מונחת לפני תביעה כספית על הסך של 105,846 ₪ שהתובעת הגישה נגד הנתבעות. התביעה על פי מהותה, כפי שהגדירה אותה התובעת בכותרת כתב התביעה, הינה כספית–נזיקית.

בעלי הדין:

1. התובעת, הינה חברה בע"מ העוסקת בייצור, שיווק ומכירת תכשיטים ובבעלותה חנות הממוקמת ברחוב לב הגליל, כיכר "הדר", בעיר טבריה (להלן אף תיקרא: "החנות").

2. הנתבעת 1, הינה הרשות המקומית שבתחום שיפוטה ממוקמת החנות (להלן אף תיקרא: "העירייה"); הנתבעת 2, הינה החברה הכלכלית לפיתוח טבריה (להלן אף תיקרא : "החברה הכלכלית"), והנתבעת 3 הינה החברה הממשלתית לתיירות בע"מ (להלן אף: "חמ"ת").

תמצית טענות התובעת:

3. בכתב התביעה שהוגש מטעמה של התובעת, נטען על ידה כי נגרמו לה נזקים לאחר שהנתבעות החלו בביצוע עבודות בנייה ושיפוצים במתחם החנות, תוך פגיעה בדרכי הגישה לחנות. העבודות הללו כללו על פי הנטען הריסת הכיכר והגגון שהיה ממוקם מעל החנות, דבר שיצר מצג של חנות סגורה.

4. כתוצאה מביצוע אותן העבודות נאלצה התובעת, לטענתה, לסגור את החנות החל מיום 23.12.2007 ועד ליום 15.1.2008 – הוא מועד סיום העבודות, פינוי המתחם ופתיחת דרכי הגישה לחנות.

5. בכתב תביעתה האמור התובעת פירטה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מביצוע העבודות על ידי הנתבעים ובתמיכה לטענתה הנ"ל, לגרימת נזקים כספיים, היא צירפה דו"ח בוחן שיש בו לדבריה כדי ללמד על הנזק שנגרם לה כתוצאה מסגירת החנות במשך 22 ימים. התובעת עוד ציינה, שנגרמו לה נזקים ישירים כתוצאה מביצוע העבודות במתחם, ואף שלחה מטעמה מכתב לנתבעת 2 ובו היא התלוננה על עצם ביצוע העבודות.

6. עוד עולה מטיעוני התובעת כי, היא חוייבה בתשלומי הארנונה בתקופה בה היה העסק סגור. לדבריה, החיוב בארנונה נעשה שלא כדין מאחר ובמשך זמן ביצוע העבודות במקום, החנות היתה סגורה והיא לא קיבלה שירות כלשהו מאת העירייה.

תמצית טענות הנתבעות:

7. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה של העירייה, הכחישה האחרונה את טענות התובעת ועתרה לדחיית התביעה נגדה. העירייה ציינה כי במהלך חודש אוגוסט 2007 זומנו כל בעלי העסקים שבמתחם, לפגישה עם החברה הכלכלית (הנתבעת 2), דבר המלמד על כך שאין אמת בטענת התובעת בנוגע לאי ידיעתה אודות ביצוע העבודות במתחם.

8. כפי שעולה מטיעוניה של העירייה, העבודות העומדות במרכז התביעה בוצעו בקצב מירבי, זאת מתוך מטרה אחת ברורה והיא לצמצם עד כמה שניתן את היקף הפגיעה בבעלי החנויות במתחם.

9. העירייה הכחישה בכתב הגנתה אחריותה לביצוע העבודות המתוארות בחלק מן התמונות שצורפו על ידי התובעת, המשקפות פירוק הגגון, וציינה כי עבודות אלה נעשו על ידי אנשים פרטיים שאינם קשורים אליה.

10. בכל הנוגע לטענות התובעת לגבי החיוב בארנונה, ציינה הנתבעת כי ארנונה הינה מס מוניציפלי המושת על תושבי העיר, עסקים ובתים כאחד, ללא כל קשר לקבלת שירות ספציפי מן הרשות המקומית.

11. בכתב הגנה שהוגש ממטעמה של החברה הכלכלית, הכחישה האחרונה את טענת התובעת בדבר העדר התראה ובדבר ביצוע העבודות ללא הודעה מוקדמת על כך לבעלי החנויות. להוכחת טענתה זו צירפה החברה הכלכלית את מכתבה של מנכ"לית החברה הכלכלית, הגב' עלוית פרויינד, אשר שוגר לבעלי העסקים הכולל תיאור העבודות השונות בפרויקט, והזמנה לכלל בעלי העסקים שבמתחם, להשתתף בפגישה העתידה להתקיים ביום 2.12.2007.

12. עוד עלה מטיעוני החברה הכלכלית כי, המכתב שהתקבל לידה מאת התובעת לא כלל תלונה על עצם ביצוע העבודות וממילא לא כלל המכתב דרישה לביצוע סידור אחר ו/או הסדרת דרך גישה לחנות, אלא נדרש פיצוי כספי ותו לא. במענה לטענותיה של התובעת לפירוק הגגון מעל החנות, ביום 23.12.2007, ציינה החברה הכלכלית כי הפירוק לא בוצע במסגרת העבודות שבוצעו מטעמה בפרויקט וכי העובדים אשר פירקו את הגגון אינם עובדים שהועסקו על ידה במסגרת הפרויקט.

