מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1. בפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך כספי של 28,170 ₪. ביום 14.7.2009 הגישה אופרייט ליס בע"מ (להלן- "התובעת") את התביעה שבפני, כנגד מתן סגל (להלן- "מתן"), הדס סגל (להלן- "הדס") ומנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן- "חברת הביטוח").
2. לטענת התובעת, היא חברה העוסקת באחזקת ציי רכב וליסינג תפעולי והייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, הבעלים של רכב מסוג מזדה 3 שנת 2006, מס' רישוי 63-308-14 (להלן "הרכב"). לטענתה, בהיותה של הדס עובדת בנק הפועלים בע"מ, הועמד לרשותה הרכב אשר הוחכר לבנק הפועלים בע"מ מאת התובעת (כתב התביעה, סע' 4). התובעת טוענת כי ביום 23.5.2008, בנסיבות שאינן ידועות לה, ""נעלם" הרכב ממקום חנייתו בבית שמש ונמצא לאחר כ- 10 דקות לערך ברחוב השבעה בבית שמש כאשר הוא נראה לעין, כלאחר תאונה ... אין לתובעת אלא להסיק כי הרכב נגנב או כי הועלם מידי מי שהיה מורשה להחזיקו מטעם הנתבעת 2 או ברשותה ולפי עמדת הנתבעת 3, במועד האירוע הרכב היה בחזקתו של הנתבע 1" (כתב התביעה, סע' 8 - 9). לאחר אירוע התאונה, פנתה התובעת לחברת הביטוח ואולם זו טענה כי היא אינה חבה בתגמולי הביטוח מאחר ולא התקיימו כל התנאים הרלבנטיים המביאים לתחולת פוליסת הביטוח (כתב התביעה, סע' 10). נוכח זאת, פנתה התובעת להדס וזו טענה בפניה כי עליה להגיש תביעה שכן, על פי כללי הפסיקה האירוע נשוא כתב התביעה שבפני עונה לדרישות פוליסת הביטוח ולכן על חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח לידי התובעת (כתב התביעה סע' 11).

התובעת טוענת כי מתן והדס חבים כלפיה בהיותם מי שהחזיקו ברכב, שמרו עליו ואשר על פי הוראות ההסכם או כל דין היה עליהם לדאוג לשמירתו, תקינותו ולקיום התנאים המקנים כיסוי לרכב ולשימוש בו על פי פוליסת הביטוח וכי חברת הביטוח חבה כלפיה בהיותה המבטחת של הרכב (כתב התביעה, סע' 12 - 14).

סכום התביעה הועמד על סך של 28,170 ₪, כדלקמן: ערך הרכב ביום 23.5.2008 הינו 55,082 ₪, מאחר והרכב הוגדר על ידי השמאי מטעם התובעת מסוג של "אובדן להלכה" הרי שהוא נמכר במצבו הניזוק והתובעת קיבלה עבורו סך של 29,091 ₪, מכאן כי התובעת חסרה את הסך של 25,991 ₪ כאשר לסכום זה יש להוסיף עלות שכ"ט השמאי בסך של 360 ₪ וכן הפרשי ריבית והצמדה (כתב התביעה, סע' 15).

1. לטענת הנתבעים 1 – 2, מתן והדס, בלילה שבין 22.5.2008 – 23.5.2008 אירע ל"ג בעומר, מתן קבע לבלות עם חבריו בחוף הים ולצורך כך נפגש עימם, עובר לכך, בבית שמש ברח' הרב הרצוג במקום המכונה "כביש הרייסים". בסמוך לאחר שמתן הוציא צידנית ובה בשר וקרח מתא המטען של הרכב, במטרה להעבירה לרכב אחר וכשהוא במרחק של 15 מ' מהרכב ובטווח ראייה, שמע כי "הרכב מותנע" מתן "הסתובב לכיוון הרכב שהחל בנסיעה", מתן "ביקש מחבריו שיתלוו אליו והוא החל להסתובב ברחבי בית שמש במטרה למצוא את הרכב ואכן הרכב נמצא לאחר כרבע שעה ברחוב השבעה בבית שמש לאחר שנפגע מתאונה" (כתב הגנה, סע' 3א - 3ה). מתן טוען כי הוא מסר גרסתו גם לשוטרים שהגיעו למקום התאונה. לאור כל האמור, טוענים הנתבעים 1 – 2 כי על בית המשפט להורות בדבר דחיית התביעה כנגדם תוך שהוא מקבל את התביעה בכל הנוגע לחברת הביטוח.
