02 ספטמבר 2012

עסקינן בתביעה כספית לתשלום דמי שכירות.

התובע הוא הבעלים של בניין משרדים בכפר יאסיף, והחל משנת 2000 שכרה הנתבעת מאת התובע אחד המשרדים שבבניין (להלן - "הנכס") כנגד תשלום דמי שכירות בסך של 50$ לחודש.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת החזיקה בנכס ושילמה עבורו דמי שכירות כאמור לתקופה אשר נמשכה עד סוף שנת 2004, אלא שהמחלוקת ביניהם נסבה על השאלה, האם הנתבעת המשיכה לשכור ולהחזיק בנכס לתקופה נוספת, מעבר לתקופה הנ"ל, באופן המחייב אותה בתשלום דמי שכירות בעדה.

לטענת התובע, הנתבעת ביקשה בזמנו לשכור את הנכס על מנת להציג בפני משרד התחבורה כתובת משרדית בתחומי כפר יאסיף, שכן עסקיה של הנתבעת בתור תחנת מוניות חולשים הן על כפר יאסיף והן על כפר אבו סנאן, ומשהיה לה כבר משרד בכפר אבו סנאן, התעורר אצלה צורך להציג כתובת משרדית גם בכפר יאסיף, ומכאן הרקע ליחסים החוזיים בין הצדדים.

עוד טוען התובע, כי בשים לב לדמי השכירות הנמוכים יחסית אשר סוכמו בין הצדדים, נהגה הנתבעת לשלמם מידי תקופה ולא מידי חודש. כך למשל, עבור השנים 2000 ו-2001 שילמה הנתבעת את דמי השכירות בתשלום חד-פעמי בסך של 1,800 ש"ח ביום 27/3/00, ואילו עבור השנים 2002 עד סוף שנת 2004 שילמה הנתבעת תשלום חד-פעמי בסך של 8,200 ש"ח ביום 30/5/04.

לגרסת התובע, הנתבעת המשיכה להחזיק בנכס גם לאחר שנת 2004 ואף החזיקה בו ציוד משרדי שכולל ארון, כיסאות וקלסרים שונים, אך לא שילמה לו בגין כך דמי שכירות. לדברי התובע, בתחילה הוא לא העלה בדעתו כי הנתבעת תתחמק מתשלום דמי שכירות עבור התקופה משנת 2005 ואילך (להלן - "התקופה שבמחלוקת"), שכן מניסיון העבר הוא סבר, כי הנתבעת עומדת לשלם לו דמי שכירות בשלב מאוחר יותר עבור כל התקופה, כפי שעשתה בעבר.

ואולם לאחר תקופה מסוימת, ומשהחל התובע לפנות למנהל הנתבעת בדרישה לתשלום דמי שכירות בגין התקופה שבמחלוקת ולא נענה, פנה לקבלת ייעוץ משפטי אשר הוביל להתכתבות בין באי כוח הצדדים. לאחר שהמגעים ביניהם לא הניבו פרי, נאלץ הוא לפרוץ לנכס ביום 10/2/09 ולהגיש את התביעה לתשלום דמי שכירות בגין התקופה שבמחלוקת.

לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי התביעה משוללת כל יסוד ובאה לעולם רק מתוך ניסיון שלא כדין של התובע 'לגלגל' את תשלומי הארנונה עבור התקופה שבמחלוקת לפתחה של הנתבעת.

עוד טוענת הנתבעת, כי החזירה את החזקה בנכס כבר בסוף שנת 2004, ואף הודיעה למועצה המקומית כפר יאסיף בכתב בחודש 3/05 אודות החזרת החזקה בו לתובע.

דיון והכרעה:

בדיון אשר התקיים בפניי העידו התובע ומנהל הנתבעת, מר סמי אסעיד (שנקרא גם בשם סעב) לאחר שהקדימו הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם.