13. החברה הכלכלית הכחישה את טענות התובעת בכללותן וציינה כי לא הייתה כל התרשלות או הפרת חובה חקוקה מצידה. החברה הכלכלית אף ציינה כי עשתה את כל המוטל עליה ונהגה בסבירות ובזהירות המתבקשת בנסיבות העניין.

14. בכתב הגנה שהוגש מטעמה של חמ"ת, עתרה זו לדחייתה של התביעה דנן על הסף, וציינה כי בחודש 05/2006 נחתם בינה לבין העירייה הסכם לביצוע העבודות במתחם בטבריה. לפי אותו הסכם האחריות לביצוע הפרויקט מוטלת על עיריית טבריה. בהסתמך על ההסכם האמור, חמ"ת הגישה הודעת צד ג' כנגד העירייה ובמסגרתה היא עתרה לכך שהעירייה תשפה אותה בגין כל סכום בו תחוייב במסגרת פסק הדין, ככל שתחוייב.

חמ"ת ציינה כי אין בינה לבין התובעת יריבות כלשהי וכי האחריות, ככל שקיימת כזו, רובצת אך ורק לפתחה של העירייה, אשר היתה האחראית הבלעדית על הפרויקט כולו ועל אופן ביצועו.

15. במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמה הכחישה חמ"ת את הנזקים הנטענים על ידי התובעת, וציינה כי זו האחרונה לא הציגה כל ראיה, והיא הסתפקה בציון הסכומים שנטענו על ידה מבלי שטרחה להוכיח אותם.

16. בנוסף לכך צויין על ידי חמ"ת, בכתב הגנתה האמור, כי העבודות שבוצעו במתחם, הביאו עמן הנאה מרובה לציבור בכלל ולבעלי החנויות בפרט. חמ"ת הוסיפה וציינה כי התובעת בעת שהחליטה לסגור את החנות לא פעלה בהכרח להקטנת נזקיה, נהפוך הוא, והא ראיה לכך היא העובדה כי חנות התובעת היתה החנות היחידה שנסגרה בפני לקוחות החנות, באזור ובתקופה הרלבנטיים.

מסכת הראיות:

17. בגדרו של התיק נשמעו לפני 7 עדים.

מטעמה של התובעת, העידו גב' עופרה אופלוב אחראית המכירות בחנות, וכן מר אולג בילנסון הבעלים של התובעת.

18. מטעמה של עיריית טבריה שמעתי את עדותו של מר ישראל ענתבי, המשמש כמשנה למנכ"ל לפרויקטים ותשתיות.

מטעמה של החברה הכלכלית שמעתי את עדותה של גב' עלווית פרוינד, מי ששימשה בזמנים הרלבנטיים כמנכ"לית החברה.

כמו כן, שמעתי את עדויותיהם של ה"ה מאיר צורי, שמואל טבול ואריק קודלר, אשר העידו מטעמה של חמ"ת.

את עדויותיהם הראשיות של העדים הנ"ל הקדימו העדים ונתנו בתצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעמם.

הגדרת הפלוגתא:

19. אין חולק בין הצדדים על עצם ביצוע עבודות שיפוץ מתחם החאן בעיר טבריה, והשאלה הטעונה הכרעה בתיק זה הינו האם בנסיבות המקרה דנן חלה על הנתבעות ו/או מי מהן חובת זהירות כלפי התובעת, והאם, כטענת התובעת, הנתבעות ו/או מי מהן התרשלו במילוי חובתן האמורה? לצורך מתן תשובה לשאלות הנ"ל נדרש לתת את הדעת למספר עניינים הנוגעים למשך ביצוע העבודות, אופן ביצוען ובכלל זאת דרכי הגישה לחנות, עיתוי ביצוע העבודות, ומתן התראה מראש על הכוונה לבצען.

היה וייקבע קיומה של חובה והפרתה על ידי הנתבעות ו/או מי מהן, נדרש לבחון עניין הנזק והקשר הסיבתי שבינו לבין המעשה הרשלני.

פרק הדיון:

20. כאמור, המדובר בתביעה כספית אשר הוגשה בעילה נזיקית.

באופן עקרוני, ועל פי ההלכה הפסוקה, ניתן לחייב רשות שלטונית בגין אחריותה למעשה או מחדל רשלניים מצידה, בדיוק כשם שניתן לחייב את הפרט.

במסגרת ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וציפורה בע"מ נ' עירית תל אביב יפו ואח', דינים עליון, נ"ז, 269 (להלן: "פרשת ברוך") נקבע:

"עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית, על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט. דין השלטון המזיק כדין הפרט המזיק, והוא חייב, כמו כל מזיק אחר, לנקוט אמצעי זהירות סבירים, כדי למנוע נזק".

ראו גם ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113, , 130-131, שם נקבע כי:

"גוף ציבורי כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעיתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנות של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, איך אין זה, כלשעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות."

דברים ברוח דומה נפסקו גם ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית- שמש ואח' פ"ד ל"ז (1) 111, 124, 125.

מהפסיקה אותה מניתי לעיל, עולה כי עצם העובדה כי הנתבעות, שלושתן, הן בגדר גופים ציבוריים אינה פוטרת אותן מאחריות ועל כך למעשה שלושת הנתבעות אינן באות לחלוק.