2. חברת הביטוח מודה כי היא ביטחה את הרכב ואולם טוענת כי אינה חבה לתובעת כל תגמולי ביטוח, שכן, "לא קוימו ע"י הנתבע 1 ההגנות הנדרשות לפי הפוליסה כתנאי מוקדם לכיסוי אירוע גניבה" (כתב ההגנה, סע' 9). חברת הביטוח מלינה כנגד הנתבעים 1 – 2 וטוענות כי אלו העלימו ממנה פרטים מהותיים ולא שיתפו עימה פעולה כפי הנדרש מהם, עוד נטען כי עולה חשד כבד לפיו הנתבעים 1 – 2 ניסו להונות אותה (כתב ההגנה סע' 14).
3. בפני התקיימו מספר דיוני הוכחות, במהלכן נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התובעת העידה הגב' סמדר תמן, המשמשת כמנהלת מחלקת הביטוח אצל התובעת (להלן- "סמדר"), מטעם הנתבעים 1 - 2, העידו הנתבע 1 - מתן סגל שהינו בנה של הדס; אור כהן, חברו של מתן ומי אשר נכח בעת האירוע הנטען (להלן- "החבר"), מטעם חברת הביטוח העיד השוטר איברהים באסל (להלן- "השוטר"); החוקר ג'קי רוזן (להלן- "החוקר"); רבקה מלכה (להלן- "רבקה"). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
4. על העדים: על מנת שהתמונה תהא בהירה, אתייחס להלן ובקצרה לכל אחד מן העדים אשר הופיעו בפני. סמדר - מנהלת מחלקת הביטוח אצל התובעת, תצהיר עדותה הראשית הוגש לבית המשפט והצדדים הסכימו שלא לחקור אותה עליו (פרוטוקול הדיון מיום עמ' 1 ש' 22 - 23). הנתבע 1 - מתן, הוא בנה של הנתבעת 2, הדס. מתן היה מי שהרכב הועמד לרשותו בלילה שבין 22.5.2008 ל 23.5.2008, מי שהרכב נגנב הימנו (לטענת הנתבעים 1 – 2); אור כהן – החבר, מי אשר לטענת הנתבעים 1 – 2 חיפש ומצא, ביחד עם מתן, את הרכב לאחר שזה נגנב הימנו; איברהים באסל - השוטר, העיד אודות החומר הקיים בתיק המשטרה בכל הנוגע לתאונה נשוא כתב התביעה שבפני; ג'קי רוזן - החוקר, הינו חוקר פרטי במקצועו, הוא נתבקש על ידי משרד החקירות "שאול טולדנו" לערוך חקירה עבור חברת הביטוח, לטענתו הוא אף נפגש עם מתן ואביו במקום התאונה ביום 12.6.2008 (נ/7 סע' 2).0506256487

דיון:

1. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ושקלתי את כל טענותיהם עולה כי דין התביעה להתקבל. להלן אפרט.
2. למען הנוחות וייעול הדיון יובהר כבר עתה כי אין מחלוקת בין הצדדים בעניין גובה הנזק (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 ש' 14 - 15). יריעת המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת האחריות, האם יש להטיל את האחריות לנזק שנגרם בשל האירוע נשוא כתב התביעה דנן על הנתבעים 1 – 2 (מתן והדס) או שיש להטילה על הנתבעת 3 (חברת הביטוח).
3. מטענות הצדדים, כפי שאלו הועלו בפני, עולה כי בעוד שהנתבעים 1 – 2 טוענים שבנסיבות המקרה דנן אירע מקרה ביטוח ומשכך על חברת הביטוח לשאת באחריות הרי שזו האחרונה טוענת כי חל מקרה המקנה לה פטור מאחריות למקרה הביטוח הנטען. כידוע, "נטלי ההוכחה של תביעת הביטוח מוקצים באופן הבא: על המבוטח, התובע תגמולי ביטוח, רובץ הנטל להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח, בעוד שעל המבטח, הטוען לפטור מאחריות, הנטל להוכיח כי מתקיים אחד הסייגים לאחריות החוזית או להיקפה" (ירון אליאס, דיני ביטוח, בהוצאת דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, הוצאה שנייה-2009, עמ' 646, (להלן- "אליאס")).
4. מעיון בפוליסת הביטוח עולה כי נכתב בה ש"תנאי לכיסוי בגין נזקי גניבה ו/או פריצה ו/או נזק בזדון תוך כדי גניבה ופריצה הוא כי מפתחות הרכב אינם נמצאים ברכב בזמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב וכי ברכב המבוטח מותקנים אמצעי המיגון הרשומים מטה כל זמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב" (ת/1 נספח ב'). הווה אומר, מקרה הביטוח הרלבנטי לענייננו הינו אירוע הגניבה וכן הנזק שנגרם תוך כדי גניבת הרכב, כאשר הנטל להוכיח התקיימות מקרה הביטוח מוטל לשכם המבוטחת. בעוד הנטל להוכחת הסייג מוטל לכתפי המבטחת – חברת הביטוח.
