1. כתב האישום שלפניי מייחס לנאשם ביצוע עבירות של היזק לרכוש במזיד, על פי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); העלבת עובד ציבור, על פי סעיף 288 לחוק העונשין ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, על פי סעיף 273 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 15.05.2008 בשעה 15:20 לערך, ברחוב הירדן 92 ברמת גן, הרס הנאשם ופגע במזיד ושלא כדין בגדר מבטון, החוצצת בין שני בתים, ואשר הוקמה על ידי עיריית רמת גן (להלן: "הגדר"), בכך ששבר חלקים מן הגדר.

השוטרים דרור רצון (להלן: "השוטר רצון") ואסף פוגל (להלן: "השוטר פוגל") הוזעקו למקום וביקשו לעכב את הנאשם, והלה בתגובה העליב את השוטר רצון כשהוא ממלא תפקידו, בכך שאמר לו "תעוף מפה מניאק".

בהמשך למתואר לעיל, תקף הנאשם את השוטר רצון, בעת שהאחרון מילא תפקידו כחוק, בכך שאחז בחולצתו, דחף אותו והחל לבעוט ברגליו.

1. בתשובתו לאישום הודה הנאשם, שהיה במועד הנטען בכתב האישום במקום, המשמש בית מגוריו, אך כפר בכל העובדות המקימות את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום - בפגיעה בגדר מבטון, בהעלבת השוטרים, או מי מהם, ובתקיפתם.

לטענתו היה בביתו על מיטתו כשדלת ביתו פתוחה ואשתו על כיסא גלגלים כשנכנסו השוטרים לביתו. לדבריו הוא עצמו הותקף על ידי השוטרים וכתוצאה מכך אף הגיע באותו היום לבית החולים ואף הגיש תלונה למח"ש.

1. אף שהנאשם כפר, כאמור בתשובתו לאישום, בטענה כי ביום האירוע, קרי: בתאריך 15.5.08, שבר את הגדר, שהוקמה על ידי עיריית רמת גן, הראיות שהובאו מובילות למסקנה כי עבירה זו הוכחה על ידי המאשימה מעבר לכל ספק סביר.

על העובדה שהגדר, אותה שבר הנאשם פעם אחר פעם, גם על פי הודאתו, ניזוקה פעם נוספת ביום האירוע, העידה מנהלת מחלקת הפיקוח וההנדסה בעיריית רמת גן הגב' סיגל חלפון חורש (להלן: "גב' חורש"), שתלונתה כפי שנרשמה מפיה בהודעתה במשטרה הוגשה בהסכמה חלף חקירה ראשית.

בתלונתה מסרה הגב' חורש כי הגדר נהרסה מס' פעמים קודם ליום האירוע ושוקמה בפעם האחרונה, על ידי העירייה, בתאריך 11.5.08.

עם סיום עבודות השיקום בתאריך 11.5.08 הוצבה במקום אבטחה אשר הוסרה ביום האירוע בשעה 12:00.

כבר בשעה 14:30, באותו יום, נמצא שהגדר ניזוקה פעם נוספת והחשד נפל על הנאשם ובני ביתו, שעל פי הודאת הנאשם, כבר בפתח עדותו, היו אחראים להרס הגדר בפעמים הקודמות.

הנאשם, בחקירתו במשטרה, מסר גרסאות מתחכמות ומתלהמות, על זהות המזיק לגדר, אף שהכחיש שידו הייתה במעשה ביום האירוע הנטען בכתב האישום, אך הבטיח שברגע שיגיע הביתה ישבור אותה.

אכן, אין באמירה זו, תהא בוטה ככל שתהא, כדי לקשור את הנאשם לגרימת הנזק לגדר ביום האירוע, ובתחילת עדותו בבית המשפט, כך גם בתחילת חקירתו הנגדית, התמיד בהכחשתו שביצע את המעשה באותו יום, אף שהודה ששבר את הגדר מספר פעמים בעבר.