21. פסק הדין המחייב בסוגייה העומדת לפתחנו בה מועלית כנגד הרשות הציבורית טענה לרשלנות בעת ביצוע עבודות תשתית הוא פסק דינו של בית המשפט העליון בית המשפט העליון, בע"א 3646/05 פז חברת נפט בע"מ נ. מדינת ישראל, משרד התחבורה, מחלקת עבודות ציבוריות (ניתן ביום 12.7.2006) (להלן: "פרשת פז"), המתווה את המדיניות המשפטית אשר יש להכריע על פיה במקרים כגון דא. באותה פרשה נקבע כי:

"הנזק שנגרם למערערת, לטענתה, נובע מחסימת הגישה הישירה מהכביש הראשי לתחנת התדלוק בשל ביצוע עבודות השיפוץ וההרחבה בכביש 57. אכן, עבודות פיתוח ותשתית המבוצעות על ידי רשויות המדינה, ובכלל זה עבודות סלילה של דרכים או כבישים, גורמות לא אחת, מטבע הדברים, לפגיעה באלו הדרים או עוסקים בקרבת מקום. כך למשל, עלולה להיחסם גישה לבית עסק השוכן באזור בו מתבצעות עבודות כאלה. נזק זה אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין. עבודות פיתוח וסלילת כבישים באות, בסופו של יום, לקדם את אינטרס הציבור, וככל שהן גורמות לפגיעה זמנית, ולעיתים אפילו פגיעה קבועה, במאן דהוא, הרי זהו כורח שאין ממנו מנוס. מה גם שאותו מאן דהוא נהנה גם הוא מפיתוח הסביבה שבה הוא מצוי." (ההדגשה לא במקור).

ובהמשך לאותה פסקה נקבע כי:

"כך, בהקשר אחר, פסק בין המשפט העליון כי: ...התפתחה גישה כלפי הקניין הפרטי, המתאימה את זכות הקניין לצרכי החיים בחברה מודרנית ורואה בה לא רק זכות הבאה להגן על חירותו השלילית של הפרט אלא גם כזכות הנותנת משקל להיות הפרט חלק מהחברה והציבור בכללותם. גישה זו מספקת תמיכה להסגת הזכות הקניינית לפיצוי מפני האינטרס הציבורי בנסיבות מתאימות המצדיקות זאת (דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' יהודית הורוויץ נח(6) 289, 300).

ובהמשך:

"חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר אמצעי תקשורת... כל אלה הופכים את קנין המקרקעין לקנין שמימד האחריות החברתית בו הוא חשוב. שיקולים אלה ואחרים מחייבים מתן כוח למדינה לפגוע בקנין הפרטי כדי לקיים את אינטרס הציבור. בכך מתבטאת האחריות החברתית המיוחדת של הקנין הפרטי (עניין הורוויץ בעמ' 300).

22. בהמשך פסק הדין, בפרשת פז, נקבעו בנוסף הדברים הבאים:

"ברי כי הרשות הציבורית המבצעת את העבודות הדרושות לקידום אינטרס הציבור, אינה רשאית להתעלם מן הפרטים שעלולים להינזק בשל כך. לשמירה על אינטרס הפרט, אחראים דינים שונים, ובכלל זה, דברי חקיקה המאפשרים פריקת הנטל המונח על כתפיו של האחד ופיזורו בין רבים. גם דיני הנזיקין אינם "אדישים" לנזק שעלול להגרם עקב עבודות תשתית וסלילה. גרימת נזק בלתי סביר לפרט, כתוצאה מעבודות כאלו, עשויה להקים אחריות בנזיקין... הרשות הציבורית איננה חסינה איפוא מאחריות בנזיקין, אך מן הטעם שפעולותיה מכוונות הן לטובת הכלל. אין היא פטורה מן החובה לקדם פני נזק לפרט על ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים. בענייננו, עולה כי הפגיעה האפשרית במערערת, בשל חסימת כביש הגישה הישיר מן הצומת אל התחנה, היתה צפויה, ולא בכדי, אין המשיבה ממקדת את טיעוניה בשאלת עצם קיומה של חובת זהירות, ועיקר טעמיה נוגעים לרכיב ההתרשלות..." (פרשת פז, פסקה 6).

עוד נקבע כי, עבודות פיתוח ותשתיות המבוצעות על ידי רשויות המדינה, ובכלל זה עבודות סלילה, עלולות להביא לפגיעה באלה שנמצאים בקרבת המקום בין אם דיירים ובין אם בעלי עסק, עם זאת נזק שכזה אין בו כדי להקים אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין.

23. אמור מעתה, טענת התובעת לגרימת נזקים כתוצאה מביצוע העבודות, אינה מקימה, באופן אוטומטי ובלתי מסויג, אחריות לפיצוי מטעם העיריה והחברות המבצעות. על מנת להטיל אחריות, על התובעת להוכיח כי הנזקים שנגרמו לה, ככל שנגרמו לה כאלה, הינם בלתי סבירים, וכי ניתן היה להימנע מהם באמצעים סבירים, אשר לא ננקטו על ידי הנתבעות.

