לפניי תביעה כספית בגדרה עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפרוע לה יתרת חובו כלפיה בסך של 24,054 ש"ח בגין אספקת מוצרים חקלאיים.

רקע כללי וטענות הצדדים

ראשיתו של הליך בבקשה לביצועם של שני שטרי חוב שעשה הנתבע לטובת התובעת. שטר חוב מיום 3.8.06 ע"ס 9,000 ₪ ושטר חוב, מיום 23.7.07 ע"ס 15,000 ₪.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות והדיון בתובענה הועבר לבית משפט זה.

ביום 18.1.10 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה תינתן לנתבע רשות להתגונן והצדדים יגישו כתבי טענות מתוקנים.

ואלה טענות התובעת:

התובעת חברה בע"מ העוסקת בין היתר באספקה חקלאית.

הנתבע, חקלאי במקצועו, נמנה עד שנת 2008 על לקוחותיה של התובעת.

להבטחת תשלום תמורת הסחורה שרכש מעת לעת חתם הנתבע על שני שטרי חוב כנזכר לעיל. בתאריכים שונים בשנים 2007-2008, רכש הנתבע מהתובעת סחורה במחיר כולל של 73,627 ₪, בשלה נותר חייב כספים בסך של 20,940 ₪.

התובעת פנתה לנתבע פעמים רבות בדרישות לסילוק החוב, ואולם דרישות אלה נדחו ולפיכך הוגשה תביעה זו.

התובעת מעמידה את סכום תביעתה על סך של 24,054 ₪, שהינם יתרת החוב והפרשי הצמדה וריבית שנצברו עליו.

ואלה טענות הנתבע:

מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית שהוגשה בחוסר תום לב, מתוך כוונה לעשות עושר ולא במשפט.

התובעת העלימה מעיני בית המשפט כי לתביעה זו קדמו הליכי הוצל"פ בגין שטרי החוב.

הנתבע, חקלאי במקצועו, נהג בשנים קודמות לרכוש ציוד ומוצרים מחברת "עמיר".

הנתבע התקשר עם התובעת בהסכם בעל פה לאספקת חומרי הדברה, שתילים וציוד חקלאי, ומזה שנים שהוא רוכש ממנה ומשלם לה את התמורה בשיקים שלו ובשיקים של לקוחות מטעמו.

לפי הסכם בעל פה שנקשר עם התובעת, התחייבה התובעת לספק לנתבע מוצרים שונים בהנחה בשיעור של 15% ממחירון חברת "עמיר". הסכם זה נערך על יסוד היכרות מעבודות קודמות ומתן אמון. הנתבע מעולם לא איחר בתשלום כלשהו ושילם לתובעת בכל חודש בחודשו את המגיע ממנו, ועמד בכל ההתחייבויות שנתן לה.

הנתבע חתם על שני שטרי החוב בפני מנהל התובעת על מנת להבטיח תשלום עבור רכישת מוצרים.

התנאי למימוש השטרות הינו אי תשלום עבור מוצרים.

בשטר הראשון, משנת 2006, התחייב הנתבע לשלם עבור סחורה מסוג "גרעיני קישואים", רשת לכיסוי שתילי הקישואים ומוצרים נוספים. מחיר הסחורה המשוער עמד על סך 9,000 ₪.

הנתבע שילם לתובעת 5,000 ₪ במזומן ולאחר מכן עוד 4,000 ₪ במזומן, כך שהתנאי לקיום השטר לא התמלא.

הנתבע לא נותר חייב דבר בגין שטר חוב זה, ועובדה כי לאחריו בוצעו תשלומים רבים ונעשו עסקאות אחרות.

בשנת 2007 ביקש הנתבע להגדיל את היקף הגידולים החקלאיים ולרכוש את כל הציוד מהתובעת. על מנת להבטיח את תשלום המוצרים, חתם ביום 31.10.07 על שטר חוב נוסף ע"ס 15,000 ₪, לצורך הבטחת תשלום סחורה מסוג שתילי עגבנייה.