אולם, כשעומת הנאשם, בחקירתו הנגדית, עם גרסתו במח"ש, שם סיפר כי "הם בנו גדר ואני הרסתי אותה. שבוע שעבר הם שוב בנו גדר. הפעם הם הציבו שומרים. בשבוע שעבר השומרים עזבו בערך בשעה 10:00 הם חיכו כנראה עד שהבטון יתייבש. קראתי לחבר שלי. הוא ניסה להוריד את הגדר והצליח להוריד רק חלק מהגדר", התפתל הנאשם בתשובתו, אך בסופו של דבר הודה "אני שברתי את החומה, גם בפעם הראשונה, אחרונה ובכלל. יום אחד הם הביאו שומרים, שהגדר יהיה בטון. הם לא עזבו את המקום שבוע עד אז. כשהיה בטון הם הלכו. עבר טרקטור, הצעתי לו כסף שייתן מכה עם הטרקטור כדי לשבור את הגדר וזה מה שהוא עשה. הוא נתן מכה והגדר נפלה".

1. אין מחלוקת, כי בעקבות תלונת העירייה במשטרה על גרימת נזק לגדר, הגיעו, שעה קלה לאחר קבלת התלונה, השוטרים רצון ופוגל לביתו של הנאשם, הודיעו לו שהוא מעוכב, בגין החשד לגרימת הנזק, וביקשו ממנו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.

לאור סירובו להתלוות אליהם, הודיעו לו שהוא עצור וכשהתנגד למעצרו התיזו לעברו גז פלפל והשתמשו בכוח כדי לכבול את ידיו מאחור.

המחלוקת מתייחסת בעיקרה לאופן בו הביע הנאשם את התנגדותו לעיכובו ובהמשך למעצרו.

1. בטרם אבחן את הגרסאות השונות על שאירע בתוך הדירה, מרגע הגעת השוטרים ועד הוצאת הנאשם מביתו, עליי לדון בשאלת חוקיות ההודעה שנמסרה לנאשם, על ידי השוטר רצון, על עיכובו והדרישה ממנו להילוות עמו לתחנת המשטרה.
2. סמכויות העיכוב של חשוד במקום והתנאים המקנים לשוטר סמכות לעכב חשוד ולדרוש ממנו להילוות עמו לתחנת המשטרה הוסדרו בסעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), שזה לשונו:

"(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.

(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע אם נתקיימו שניים אלה:

(1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);

(2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו".

הסמכות, אפוא, להורות לנאשם להילוות עם השוטרים לתחנת המשטרה קמה, כאמור בסעיף ב' ס"ק (1) ו-(2) לסעיף 67 לחוק המעצרים, בהתקיים שני תנאים מצטברים, המנויים בסעיף, כפוף לקיומו של התנאי המקדמי, המאפשר עיכובו של חשוד והמתמלא כשיש יסוד סביר לחשד שהחשוד ביצע עבירה, או עומד לעבור עבירה, שטיבה וחומרתה מוגדרים בסעיף 67(א) לחוק המעצרים.

ברי אפוא שהסמכות להורות לחשוד להתלוות לשוטר לתחנת המשטרה, היא סמכות הנלווית לסמכות העיכוב, אין לה קיום עצמאי והיא אופציונאלית בלבד, כשלצידה קמה סמכות מקבילה לזמן את החשוד לתחנת המשטרה למועד אחר שייקבע.

בעניינינו, אין חולק כי לשוטרים שהגיעו לביתו של הנאשם היה יסוד סביר לחשד שהנאשם עבר עבירה של היזק לרכוש במזיד וכשעל פי הוראת החוק אין נפקא מינה מה סוג העבירה שביצע, קמה להם, לכאורה, הסמכות לעיכובו, אף שיש הגורסים שמן הראוי לעשות שימוש בסמכות העיכוב רק בקשר לביצוע העבירות החמורות שטיבן הוגדר בסיפת סעיף 67(א) לחוק המעצרים (ראה י. קדמי בספרו על סדר הדין הפלילים, חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, תשס"ח), עמ' 9-10).

עם זאת, אין חולק שגם אם הצהיר הנאשם בפני השוטרים כי הוא שבר את הגדר ואף "ישבור אותה שוב", ואף אם יש בכך כדי לעורר את החשד שיש "הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה" נוספת של היזק בזדון לרכוש, אין המדובר בעבירה "העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה" כדרישת החוק, המאפשרת את עיכובו.