5. קביעתי מוצאת תימוכין אף בפסיקות הערכאות השיפוטיות כפי שאלו ניתנו במרוצת השנים, כדלקמן:
   1. בע"א (חי') 3116/04 יעקב כרסטני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 18.1.2006) [פורסם במאגרים המשפטיים], התייחסה כב' השופטת ש' וסרקרוג לגישות הקיימות בפסיקה בנוגע לנטל ההוכחה במקרה מהסוג דנן: "...כאשר מדובר ב"מקרה ביטוח" הכולל מעצם הגדרתו אלמנט שלילי, כמו למשל גניבה, שעל פי הגדרתו בסעיף 383 לחוק העונשין מכיל את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל" הרי שעל המבוטח להוכיח גם אלמנט שלילי זה ... גישה אחרת הייתה שאין מקום להבחנה בין סוגי הביטוח, וכי בכל מקרה על המבוטח להוכיח שלא הוא גרם למקרה הביטוח ... גישה אחרת – שלישית ... טענות שהמבוטח פעל במתכוון או שהגיש תביעה בכוונת מרמה, הם חריגים לכל פוליסה בין אם מדובר בעבירה פלילית ואין אם לאו" (שם, עמ' 12 – 13). בסופו של יום, הצטרפה כב' השופטת וסרקרוג לגישה השלישית, זו אשר הועלתה על ידי הנשיא מ' שמגר ופסקה כי: "...ניתן לומר שאין אדם גונב אצל עצמו. ברוב המקרים מי שמדווח על גניבה לא היה לו יד בביום הגניבה, ואם מבקש המבטח לסתור הנחה כזו מחובתו להרים הוא את נטל השכנוע" (שם, עמ' 14).

בתא"מ (י-ם) 12116-08-11 עבד אלסלאם חירבאוי נ' חסן קרעין (ניתן ביום 10.5.2012) [פורסם במאגרים המשפטיים], דן בית המשפט בטענת בעל דין לפיה: "...הוא לא נהג ברכב, שכן הרכב נגנב ממנו זמן קצר טרם התאונה לה טוען התובע. הנתבע טוען כי החנה את הרכב ליד ביתו ולא ידע שהרכב נגנב ממנו..." (שם, עמ' 2). בית המשפט פסק כי: "...על בעל הרכב הפוגע להוכיח מי נהג ברכב או כי הרכב נלקח ממנו ללא הסכמתו או ידיעתו. ואף עליו לעמוד בדרישת היסוד העובדתי של ס' 383 (מהי גניבה) לחוק העונשין התשל"ז-1977 ולהוכיח את טענת הגניבה בראיות מוצקות..." (שם, עמ' 3).

• 1. באשר לטענת חברת הביטוח כנגד התנהגותו של מתן בעת האירוע וכי בהתנהגותו יש כדי לפטור אותה מחבותה על פי הפוליסה. בתא"מ (שלום ת"א) 43131-08 ניצה פרחן ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (ניתן ביום 28.10.2010) [פורסם במאגרים המשפטיים] נפסק כי: "בהתאם לפסיקה, רובץ נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח על המבוטח. נטל זה נשאר עליו עד הסוף. על המבוטח להוכיח את התשתית הראייתית הראשונית של אירוע הבטוח ואז עובר הנטל אל המבטח להראות כי מקרה הבטוח אירע במעשה מכוון של המבוטח (ראה ע"א 391/89 וייסנר ואח' נ' אריה חברה לבטוח בע"מ פ"ד מ"ז (1) 837, ע"א 78/04 המגן חברה לבטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, ע"א 1845/90 סיני נגד מגדל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מ"ז (5) 661)." (שם, עמ' 2). בהקשר זה אציין ש"ההלכה היא שהתנהגות בלתי זהירה של המבוטח תפטור את המבטח מחבותו על פי הפוליסה בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד – הוא שהמבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת; והשני- הוא שהמבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או של אי איכפתיות ... נטל ההוכחה של התגבשות שני התנאים האמורים חל על המבטח" (ר' ת"א (ב"ש) 22031-04-10 סרוסי נ' ביטוח חקלאי חברה לביטוח בע"מ, עמ' 2, (ניתן ביום 10.5.2012) [פורסם במאגרים המשפטיים]). באופן דומה מבאר אף המלומד ירון אליאס בקובעו כי "כל תניה אשר יש בה כדי לשלול או לצמצם אחריות לנזקים, אשר לולא כן היו מכוסים על ידי הפוליסה, מהווה "סייג" כמשמעותו בדיני הביטוח" (אליאס בעמ' 638).
