נתבעת (ת.א. 21622-12-10) א.פ. השקעות ויזום (85) בע"מ

בפני שתי תביעות כספיות בסדר דין מקוצר אשר אוחדו. שתי התביעות, תא"ק 7541-07-09 (להלן: "התביעה הראשונה") ותא"ק 21622-12-10 (להלן: "התביעה השניה") הנן בגין שכר טרחת התובע בעבור שירותי ראיית חשבון. בתביעה הראשונה הנתבעת מס' 1 הנה חב' פאר כרמל מרכז החלמה רפואי בע"מ, המפעילה בית אבות בחיפה (להלן: "חב' פאר"), ואילו הנתבעים 2-3 מר יצחק אביעד ומר משה פרל משמשים כמנהלים בנתבעת 1 (להלן: "מר אביעד", "מר פרל" בהתאמה). בתביעה השניה הנתבעת היא א.פ. השקעות וייזום (85) בע"מ (להלן: "א.פ. השקעות").

התובע טוען כי העניק לחברות פאר וא.פ השקעות שירותי ראיית חשבון ע"פ הזמנתן עד שנת 2005 עת הפסיק את מתן השירותים עקב אי תשלום שכר טרחתו, אשר נבע לטענתו , ממצב כלכלי קשה אליו נקלעו הנתבעות. לטענתו של התובע, בגין שירותיו נותרו חב' פאר ומנהליה חבים לו סך של 292,608 ₪ בצירוף מע"מ, נכון ליום 31.12.2006, וחב' א.פ השקעות נותרה חייבת לו נכון ליום 15.4.2007 סך של 125,696 ₪ בצירוף מע"מ. התובע טוען כי לבקשת הנתבעים, הציע להם הסדרי פירעון במסגרתם ניאות להפחית את חובן של חב' פאר וא.פ השקעות, כאשר נקבע בין הצדדים כי ככל שלא יעמדו הנתבעים בהסדרי הפירעון, יהיה התובע זכאי להעמיד לפירעון את מלוא סכום החוב המקורי. התובע טוען כי הנתבעים קיבלו את הסדרי הפירעון במלואם, אלא שבסופו של דבר הפרו את התחייבותם עפ"י הסדרי הפירעון, וכל פניותיו של התובע אל הנתבעים הן בעצמו והן באמצעות בא כוחו, לא הועילו. לפיכך משהפרו הנתבעים את הסכמי הפירעון עמו, הועמד מלוא סכום החוב המקורי לפירעון. התובע העמיד תביעתו הראשונה על סך של 318,180 ₪ ואת תביעתו השניה על סך של 157,514 ₪.

במסגרת התביעה הראשונה, טוענים הנתבעים כי במהלך שנת 2006 ועד לרבעון הראשון לשנת 2007 הייתה מצויה חב' פאר במצב כלכלי קשה וכתוצאה מכך היא נקלעה אף להליכי פירוק. הנתבעת 1 טוענת כי מצוקתה נגרמה מאחר והלוואה בסך של 3,748,444 ₪ שנטלה לצורך שיפוץ הנכס ברח' היינריך היינה 15 בחיפה והתאמתו לבית אבות, הועמדה לפירעון מידי. לטענת הנתבעים, פניות לחברת הביטוח פניקס ולבנק לאומי לישראל לצורך קבלת אשראי נדחו מאחר ולא ניתן היה לספק דו"חות מבוקרים לשנת 2005 ומאזני בוחן למחצית שנת 2006. בנסיבות אלו, טוענים הנתבעים כי פנו בתחילת שנת 2007 לתובע, לקבלת הדו"חות כאמור ואילו זה הודיעם כי הנתבעת 1 נותרה חייבת לו סך של 300,000 ₪ הכולל ריבית וחיובים עבור שירותים מקצועיים שוטפים. לטענת הנתבעים, התנה התובע המצאת הדו"חות המבוקרים והעברת הטיפול לרו"ח אחר בתשלום הסך של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ לפחות וערבותם האישית של מנהלי החברה לתשלום החוב בנוסח שנתבקש על ידו. הנתבעים טוענים כי לא נותרה בידם ברירה אלא לצרף ערבותם האישית של הנתבעים 2-3 ולאשר גובה החוב לתובע, כאמור במכתבם של הנתבעים מיום 1.4.07.