ציינתי לעיל, כי לשוטרים קמה, לכאורה, סמכות העיכוב, ולא בכדי סייגתי את קביעתי לעניין קיומה של הסמכות.

החוק, כאמור לעיל, מגדיר לאלה תכליות קמה סמכות העיכוב וקובע כי אלה הן:

1. כדי לברר את זהותו מענו של החשוד
2. כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים במקום הימצאו.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי זהותו ומענו של החשוד היו ידועים וברורים לשוטרים.

השאלה היא האם התכלית השנייה, "לצורך חקירתו", הצדיקה את עיכובו ויותר מכך את הדרישה שיתלווה לשוטרים לתחנת המשטרה כדי לחקור אותו שם והאם לא היה ניתן להסתפק בסנקציה פחות מגבילה של חירותו, על דרך של זימונו לחקירה בתחנת המשטרה למועד אחר שייקבע.

בספרו על סדר הדין בפלילים חלק ראשון - הליכים שלפני משפט (מהדורה מעודכנת, תשס"ח) כותב המלומד י' קדמי כי עשיית שימוש בסמכות העיכוב – אף שאין מדובר במעצר – מטילה מגבלה על חירותו של אדם (ראה עמ' 30).

על מנת לצמצם את הפגיעה בחירותו של חשוד ומבלי לפגוע בצרכי החקירה נקבע בפקודה מס' 14.01.34 לפקודות המטה הארצי של המשטרה בסעיף 3(ב)(1)(ג) לפרק הדן ב"עיכוב, מעצר ושחרור" כי "ככלל, במקום שאין בכך כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתית, יש להעדיף זימונו של אדם לתחנת המשטרה, על פני הדרישה להילוות לשוטר".

1. נחזור לעניינינו, העבירה מסוג עוון – היזק בזדון.

לביתו של הנאשם הגיעו שלושה שוטרים השוטר רצון, השוטר פוגל והשוטר אוהד טופז (להלן: "השוטר טופז").

מי שהורה על עיכובו של הנאשם היה השוטר רצון, כשלגרסת השוטרים פוגל וטופז, בעדותם בבית המשפט, כלל לא ידעו את סיבת העיכוב.

במהלך חקירתו הראשית, בבית המשפט סיפר השוטר רצון שלאחר שהנאשם התוודה בפניו בשבירת הגדר והצהיר בפניו "שישבור את זה שוב... בשביל אשתו הנכה, כדי לעשות לה מעבר החוצה עם כסא הגלגלים" הודיע לו, כדבריו, "כי הוא מעוכב בגין גרימת נזק וביקשתי ממנו להתלוות אליי. הוא סירב... ביקשתי ממנו כמה פעמיים לבוא לתחנה, כדי שנדבר שם ונראה אם אפשר לפתור את הבעיות. הוא סירב לבוא. לכן הודעתי לו שהוא עצור...".

עיון בתנאים, שקובע חוק המעצרים, לעיכוב חשוד ודרישה ממנו להילוות לתחנת המשטרה, מעלה כי אלו לא התקיימו בנסיבות העניין שלפנינו, על פי גרסתו זו של השוטר רצון.

אמנם התנאי הראשון התקיים – היה לשוטרים יסוד סביר לחשד שהנאשם עבר עבירה, אך התנאי השני לא התקיים – זיהויו של הנאשם היה וודאי והדרישה מהנאשם להילוות עם השוטרים לתחנת המשטרה הייתה, על פי גרסת השוטר רצון, כדי לדבר שם ולראות אם אפשר לפתור את הבעיות.

בחקירתו הנגדית עומת השוטר רצון, ע"י ב"כ הנאשם עם התנאים הקבועים בסעיף 67 לחוק המעצרים. בתשובותיו שב ואישר השוטר רצון כי הודיע לנאשם על עיכובו לאחר שהלה הודה בפניו ששבר את הגדר.

