<#1#>

1. בפניי כתב תביעה לתיקון הרישום במסגרת סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נ"ח) התשכ"ט-1969. כתב תביעה מתוקן הוגש על ידי התובעים: עזבון המנוח סלמאן עבאס מעדי, מחמד עבאס מעדי, ג'אמל עבאס מעדי ומנסור עבאס מעדי (להלן: "התובעים") כנגד הנתבעים עזבון המנוחה ח'יזראן עבאס מעדי, נדא עבאס סעד מעדי, סלמאן אסעד רמאל ולשכת הסדר המקרקעין. במסגרת כתב התביעה נטען כי התובעים הם בניו של המנוח עבאס סעד עבאס מעדי ז"ל (להלן: "המנוח") והנתבעות 1-2 הן בנותיו של המנוח ואחיותיהן ודודותיהן של התובעים. נטען כי המנוח התחתן עם 2 נשים, הראשונה, מיאסה יוסף ברכאת ז"ל והשנייה, עפיפה יוסף ברכאת. המקרקעין נשוא התביעה ידועים כחלקה 59 בגוש 18896 באדמות ירכא (להלן: "המקרקעין"). עוד נטען כי המקרקעין עברו הליך של הסדר בפני פקיד ההסדר (תזכורת תביעה 1688) ולאחר מכן התקיים הליך בבית המשפט בשל סכסוך בין המחזיקים והבעלים של המקרקעין- המנוחה מלכה יוסף ברכאת ז"ל (להלן: "מלכה") והמנוח. נטען כי מלכה תבעה את מחצית זכויותיה במקרקעין מהמנוח, כאשר בסעיף 4 לתזכורת התביעה פקיד ההסדר תיאר את אופן רכישת הזכות וממנו עולה שהנתבעות 1 ו-2 לא היו צד לתזכורת התביעה מאחר והן אינן היורשות של המנוחה עפיפה ז"ל ואינן זכאיות להנות מעיזבונה. נטען כי מדובר בשטח מקרקעין של 25 דונם, כאשר המקרקעין היו בסכסוך עם המדינה ובסופו של יום 7 דונם מהחלקה נרשמו על שם המדינה ו- 18 דונם נרשמו על שם המנוחה מלכה, המנוח והתובעים. נטען כי המקרקעין קיבלו מספר חלקה סופי 76 ולאחרונה שונה המספר ל-90.

2. לטענת התובעים, המנוח היה זכאי למחצית מהזכויות במקרקעין הנ"ל הואיל וקיבל אותם בירושה מאשתו המנוחה, עפיפה ז"ל, כאמור בתזכורת התביעה. המנוחה, מלכה ז"ל, תבעה חלקה נוספת בפני פקיד ההסדר, ששטחה הוא 5,196 מ"ר, כאשר חלקה זו קיבלה מספר זמני 59 (להלן: "החלקה הנוספת")(תזכורת תביעה 1651). התובעים של המקרקעין הנ"ל היו מלכה ז"ל, המנוח והנתבעות 1 ו-2. נטען כי המנוחה מלכה ז"ל תבעה 3/6 חלקים, המנוח והנתבעות תבעו 3/6 חלקים נוספים. נטען כי פקיד ההסדר קבע כי הבעלות במקרקעין הנוספים תירשם באופן הבא: 1/3 ע"ש המנוח, 1/3 ע"ש הנתבעת 1 ז"ל, 1/3 ע"ש הנתבעת 2 ו-3/6 ע"ש מלכה ז"ל. המקרקעין הוגדרו כחלקה סופית 71.

3. ביום 17/10/82 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי לגבי חלקה 59 ששטחה היה כ-25 דונם (תזכורת תביעה 1688) והצדדים הגיעו במסגרתו להסכם פשרה. לטענת התובעים, הסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים כוחו יפה לגבי חלקה 59. נטען כי הצדדים החוקיים להסכם הפשרה הם המנוח, מלכה ומדינת ישראל. נטען כי בהתאם להסכם הפשרה, בית המשפט הורה על חלוקת החלקה לשניים, כאשר החלק הדרומי, ששטחו 7 דונם, ירשם ע"ש מדינת ישראל בשלמות, בעוד שהחלק הצפוני, ששטחו 18 דונם, ירשם כדלקמן: עבאס סעדי עבאס מועדי-1/6 חלקים, חיזראן עבאס סעדי מועדי- 1/6 חלקים, נדא עבאס סעד מועדי- 1/6 חלקים ומלכה- 3/6 חלקים. נטען כי פסק הדין ניתן בטעות או שלא כהלכה או במרמה, לעניין זהות הצדדים לתזכורת התביעה ולהסכם הפשרה. נטען כי בית המשפט היה צריך לרשום את מחצית הזכויות בחלקה 59 ששטחה כ-18 דונם ע"ש מלכה והמנוח בלבד שהיו צדדים להליך הסדר המקרקעין כאמור בתזכורת התביעה 1688. נטען שיש לבטל את פסק הדין עקב הפגם המתגלה מתזכורת התביעה והסכם הפשרה משיקולי צדק. לטענת התובעים, רק לאחרונה הם גילו כי החלקה נרשמה בטעות או שלא כהלכה או במרמה בהליך ההסדר כאמור בסעיף 93 לפקודה בשל הנימוקים הבאים: ראשית, בית המשפט ביסס את פסק דינו על הסכם הפשרה, כאשר הנתבעות לא היו צריכות להיות צד להסכם הפשרה. שנית, לטענת התובעים, אופן רכישת המקרקעין בירושה ותזכורות התביעה מלמד שהנתבעות לא היו יורשות של דודתם עפיפה שהיתה אשתו השנייה של המנוח והנהנה מעיזבון המנוחה עפיפה ז"ל הוא המנוח- אביהם וסבם של התובעים. נטען כי יש להורות על ביטול הרישום על יסוד האמור בסעיף 93 לפקודה ולרשמם על שם התובעים והנתבע 3.

עמדות הצדדים בתצהיריהם

4. מטעם התובעים הוגש תצהיר על ידי מעדי ג'מאל, מעדי מחמד ומעדי מנסור, בניו של המנוח עבאס סעד מעדי ז"ל ומעדי יהודה, בנו של סלמאן עבאס ז"ל ונכדו של המנוח. נטען כי אביהם המנוח התחתן עם המנוחה מיאסה יוסף ברכאת ז"ל, אשר נפטרה בשנת 1935 ונולדו לו שתי בנות- המנוחה ח'יזראן עבאס מעדי ז"ל והגב' נדא עבאס מעדי (להלן: "הנתבעות"). לאחר מותה של מיאסה, התחתן אביהם עם דודתם של הנתבעות- אחותה של מיאסה- עפיפה יוסף בריכאת ז"ל. למנוח לא נולדו ילדים מעפיפה ונטען שאביהם והנתבעות הינם היורשים היחידים של עפיפה. נטען כי בשנת 1959 החל הליך ההסדר בירכא וביום 8/9/59 החל הליך ההסדר במקרקעין שהיו ידועים אז בשם "אלמדוורה" בכפר ירכא בגוש 18896. התובעים הפנו בתצהירם לפסיקה בנוגע להליכי הסדר וזכיית תובע בבעלות במקרקעין (ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה ואח'). נטען כי אביהם המנוח והנתבעות לא ידעו לכתוב ולקרוא בשפה הערבית ובוודאי לא בשפה העברית. נטען שלאחר פטירת עפיפה, התחתן אביהם עם אימם המנוחה תופאחה חמוד קאסם מעדי ז"ל ובנישואין אלו הם נולדו, אחיהם סלמאן עבאס מעדי ז"ל ושמונה אחיות. המנוח נפטר בשנת 1966. נטען כי המקרקעין נשוא התביעה היה ידועה כחלקה 59א' בגוש 18896 באדמות הכפר ירכא (להלן: "המקרקעין"). נטען כי המנוחה מלכה ז"ל הינה אחותם של המנוחות עפיפה ומיאסה ז"ל. המנוחה מלכה תבעה את מחצית הזכויות במקרקעין בתזכורת תביעה מספר 1688 כאשר בתזכורת התביעה תיארה את קבלת זכותה במקרקעין כדלקמן-"בירושה בלתי רשומה מבעלים בלתי רשומים נדא טריף נפטרה בשנת 1933 ועפיפה יוסף ברכאת נפטרה בשנת 1941, בחלוקה עם שאר היורשים בעל פה מאז ובשימוש מאז בלי התנגדות ומפריע" (כך תורגמה הפיסקה). נטען כי מנגד, אביהם תבע יחד עם הנתבעות בתזכורת תביעה 1650, 3/6 חלקים במקרקעין הידועים כחלקה 59 בגוש 18896 (להלן: "המקרקעין הנוספים). נטען כי אופן רכישת הזכויות של המנוח ושל הנתבעות במקרקעין תואר כדלקמן:"בירושה בלתי רשומה מבעלים בלתי רשומים אשתי מיאסה יוסף ברכאת נפטרה בשנת 1935 ואשתי עפיפה יוסף ברכאת נפטרה בשנת 1941. בחלוקה ושימוש מאז ועד היום בלי התנגדות ומפריע" (כך תורגמה הפיסקה) באשר לנתבעות נרשם- "בירושה בלתי רשומה מבעלים בלתי רשומים אמנו מיאסה יוסף ברכאת נפטרה בשנת 1935 בחלוקה ושימוש מאז ועד היום בלי התנגדות ומפריע". נטען כי המנוח קיבל את זכויותיו בירושה מאשתו המנוחה עפיפה, בעוד שהנתבעות קיבלו את זכויותיהן במקרקעין הנוספים בירושה מאימן המנוחה מיאסה. נטען כי למנוחה עפיפה מגיעות מחצית הזכויות במקרקעין, כאשר למחצית השנייה היתה זכאית המנוחה מלכה. נטען כי המנוח הינו היורש היחידי של עפיפה וזכאי לחלקה במקרקעין בשלמות. נטען כי אביהם זכאי לירושה בהתאם לסעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, כאשר הוא זכאי למחצית מזכויותיה ובנותיה-הנתבעות- למחצית הנוספת.

