כללי

1. התובע יליד 27.2.1973, נפגע ביום 17.9.08 בתאונת עבודה תוך כדי פריקת סחורה מסוג קרטונים גדולים המכילים נעליים (להלן: "הסחורה") ממכולה המחוברת לרכב משא, מ.ר- 81-809-77 (להלן: "המשאית") ועל השימוש בה פוליסה בת-תוקף שהוצאה על-ידי הנתבעת 3 (להלן: "התאונה").

2. בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה, הנתבע 1 הינו הבעלים של המשאית, ואילו הנתבע 2 הינו הנוהג בה ואשר החנה אותה, עובר לתאונה ולצורך פריקת הסחורה מתוך המכולה, במחסנה של חברת נעלי גזית בע"מ במושב אודם (להלן: "המחסן"). וכן, הנתבעת 4 הינה מעסיקתו של התובע ומבוטחת בביטוח אחריות מעבידים, לפי פוליסה בת-תוקף, שהוצאה כדין על-ידי הנתבעת 5.

3. לאחר התאונה, הובהל התובע לבית-חולים הלל יפה בחדרה (להלן: "בית-החולים"). הוא נבדק בחדר מיון. בבדיקה, אובחן שבר בראש הראדיוס של מפרק ימין. (להלן: "השבר"). קיבל טיפול שמרני ושוחרר לביתו עם המלצות למעקב רפואי אצל רופא מטפל, מנוחה ופיזיותרפיה. בהמשך, הוא קיבל סדרת טיפולים פיזיותרפיים.

4. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית, זמנית ויציבה, כדלקמן:

* 50% מיום 17.12.2008 ועד ליום 31.12.2008.

* 30% מיום 1.1.2009 ועד ליום 28.2.2009.

* 20% מיום 1.3.2009 ועד ליום 30.4.2009.

* 5% מיום 1.5.2009 – יציבה ולאחר הפעלת תקנה 15 – 6.66%, לפי סעיף 35(1)(א) ו- (ב) (מותאם) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (התוספת), תשט"ז – 1956.

טענות התובע

5. התובע טוען, כי התאונה הינה "תאונת דרכים", כהגדרת מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

6. וכן, התובע תיאר את התאונה, כדלקמן:

"ביום 17.9.08, במסגרת עבודתו כסבל, עסק התובע, על-פי הוראות ו/או הנחיות המעביד, בפירוק [צ"ל בפריקת] קרטונים מתוך מכולה המחוברת למשאית, והמהווה חלק בלתי נפרד ממנה, וזריקתם לרצפה. התובע היה בתוך המכולה. בשלב מסוים הבחין התובע בכך שאין עוד מקום על הרצפה, שעליו אפשר לשים את הקרטונים. בשל כך, החליט התובע לרדת מהמכולה אל הרצפה על מנת שיסדר את הקרטונים שעל הרצפה ולפנות מקום להמשך פריקת שאר הקרטונים מתוך המכולה, אל הרצפה. תוך כדי שהתובע יורד מהמכולה, נתקל בקרטון שנשאר בכניסה למכולה, איבד שיווי משקלו ונפל יחד עם הקרטון אל הרצפה."

(סעיף 10 לכתב התביעה).

7. לחילופין ובמידה ובית-המשפט יקבע שהתאונה אינה תאונת דרכים, טוען התובע, כי התאונה נגרמה באשמתה של מעסיקתו – הנתבעת 4. הוא מבסס את תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה") והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה.

8. לעניין העילה הנזיקית, טוען התובע, כי מעסיקתו, הנתבעת 4, התרשלה והפרה חובות חקוקות המוטלות עליה, במעשה או במחדל, בין השאר, כדלקמן:

א. לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה לקיומה.

ב. לא נקטה אמצעי זהירות המתחייבים לפי נסיבות העניין ובכלל זה לא סיפקה לו סולם לצורך עלייתו למכולה וירידתו ממנה, והכל במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה.

ג. לא סיפקה לו גישה בטוחה למקום העבודה ובתוכו.