רק כשהתבקש, שוב ושוב, להבהיר האם העיכוב היה לצורך חקירה השיב "רציתי לחקור אותו. אני לא חוקר, לכן עיכבתי אותו לתחנה, כדי לחקור אותו שם", אך לא הייתה בפיו תשובה מספקת לשאלה מדוע בחר להורות לנאשם להילוות עמו לצורך החקירה לתחנה המשטרה ומדוע לא נקט בברירה שעמדה בפניו, לזימון הנאשם להתייצב בתחנת המשטרה במועד אחר, כששב על טענתו מהחקירה הראשית ולפיה "כיוון שהעבירה בוצעה עכשיו והנאשם אמר שהוא שבר. הוא גם הוסיף ואמר שהוא ימשיך לשבור. על כן עוכב לחקירה".

בהתחשב באופי העבירה - גם אם ניקח בחשבון שהנאשם הצהיר שישוב וישבור את החומה, כשברור שאין מדובר בעבירה העלולה "לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור, או את בטחון המדינה" - ובעובדה שהיה ידוע לשוטר רצון שהדרישה מהנאשם להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, ללא הכנה מוקדמת, משמעה הותרת אשתו הנכה, הרתוקה לכסא גלגלים, ללא עזרה – הייתה החלטתו של השוטר רצון בלתי מדתית ולא סבירה בנסיבות המקרה, תוך חריגה מהנוהל הקבוע בפקודות המשטרה, כמוזכר לעיל.

אף אם הייתי קובעת כי לצד העבירה שביצע הנאשם מתמלא התנאי "שלא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו", משום שלטענת השוטר רצון הוא אינו חוקר – טענה שכאמור עלתה רק במסגרת החקירה הנגדית כשבחקירה הראשית טען שביקש מהנאשם להלוות עמו לתחנת המשטרה "כדי שנדבר שם ונראה אם אפשר לפתור את הבעיות" - וכי די בכך כדי להקים סמכות לדרוש מהנאשם להילוות לשוטר לתחנה, עדיין ראוי היה במסגרת שיקול הדעת הנתון לשוטר, עפ"י הוראת סעיף 67 לחוק המעצרים, לעשות שימוש בסמכותו ולזמן את הנאשם לתחנת המשטרה למועד אחר שייקבע, עפ"י הוראות הנוהל, הקבועות בפקודות המשטרה לעיכובו של חשוד, כשלא נטען שהיה בכך "כדי להפריע להמשך הטיפול המשטרתי".

לסיכום פרק זה:

1. על פניו ברור שהשוטר רצון לא עשה שימוש בסמכות לעכב את הנאשם, על פי סעיף 67(א) לחוק המעצרים, שכן זהותו ומענו של הנאשם היו ידועים והוא לא התכוון לחקור אותו במקום הימצאו או למסור לו מסמכים, כהוראת הסעיף.
2. לכאורה פעל השוטר רצון על פי הוראת סעיף 67(ב) לחוק המעצרים כשביקש מהנאשם להילוות עמו לתחנת המשטרה, כשעל פניו, על פי הודאת הנאשם בפניו, כגרסתו, עבר הנאשם עבירה, או לפחות היה יסוד סביר לחשד שעבר עבירה והתמלא התנאי הראשון.

השאלה האם התמלא התנאי השני המצטבר, כשכאמור לא הייתה בעיה בזיהוי הנאשם ועפ"י גרסת השוטר רצון לא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לחקור אותו במקום הימצאו, למעט העובדה שהוא אינו חוקר.

כאן גם מתעורר ספק באמינות גרסת השוטר רצון כפי שעלתה על ידו בחקירתו הנגדית, לפיה היה עליו להורות לנאשם להתלוות לתחנת המשטרה לצורך חקירתו, לאור גרסתו בעדותו הראשית, לפיה ביקש ממנו להילוות עמו לתחנת המשטרה כדי שיראו "אם אפשר לפתור את הבעיות" – ולא לצורך חקירה.

1. מעבר לספק הקם בשאלת מילוי התנאים הקבועים בסעיף 67(ב), באופן המטיל ספק בסמכות השוטר רצון להורות על עיכוב הנאשם ובחוקיות מתן ההוראה לנאשם להתלוות אליו, ספק הפועל לטובת הנאשם, מתעוררת גם שאלת סבירות שיקול הדעת שהפעיל השוטר רצון באותו מעמד.
2. כאמור לעיל, עשיית שימוש בסמכות העיכוב מטילה מגבלה על חירותו של אדם, קל וחומר מתן הוראה לחשוד להילוות עם השוטר לתחנת המשטרה. ככל פגיעה בחירותו של אדם, הגבלה זו יכולה להתבצע רק במסגרת סמכויות הנתונות כחוק, כשאין ספק בנחיצות השימוש בהגבלת החירות.

