במסגרת העניין שבפני, הוגשה בקשה למתן רשות להתגונן על ידי הנתבע, המופנית כלפי תובענה כספית אשר הוגשה כנגדו בסדר דין מקוצר.

הדיון בבקשה התקיים בפני ביום 10.2.2013, ולאחר שלא הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות, הוריתי על הגשת סיכומי טענות.

סיכומי טענות הנתבע הוגשו במועד הנדחה אשר נקבע, 8.4.2013, ואולם עד היום לא הוגשו סיכומי טענות התובעת.

ביום 22.6.2013 הובא העניין בפני למתן החלטה, ולאחר שחלף המועד אשר נקבע להגשת סיכומי טענות התובעת, וקבעתי כי ניתנת ארכה אחרונה בת 14 ימים בטרם מתן החלטה. החלטה נוספת בהקשר זה, המבהירה את אשר לדעתי היה טעון הבהרה בנוגע למועדי הגשת כתבי הטענות, ניתנה ביום 7.7.2013, וביום 8.7.2013 הוגשה בקשת התובעת להארכת המועד, ובהתאם נקבע מתן החלטה ליום 25.7.2013.

ביום 24.7.2013 פנה ב"כ התובעת וביקש ארכה נוספת, בת 7 ימים נוספים, לצורך עריכת בירור מול מרשתו. התקופה הנדחית (בפעם הרביעית) חלפה, סיכומי טענות לא הוגשו, הודעה מתאימה אף היא לא הוגשה.

על פי בר"ע י-ם 651/05 עפרה נלה מיזם נ' שמואל ליבאי (מצוי במאגר "נבו"),

"מצב הדברים שתואר, הצדיק קבלת החלטה בדבר עשיית שימוש בסנקציה הקבועה בתקנות 160(ד) ו- 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). אזכיר, כי תקנה 160(ד) לתקנות מורה, כי דינו של בעל דין אשר לא הגיש סיכומיו במועד שנקבע יהא כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון. תקנה 157(3) לתקנות קובעת, כי כאשר התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב, 'רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה;...'. עוד יש להזכיר בהקשר זה את הוראות תקנה 156 לתקנות הדנה במחיקת תובענה מחמת חוסר מעש. תקנת משנה (א) מורה לבית המשפט או לרשם 'ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שבית המשפט הורה בדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה'. אם לא ניתן טעם (תקנת משנה (ב)), או שהטעם שניתן אינו מניח את הדעת (תקנת משנה (4)), רשאי בית המשפט למחוק את התובענה.

עיון בשני ההסדרים שהובאו לעיל מעלה, כי עובר לעשיית שימוש בהחלטה בדבר מחיקה או דחייה של תובענה בטרם הגיע ההליך למיצויו, בעטיו של מחדל שבסדרי הדין, מן הראוי להביא לידיעתו של בעל הדין העלול להיפגע כי מבקשים לנקוט נגדו בסנקציה של מחיקה או דחייה. כאשר המדובר במחיקה או בדחייה בשל אי הגשת סיכומים, שכמוה כאי התייצבות, פועל בית המשפט לבקשת בעל דין. 'נמצא שבהעדר בקשת הנתבע לא היה בכוחו של בית המשפט לתת פסק דין' (ע"א 4727/99 חיים חדד נ' מועצה מקומית 'מגדל', [פורסם בנבו]). בקשה כזו, המוגשת כבקשה בכתב, מובאת לידיעת הצד שכנגד (ראה תקנות 240 ו- 241(ב) לתקנות), והוא רשאי לנקוט בכל דרך דיונית הנראית לו ביחס אליה. כאשר המדובר במחיקה מחוסר מעש, ביוזמת בית המשפט, מיידע בית המשפט את בעלי הדין על ידי משלוח התראה. 'ההתראה מהווה תנאי להפעלת הסמכות. ההתראה מהווה בו זמנית גם הד להתנהגותו הקודמת של בעל הדין וגם אות מוקדם לתוצאות אותה התנהגות. בעל דין המתעלם מן ההתראה מגלה את רצונו לנטוש את ההליך' (ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865, 868)".

ראה בהקשר זה, אף החלטת ביהמ"ש המחוזי בש"א (י-ם) 3407/08 בר"ע 550/08, פהימה יונס נג'אר נ' נאיף עבדאללה עיד (מצוי במאגר "נבו").

בנסיבותיו של עניין זה, הואיל ולא הוגשו סיכומי טענות במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, אני מקבל את הבקשה (ודוחה את טענת התובעת כי אין לקבל את הבקשה, בהיעדר סיכומי טענות מטעמה), ומורה על העברת התובענה לפסים של סדר דין רגיל.

בשולי הדברים, אציין כי ממילא נוטה הייתי לקבל את הבקשה בשים לב לטענות הנתבע בדבר סתירה הקיימת בין מסמכים אשר צורפו, המעידים על תשלומים אשר בוצעו לבין הטענות שבבסיס כתב התביעה, והדברים מציבים סימן שאלה לגבי נכונות החיוב הנטען, סימן שאלה המצדיק כשלעצמו מתן רשות להתגונן (יובהר כי אמנם אין לביהמ"ש סמכות להתערב בשאלת גובה החיוב בארנונה או תקפות החיוב, אולם סמכותו לבחון האם החיוב הוסדר).

לאור כל האמור, אני מקבל את הבקשה למתן רשות להתגונן, התובענה תועבר לפסים של סדר דין רגיל, המזכירות תנתב התובענה לצורך קביעת מועד לדיון.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ג, 04 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.