדברים, כאשר כל העדויות והראיות שהובאו מדברות על נפילתה כתוצאה מהיתקלות במלגזה, והרי אין חולק, כי המלגזה לא הייתה על המדרגות, אלא עמדה בחצר, אם כי בקרבת סוף המדרגות.

8. בחקירתה הנגדית שָבָה התובעת וציינה, כי המרחק להערכתה היה כ-20 ס"מ, ובנשימה אחת הוסיפה שזה היה מרחק של 2-3 צעדים (עמ' 18, ש' 22 עד 26). התובעת גם הדגימה בשתי ידיה את המרחק, שהוערך ע"י בית-המשפט ב-30 עד 40 ס"מ, (ר' שם). הדברים מלמדים, כי לתובעת לא הייתה הערכה מדויקת של המרחק, ולאּ משום חוסר האמינות שלה, אלא שלהערכתי משום שייתכן ואין היא מסוגלת להעריך מרחקים באופן מדויק.

9. עדות בעלה של התובעת עולה בקנה אחד עם עדות התובעת ואסף. גם הבעל העיד, כי התובעת התקשרה אליו טלפונית והודיעה לו על התאונה, לאחר מכן הגיע לחנות, משם אסף אותה, לאחר שחזרה מחדר המיון (עמ' 23, ש' 30 עד עמ' 24, ש' 2).

עדות אברהם טלקר:

10. מטעם הנתבעת העיד עד אחד, הוא אברהם טלקר. אברהם העיד, כי בעת הרלוונטית עבד כמחסנאי אצל הנתבעת, וכי הוא ראה את התובעת בעת שנפלה, לאחר שנתקלה במלגזה:

"ת: מה שאני זוכר שהתובעת בדיוק הייתה בדרך החוצה, אחרי שקנתה כמה דברים ביבנה פיטנגו (זו החנות של הנתבעת – ס"י) ותוך כדי הליכה שהיא הולכת אמרתי לה שלום, היא הסתובבה אלי וכשהסתובבה אלי היא כנראה המשיכה טיפה אחורה ונתקלה בעגלה שהייתה בדרך במחסן שם".

(עמ' 30, ש' 1 עד 3) (ההדגשה שלי – ס"י).

בחקירתו הנגדית חזר אברהם על תיאור דומה באשר לנסיבות נפילת התובעת:

"ת: הלכה טיפה אחורה ואיך שהסתובבה ללכת קדימה, אז היא נפלה. אמרה לי שלום ואז נפלה. היא לא הלכה אחורה ונפלה.

ש: היא הסתובבה לכיוון היציאה ואז נתקלה במלגזה.

ת: כן, לא הייתה לה הזדמנות לברוח ממנה בכלל".

(עמ' 38, ש' 23 עד 26) (ההדגשות שלי – ס"י).

בהמשך העיד:

"ת: ... היא סיימה את המדרגות ועמדתי מתחת למדרגות, כשאני רואה את פתח היציאה ואז ראיתי אותה, ואז אמרתי לה "שלום", הסתובבה אלי ואחר כך העגלה עמדה שם והיא נפלה".

(עמ' 34, ש' 1 עד 3).

לפי עדותו, לאחר שנפלה ניגש אליה, והזעיק את מנהל התפעול במקום, שמו אילן אלקובי, ולאחר מכן פינה אותה, יחד עם אדם נוסף שנהג ברכב, (הוא אותו אסף אידר שהעיד מטעם התובעת), למרפאת קופ"ח בשכונה ד' בטבריה, ולאחר מכן, לטענתו, התובעת הסתדרה בכוחות עצמה.

11. אמנם נראה, כי קיימת סתירה ממשית בין גרסת אברהם באשר לפינוי התובעת ממקום נפילתה, לבין גרסת התובעת ואסף.

בעוד שהתובעת ואסף העידו, כי הגיעו שניהם לבד, הישר אל חדר המיון בבית החולים פוריה, העיד אברהם, כי הוא יחד עם אסף פינו אותה למרפאת קופ"ח, ושם עזבו אותה לנפשה.

עדות זו גם סותרת עדות הבעל, לפיה הגיע לחצר החנות, ומשם אסף את התובעת לאחר שזו הוסעה חזרה מחדר המיון של בית החולים פוריה ע"י אסף, שפינה אותה קודם ברכבו.