באשר לתביעה השנייה, טוענים הנתבעים כי בשנת 2005 לערך נקלעה הנתבעת - חב' א.פ השקעות למצב כלכלי קשה. המבנה שבבעלות הנתבעת ברח' מוריה 30 בחיפה לא הניב רווח כמצופה, והחברה צברה הפסד כספי של למעלה מ 2.5 מיליון ₪. באותה העת נתגלע גם סכסוך בין בעלי המניות השותפים בחברה. חלק מבעלי המניות עתרו כנגד החברה ובעלי מניותיה בתביעה (ת.א. 1177/05) בבית המשפט המחוזי בחיפה. בין העניינים השנויים במחלוקת, עלתה סוגיית הדו"חות הכספיים לשנת 2003, אשר נערכו על ידי התובע. לימים, הגיעו הצדדים בתביעה זו לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין במסגרתה התחייבה הנתבעת - חב' א.פ השקעות, בין היתר, להגיש את דוחותיה הכספיים לשנת 2004, עד ליום 30.7.06. הנתבעת טוענת כי נעשתה פניה אל התובע בבקשה שיערוך את הדוחות הכספיים לשנת 2004, וזה מצדו הודיע כי החברה נותרה חייבת לו סך של למעלה מ- 100,000 ₪ הכולל ריבית ויתרת חוב עבור שירותים מקצועיים נוספים, מעבר לשירותי הביקורת. לטענת הנתבעת, רק בחודש 4/07, לאחר פניות חוזרות ונשנות של מי מטעמה, דרש ממנה התובע כתנאי לשחרור החומר החשבונאי והעברת הטיפול לרו"ח אחר, אישור למכתבו של התובע מיום 15.4.2007. הנתבעת טוענת כי לא נותרה לה ברירה אלא להסכים לאמור במכתבו של התובע מיום 15.4.2007 בדבר גובה חובה לתובע ולאחר שאישרה הנתבעת את הסכם הפירעון, הסכים התובע להעביר את הטיפול למשרד רואה חשבון אחר, אשר ערך את הדוחות הכספיים לשנת 2004, ואלו הוגשו באיחור ביום 20.5.2007. הנתבעת טוענת עוד כי גם לאחר מכן פניות אל התובע בבקשה לקבל פירוט החוב, לא הועילו וזה לא סיפק את הפירוט כפי שנתבקש.

בשתי התביעות, טוענים הנתבעים כי דרישת התובע לתשלום שכר הטרחה הפתיעה אותם, מאחר שזה סיפק להם שירותי ביקורת בלבד ולא שירותים מקצועיים שוטפים. לטענת הנתבעים, לא סוכם עם התובע מאום לגבי מתן שירותים מקצועיים שוטפים וככל שאלו סופקו הם היו שוליים ונכללו במסגרת שירותי הביקורת. לטענתם, התובע לא ידע לפרט ממה נובעים החיובים בגין שירותים אלו, סירב להנפיק להם את דו"חות החברה וסירב לאפשר את העברת הטיפול לרו"ח אחר. לטענת הנתבעים, התובע ניצל באופן ציני את מצבם כאשר על אף שהיה מודע למצבם הכלכלי הקשה, הוא כפה עליהם לחתום על הסדרי הפירעון מבלי לאפשר להם לבדוק את החוב על רכיביו השונים. לטענתם של הנתבעים, נכון להיום הם עדיין אינם יודעים כיצד נוצרו החובות הנטענים ואימתי, ממה הם מורכבים, איזו ריבית חושבה לגביהם ומכוח מה היא התווספה. לטענתם, תביעת התובע ביחס לחובות לתקופה העולה על 7 שנים קודם להגשת התביעה, התיישנה.

בתביעה הראשונה ניתנה לנתבעים הרשות להתגונן אך ורק בטענה כי סכום החוב לא פורט, אינו נכון והריבית אינה מוסכמת (ראה החלטת כב' הרשמת ספרא- ברנע מיום 8.8.2012). בתביעה השנייה הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו ניתנה לנתבעת הרשות להתגונן ושתי התביעות אוחדו בפני.

דיון:

אין מחלוקת כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים עסקית במסגרתה העניק התובע לנתבעות שירותי ראיית חשבון עד לשנת 2005, המועד בו הפסיק את מתן השירותים בשל אי תשלום שכר טרחתו. אין מחלוקת כי הנתבעות נותרו חייבות לתובע כספים בעבור שכר טרחתו בגין הטיפול שהעניק להן. אין מחלוקת כי לבקשת הנתבעים נוכח המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו, הציע התובע לחב' פאר ולחב' א.פ. השקעות הסדרי תשלומים מופחתים, הסדרים להם הסכימו הנתבעים. לעניין זה ראה מכתבם מיום 1.4.2007 של הנתבעים 2-3 אל התובע (להלן: "הסדר הפשרה חב' פאר" - נספחים 4-5 לת/2) בו נכתב: "אנו מסכימים לאמור במכתבך מיום 25.3.2007 ומקבלים את כל האמור בו. אנו מצידנו נעביר לך מיידית 5 שיקים חודשיים ע"ס 10,000 ₪ כ"א בנוסף מע"מ- סה"כ 57,750 ₪, לאחר מכן נמשיך לפרוע החוב בתשלומים חודשיים כפי שיאפשר תזרים המזומנים של החברה, אולם בכל מקרה נעביר לך לא פחות מסכום של 60,000 ₪ ובנוסף מע"מ לכל שנה קלנדרית. מיד עם העברת השיקים כאמור, תאשר לנו להעביר את מינוי רואה החשבון של החברה לאחרים.". הנתבעים 2 ו- 3, מר אביעד ומר פרל, חתומים על מכתב זה כערבים להתחייבויות החברה כלפי התובע בהתאם להסכם. במכתבו מיום 25.3.2007 של התובע אל חב' פאר, לו הסכימו כאמור הנתבעים, מצוין כי יתרת חובה של חב' פאר לתובע עומד על סך של 292,056 ₪ בצירוף מע"מ, נכון ליום 31.12.2006. צוין כי לאור התחשבות במצבה הכלכלי של חב' פאר מוכן התובע לוותר על שליש מהריבית שנצברה, כלומר הפחתה של 44,368 ₪, דהיינו מסכום של 292,608 ₪ לסכום של 248,240 ₪ בלבד. הוסכם עוד כי לסכומים יתווסף מע"מ כחוק וכי התשלומים יישאו ריבית בשיעור ריבית הפריים כפי שתהיה מעת לעת, החל מיום 1.1.2007. במכתב האמור צוין כי ההצעה בתוקף עד 31.3.2007, ובמידה ולא תושג הסכמה על סכום החוב ופריסתו עד למועד האמור, שומר לעצמו התובע את הזכות לחזור לדרישתו המקורית כאמור.

כך גם באשר לתביעה השנייה. במכתבו מיום 15.4.2007 של מר אביעד בעל השליטה בנתבעת (להלן: הסדר פשרה עם חברת א.פ. השקעות - מסמכים 7 ו- 8 לת/1) נכתב: "אנו מסכימים לאמור במכתבך מיום 15.4.2007 ומקבלים את כל האמור בו.". במכתבו מיום 15.4.2007 של התובע אל הנתבעת אשר מר אביעד הסכים כאמור לכל האמור בו, מצוין כי הנתבעת חייבת לתובע סך של 125,696 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הוסכם כי תינתן הנחה בסך של 34,333 ₪, לסכום של 91.3633 ₪. הסכומים יישאו ריבית בשיעור 2%+P החל מיום 1.1.2007. על כל הסכומים יתווסף מע"מ כחוק. הוסכם בין הצדדים כי ככל שעד ליום 31.12.2007 לא יסכימו הצדדים על מועד פירעון החוב, יהא התובע רשאי להעמיד את מלוא סכום החוב לפירעון ללא הפחתת הריבית.

אין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעים לא עמדו בתנאים הקבועים באותם הסדרי הפירעון וכתוצאה מכך רשאי היה התובע להעמיד לפירעון את סכום החוב המקורי. המחלוקת היא לגבי התיישנות חלק מהחוב, גובה החוב, פירוט החוב ושיעור הריבית בה חויבו חב' פאר וחב' א.פ. השקעות.

על בסיס האמור, אבחן את טענות הנתבעים אחת לאחת.

התיישנות:

לטענת הנתבעים, התובע מנוע מלתבוע בגין חובות נטענים לתקופה העולה על שבע שנים קודם להגשת התביעה. התביעה הראשונה הוגשה ביום 21.7.09 והתביעה השנייה הוגשה ביום 14.12.2012.

סעיף 5(1) לחוק התיישנות תשי"ח – 1958 (להלן: "החוק") קובע כי תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת תוך שבע שנים. סעיף 6 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. חריג לסעיף 6 נמצא בסעיף 9 לחוק הקובע: "הודאה בקיום זכות - הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.".

