זו תביעה כספית ע"ס 132,000 ₪ ובגין הפרת חוזה, תשלום שכ"ד ועוגמת נפש.

טענות הצדדים

לטענת התובעים, בין הצדדים נחתם ביום 1.8.07 חוזה פיתוח, במסגרתו התחייבה הנתבעת להשלים את ביצוע עבודות העפר, ולמסור בתוך חמישה חודשים ממועד החתימה על חוזה הפיתוח את החזקה במגרש קבע/נחלה 0841 דירה מס' 2 במועצה מקומית בית אריה (להלן: "המגרש"), בתמורה התחייבו התובעים לשלם סך של 210,000 ₪. נטען, כי ע"פ חוזה הפיתוח, משתכן המעוניין לבנות ביתו ביישוב בית אריה, חייב להתקשר עם ההסתדרות הציונית העולמית, כדי לקבל זכויות של בר רשות במגרש, וכן להתקשר עם הנתבעת, שתבצע עבורו עבודות פיתוח במגרש ותכשיר אותו לבניה, ורק לאחר פיתוח המגרש, תימסר למשתכן החזקה במגרש, והוא יוכל להקים עליו את ביתו, ועד שלא מסתיימות עבודות הפיתוח, המשתכן אינו יכול לקבל את החזקה בקרקע, ואינו רשאי לבצע כל פעולה במגרש לרבות עבודות בניה. התובעים טוענים, כי התקשרו עם כל הגורמים הרלוונטיים, ושילמו לנתבעת את מלוא התמורה בהתאם לחוזה. נטען, כי העבודות נסתיימו, והחזקה במגרש נמסרה לתובעים רק ב 21.5.08, כ-חמישה חודשים לאחר המועד הקבוע בחוזה, וכאשר במועד זה טרם נסתיימו עבודות הפיתוח. נטען להפרת חוזה הפיתוח, כי עבודות הפיתוח החלו באיחור, מה שגרם לעיכוב במסירת החזקה ולביצוע שינויים בחוזה הבניה (נספח ב' לחוזה הבניה), וכי נאלצו לשאת בהפרשים, עקב עלית המחירים של חומרי הגלם (נתבע סך 91,000 ₪). נטען כי בעקבות העיכוב בבניית הבית, נאלצו התובעים לשכור דירה (נתבע סך 11,000 ₪), מה שגרם להם לעגמת נפש (נתבע סך 30,000 ש"ח). נטען כי לאורך כל התקופה פנו התובעים לנתבעת, הן בכתב והן בע"פ, בדרישה לביצוע וסיום העבודות אך לא נענו, נטען כי הנתבעת הכירה באחריותה להפרת החוזה ואף הציעה לתובעים פיצוי זעום בגין דמי השכירות. עוד טוענים התובעים, כי תנאי סף להגשת בקשה להיתר בניה הינו הגשת תוכניות /מפות פיתוח ומדידה עדכניות לוועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר הכנתם והמצאתם לרוכשים הינה באחריות הנתבעת, ושהגיעו באיחור רב, ביום 30.1.08, וכתוצאה מאיחור זה, הוגשה הבקשה רק ביום 3.3.08.

הנתבעת טוענת לדחיית התביעה. לטענתה, המועד המוסכם למסירת החזקה נקבע ליום 31.12.07, אך בשל אילוצים הנדסיים, בלתי צפויים ואובייקטיביים, בעת הקמת מערכת הביוב , נוצר עיכוב בהשלמת העבודות , שהצדיק עיכוב, ושלא ניתן היה לצפותו במועד החתימה על חוזה הפיתוח. נטען, כי לא העיכוב בעבודות הפיתוח הוא הסיבה לעיכוב בעבודות הבניה, אלא ההגשה המאוחרת של הבקשה למתן היתר בניה. לטענתה, על פי חוזה הפיתוח, סעיף 7(ה), היה על התובעים להגיש בקשה לקבלת היתר, בתוך 90 יום ממועד החתימה, וללא קשר למסירת החזקה. התובעים פנו לקבלת היתר רק ביום 13.3.08 ובאיחור של חמישה חודשים, וכאשר הליך הדיון בבקשתם היה מהיר ביותר. והחלו בעבודות הבניה רק לאחר קבלת ההיתר כדין, ואין כל קשר בין האיחור במסירת החזקה לבין הנזקים הנטענים. נטען כי התובעים גרמו נזק לסביבה בבניה שביצעו, חרגו משטח המגרש במרחקים משתנים עד 47 ס"מ. לטענתה, בהתאם לחוזה הפיתוח (סעיף 9 (ב)) הנתבעת הייתה רשאית להשלים את כל יתר עבודות הפיתוח עד לשלושה חודשים מהשלמת הבניה, או תוך 27 חודשים מגמר עבודות הפיתוח. הנתבעת, מודה כי הציעה פיצוי לתובעים, ומתוך רצון לסייע לתובעים, באשר טענו בפני נציגיה בדבר מצבם הכלכלי הקשה, ומבלי להודות בשום טענה או חבות.