ד. לא הדריכה אותו בעניין ההיבטים הקשורים בהגנה מפני סיכונים ולעניין פריקת סחורה ממכולה.

ה. לא סיפקה לו ציוד מגן אישי מתאים ומספיק לצורך ביצוע עבודתו.

ו. לא פיקחה כדין על ביצוע עבודתו.

ז. לא מינתה ממונה על העבודה או ממונה על בטיחות במקום העבודה.

ח. הפרה חובות חקוקות המוטלות עליה כדין, במיוחד הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל - 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") והתקנות שהותקנו על-פיה ,וחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ז – 1954 והתקנות שהותקנו על-פיו.

טענות הנתבעים 3-1

9. הנתבעים 3-1 (להלן: "הנתבעים") מכחישים, למעשה את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה על-פי החוק, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

10. אליבא דנתבעים, התאונה, המוכחשת כשלעצמה, אינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. התאונה לא אירעה עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. המדובר, למעשה ואם בכלל במאורע שקרה במהלך ועקב פריקתו של רכב מנועי, כשהרכב עומד .על-כן ,אין לתובע עילת תביעה על-פי החוק.

טענות הנתבעות 4 ו- 5

11. הנתבעות 4 ו- 5 (להלן: "הנתבעות") מכחישות, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה הנזיקית על-פי הפקודה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

12. אליבא דנתבעות, התאונה הינה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק .על-פי כלל ייחוד העילה, כאמור בסעיף 8 לחוק, לתובע עילת תביעה על-פי החוק ואין לו עילת תביעה על-פי הפקודה בשל נזק גוף.

13. לחילופין, טוענות הנתבעות, כי התאונה קרתה בשל אשמו הבלעדי או התורם של התובע. התובע נהג בפזיזות ובחוסר זהירות; הסתכן מרצון; לא מנע את התאונה; ונהג שלא כפי שעובד סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

14. וכן, ממשיכות הנתבעות וטוענות, כי הנתבעת 4, מעסיקתו של התובע, לא התרשלה כלל כלפי התובע ולא הפרה חובה חקוקה המוטלת עליה כדין.

מסכת הראיות

15. מטעם התביעה, העידו שני עדים: התובע, ומר אנטולי זברב (להלן: "אנטולי"). התובע הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (ת/1). וכן, מר מור סבג ,הבעלים והמנהל של הנתבעת 4 (להלן: "מור"), העיד להגנה. גם הוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית. (נ/1).

דיון

התאונה

16. התובע העיד, בכתב ובעל-פה, באשר לתיאור התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה, כדלקמן:

"ביום 17.9.08, במסגרת עבודתי אצל המעביד [נתבעת 4-ש.ס.], כסבל, נתבקשתי על-ידי האחראי עלי בעבודה, מר מור סבג, לפרוק קרטונים מתוך המכולה המחוברת למשאית. מדובר בקרטונים גדולים, כאשר בתוך כל קרטון גדול יש מספר קרטונים קטנים, ובתוך כל קרטון קטן יש נעליים. עליתי על המכולה והתחלתי לפרוק את הקרטונים הנמצאים בתוך המכולה אל הרצפה, בכך שהייתי דוחף את הקרטון הגדול עד לקצה של המכולה, [פתח המכולה-ש.ס.], הייתי דוחף אותו בדחיפה קטנה, על מנת למנוע את התפרקות הקרטון בזמן שהוא נופל ארצה.

יחד איתי עבד, בפריקת המכולה עובד נוסף בשם אנטולי.

העובד הנוסף, אנטולי, עמד על הרצפה וסידר את הקרטונים בקבוצות, לפי חלוקתם ללקוחות המעביד, בהתאם לסידור שנקבע על-ידי המעביד.

...

...