הנתבע רכש את השתילים ושילם עבורם.

בנוסף רכש הנתבע מהתובעת מוצרים ושתילים במועדים שונים (בהתאם לחשבוניות שהציגה) והוא מפרט את התשלומים ששילם.

עוד מוסיף הנתבע וטוען, כי בגין תשלום מחודש 9/07 ע"ס 6,070 הוצאה חשבונית לשותפו יוסף עבדאללה, והסכום לא הוכנס לכרטסת.

כמו כן, בחודש 10.07 נפלה טעות בחשבונית של התובעת, כאשר במוצר מסוג אימקסי 5 ליטר נרשם כי החישוב נעשה לפי 3,325 ₪ לליטר במקום 332.5 ₪ לליטר. משכך חיובו בסך של 16,625 הינו בטעות, יש לחייב אך בסך של 1,662.5 ₪ ולקזז את ההפרש בסך של 14,962.5 ₪.

בהתחשב באמור הרי שהנתבע פרע את שטרי החוב שנחתמו ואין לחייבו בגינם במאום.

עוד טוען הנתבע, כי לאחר בדיקת המחירים הוא הופתע לגלות כי לא זו בלבד שהתובעת לא עמדה בהסכם ליתן לו הנחה בשיעור של 15% ממחירון "עמיר", אלא שגבתה מחירים מופרזים שעברו את המחירון בכ- 30%.

כמו כן טוען הנתבע, כי הוא היה משלם לתובעת כספים מידי חודש בחודשו לרבות בכסף מזומן. לדבריו, שילם לה סך של 50,000 ₪ במזומן אך לא קיבל חשבונית.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, דעתי היא כי יש לקבל את התביעה.

בטרם שאפרט נימוקיי, אשוב ואציין כי אכן ההליך נפתח כתובענה שטרית במסגרת הליכי הוצל"פ. יחד עם זאת, משהוגשו כתבי טענות מתוקנים (בהסכמה) וכתב התביעה המתוקן אינו מזכיר עוד את העילה השטרית (אף כי נזכרים שם השטרות), אלא עותר לקבלת התשלום מכוח דיני החוזים ועשיית עושר ולא במשפט, אין מקום עוד להידרש לעילה השטרית.

ולגופו של עניין:

אין מחלוקת כי בין הצדדים נתקיימו קשרים עסקיים.

הנתבע רכש מוצרים מהתובעת בין השנים 2007-2008. לטענתו, רכישות אלה עולות בהרבה על הסך הנקוב בחשבוניות ואף שולמו לתובעת כספים העולים בסכומם על הסכומים שאושרו על ידה.

כאמור בסיכומי התובעת, עיקר הגנת הנתבע הינה בטענת פרעתי. הנטל להוכחת טענה זו מוטל כולו על שכמי הטוען. חרף האמור, ואף כי באופן כללי בלבד בעדותו בפני ביהמ"ש חלק התובע גם על הכרטסת, "כל הכרטסת לא בסדר" (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 6) אדרש תחילה לחיוב עצמו.

מר רסמי קעדאן, מנהל התובעת, טען בתצהירו כי על פי הנהוג אצל התובעת מתועדת כל הנהלת החשבונות בכרטסת. לנתבע הופקו חשבוניות מס אודות מוצרים שסופקו לו. בחשבוניות אלה מפורט המוצר הנרכש, הכמות והמחיר. בכל פעם ששילם הנתבע, הונפקה לו קבלה בה פורט הסכום ואופן התשלום.

עיון במסמכים שהציגה התובעת מתיישב עם טענות אלה.

מהחשבוניות שצורפו (שעליהן לא נשמעה מחלוקת של ממש), עולה כי אלה מהוות ריכוז של תעודות משלוח אשר פרטיהן מצויים בחשבונית. עם קבלת התשלום מאת הלקוח נמסרת קבלה, ואלה כמו אלה, מקבלות ביטוי בכרטסת הנהלת החשבונות (נספח 22 לתביעה).