כן נטען שהתובעים לא הביאו ראיות מספיקות, להוכחת נזק, ונמנעו מלהביא עדים רלבנטיים, וכי כל הטענות שמפנות את האשם לענין מועד הגשת ההיתר לנתבעת, הנן בגדר הרחבת חזית אסורה.

דיון והכרעה

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית.

מטעם התובעים העיד התובע 1, ומטעם הנתבעת העיד מר משה ברביבאי- מנכ"ל, והצדדים הגישו סיכומים בכתב. יצוין, כי הנתבעת הגישה סיכומים באורך של 21 עמודים, תוך חריגה בוטה ממה שהותר בהחלטתי מיום 21.9.11, ואתייחס לעניין בעת פסיקת הוצאות.

לאחר עיון בחומר שבתיק והדיון אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה ואלו נימוקי:

אין מחלוקת כי המגרש נמסר לתובעים באיחור. לשיטת התובעים האיחור במסירה גרם להם נזקים, עקב איחור של כ-חמישה חודשים ממועד המסירה שנקבע בהסכם הפיתוח. הנתבעת סוברת כי הסיבה לעיכוב בבניה, היא הגשה המאוחרת של הבקשה למתן היתר בניה, וזו הסיבה האמיתית לעיכוב בבניה.

מר ברביבאי, הסביר (סע' 11-23 לתצהיר ) כי לאחר התחלת ביצוע עבודות הפיתוח, התברר לנציגי הנתבעת, כי הקבלן שביצע בעבר את עבודות הפיתוח בשכונה, ביצע את העבודה, באופן שהיה על הנתבעת לתכנן את מערכת הביוב ואת ביצוע העבודות, אחרת ממה שביצע הקבלן בפועל, ומאחר והקבלן שביצע את העבודות קרס כלכלית לקראת סיום העבודות (שנים רבות קודם) הנתבעת לא קיבלה תשריטי AS MADE בסיום עבודות הפיתוח של השכונה, ודבר בניית התשתיות מתחת לכביש, לא היה ידוע למתכנני הפרוייקט עד להתחלת ביצוע עבודות הפיתוח. ומתוך רצון לשפר את איכות חייהם של תושבי השכונה, בחרה הנתבעת לבצע מערכת ביוב איכותית ובעלות כספית גבוהה יותר, שינוי מערכת הביוב חייב ביצוע שינוי בתכנון וזמן עבודה נוסף. כתוצאה מכך, נגרם עיכוב במסירת החזקה במגרש. מאחר והמגרש נשוא התביעה הינו קיצוני בטור של 10 יח' דיור, וממוקם במיקום גבוה ביותר בטור, הרי שהיקף העבודות שבוצעו בתוך שטח המגרש היה הגדול ביותר. לטענתו, במועד החתימה על חוזה הפיתוח לא יכולה הייתה הנתבעת לצפות את העיכוב בהשלמת העבודות.