12. נוטה אני לבכר גרסת התובעת ואסף, בהם נתתי אמון מלא, ולפיה אסף הוא לבדו הסיע אותה הישר לחדר המיון, נשאר איתה עד שסיימה טיפול והסיע אותה חזרה אל החנות, לשם הגיע בעלה ואָסַף אותה הביתה. גרסה זו נתמכת, כאמור, בעדות הבעל.

העובדה שאברהם לא ראה את אסף באותו שלב אינה מעלה ואינה מורידה. כפי שאסף העיד, בעת הנפילה הוא שהה במשרד מרחק מספר צעדים, ומשם ראה את התובעת נופלת. לכן, אכן ייתכן, כי אברהם לא ראה אותו.

גם באשר לאופן היתקלות התובעת בשיני המלגזה, מעדיף אני גרסת התובעת ואסף. בכל מקרה, אין אני מקבל גרסת אברהם, כי התובעת נתקלה בשיני המלגזה בעת שהלכה אחורה. לפי עדות אסף עולה, כי ייתכן והתובעת הסתובבה קמעא אחורה לשמע קריאת ה"שלום" שלו, אך לאחר מכן הסתובבה שוב והלכה קדימה, או אז נתקלה בשיני המלגזה, וזאת קרוב לוודאי בשל המרחק הקטן מאוד שהיה בין סוף המדרגות לבין המקום בו עמדה המלגזה.

האחריות:

13. תחילה אומר את המובן מאליו, והוא שהנתבעת חָבָה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת, מכוח היותה מחזיקת המקרקעין בהם אירעה התאונה, וכן מכוח היותה המחזיקה ו/או הבעלים של המלגזה המעורבת.

כפי שהובא לעיל, הוכח בפניי, כי התובעת הגיעה לחנות לביצוע קניות. הכניסה לחנות דרך מדרגות העולות לחנות. בבואה למקום, המלגזה לא עמדה במורד המדרגות, אך ברדתה לצאת, רגלה נתקלה במלגזה שהועמדה במורד המדרגות. אמנם לא הוברר עד תום באיזה מרחק הועמדה המלגזה מסוף המדרגות, אלא שכך או אחרת, הוכח, כי הועמדה קרוב מאוד, מרחק של כמטר אחד. מדובר במדרגות אשר שימשו את לקוחות החנות הבאים לעשות בה קניות. העמדת המלגזה בקרבת הכניסה לחנות יוצרת מכשול בפני הבאים למקום. התובעת נתקלה במלגזה משסיימה לרדת במדרגות ביציאתה מהחנות, ולטענתה תוך שהיא מנסה "לעקוף", אותה, כשבידיה שקיות קניות שעשתה בחנות.

מחזיק מקרקעין סביר ונבון יכול היה לצפות וצריך היה לצפות את הסכנה של היתקלות בשיני המלגזה הניצבת בדרכם של אנשים בצאתם מן החנות, ומשכך, חבה הנתבעת חובת זהירות מושגית קונקרטית כלפי אלה.

אשם תורם:

14. עם זאת, אין ספק, כי נסיבות המקרה מצדיקות גם חיוב התובעת באשם תורם משמעותי. מדובר בהולכת רגל אשר נתקלה, באור יום, בשיני המלגזה שעמדה בקרבת מקום. הגם שהמלגזה היוותה מכשול, היסח דעתה של התובעת תרם להיתקלותה בשיני המלגזה, ולנפילתה עקב כך.

בנסיבות, ראיתי לחייב את התובעת באשם תורם בשיעור 25%.

מכאן הנני עובר לבחינת גובה הפיצוי.

חומרת הפגיעה והנכות:

15. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת במרפק שמאלי, הובהלה לחדר מיון בי"ח פוריה, שם אובחן שבר בראש הרדיוס במרפק, טופלה בגבס ושוחררה עם המלצה להמשך מעקב רפואי; למחרת פנתה שוב לחדר המיון בשל כאבים במרפק, הגבס הורד, ובוצע ניקור ושאיבת נוזל דמי מהמפרק, ניתנה לה זריקה וזרועה הושמה שוב בגבס, אך הוחלף לאחר 3 ימים. ב-22/10/2007, ועקב תלונות התובעת על המשך כאבים, בוצע קיצור של הגבס בחלק המרוחק שלו. לבסוף, הגבס הורד ב-11/11/2007.

