התובע מבקש לבטל פסק-דין מיום 19.9.2012, על-פיו נמחקה התובענה מחמת אי-התייצבותם של הצדדים לדיון הוכחות (להלן פסק-הדין). הנתבעת לא הגישה תשובה לבקשה במועד שנקצב לכך בהחלטה מיום 20.11.2012.

דין הבקשה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.

1. התובע הגיש נגד הנתבעת המחאה לביצוע בתיק הוצל"פ (חדרה) 12-03006-09-9 (להלן תיק ההוצל"פ). סכום ההמחאה 9,900 ₪ וזמן פרעונה (22.1.2009 להלן ההמחאה). לנתבעת ניתנה רשות להתגונן במלוא סכום ההמחאה.

2. ביום 27.3.2012, בקדם-משפט אליו התייצבה באת-כוח התובע מטעם שני הצדדים, נקצבה לכל אחד מבעלי-הדין ארכה בת 14 יום להודיע אם הוא מסכים להעביר את הסכסוך לגישור כשימי הפגרה באים במניין התקופות. במקביל נקבע מועד לשמיעת הוכחות שני הצדדים וסיכום טענות על-פה ליום 19.9.2012, היה ולא יעלה בידי הצדדים לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית-המשפט.

3. בעלי-הדין לא הודיעו על הסכמה להפנות את ההליך לגישור במועד שנקצב לכך.

4. בעלי-הדין או מי מטעמם לא התייצבו לדיון ההוכחות במועד שנקבע לכך. תחת זאת הגישו באותו יום הודעה לפיה הם מסכימים להעביר את הסכסוך לגישור ומבקשים להורות על ביטולו של דיון ההוכחות.

5. נוכח אי-התייצבותם של בעלי-הדין לדיון ניתן פסק-הדין; בתוך כך נקבע בו כך: "הודעתם של הצדדים כי הם מסכימים להעביר את ההליך לגישור הוגשה זמן ניכר לאחר המועד שנקצב לכך מבלי שהתבקשה ומבלי שניתנה לכך ארכה. הצדדים לא היו רשאים לצפות שבית המשפט ייעתר לבקשה הגלומה בהודעה ויורה על דחיית דיון שנקבע זמן רב מראש".

6. הבקשה שלפני אינה מגלה עילה ממשית שתצדיק את ביטול פסק-הדין. בהגשת בקשה לבית-המשפט לדחיית דיון שנקבע או לביטולו אין די; כל עוד לא נעתר בית-המשפט לבקשה חלה על הצדדים חובה להתייצב לדיון במועד שנקבע לכך. גם בהסכמת שני הצדדים לביטול דיון שנקבע אין די. לבעלי-הדין אינה קנויה זכות כי בית-המשפט יעתר לבקשת דחייה המוגשת על-ידם. בקשה כזו מסורה לשיקול-דעת בית-המשפט וההכרעה בה כרוכה לא רק באינטרס הישיר של הצדדים להליך אלא גם באינטרסים ציבוריים – קרי, קיום דיונים במועדם ומניעת בזבוז של זמן שיפוטי יקר, כמו גם בעוצמתו של הטעם שבעטיו מתבקש ביטול הדיון [שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 133 (מהדורה שניה, 2008)].

האינטרס הציבורי מחייב להימנע במידת האפשר מדחיית דיונים מטעמים שאינם ראויים או מחמת נסיבות שניתן היה למנוע בשקידה ראויה [רע"א 3136/00 סלמאן נ' שוקייר, פ"ד נה(2) 97 (2000)]. הדברים יפים מקל וחומר באשר לצדדים דנן, שהסתפקו בהגשת "הודעה" ביום הדיון ונמנעו מלפעול על-פי החלטה קודמת של בית-המשפט במועד שנקצב לכך מבלי שהובא לכך כל טעם.

במצב דברים זה עשה התובע דין לעצמו כשלא התייצב לדיון. בכך גילה זלזול בבית-המשפט ובזמן שהוקצה לבירור תביעתו – זמן שנמנע בה בעת ממתדיינים אחרים שממתינים לתורם להישמע. לא אי-הבנה גרמה לאי-התייצבותו של התובע לדיון, כטענתו, אלא מחדלו שלו.

7. מחיקתה של תביעה אינו יוצר מעשה בית-דין; התובע רשאי לשוב ולהגישה מחדש. הדברים אינם שונים עת מדובר בתובענה שטרית אשר נסמכת על שיק שהוגש לביצוע. גם כאן התובע הוא אדון ההליכים ועליו להקפיד להתייצב לכל דיון שנקבע בעניינו, כל עוד לא בוטל. נוכח האמור לעיל בדין נמחקה התביעה נוכח אי-התייצבותו של התובע לדיון ההוכחות ואין מקום לשנות מתוצאה זו. לפני התובע פתוחה הדרך להגיש את השיק לביצוע מחדש, בתיק הוצאה לפועל אחר, ולנהל את ההליך מראשיתו.

8. בהימענות הנתבעת מהגשת תשובה לבקשה אין כדי לשנות מתוצאה זו. יחד עם זאת, ומאחר שלא הוגשה תגובה כזו, איני עושה צו להוצאות בגין הבקשה.

המצאה לצדדים.

ניתנה היום, כ' טבת תשע"ג, 02 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.