בעניינו לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעים בשתי התביעות הודו בכתב בקיום חובותיהם כלפי התובע. לעניין זה אין לי אלא להפנות שוב להסכמי הפשרה בשתי התביעות. בתביעה הראשונה, במכתב מיום 25.3.2007, אשר כאמור הנתבעים הסכימו לכל האמור בו בהתאם למכתבם מיום 1.4.2007, מצוין כי יתרת חובה של חב' פאר לתובע עומד על סך של 292,056 ₪ בצירוף מע"מ, נכון ליום 31.12.2006. בתביעה השניה , במכתבו של התובע מיום 15.4.2007, אשר הנתבעים הסכימו לכל האמור בו בהתאם למכתבם מאותו היום, צוין כי חב' א.פ השקעות חייבת לתובע סך של 125,696 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. בנסיבות אלו, משהודו הנתבעים בשנת 2007 בדבר חובותיהם לתובע, הרי התביעה לא התיישנה וטענת הנתבעים לעניין זה נדחית.

אי קבלת חשבונות שכר הטרחה ופירוטי החוב במענם של הנתבעים.

בחינה מעמיקה של טענות הנתבעים לעניין זה מובילה למסקנה כי דין טענות אלו להידחות.

לעניין זה העיד התובע כי הקפיד לשלוח באופן שוטף את החשבונות אל הנתבעים וכי התקיימה פגישה בתאריך 24.4.06 ביוזמתו של התובע, בה ביקש ממנו מר אביעד שוב את כל החשבונות של כל החברות, וכי יום למחרת שלח התובע אל מר אביעד קלסר עם כל החומר הרלבנטי בצירוף מכתב לוואי (ראה עמ' 14 שורות 21-24 לפרוטוקול).

התובע אף העיד כי הוא נהג לתעד את הפקסים ששלח אל הנתבעים ועל חלקם מופיע גם כיתוב של מזכירתו, המאשר את קבלת הפקסים במענן של חב' פאר וא.פ השקעות, זאת כיוון שידע "עם מי הוא מתעסק" (עמ' 12 שורות 17-23 לפרוטוקול).

עדותו זו של התובע לא רק שלא נסתרה היא אף נתמכה בעדותו של מר אביעד, אשר אישר במסגרת עדותו בדיון בבקשת הרשות להתגונן בתא"ק 7541-07-09 כי התקיימו בינו לבין התובע שיחות בנוגע לחוב ולמרכיביו (ראה עמ' 22 שורות 7-8 ו- 22-23 לפרוטוקול) וכי התובע נהג לשלוח אליו מכתבים, "אני לא נוהג כמו המשיב ש"הפציץ אותי במכתבים" מערכת היחסים בינינו בעקבות השנים הרבות שעבדנו ביחד נהייתה חברית, ונהגנו לדבר בטלפון והסוגיות האלו בנושא הכספי עלו מדי פעם, כאשר המשיב יודע בדיוק מה היה מצבה של החברה בכל זמן." (ראה עמ' 3 שורות 17-20 לפרוטוקול). בפני העיד מר אביעד, כי קיבל מהתובע את הקלסר עם כל החומר הרבלנטי בשנת 2006 (ראה עמ' 22 שורות 11-16 לפרוטוקול). יתרה מכך, בעדותו במסגרת הדיון מיום 10.2.2010 בבקשת הרשות להתגונן בתא"ק 7541-07-09, העיד מר אביעד כי את מצב החשבון מיום 31.12.2005 (סומן מש/1) ומיום 11.12.2004 (סומן מש/2), המפרטים את חובה של חב' פאר נכון למועד עריכת המכתבים, הוא קיבל יחד עם הקלסר ששלח אליו התובע (ראה עמ' 2 שורות 8-13 לפרוטוקול מיום 10.2.2010). מר אביעד אישר עוד את קבלתם של המכתבים מהתאריכים 6.12.2006 (סומן מש/3) ו- 22.1.2007 (סומן מש/4).

הנתבעים מצדם לא המציאו לעיוני אסמכתא כלשהי אשר תתמוך בטענתם אודות אי קבלת המסמכים או אסמכתא אשר תעיד לכל הפחות על פניות מצדם, אל התובע להמצאת המסמכים כאמור. גם אם אקבל את טענת הנתבעים לפיה המסמכים האמורים צורפו אל הקלסר אשר שלח התובע אל הנתבעים בשנת 2006, ואשר אין מחלוקת כי התקבל במענם, הרי שהיה בידם זמן די והותר על מנת לפעול לבירור החוב ולאופן התגבשותו. הנתבעים אף נמנעו מלהציג את הקלסר האמור, עובדה אשר עומדת להם לרועץ בהתאם להלכה לפיה הימנעות של מהצגת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו של צד, ללא הסבר סביר פועלת נגדו (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736). לעניין זה אציין כי טענתו של מר יצחק אביעד בעדותו לפיה הקלסר לא צורף בהתאם להנחיות עורך דינו ולאחר מכן, כי הוא לא צורף מכיוון שזהו "הקלסר של ישראל (הכוונה לתובע- מ.ק.נ)" (ראה עמ' 2 שורות 20-12, עמ' 25 שורות 6-7 לפרוטוקול מיום 20.11.12), אינן מהוות טעם של ממש לאי המצאת הקלסר.