24. במקרה דנן, לא עלה בידי התובעת להצביע ולהוכיח קיומם של אמצעים סבירים שהנתבעות יכלו לנקוט ולא נקטו אותם בפועל. בענייננו לא הוכח כי הנתבעות או מי מהן התרשלו בביצוע הפרויקט, או גרמו נזק בלתי סביר. זאת ועוד, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות, אשר לא הוכחה על ידי התובעת, לבין הנזק הנטען, אשר אף הוא לא הוכח כדבעי, כפי שהעניין יבואר להלן. אסביר להלן מסקנתי תוך התייחסות לרכיבים השונים בתביעת התובעת.

25. בבואנו לבחון את שאלת קיומה של התרשלות יש לבחון את פעולות הנתבעות בכמה היבטים שונים, ובהתאם למובא להלן: האם הנתבעות התרשלו בעצם קבלת ההחלטה לבצע את הפרויקט ואת העבודות הנחוצות בגדרו; האם הנתבעות התרשלו בתכנון הפרויקט ובביצועו, והאם כתוצאה מן התכנון והביצוע הלקויים נגרמה לבעלי העסקים בסביבה, ובתוכם התובעת, הפרעה בלתי סבירה העולה על הנדרש.

נדרש גם לבחון את משך הביצוע של אותן העבודה, ובמילים האחרות, האם העבודות בפרוייקט שגרמו להפרעה, ככל שגרמו, נמשכו על פני פרק זמן ארוך מן הדרוש בנסיבות העניין ובמשך תקופה החורגת ממתחם הסבירות.

כאן המקום לציין כי התובעת, במסגרת סיכומיה, העלתה טענות עובדתיות שלא הועלו על ידה במסגרת כתב תביעתה. טענות חדשות אלו התייחסו לסוג קהל לקוחותיה של החנות, שהינם כנטען תיירים פנסיונרים הנזקקים לעזרה בהליכה (סעיף 3 לסיכומי התובעת). טענה נוספת היא זו שחלקם הארי של אותם הלקוחות מגיעים לחנות דווקא מכיוון מלון קיסר, טענה שהועלתה על ידי אולג בעדותו, ולא נטענה על ידי התובעת בכתב התביעה (ראו בעמ' 9 לפרוטוקול, שורות 10-11). טענות אלה שהועלו לראשונה במסגרת שלב ההוכחות ולאחריו, בשלב סיכומים, עולות כדי הרחבת חזית אסורה ולהן התנגדו ובצדק הנתבעות.

26. מכל מקום, כפי שעלה מעדויותיהם של עדי ההגנה ובתוכם מנכ"לית החברה הכלכלית בזמנים הרלבנטיים לתביעה - הגב' עלוית, מתחם החאן שעמד במרכזו של הפרויקט, היה אזור מוזנח עם מפגעים סביבתיים, ותופעות לא רצויות (ראו עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 21-25). ראו לעניין זה גם עדותו של מר ישראל ענתבי אשר העיד מטעמה של העירייה וציין אף הוא כי, מתחם החאן היה "זוועה לפני כן" לדבריו (ראו עמ' 59 לפרוטוקול, שורות 17-27). גרסה זו עלתה גם מחקירתו הנגדית של מר שמואל טבול, אשר ציין כי האזור היה חורבה, בלי תאורה (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 5-8).

מהעדויות הללו עליהן עמדתי לעיל, עולה בצורה חד משמעית כי הנתבעות ו/או מי מהן בעת קבלת ההחלטה על ביצוע הפרוייקט שמו לנגד עיניהן את טובת הציבור ופעלו למענה. האינטרס הציבורי בשיפור פני העיר והפיכת המתחם ממקום מוזנח ל'פנינה תיירותית', כלשונה של העדה עלוית (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 22-24), הוא שעמד לנגד עיניהן של הנתבעות ואותו ביקשו לקדם בעת קבלת ההחלטה לבצע את הפרוייקט.

27. זו, ניתן להניח, הסיבה שבגללה כמעט ולא נשמעו התנגדויות לביצוע הפרוייקט על ידי בעלי העסקים באזור הרלבנטי. מכלל עדויות עדי ההגנה עולה כי, אף אחד מבעלי העסקים הנמצאים במתחם החאן, למעט התובעת שפנתה במכתב אל הנתבעות ובו דרשה קבלת פיצוי, לא התלונן, בשום שלב של ביצוע העבודות, על נזקים כלשהן שנגרמו לו, או על עבודות שמונעות ממנו כניסה לעסקו (ראו לעניין זה עדותו של מר מאיר צורי עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 29-32, וכן עמ' 42, שורות 6-9 שורות 24-30 ). ראו גם עדותו של מר שמואל טבול שהינו קבלן הביצוע בפרויקט (עמ' 44 שורות 8-15); ועדותו של מר אריק קודלר, שאף הוסיף וציין שציין כי גם התובעת לא העלתה כל התנגדות לביצוע הפרוייקט (עמ' 54 לפרוטוקול, שורות 9-11).

הנה כי כן, התובעת לא הוכיחה טענתה שלפיה הנתבעות ו/או מי מהן התרשלו בעצם קבלת ההחלטה לבצע את הפרויקט.

האם הנתבעות ידעו את בעלי העסקים הנמצאים במתחם החאן, על עצם הכוונה לבצע את הפרוייקט?