וכך כותב המלומד י. קדמי, בספרו על סדר הדין בפלילים חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, תשס"ח), על זכויותיו של חשוד להתנגד לעיכובו שלא כדין: "אין אדם חייב להשלים עם עיכובו, אלא אם כן המדובר בהגבלה כחוק. עיכוב שלא כחוק – מקנה לנעכב זכות התנגדות, לאמור: זכות לפטור את עצמו מן ההגבלה שמטיל עליו העיכוב, וללכת לדרכו באין מפריע; ובלבד שלא יעשה יותר מאשר ראוי לעשות בעניין זה באורח סביר". (שם בעמ' 30).

1. לאור המסקנה, העולה מהאמור לעיל, בדבר אי חוקיות העיכוב והספק בדבר קיומו של התנאי השני, העומד בבסיס הסמכות לדרוש מהנאשם להילוות לתחנת המשטרה, ספק המערער את חוקיות הדרישה, שכך או כך עומדת בסתירה להוראות הנוהל המשטרתי ושבנסיבות העניין הייתה לא מדתית ולא סבירה, קמה לנאשם הזכות להתנגד לדרישה באורח סביר.

השאלה: מה עשה הנאשם כדי להתנגד לעיכוב ולדרישה להילוות לשוטר רצון לתחנת המשטרה והאם מעשיו מהווים התנגדות סבירה בנסיבות על מנת להשתחרר מן העיכוב ומן הדרישה להילוות לתחנת המשטרה.

1. הנאשם מואשם בכך, כי בתגובה להודעה שנמסרה לו, על ידי השוטרים שהגיעו לביתו, על עיכובו העליב את השוטר רצון בכך שאמר לו "תעוף מפה מניאק" ותקף אותו, בכך שאחז בחולצתו, דחף אותו והחל לבעוט בו.
2. נבחן ראשית את הראיות המתייחסות לעבירת העלבת עובד ציבור ולאחר מכן את הראיות המתייחסות לעבירת תקיפת שוטר.

לאחר שאקבע ממצאים לגבי מעשיו של הנאשם, בכל אחת מן העבירות בהן הוא מואשם, אדון בשאלה האם היוו אלה התנגדות סבירה בנסיבות על מנת להשתחרר מן העיכוב הבלתי חוקי.

1. העלבת עובד ציבור

השוטר רצון לא סיפר מיוזמתו, במהלך חקירתו הראשית, שהנאשם העליב אותו לאחר שביקש ממנו להתלוות אליו.

רק לאחר רענון זכרונו, מתוך הדו"ח שערך, הוסיף "אני רואה שכתבתי שהוא אמר לי לעוף מפה וקרא לי מניאק", וגם אז לא טען שהוא זוכר שהדברים הוטחו בו על ידי הנאשם, אלא שהם כתובים עלי דף.

שני השוטרים הנוספים שהיו במקום לא העידו כלל ששמעו את הנאשם מעליב את השוטר רצון.

הנאשם התמיד בהכחשתו שהעליב את השוטר רצון ושאמר לו את המיוחס לו בכתב האישום.

התוצאה היא שהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם העליב את השוטר רצון, כמיוחס לו בכתב האישום.

1. תקיפת שוטר

עדותו של השוטר רצון מהווה את הציר המרכזי של ראיות התביעה, המתייחסות לתקיפתו על ידי הנאשם, כשעדויותיהם של השוטר פוגל והשוטר טופז אמורות לחזק את גרסתו.

מעדויותיהם של שלושת השוטרים עולה כי נוכח סירובו של הנאשם לדרישה של השוטר רצון להילוות עמם לתחנת המשטרה, הודיע לו השוטר רצון על מעצרו.

מעדותו של השוטר רצון אף עלה כי ההתנהגות האלימה של הנאשם כלפיו, המתוארת בעובדות כתב האישום, החלה לאחר שהודיע לו על מעצרו ולא לאחר עיכובו והדרישה ממנו להילוות לתחנת המשטרה.