לאחר הורדת הגבס, המשיכה התובעת במעקב רפואי, טיפולים פיזיוטרפיים, 12 טיפולים לטענתה, והייתה בחופשת מחלה עד 12/11/2007.

16. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולתובעת נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% החל מ-01/11/2007.

מטעם התובעת הוגשה חוות-דעת ד"ר קרת – מומחה אורטופד, אשר קבע לה נכות צמיתה, כתוצאה מהתאונה, בשיעור 10% (ת/4). מטעם הנתבעות הוגשה חו"ד ד"ר קלגימן – מומחה אורטופד, אשר קבע, כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה כלשהי כתוצאה מהתאונה.

לאור הפער בין קביעות המומחים מטעם הצדדים, מונה מומחה אורטופד מטעם בית-המשפט – פרופ' וולפין, אשר קבע בחוות-דעתו נכות צמיתה, כתוצאה מהתאונה בשיעור 10% (ת/5). בחוות-דעתו ציין פרופ' וולפין, כי התובעת ממשיכה להתלונן על כאבים במרפק השמאלי, אשר גוברים עם הפעלת מאמץ פיזי, או נשיאת משאות. המומחה גם מצא הגבלה קלה בטווח תנועות הכיפוף ויישור של המרפק, ללא גרעון נוירולוגי. השבר ממנו סבלה התובעת היה שבר ללא תזוזה, אשר התרפא במנח אנטומי תקין, וללא שינויים ניווניים תוך פרקיים.

17. התובעת העידה על עצמה, כי עד היום ממשיכה היא לסבול מהגבלה בתנועות כיפוף ויישור של יד שמאל, הכאבים מתגברים בחורף, ובשל כך נזקקת היא לתרופות משככי כאבים (עמ' 13, ש' 14 עד 16). לטענתה, כל מאמץ קטן ביד שמאל גורם לה כאב בלתי נסבל, ובשל כך היא נמנעת מלאמץ יד שמאל (עמ' 16, ש' 25-24).

עבודה ותעסוקה לפני ואחרי התאונה:

18. התובעת נשואה, ואמא ל-5 ילדים, מורה מחנכת במשרה מלאה במקצועה (כיתות ה' + ו'), במשרד החינוך, עם ותק של 24 שנים. עובר לתאונה לימדה בבית-ספר נועם בטבריה, וממשיכה ללמד שם עד היום.

כך העידה התובעת על אופי העבודה כמורה מחנכת:

"ת: התפקיד שלי היה מחנכת כיתה ה' בנים, התפקיד היה מאוד מורכב, מורה של בנים, אני מפעילה המון כוח לשמור על הסדר ועל הארגון בכיתה, יציאה לטיולים עם הילדים, רוב הטיולים הם לאחר שעות הלימודים, היינו חוזרים בשעות הלילה, ב-20:00-21:00 ולא פעם גם לנו כי זה היה טיול של יומיים. בנוסף כמובן זה לשאת תיק עם קלסרי מערכים, מבחנים, מחשב נייד, הייתי קוראת לזה עבודה די פיזית ומשמעותית".

(עמ' 11, ש' 23 עד 27).

התובעת העידה, כי לפני התאונה לא הייתה נעדרת מעבודתה: "לא נעדרתי יום אחד מהעבודה" (עמ' 12, ש' 21); בעקבות התאונה נעדרה מעבודתה כחודש ימים (עמ' 13, ש' 26), תקופה התואמת, פחות או יותר, את התיעוד הרפואי שהוגש; ובתקופת היעדרותה קיבלה שכרה ע"ח ימי המחלה שלזכותה (עמ' 13, ש' 28).

לטענתה, הפגיעה בתאונה השפיעה לרעה על תפקודה בעבודה: "...אני נמנעת מלצאת לטיולים שמעבר לשעות הלימודים" (עמ' 13, ש' 30), דבר הגורם לה הפסד כספי של 600 ₪, סכום המשולם עבור כל יציאה לטיול, מעבר לשעות הלימוד, בתדירות של כ-6 פעמים בשנה (עמ' 14, ש' 2-1). כן, לטענתה, לאחר התאונה לא יכלה יותר לקחת על עצמה פרויקטים בבית-הספר, כמו ארגון מסיבות סיום, או יריד צדקה, וכיו"ב, כאשר המשמעות הכספית היא הפסד תגמול שווה ערך ל-10 עד 15 שעות עבודה לכל פרויקט (עמ' 14, ש' 4 עד 8).

