בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

הצדדים השכילו לסיים את התיק במסגרת ק.מ. מורחב אשר שימש דיון סופי ובמהלכו שמע ביהמ"ש את עדותה של התובעת ובעלה.

על פי סעיף ב' לכתב התביעה, תתי סעיפים 5-7, נפגעה התובעת ביום 28.7.04 במרכז הקניות של הנתבעת מס' 1, בנסיבות כדלקמן:

"לאחר שהתובעת יחד עם בעלה העמיסו את העגלה במוצרים שקנו אצל הנתבעת מס' 1, התובעת דחפה את העגלה על מנת לצאת מאצל הנתבעת מס' 1 ותוך כדי ירידה קטנה נתקעו הגלגלים הקדמיים של העגלה, תוך שהם פונים לצד, דבר שגרם לעגלה על כל המשקל של המוצרים ליפול על צידה ועל רגלה השמאלית של התובעת".

בתצהיר שהגישה התובעת לביהמ"ש, היא חזרה בסעיף 4 בדיוק על הגירסה האמורה.

בעלה של התובעת, אשר העיד בביהמ"ש, לא ראה את נסיבות הפגיעה המדויקות. בעדותו בביהמ"ש ציין: "הייתי עם אשתי בקניות במרכז הקניות. לקחנו כל אחד עגלה. שילמנו, יצאנו. הייתי לפניה. הגעתי לרכב להעמיס את הקניות, פתאום שמעתי צעקות של אנשים. הרכב היה קרוב לכניסה. הסתכלתי מה קרה, ראיתי את אשתי על הריצפה וארגזים עליה".

למרות טענות של הנתבעת לגבי חוסר סבירות גירסתה של התובעת מבחינת פגיעתה ברגל ומבחינת טענותיה לאובדן הכרה, ועוד אגע בעניין זה בהמשך, אני נכון לתת אמון כי התובעת נפגעה כתוצאה מנפילת עגלה ולא בנסיבות אחרות, אך השאלה היא האם היא נפגעה בנסיבות המטילות אחריות על הנתבעת 1, קרי כתוצאה מרשלנות.

כבר בישיבה מתאריך 4.4.11 ציינתי בהחלטתי: "עלי להדגיש כי על פי נוסח כתב התביעה היתה עגלה פגומה, דבר המחייב הבאת ראיות כי התובעת נפגעה כתוצאה מקריסת עגלה על רגלה כתוצאה מפגם בעגלה. אם לא יוכח קיומו של פגם בעגלה התביעה למצער תדחה".

כך כתבתי ודבריי כוונו לכך שהתובעת היא הנושאת בנטל והיא זו הצריכה להוכיח פגם בעגלה.

בפועל, התובעת לא הוכיחה שום פגם שכזה.

נסיונותיה של התובעת לטעון להיפוך נטל הראייה אין בהם שום ממש והיא הנושאת בנטל.

הנתבעת טענה לכל אורך הדרך, כי ישנו עד אובייקטיבי – עלי, ואולם בפועל לא הביאה אותו לעדות. אין לזקוף עניין זה לחובתה של הנתבעת, שכן אילו רצתה התובעת יכולה היתה להזמין את העד עלי. רק בישיבת ביהמ"ש מיום 11.2.13 למדתי לראשונה, כי לטענת התובעת ובעלה טען אותו עלי, כי העגלה נלקחה מתוך מס' מסוים של עגלות שהיה במקום שהיה בהם פגמים.

עניין זה לא הוכח כלל במשפט ויש להתייחס לטענות אלו בבחינת עדות שמיעה או אף הרחבת חזית, שכן לא הופיעו לא בכתב התביעה ולא בתצהיריהם של בני הזוג.

עובדה תמוהה נוספת מתייחסת למסמכים הרפואיים.

לטענת התובעת ובעלה היא איבדה הכרה, דבר שהוא תמוה בנסיבות מקרה שכזה וכי פונתה ע"י אמבולנס. אין זכר במסמכים הרפואיים למסמך אמבולנס ולכיתוב בו ואין זכר במסמך הרפואי בבי"ח נהריה לפינוי ע"י אמבולנס וכן לאובדן הכרה.

אני דוחה טענות בהעדר מסמכים רפואיים לאובדן הכרה שכזה.

התובעת נפגעה פגיעה קלה יחסית וכאמור אני נכון לתת אמון שהדבר היה בנסיבות של נפילת עגלה, אך לאור החומר שהוצג לי, לא מן הנמנע שהדבר נעשה כתוצאה מהעובדה שמדובר היה בעגלה עמוסה וחוסר שיווי משקל של התובעת ביציאתה ממרכז הקניות, אך לא כתוצאה מפגם בעגלה, שלא הוכח.

למעלה מן הצורך אציין, כי אילו היה פגם שכזה, הוא היה מתגלה במהלך הקניות עצמן ולא רק ביציאה מן המרכז קניות, ובמיוחד לאור טענה שנשמעה רק במועד הדיון כי העגלה נלקחה ממקום שבו היו עגלות פגומות, דהיינו היו צריכים להרגיש בפגם כבר עם השימוש הראשוני בו במרכז.

מדובר בפגיעה קלה על פי המסמכים הרפואיים ולא ברור לי מדוע הדרישה היא ל- 10,000 ₪ פיצוי, שהינו פיצוי מוגזם ולא פרופורציונאלי בנסיבות הפגיעה ובנסיבות המסמכים שהוצגו.

דין התביעה אפוא להידחות מן הסיבות האמורות לעיל.

שקלתי לגבי הוצאות משפט.

לאור העובדה שהדחייה נעשית על רקע של אי הוכחת רשלנות ובשים לב לעובדה שהנתבעת הכחישה לכל אורך הדרך, דבר שלא קבלתי, שהתובעת לא נפגעה במקום שציינה ואף נמנעה הנתבעת מלהביא את אותו עד אשר בין השאר נדחו דיונים לצורך הבאתו, אני אסתפק בפסיקת הוצאות מתונה ולא הוצאות ראליות ואולם אלמלא זאת, היתה פסיקתי לחובת התובעת בהוצאות גבוהות הרבה יותר.

עלי לציין כי לא יכולתי להימנע מפסיקה של הוצאות, בין השאר על רקע דחייה חוזרת ונשנית של הדיונים שהיו בתיק זה, חלקם ע"י התובעת עצמה.

אני פוסק לחובת התובעת הוצאות בסך של 1,500 ₪ בלבד.

סכום זה תשלם התובעת לנתבעות תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ג, 12 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.