5. לטענת התובעים, המקרקעין היו בסכסוך עם המדינה, שהתברר בפני בית המשפט. נטען שעו"ד שכיב שנאן קיבל הרשאה מאת המנוח סלמאן אסעד רמאל ז"ל (הנתבע 3) ומאת בעלה של הנתבעת 1, המנוח וסלמאן עבאס מעדי ז"ל, אחד מבניו של המנוח. ביום 17/10/82 התקיים דיון בבית המשפט והצדדים הגיעו להסכם פשרה לפיו המדינה תקבל 7 דונם מהמקרקעין והיתרה של 3/6 חלקים ירשמו ע"ש מלכה, 1/6 ע"ש המנוח, 1/6 ע"ש הנתבעת 1 ו-1/6 ע"ש הנתבעת 2. לטענת התובעים, הסכם הפשרה בטל מיסודו היות ואין לו כל נפקות משפטית כלפיהם. נטען שאימם המנוחה לא נכחה במועד הדיון וכך גם הם ושאר יורשי המנוח. נטען שלא היו מיוצגים, לא קיבלו הזמנות לדין ולא ידעו אודות ההליך. נטען כי גם לו יקבלו את הסכם הפשרה בנוגע לחלקה של מדינת ישראל, הרי שיש להפחית מחלקה של המנוחה עפיפה בחלקה זמנית 59א' בגוש 18896 (חלקה סופית 76 וכיום 90) שהוא 12,578 מ"ר, 3,500 מ"ר שהם מחצית מ-7 דונם והשטח הנותר 9,078 מ"ר שייך לאביהם המנוח ולהם כיורשיו.

6. נטען כי תזכורות התביעה המצויות בתיק ההסדר הינן התזכורות שצורפו. נטען כי חלקה 59 (זמנית) בגוש 18896 היתה בדיון בפני פקיד ההסדר או בפני בית המשפט, עובדה שאינה ביד התובעים. נטען כי המקרקעין נקראו באותו זמן "אלמדוורה" בדיון בפני פקיד ההסדר. כאשר המקרקעין והמקרקעין הנוספים הוגדרו כשתי חלקות- חלקה 59 וחלקה 59א' בגוש 18896, כאשר חלקה 59 קיבלה מספר סופי 71 וחלקה 59א' קיבלה מספר סופי 76 ולאחר מכן 90. נטען כי שטח חלקה 71 הינו 5,196 מ"ר, כאשר מלכה קיבלה מחצית החלקה, המנוח קיבל 1/6 חלקים והנתבעות 2/6. נטען כי למנוח מגיעה מחצית ממחצית הזכויות בחלקה 71 שהינה 1,299 מ"ר בגין החלק של המנוחה עפיפה ומחצית חלקה של המנוחה מיאסה ז"ל- אמם של הנתבעות. נטען כי המחצית שמגיעה למנוחה מיאסה היא 649 מ"ר ולנתבעות מגיע 650 מ"ר. מכאן, חלקו של המנוח בחלקה הוא 1,949 מ"ר, המורכב ממלוא זכויות עפיפה ז"ל ומחצית מזכויות מיאסה ז"ל. נטען שזכויות המנוח בגין 2 החלקות הינו 11,027 מ"ר, בעוד שזכויות הנתבעות הן 650 מ"ר. נטען שהמנוח נפטר בשנת 1966, הנתבעת 1 נפטרה בשנות ה-80 והנתבעת 2 הינה נכה מילדות. עוד נטען שמאז מות אביהם הם החזיקו בחלקו במקרקעין ולפני למעלה מעשרים שנה נטעו בחלקה עצי זית ושילמו כסף רב על הכשרת השטח. נטען כי יורשיה של הנתבעת 1 והנתבעת 2 לא הכשירו את חלקם במקרקעין ועד היום חלקם לא מוכשר ואינו מעובד. לתצהיר צורפו תמונות בנוגע להכשרת והעדר הכשרת המקרקעין.

7. הנתבעים 1 ו-2 (להלן: הנתבעים") צירפו תצהיר מטעם מעדי מחמד, מעדי מחמוד, מעדי מסעד, מעדי סלימאן, מעדי מסעוד, מעדי סועאד ומעדי ג'והרה. המצהירים הינם אחים, בני המנוחה ח'יזראן מועדי- הנתבעת 1. נטען כי הנתבעת 2- נדא הינם דודתם והתובעים 1-4 הינם אחיהם של אימם ונדא שכולם בני המנוח. נטען שהמנוח התחתן עם מיאסה שהלכה לעולמה בשנת 1935 וממנה נולדו לו 2 בנות- אימן המנוחה ונדא. לאחר מותה, התחתן המנוח עם אחותה עפיפה שהלכה לעולמה בשנת 1941, למיטב ידיעתם כשנתיים לאחר הנישואין. לאחר מותה, התחתן המנוח עם תופאחה שממנה נולדו לו התובעים 1-4 ו-8 בנות. נטען שחוק הירושה לא חל היות והתביעות היו בשנת 1959, לפני כניסת החוק לתוקף (סעיפים 157 ו-161 לחוק). לטענת הנתבעים, המנוח, אימם ונדא תבעו את המקרקעין ממורשותיהם עפיפה ומיאסה בשנת 1959, לפני כ-55 שנים. נטען כי הסכם הפשרה נחתם לאחר שמיעת עדויות רבות והחל ממועד פסק הדין כל אחד מחזיק בחלקו. נטען כי הנתבע 4 הלך לעולמו בטרם הגשת התביעה ועיזבונו לא צורף כנתבע.