כיצד, אפוא, בא לידי ביטוי סירובו של הנאשם לעיכובו ולדרישה להילוות עם השוטרים לתחנת המשטרה?

וכך תיאר השוטר רצון את התנהגותו של הנאשם לאחר שהודיע לו על עיכובו ודרש ממנו להילוות עמו לתחנת המשטרה "הודעתי לו שהוא מעוכב בגין גרימת נזק וביקשתי ממנו להתלוות אליי. הוא סירב ונכנסתי אליו הביתה. ביקשתי ממנו כמה פעמים לבוא לתחנה... הוא סירב לבוא. לכן הודעתי לו שהוא עצור. ביקשתי ממנו שוב לבוא איתי והוא עדיין סירב..." – הא ותו לא. אין כל תיאור על אלימות כלשהי שהשתמש בה הנאשם בשלב זה, לאחר שנדרש להילוות עם השוטרים לתחנת המשטרה, אלא תיאור של התנגדות פסיבית בלבד.

השוטר פוגל, שמזכר שרשם סמוך לאחר האירוע הוגש חלף עדות ראשית, לא זכר כלל את האירוע ואת סדר ההתרחשויות במהלכו.

את המזכר פתח השוטר פוגל בתיאור לאקוני של התנגדות הנאשם לעיכובו ובהמשך למעצרו: "בהמשך לאירוע מוקד 155 התנגד החשוד שקרוב אליהו... לעיכוב ולאחר מכן התנגד למעצר ותקף את השוטר רצון...".

כשהתבקש על ידי ב"כ הנאשם לתאר את סדר העניינים מבחינת התנגדותו של הנאשם למעצר ותקיפתו של השוטר רצון סיפר: "הכול היה ביחד. לפי מה שאני קורא, הנאשם התנגד לעיכוב ותקף את השוטר... מרגע שהודע לנאשם על העיכוב, הוא התחיל להתנגד ותקף את רצון. כשהוא הודיע לו על המעצר, המשיך לתקוף אותו".

רק כשעומת עם גרסתו של השוטר רצון, שהובאה לעיל, תוך שהוא מעיין במזכר שרשם, חזר בו מעט מהדברים ובגרסה מבולבלת הסביר "כתוב שהוא התנגד לעיכוב... אחר כך כתוב שהוא התנגד למעצר ותקף את השוטר. בין העיכוב למעצר הייתה התנגדות. איזו התנגדות אני לא יודע. הוא הרביץ לו כל האירוע. יכול להיות באיומים הוא אמר שהוא לא יתלווה אליו. כל זה מצדיק מעצר".

השוטר טופז, שגם המזכר שרשם סמוך לאחר האירוע הוגש חלף החקירה הראשית, תיאר בחקירתו הנגדית את התנהגותו של הנאשם לאחר שהודע לו על עיכובו וסיפר "ביקשו ממנו להתלוות והוא לא הסכים. שוטרים לא סתם משתמשים בכוח. הם מבקשים להתלוות. כשחשוד מסרב לעיכוב, נאלצים להשתמש בכוח כדי לעצור אותו" ואישר, לבקשת ב"כ הנאשם, כי התנגדותו התקיפה לכאורה של הנאשם הייתה לאחר שהשוטרים רצון ופוגל ביקשו לעצור אותו.

מכל האמור לעיל מצטיירת תמונה לפיה הנאשם לא השתמש בכל אמצעי אלים כדי למנוע את עיכובו וכדי להביע את התנגדותו להילוות עם השוטרים לתחנת המשטרה ומכאן שההחלטה על מעצרו, לא באה בתגובה להתנהגות אלימה כלשהי, אלא אך ורק בתגובה לסירובו לעיכוב ולדרישה להילוות עמם לתחנת המשטרה, מכוח הוראת סעיף 23(ב) לחוק המעצרים שזה לשונו:

"שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב"

סמכות המעצר, על פי הוראה זו, יונקת את כוחה ואת צידוקה מסמכות העיכוב. ככל שהחלטת העיכוב נגועה באי חוקיות או באי סבירות היא משליכה באופן ישיר על חוקיות החלטת המעצר.