התובעת צירפה לתביעתה את כל חשבוניות המס שהפיקה בעקבות המכירות לנתבע וכן את כל הקבלות בעד תשלומים ששילם. כל אלה אכן מתיישבים עם הכרטסת המהווה סיכום לנ"ל ובאים בה לידי ביטוי.

סה"כ סכום החיובים בכרטסת מגיעים כדי 103,092 ₪. בהפחתת חשבוניות הזיכוי בסך של 29,465 ₪, החיוב הינו 73,627 ₪.

הנתבע שילם 52,687 ₪ כנשקף מהכרטסת ומהקבלות המצורפות, סה"כ היתרה 20,940 ₪.

עדותו של קעדאן נתמכה בעדות מר סאלח שחאדה, אגרונום העובד אצל התובעת, הן לעניין הניהול החשבונאי והן ליתר הנושאים להם אדרש עוד להלן.

מצאתי כי יש ליתן אמון בתיעוד המפורט הנתמך גם בעדויות הצדדים. לא מצאתי כי שונה דבר מהעדות, אף לאחר חקירה נגדית.

טענת הנתבע כאילו רכש מוצרים בשיעור של כ – 150,000 ₪ (סיכומי הנתבע סע' 46) אינה נתמכת במאום, אף לא בהסבר בעל פה, מה רכש ומתי, או כיצד נערך חשבון זה.

גם את טענת הנתבע בכתב הגנתו כי שילם בהתאם לחשבוניות המס זאת בהתאם לכיתוב "תאריך תשלום" המצוין בהן, לא מצאתי לקבל.

כיתוב זה, וכן התאריך המצוי בצדו, משקף את מועד התשלום שבו על הלקוח לשלם את החשבונית.

הנתבע עצמו אישר בעדותו כי לא היה מועד קבוע לתשלום ולעיתים אף נצברו מספר חשבוניות בטרם שילם את החוב (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 14 ואילך) לדבריו "הייתי משלם לאט לאט מתי שהיה לי" (שם בשורה 21).

עדות זו שונה מהאמור בתצהיר ביחס לתשלומים ששילם.

בחשבונית עצמה אין כל עדות לתשלום. לא נקוב באף אחת מהחשבוניות סכום התשלום או אופן התשלום, העובדה כי שולם בשיק או במזומן. טענת הנתבע כי שילם, בהתאם לסכום החשבונית, נטענה בסתמיות.

זאת ועוד, עיון בנספחים 12 – 19 לתצהירי התובעת מעלה כי התובעת מפיקה קבלה בעד כל תשלום ותשלום בה מפורטים פרטיו המלאים של התשלום ששולם, לרבות אם שולם במזומן או בשיק, ומה מועדי פירעונו.

אוסיף בהקשר זה ואציין כי טענת הנתבע שמעולם לא קיבל קבלה על תשלום במזומן מתבררת כלא מדויקת, שכן נספח 16 (קבלה מס' 5149) מעלה כי גם תשלום במזומן זכה בקבלה מתאימה.

יתרה מכך, אין לקבל טענת הנתבע גם מהטעם שמפירוט טענותיו בקשר לתשלומים אלה בתצהירו עולה כי לכאורה שילם גם בגין חשבוניות שהינן חשבוניות זיכוי.

כך למשל בסע' 42א' לתצהירו, טען כי שילם תמורה מלאה בגין חשבונית מס 45364 שהינה חשבונית זיכוי. יצוין כי מדובר בחשבונית שהוצאה לתיקון חשבונית 45352 מאותו מועד בדיוק, והסברי מר קעדאן בדבר אופן התיקון ואף הכיתוב המתאים בהקשר זה על החשבונית, לא נסתרו.

יוער בהקשר לחשבונית זו, כי טענת הנתבע לפיה מדובר בזיכוי שלא הושב לו אף היא התבררה כבלתי נכונה וזאת כעולה מהכרטסת שם קוזז הסכום במלואו.