בנסיבות אלו , דין טענת הנתבעים בעניין זה להידחות.

סכום החוב לא פורט:

לעניין זה העיד התובע כי מר אביעד קיבל ממנו את החשבונות ומצבי החשבון, כפי שביקש. בהתאם לעדותו, בתחילת שנת 2007 ולבקשתו של מר אביעד, העביר לו התובע פירוט החשבונות של שתי החברות, תוך פירוט החשבון עבור מאזן לבד, שירותים לבד וריבית לבד. לאחר העברת המסמכים כפי שהתבקש, הציע מר אביעד לתובע סך של 40,000$ כדי לסגור חשבון והתובע סירב (ראה עמ' 14 שורות 19-31 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו של התובע, אותו פירוט שקיבל ממנו מר אביעד, שימש כבסיס להסכמה בין התובע לנתבעים, על החוב (עמ' 15 שורות 18-21 לפרוטוקול).

בעניין זה צירף התובע העתקי חשבוניות שכ"ט, החל מתחילת ההתקשרות עם חב' פאר וחב' א.פ. עד לשנת 2005, פירוט יתרות וריכוזי חוב שנשלחו אל הנתבעים והתכתבויות בין הצדדים לעניין החוב בצירוף אישורי פקס המעידים על קבלתם (ראה נספחים 2, 6, 9, לת/1 ונספחים 2, 6 לת/2).

עיון בדו"חות ופירוטי החוב (נספחים מס' 1 לת/1 ו- ת/2), מעלה באופן ברור כי החיובים מופרדים לשירותים (עריכת דו"חות כספיים, ייעוץ, שירותים מקצועיים) וחיובי ריבית.

לעניין זה העיד בפני מר אביעד בעל השליטה ומנהל בנתבעת 1 כי הוא היה האמון על המגעים עם התובע וכי ההתקשרות עם התובע החלה עוד בשנת 1990 והסתיימה בשנת 2005. בהתאם לעדותו של מר אביעד, הוא היה נוהג להיפגש עם התובע מדי פעם "אני לא קיבלתי חשבונות באופן סדיר, נפגשנו מדי פעם, היינו יושבים, מקבלים חשבונות ופורסים שיקים." (ראה עמ' 20 שורות 25-26 לפרוטוקול). מר אביעד העיד כי בשנים הראשונות להתקשרות בין הצדדים, הוא נהג לשלם את שכר טרחת התובע בהתאם לחשבונות שהוצגו לו. לטענתו באותה התקופה הסכום בגין עריכת הדוחות היה גלובאלי. כשנשאל מר אביעד האם משנת 98' הוא לא קיבל חשבונות מהתובע, השיב הנ"ל "דיברנו בטלפון ואמרתי לו שאני יודע שאני חייב כסף כשמצבה של החברה יהיה יותר טוב נשלם לו, לא דיברנו על מה אשלם. את מרכיבי החוב גיליתי רק בשנת 2006. ש: איך ידעת שאתה חייב כסף אם לא קיבלת חשבונות? ת: הוא הגיש דוחות." (ראה עמ' 23 שורות 27-31 לפרוטוקול). כשנשאל מר אביעד האם ההנחות שניתנו לו על ידי התובע ניתנו לבקשתו, השיב "הצגתי בפניו של התובע מצב שהוא ידע אותו. הסכומים שנדרשו על ידו היו מאוד גבוהים, אמרתי לו שאני לא יכול לשלם ובעקבות הדברים שאמרתי, הוצאו המכתבים האלו. אני לא הסכמתי להנחה ולא לסכומים הסופיים, אבל זה היה לבקשתי. ש: התנהל מו"מ ביניכם לגבי הסכום הנדרש? ת: בהחלט." (עמ' 24 שורות 18-22 לפרוטוקול).

הנה כי כן, בהתאם לעדותו של מר אביעד אשר היה אמון על המגעים עם התובע, הוא נהג להיפגש עם התובע מדי פעם לצרכי התחשבנות. בתחילת ההתקשרות הוא אף שילם לתובע את שכר טרחתו בהתאם לחשבונות שהוצגו לו. מר אביעד הודה בפה מלא, כי אמר לתובע שישלם לו את חובו ברגע שמצבה הכלכלי של החברה יאפשר זאת. מר אביעד אף אישר כי התובע הגיש לו דוחות וכי ההנחות שהסכים התובע להעניק במסגרת הסכמי הפשרה, ניתנו לבקשתו של מר מר אביעד. טענתו של מר אביעד לפיה הוא לא הסכים להנחה ולסכומים הכספיים תמוהה, בנסיבות בהן הוא מודה, בפני בית המשפט, כי הסדרי הפשרה הוכנו לבקשתו. מר אביעד אף חתום על הסכמים אלו כמי שמסכים ואף ערב להם.