  2. אעיר כי בתא"מ (פ"ת) 28161-04-11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' קרפאי (ניתן ביום 12.6.2012) [פורסם במאגרים המשפטיים] התייחס בית המשפט לאופן בו מיושמת בחינת התנאים דלעיל ונפקות ההכרעה בבחינתם, עת פסק כי: "סקירת הפסיקה מעלה, כי קיימת התייחסות שונה ממקרה למקרה. כך לדוגמא...קבע בית המשפט כי מחזיק ברכב לא התרשל, למרות שהותיר את מפתחות הרכב בתוך מתג ההתנעה, מאחר ובכל הזמן הרלוונטי שמר על קשר עין עם הרכב ועמד במרחק מטרים ספורים ממנו בלבד. מנגד, בנמצא פסיקה הקובעת כי שוכר רכב התרשל גם במקום שבו הותיר את מפתחות הרכב בארון, אולם הארון לא היה נעול..." (שם, עמ' 3).

1. ממכלול הראיות שהובא בפני, הנני קובעת כי אירע מקרה ביטוח בכל הקשור עם הנזק שנגרם לרכב:
   1. ראשית, אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 23.5.2008 הרכב היה מעורב בתאונת דרכים. (ר' למשל: ת/1 סע' 7 – 9; נ/1 עמ' 1 ש' 20; נ/5 עמ' 1 בפרטי המקרה; נ/9 עמ' 1; פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 2 ש' 13 – 14 בו טען מתן כי בחקירותיו במשטרה אמר את האמת; סיכומים מטעם התובעת, עמ' 1 סע' 1; סיכומים מטעם מתן והדס, עמ' 2 סע' 11 וסיכומים מטעם חברת הביטוח, עמ' 2 סע' 3).
   2. שנית, אין מחלוקת בין הצדדים כי נגרם לרכב נזק ואף אין מחלוקת בנוגע לגובה הנזק, כמפורט לעיל. (עוד יושם לב כי פוליסת הביטוח הינה מסוג של ביטוח מקיף וחברת הביטוח הודתה כי ביטחה את הרכב בהתאם לתנאי הפוליסה (ר' למשל כתב הגנה בעמ' 1 סע' 7), בכתב התביעה, עמ' 2 סע' 14 נטען: "הנתבעת 3 חבה כלפי התובע בהיותה מבטחת הרכב על פי פוליסת הביטוח ובהיטען שתנאי הפוליסה קוימו לרבות דרישות המיגון המפורטות בע"מ 3 לספח הפוליסה", בכתב ההגנה מטעם מתן והדס, עמ' 2 סע' 4, נטען: "לנתבע 1 היה כיסוי מלא בפוליסה למקרה שהוא היה עושה את התאונה בעצמו. אין שום הגיון בכך שהתובע "ימציא" סיפר של גניבה שאין בו כדי להוסיף לו דבר אלא רק לגרוע מזכויותיו").
2. ממכלול הראיות שהובא בפני, הנני קובעת כי הוכח שהרכב נגנב, והכול ברמה הנדרשת בדין האזרחי:
   1. תיאור אירוע הגניבה: מתן העיד בפני כי: "החניתי את הרכב במקום שאפשר להחנות באיזור, העברנו שתיה פתחתי את תא המטען של הרכב כדי להעביר שתיה באמצעות המפתח, העברתי שתיה לרכב אחר ... העברתי אל הרכב של החברה שתיה, והלכנו לשבת בספסל ממש סמוך למקום שאני אהיה בשדה ראיה עם הרכב. פתאום אני ואור – חבר, אור ראה את הרכב שהתחיל לנסוע ... הרכב ברח לנו..." (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 2 - 3, ש' 30 - 32 ו- 1 - 7, בהתאמה).
   2. זהות הנהג ברכב וידיעתו של מתן: הוכח בפני, כי מי שנהג ברכב היה מר ויקטור אלאל (להלן- "ויקטור"). אומנם טען מתן, כי אינו ידע מי נהג ברכב (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 6 ש' 29; עמ' 10 ש' 1) אך גרסה זו דינה להידחות נוכח הסתירות הרבות שעלו בעדותו, בין אלו לעיל או שיפורטו בהמשך פסק הדין. משכך גם ניסיונו להרחיק עצמו מהיכרותו עם ויקטור עלאל (שם, עמ' 7 ש' 17 - 18) נידון לכישלון. זאת ועוד, כאשר נשאל החבר (אור) "אתה יודע שמישהו אחר ראה את ויקטור יוצא מהרכב", זה, ניסה להתחמק וטען תחילה כי: "אני לא יודע מי זה. יש הרבה ויקטור בעולם" (שם עמ' 15 ש' 13), כאשר עומת שוב עם היכרותו טען כי הוא מכיר אותו ואם לא די בכך: "מכירים. למדנו ביחד, באותה שכבת גיל" (שם, עמ' 15 ש' 25). רבקה, אשר הגיעה למקום התאונה ואימה גרה בסמוך מאוד, העידה בפני: "הם גדלו יחד, ויקטור ומתן הם חברים טובים, הייתי הולכת הרבה לאחות של ויקטור ואני יודעת" (פרוטוקול הדיון מיום 11.10.2012 עמ' 27 ש' 22- 23), עוד העידה רבקה כי כשמתן הגיע עם חבר למקום התאונה "הם צעקו על ויקטור על זה שהוא לקח את האוטו" (שם, עמ' 27 ש' 9 - 11). אדגיש כי עדותה של רבקה מקובלת עלי, אותות האמת ניכרו בה באופן מובהק. נוכח האמור הנני סבורה כי יש בכך כדי לתמוך בגרסה לפיה הרכב נגנב, ולו ברמה הנדרשת בדין האזרחי. נדמה ולא ניתן שלא להביע תמיהה רבתית בדבר טענתו של מתן כי לא ידע מי נהג ברכב בעוד שמכלול הראיות, הישירות והנסיבתיות מובילות לכיוון אחד - ברור – ויקטור אלאל הוא זה שנהג ברכב ומתן חברו של ויקטור, ידע מכך ואף ניהל עימו דין ודברים בסמוך מאוד לאחר קרות אירוע תאונת הדברים. למעשה, לא הונחה בפני בית המשפט כל תשתית לכך שמתן נתן לויקטור רשות לנהוג ברכב. תימוכין לכך אף ניתן למצוא בעדותה של רבקה לפיה מתן ואור תקפו את ויקטור על שלקח את הרכב.