בזמן שהייתי בתוך המכולה ועסקתי בפריקת הקרטונים, הבחנתי בכך שאין עוד מקום על הרצפה, שעליו אפשר לשים את הקרטונים. שכן, לאור העובדה שמר אנטולי היה מסדר את הקרטונים בקבוצות, כאמור לעיל, עבודה שאורכת [כך במקור-ש.ס] זמן, ואילו אני הייתי בסך הכל פורק את הקרטונים מהמכולה כפי שפירטתי לעיל, אני ביצעתי את עבודתי בצורה יותר מהירה, ובעקבות כך הצטברו על הרצפה ליד המכולה, קרטונים עד כדי כך שלא נשאר מקום פנוי על הרצפה אשר עליו אפשר לשים את הקרטונים. בשל כך, החלטתי לרדת מהמכולה אל הרצפה על מנת שאסדר, יחד עם אנטולי, את הקרטונים שעל הרצפה ובכך לפנות מקום להמשך פריקת שאר הקרטונים מתוך המכולה אל הרצפה. תוך כדי ירידתי מהמכולה, שמתי רגל אחת על קרטון גדול שנערם מעל קרטונים אחרים, כאשר הרגל השנייה היתה עדיין על המכולה, [כך במקור-ש.ס], אך הקרטון שעליו שמתי את רגלי כאמור זז ובעקבות כך איבדתי שיווי משקל ונפלתי מהמכולה לרצפה".

(ת/1, סעיפים 17-8; עמ' 7, ש' 19).

17. במהלך עדותו בעל-פה, העיד התובע, לענייננו, כי ביום התאונה ועל-פי סידור העבודה שנתן לו יום קודם מור , הוא הגיע למחסן בשעה 06:00 לערך, ברכב השייך למעסיקתו – הנתבעת 4 והנהוג על-ידי עובד אחר שלה. מור הורה לו לפרוק ,ביחד עם אנטולי ,את הסחורה מתוך המכולה שהיתה על-גבי המשאית (להלן: "המכולה"). אנטולי והוא המתינו ,במחסן , עד להגעת המשאית. המשאית הגיעה למחסן בסביבות השעה 07:00. נהג המשאית, הנתבע 1, החנה את המשאית במחסן. אנטולי והוא ניגשו למשאית. הוא עלה למכולה . אנטולי נשאר למטה, על רצפת המחסן.

הם התחילו לפרוק את הסחורה מתוך המכולה, בזמן שהמשאית היתה עומדת בשטח המחסן. שיטת העבודה היתה כדלקמן: הוא היה גורר כל קרטון מתוך המכולה עד לפתח המכולה. בפתח המכולה, היה דוחף את הקרטון והקרטון היה נופל על רצפת המחסן, שליד המשאית. אנטולי היה ממיין את הקרטונים, לפי מידות וצבע הנעליים ולאחר מכן היה מאחסן אותם במחסן. תוך כדי פריקת המכולה, נערמו הרבה קרטונים על רצפת המחסן שמסביב למשאית, דבר שמנע המשך הפריקה. הוא החליט לרדת מהמכולה ולעזור לאנטולי בסידור הקרטונים על רצפת המחסן. הוא דרך על ערימת הקרטונים, כדי לרדת מהמכולה. התאונה קרתה בעיצומה של פריקת הסחורה מתוך המכולה.

18. וכן, התובע תיאר את התאונה במהלך עדותו שתי וערב, כדלקמן:

"רציתי לרדת מהמכולה, רגל אחת היתה מחוץ למכולה ורגל שנייה עמדתי על קרטון שהיה על הקרקע והקרטון התהפך מתחת לרגל ובגלל המשקל אני נופל. כשיצאתי מהמכולה לא החזקתי כלום הידיים. היתה ערימת קרטונים בגובה רצפת המכולה.

ש: דרכת על ערימת הקרטונים לרדת?

ת: כן."

(עמ' 8, ש' 32-28, עמ' 9, ש' 1. ההדגשה שלי-ש.ס.).