28. התובעת בכתב תביעתה, סעיף 6 שם, טענה כי:

"ביום 23.12.2007 ללא כל התראה ותיאום עם בעלי החנויות במתחם וללא כל יידוע התובעת, הרסו עובדים מטעם התובעים את המדרכות הסובבות את החנות בבעלות התובעת, וזרעו הרס וחורבן במתחם החנות באופן בו נמנעה הגישה לחנות קליל.".

טענות אלה עלו כמו כן, מתצהירה של גב' עופרה (סעיפים 3 ו- 7 שם).

אקדים את המאוחר בכך שאציין כי טענת הנ"ל של התובעת, שהתפתחה והשתנתה ככל שהתקדם התיק, לא הוכחה ובעניינה אף התגלו סתירות רבות בעדויותיהם של עדי התביעה, בינן לבין עצמן.

אדון תחילה בשאלה האם ניתנה הודעה מוקדמת לבעלי העסקים הנמצאים במתחם? בעניין זה טענו הנתבעות וטענתם זו נתמכה בעדויות שהובאו מטעמן, כי בעלי העסקים באזור ביצוע העבודות בפרוייקט ידעו על הפרוייקט והם אף כונסו בפגישה שבמסגרתה הובאו לידיעתם פרטים רלבנטיים לגביהם. טענה זו הוכחשה על ידי התובעת ועדיה, הן במסגרת התביעה עצמה והן בעדויות עדי התביעה לפני, במסגרתן נטען כי התובעת לא ידעה על ביצוע העבודות הללו, והופתעה לגלות שהנתבעות החלו בביצוען, במפתיע, כרעם ביום בהיר אחד.

29. מעיון בלשון ההסכם שנחתם ביום 21.6.2006, בין העירייה, מצד אחד, לבין חמ"ת, מצד שני, עולה כי העייריה קיבלה על עצמה התחייבות לקבלת הסכמת בעלי הזכויות האחרים בנכס. באותו הסכם העירייה קיבלה על עצמה מלוא האחראית לכך שלא תהיה מניעה או התנגדות לביצוע העבודות (ראו לעניין זה סעיף 4.1. להסכם, נספח א' לתצהיר מר קודלר).

מהעדויות שנשמעו לפני, וכן מהמכתב שצורף לתצהיר שהוגש מטעמה של העירייה (של מר ישראל ענתבי), שכותרתו "הזמנה לפגישה- שיפור חזיתות מתחם חצר המסגד" עולה כי בעלי העסקים שנמצאים במתחם המסגד הוזמנו לישיבה ביום 4.9.2007, וזאת על ידי החברה הכלכלית. יצוין כי, מכתב הזמנה נוסף נשלח על ידי החברה הכלכלית לאותם נמענים וזאת ביום 18.11.2007.

במסגרת עדותה לפני תיארה גב' עלוית מהות הפעולות שנדרשו לצורך פרסומו של הפרויקט בקרב בעלי העסקים שבמתחם והסבירה כי, הם לא היו צריכים לקבל את הסכמת בעלי העסקים אלא רק לידע אותם (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 24-29). גב' עלוית, בעדותה, הוסיפה וציינה כי הפרסום נעשה באמצעות חלוקת עלונים לבעלי העסקים באמצעות הפיקוח העירוני. נוסף על כך, העידה הנ"ל, כי המשרד ממנו נוהל הפרויקט היה ממוקם בתוך המתחם וכפועל יוצא מכך הוא היה נגיש לכל בעלי העסקים. הלכה למעשה כל גורם שנתקל בבעיה הקשורה לפרוייקט ולעבודות המבוצעות במסגרתו, יכל לגשת למשרד ולהעלות את תרעומתו (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 1-14). כשנשאלה מדוע לא הוצג על ידה העלון שחולק, השיבה העדה כי היא , מזה כ- 5 שנים, אינה עובדת יותר בחברה הכלכלית.

נתתי אמון מלא בעדותה של גב' עלוית שהותירה עלי רושם אמין ומהימן. עדותה של העדה עלויות לא נסתרה על ידי התובעת.

חיזוק לאמור בעדותו של העדה עלוית נמצא בעדותו של העד מטעמה של העירייה - מר ישראל ענתבי. בעדותו של האחרון ציין הנ"ל ידוע לו בוודאות שהתקיימה פגישה עם בעלי העסקים במתחם (עמ' 56, שורות 1-6). חיזוק נוסף לאותם הדברים נמצא גם בעדותו של מר אריק קודלר (עמ' 51, שורות 22-23).

כך גם עלה מעדותו של מר מאיר צורי, שציין במסגרתה כי משרדו היה במרחק של כ- 10 מטרים מחנות התובעת, וכי נהג להגיע מדי יום למתחם (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 25-26, וכן עמ' 37 שורות 1-3, ראו גם עמ' 41, שורות 25-27). עוד עולה, מעדותו של מר צורי, כי אין זה יתכן שמישהו לא הבחין בעבודות שבוצעו במתחם כ- 5 חודשים לפני חודש דצמבר.

דבר זה אף לא הוכחש על ידי מר אולג עצמו, מנהל התובעת, שאישר כי ראש העירייה לשעבר סר למקום וציין לפניו כי בכוונתו לעשות פרויקט במתחם (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 27-32).