8. לטענת הנתבעים, אין מחלוקת שמחצית מחלקה 59 (זמנית) בבעלות עיזבון התובעים והנתבעות 1 ו-2. נטען שהמנוח ובנותיו תבעו את מחצית חלקה 59 באמצעות תזכורת תביעה ביום 8/9/59 וציינו שלכל אחד מהם מגיע 1/6 חלקים מהחלקה, שלשלושתם 1/2 חלקים משלמות החלקה. נטען כי מחצית החלקה השניה נתבעה ע"י המנוחה מלכה ואין מחלוקת בין המנוח לאימן ונדא בעניין זה. נטען כי בתזכורת התביעה הצהירו כי הפרטים שמסר נכונים ומדויקים וחתמו בטביעת בוהן יד ימין וחתימתם אומתה. עוד נטען שבגין תזכורת התביעה הזו הוגשה תביעה בבית המשפט המחוזי לפיה מדינת ישראל תבעה את החלקה בשלמות וכך גם המנוח, אימן ונדא. נטען שבמסגרת ההליך נשמעו ראיות וכי רעייתו של המנוח- תופאחה הופיעה בשמו ובשם יורשיו- התובעים בהליך דנן, בניגוד לטענתם. נטען שבדיון שהתקיים ביום 22/2/71 התייצבה תופאחה בשם עיזבון המנוח ונרשם בפרוטוקול כי "תופחה מצהירה כי הנתבעות 2 ו-3 הן בנותיו של בעלה (מאמא שנפטרה) והיא מייצגת את שתיהן". נטען כי גם בדיונים ביום 4/11/71 וביום 12/1/72 נכחה תופאחה, גם בשם הנתבעות 2 ו-3. נטען כי ביום 30/7/82 התייצב סלמאן עבאס מועדי- בן המנוח ותופחה והמוריש של התובעים 1-א'-ט' למועד הדיון וביום 16/6/82 התייצב ג'מאל עבאס מעדי- התובע 3 וכן סלמאן מעדי ותופחה מעדי. נטען שבדיון שהתקיים ביום 16/6/82 טען ג'מאל עבאס מעדי שאימם היא אחותו שנפטרה וכי בעלה- סעיד מעדי הסמיך את אחיו סלמאן לייצגה וכי גם הנתבעת 3 היא אחותו והסמיכה את אחיו סלמאן לייצגה. נטען כי הדברים אומתו ע"י סלמאן והתיק נדחה להמשך שמיעת עדויות. נטען כי ג'מאל טען בדיון שהוא מוכן לדחות את הדיון על מנת להסמיך עו"ד שיטפל בהמשך המשפט. עוד נטען שהנתבעים מינו את עו"ד שנאן שהתייצב לדיון והציג ייפוי כח אך בשל עיצומים הדיון נדחה. נטען שלאחר מכן הצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין וצוין מפורשות כי ניתן בנוכחות עו"ד שנאן, התובע סלמאן עבאס מעדי ובעלה של הנתבעת 3- סעיד עבאס וצויינו החלקים- 1/6 לכל אחד. נטען כי לשכת רישום המקרקעין רשמה את החלקים בהתאם לפסק הדין. נטען שמעיון בייפוי הכח של עו"ד שנאן, עולה כי התובע סלמאן עבאס מעדי ואביהם סעיד חתומים עליו. נטען שהתובעים טוענים שלאימן ולנדא לא מגיע 1/6 חלקים אלא פחות, תוך אימוץ חוק הירושה שאינו חל. נטען שעד היום כל אחד מהצדדים משתמש בחלקו ללא כל התנגדות. עוד נטען כי תופאחה ובניה- התובעים החלו להכשיר את הקרקע ואימן ונדא, באמצעות אביהם סעיד ז"ל, פנו אליהם בטענה שהם מעבדים את חלקם והם השיבו כי הם יביאו מודד ואם יתברר שגלשו לחלקן של אימן ושל נדא, הן ייקחו את החלקים המעובדים. תצהיר זהה הוגש מטעם נדא עבאס מעדי, ביתו של המנוח ואחותה של הנתבעת 1 ז"ל.

העדויות בבית המשפט

9. מטעם התובעים העיד ג'מאל מועדי, בנם של המנוח סעד עבאס מעדי ותופאחה חמוד. הוא אישר שאביו היה נשוי לפני כן למנוחות עפיפי ומייאסי, כאשר ממייאסי נולדו לו 2 בנות- חייזראן ונדא. לדבריו, היה בבית המשפט המחוזי פעם אחת לפני שנים רבות. בהמשך, הודה שדובר בדיון הקשור למקרקעין נשוא ההליך דנן. העד לא ידע לומר האם ביקש לדחות את הדיון על מנת למנות עורך דין אך ציין כי הדבר רשום בפרוטוקול. כאשר נאמר לו שלאחר מכן הופיע עו"ד שנאן מטעמו השיב שהוא לא הופיע מטעמו כלשונו-"אני בזמנו לא זוכר שמיניתי. אבל 20 שנה הוא לא ייצג אותי ולא מייצג אותי ולא קבלתי הזמנה לדיון הזה". העד חזר על כך שלא זומן למועד הדיון על אף שהיה יורש של אביו המנוח וכי לא מינה את עורך הדין ולא ידע על מועד הדיון. העד אישר שבמסגרת פסק הדין הוחלט שהמדינה תקבל 7 דונם מהקרקע שלהם לבעלותה ושלל שידע על רישום החלקות בהתאם לפסק הדין, כלשונו-"אני קבלתי את זה בצוואה מאבא שלי ע"י בית המשפט הדתי וזה נרשם לבד, הועבר על שמנו בלי שאנו ביקשנו, כי זו צוואה. אני לא הלכתי לרשום שום דבר. לא זוכר מתי זה היה. אבא שלי נפטר בשנות ה- 60". כאשר נשאל האם יתכן שהמדינה תרשום את הקרקע על שמו בלי אישורו, השיב-"זה רשום כבר". הוא לא ידע לומר ממתי הוא רשום כבעלים על החלקים שלו. כאשר נאמר לו כי בשנת 2000 התבקשו הוא ואחיו על ידי המדינה לרשום את החלקים של המדינה בחלקה נפרדת ואת יתר החלקים על שמם, השיב-"אז בזמנו אני זוכר שהגיע אלינו מכתב לחלוקת השטח, בדקנו את המכתב ובדקנו את המציאות. במציאות משהו אחר ממה שביקשו במכתב. במציאות אנו מחזיקים את כל החלק שלנו, במכתב הם ביקשו להעביר חלק שלנו למישהו אחר. אנחנו התחלנו לבדוק את העניין ולכן פנינו לבימ"ש לתקן את העוול שנפל עלינו" ובהמשך-"יש תביעה כי מה שמגיע לי אני מחזיק בו, מה שרשום זה לא נכון. זה טעות. אנחנו באנו לבדוק למה במציאות אנו מחזיקים את כל החלק שלנו, וברישומים זה משהו אחר. זה נודע לנו רק בשנים האחרונות" (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 16- עמ' 18 ש' 24).

10. העד התבקש להסביר בעדותו מה שגוי ברישום והסביר-"בקשר לתביעה שלנו יש עפיפי ויש מייאסי. התביעה שלנו לגבי מייאסי אין מחלוקת. לגבי עפיפי – שאבא שלי ומלאכי הם היורשים, וחלק של עפיפי לא מגיע לחזראן ונדא". העד אישר בעדותו ששלושת האחיות- מיאסי, עפיפי ומלאכי ירשו את הוריהן וכי אביו התחתן עם שתיים מהאחיות, כאשר ככל הנראה כל אחות קיבלה שליש מהירושה. העד נשאל בעדותו מדוע מלאכי קיבלה מחצית מהחלקה ואילו שתי האחיות קבלו רק מחצית במשותף? והשיב-"זה לא נכון כי מלאכי תבעה את אבא שלי על החלק שלה מהירושה של עפיפי אחותה". העד אישר שכיום היורשים של מלאכי מחזיקים במחצית החלקה ואף אישר שאין לו מחלוקת עם החלקים של מלאכי בירושה. העד נשאל האם המחלוקת שלו היא בנוגע למחצית שתי החלקות 71 ו- 90 והשיב-"על הרישום בחלקה 71 ועל הזכויות שיש לכולם זכויות ועל 91 זה החלק שמגיע לנו חצי השני מהחלקה – חצי ממלאכי וחצי שלנו" (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 25- עמ' 19 ש' 31).

11. כאשר הוצגה לעד תמונת הגוש של שלושת החלקות הוא אישר שחלקה 91 הינה בבעלות המדינה- 7 דונם וכי חלקה 71 מחצית של מלאכי והמחצית השנייה שלו ושל אחיותיו. באשר לחלקה 90 טען-"לא נכון. 90 זה לנו ולמלאכי. אין לאחרים זכות ב- 90 ואנחנו מחזיקים בשטח. גם היורשים של עבאס מועדי ולמלאכי – חצי חצי". העד השיב ש"אין ויכוח" שלמלאכי יש מחצית וכאשר נשאל מדוע חלקה 90 שייכת רק לאביו, השיב-"כי מלאכי תבעה את אבא שלי בזמנו על ההסדר על החצי שלו בחלקה. חצי של מלאכי וחצי שלנו, אבא שלי הבעל של עפיפי ומגיע לו את השטח". בהמשך, נשאל האם למייאסי לא מגיע חלק מחלקה 90 והשיב-"מייאסי נפטרה לפני הרבה זמן, מלאכי תבעה רק את אבא שלי, לא את חזראן ולא את מייאסי, מלאכי תבעה את אבא שלי רק חצי מהחלקה ואני קבלתי את זה בירושה מאבא שלי, בשטח אני מחזיק בכל השטח" ובהמשך-"מייאסי לא היתה והיא לא נתבעה והיא לא ביקשה. אחות שלי לא ביקשה את הזכויות בחלקה הזו" (עמ' 19 לפרוטוקול ש'32-עמ' 20 ש' 20).