19. אנטולי, העיד, לענייננו, כי התאונה קרתה תוך כדי פריקת הסחורה מתוך המכולה בזמן שהמשאית היתה עומדת בשטח המחסן. מור שלח אותו ואת התובע לפרוק את הסחורה מתוך המכולה. התובע עבד בתוך המכולה, והוא עבד למטה, על רצפת המחסן. התובע היה פורק קרטונים מתוך המכולה ומוסר לו אותם בפתח המכולה. הוא היה מסדר את הקרטונים על רצפת המחסן ,שליד המשאית לפי דגמים, מידות וצבע. לאחר מכן ,היה מעמיס את הקרטונים על עגלה ומאחסן אותם בתוך המחסן. תוך כדי פריקת הסחורה, רצה התובע לעזור לו בסידור הקרטונים על רצפת המחסן. בזמן התאונה ,הוא היה בדרכו למחסן וגרר עגלה עמוסה בקרטונים. לפתע, הוא שמע צעקות. הסתובב במקום והבחין בתובע נופל על הקרטונים שליד המשאית ,מתגלגל ונופל על הרצפה. מיד הוא ניגש לתובע. התובע סיפר לו מה קרה. התואנה קרתה בחלוף חצי שעה-שעה מתחילת פריקת הסחורה מתוך המכולה.

20. אין חולק, כי מור אינו עד ראייה לתאונה. הוא העיד ,בין השאר, כי הנתבעת 4 עוסקת במתן שירותי לוגיסטיקה לחברות שונות ובכלל זה טעינה ופריקת מכולות. ביום התאונה, סיפקה הנתבעת 4 שירותי פריקה למכולה במחסן. התובע ואנטולי הגיעו למחסן ,ביום התאונה, לצורך פריקת הסחורה מתוך המכולה ,שהיתה על-גבי המשאית, שעה שהמשאית עומדת במקום. נמסר לו, כי תוך כדי פריקת הסחורה מתוך המכולה, נפל התובע מהמכולה ארצה.

21. במהלך עדותו בעל-פה, העיד מור, לענייננו, כי במקרה דנן פריקת המכולה מצריכה רק שני עובדים. בפועל, עובדי המחסן עזרו לתובע ולאנטולי בפריקת המכולה, מיון הקרטונים ואחסונם בתוך המחסן. לאחר התאונה, הוא הוזעק למקום התאונה. העובדים של הנתבעת 4 ובכללם התובע מכירים היטב את שיטת העבודה ופריקת מכולות ,ומדובר בעובדים ותיקים, מוכשרים ומנוסים.

הממצאים העובדתיים

22. לאחר עיון בחומר הראיות ובכתבי הסיכומים של הצדדים והגם שמצאתי אי-דיוקים בעדותו של התובע לעניין נסיבות קרות התאונה, דומני, כי אין מחלוקת על העובדות המהותיות של המקרה דנן. הפלוגתא העיקרית שבין הצדדים, משפטית היא כמהותה. עובדות המקרה שהוכחו כדין הם אלה:

א. הנתבעת 4 הינה חברה פרטית ,שהתאגדה כדין בישראל, ועוסקת במתן שירותי לוגיסטיקה לחברות שונות, ובכלל זה פריקה וטעינה של מכולות.

ב. התובע עבד אצל הנתבעת 4, כסבל שכיר ופורק סחורה ממכולות.

ג. בשעות הבוקר המוקדמות של יום התאונה, ה- 17.9.2008 (שעה 06:00 או בסמוך לכך), הגיעו אנטולי והתובע - עובדי הנתבעת 4 - למחסן, לשם פריקת המכולה. התובע הגיע למחסן ברכב הנתבעת 4, שהיה נהוג על-ידי עובד אחר שלה.

ד. ביום האירוע, שעה 07:00 או בסמוך לכך, הגיעה המשאית ועל גבה המכולה למחסן, כשהיא נהוגה על-ידי הנתבע 2. המכולה היתה עמוסה בסחורה. הנתבע 2 החנה את המשאית בשטח המחסן.