בהמשך טען הנתבע (סע' 42 ט' לתצהירו) כי בחודש 3.08 שילם לתובעת בחשבונית 46561 סך של 9,268 ₪, וביום 29.2.08 שילם סך של 2,930 ₪ (סע' 42 י'). גם חשבוניות אלה הינן חשבונית זיכוי. החשבוניות הונפקו כביטול במועד עריכתן, והן מקוזזות מהכרטסת כחוק.

טענת הנתבע בכתב הגנתו כי רכש מהתובעת מוצרים ושתילים בסך 6,070 ₪ בחשבונית מס 45086 (אשר אינה נמנית על החשבוניות שצרפה התובעת לתביעה), שילם אותה, וזו הוצאה על שם שותפו יוסף עבדאללה קרסה בחקירתו, עת אישר כי כלל לא שילם את החשבונית, וכי אפשר שהתבלבל בתצהירו וכי אין בינו לבין החשבוניות כל קשר.

יתרה מכך, הנתבע טען כי הוא ויוסף עבדאללה כלל לא היו שותפים (ראה פרוטוקול דיון עמ' 30 שורה 26 ואילך עד עמוד 31 שורה 17).

גם את טענותיו כי שילם כספים רבים במזומן יש לדחות.

לא הובאה כל ראיה לעניין תשלומים אלה וטענותיו במישור זה היו טענות בעלמא. ככל שהיו מסמכים כאלה ואחרים בידי הנתבע, הרי שלא הגישם לבית המשפט במועד על מנת לתמוך בטענותיו אלה, ונציגי התובעת סרבו לאשר בחקירתם כל מסמך שהונח לפניהם אשר לא התיישב עם הרישומים שהיו בידיהם.

בהקשר זה אוסיף, כי לטענת הנתבע בעדותו מצויות בידיו קבלות אודות תשלומים. למותר לציין כי קבלות אלה, ככל שקיימות, לא הוגשו לבית המשפט ובהקשר זה ידועה ההלכה בדבר הימנעות מהבאת ראייה (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736).

הנתבע עצמו לא טרח לערוך כל רישום חלופי לזה של התובעת, ולא חלק על משהו ממסמכיה באופן ענייני או מפרטי החשבוניות שהוגשו.

אכן יש לתמוה על התובעת אשר הגישה לביצוע שטר חוב אשר ממילא לא הייתה לה כל זכות בו ואף אזכרה שטר זה בתביעתה המתוקנת (עסקינן בשטר על סך 15,000 ₪ המדבר ברכישת שתילי עגבניות). ברור מעדות התובעת כי לא עסקה ואינה עוסקת במכירת שתילים ושימשה מתווכת בלבד בעניין זה למשתלות אחרות בהן רכש הנתבע שתילים (להן כפי הנראה שילם תשלומים במזומן).

ואולם השטר עצמו אינו עוד במרכז ההליך שלפניי כי אם הכרטסת ולא מצאתי כי יש בכך כדי לגרוע מטענותיה של התובעת. אתן דעתי בעניין זה בפסיקת ההוצאות.

אשר לטענת הנתבע כי היה זכאי להנחה כזו או אחרת מהתובעת, לכאורה מדובר בטענה לקיזוז סכומים ואולם משאין כל תוכן עובדתי בטענה זו ביחס לסכומים כאלה ואחרים, אין לשעות אליה.

לסיכום-

הנתבע לא הוכיח כי שילם תשלום כלשהו אשר לא ניתנה לגביו קבלה ולא הוכיח כי רכש מוצר כלשהו אשר לא קיבל בעדו חשבונית.

בנסיבות העניין, ומשאין הוכחה מלאה בדבר פירעון על הנתבע להשלים לתובעת יתרתה.

על יסוד האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 24,054 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן (4.3.10) ועד למועד התשלום בפועל.

בהביאי בחשבון את הליכי ההתנגדות לביצוע שטר שהיו בנסיבות העניין מוצדקים, איני עושה צו להוצאות בהליך זה וזאת לבד מאגרות המשפט.

האגרה תושב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הפקדתה ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ג, 02 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.