12. העד נשאל האם יש ברשותו מסמך המוכיח שחלקה 90 שייכת לעפיפי ומלאכי והשיב שישנה תזכורת תביעה המוכיחה הכל. הוא אישר שלמייאסי ישנן 2 בנות ונשאל מדוע לטענתו מייאסי לא היתה קיימת היות וישנם יורשים והשיב-"מי שתבע את החלק שלו זו מלאכי. אנחנו לא תבענו את אף אחד. מי שתבע את אבא שלי זו מלאכי". העד הופנה בעדותו לנספח נ/1 – 1 לתצהירים ואישר שלגבי חלקה 71 התובעים בתזכורת התביעה הזו הינם: עבאס סעד עבאס מועדי שהינו אביו, חיזראן עבאס סעד מועדי- שהינה אחותו ונדא סעד עבאס מועדי שהינה אחותו. הוא טען שהדבר אינו נכון לגבי חלקה 76. כאשר נאמר לו כי חלקה 76 שונתה להיות חלקה 90 ו-91, השיב-"אם הן נרשמו בהסדר, ההסדר רשם את זה. אני לא עשיתי את זה". כאשר נאמר לעד כי בתזכורת התביעה חלקה 59 זמנית הפכה לחלקה 71 ו- 76 הפכה לחלקות 90 ו- 91 היום, השיב-"תוכיח לבית המשפט. אני אומר שזה לא מופיע. אתה התעלמת מתזכורת שניה בקשר לחלקה 76". כאשר הוצגה לו תזכורת התביעה מטעמם- נ/1 – 1 השיב כי מדובר בחלקה 70 אך לא 76. העד נשאל האם בתזכורת התביעה נ/1 – 1 אביו ושתי אחיותיו תבעו מחצית החלקה, כל אחד 1/6 ובסה"כ 3/6 שזה מחצית החלקה, כאשר המחצית השנייה שייכת למלאכי והשיב בחיוב. בהמשך נשאל האם הוא מסכים שהיא תקבל מחצית והשיב-"זה מה שהיה. אם אני מסכים או לא מסכים". העד אישר שאביו קיבל את זכויותיו מרעייתו עפיפי ומרעייתו מייאסי, בעוד שאחיותיו רשמו שקיבלו את זכויותיהן מאימן- מייאסי (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 21- עמ' 22 ש' 14).

13. כאשר נאמר לעד כי בדף האחרון של תזכורת התביעה חתומים אביו בטביעת אצבע ואחיותיו שהם מסכימים שכל אחד שיקבל 1/6 חלק מהחלקה, השיב-"הם לא ידעו לקרוא ולכתוב. אי אפשר להתווכח על זה". בהמשך, נשאל האם נאמר לו על ידם כי הם רומו והשיב-"אתה אומר שאבא שלי קיבל מעפיפי וממייאסי, אבא שלי קיבל משתי הנשים במשותף את החלק שלו, והם קבלו אחורי מייאסי וממיאסי האמא שלהם מגיע להם הירושה". כאשר הוצג לעד הקו המופיע בחלק ב' שאומר שמתחתיו מחצית למלאכי והחצי השני למעלה לעבאס חזראן ונדא, הוא נשאל מדוע מלאכי קיבלה מחצית מהחלקה והשיב-"מלאכי קיבלה מעפיפי חצי שלה. את חלקה של עפיפי. היא תבעה את החצי". בהמשך, אישר שחלקה של עפיפי עבר למלאכי. העד נשאל מדוע הוא תובע את החלקים של עפיפי ושל אביו והשיב-"כי החצי השני של אבא שלי והתביעה אך ורק נגד אבא שלי". העד נשאל האם תביעתו בקשר לעזבון עפיפי היא רק בנוגע למחצית העזבון של עפיפי והשיב-"כן. על מה אנו מדברים? הם אומרים שהחלקים שלהם מגיע להם ממייאסי". הוא אישר שלעפיפי לא נולדו ילדים. כאשר נאמר לעד כי העזבון של עפיפי הועבר שווה בשווה לשתי אחיותיה-מחצית למלאכי ומחצית למייאסי ומלאכי מחזיקה במחצית העיזבון של ההורים שלה ואין לו התנגדות לכך, השיב-"מלאכי תבעה את החלק של מיאסי וקבלה את הזה. מלאכי תבעה את אבא שלי כי הוא היה הבעל של עפיפי – בקשר לחלק של עפיפי, תבעה את החצי, היא לא תבעה את נדא כי לא היו יורשים, לא תבעה את חזראן או מישהו אחר, היא תבעה אך ורק את אבא שלי, והחצי של אבא שלי בזכות ברישום, בשביל זה נעשה עוול לאבא שלי ואנו באים לבימ"ש על מנת לתקן את זה" (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 15- עמ' 23 ש' 11).

14. העד נשאל האם יש לו מסמך המעיד על כך שמלאכי תבעה את אביו והשיב שישנה תזכורת התביעה השנייה ת/2, 1688. העד נשאל היכן בתזכורת התביעה מצוין שמלאכי תבעה את אביו והפנה לסעיף 14 בעמוד 3. כאשר נאמר לו שאין המדובר בתביעה כנגד אביו אלא בתביעה נגד המדינה לרישום חלקיה על שמה, השיב-"מי שהגיש את התביעה זה הבעל שלה בשמה. בזמנו היתה מלאכי חיה" ובהמשך-"היא תבעה את אבא שלי". העד הופנה לסעיף 4 לאותו ת/2 לפיו לטענת מלאכי היא קיבלה את החלקים שלה מאמא שלה נאדא טריף ומאחותה והשיב-"נכון. כתוב. ואבא שלי קיבל אותו דבר". כאשר נאמר לו שכתוב שבחלוקה עם יתר היורשים בעל פה מאז מתנהגים ללא כל התנגדות, השיב-"כאן טעות בכתב כתוב לאבא שלי ואין שום יורש אחר. מי שכתב התבלבל. כתב לא נכון" בהמשך, כאשר נאמר לו כי כתוב שיתר החלקים לעבאס סעדי ובנותיו והשיב שיש לו 10 בנות אך אין לו בנות מעפיפי. העד נשאל היכן החלקים של מייאסי בתזכורת התביעה ת/2 ו-ת/3 והשיב-"למייאסי לא היתה תביעה ולא היה שם שלה בתזכורת התביעה 1688". העד נשאל האם תזכורת ת/2 הינה תזכורת תביעה למלאכי ותזכורת ת/3 היא תזכורת תביעה לחצי השני לאביו ובנותיה, חיזראן ונדא והשיב-"זה תביעה אחרת. תציג את שתי תזכורות התביעה. נדא ונזראן מגיע להם אחרי מייאסי לבריאות. ואחרי עפיפי תזכורת התביעה אין להם שום מקום בזה" (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 12- עמ' 24 ש' 7).

15. לטענת העד, שטח חלקה מס' 90 כיום הינו 20 דונם או פחות. העד נשאל האם הרישום לא תקין בנוגע לגוש 18157 והשיב-"כן. נעשה משהו בתזכורת התביעה זה נוגד את החוק אפילו". העד אישר שהוא ואחיו מחזיקים בכ-3 דונם מחלקה 90 וטען שהם צריכים להחזיק ב-9 דונם ולכן הגישו את תביעתם. לדבריו, מגיע להם מחצית מהחלקה. העד נשאל האם לחזראן ונדא לא מגיע והשיב-"לא מגיע. זה חלק של עפיפי, לא של מיאסי". כאשר נשאל האם יש לו מסמך המוכיח שמדובר בחלק של עפיפי והשיב-"רשום בתזכורת תביעה, 1688 – ת/2. בשטח אנו מחזיקים את כל החלק שלה, אנו קבלנו את זה מאבא שלי כמעט 50 שנה". כאשר העד הופנה לסעיף 30 לתצהירו ונשאל מדוע לנאדא וחיזראן לא מגיעים החלקים שלגביהם הוא מתנגד, השיב-"אני משאיר את זה לעורך דין ולבית המשפט לבדוק את העניין הזה". העד הופנה לנ/3 15 לתצהיר הנתבעים ונשאל באיזה חלק מחזיקה המדינה, הוא השיב כדלקמן: "קודם כל, עו"ד נסיב שאנן לא מייצג ולא ייצג אותי, גם הצדדים שהיו בבימ"ש לא מייצגים את כולם". בהמשך טען שהשטח של 7 דונם שהמדינה קיבלה הוא החלק המזרחי דרומי. העד נשאל מדוע לא תבע את המדינה בנוגע ל-7 דונם והשיב-"בקשר למדינה היו עוד משפטי קרקעות, המדינה קבלה מכל החקלאים ואין לי טענות נגד המדינה. יש לי טענות בקשר למה שנקבע בבית המשפט הקודם שהיו שגיאות" (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 8- עמ' 25 ש' 2).