לאחר שקבעתי כי ההוראה לעכב את הנאשם ובהמשך הדרישה ממנו להילוות לתחנת המשטרה ניתנו תוך חריגה מהוראת סעיף 67 לחוק העצרים בסטייה מהוראות הנוהל המשטרתי, באופן לא מידתי ולא סביר, פועל יוצא מכך שההוראה על מעצרו של הנאשם והפגיעה בחירותו אף היא ניתנה שלא כדין.

וכך כותב המלומד י. קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, תשס"ח) על זכויותיו של חשוד להתנגד למעצרו שלא כדין:

"כאשר מדובר במעצר ללא צו, שלא על פי החוק, אין אדם חייב להשלים עם צמצום זכותו לחירות, וקמה ועומדת לו הזכות להתנגד לאותו מעצר: למנוע אותו, להתחמק ממנו ולברוח אם נעצר... הכלל הוא כי שמורה לו, לאדם שמבקשים לעצרו שלא כחוק, הזכות להתנגד לאותו מעצר; וזכות ההתנגדות כוללת לא רק את הזכות הסבילה להתחמק – ואפילו לברוח – מן המעצר; אלא – גם את הזכות הפעילה להתנגד למעצר בכוח סביר. הייתה ההתנגדות כדין – לאמור: למעצר שלא כחוק – לא יהיה בה, כשלעצמה, משום מעשה עבירה; ובלבד שלא חרגה מן הסביר וההולם באותן נסיבות... מידת הכוח שרשאי לנקוט בה אדם המתנגד למעצר בלתי חוקי מותנית, מטבע הדברים, במידת הכוח הננקטת נגדו על מנת לכפות עליו את המעצר: צריכה זו להיות מידת כוח שאינה מופרזת בנסיבות העניין, על פי אמת מידה סבירה של הגיון ושכל ישר. הנטייה היא, שלא להחמיר עם המתנגד ולהותיר לו מרחב פעולה להתנגדות, ככל שהדעת סובלת" (עמ' 143 – 146)).

1. השאלה: האם הכוח שהפעיל הנאשם, כדי להתנגד ולמנוע את מעצרו, היה מידתי וסביר, בנסיבות המקרה.

נבחן שאלה זו לאור גרסאות השוטרים רצון, פוגל וטופז מזה וגרסאות הנאשם ואשתו הגב' פרידה שקרוב, מזה.

על פי גרסתו של השוטר רצון, הוא הודיע לנאשם שהוא עצור, לאחר שפניותיו החוזרות ונשנות אליו להילוות עמו לתחנת המשטרה נתקלו בסירוב.

וכך תיאר, השוטר רצון, בעדותו, את שאירע לאחר שהנאשם סירב גם למעצרו "רציתי לתפוס אותו, אז הוא תקף אותי. לדעתי הוא תפס אותי בחולצה וזרק אותי. כשעמדתי לגשת אליו שוב, הוא התחיל להשתולל, נשכב על מיטת אשתו והתחיל להשתולל עם הידיים והרגליים ולא הצלחתי לגשת אליו".

גרסה דומה עולה מהמזכר שרשם השוטר פוגל סמוך לאחר האירוע ובו תיאר כי לאחר שהודע לנאשם על מעצרו הוא "התנגד למעצר ותקף את השוטר דרור רצון על ידי כך שתפס בחולצתו ודחף אותו... כמו כן החל לבעוט ולהשתולל בחדר... והמשיך בהתנהגותו הפרועה, כשהוא מניף ידיו לכל עבר על מנת לפגוע בנו ובועט בנו כדי להרחיק אותנו ממנו".

אין מחלוקת כי בשלב כלשהו של האירוע הורה השוטר רצון לשוטר פוגל לרסס את הנאשם בגז פלפל וכי האחרון ביצע את ההוראה והשתמש נגדו בגז פלפל.

על פי גרסת השוטרים רצון ופוגל, ההחלטה לרסס את הנאשם בגז פלפל התקבלה נוכח התנגדותו למעצר, באופן שתואר על ידם, כאמור לעיל.