יתרה מכך, הנתבעים מצדם לא המציאו כל חוות דעת חשבונאית אשר תסתור את אמיתות האמור בחשבונות שכר הטרחה ואף לא הובאה כל אסמכתא לתקבול מעם הנתבעות, אשר לא מצא את ביטויו בדרישות התשלום של התובע.

אין זאת אלא כי הנתבעים היו מודעים לחוב ולהרכבו, לכל המאוחר בשנת 2006 עת קיבלו לידם את הקלסר מהתובע, אך נמנעו משלם את חובם לתובע נוכח מצבם הכלכלי באותו הזמן, עובדה אשר אף הנתבעים מודים בה.

בנסיבות אלו טענת הנתבעים בעניין זה אין לה על מה להיסמך ודינה להידחות.

החיוב בריבית:

כאמור לטענת הנתבעים, לא ידוע להם בהתאם לאיזו ריבית חושבו החובות ומכוח מה היא התווספה.

אין בידי לקבל טענות הנתבעים אף בעניין זה.

באשר לחיובי הריבית העיד התובע כלהלן: " ש: אתה יכול להראות לנו הסכמה כתובה? ת: כן. יש לי נייר שבשנת 01' מר אביעד חתם לי על יתרת חוב של חברת פאר כרמל, זה צורף במהלך הדיון הקודם. יתרת החוב הזאת, אם תחבר אותה לפירוט שניתן עכשיו לבית המשפט, תראה שהוא אישר בחתימתו יתרת החוב הכוללת בתוכה ריבית וגם ייעוץ. לדעתי זה אישור ויש לי דוגמאות נוספות. ש: בהנחה שאיציק אביעד אישר לך סכום מסויים... ת: לא בהנחה, הוא אישר לי. ש: בהנחה שאביעד אישר לך סכום מסויים, 138,000 ₪ נדמה לי, אתה אומר שאתה בכך רואה הסכמה גם לריביות הנטענות וגם לשכר הטרחה אותו ביקשת? ת: כשאני חותם על נייר שאני חייב משהו למישהו, בעיני זו הסכמה, אלא אם זה בתורכית ואני לא מבין מה רשמתי." (עמ' 13 שורות 20-30, עמ' 14 שורות 1-2 לפרוטוקול).

כאשר התבקש התובע להסביר את השוני בשיעורי הריבית לאורך השנים, הבהיר התובע "כשגרה, אני לא עושה הסכמים עם לקוחות, יש לי הסכמים נדירים שעשיתי. בניירות שצירפתי לתצהיר, נדמה לי שבשנים 97', 98', 99', כתוב שהריבית שמתבקשת על החוב היא צמוד +4 אחוז, לכן בעמ' 27 שהפנית אותי אליו, כתוב בסך הצמדה למדד בריבית שנתית של 4 אחוז. לאחר מכן, למיטב זכרוני, לקחתי בקירוב צמוד + 4, גם אם זה היה יותר או פחות כי אני לא מתעסק עם שברי אחוזים. מה שאתה רואה שיעורים שונים, אשלח לך טבלה עם שיעורי המדד ואז ניתן לראות שבהוספה של 4 אחוז, מתקבל מה שכתבתי במכתבים. יכול להיות שבשנת 98' הצמוד + 4 הוא 13%." (עמ' 14 שורות 8-18 לפרוטוקול).

עדותו של התובע לעניין זה הייתה ברורה ולא נסתרה על יד הנתבעים. חיזוק לעדותו של התובע ניתן למצוא בחשבונות שכר הטרחה אותם צרף, מהם עולה כי רכיב הריבית צוין. בעניין זה יש להפנות שוב לנספחים מס' 1 בתצהירי התובע בשתי התביעות (ת/1 ו- ת/2), מהם עולה כי רכיב הריבית צוין שם במפורש, פעמים רבות. יתרה מכך, מעיון בהסדרי הפירעון המופחתים אשר שלח התובע לנתבעות בשתי התביעות, ואשר כאמור אושרו על ידם, מצוין במפורש כי לצורך הסדרי הפירעון המופחתים מוכן התובע לוותר על חלק מהריביות שנצברו. אף מעיון בפירוט יתרות החוב ששלח התובע אל הנתבעים בשתי התביעות, מצוין במפורש רכיב הריבית. התובע אף הגדיל לעשות וצירף תחשיבים של הריביות בהן חויבו הנתבעים. במסגרת התצהיר בתביעה השנייה (ת/1) התובע צירף מכתבים מהשנים 97'-99' הממוענים אל מר אביעד, כאשר במכתבים אלו מציין התובע במפורש כי החובות ימשיכו לשאת הצמדה למדד וריבית של 4% (צמודה) לשנה, כפי שהיה בשנים קודמות (נספחים 13-15 לתצהיר בתביעה השנייה).