איני מקבל עמדת הנתבעת לעניין זה, אני סבור כי על הנתבעת לשאת, בעיקרו, באחריות לעיכוב במסירה, המדובר בשינויים, תכנוניים, ושאינם צריכים ליפול על כתפי התובעים . היה על הנתבעת לעדכן את התובעים בדבר השינויים והתכנונים הצפויים. טענת הנתבעת כי לא יכלה לצפות את העיכוב בהשלמת הבניה, אין בה לבטל, בעקרו, אחריותה למסירת המגרש במועד המוסכם, מה גם, שלו עבודות הפיתוח היו מתחילות עם חתימת החוזה, יכול והבעיה שהתגלתה לא הייתה מעכבת לזמן כה ממושך את המסירה.

בנסיבות, ביהמ"ש סבור, שככל שיוכח נזק , ובשל צורך לבצע עבודות בלתי צפויות, ניתן ליתן לנתבעת, דחיה של חודש במסירת העבודה, ושאינה ברת פיצוי. אך אין מקום לקבל את טענת העבודות הבלתי צפויות, כמחסום מספק וביחס לכל אורכו של העיכוב.

לענין מועד הגשת בקשת ההיתר לבית ושכאמור הוגשה באיחור, ביום 3.3.08. התובע טען כי לא היו בידיו תכניות הפיתוח והמדידה של השטח, והנתבעת הייתה צריכה להמציאן לידיו.

לטענת הנתבעת, הינה תאגיד עירוני, ואיננה גוף מתכנן, ומשכך לא יכולה הייתה להמציא לתובע את התוכניות (ס' 39 תצהיר הנתבעת וכן עמ' 49-50 לפרוטוקול). לטענתה, הבקשה להיתר הוגשה באיחור רב ביום 3.3.08, וקיבלו את ההיתר לידם כ-3 שבועות לאחר מועד השלמת מסירת החזקה. ממילא התובעים לא יכולים היו לבנות את הבית בהיעדר היתר בניה, לא במועד מסירת החזקה כמתוכנן, ולא במועד מסירת החזקה בפועל, ולפיכך, טענתם כי העיכוב במסירה גרם לעיכוב בבניה אינה נכונה. לעניין זה, אני מקבל את עמדת הנתבעת, לפיה אינה אמורה להמציא תכניות פיתוח ומדידה. התובע לא הציג את תנאי הסף להגשת בקשה למתן היתר של הוועד המקומי בית אריה, אלא הביא נייר מקביל מוועדה מקומית גזר, ומורדות הכרמל, ושלטעמי אינו משכנע, ואינו רלוונטי למקרה כאן .

לא שוכנעתי מדוע הבקשה הוגשה באיחור, התובע ציין בחקירתו כי המנכ"ל הקודם, מר נרדי מילר, ידע שעל הנתבעת לצרף את התוכניות, אך לא הובא לעדות, וכן האדריכלית אורית שלום שמכתבה צורף לתצהיר התובע, ושטוענת כי המסמכים הגיעו אליה באיחור, לא הובאה לעדות. כלל ידוע הוא, כי אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל דין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד.

בנוסף, התובע טען כי פנה לנציגי הנתבעת, וכן לגורמים במועצה לקבלת התוכניות, אך לא הוצגה כל אסמכתא בעניין. התובע בחקירתו אישר כי ניסו לפני מרץ 2008 להגיש תכניות משורטטות, וכי אין בידיו אסמכתא כי הוועדה לא הסכימה לקבל את התוכניות.

חרף האמור, אין בקביעה זו לנתק הקשר האפשרי בין הנזקים הנטענים, לבין סיום עבודות הפיתוח באיחור, ושאינו במחלוקת. לו עבודות הפיתוח היו מסתיימות במועד, ובאותו מועד טרם הייתה מוגשת הבקשה להיתר, אזי ניתן היה לדבר על ניתוק קשר סיבתי, ואולם בענייננו, מועד סיום עבודות הפיתוח, ומנגד קבלת ההיתר, הגם שבאיחור, ובאחריות התובעים, חל באותו מועד לערך, ומשכך הגורם המרכזי לעיכוב בבניה, היה העיכוב בסיום עבודות הפיתוח ,ולא בשל העיכוב בהגשת וקבלת היתר בניה.

לא ראיתי מקום לקבוע, שמכיוון שב 1.1.08, מועד סיום העבודות החוזי, לא היה היתר, הדבר מבטל טענה לנזק מפי התובעים. מדובר בעניין תיאורטי, שלא קרה במציאות, ויכול שלו היה קורה, גם ההתנהלות בקשר לקבלת ההיתר הייתה שונה.