ה. אנטולי והתובע ניגשו למכולה, לשם פריקת הסחורה מתוכה, כשהמשאית עומדת. התובע עלה לתוך המכולה. אנטולי נשאר למטה, על רצפת המחסן. הם התחילו בפריקת הסחורה מתוך המכולה. התובע היה גורר את הקרטונים מתוך המכולה עד לדלת הכניסה שלה. בדלת הכניסה, היה דוחף את הקרטון והקרטון היה נופל על רצפת המחסן, שמסביב למשאית. אנטולי היה ממיין את הקרטונים על רצפת המחסן, ולאחר מכן היה מכניס אותם, באמצעות עגלה, לתוך המחסן ומאחסנם שם.

ו. לאחר כשעה ובעיצומה של פריקת המכולה, נערמו הרבה קרטונים מסביב למשאית, שהיתה עומדת, דבר שמנע המשך פעולת הפריקה. התובע החליט לרדת מן המכולה לשם פינוי הקרטונים שבסמוך למשאית והכל במטרה לאפשר המשך פריקת המכולה כמתוכנן. תוך כדי ירידתו מן המכולה ולאחר שדרך על אחד הקרטונים שנערמו במקום, זז הקרטון האמור, התובע איבד שיווי משקל ונפל ארצה, נחבל ונגרם לו נזק גוף.

האם התאונה הינה תאונת דרכים?

23. אומר ועוד בשלב זה, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי היטב את המצב המשפטי (הדין החרות והדין ההילכתי) ואת חומר הראיות, הגעתי למסקנה, כי התאונה דנן אינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, וכי דין עילת התביעה על-פי החוק כנגד הנתבעים 3-1 להידחות.

24. סעיף 1 לחוק כולל את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" ולאחר מכן, באות החזקות החלוטות: החזקות המרבות - המפרטות מקרים בהם ייחשב אירוע של גרם נזק גוף כתאונת דרכים והחזקה הממעטת – המוציאה מאורע מתחולת ההגדרה של תאונת דרכים כאשר המאורע ארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם. זו לשון ההגדרה של "תאונת דרכים":

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

וכן, המונח "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בפסקה השלישית של סעיף 1 לחוק, כהאי לישנא:

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"

25. בהתאם לפסיקה והספרות המקצועית, יש לבדוק תחילה האם חלה ההגדרה הבסיסית. יש לבחון האם היה "שימוש" על-ידי הרכב והתקיימותם של שאר מרכיבי ההגדרה הבסיסית. במידה וההגדרה הבסיסית לא חלה, יש לבדוק האם חלה אחת מהחזקות המרבות. לבסוף, אם מתקיימת ההגדרה הבסיסית או אחת החזקות החלוטות המרבות, יש לבדוק האם חלה החזקה החלוטה הממעטת. (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, (1996); א' ריבלין, תאונות דרכים (מהדורה רביעית, 2012), עמ' 152-151).

26. בנידון דידן, אין מחלוקת, כי יסודותיה של ההגדרה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף" ו- "ברכב מנועי" מתקיימים במקרה דנן ומתעוררת השאלה לגבי היסודות "שימוש" ו- "למטרות תחבורה". בלשון אחרת, האם התאונה קרתה בגין שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה? התובע והנתבעות, עונים על שאלה זו בחיוב, ואילו הנתבעים – בשלילה. אליבא דתובע והנתבעות, ירידתו של התובע מן המכולה שהיתה על-גבי המשאית, הינה "שימוש" כהגדרתו של מונח בחוק והוא בא למטרות תחבורה.

27. אכן, פעולת ירידה מן רכב מנועי ובמקרה שלנו מן המכולה שהיתה על-גבי המשאית, היא "שימוש" מוכר בחוק. ברם, לא כל ירידה מן רכב מנועי נעשית לצורכי תחבורה. רק ירידה מן רכב מנועי הנעשית למטרות תחבורה תבוא בגדר ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים, כאמור בסעיף 1 לחוק. (ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 829 (1997), נפסק, לעניין זה, כי:

"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים, כדי שפועלה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה תנאי הוא שהיא תהיה, קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו".