הנתבעים מאידך, מעבר להעלאת טענות כלליות ביותר, לא הציגו כל אסמכתא שתתמוך בטענתם כי מעולם לא סוכם על ריביות או כי הביעו את התנגדותם לחיוב בריביות. ההיפך הוא הנכון, שכן בהתאם למסמכים שהוצגו לעיוני וצוינו לעיל, עולה כי רכיב החיוב בריבית היה ידוע לנתבעים עוד בתחילת ההתקשרות שלהם עם התובע. יתרה מכך, במסגרת הסכמי הפשרה צוין רכיב הריבית והתובע אף הסכים לקזז חלק ממנה לצרכי פשרה. בנסיבות בהם הסכימו הנתבעים לחתום על הסכמי הפשרה במתכונתם, הם מחויבים על פיהם ומנועים כעת מלטעון כי סכום החוב לא היה ידוע להם.

הנתבעים לא המציאו כל חוות דעת חשבונאית מטעמם, אשר תסתור את אמיתות האמור בחשבונות שכר הטרחה בכל הנוגע לחיוב בריבית או בכלל. אף הימנעותם של הנתבעים לזמן לעדות את האחראית על מחלקת ניהול החשבונות בעסקם, אשר עדותה עשויה הייתה לשפוך אור על התנהלות הצדדים, עומדת להם לרועץ, בהתאם להלכה המאוזכרת לעיל בדבר הימנעות צד מהבאת ראייה או עד הרלבנטיים לתביעה.

אשר על כן, דין טענת הנתבעים בעניין זה להידחות.

שירותים מקצועיים:

הנתבעים טוענים כי הוסכם עם התובע שזה יספק להם שירותי ביקורת בלבד ולא שירותים מקצועיים שוטפים. לטענת מר אביעד, הוא הופתע לגלות בשנת 2006 כי החיובים כוללים חיוב בגין שירותים מקצועיים.

גם במקרה זה, עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוצגו בפני מעלה כי טענה זו דינה להידחות.

מר אביעד העיד כי כאשר הוא מקבל חשבון לתשלום, לפני שהוא משלם הוא פונה אל מי שהוציא לו את החשבון, מעיר לו, שואל אותו שאלות ומנסה לקבל הסברים. בהתאם לכך, פועל. מר אביעד העיד עוד כי הוא עבד עם התובע משנות התשעים עד לשנת 2005 ובכל התקופה הזו הוא שילם לתובע סכומים נכבדים בגין שכר טרחתו (עמ' 22 שורות 1-10 לפרוטוקול).

עיון בחשבונות ששלח התובע עוד בשנת 1994 מעלה כי אלו כוללים שירותים מקצועיים בנפרד מחיובים בגין עריכת דוחות כספיים ולפיכך, טענת מר אביעד כי הופתע לגלות בשנת 2006 כי החיובים כוללים חיוב בגין שירותים מקצועיים, תמוהה. יתרה מזו, מר אביעד העיד כי הוא שם לב שבחשבון מיום 17.1.94 מצוין רכיב השירותים המקצועיים, אלא שלטענתו בשנים אלו שכר הטרחה סוכם באופן גלובלי. כאשר נשאל מר אביעד מה היה אותו סכום גלובלי ,לכך לא ידע להשיב (עמ' 23 שורות 13-15 לפרוטוקול). "ת: אז לא היו לי בעיות, אין פה שירותים מקצועיים נוספים, ריביות וכד'. הסכום היה מוסכם על סכום גלובלי לגבי עריכת דוחות, זה לא היה מורכב משעות באותה העת, היה סיכום לגבי סכום גלובלי ואני לא יודע כעת להגיד אותו. אני לא יודע להגיד אם הסיכום היה בע"פ או בכתב. אין לי חומר מאז, אני לא שומר אותו." (עמ' 21 שורות 20-23 לפרוטוקול).

