1. התביעה הוגשה נגד הנתבעים בגין יתרות חובה בשלושה חשבונות הלוואה, כמפורט להלן:

הלוואה שמספרה 81472/5522 מיום 8.2.87.

הלוואה שמספרה 89046/9285 מיום 4.10.91.

הלוואה שמספרה 89161/999-6 מיום 29.9.96.

בתאריך 26.1.11 ניתנה על ידי כב' השופט שחורי החלטה בבקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים, ובמסגרתה ניתנה להם רשות להתגונן רק ביחס להלוואות שניטלו בשנים 1987 ו- 1991.

ביחס להלוואה מספר 89161/999-6 נדחתה הבקשה, וניתן פסק דין חלקי ביום 28.4.2011.

1. הנתבעים אינם מיוצגים על ידי עורך דין. בקשת הרשות להתגונן שהגישו אינה מפורטת, וכוללת בעיקר טענות ביחס להלוואה משנת 1996, אשר נדחו בהחלטתו של כב' השופט שחורי. במהלך בירור התביעה הועלו טענות נוספות, לחלקן התנגד התובע, מפאת הרחבת חזית, וחלקן הועלו עוד במהלך הדיון בבקשת הרשות להתגונן, והתקבלו על ידי כב' השופט שחורי בהחלטתו הנ"ל, כמצדיקות רשות להתגונן.

טענתם העיקרית של הנתבעים, הינה כי בעת שנטלו את הלוואה 89161/999-6 בשנת 1996, למימון מיזם עסקי בו ביקשו להשקיע, היה ברור להם כשמש, משיחות עם נציגי הבנק, כי בכספים שלוו במסגרת אותה הלוואה יוחזרו כל ההלוואות הקודמות שניטלו לצורכי רכישת דירות מגורים.

1. לטענת הנתבעים, הבנק לא אמר להם שבחר לא לפרוע את ההלוואות ההיסטוריות – ההלוואות נשוא דיון זה. עוד הוסיפו וטענו הנתבעים, כי עובדת בכירה בבנק הכתה על חטא, על כך שלא הסדירה בזמנה את עניין חיסול ההלוואות ההיסטוריות והודתה כי היתה זו טעות מצד הבנק.
2. בהקשר זה, יוסבר, כי ההלוואה שמספרה 81472/5522 מיום 8.2.87 ניטלה לצורך רכישת דירה ברחוב שז"ר 39 בנהריה, דירה ששועבדה לתובע לצורך הבטחת החזר ההלוואה, ואילו הלוואה מספר 89046/9285 מיום 4.10.91 ניטלה על ידי הנתבעים לצורך רכישת דירת מגורים ברחוב שז"ר 67 בנהריה, שרכשו מאוחר יותר במקום הדירה הראשונה (ראו תצהירו של מר זילבר מטעם התובע).
3. אומר כבר עתה, כי הטענה מעלה תמיהה שכן לו רצו הנתבעים לפרוע את הלוואות הדיור באמצעות ההלוואה שניטלה בשנת 1996, היו צריכים לבקש זאת במפורש מהבנק. ברור כי לצורך כך היה עליהם ללוות סכום גדול יותר מזה שהיה דרוש להם לצורך המיזם העסקי. הנתבעים אינם טוענים כי ביקשו מהבנק לפרוע את אותן הלוואות. מטענתם משתמע כי הבנק צריך היה לחשוב על כך בעצמו, והעובדה שלא עשה כן צריכה לפעול לרעתו.
4. בנוסף, טענת הנתבעים עומדת בסתירה לעובדות שנמסרו בעדותו של הנתבע במהלך הדיון בבקשת הרשות להתגונן, אז העיד:

"הלוואות מס' 1 ו- 2 הקטנות אני לא חייב בהן כלום. הבנק הבטיח לי, צהלה הבטיחה לי שבהלוואות האלה נשארה רק יתרה קטנה מאוד והיא יעצה לי שמכיוון שחלק מההלוואה הקטנה זה מענק לא כדאי לי לכסות אותה." (בעמוד 2 לפרוטוקול שורות 8-10).