3. ממכלול הראיות שהובא בפני, הנני קובעת כי חברת הביטוח עמדה בנטל להוכיח התקיימות הסייג לפוליסת הביטוח, כפי שזה בואר לעיל:
   1. מתן טען, בחקירתו במשטרה מיום 23.5.2008, כי: "אני מבקש להתלונן על גניבת הרכב של אמא שלי שהיה ברשותי אתמול ואחר כך עשו בו תאונה ונטשו אותו..." (נ/1 עמ' 1 ש' 2), הטענה כי הרכב נגנב חזרה על עצמה במסגרת ההליכים שבפני כאשר אלו חזרו והדגישו כי בעת אירוע הגניבה מתן לא היה בתוך הרכב (ר' למשל פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 2 - 3, ש' 30 - 32 ו- 1 - 7, בהתאמה). בכך למעשה מודים מתן והדס כי בעת שהרכב נגנב, לשיטתם, מתן לא היה בתוך הרכב.

לפיכך, שומה על בית המשפט לבחון האם התקיים הסייג הרלבנטי, מפוליסת הביטוח, לפיו: "מפתחות הרכב אינם נמצאים ברכב בזמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב וכי ברכב המבוטח מותקנים אמצעי המיגון הרשומים מטה כל זמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב". סייג זה בנוי למעשה משני נדבכים, עתה נבחן את הנדבך הראשון המהווה תנאי לתחולת פוליסת הביטוח. העובדה לפיה בעת הגניבה מפתחות הרכב לא היו בתוכו.

טרם נעשה כן ונוכח טענת חברת הביטוח כי התקיים בנסיבות המקרה דנן, סייג הפוטר אותה מאחריותה על פי פוליסת הביטוח. הגם שהפוליסה הינה מסוג של "ביטוח מקיף". שכן, לשיטתה: "לא קוימו ע"י הנתבע 1 ההגנות הנדרשות לפי הפוליסה כתנאי מוקדם לכיסוי אירוע גניבה" (כתב התביעה, עמ' 2 סע' 9). כמו גם נוכח טענת חברת הביטוח לפיה מתן נהג משום התנהגות בלתי זהירה, כזו אשר פוטרת אותה מחבותה, אעיר כי במסגרת חלק זה של פסק הדין, אבחן את הנדבך הראשון יחד עם הסייג הקשור עם רמת התנהגות סבירה, זאת למען ייעול הדיון.