16. העד אישר שאחותו נדא נולדה נכה וכי אחותו חיזראן נפטרה בשנת 1979. לדבריו, הם נטעו את עצי הזית בחלקה לפני יותר מ-20 שנה. העד נשאל האם הם נטעו את החלקה לאחר מות אחותו חיזראן והשיב-"אנחנו נטענו את החלק שלנו, את החלק שאנו מחזיקים, אנו נטענו באדמה שלנו. אני אומר שנטענו לפני 20 שנה ויותר. כמה – אני לא זוכר" ובהמשך-"יותר מ- 20 שנה נטענו את החלק שלנו. לא של אף אחד". העד נשאל מדוע נטע בחלקה של אחותו השנייה והשיב-"זה לא נכון. אבא שלי החזיק בזה ואני המשכתי להחזיק בחלק הזה, אנו מחזיקים בזה כמעט 80 שנה. אנו המשכנו להחזיק את החלק שלנו מאבא שלנו. אנחנו לא הפסקנו החזקת השטח רגע. עד היום". העד נשאל האם ישנה חלוקה בינם לבין יתר הבעלים בשתי החלקות 71 – 90 והשיב שישנה חלוקה ישנה שנמשכה. לדבריו, אין תוכנית מאושרת. העד אישר כי בהתאם לסעיף 35 לתצהירו ההסכם אינו חוקי, כאשר לדבריו, הצדדים להסכם הפשרה לא נכחו. הוא נשאל כיצד הגיע לחישוב המפורט בסעיף 41 לתצהירו והסביר-"הגענו להסבר כי חלקנו את השטח לפי היורשים, מלאכי חצי ועבאס חצי, ושאר החלקים של חלקה 71". בהמשך, נשאל מדוע ליורשות- הנתבעות נאדא וחיזראן מגיע רק 650 מ"ר מכל העזבון והשיב-"זה חישוב. אבא שלי מגיע לו גם חצי מייאסי וחצי מעפיפי וכך הגענו לזה, מה שנשאר זה לנאדא וחיזראן". העד אישר שהוא ואחיו מחזיקים בחלק של אביו וכי נטעו עצים. הוא אף אישר שישנו שטח שאינו מעובד אך לא ידע לומר מה גודלו (עמ' 25 לפרוטוקול ש' 3- עמ' 26 ש' 14).

17. מועדי סולימאן, נשאל בעדותו מהיכן קיבל את המידע על ההסדר והסביר-"מאבא שלי, אני עבדתי בזמן האחרון הכי הרבה עם אבא שלי והיה מספר לי. מספר על החלקה הזו שיש לנו שם שתי חלקות באדמה הזו שיש חלקה שיש לנו 3 דונם פלוס מינוס מאמא שלי ועוד חלקה כמעט 800 מ"ר". הוא אישר ששמע מאביו שיש להם כמעט 4 דונם בשטח, כאשר לטענתו אביו סיפר לו שקיבל זאת מאימו. כאשר נשאל האם רק מאימו או שגם מדודתו, השיב-"רק מאמא. 4 דונם רק מאמא". כאשר העד נשאל האם אימו היתה משוחחת עימו על העניינים האלה היות וכשנפטרה היה כבן 20, השיב-"כן. הרוב אבא היה מספר לי. היינו בעבודה". העד הופנה לסעיף 16 לתצהירו ונשאל מי היו היורשים של עאבס. הוא השיב שדובר בנאדא וחייזראן לגבי החלקה הזו. כאשר נשאל האם יש לו יורשים נוספים מלבדן, השיב-"הילדים של עבאס והבנות שלו". הוא אישר שלעבאס יש ילדים ובנות מעבר לנאדא וחייזראן. העד נשאל מי הוריש למייאסי ועפיפי והשיב שדובר באביהן- יוסף ברכאת שנתן להן ולאחותן את החלקות. העד נשאל לאיזה מקרקעין התכוון בסעיף 19 לתצהירו והשיב שמדובר בחלקות 90 ו-71. העד נשאל על מה הוא מסתמך בדבריו והשיב-"הידע שלי מאבא". העד שלל שעיין בניירת או בתזכורת התביעה. העד אישר שהאמור בסעיף 55 לתצהירו ידוע לו מאביו (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 19- עמ' 27 ש' 27).

18. העד נשאל מתי לאחרונה ביקר בחלקה והשיב שביקר יום קודם לעדות. בהמשך, השיב שלפני כן ביקר בחלקה לפני שנה לערך. העד אישר שטען שאביו אמר לו שהחלקים שלהם הם 3 דונם ו- 800 מטר. כאשר הוצגו לו תמונות והוא נשאל האם מדובר בחלק שאליו הוא מתכוון, השיב-"אין לי מושג, כי האדמה לא מחולקת. הם לקחו חלק שלהם ואנחנו עבדנו שם. ולא ידענו". העד נשאל האם הוא מכיר את השטח והשיב-"אין לי מושג, זה אדמה, אני עובד בשטח, אני יודע מה שלי?". העד נשאל האם השטח הוכשר על ידיהם או על ידי התובע ג'מאל ומוחמד ומנסור והשיב-"לא ג'מאל ולא מנסור, בזמנו לקחתי את אבא שלי באוטו ושאל את מוחמד למה אתם מעבדים את האדמה ואיפה החלקה של נאדא וחייזראן התשובה : קחו את זה מעובדים, תן לנו לעבד את האדמה. זה היה הסכם בשפה בין מוחמד לאבא שלי". העד נשאל האם הם דיברו ביניהם על כמות והשיב-" על החלקה שלהם, כל אחד 4 דונם יש לו . פלוס מינוס. אבא שלי היה מייצג גם את נאדא ואת אמא שלי ביחד". העד נשאל האם מוחמד היה מוכן לעבד 8 דונם שהם מחזיקים והשיב-"הוא שלא אותו למה אתם דוחפים לחלקה של נאדא וחיזראן, אמר תקחו את זה מעובד". בהמשך, נשאל בשנית האם הם דיברו ביניהם על כמות והשיב-"לא צריך לדבר, רשום בטאבו כל אחד כמה יש לו. מה שיש לו בטאבו זה שלו". העד נשאל למי שייכים עצי הזית הנטועים והשיב שאינו יודע (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 28- עמ' 28 ש' 18).

19. העד לא ידע אף לומר מי מי מחזיק במקרקעין הללו. כאשר נאמר לו שהעזבון של סלמאן מחזיקים בעצי הזית, השיב-"הם מחזיקים בחלקה שלהם, אם הם גלשו לחלקה אז זו עבירה" בהמשך טען שהם גלשו לחלקה של אימו. הוא נשאל האם מדובר בכ-8 דונם והשיב-"פלוס מינוס כן, של נאדא וחיזראן ביחד זה 8 דונם". העד נשאל האם הם מחזיקים זמן רב באדמה והשיב-"באדמה שלהם הם מחזיקים. הם גלשו . לפני 20 או 25 שנה". העד נשאל מה הם עשו בנדון עד היום והשיב-"אנחנו לא עשינו שום דבר. אבא שלי היה שם והוא דיבר עם מוחמד ואמר לו למה אתם עושים ככה איפה החלקה של נאדא וחיזראן אמרו שהם מכינים את השטח ואתם תקבלו את השטח מוכשר". לשאלת בית המשפט האם נעשה דבר נוסף לאחר אותה שיחה השיב-"אני חושב שאבא שלי שילם עוד משהו ל D9 שעבד שם" ובהמשך-"אנחנו לא מאנשים ש"אוהבים" את האדמות, כל אחד יש לו את העבודה שלו, האדמה הזו רשומה על שם אמא שלי ואני לא צריך לדאוג היא רשומה על שם אמא שלנו ויש לה יורשים. זה לא אומר שזה לא שלנו. יש לי אדמה עם עצים ואני לא הולך אליה. אני שולח את האשה והילדים". בהמשך נשאל האם אנשים גולשים לחלקתו והוא לא עושה דבר והשיב-"אז מה? אנשים ירשו אדמות ונמצאים בחו"ל אני אפלוש לאדמות שלהם?" (עמ' 28 לפרוטוקול ש' 19- עמ' 29 ש' 10).