30. מעבר לנדרש יצוין, כי גם בהנחה שנכונה היא טענתה של התובעת לפיה לא הובא לידיעתה בצורה מסודרת על ידי קבלת עלון או הזמנה לפגישה, דבר הכוונה לבצע עבודות באזור, במסגרת אותו פרוייקט, הרי מעדותה של עפרה עלה בצורה חד משמעית כי היא הבחינה בעבודות המבוצעות במתחם, וידעה בזמן אמת על המתרחש (עמ' 6, שורות 15-16; וכן שורות 22-25).

בעניין האמור השיב גם מר אולג וציין כי, אולי היו שיפוצים במתחם (עמ' 23, שורות 23-26).

31. הנה כי כן, מהעדויות שנשמעו לפני שוכנעתי כי, ניתנה התראה מוקדמת לבעלי העסקים שנמצאים במתחם המסגד, התראה זו ניתנה בשני מכתבים שונים כפי שצוין לעיל, ובמסגרת מפגשים שהתקיימו עם בעלי העסקים בעייריה עצמה.

כמו כן , שוכנעתי הנתבעות עשו כל הנדרש ומצופה מהן על מנת לאפשר לכל מי שנמצאת בפיו טענה או תרעומת על העבודות המבוצעות באזור, להביא את טענתו ותרעומתו לפני הנתבעות על ידי פנייה פשוטה וקלה ביותר למשרד הממוקם במתחם בו ישבו העדים עלוית וצורי.

בנסיבות העניין ולאור חומר הראיות שהונח לפני נחה דעתי כי אין מקום לקבלת טענתה של התובעת בדבר אי יידועה על תחילת העבודה במתחם, שכן, מחומר הראיות שהונח לפני עלה כי העירייה והחברה הכלכלית נתנו הודעות מוקדמות לבעלי העסקים על תחילת ביצוע העבודות.

זאת ועוד תמוהה בעיני טענת עדי התובעת, לפיה הבחינו במתרחש בקרבת החנות, במרחק של מטרים ספורים ממנה, אך הדבר לא עניין אותם, - טענה שאינה מתיישב עם השכל הישר וההיגיון הפשוט. רוצה לומר, בעל עסק המבחין בביצוע עבודות תשתית ואחרות בקרבה ממשית למקום עסקו, חזקה עליו כי יגש למקום ביצוע העבודות, יחפש את האחראי על ביצוען, יתעניין וירצה לדעת על הנעשה בקרבתו.

טענת התובעת לחסימת דרכי הגישה אל החנות:

32. טענה נוספת עליה השליכה התובעת את יהבה, הינה הטענה שלפיה הנתבעות ו/או מי מהן בעת ביצוע העבודות השונות בפרוייקט, גרמו לחסימת דרכי הגישה לחנות. את טענתה האמורה העלתה התובעת בסעיף 6 הנ"ל לכתב התביעה, ולהוכחתה התובעת הביאה את עדותה של העדה מטעמה גב' עופרה (ראו בסעיף 14 לתצהיר העדה הנ"ל). לשיטת התובעת הגישה לחנות נחסמה כליל מבלי שהתאפשרה כניסה לקהל לקוחותיה.

אלא מה? לאחר שנשמעו העדויות לפני הוכח כי ישנן מספר גישות לחנות, בהן יכלו באי החנות וקהל לקוחותיה להשתמש. דבר זה אף עלה מהתמונות שהוגשו במסגרת דיון ההוכחות מהן עלה בצורה חדה וברורה כי הכניסה לחנות עצמה לא הייתה חסומה (ראו ת/1 עד ת/8).

כמו כן, במסגרת עדותה לפני אישרה גב' עפרה, כי אכן ישנן מספר גישות לחנות (ראו בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 25-30 ובעמ' 8, שורות 24-25), גב' עפרה אף אישרה בעדותה לפני כי היו בין הימים כאלה שניתן היה בהם להיכנס לחנות והם (היא ואולג), אף עשו זאת (עמ' 10, שורות 21-23).

33. גרסה זו הנוגעת להימצאותם של מספר דרכי גישה לחנות התובעת, עלתה אף מעדויותיהם של עדי ההגנה. כך העיד מר מאיר צורי אשר בעדותו ציין כי היו דרכי גישה אחרים שאפשרו מעבר להולכי רגל במהלך ביצוע העבודות (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 30-32 וכן עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 8-9). ראו לעניין זה גם את עדותו של מר שמואל טבול (עמ' 44, שורות 12-14) ממנה עולה כי, הנתבעות דאגו לספק גישה נוספת דרך הצבת אבנים משתלבות בכניסה לחנות. עוד עולה מעדותו של מר טבול, כי בתקופת העבודה במתחם, הייתה גישה לחנות מהצד השני (עמ' 45, שורה 9 וכן עמ' 48 שורה 27).

34. יצוין כי, התובעת אשר ביקשה ללמדנו על חסימת דרך הגישה אל החנות לאחר פירוקה של הפרגולה שמעל לחנות והנחת חומריה בפתח החנות, הביאה התובעת מטעמה תמונות (ת/ 6), אולם מהעדויות שנשמעו עלה כי הפרגולה פורקה על ידי אנשים פרטיים ולא על ידי הנתבעות (עדותו של מר טבול, עמ' 46, שורות 2-11), הבאת התמונה בלבד על ידי התובעת אין בה כדי ללמד כי אכן הפרגולה פורקה והונחה בכניסה לחנות, באופן החוסם את הגישה אליה, על ידי הנתבעות.