• 1. מיקום מפתחות הרכב: מתן טען בחקירתו במשטרה מיום 23.5.2008 כי: "אני לא זוכר איפה שמתי את מפתחות הרכב, אני אמרתי לשוטרים שהם נשארו בסוויץ אבל מה שלא נראה לי זה שאני פתחתי את הבגז עם המפתח על מנת להוציא צידנית עם קרח לכן סביר שהמפתחות לא נשארו בסוויץ..." (נ/1 עמ' 1 ש' 6 - 8). בחקירתו במשטרה מיום 25.5.2008 טען מתן כי: "...אני פתחתי את הבגאז' והוצאתי את הצידנית והקרח והעברתי את הדברים לרכב של אור ולא זוכר איפה המפתחות היו וכנראה נשארו על הבגאז'" (נ/1 עמ' 2 ש' 28 - 29). כאשר נשאל מתן בחקירתו האמורה היכן היו מפתחות הרכב בעת שהגיע למקום התאונה, השיב: "שאני הגעתי למקום הם היו בסויץ" (נ/2 עמ' 2 ש' 23 - 24). בהודעה שמסר מתן לחוקר הביטוח טען כי: "מכיוון שפתחתי את הבגאז', המפתחות היו או על הבגאז' או שנפלו בדרך לספסל" (נ/4, נספח ב' עמ' 8). בחקירתו הנגדית העיד מתן: "... אם הייתי זוכר המפתח היה נשאר אצלי. כנראה שהוא אבד לי מההליכה לספסל" (שם, עמ' 7 ש' 32). בפני החוקר טען מתן (במקום אחר), כי יכול והמפתחות היו מונחים על תא המטען (נ/10 עמ' 13). יודגש כי לשוטרים שהגיעו למקום התאונה מסר מתן שהמפתחות היו ברכב וגרסתו זו לפיה המפתחות לא היו ברכב, הועלתה על ידו, לראשונה רק לאחר מכן. בעוד שהאירוע היה בשעה 1:00 לערך ביום 23.5.2012, טענתו כי המפתחות לא היו ברכב הועלתה בחלוף למעלה מתשע שעות, עת נחקר בתחנת המשטרה, בשעות הבוקר של יום 23.5.2012. למעשה, משלל אמירותיו של מתן, עד לנקודה זו, עולות מספר חלופות עובדתיות, למיקום מפתחות הרכב בעת הגניבה: במנעול תא המטען של הרכב, בדרך שבין הרכב לספסל עליו התיישב מתן וברכב. לדידי, גרסתו הראשונית והסמוכה לאירוע נראית בעיני האותנטית והעדיפה, לפי גרסה זו, כפי שהועלתה בפני השוטרים שהגיעו למקום התאונה הרי שהמפתחות היו ברכב בעת גניבתו הנטענת (נ/5 עמ' 1). מתן אף הודה בחקירתו במשטרה מיום 23.5.2008 כי הוא ציין בפני השוטרים שהמפתחות היו ב"סוויץ" (נ/1 עמ' 1 ש' 6 - 7), אעיר כי ניסיונו להכחיש עובדה זו כפי שנעשה בחקירתו הנגדית נדחה על ידי מכל וכל (ר' למשל פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011, עמ' 8 ש' 10 - 12). אם לא די בכך, לאחר שנשאל מתן, בחקירתו הנגדית, פעם נוספת אודות מיקום המפתחות הודה כי בעת הנהיגה - הנהיגה בידי אחר - המפתחות היו בתוך הרכב: "בזמן הנהיגה הם כן היו בסוויץ. כדי לנהוג ברכב הם היו צריכים להיות בסוויץ" (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 8 ש' 18).
  2. מרחק מהרכב: לטענת מתן והדס בסיכומיהם בעת שהרכב נגנב, מתן וחבריו "ישבו בספסל שברחוב הרצל לקראת הצומת של מה שנקרא בפיו "כביש הריסים" לכיוון גבעת שרת פחות ממרחק של 10 מטרים מהרכב החונה" (שם, עמ' 1 סע' 6). ברם, כאשר נשאל מתן בחקירתו הנגדית מה היה המרחק בינו לבין הרכב השיב: "לא יודע בדיוק. בערך בין 15 ל 50 מ'. אני לא יכול למדוד מרחק בעין" (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 5 ש' 19), חברו של מתן, אור כהן טען בחקירתו במשטרה מיום 25.5.2008 כי:"ישבנו בשדרות הדקל שם והחנינו את המכוניות במרחק של כעשרים מטר או משהו כזה" (נ/5), זה באשר למרחק בין הרכב למתן בעת האירוע. ללמדך כי קיימות סתירות עובדתיות בנקודה זו, המרחק בין הרכב לבין מתן, לפי הטענות היה: 10 מ' או 15 מ' או 20 מ' או כל מרחק אחר עד ל- 50 מ'. מובן מאליו כי קיים פער משמעותי בין 10 מ' ל- 50 מ'. ודוק- הטענה כאילו המרחק בין הרכב למתן היה 10 מ' וכאילו היה קשר עין נשללת על ידי מצב הדברים כהוויתו כפי שאירע והוצג בפני, לא ייתכן כי יתקיים קשר עין אך זה יגלה את הרכב נוסע בלי שיבחין לפני במישהו שמתקרב לרכב, שיפתח את הרכב בין אם באמצעות המפתח או באמצעי אחר ולכל הפחות בלי שיבחין כי פלוני הולך בטווח שבין הרכב לבינו.
  3. קשר עין עם הרכב: מתן העיד בפני כי: "אני ראיתי את הקצה האחורי של הרכב..." (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 10 ש' 29), בהודעתו לחוקר טען כי: "אף אחד לא יכול לראות את האוטו כי דווקא שטוח מאחורה" (נ/10 עמ' 6). מעיון בתמונות שהוגשו לתיק בית המשפט (נ/9) וצולמו על ידי החוקר, עולה, בבירור, כי אין קשר עין בין הספסל אשר לטענת מתן הוא וחבריו ישבו עליו לבין מיקום הרכב שניות לפני גניבתו הנטענת, החוקר שב על גרסה זו בחקירתו הנגדית והיא מהימנה ומקובלת עלי במלואה (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 17 ש' 7 - 21).