עמדות הצדדים בסיכומיהם

20. התובעים בסיכומיהם טענו כי עסקינן בתביעה לתיקון רישום הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 90 בגוש 18896 מאדמות הכפר ירכא בשם "אלמדוורה". נטען כי התביעה מתבססת על סעיף 93 לפקודת ההסדר, כאשר לטענת התובעים, הנתבעות 1 ו-2 תבעו זכויות במרמה או שלא כשורה ולא היו רשאיות להירשם כבעלים במקרקעין. נטען שהליך הסדר הזכויות החל בשנת 1959 (ת/2, ת/3- תזכורות התביעה). התובעים חזרו על הרקע העובדתי כמפורט בתצהירם. נטען כי הנתבעות 1 ו-2, חייזראן ונדא, צירפו עצמן באופן עצמאי בשתיקה , תוך אי גילוי העובדות ואינן צריכות להיות בעלות דין בתביעה מספר 1688 על מנת לקבל זכויות בחלקה 59 הנ"ל כאשר על פי תזכורת התביעה לא היו זכאיות לזכויות בחלקה הנ"ל. נטען כי התובעים, הנתבעות 1 ו-2 ומלכה לא היו מיוצגים במשפט, כאשר עבאס וחיזראן הלכו לעולמם ורק נדא הינה בעלת דין בהליך ההסדר שעודנה בחיים. נטען כי שמיעת תיק ההסדר החלה בפני בית המשפט ביום 10/12/71, בחלוף 12 שנים מיום הגשת תזכורות התביעה בפני פקיד ההסדר ולאחר מותו של המנוח, שנפטר בשנת 1966. מכאן, המנוח לא נחקר ולא העיד על זכויותיו במקרקעין. עוד נטען כי גם חיזראן ונדא לא הופיעו בבית המשפט בהליך ההסדר למעט דיון אחד ומעולם לא נחקרו על זכויותיהן וכך גם לגבי מלכה. התובעים הפנו בהקשר זה לפרוטוקולים נ/3/1- נ/3/12, נ/3/3- נ/3/6. נטען כי תופאחה, אלמנתו של המנוח הופיעה לרב הדיונים ונחקרה בנוגע לזכויות במקרקעין. עוד צוין כי בעלה של חיזראן הופיע לחלק מהדיונים. נטען כי תופאחה ז"ל, סלמאן וג'מאל עבאס מעדי, בניו של עבאס הופיעו לחלק מהדיונים. נטען כי סלמאן בעדותו העיד כי הנתבעת 3 (נדא) ובעלה של חיזראן ז"ל ומלכה הסמיכו אותו להופיע לדיון. ג'מאל הופיע לשני דיונים ומסר כי אחיו סלמאן הוסמך להופיע בשמו של סעיד סלמאן מעדי, בעלה של חיזראן וכן בשמה של נדא. ג'אמל הופיע פעם נוספת וביקש לדחות את הדיון על מנת לשכור את שירותיו של עו"ד שיטפל בהמשך המשפט. נטען כי ביום 25/9/82 סלמאן אסעד רמאל ז"ל, נכדה של מלכה ז"ל, סעיד ז"ל וסלמאן ז"ל ייפו את כוחו של עו"ד שנאן שכיב ז"ל לייצגם במשפט. נטען כי הנ"ל לא היו בעלי דין במשפט ולא היו מיופים מטעם בעלי הדין להופיע בשמם. נטען כי בהסכם הפשרה נכחו סלמאן, סעיד, סלמאן רמאל ועו"ד שנאן והגיעו עם המדינה להסכם פשרה. נטען כי יורשיו של המנוח לא הוזמנו ולא הופיעו למועד הדיון ביום 17/10/82.

21. בפן המשפטי הפנו התובעים לסעיף 44 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין וטענו כי בהתאם לסעיף חובה על בית המשפט לדון בתביעה לפי דיני המקרקעין שהם בתוקף בשעת הדיון ולהתחשב בזכויות במקרקעין לפי הדין ולפי היושר. נטען כי על פי סעיף 17 (א) לפקודה, התובע זכות במקרקעין חובה עליו לעשות זאת על פי תזכיר תביעה בפני פקיד הסדר. נטען כי במקרה דנן מלכה תבעה את מחצית הזכויות במקרקעין ועבאס היה הצד הנוסף בתזכורת התביעה. נטען כי בטופס תזכיר התביעה תיארה מלכה ז"ל את אופן רכישת זכותה מירושתה של נדא טריף שנפטרה בשנת 1933 ומירושתה של עפיפה שהינה אחותה ועבאס קיבל את הזכויות בירושה מאשתו עפיפה ז"ל. נטען כי חיזראן ונדא לא הוכיחו שהיו להן זכויות במקרקעין, בירושה ו/או כל זכות חוקית אחרת מכח דיני המקרקעין או הירושה או היושר. נטען כי הצטרפותן להליך הינו בגדר מרמה וכך גם שתיקתן והתנהגותן בפני בית המשפט. נטען כי תביעת התובעים נסמכת על האמור בסעיף 93 לפקודה. נטען כי התובעים רשאים להגיש תביעתם בהיותם בעלי זכויות במקרעין (נסח טאבו סומן כת/4). התובעים הפנו לפסיקה וטענו כי התנהגותן של חיזראן ונדא לוקה במרמה והתנהגותם של יורשיה של חיזראן לוקה אף היא במרמה מהנימוקים הבאים: ראשית, מלכה ז"ל תבעה את זכויותיה במקרקעין מכח ירושה ואילו עבאס נתבע על ידי מלכה בתזכורת תביעה מס' 1688 (ת/2). שנית, המדינה הגישה תביעה, חיזראן ונדא הצטרפו לתביעה ולא גילו לבית המשפט שהן אינן זכאיות להיות בעלות דין, לא הופיעו בבית המשפט ולא נחקרו אודות זכויותיהן. תופאחה לעומתן נחקרה אודות זכויותיה. שלישית, תופאחה נחקרה בחקירה נגדית (נ/3/12) ומסרה שהיתה חורשת עם המנוח את החלקה באמצעות בהמות ובקר והיו מגדלים חיטה, עדשים ושעורה. עוד הוסיפה שהיו זורעים את האדמה כולה מלבד גדרות האבן והיו עובדים באדמה במכוש את גדרות האבן שבעלה עשה. נטען שדבריה של תופאחה ז"ל תומכים בטענות התובעים לפיהם חזקתם היא היחידה והבלעדית במקרקעין מאז ומתמיד.

22. התובעים הפנו לע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה וטענו שלא די בהוכחת תזכיר תביעה וכי עדיין צריך ראיות אובייקטיביות להוכחת בעלות במקרקעין. נטען כי הנתבעות לא נחקרו אודות אופן קבלת הזכויות ולא הציגו ראייה אובייקטיבית אחת להוכחת זכויותיהן במקרקעין. נטען כי ג'מאל שהעיד מטעם התובעים נחקר ארוכות ועדותו היתה אמינה וללא סתירות. עוד נטען כי מעדותו של סלימאן מטעם הנתבעים עלה כי הוא אינו מכיר את המקרקעין. נטען שכאשר הוצגו לעד תמונות של המקרקעין השיב שאין חלוקה במקרקעין, כאשר עניין החלוקה לא עמד בשאלה אלא זיהוי המקרקעין. נטען כי התחמקותו מעידה על חוסר אמינותו. עוד הפנו התובעים לדברי העד בנוגע לעיבוד המקרקעין והכשרתו וטענתו כי תשובותיו שקריות, סתמיות וחמקניות. נטען שאין זה הגיוני שאדם מן הישוב יהיה מוכן להכשיר 8 דונמים מתוך 9078 מ"ר עבור אחרים וללא תמורה. עוד נטען שחלקן הרשום של חיזראן ונדא הינו 6052 מ"ר להבדיל מ-8 דונם בהתאם לגרסתו. נטען כי העד נאחז ברישום בטאבו כעובדה מוגמרת ולא ידע להשיב בנוגע לעיבוד הקרקע, החזקה במקרקעין ובעצי הזית. עוד נטען כי עלה מעדותו שלא נעשה דבר בנוגע לסילוק התובעים מהמקרקעין. נטען שאין ליתן אמון בעדותו. נטען כי הצדדים להסכם הפשרה לא היו מוסמכים להסכם הפשרה לגבי עיזבון המנוח עבאס ז"ל, חיזראן ז"ל ונדא בהתאם לסעיף 1 (א) (ב) לחוק השליחות, התשכ"ה- 1965. נטען כי יש להורות על תיקון הרישום בפנקס הרישום.

23. לטענת הנתבעים, יוסף ברכאת התחתן עם נדא טריף ונולדו להם 3 בנות: מלכה, מייאסה ועפיפה. בטרם קום המדינה נדא ויוסף הורישו ו/או וויתרו לשלושת הבנות את עיזבונם. נטען כי אין מחלוקת שהעיזבון חולק בחלקים שווים- 1/3 לכל אחת. נטען שעפיפה בטרם נישואיה, ויתרה על חלקה בעיזבון לשתי אחיותיה שהפכו להיות הבעלים של החלקות. נטען שמעדות התובעים עלה שאין מחלוקת שלמלכה יש מחצית מהחלקה. נטען כי מלכה תבעה את חלקה, מחצית החלקה והצהירה שקיבלה את חלקה מאמה ומאחותה עפיפה במסגרת תזכורת התביעה 1688. נטען כי בעדות עד התביעה טען כי אביו אינו יודע עברית אך תזכורת התביעה הוגשה בערבית וכי חברי הועדה הינם תושבי הכפר ודוברי השפה הערבית. נטען כי המשפט התנהל על סמך תזכורת תביעה זו. נטען כי התובעים נשענים על טענה שגויה לפיה מלכה תבעה את המנוח ובנותיו להבדיל מתביעתה ליתר החלקים (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 12-21). נטען שהמנוח ובנותיו בתביעתם הצהירו כי הם הבעלים של מחצית החלקות מהמנוחה מייאסה ומעפיפה שהותירה את חלקה שווה בשווה לאחיותיה- מייאסה ומלכה. נטען שבמועד תביעתם, עיזבון עפיפה כבר חולק ומיאסה הפכה לבעלים של מחצית מעיזבון הוריה. נטען שבשל כך הצהירו המנוח ובנותיו שהם הבעלים של מחצית החלקה. נטען כי עפיפה מעולם לא תבעה ו/או היתה בעלים של חלק כלשהו. נטען שבטרם התחתן המנוח עם עפיפה, היא כבר העבירה את חלקיה לאחיותיה- מלכה ומיאסה ולא היה לה כל רכוש. נטען כי מלכה מעולם לא תבעה את המנוח ותבעה את חלקה מהמדינה, כאשר הצהירה שהמחצית השנייה של העיזבון שייכת למנוח ובנותיו.