28. בענייננו-שלנו, התובע דרך על אחד הקרטונים שנערמו מסביב למשאית, איבד שיווי משקלו, נפל ונחבל, והכל בעת שירד מן המכולה זמן רב מאוד לאחר שנכנס לתוכה ובעיצומה של פריקת הסחורה מתוכה. הוא לא ירד מן המכולה כדי לעשות בה או במשאית שימוש כלשהו למטרות תחבורה. הוא ירד מן המכולה כדי לפנות את הקרטונים שהצטברו ונערמו על רצפת המחסן שמסביב למשאית ולצורך המשך פריקת הסחורה מתוך המכולה, פעולה שעתידה היתה להימשך עוד זמן רב. הירידה מן המכולה, הגם שהיא "שימוש" במכולה במובן החוק, לא נעשתה כלל וכלל למטרות תחבורה. במקרה זה, בירידה מן המכולה אין עמה סיכון תחבורתי הנגרם מחמת הגשמת ייעודו התחבורתי של הרכב המנועי – המכולה והמשאית. בשימוש במכולה ובמשאית אין ולא היה סיכון תחבורתי. בפניי, הוכח כדין, כי ירידתו של התובע מן המכולה ,הן לפי מבחן סובייקטיבי והן לפי מבחן אובייקטיבי, הינה פעולה אינהרנטית ואינטגרלית לפריקת הסחורה מתוך המכולה, ונעשתה רק למטרת פריקת הסחורה מתוך המכולה, פעולה שעתידה היתה להימשך עוד זמן רב. הירידה מן המכולה, הגם שהיא שימוש במכולה במובן החוק, לא נעשתה כלל וכלל למטרות תחבורה. בפניי הוכח כדין, כי ירידתו של התובע מן המכולה, הן לפי מבחן סובייקטיבי והן לפי מבחן אובייקטיבי הינה פעולה אינהרנטית ואינטגרלית לפריקת הסחורה מתוך המכולה, ונעשתה רק למטרת פריקת הסחורה מתוך המכולה. נפילתו של התובע מן המכולה, היתה אקראית, ואינה למטרות תחבורה. (עמ' 8, ש' 23-22; עמ' 9, ש' 4-2).

29. כמבואר, התובע והנתבעות טוענים, כי התאונה הינה תאונת דרכים והם תמכו יתדותיהם ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: "פרשת אוסם").

אודה ולא אבוש, כי הגם שטיעונם זה של התובע והנתבעות הוא שובה לב, לא מצאתי בו ממש. לא ראי זה כראי זה. בפרשת אוסם נדונה שאלת התחרות שבין "השימוש" המוכר בחוק של כניסה לרכב או יציאה ממנו למטרות תחבורה כאשר השימוש האמור היווה חלק אינטגרלי מפעולת טעינה או פריקה. נפסק, כי תקום, במקרה זה, תחולה לחוק.

בענייננו – עובדות המקרה שונות לגמרי מעובדות פרשת אוסם. במקרה שלנו, הוכח בפניי, כי "השימוש" במכולה ובמשאית - קרי פעולת הירידה מן המכולה - לא היתה למטרות תחבורה, קרי, אין המדובר "בשימוש" מוכר בחוק. יוצא, כי במקרה שלנו, אין למעשה, תחרות בין אחת מדרכי השימוש המוכרות בחוק (ירידה מן הרכב המנועי למטרות תחבורה) לבין חריג הטעינה והפריקה.

סיכום ביניים

30. מן המקובץ דלעיל עולה, כי התאונה אינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. התאונה אינה מקנה לתובע עילת תביעה על-פי החוק. יוצא, כי דין התביעה כנגד הנתבעים 3-1 להידחות.

