מונחת לפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגד המבקש ביום 8.2.10 במעמד צד אחד, בשל אי הגשת כתב הגנה. ההחלטי זו ניתנת משהתקבלה תגובת המשיבה לבקשה, וכן תשובת המבקש לתגובת המשיבה.

1. רקע הדברים וההליכים

ביום 14.7.09 הגישה המשיבה, בסדר דין מהיר, תובענה כספית בסך 16,828 ₪ נגד המבקש ונגד נתבעת נוספת. בתובענה נטען, כי הנתבעים, אשר חתמו למול המשיבה על הסכם ניהול בקשר עם דירה המצויה ברחוב אלכסנדר 2 בשכונת גני אביב בלוד, לא שילמו את התשלומים החלים עליהם מכוח ההסכם.

ביום 8.2.10 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המבקש. זאת, לאחר שכתב התביעה המוצא במסירה אישית למענו הרשום ברחוב הגולן 97 בתל אביב, באמצעות הדבקה.

ביום 31.1.11 נמחקה התביעה שהגישה המשיבה כנגד הנתבעת הנוספת, לאחר שהמשיבה לא הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה.

ביום 29.5.18 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין מיום 8.2.10, היא הבקשה שלפני. במסגרת הבקשה, מתבקש בית המשפט, למען הזהירות, ליתן למבקש ארכה להגשת בקשתו.

2. טענות הצדדים

המבקש טוען, כי הוא מעולם לא קיבל את כתב התביעה, וכי לאחר שלאחרונה למד על קיום ההליך, התברר לו כי ביום 31.1.11 נמחקה התביעה שהגישה המשיבה כנגד הנתבעת הנוספת, לאחר שהמשיבה לא הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה. המבקש סבור, כי די בכך כדי להביא לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה, וזאת מחובת הצדק.

המבקש טוען עוד, כי לחילופין יש מקום להורות על ביטול פסק הדין מכוח שיקול בית המשפט, וזאת משום שאי הגשת כתב ההגנה לא נבעה מזלזול כלפי בית המשפט ולמבקש סיכויי הגנה טובים. לעניין זה נטען, כי על חלק מרכיבי התביעה חלה התיישנות, וכי מכל מקום, התביעה נגדו נעדרת עילה, באשר לנכס מושא התביעה מונה כונס נכסים בשנת 2002, וכי לפיכך האחריות על תשלומי אחזקת הדירה רבצה על כונס הנכסים.

המבקש מוסיף וטוען, לעניין בקשתו להארכת מועד, כי אין המדובר במקרה של זלזול בבית המשפט, וכי ייגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שלא יבוטל פסק הדין.

המשיבה טוענת, כי טענת המבקש לפיה לא קיבל את כתב התביעה משוללת כל יסוד. על פי הטענה, כתב התביעה הומצא למבקש בחודש נובמבר 2009 במסירה אישית למענו הרשום במשרד הפנים, ברחוב הגולן 97 בתל אביב, כאשר אין חולק כי שם היה מענו ושם התגורר. המשיבה מדגישה, כי המבקש עצמו עתר לקבלת תו חניה לכתובת הנ"ל, כפי שאף עולה מהליכים משפטיים שניהל למול עירית תל אביב. נטען, כי מכל מקום, המבקש ידע על פסק הדין מיום 8.2.10 בסמוך למועד שבו ניתן, שכן פסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה עוד ביום 16.3.10 והמבקש קיבל אזהרה בגין ביצוע פסק הדין נגדו ביום 27.4.10. לא זאת אף זאת, על המבקש הוטלו הגבלות בהתאם להוראות סעיף 66ד' לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1976, לרבות הגבלה על קבלת או חידוש או החזקה של דרכון ישראלי, עיכוב יציאה מהארץ, הגבלה על קבלה, החזקה או חידוש של רישיון נהיגה, ועוד. נטען, כי המבקש למד על קיומו של פסק הדין גם במסגרת הליכי פשיטת הרגל שבהם נקט, אשר בגינם עוכבו הליכי ההוצאה לפועל, שהרי במסגרתם הגישה המשיבה תביעת חוב נגד המבקש, אשר אושרה על ידי המנהלת המיוחדת ותוך שהמבקש מודע לתביעה. נטען, כי משבוטלו הליכי פשיטת הרגל ביום 23.2.17 עקב ניצולם לרעה על ידי המבקש, חידשה המשיבה, בחודש יולי 2017, את הליכי הגבייה בהוצאה לפועל, לרבות בהטלת עיקולים, כאשר עוד ביום 2.11.17 הגיש המבקש בתיק ההוצאה לפועל בקשה לביטול הגבלות ומאז הגיש בקשות חוזרות ונשנות, הכל תוך שהוא מודע לקיומו של פסק הדין.