משמע, על פי עדות זו, הנתבעים בחרו להשאיר את יתרת ההלוואות נשוא דיוננו זה ולא לפרוע אותן.

סתירה זו, יש בה ללמד רבות על מידת האותנטיות שיש לייחס לטענה, אשר אף לא הועלתה בבקשת הרשות להתגונן, כאמור.

1. הנתבעים לא זימנו את אותה עובדת בכירה בבנק לעדות. נטל השכנוע להוכחת טענת ההגנה שלהם מוטל עליהם, והם לא הרימוהו.

הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד ואין לכך הסבר סביר, נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות נגד מי שנמנע מהצגתה. ראו: ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.

הנתבעים אף סירבו לנקוב בשמה של אותה עובדת בכירה בבנק, ובכך החלישו עוד יותר את טענתם, ואף לא אפשרו לתובע לזמנה לעדות, אף שנטל הבאת הראיות לא חל עליו.

משכך, לא הוכיחו הנתבעים את טענתם לפיה אי פרעון ההלוואות נובע מטעות של התובע.

1. יתרה מכך, לתצהיר עדותו הראשית של זילבר צורף העתק מהסכם לתיקון הסכם הלוואה, עליו חתמו הנתבעים ביום 24.11.99 ממנו ניתן ללמוד כי הנתבעים עצמם ידעו, בחודש נובמבר 1999, כשלוש שנים לאחר המועד בו סברו לטענתם שהבנק דאג לפרעון הלוואות הדיור במלואן, כי יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת בחשבון הלוואה מספר 81472/5522 הינה 48,500 ₪ (נספח ה' לתצהיר זילבר).

הנתבעים מאשרים את חתימתם על ההסכם (ראו עדות הנתבע בעמוד 13 לפרוטוקול בשורה 12).

הנתבעים חתמו על הסכם התיקון, לצורך גרירת ההלוואה מדירת המגורים אל נכס המקרקעין שרכשו לצורך המיזם העסקי בשנת 1996 - הנכס הידוע כחלקה 92 בגוש 13532 הנמצא בשכונת נוף כנרת, בצפת.

בין העתקי המסמכים שסומנו כנספח ח' בתצהירו של זילבר, מצוי גם ההסכם לתיקון הסכם ההלוואה שמספרה 89046/9285 שנחתם אף הוא ביום 24.11.99 ובו מצוין כי יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת הינה 57,615 ₪.

מכאן, כאמור, שהנתבעים ידעו היטב כי ההלוואות הקודמות, נשוא דיוני זה, לא נפרעו על ידיהם בכספי ההלוואה שלקחו בשנת 1996.

1. לטענת הנתבעים, נפל פגם בהסכמי התיקון, נספחים ה' ו- ח' הנ"ל, שכן הערבים שחתמו על ההלוואה בשנת 1987 לא חתמו עליהם. הנתבעים מלינים בסיכומיהם על כך שהתרשמו שבית המשפט אינו מקבל את טענתם בדבר בטלות ההסכם. אין לי אלא לשוב ולהבהיר, את שהבהרתי בהחלטתי במסגרת שמיעת הראיות, כי ההסכם תקף כלפי הנתבעים משום שחתמו עליו. טענות שעשויות להיות לערבים להלוואה, כלפי אותו הסכם או כלפי הסכם ההלוואה המקורי משנת 1987, חורגים מהדיון, שכן התביעה שבפני אינה תביעה נגד הערבים. אם תוגש בעתיד תביעה נגד הערבים, יוכלו להעלות טענותיהם נגד תוקף ערבותם.
2. טענת הנתבעים ביחס לזקיפת כספי התמורה לזכות ההלוואה משנת 1996, עלתה רק בחקירתו הנגדית של מר זילבר. הנתבעים טענו כי היה על הבנק לזקוף את תקבולי מכירת הנכס המשועבד לזכות הלוואות הדיור ולא רק לזכות ההלוואה משנת 1996. אין בידי לקבל את הטענה, שכן הבנק היה רשאי לזקוף את התשלומים שקיבל כתוצאה ממכירת הנכס המשועבד, אשר שימש בטוחה לשלוש ההלוואות, על פי שיקול דעתו (ראו סעיף 18 להסכם ההלוואה) . זילבר הסביר, כי השיקול שעמד בבסיס ההחלטה כיצד לזקוף את התקבול, היה לפי גובה ההלוואה, כלומר הסכום נזקף לזכות ההלוואה בסכום הגבוה יותר. לא הוכח כי השיקול היה בלתי סביר.