24. לטענת הנתבעים קיים מעשה בית דין. הנתבעים הפנו לתזכורת התביעה וטענו שמעיון בתזכורת התביעה עולה כי הן הנתבעים והן התובעים תבעו מחצית מהחלקה והצהירו שקיבלו את החלקים בירושה ומחזיקים בהם ללא התנגדות. הוזכר כי המנוח ובנותיו חתמו על תזכורת התביעה וחתימתם אומתה. נטען כי במסגרת ההליך נשמעו ראיות וניתן פסק דין בהסכמת הצדדים. נטען שרעייתו של המנוח ואימם של התובעים נכחה בבית המשפט במספר דיונים ואף הצהירה שהיא מייצגת את הנתבעות 2 ו-3. נטען שלדיון שהתקים ביום 30/7/82 התייצב סלמאן עבאס מועדי, בנה של תופחה והמוריש של התובעים 1 א-ט. עוד צוין שלדיון שהתקיים ביום 16/6/82 התייצב ג'מאל עבאס מעדי- התובע מס' 3 וכן סלמאן מעדי ותופאחה. הנתבעים חזרו על טענותיהם בנוגע להתייצבות לדיון, מינוי עו"ד מטעמם ולהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. נטען שבהתאם לרוח הדברים ופסק הדין נרשמו החלקים בלשכת הסדר המקרקעין. הודגש כי עוד לפני קום המדינה וגם כיום כל צד מחזיק בחלקו 1/6 וכך גם המקרקעין רשומים.

25. בפן המשפטי נטען כי התובעים בכתב תביעתם עותרים לקבל חלק מחלקה של מלכה אך ג'מאל בחקירתו הצהיר שאין הם תובעים דבר. נטען כי נדא הינה בעלת הדין היחידה שנטלה חלק בהסדר אך התובעים בחרו שלא לחקור אותה על תצהירה. לטענת הנתבעים, בהנחה שדברי העד ג'מאל נכונים וחלקה של עפיפה אמור לעבור למנוח, אזי נשאלות שאלות רבות. ראשית, בכתב התביעה תבעו התובעים את כלל חלקי עפיפה ואף את החלק של מלכה אותו קיבלה מעפיפה, בעוד שבסיכומיהם ויתרו על אותם חלקים שקיבלה מלכה מעפיפה ומבקשים את החלק של החצי אותו קיבלו חיזראן ונדא מעפיפה. שנית, עיזבון נדא ויוסף עבר לשלושת בנותיהן, כאשר עיזבון עפיפה עבר למיאסה ומלכה ועיזבון מיאסה עבר למנוח, לחיזראן ולנדא כפי שתבעו, הצהירו וקיבלו. נטען שכיום מנסים התובעים לטעון שכל עיזבונה אמור היה לעבור למנוח. נטען שלא ברור מדוע התובעים לא מבקשים את החלקים שהועברו למלכה ומדוע לא ביקשו פסק דין כנגד הנתבע 3 שהינו בנה ויורשה היחידי. נטען שג'מאל בחקירתו צימצם את תביעתו מכלל עיזבונה של עפיפה למחציתו ואף פחות היות וחלק ממנו כבר הועבר לבעלותם. נטען כי לא הוצג שום מסמך המלמד שעפיפה היתה בעלים של 1/3 חלקים מהעיזבון ולא הורם נטל ההוכחה בהקשר זה. נטען כי אין קירבה בין התובעים לעפיפה וכי קרוביה הביולוגים הן הנתבעות 1 ו-2. נטען כי פסק הדין הפך חלוט ואין מקום להתערב בקביעותיו לאחר 40 שנה.

26. באשר לחוק הירושה הפנו הנתבעים לסעיפים 157, 159 ו-161. נטען שאין תחולה לחוק והתובעים אינם רשאים להסתמך עליו. באשר לרישום בלשכת רישום המקרקעין נטען כי פקיד ההסדר לא טעה ברישום, מדובר בחלקות הרשומות מלפני עשרות שנים וכי בשנת 2000 בוטל רישום חלקה 76 ובמקומה התקבלו חלקות 90 ו-91 ללא התנגדות ובהסכמת וחתימת כל התובעים. נטען כי ג'מאל אישר את הדברים בעדותו (עמ' 21 ש' 18-21). נטען לשיהוי מטעם התובעים. עוד נטען שהחלקים בין הבעלים עדיין במשותף ואין כל חלוקה ו/או פרצלציה ביניהם. באשר לחזקה במקרקעין נטען כי התובעים לא הצליחו להגדיר את השטח הנתבע ולא הציגו מסמך המלמד מהם החלקים המוחזקים על ידם ו/או המעובדים על ידם. נטען כי מדובר בחלקות משותפות ובעלות ייעוד חקלאי. נטען כי בניו של המנוח ניסו לעבד ולתפוס חזקה בשטח וכשהתבקשו לפנות את שטח הנתבעות החליטו לפנות לבית המשפט בתביעת סרק זו. הוזכר כי אין קירבה משפחתית בין הבעלים המקוריים של החלקות לתובעים. נטען כי הנתבעת 2 נכה 100% מילדות וכי רק לאחר מות הנתבעת 1 פלשו התובעים לחלק מחלקן ומנסים להשתלט עליו. נטען כי גם כיום החלקות בעלות ייעוד חקלאי, חלקן סלעי וטרשי והחלק האחר ננטע עצי זית על ידי התובעים. נטען כי עד התובעים טען שמחצית מחלקה 90 בשטח של כ-9 דונם שייכים למנוח ואין לנתבעות 1 ו-2 כל זכות בחלקות אך לא הציג כל מסמך לצורך אימות גרסתו. נטען כי הנתבעות 1 ו-2 סמכו על הרישום ולא היתה להן האפשרות ו/או היכולת ו/או הנחיצות לעבד את חלקן.

דיון והכרעה

27. דין התביעה להידחות. בהתאם לסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נ"ח), התשכ"ט-1969 וסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הרישום בפנקסים בנוגע למקרקעין מוסדרים מהווה ראיה מוחלטת שאינה ניתנת לערעור ואין לסטות ממנה. כאמור, הדרך היחידה לתיקון הפנקס במקרה של מקרקעין מוסדרים היא בהתאם לסעיפים 93, 95, 96 ו-97 לפקודת ההסדר. ישנן שתי אפשרויות לתקוף את לוח הזכויות בבית המשפט, האחת- בקשת תיקון בהתאם לסעיף 59 לפקודת ההסדר שלשונו-"תוך שלושה חודשים מהיום שהוצג לוח הזכויות רשאי כל התובע זכות למקרקעין לפנות לבית המשפט בבקשת תיקון, ובית המשפט רשאי, לאחר מתן הודעה מספקת לכל מי שנפגע על ידי הבקשה, לשנות את החלטתו של פקיד ההסדר", והשנייה- בהתאם לסעיף 88 (א) לפקודה לפיו-"מי שנפגע על ידי החלטת פקיד ההסדר שנרשמה בלוח- הזכויות או בלוח- החלוקה, רשאי לערער עליה לפני בית המשפט תוך שלושים יום מיום הצגתם...".

28. בענייננו, התובעים סומכים ידם על סעיף 93 המורה כי במקרה של הוכחת טענת מרמה או רישום שלא כשורה ניתן להורות על תיקון הפנקס. סעיף 93 לפקודת ההסדר כותרתו "תיקון הפנקס" ולשונו-"שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון: אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום – לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר".

29. במקרה דנן, לא הוכח על ידי התובעים מעשה מרמה או השמטה שלא כשורה או שמדובר בפסק דין שניתן בטעות כפי שנטען על ידי התובעים. הלכה היא, כי יש לפרש את סעיף 93 באופן מצמצם (ע"א 163/57 אדורין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"די, י"ב, 1718, 1724, ע"א 492/83 עזבון המנוח איברהים חסן דיאב ואח' נ' תאופיק מוחמד חסן דיאב, תק-על 88 ()2), 642, 646).