35. כפי שהוכח לפנינו, הכניסה והגישה לחנות לא נחסמה לגמרי על ידי הנתבעות, דבר זה אף עלה מעדותה של עדת התביעה. מעבר לנדרש יצוין, כי אם הוכח שאכן הגישה הייתה חסומה, לתקופת זמן מסוימת, אין בדבר זה לבדו כדי להקים עוולה נזיקית, ורשלנות כנגד הנתבעות.

חסימת גישה למקומות בין היתר בתי עסק ובתים, הינה דבר שבשגרה בעת ביצוע עבודות שיפוץ, תשתית ובניה, זאת ועוד אין די בהעלאת טענות כלליות כגון ביצוע העבודות על ידי הנתבעות כדי להקים עילת תביעה נזיקית כנגד הנתבעות.

הטענה בדבר משך זמן העבודה:

36. במסגרת כתבי טענותיה ובסיכומים שהוגשו מטעמה, סמכה התובעת את ידה על הטענה לפיה העבודות במתחם החאן נמשכו למשך זמן רב, בתחילתו ביום 23.12.2007 וסיומו ביום 15.1.2008. המדובר הוא בתקופה בת 22 ימים.

אינני רואה מקום לקבל טענתה הנ"ל של התובעת ולעניות דעתי כי במשך הזמן שבו בוצעו העבודות, הנראה סביר למדי בנסיבות המקרה, בהתחשב במהות העבודות, טיבן, אופיין וסוגן, כדי להצביע על התרשלות מצד מי מהנתבעות.

כאמור, העבודות עליהן מלינה התובעת נמשכו בסך הכל 22 ימים. אין המדובר בעבודות שנמשכו חודשים ורבים ואפילו שנים. המדובר בתקופה שאינה מגיעה אפילו לחודש ימים בודד. ברי שתקופה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות.

37. במשך זמן ביצוען הקצר יחסית של העבודות, לא הגיעה אל אף אחת מהנתבעות כל פנייה מאת התובעת לעניין המטרדים להם טוענת כיום התובעת. למעשה, מחומר הראיות שהובא לפני ניתן היה להיווכח בכך שפרט למכתב אחד שנשלח על ידי התובעת רק ביום 30.12.2007 והתקבל באותו יום במשרדה של החברה הכלכלית (הנתבעת 2), לא יצאו מהתובעת מכתבי נוספים המלינים על העבודות, אופן ביצוען ולרבות חסימת דרכי גישה כאלה או אחרים אל החנות. גם אותו מכתב שהוציאה התובעת אל החברה הכלכלית ביום 30.12.2007, התמקד בבעיה אחת בלבד והיא הנזקים הכספיים שנגרמו לתובעת, לטענתה, בגין ביצוע העבודות. מדובר אפוא במכתב המגלם את דרישתה של התובעת לקבלת פיצוי ושאינו מתעניין ו/או דורש את פתרונה הבעיה והקטנת הנזקים הנטענים.

38. בכל מקרה, וכפי שעלה מהעדויות שהובאו לפני, משך התקופה בה התנהל הפרויקט הינה סבירה למדי (ראו לעניין זה עדותו של מר מאיר צורי בסעיף 10 לתצהירו ובעמ' 37 לפרוטוקול, שורות 11-16, וכן (עמ' 42, שורות 16-18; ראו גם את עדותו של מר אריק קודלר בעמ' 53 לפרוטוקול, שורות 21-23).

39. לא זו אף זו, בפסיקה במסגרת פרשת ברוך הנ"ל, נקבע כי:

"אין די בכך שהניזוק מצביע על משך הזמן שחלף, אלא עליו להראות באופן מיוחד היכן המעשה או המחדל הספיציפי, המהווה את רשלנות המנהלית."

עוד נקבע כי "אין שעון העצר יכול לשמש כלי להקמתה של העוולה".

40. במילים אחרות, טענתה של התובעת לפיה, העבודות נמשכו לזמן רב אין בה לבדה כדי להעיד וללמד על התרשלות כלשהי מצד הנתבעות, מסקנתי זו מקבלת משנה תוקף במיוחד לאור העובדה כי הוכח לפני שהעבודות לשיפוץ מתחם הכולל מספר רב של חנויות, לתקופה בת 22 ימים אינה חורגת ממתחם הסבירות.

התובעת לא הביאה ראיות כלשהן מטעמה, שיש בה כדי לתמוך בטענה זו, ככל שהתובעת חפצה בהוכחת טענתה יכלה להביא חוות דעת מומחה לדוגמא, המלמדת על תקופת זמן קצרה יותר בה יכלו הנתבעות לסיים את העבודות בפרויקט זה, בזמן קצר יותר.

הנה כי כן, דרישתה של התובעת ללמוד ממניין הימים שבהם נמשכו העבודות, התרשלות מצד הנתבעת, אינה במקומה, וזאת לא רק בשל כך שעל פניו נראה כי מדובר בפרק זמן סביר, אלא גם בשל העובדה כי התובעת לא הביאה מטעמה של חוות דעת ו/או עדות לכך שאותן העבודות יכלו להתבצע בפרק זמן קצר יותר.