19. על אף האמור, עיון בתלושי השכר מלמד על עליה בשכרה של התובעת לאחר התאונה. התובעת מסבירה זאת בכך שלפני כ-5 שנים, בית הספר בו היא מלמדת הצטרף לתכנית "אופק חדש" של משרד החינוך, שלפיו המורים עובדים יותר שעות עבודה בהשוואה למצב הקודם.

התובעת לא הביאה ראיה כלשהי, ולא יכלה להצביע בתלושי השכר שלפני התאונה, על אותם תשלומים מיוחדים, תוספת לשכר, שקיבלה עבור השתתפותה בטיפולים מעבר לשעות הלימוד (ר' עדותה בעמוד 17, ש' 12, 15), או עבור הפרויקטים שלקחה על עצמה.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד:

20. התובעת עבדה עובר לתאונה כמורה במשרה מלאה וקבועה במשרד החינוך, עם ותק של 24 שנים, ממשיכה לעבוד במשרה מלאה, ואף השתלבה בתכנית "אופק חדש" של משרד החינוך, שהונהגה בבית הספר בו היא עובדת מזה כ-5 שנים (שנה לאחר התאונה), תכנית הכרוכה בשעות עבודה רבות יותר בהשוואה למצב הקודם, וכרוכה גם בתוספת לשכר, והיא ממשיכה אף לעבוד כרכזת קרב כמקודם (עמ' 18, ש' 14). אף שלטענתה ממשיכה להתלונן על כאבים בלתי נסבלים, ואף שלטענתה ממשיכה במעקב רפואי, המסמכים הרפואיים שהוגשו מטעמה, תחת ת/3, מלמדים, כי הייתה במעקב רפואי עד חודש 02/2008 בלבד.

אמנם הוגשו גם שלושה מסמכים רפואיים: הפניה ע"י רופא המשפחה, מ-09/01/2014, לייעוץ מקצועי, בשל תלונות על כאבים במרפק שמאל; אחריו מכתב ייעוץ אורטופדי מ-19/01/2014, אשר מצא רגישות בתנועות מרפק שמאל ורגישות למישוש ללא נפיחות וללא הגבלה בתנועות סיבוביות, והפנה את התובעת לטיפול פיזיוטרפי; אחריו מכתב קופ"ח מ-20/01/2014 - הפניה לטיפול פיזיוטרפי.

קשה להשתחרר מהרושם, כי פניה זו, לאחר פסק זמן של כ-6 שנים, באה אך ורק לצורך ההליך המשפטי, כששמיעת הראיות הייתה קבועה ל-20/02/2014.

תמוה הדבר, שעל אף ההפניה מ-20/01/2014 לטיפולים פיזיוטרפיים, לא הוצג דוח טיפולים פיזיוטרפיים.

21. כאמור, בגין היעדרותה משך כחודש ימים בסמוך לאחר התאונה, טענה התובעת, כי שכרה שולם לה ע"ח ימי המחלה שעמדו לזכותה.

גם לטענה זו לא מצאתי תימוכין. עיינתי בתלושי השכר לחודשים 09/2007 עד 11/2007 (להזכיר, התאונה אירעה ב-15/10/2007), ולא מצאתי בפירוט התשלומים אינדיקציה לניצול ימי מחלה. שכרה ברוטו בחודש 09/2007 עמד על 6,363 ₪, בחודש 10/2007 עמד על 6,718 ₪ (ברוטו) ובחודש 11/2007 עמד על 6,753 ₪ (ברוטו). משכך, נראה, כי לא נגרם לתובעת כל הפסד שכר בגין היעדרותה לאחר התאונה.

ועוד, לפי התלוש האחרון שהוצג ע"י התובעת בעת שמיעת הראיות, תלוש חודש 12/2013, התובעת משתכרת 12,211 ₪ (ברוטו), ולפי הנתונים המצטברים המפורטים בתלוש זה, שכרה הממוצע (ברוטו) לשנת 2013 עמד על סך 13,021 ₪.