בהמשך תיארו השוטרים רצון ופוגל שהנאשם המשיך להשתולל ולהתנגד למעצרו תוך הנפת ידיו ורגליו, כשבמהלך התנגדותו בעט ואחז בשידה עליה הייתה מונחת הטלוויזיה, לכן אחזו ברגליו, גררו ומשכו אותו "החוצה מהחדר אל מחוץ לבית", שם נכבל בידיו מאחור והועבר בניידת להמשך טיפול בתחנת המשטרה.

השוטר טופז, לא הזכיר במזכר שרשם לאחר האירוע שהנאשם רוסס בגז פלפל ותיאורו את התנגדותו של הנאשם למעצרו כולל את השלב שלפני ואחרי השימוש בגז הפלפל נגדו, ללא כל הבחנה בין השלבים.

בעדותו בבית המשפט הוסיף העד ותיאר כי היה שימוש בגז פלפל, אך לא זכר באיזה שלב נעשה השימוש בגז נגד הנאשם.

הנאשם הכחיש מכל וכל שתפס בחולצתו של השוטר רצון ודחף אותו, כשלטענתו במהלך כל האירוע, מתחילתו ועד סופו היה במיטה, שם ריססו אותו השוטרים בגז פלפל ומשם גררו אותו ברגליו החוצה לחצר, כשבחצר סובבו אותו עם הפנים לרצפה, קשרו את ידיו וכך כשהוא קשור גררו אותו 3-4 מ' ליציאה לכביש של רחוב הירדן לניידת.

אשתו של הנאשם, נכה על כסא גלגלים, הובאה כעדת הגנה והעידה כי ישנה עם הנאשם במיטה "פתאום ראיתי מושכים את בעלי מהמיטה עם הרגליים החוצה [...] השוטרים השתמשו בגז מדמיע על בעלי. גם אני נפגעתי. אני לא יודעת למה הם התיזו. אני רק יודעת שזה שרף לי. הם משכו את בעלי עם הרגליים החוצה [...]לא ראיתי שבעלי עשה לשוטרים כלום".

הוכח גם שכתוצאה מגרירתו של הנאשם, שהיה כבן 58 ביום האירוע, מחדרו החוצה נגרמו לו חבלות, וכפי שצוין בדוח סיכום אשפוז ממחלקה פנימית א' במרכז הרפואי ע"ש א. וולפסון, מתאריך 16.5.08 "גופו מכוסה בהמטומות"

1. לא ראיתי צורך לקבוע איזה מהגרסאות עדיפה עליי, שכן גם על פי גרסת עדי התביעה, ככל שהנאשם הביע התנגדות אקטיבית ופעילה, באמצעים פיזיים – תפס בחולצתו של השוטר רצון ודחף אותו או זרק אותו, השתולל והניף ידיו ורגליו, כשהוא שוכב במיטה, בניסיון למנוע מהשוטרים להתקרב אליו ולבצע את המעצר המיותר, הנגוע באי חוקיות, כתגובה לניסיונם של השוטרים להוציא אותו מביתו - ניתן לקבוע שמעשיו היו בתוך מרחב הפעולה שהדעת סובלת להתנגדות למעצר והם מהווים התנגדות סבירה ומדתית, בנסיבות העניין למעצר בלתי חוקי.
2. סוף דבר

לאחר שהוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם שבר את הגדר, שנבנתה על ידי העירייה, אני מרשיעה אותו הנאשם בעבירה של היזק לרכוש במזיד, על פי סעיף 452 לחוק העונשין.

לאחר שהגעתי למסקנה שלא הוכח לפניי שהנאשם העליב את השוטר רצון, כמיוחס לו בכתב האישום, אני מזכה אותו מעבירות של העלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

לאחר שהגעתי למסקנה שלנאשם עמדה הזכות להתנגד למעצרו תוך שימוש בכוח סביר, לאחר שההחלטה על עיכובו, הדרישה ממנו להילוות עם השוטרים לתחנת המשטרה ובעקבות כך ההחלטה על מעצרו ניתנו תוך חריגה מסמכות והיו נגועים באי חוקיות וכי במעשיו לא חרג משימוש סביר ומידתי בכוח למניעת מעצרו, אני מזכה אותו מהעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, על פי סעיף 273 לחוק העונשין.

ניתנה היום, כ"ה אדר תשע"ד , 25 פברואר 2014, במעמד הצדדים