  4. האזור ממנו נגנב הרכב: מתן העיד בפני כי המקום היה מקום מפגש של רכבים בבית שמש (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 3 ש' 32), כאשר מהרכבים שנכחו במקום, הוא הכיר רק 2, של חבריו, "מהחברים לא היו עוד רכבים" (שם, עמ' 4 ש' 4). מתן אף העיד כי במקום נכחו מספר קבוצות אך טען כי לא זכר מי היה שם בדיוק (שם, עמ' 6 ש' 11 - 12). גם החבר העיד באופן דומה כי נכחו במקום אנשים נוספים, "ישבנו על הספסל עם כמה חברה..." (שם, עמ' 13 ש' 21) וכי נכחו במקום 8 או 10 חברים (שם, עמ' 13 ש' 8 - 9). לגבי שעת האירוע אין מחלוקת, כלל הצדדים להליך זה אינם חלוקים כי הגניבה הנטענת אירעה בסביבות השעה 1:00 לערך.
  5. החיפושים אחר הרכב: גרסתו של מתן הינה כי מיד לאחר אירוע הגניבה הנטען, "התקשרנו לחבר להגיד לו שאנו לוקחים את הרכב שלו" (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011, עמ' 3 ש' 7 - 8), החבר העיד מנגד כי: "עשינו טלפונים לחברה מבית שמש לראות אם מישהו ראה את הרכב" (שם, עמ' 13 ש' 32). עוד העיד החבר כי השניים עלו לרכב שלו "אני עליתי על הרכב שלי ביחד עם מתן" (שם, עמ' 13 ש' 27 - 29). קרי השניים לא עלו לרכב של החבר הנטען על ידי מתן (רפי בלאיש) אלא לשל אור. באשר לטענה כאילו החבר קיבל מכה מהרכב בזמן שזיהו את תחילת גניבתו והחלו בחיפושים אחריו, הרי שדין טענה זו להידחות כמפורט מטה.
  6. פציעתו של החבר: מתיאור אירוע הגניבה עצמו על ידי מתן, עלתה סתירה נוספת. מתן טען כי בעת שהבחינו הוא והחבר (אור) בכך שהרכב מתחיל בנסיעה, החבר רץ לרכב והצליח ליצור עימו מגע, כתוצאה מכך נחבל בידו. כך העיד בפני מתן: "אור קיבל מכה כנראה מהדלת של האוטו" (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 3 ש' 7) ובהמשך: "אור ניסה לעצור את הרכב בכך שהוא ניסה לפתוח את הדלת והוא קיבל מכה מהדלת. זה הדרך שניסינו לעצור את האוטו" (שם, עמ' 6 ש' 31 - 32), החבר מנגד העיד בפני כי לא הצליח להגיע לרכב שהחל בנסיעתו: "לא הספקתי להגיע, ורצתי לרכב שלי. אם הייתי מספיק זה היה טוב, כמובן שלא הצלחתי להגיע אליו. ניסינו לרוץ, אבל הוא היה כבר בנסיעה. הוא החל בנסיעה רצנו לרכב שלנו התנענו התחלנו בחיפושים" (שם, עמ' 15 ש' 1 - 3). כאשר נשאל החבר: "אמר מתן שניסית לפתוח את הדלת של הרכב בזמן שרדפת אחריו וקבלת מכה", השיב החבר: "לא נכון" (שם, עמ' 15 ש' 6 - 7). החבר, סתר לחלוטין את גרסתו של מתן כאילו קיבל מכה מהרכב. לדידי, עדותו של החבר בנקודה זו, אשר סתר את הטענה באופן חד משמעי עדיפה על פני גרסתו של מתן, הגם שהחבר מסר בחקירתו המשטרתית מיום 25.5.2008 כאילו נפגע מהרכב (נ/5) וכעת אף הוא, כמו מתן, סתר את עצמו.