המשיבה טוענת עוד, כי אין למצוא בבקשה כל פירוט לגבי סיכויי ההגנה של המבקש, וכי טענת ההתיישנות שהועלתה כעת לא הועלתה מעולם בבקשות הרבות שהגיש המבקש במסגרת תיק בהוצאה לפועל, ומכאן שאין מקום להעלותה כעת.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי הבקשה דנן הוגשה באיחור ניכר של שנים, וכי אין למצוא בבקשה כל טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הבקשה.

3. דיון והכרעה

3.א. המסגרת הנורמטיבית

בהתייחס לבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, קובעת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות), כדלקמן:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."

הנה כי כן, בקשה לביטול פסק דין כאמור צריכה להיות מוגשת תוך 30 ימים מיום שהומצא פסק הדין למבקש. מכיוון שזהו מועד הקבוע בחיקוק, הרי שנדרשים טעמים מיוחדים שיירשמו לשם הארכתו (תקנה 528 לתקנות). במסגרת הבקשה להארכת מועד, יש "לפזול" אל עבר ההליך העיקרי (בהקשר זה הבקשה לביטול פסק הדין), ולבחון את סיכוייו הלכאוריים (ראו רע"א 7092/11 איוב מ.ט.ח. בצוע פרויקטים בע"מ נ' קרן הסיטי בע"מ, פסקה 18 (16.8.12); רע"א 4131/17 יהלומי מור ברדרס בע"מ נ' יורי מור, פסקה 8 (15.8.17) (להלן: עניין מור)).

בפסיקה התפתחה האבחנה בין ביטול פסק דין מתוך "חובת הצדק" לבין ביטול הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר ההליך פגום מעיקרו, כגון שלא בוצעה המצאה כדין, יבוטל פסק הדין מתוך חובת הצדק ללא התייחסות לשיקולים נוספים. לעומת זאת, מקום שבו בוצעה המצאה כדין וחרף זאת לא התייצב אחד הצדדים או לא הוגש כתב הגנה, נדרש בית המשפט לבחון שתי שאלות – מה הסיבה שגרמה למחדלו של בעל הדין המבקש ביטול פסק הדין ומהם סיכויי הצלחתו בהליך העיקרי. נקבע כי מתוך שני המבחנים, המבחן השני הוא העיקר ואילו המבחן הראשון משני בחשיבותו (ראו: ראו רע"א 5736/15 דורון עובד נ' פקיד שומה טבריה (8.10.15) (להלן: עניין עובד); רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור, פסקה 3 והאסמכתאות שם (2.6.15)). מקום שנתבע מצביע על סיכוי לכאורה לזכות במשפט, אם יבוטל פסק הדין, ניתן למחול לו על רשלנות או הזנחה בהימנעותו להתגונן, תוך פיצוי הצד שכנגד בהוצאות. אלא, שהדברים אמורים בבעל דין שהתרשל ולא בבעל דין אשר מדעת התעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין. במקרה כזה, רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, על אף סיכוייו של הנתבע להצליח בהגנתו (ראו רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר ואח' (31.12.12)).

3.ב. מן הכלל אל הפרט

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות שלפני, על צרופותיהם, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, הן מחובת הצדק והן בהתאם לשיקול דעתי.

אפתח ואומר, כי טענת המבקש לפיה לא קיבל את כתב התביעה נטענה מהפה אל החוץ ואין לה כל סימוכין. המבקש אינו מכחיש, כי במועד המצאת כתב התביעה התגורר בכתובת שבה בוצעה המסירה. עיון בתצהיר המוסר מעלה, כי המוסר התייצב בדירת מגוריו של המבקש בשלוש הזדמנויות שונות, בכל פעם בשעה אחרת, ורק לאחר שווידא למול משפחת טובי, המתגוררת בבית הסמוך, כי המבקש אמנם מתגורר בכתובת זו, הדביק את כתב התביעה על דלת ביתו של המבקש. בנסיבות אלה, הטענה הכללית כי המבקש לא קיבל את כתב התביעה אינה מפורטת דיה, מה גם שלבד מאותו אישור קיים אישור מסירה נוסף, היא האזהרה בתיק ההוצאה לפועל, אליה לא התייחס המבקש בבקשתו באופן מפורט ומקיף כמתחייב. מכל מקום, גם אם אניח כי המבקש אכן לא קיבל את כתב התביעה כנטען, הרי שאין בכך כדי לסייע לו;