הגם שלפי דברי מנהל הנתבעת, ההתקשרות החוזית חודשה בעל-פה מדי שנה עד לשנת 2004 (כולל), אין חולק, כי תנאי ההתקשרות החוזית בין הצדדים במהלך כל השנים לא השתנו, בין אם עוגנו בכתב ובין אם לאו, ועיקרם כי דמי השכירות עומדים על 50$ לחודש, וכי הנתבעת נושאת גם בתשלום הארנונה במהלך תקופת השכירות.

באשר לגרסאות הסותרות אשר העלו הצדדים ביחס לתקופה שבמחלוקת, נחה דעתי להעדיף את גרסת התובע. תימוכין לגרסת התובע אודות ההתמשכות יחסי השכירות גם לאחר שנת 2004 ניתן למצוא בדרישת המועצה המקומית כפר יאסיף (באמצעות חברת הגביה מטעמה) אשר נשלחה אל הנתבעת בשנת 2008 לתשלום חובותיה בגין ארנונה עבור הנכס. משלוח הדרישה מלמד, כי הנתבעת המשיכה להופיע ברישומי המועצה כמי שמחזיקה בנכס גם בשנת 2008, ונתון זה אינו מתיישב עם טענתה אודות הודעתה למועצה על סיום יחסי השכירות עוד בשנת 2005.

זה המקום לציין, כי כאשר נשאל מנהל הנתבעת, האם קיבל דרישות נוספות לתשלום הארנונה פרט לדרישה הנ"ל, מסר הלה שתי תשובות: האחת, שאין הוא זוכר אם התקבלו עוד התראות מהמועצה; והשניה, כי קבל מספר התראות שאותן דאג להעביר לב"כ הנתבעת.

בהקשר זה אוסיף, כי מכתבה של הנתבעת למועצה המוקמית מיום 19/3/05 אודות סיום יחסי השכירות והחזרת החזקה בנכס לידי התובע החל מיום 1/1/05 אינו נושא חותמת "התקבל" של המועצה, ואין בידיה כל אסמכתא או ראיה אחרת המעידה כי המכתב אכן הומצא למועצה.

יתרה מכן, לא ברור לי מדוע השתהתה הנתבעת במסירת ההודעה הנ"ל למועצה, משך למעלה מחודשיים וחצי לאחר סיום יחסי השכירות, והרי הדעת נותנת שאם יחסי השכירות אכן הסתיימו ביום 31.12.04, הנתבעת היתה מודיעה על כך למועצה מייד או בסמוך לתאריך זה. משלא עשתה כן, סביר להניח כי נמנעה מכך משום שהמשיכה לשכור את הנכס.

טעם נוסף אשר הביא אותי להעדיף את גרסת התובע, מתבסס על העובדה, כי הן בכתב ההגנה והן בתצהיר מנהל הנתבעת, אין כל פירוט לגבי אופן החזרת החזקה בנכס לידי התובע. כך למשל, אין התייחסות לגבי מועד מסירת המפתח ומקום מסירתו; אין התייחסות לגבי מועד ואופן פינוי המיטלטלין של הנתבעת מהנכס; ואין התייחסות או תיאור כלשהו לגבי המועד ואופן מסירת ההודעה לתובע אודות כוונת הנתבעת לסיים את יחסי השכירות ביניהם.

גם העובדה שהנתבעת הותירה בנכס ארון, כפי שרואים בתמונות שצורפו לתיק וכפי שאישר זאת מנהל הנתבעת בעדותו, מבססת אף היא - בנוסף לכל האמור לעיל - את גרסת התובע אודות החזקת הנתבעת בנכס במהלך התקופה שבמחלוקת.

כל הנימוקים והתהיות הנ"ל הביאו אותי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את סכום התביעה בסך של
8,526 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום הנ"ל, והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום.

פסק הדין יבוצע תוך 30 ימים מיום המצאתו, שאם לא כן, ישאו הסכומים הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ב, 02 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.