30. למנוח יוסף ברכאת ולרעייתו נדא טריף ז"ל נולדו כאמור 3 בנות: מלכה, מיאסי ועפיפה. המנוח יוסף הלך לעולמו בשנת 1935 ורעייתו נדא הלכה לעולמה בשנת 1941. עיזבונם חולק בחלקים שווים בין הבנות, דהיינו, שליש לכל אחת. עפיפה, מטעמיה (ולטענת הנתבעים היות וטרם נישאה בעוד שאחיותיה היו כבר נשואות ואמהות לילדים), החליטה לוותר על חלקה בעיזבון לטובת אחיותיה, באופן בו מלכה ומיאסי קיבלו מחצית העיזבון כל אחת. על אמיתות הטענה ניתן ללמוד מתזכורת התביעה 1688 שם הצהירה מלכה כי קיבלה בירושה את חלקה מאמה (שכאמור נפטרה מספר שנים לאחר אביה) ומאחותה עפיפה. העד מטעם התובעים העיד בעדותו שאין לו כל הסתייגות ביחס לחלקה של מלכה בירושה (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 25-26) ובכך תמך למעשה בטענות הנתבעים. ביום 17/10/82 ניתן פסק הדין על סמך הסכם הפשרה לפיו החלק הדרומי ששטחו בערך כ-7 דונמים ירשם ע"ש המדינה ואילו החלק הצפוני ששטחו בערך כ-18 דונמים ירשם כמחצית (3/6) ע"ש מלכה ומחצית ע"ש המנוח עבאס ובנותיו נדא וחיזראן בחלקים שווים (1/3 כ"א). המנוח ובנותיו- נדא וח'יזראן זכאים היו לחלקה של מיאסי (רעיית המנוח ואימן של בנותיו) להבדיל מחלקה של עפיפה שויתרה עליו עוד בטרם הנישואים כאמור לעיל.

31. המנוחה מלכה תבעה את מחצית הזכויות במקרקעין בתזכורת תביעה מספר 1688 כאשר בתזכורת התביעה תיארה את קבלת זכותה במקרקעין כדלקמן-"בירושה בלתי רשומה מבעלים בלתי רשומים נדא טריף נפטרה בשנת 1933 ועפיפה יוסף ברכאת נפטרה בשנת 1941, בחלוקה עם שאר היורשים בעל פה מאז ובשימוש מאז בלי התנגדות ומפריע". אופן רכישת הזכויות של המנוח במקרקעין תואר כדלקמן:"בירושה בלתי רשומה מבעלים בלתי רשומים אשתי מיאסה יוסף ברכאת נפטרה בשנת 1935 ואשתי עפיפה יוסף ברכאת נפטרה בשנת 1941. בחלוקה ושימוש מאז ועד היום בלי התנגדות ומפריע" באשר לנתבעות נרשם- "בירושה בלתי רשומה מבעלים בלתי רשומים אמנו מיאסה יוסף ברכאת נפטרה בשנת 1935 בחלוקה ושימוש מאז ועד היום בלי התנגדות ומפריע". לדעתי, הצהרת מלכה לפיה הינה יורשת של עפיפה (שבמועד פטירתה היתה רעייתו של המנוח כאמור) מלמדת על כך שירשה את חלקה בעודה בחיים ובטרם נישואיה כאמור לעיל. העובדה שהמנוח מציין את שמה של עפיפה במסגרת תביעתו יתכן שנבעה מכך שחלקה של מיאסה כלל בתוכה גם את חלקה של עפיפה והמנוח היה מודע לכך ובחר לציין זאת במסגרת תביעתו כחלק מ"שושלת המקרקעין".

32. הרישום בלשכת רישום המקרקעין מבטא היטב את הסכמת הצדדים שבאה לידי ביטוי בהסכם הפשרה ומלמד על אמיתות הטענה לפיה עפיפה ויתרה על חלקה. זאת ועוד, התובעים ציינו בסיכומיהם כי רק נדא הינה בעלת דין בהליך ההסדר שעודנה בחיים אך בחרו שלא לחקור אותה על אף שהינה היחידה שנותרה בחיים ויכלה להעיד ממקור ראשון על השתלשלות העניינים. אי הבאת העדות פועלת לרעת התובעים (ע"א 465/88 הבנק למימון ומסחר נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4)653; ע"א 74/89 חסינים נ' שפירא, פ"ד מו(1) 845, 849). יוער, כי טענת התובעים לפיה לא זומנו או לא ידעו אודות ההליך עומדת בסתירה לרישום הפרוטוקולים ואין ספק שאימם תופאחה ואף ג'מאל בנו של המנוח נכחו בחלק מהדיונים. מעיון בפרוטוקולים עולה כי אימם של התובעים תופאחה ז"ל נטלה חלק בלפחות כ-5 דיונים ואף הצהירה כי הינה מייצגת את בנותיו של בעלה- הנתבעות 1 ו-2. גם התובע 3 נטל חלק בדיון וביקש לדחותו על מנת לאתר עורך דינו שייצגו בהליך. הנתבעים היו מיוצגים בהליך על ידי עורך דינם עו"ד שנאן ועל גבי ייפוי הכח של עו"ד שנאן חתומים התובע סלמאן עבאס וכן אביהם סעיד. גם הטענה לפיה המנוח ובנותיו לא ידעו קרוא וכתוב אינה יכולה לסייע לתובעים, שעה בה כל מסמכי תזכורות התביעה נכתבו בערבית, הם הוחתמו על גבי המסמכים ולא הוכח כי לא הוסברו להם זכויותיהם וכי לא ידעו על מה הם חותמים. זאת ועוד, לא הוכח כי לעפיפה ז"ל היו זכויות כלשהן במקרקעין, היא מעולם לא נרשמה כבעלים ולא הוצג כל מסמך המעיד אחרת. מכאן, גם לו טענת התובעים לפיה המנוח הוא יורשה הבלעדי היתה מתקבלת, הרי שלא ניתן היה להוריש דבר שאינו בבעלותה של עפיפה. כפי שצוין לעיל, במועד חתונתה של עפיפה עם המנוח, לא היתה בעלת רכוש וחלקה בעיזבון כבר חולק בין אחיותיה.

33. זאת ועוד, מעדותו של ג'מאל עלה כי נודע להם בשנת 2000 על כך שהחלקים המצוינים ברישום המקרקעין אינם תואמים למציאות בפועל אך הוא לא הסביר מדוע התביעה הוגשה על ידם רק בשנת 2009. בהמשך עדותו טען כי הדבר נודע להם רק "בשנים האחרונות" (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 12-24). אציין כי מדובר בשיהוי בהגשת תביעתם ללא שניתן הסבר סביר. עוד התרשמתי כי ג'מאל אינו בקיא בהליכים ובעובדות כראוי. לטענתו, עליה חזר מספר פעמים בעדותו, מלכה תבעה את אביו (להבדיל מתביעתה לקבלת חלקה במקרקעין כאשר יתר החלקים הינם למנוח ולבנותיו כחלק מירושת מיאסי). גם טענתו לפיה מיאסי "לא נתבעה ולא ביקשה" מלמדת על העדר הבנתו שהמנוח ובנותיו תבעו בשמה כיורשיה את חלקיה ולא כיורשיה של עפיפה- רעייתו השנייה של המנוח שאינה אימן של בנותיו (עמ' 19-20 לפרוטוקול). לעומת זאת, התרשמתי ממהימנות העד מטעם הנתבעים. מעדותו עלה כי העובדות ידועות לו מאביו שעבד עימו וגם מאימו שנפטרה כאשר היה כבן 20. עדותו היתה מהימנה והגיונית והסבריו היו מקובלים עלי.

34. באשר לטענה לפיה יש ליחס משמעות לכך שהתובעים הכשירו את המקרקעין, לרבות את חלקם של הנתבעים הרי שדין הטענה להידחות. ראשית, לא מוטלת על הנתבעים, שרשומים כאמור כבעלים של חלק מהמקרקעין בלשכת רישום המקרקעין, כל חובת עיבוד של המקרקעין. מדובר בבעלות פרטית וכל בעל מקרקעין זכאי לעשות כרצונו ברכושו. גם לו אצא מנקודת הנחה שהתובעים הכשירו את החלק במקרקעין שבבעלות הנתבעים, הרי שאין הדבר מקנה להם בעלות במקרקעין והתביעה אף נסמכת על זכויות בירושה להבדיל מעיבוד וחזקה. שנית, מקובל עלי הסברו של העד מטעם הנתבעים לפיהם התובעים טענו בפניו ובפני אביו כי יקבלו את השטח מוכשר וכי במידה ויתברר כי גלשו לחלקתם. גם הסברו בנוגע לאי נקיטת פעולה מטעמו לפיה הוא אינו איש "אוהב אדמות" (ויוזכר כי מדובר בקרקע חקלאית) והולך לעבודתו מקובלת עלי, כלשונו-"אז מה? אנשים ירשו אדמות ונמצאים בחו"ל אני אפלוש לאדמות שלהם?" (עמ' 29 לפרוטוקול). לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים בסך 10,000 ₪.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ה, 09 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.