אחריות הנתבעת 4 לתאונה – המסגרת הנורמטיבית

עוולת הרשלנות

31. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות וקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודה מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

32. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/0 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983). (להלן: "פרשת ועקנין"). וכן, ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק האנגליDonoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. זהו פסק-הדין המכונן בדיני הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י. גלעד "על 'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (תשנ"ו)). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו – 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, [פורסם בנבו] מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013; ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ, מיום 7.4.2010).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

33. לאחרונה הציג בית-המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) מודל חדש לעוולת הרשלנות, לפי התרשים כדלקמן:

שיקולי מדיניות

השוללים הטלת

אחריות*

"

נזק

קשר סיבתי

התרשלות

(אשם)

התנהגות היוצרת סיכון

או סיכונים צפויים ובלתי

סבירים

(הצפיות הטכנית)

עובדתי

משפטי

מבחן הסיכון-

בחינה בדיעבד

של התממשות

הסיכון

* שיקולי המדיניות הם יסוד "החובה", אשר על פי המודל המסורתי, נבדקו בתחילת הדרך."

(ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013).

חובת הזהירות של המעביד לעובדיו

34. מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזיק, פ"ד כב'(2), 405, 410 (1968). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו. (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה(3), 666, 670) (2003). דין זהה נמצא ב- common law.

(ראו- J. Munkman, Employer's Liability At Common Law, 6^th ed. London (1996), pp. 27-94; Charlesworth & percy, On Negligence, 9^th ed. London (1997), pp. 762-808; R.A. Buckley – The Modern Law of Negligence, 2^nd ed, Butterworths (1993), pp. 266-276

בעניין זה, נפסק בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2), 209, 212-211 (1988), כי:

"הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע."

(ראו – ע"א 2425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3), 172, 177 (1999); ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' רפפורט, תק-על 2001 (2), 15 (2001).

35. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו, ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד. (ראו – ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371, 376-377) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח (3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב(1), 415, 420) (1988);

(Hatton v. Sutherland [2002] EWCA Civ 76, [2002] 2 All E.R.I

Goodyear Great Britain Ltd. V. Coxall [2002] EWCA Civ 1010).

36. המעביד חייב, אפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן. (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז(1), 589, 592 (1963);

Wilson v. Tyneside Window Cleaning Co. (1958) 2All E.R (265)

הנידון דידן

37. אכן, הוכח בפניי כדין, כי הנתבעת 4 התרשלה כלפי התובע. היא לא עמדה בחובתה הכפולה להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. במקרה דנן, היא הנהיגה, בפועל, שיטת עבודה מסוכנת ואינה בטוחה כל צרכה. היא לא נקטה בכל הצעדים הדרושים לשם מניעת הסכנה מן התובע. היא לא סיפקה לתובע גישה בטוחה למקום העבודה – פריקת הסחורה מתוך המכולה. היא העסיקה אותו בפריקת הסחורה מתוך המכולה, בתקן כוח אדם חסר. היא לא מסרה לתובע, במקום העבודה, מידע כלשהו בדבר סיכוני הבטיחות והבריאות הקיימים בעבודתו בפריקת סחורה מתוך מכולה והנובעים מתהליך העבודה, ולא מסרה לו הוראות עדכניות לשימוש ולהפעלת תהליכי העבודה. וכן, הנתבעת 4 לא הדריכה את התובע בעניין ההיבטים הקשורים בהגנה מפני סיכונים הצפויים לו בעבודתו. היא לא חזרה ולא ביצעה, מידי פעם, את הדרכת התובע, לעניין דנן. היא לא מסרה לו תמצית בכתב של המידע בדבר הסיכונים בעבודה בה הוא מועסק, או הקיימים בפעולת פריקת סחורה מתוך מכולה, עקב ביצוע תפקידו. היא אל פיקחה כלל על עבודתו של התובע ולא סיפקה לו כלי עבודה מתאימים, תקינים ותקניים, שיכלו למנוע את פגיעתו בתאונה.

38. ויודגש: עדויותיהם של התובע ואנטולי, לעניין זה, (ת/1, סעיפים 36-27; עמ' 7, ש' 19; עמ' 10, ש' 7, ש' 32-23; עמ' 11, ש' 1; עמ' 11, ש' 25-20; עמ' 12, ש' 15-14; עמ' 13, ש' 13-12) היו סבירות ומהימנות ובפניי אין ראיות קבילות לסתור. למיותר לציין, כי עדותו של מור, לעניין זה, (נ/1, סעיף 3; עמ' 13, ש' 21; עמ' 14, ש' 15, עמ' 15, ש' 25; עמ' 16, ש' 21-18; ש' 31), אינה סבירה ואינה מהימנה בעיניי.