טענת מר אביעד לפיה בתחילת ההתקשרות התשלום היה גלובלי, אינה מתיישבת עם ההיגיון לנוכח העובדה כי מתחילת ההתקשרות בין הצדדים עוד בתחילת שנות התשעים הוצאו חשבונות המפרטים סכומים לפי סוגי העבודות שבוצעו. יתרה מכך, מר אביעד אף לא ידע להגיד מה הוא אותו סכום גלובלי שלכאורה הוסכם עליו. בעניין זה יש לפנות למכתבו של מר אביעד מיום 18.7.2001 הממוען אל התובע (מש/6 בבקשת הרשות להגן), אליו גם הפנה התובע בסעיף 24 לסיכומיו. במכתב זה מפרט מר אביעד את חובות הנתבעות – חב' פאר כרמל וחב א.פ השקעות ויזום, לתובע, בתקופה הרלבנטית כאשר, כאמור במכתבו, חלה טעות בחישוב הסכומים. ממכתב זה ניתן להבין כי מר אביעד ידע על קיומו של חוב כלפי התובע, עוד אז. זאת ועוד, מטענת מר אביעד עולה התמיהה מדוע היה צורך בהנפקת חשבונות תקופתיים על חיובים משתנים קצובים, אם אכן החיוב היה גלובאלי ומדוע במכתבו חולק מר אביעד על אותם חיובים קצובים, ככל שהתשלום היה גלובלי?

אין זאת אלא כי שכר הטרחה מעולם לא היה גלובלי, אף לא בתחילת ההתקשרות בין הצדדים.

באשר לטענה בדבר השירותים המקצועיים, משהוכח בפני כי רכיב זה צוין במפורש עוד בפירוטי חשבון משנת 1994 ואילך ולכל המאוחר היה ידוע לנתבעים בשנת 2006 והללו לא חלקו עליו, הרי שאף דין טענה זו להידחות.

כפייה:

לטענת הנתבעים, התובע כפה עליהם לחתום על הסדרי הפשרה תוך שהוא מתנה את הסכמתו להעביר להם את החומר הדרוש להם ולהעביר את הטיפול למשרד רואי חשבון אחר, בחתימת הנתבעים על הסדרי הפשרה. טענה זו נדחתה בידי כב' הרשמת הגב ספרא- ברנע בהחלטתה מיום 8.8.2010 במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן בתא"ק 7541-07-09. יחד עם זאת, טענה זו לא נדונה במסגרת תא"ק 21622-12-10 אשר ניתנה בו רשות להגן בהסכמת הצדדים, בטרם אוחדו שני התיקים לדיון בפני. על כן אתייחס לטענה זו בקצרה.

יאמר כבר כעת, כי דין טענה זו להידחות אף היא כפי שנדחתה על ידי כב' הרשמת ספרא ברנע, ביחס לתביעה הראשונה. כאמור בהחלטתה שימוש התובע בזכות העכבון שלו, היא זכות חוקית אשר אינה בגדר כפייה. כך או כך, אותה הכפייה לכאורה, הסתיימה עם קבלת החומר מאת התובע לכל המאוחר בשנת 2006 ולמרות זאת לא נקטו הנתבעים בזכות הביטול הנתונה להם לפי ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973.

משכך ומשלא עמדו הנתבעים בתנאים להוכחת כפייה מצדו של התובע ולא מימשו את זכותם לביטול החוזה אלא הסכימו לאותו הסכם פירעון, דין טענה זו להידחות.

יתרה מכך, עסקינן בנתבעים אשר בתקופה הרלבנטית שימשו כמנהלי החברות הנתבעות ובמסגרת תפקידם, אין ספק כי התקשרויות עם ספקים ונותני שירותים לעסקם, לא היו זרות להם. חזקה על הנתבעים כי ידעו היטב מה טיבו של אותו הסכם פירעון עליו חתמו , מהן השלכותיו וחתמו עליו מתוך מחשבה תחילה, ראיה עסקית כוללת ורצונם שלהם.

בנסיבות אלו טענת הנתבעים ביחס לכפייה נדחית.

סוף דבר,

התביעות מתקבלות במלואן.

במסגרתו של ת.א. 7541-07-09 אני מחייבת את הנתבעת 1 ואת הנתבעים 2-3 מכוח ערבותם לחובות הנתבעת 1, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 318,180 ₪.

הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (21.7.09) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כן, יישאו הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד בהוצאות התובע בסך 9000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

במסגרתו של ת.א. 21622-12-10 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 157,514 ₪.

הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (14.12.10) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 4200 ש"ח ובשכר טרחת עו"ד בסך 18,500 ₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, יא' אדר תשע"ג, 21 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.