22. בנסיבות, כפי שתוארו לעיל, ולאור שלא ניתן להצביע נקודתית על הפסדי שכר לעבר כתוצאה מהתאונה, אם כי אין לשלול פגיעה כלשהי בשכרה, ובהתחשב בחלוף השנים מאז התאונה, בוותק המקצועי של התובעת, ובעובדת היותה עובדת משרד החינוך, מקום עבודה יציב ובטוח, וכן בהתחשב בגילה ובשנות ההיוון הנותרות (23 שנה), ובאופי הנכות שנותרה אצלה, הנני מעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד על סך 70,000 ₪ - כפיצוי גלובלי.

עזרת צד ג', לעבר ולעתיד:

23. לאחר התאונה נזקקה התובעת, לטענתה, לעזרת צד ג', עוזרת בשם עדנה, משעה 16:00 עד 20:00, לפי 30 ₪ לשעה.

קודם לתאונה לא נזקקה, לטענתה, לעזרת צד ג' בעבודות משק הבית ולא העסיקה עוזרת (ר' עמ' 14, ש' 14 עד 16).

בנוסף, נזקקה לעזרת אחיינית בעלה, הודיה, לצורך ביצוע עבודות ניקיון בבית בתדירות של פעם בשבוע למשך 4 שעות, ושלמה לה 35 ₪ לשעה (עמ' 15, ש' 14 עד 18).

לטענתה, אחרי התאונה הפסיקה לבשל, למעט בשבתות וחגים, ותחת זאת היא מממנת ארוחות לילדיה באמצעות בית הספר בעלות של 4000 ₪ לשנה (עמ' 16, ש' 18 עד 22).

התובעת העידה שגם בעלה, שעבד עובר לתאונה כמנהל חשבונות שכיר ועצמאי, נאלץ לאחר התאונה להפסיק עבודתו כעצמאי, כדי לדאוג לשלישיית ילדיה בני ה-8.5 (עדות התובעת בעמ' 22, ש' 21 עד עמ' 23 ש' 6).

24. הבעל העיד, כי לאחר התאונה נאלץ לעזור לאשתו במשק הבית ובטיפול בחמשת ילדיהם:

"ת: אני לקחתי פיקוד, לקחתי את כל סידורי הקניות, כל המקלחות של הילדים, מה שאפשר להרדים אותם וכו', ולקחתי פיקוד, כי ראיתי שהיא לא יכולה לטפל בילדים.

ש: על מי פיקדת חוץ מהילדים ?

ת: בעיקר על הילדים, כלומר, יש כמובן עבודה לעשות אבל בעבודה כל הזמן הייתי בורח באמצע רק בשביל להגיע בזמן לילדים ולטפל בהם וזה לא היה פשוט".

(עמ' 24, ש' 8 עד 12).

הבעל העיד, כי לאחר התאונה נזקקו לעזרת צד ג' של עדנה תמם למשך 3 חודשים; העוזרת שעבדה גם במעון בו שהו שלושת ילדי התובעת; ואשר הייתה מגיעה איתם הביתה, לאחר שעות המעון ומטפלת בהם עד שהיא מרדימה אותם (עמ' 24, ש' 13 עד 18).

הבעל, שלא יכול היה לעמוד בהוצאות הכרוכות בכך, נאלץ, לטענתו, לוותר על עזרתה של עדנה, ולפנות חלק משעות העבודה שלו, לטובת הטיפול בילדיו.

באשר לעבודות ניקיון הבית, העיד, כי נזקקו לאחר התאונה לעזרת אחייניתו בתדירות של פעם בשבוע, למשך 4 שעות כל פעם (עמ' 24, ש' 25-22).

הבעל העיד, כי עובר לתאונה עבד כמנהל חשבונות במושב מולדת ואצל "דני שגיא" ביבנאל, אך לאחר התאונה נאלץ לצמצם עבודתו למושב מולדת בלבד (עמ' 24, ש' 29-28), והפסיק עבודתו אצל "דני שגיא", לאחר כ-10 שנות ותק – מאז 1999 (עמ' 26, ש' 32) החל מחודש 04/2008 (עמ' 25, ש' 17).