מכאן, מסקנתי שהנתבעת אחראית לתאונה ולנזקי הגוף של התובע שנגרמו לו בה.

אשם תורם

39. אכן, עסקינן בתאונת עבודה ,אשר נפגע בה התובע – העובד. בעניין זה, נוהג בית-המשפט לדקדק עם המעביד בקשר לאחריותו לתאונה. בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2), 603, 604-592 (1982), נפסק כי:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט הזה היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר נפגע בה עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל ועל העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו".

(וראו גם – ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1), 649, 656 (1987); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72, 81 (1984) השוו – Gila Valley G&N.RY. Co. v. Hall, 232 U.S, 94, 101-102 (1914)

40. זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 528 (1987) נפסק, כי:

"רק אם יצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל תוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית-המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".

41. בחלוקת האחריות לתאונה בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה, נפסק, כי:

"אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן ייקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1), 199, 197 (1974); וראו- ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5), 588, 581 (1999).

42. במקרה דנן, יש לייחס לתובע אשם תורם. בדיקת המקרה שלפנינו על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה בעליל, כי גם התובע גרם, באשמו, לתאונה. סבל סביר היה נזהר יותר מהתובע. אכן ולדידי בהתנהגות הנתבעת 4 דבק אשם מוסרי גדול לאין שיעור מאשמו של התובע והיא נושאת באחריות לתאונה. יחד עם זאת, המקרה הספציפי נופל במסגרת המקרים הנדירים, בהם אשמו של התובע בולט לעין. התובע הינו עובד ותיק ומנוסה. הוא הכיר היטב את עבודתו (עמ' 9, ש' 11-10, ש' 16-18). המדובר בעבודה מאוד פשוטה (עמ' 12, ש' 32, עמ' 13, ש' 4-1). התובע ידע היטב, כי הפעלת כוח על הקרטון יכולה לגרום לקריעתו, להתפרקותו או להתהפכותו (ת/1, סעיף 1). על-כן, אסור לדרוך על קרטון בזמן הירידה מן המכולה. התובע ידע היטב את פעולת הירידה הרגילה מן המכולה ובשפתו "כשאני הייתי צריך לרדת [מן המכולה], הייתי יורד כמו שצריך, מסתובב על הבטן ויורד" (עמ' 10,ש' 18). ירידתו מן המכולה, כפי שנעשתה בפועל והסוטה בצורה קיצונית מהירידה הרגילה והידועה לתובע, לא היתה נחוצה או הכרחית לצורך פריקת הסחורה מתוך המכולה. התובע הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, אומנם המוטעית, ופגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון.

על-כן, יש לייחס לתובע אשם תורם ועליו לשאת בחלק מן הנזק. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני מייחס לתובע עשם תורם בשיעור של % 30 .

התוצאה

43. התוצאה היא, אפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה כנגד הנתבעים 3-1. הנתבעות 4 ו- 5 ישלמו לנתבעים 3-1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 7,500 ₪.

וכן, הנתבעת 4 התרשלה כלפי התובע וגרמה לתאונה ולנזקי הגוף שנגרמו לו בה. יחד עם זאת, התובע נושא באשם תורם לתאונה בשיעור % 30.

הנתבעות 4 ו- 5 נושאות בנזקי הגוף שנגרמו לתובע בתאונה ועליהן לפצותו על הנזקים דנן, כפי שיוכחו בהמשך המשפט ובניכוי אשם תורם בשיעור % 30 .

התיק נקבע לקד"מ ליום 12.1.2014 שעה 9:30, בכל הקשור לשאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים ותזמנם לדיון הקבוע דלעיל.

ניתן היום, כ"ט כסלו תשע"ד, 02 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.