  7. ממכלול הראיות שהונח בפני בית המשפט עולה כי מתן עזב את הרכב והתמקם במרחק של למעלה מעשרה מטרים לכל הפחות כשאין קשר עין בינו לבין הרכב, כשהוא אינו יודע (לשיטתו) היכן מפתחות הרכב. ודוק- הנני סבורה כי המפתחות היו ברכב. הכל כאשר עסקינן בשעת לילה מאוחרת, מה גם שבסמוך למקום האירוע היו צעירים ורכבים נוספים, שחלקם אינם מוכרים לו והכול באזור שהיה ידוע כמקום מפגש של כלי רכב לקראת נסיעה משותפת הלאה. בהתנהלות זו של מתן יש משום רשלנות רבתית. הנני סבורה כי מתן חזה (ובוודאי שהיה יכול והיה עליו לחזות) אפשרות קרובה שהתנהגותו עלולה לגרום לתוצאה המזיקה- גניבת הרכב, או הערכת הסיכון בפועל תוך התייחסות מנוכרת מצידו לאירוע שאירע וכי הוא נהג, לכל הפחות באי איכפתיות. (ר' למשל ע"א (מרכז) 4275-10-11 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ נ' מנחם ינוד דוד, ניתן ביום 26.1.2012 [פורסם במאגרים המשפטיים]. בדיוק למקרה מסוג זה, נדמה ויפים דבריו של המלומד ירון אליאס:"...קיימים מצבים שבהם יהיה מוצדק לשלול את זכאות המבוטח לתגמולים חרף העובדה שהתנהגותו אינה עולה כדי גרימה מכוונת של הנזק. כך לדוגמא, הכלל הביטוחי שלפיו אין המבטח חל בגין נזק שנגרם עקב רשלנות רבתי של המבוטח (המלווה ביסוד נפשי של פזיזות), ניתן להצדקה על יסוד שיקולים של תום לב ושל יעילות כלכלית." (אליאס, עמ' 952).

1. נוכח האמור הרי שאין כלל צורך לדון (ואף טענה זו לא הוכחה) בנדבך השני, קיומם של אמצעי מיגון עובר לגניבה.
2. טענה נוספת של חברת הביטוח: בסיכומיה טוענת חברת הביטוח כי מאחר והנהג ברכב, ויקטור אלאל נהג בהעדר רישיון נהיגה בתוקף היא פטורה מחובתה על פי הפוליסה (שם, סע' 4) ואולם טענה זו המועלית רק בשלב הסיכומים על ידי חברת הביטוח, מבלי שנתנה לכך כל הסבר, דינה להידחות. טענה זו הועלתה באופן סתמי, ללא שחברת הביטוח מפנה להוראה הספציפית התומכת טענתה, בין אם בפוליסת הביטוח ובין אם בחוק הרלבנטי. זאת ועוד, מעיון במכתב הדחייה של חברת הביטוח בעת שהוגשה לה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח עולה כי טענה זו כלל לא הועלתה על ידה טענה מסוג זה (ר' נספח ו' בכתב התביעה). מה גם שהוכח, ברמה הנדרשת בדין האזרחי, כמפורט לעיל כי הרכב נגנב כאשר יחד עם קביעה זו הוכח גם כי מתן נהג משום התרשלות רבתית וכי אירע הסייג הקבוע בפוליסת הביטוח הרלבנטית.
3. נוכח כל האמור לעיל ובשים לב לעמדת ב"כ הצדדים (כפי שנכתבה אף בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני) כי השאלה שיש להשיב עליה הינה האם יש להטיל אחריות על הנתבעים 1 – 2 לאירוע נשוא פסק הדין או שמא על הנתבעת 3 (פרוטוקול הדיון מיום 8.5.2011 עמ' 1 ש' 14 - 15). הנני סבורה כי:
   1. התובעת עמדה בנטל להוכיח כי נגרם לרכב נזק.
   2. התובעת עמדה בנטל להוכיח כי קיימת חבות מצד הנתבעים 1 - 2.
   3. הנתבעים 1 – 2 חבים מכוח היותם מי שהרכב היה בהחזקתם בעת קרות האירוע נשוא פסק הדין.
   4. הנתבעת 3, חברת הביטוח, עמדה בנטל להוכיח כי קיים סייג על פי פוליסת הביטוח ולכל הפחות כי בהתנהגותו של הנתבע 1, מתן סגל, יש כדי להביא אותה לפטור מחבותה על פי פוליסת הביטוח.
4. למען שלמות התמונה אעיר כי בתגובה לסיכומי חברת הביטוח שהוגשה על ידי הנתבעים 1 -2, אין כדי לשנות מפסק הדין. באופן זהה, הרי שאין בתגובת חברת הביטוח לתגובה כדי לשנות מפסק הדין.

סיכום:

1. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל באופן הבא:
   1. הנתבעים 1 – 2 ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת, סך של 28,170 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.
   2. בנוסף הנתבעים 1 – 2 ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.
   3. התביעה כנגד חברת הביטוח (נתבעת 3) נדחית.
   4. בנוסף, התובעת, כמו גם הנתבעים 1 – 2 ביחד ולחוד, ישלמו לחברת הביטוח (נתבעת 3) שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ (2,500 ₪ על ידי התובעת וכן 2,500 ₪ על ידי הנתבעים 1 - 2). סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.
2. מזכירות בית המשפט תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ג, 7 ינואר 2013 בהעדר הצדדים.