מעבודתו אצל "דני שגיא" הרוויח כ-1,000 ₪ לחודש (עמ' 25, ש' 6). אבישי העיד, כי "לפני שנתיים שלוש" (עדותו מ-20/02/2014), שב לעבוד בעבודה נוספת בתור מנהל חשבונות ביבנאל (עמ' 25, ש' 30 עד עמ' 26 ש' 3), ממנה מרוויח כ-400 ₪ לחודש (עמ' 27, ש' 6).

בחקירתו הנגדית העיד, כי בעבודתו כשכיר עבד משרה מלאה, 5 ימים בשבוע, כ-9-8 שעות עבודה ביום (עמ' 26, ש' 13 עד ש' 24).

25. מלבד עדות התובעת ובעלה, לא הובאו ראיות לגבי העסקת עוזרת בית, ולגבי אופי העבודה והעזרה. האישורים של הודיה ועדנה תמם (ת/8 + ת/7) התקבלו בהסתייגות, ואין בהם משום ראיה לתוכן האמור בהם (ר' עמ' 16-15 לפרוטוקול).

כן התרשמתי, כי התובעת ובעלה מפריזים במידת הצורך בעזרת צד ג' לה נזקקה התובעת מאז התאונה ובעקבותיה.

עם זאת, ובהתחשב בחומרת החבלה, בטיפול הרפואי, שכלל גבס על מרפק שמאל למשך כחודש ימים, וכן בהתחשב בנכות האורטופדית הצמיתה שנותרה אצל התובעת, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סך 20,000 ₪.

הוצאות נסיעה, לעבר:

26. בעלה של התובעת הוא שהסיע אותה ברכבו הפרטי לבדיקות ולטיפולים הפיזיותרפיים (עמ' 16, ש' 8-11), מרחק כ-12 ק"מ לכל כיוון. לאחר עיון בתיק הרפואי ולאור כמות המעקבים והטיפולים, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 1,000 ₪. זהו גם הסכום הנתבע בתביעה, ואין לפסוק מעבר לו, כפי שהתובעת מבקשת בסיכומיה.

כאב וסבל:

27. התובעת עותרת לפיצוי בסכום של 60,000 ₪ בגין כאב וסבל, ואילו הנתבעות מציעות פיצוי בסכום של 15,000 ₪.

לאחר שבחנתי חומרת הפגיעה, טיפולים הרפואיים, וגובה הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה אצל התובעת, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 40,000 ₪.

הוצאות רפואיות:

28. התאונה, כאמור, הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה. הוצאותיה הרפואיות של התובעת אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל, ו/או קופת-חולים.

עלות חו"ד רפואית של המומחה מטעמה אינה בגדר הוצאה רפואית, אלא בבחינת הוצאות משפט.

משכך, אינני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים:

29. התובעת לא הצביעה על כל הפסדים, או חשש להפסדים, בראש נזק זה. בהתחשב בגובה הנכות שנותרה אצלה, הפגיעה הקטנה יחסית בהשתכרותה (לעבר ולעתיד), ובעובדה שלא הוצגו ראיות בדבר פגיעה אפשרית בתנאי הפנסיה ובתנאים הסוציאליים של התובעת, לא ראיתי לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.

ניכויים:

30. אכן, אין לנכות תשלומי מל"ל בגין דמי פגיעה, משאלה שולמו ישירות למעביד, ומשפסיקת הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר הייתה על דרך האומדנה.

מענק הנכות ששולם לתובעת בגין הנכות שנקבעה לה ע"י המל"ל עמד על סך 23,177 ₪, ואשר שולמו בתאריך 01/06/2008 (ר' נ/5).

סכום זה, כשהוא משוערך להיום, מגיע לסך של 29,540 ₪, אותו יש לנכות מהפיצוי שייפסק.

לסיכום:

31. ס"כ הפיצוי לפי סעיפים 22, 25, 26 ו-27 מגיע ל-.131,000 ₪.

מסכום זה יש להפחית שיעור של 25% בגין אשם תורם, ומהיתרה (בסך -.98,250 ₪) יש להפחית תשלומי המל"ל המשוערכים (בסך 29,540 ₪).

ליתרה בסך -.68,710 ₪ יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% (כולל מע"מ).

כן, הנני פוסק הוצאות משפט בסכום של -.4,000 ₪.

הסכומים הנ"ל יחולו על הנתבעות ביחד ולחוד, וישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ד, 20 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.