1. טענה נוספת הועלתה על ידי הנתבעים רק במהלך חקירתו של מר זילבר, העד מטעם התובע. זילבר נשאל על ידי הנתבע, האם היו ההלוואות נשוא התביעה מבוטחות בביטוח EMI.

למרות שקבעתי כי מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית אסורה, הוריתי לב"כ התובע להמציא פרטים מדויקים אודות כל ההלוואות שנטלו הנתבעים תוך פירוט לאילו מהן נערך ביטוח, על מנת לוודא כי לא נפלה שגגה בנדון.

1. כאמור, התביעה הוגשה בגין יתרות חוב בשלוש הלוואות, למרות שהנתבעים נטלו מן התובע שש הלוואות שונות. לטענת התובע, משיקולי אגרה בחר להגיש תביעה רק בגין שלושה חשבונות הלוואה.

מהודעת התובע מיום 2.4.13 עולה כי ההלוואות נשוא דיון זה לא היו מבוטחות בביטוח EMI. הלוואה מספר 89161-9996 שנכללה בתביעה זו ולגביה ניתן פסק דין חלקי ביום 28.4.11 היתה מבוטחת בביטוח EMI.

ב"כ התובע הודיעה כי ביום 30.10.08 הועבר על ידי חברת הביטוח תשלום בסך 258,590 ₪ אשר הפוקד לחשבון הלוואה אחר, שלא נכלל בתביעה, ומספרו 89791/180-4.

1. זילבר נשאל, האם לא ראוי היה כי הבנק יזקוף את התקבולים ממכירת הנכס המשועבד לטובת ההלוואות שאינן מבוטחות בביטוח EMI , שכן אותן הלוואות מבוטחות יפרעו ממילא על ידי חברת הביטוח. העד השיב, כי במקרה כזה, לא היתה חברת הביטוח משלמת את יתרת ההלוואה (ראו עדותו בעמוד 17), והדברים ברורים, שכן חברת הביטוח מן הסתם לא היתה מוכנה לפרוע הלוואה המובטחת במשכנתא, ולהותיר את תמורת מכירת הנכס המשועבד לפרעון הלוואות לא מבוטחות.
2. לסיכום נקודה זו, איני מוצאת כי טענת הנתבעים יכולה להוות הגנה מפני התביעה שבפני, שכן הוכח כי ההלוואות נשוא דיוני זה לא בוטחו בביטוח EMI ולא הוכח כי נפל פגם כלשהו בזקיפת תגמולי הביטוח, ככל שהדבר נתון היה בכלל לבחירתו של התובע, בהתאם לחוזה הביטוח.

למעלה מן הדרוש, אציין כי בנקודה זו קיימת זהות אינטרסים מוחלטת בין התובע לנתבעים, וברור שהבנק יעשה כל שביכולתו לקבל את תגמולי הביטוח מחברת הביטוח, ולפיכך אם יש לבנק זכות חוזית כלפי חברת הביטוח, ברור כי ידאג לעמוד על קיומה, אף אם יהיה בידיו פסק דין נגד הנתבעים.

1. טענת הנתבעים לפיה לא נותרו יתרות חוב בהלוואות הדיור, הועלתה לראשונה במהלך הדיון בבקשת הרשות להתגונן, ולמעשה נזנחה מאז. לא הובאה כל ראיה להוכיחה, ומשכך אין לי אלא לדחותה.
2. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את מלוא יתרת ההלוואות שמספרן 81472/552-2 ו- 89046/928-5 בסכום כולל של 158,246 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית מיום 18.1.2009 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובע החזר אגרה בסך 10,069 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ג1 יולי 2013, בהעדר הצדדים.