התייקרויות והפרשי תשלומים לקבלן עקב עליית מחירי הבניה

התובע טוען לתשלום הפרש תשלומים לקבלן, עקב עליית מחירי הבניה בתקופת העיכוב, יודגש כי רכיב זה הינו המרכיב העיקרי בתביעה.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה, על התובע להוכיח בראש ובראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבעת הנובעת מאותן עובדות."נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו" ראה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז (4) 981.

לא ראיתי כל ראיה התומכת בטענה זו , ואני סבור כי התובעים לא עמדו בנטל הנדרש ולא הוכיחו תביעתם. לא הוצגה כל אסמכתא לביצוע תשלום לקבלן או עבור חומרי הגלם, ולא הובאה כל אסמכתא להוכחת הטענה, כי חומרי הגלם התייקרו בתקופה הרלוונטית.

יתרה מזאת, מעיון בחוזה הבניה, עולה כי סוכם בין הצדדים שהמחיר הוא קבוע ולא ישתנה, ראה נספח ד' לכתב התביעה סעיף 5.1 שם נקבע: "התשלום הוא כולל ולא ישתנה". בנוסף, כשנתבקש התובע בחקירתו להסביר את הסכמת הצדדים, כי התשלום לא ישתנה בזמן הבניה, הסביר כי לא רצה לבטל את ההסכם "אבל בשביל להחזיק את הקבלן ולא להפר איתו את ההסכם, דווקא רציתי שהקבלן הזה יבנה לי את הבית, ובגלל שהקבלן הזה ויתר על עבודות אחרות נאלצתי לשלם לו הפרשים". הנה כי כן, והתובע בעצמו מאשר, כי הסיבה לתשלום הנוסף לקבלן, היא כדי להחזיק אותו שהוא יבצע את העבודה, ולא עקב התייקרות חומרי הגלם כנטען.

נוכח האמור לעיל, ומשלא הוכחה הטענה כדבעי, רכיב תביעה זה נדחה.

דמי שכירות

לטענת התובעים, האיחור גרם לעיכוב משמעותי בבניית ביתם, ועקב כך ,נאלצו להתגורר בשכירות. התובעים צרפו הסכם שכירות לפיו שולמו 2,200 ₪ לחודש, סה"כ 11,000 ₪, בגין חמישה חודשים של עיכוב. טענה זו הוכחה בפני באופן מספק, ולא נסתרה.

נוכח האמור לעיל וכאן, התובעים זכאים לפיצוי ,בהקשר זה ,עבור 5 חודשי עיכוב ,ובניכוי חודש אחד ,דהיינו 8,800 ₪.

עוגמת נפש

התובעים טוענים כי הפרת החוזה והעיכוב בבנייה שבא בעקבותיו, גרמה להם לעוגמת נפש רבה. ואומדים את הנזק הלא ממוני, בסך 30,000 ₪.

אני סבור כי יש לפצות את התובעים בגין רכיב זה, על פי הפסיקה במקרה של איחור במסירת דירה,ניתן לפסוק בגין נזק שאינו ממוני , בעניננו אין מדובר באיחור של מה בכך,מאידך מדובר בפיצוי שיורי, ובטענות לפיתוח ששודרג בסופו של יום, בהתחשב בכלל הנסיבות הקשורות לעיכוב, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 4,000 ₪, ובגין ראש נזק זה.

סוף דבר

1. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך 8,800 ₪ בגין דמי שכירות, צמוד ונושא ריבית כחוק החל, מיום 1/04/08 ועד לתשלום בפועל.

2. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך 4,000 ₪ בגין עוגמת נפש, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום בפועל .

3. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות דיון בעניין בסך 5,000 ₪, וכאשר הסכום הוגדל, נוכח העובדה שהנתבעת האריכה בסיכומיה, ולא בשוליים, באופן היוצר אי שוויון בין בעלי הדין, וראה לעניין זה ע"א 700/89.

המזכירות תשלח פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.