ודוק. פסק הדין מיום 8.2.10 הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כבר ביום 16.3.10, כאשר ביום 27.4.10 הומצאה למבקש אזהרה בגינו. הגם שהמבקש היה מודע להליכי ההוצאה לפועל ולהליכי הגבייה וההגבלות שהוטלו עליו בגדרם, הוא לא העלה את הטענה כי טרם ניתן נגדו פסק דין, כביכול, וכי אין מקום לנקיטת הליכי גבייה, כך שבוודאי לא ניתן לומר, כי לא היה מודע לקיומו של פסק הדין (ראו והשוו לעניין עובד)). ידיעתו של המבקש על פסק הדין, בפרט תקופה כה ארוכה, יוצרת מניעות והשתק מלטעון לביטול פסק-הדין מחמת אי קבלת כתב התביעה (ראו רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (8.7.07); עניין מור)). מאחר שהמבקש ידע, במשך שנים ארוכות, על קיומו של פסק הדין, אין גם כל "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת בקשה לביטול פסק דין (ראו והשוו לעניין מור).

גם בחינת הבקשה לביטול פסק הדין על יסוד שיקול דעתו של בית המשפט איננה מובילה לתוצאה חיובית מבחינתו של המבקש; אמנם, כפי שהובהר לעיל, ככלל, יינתן משקל רב יותר לסיכויי ההגנה, אך ייתכנו מקרים בהם יימצא כי התנהלותו של בעל הדין מאפילה על סיכויי הגנתו ועניינו של המבקש נמנה על מקרים אלה; מדובר בבקשה שהוגשה לאחר שחלפו מספר שנים לא מועטות מיום מתן פסק הדין (ואזכיר כי התקנות קובעות פרק זמן של 30 יום לשם הגשת בקשה לביטול), כאשר בסמוך למתן פסק הדין נפתח כנגד המבקש תיק הוצאה לפועל, וכאשר אין חולק כי המבקש היה ער להליכים האמורים. לא זאת אף זאת, לאחר שהליכי ההוצאה לפועל עוכבו בעקבות הליכי פשיטת הרגל, התקבלה תביעת החוב של המשיבה כנגד המבקש, כך שבוודאי שבשלב זה היה המבקש ער לקיומו של פסק הדין שניתן נגדו. ויודגש. המבקש מאשר בבקשתו, כי בטרם הגשת בקשתו לפשיטת רגל הובהר לו כי למנהל המיוחד סמכות לקבוע במצבים בהם ניתן פסק דין בהעדר, כי תביעת החוב תדחה (ראו סעיף 23 לתצהירו). היינו, המבקש היה מודע לקיומו של פסק הדין שבגינו נפתח הליך ההוצאה לפועל, אלא שככל הנראה הוא לא פעל לביטולו לנוכח הליכי פשיטת הרגל, ועתה, משהליכים אלו בוטלו והמשיבה חידשה את הליכי ההוצאה לפועל, הגיש הוא את הבקשה שלפני.

מכל מקום, וגם אם אתעלם מהתנהלותו הדיונית של המבקש במקרה זה, הרי שלא התרשמתי כי קיימים סיכויי הגנה למבקש. הטענה כי ההליך כנגד הנתבעת הנוספת בתיק נמחק בסופו של דבר, אינה משליכה על המבקש, שכנגדו ניתן פסק דין בהעדר הגנה. גם טענת ההתיישנות, שלא נטענה בעבר במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, אינה בעלת סיכויים להתקבל, באשר, כאמור, היא לא נטענה בהזדמנות הראשונה. יפים הדברים גם לטענת העדר היריבות, שאף היא, מעולם לא הועלתה על ידי המבקש במסגרת הליכי הגבייה נגדו ואף לא במסגרת הליכי פשיטת הרגל שבגדרם אושרה תביעת החוב של המשיבה. מכאן, שאף המבקש, עצמו, לא סבר כי יש בטענות האמורות כדי להדוף את טענות המשיבה לעניין קיומו של החוב.

לאור מכלול האמור אני קובעת כי סיכויי הגנתו של המבקש קלושים, כי הטענות הועלו בשיהוי ניכר, וכי אין בהן כדי להצדיק ביטול פסק הדין, בהעדר הסבר ראוי לעיכוב הארוך בהגשת הבקשה.

4. סוף דבר

הבקשה לביטול פסק הדין מיום 8.2.10, נדחית.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

המשיבה יכולה להמשיך בהליכי הגבייה מכוח תיק ההוצאה לפועל.

5129371המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ח, 09 יולי 2018, בהעדר הצדדים.