הנתבעות השכילו להוכיח כי, הן פעלו בזהירות סביר ומתוך מגמה לצמצם על כמה שניתן את הנזק העלול להיגרם לעסקים הנמצאים במקום, ובכלל זאת הן עשו את כל הדרוש על מנת לאפשר, בכל זמן נתון, גישה לחנות ולקצר את זמן ביצוע העבודות בקרבת חנות התובעת, ראו לעניין זה עדותו של מר מאיר צורי (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 21-27).

השבת דמי ארנונה:

41. התובעת עתרה להשבת דמי ארנונה אשר שולמו על ידה בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, בהם היא לא קיבלה שירות כלשהו מאת העירייה.

מצאתי כי דין עתירה זו דחייה.

לבד מעצם הספק הנוגע לסמכות בית המשפט לתת את הסעד הנ"ל, מקום בו נקבע בהוראות הדין מנגנון מיוחד הנוגע לחיובי ארנונה והדרך לקבלת פטור מתשלומם ו/או הגשת השגת על שיעורם, נראה לכאורה כי אין בסיס לדרישת ההשבה אותה מעלה התובעת גם לגופה.

מס ארנונה, הינו מס המהווה הכנסה עיקרית של הרשות ואשר באמצעות הכספים המתקבלים מגבייתה, מממנת הרשות את הוצאותיה לצורך אספקת השירותים לתושביה. משכך וככלל גם דמי הארנונה אינם מושבים בתקופה בה לא נצרכו השירותים. נקבע לעניין זה כי:

"אופייה של הארנונה כמס נובע מכך שהתמורה שמספקת הרשות המקומית בגינה היא עקיפה ולא ישירה. ראשית, תמורה זו אינה ניתנת ביחס ישר לסכום המס שמשלמים הנישומים - מחזיקי הנכס. שכן, בקביעת שומת הארנונה אין הנישומים מחויבים בהכרח במחיר השוק של השירותים שאותם הם מקבלים. שנית, השירותים שמספקת הרשות המקומית ניתנים בלא שהנישומים מחויבים לשלם תמורתם עובר לקבלת השירות. שלישית, שירותיה של הרשות המקומית הם, מעצם טיבם, כאלו שלא ניתן למנוע את ההנאה מהם אף מנישומים המסרבים לשאת בתשלום הארנונה". (ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, נה(1) 156 (עמ' 164)).

42. עוד בעניין זה, נקבע:

"ארנונה היא המס העיקרי שגובות רשויות מקומיות לכיסוי הוצאותיהן, והוא אף המקור העיקרי להכנסותיהן. בקלסיפיקציה המקובלת בדיני מסים מסוּוגת הארנונה כ"מס", כמוה כמס הכנסה. ראו, למשל: ד"ר א' נמדר דיני מסים [מיסוי מקרקעין] [39], בעמ' 392; בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא (פרשת דשנים כימיים [פורסם בנבו] [5]), בעמ' 805; א' ויתקון, י' נאמן דיני מסים [40], בעמ' 4; ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית-ביאליק [פורסם בנבו] (פרשת מליסרון [6]), בעמ' 164... אשר לארנונה, זו נועדה – ככלל – למימון הוצאות שהרשות המקומית עומדת בהן לצורך אספקת שירותים למיניהם לתושביה-שלה, לרווחת התושבים ולקידום נושאים בתחומיה של הרשות". (בג"ץ 6741/99, יקותיאלי נ' שר הפנים, נה(3)673 בעמ' 683).

43. בנסיבות האמורות ומקום בו לא עלה בידי התובעת להצביע על צידוק לבקשתה להשיב לידיה תשלומים שבוצעו על ידה בגין ארנונה, אין הצדקה להעתר לדרישת התובעת וישנו מקום לדחותה.

בשולי הדברים:

44. מן המקובץ ובנסיבותיו של תיק זה, הגעתי לכלל מסקנה ברורה ולפיה אין מקום להטיל על מי מהנתבעות כל חיוב כספי בגין התרשלות שלא הוכחה על ידי התובעת. אין גם מקום לחיוב העירייה בהחזרת תשלומי ארנונה ולו מן הטעם כי התובעת לא ביססה את הטעמים להשבה הנדרשת. בידי התובעת לא עלה להצביע על הפרת התחייבות כלשהי מצד מי מהנתבעות ובנסיבות העניין לא עלה גם בידי התובעת להצביע על קיומה של עילת תביעה נזיקית ועל ביצוע עוולה נזיקית המזכה את התובעת בפיצויים מהנתבעות. בהקשר זה, ראוי לציין, התובעת, בכתב תביעתה, ציינה בכלליות רבה כי נסיבות המקרה דנן נוגדות את דיני הנזיקין, דא עקא שלא די בכך כדי להוכיח חבותן של הנתבעות ו/או מי מהן בנזיקין .

45. בשים לב למסקנה הנ"ל, מתייתר הצורך בבחינת שאלת הנזק והקשר הסיבתי שבינו לבין ההתרשלות הנטענת וניתן לקבוע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומה של עילת תביעה המצדיקה חיוב מי הנתבעות בתשלום פיצוי.

סוף דבר:

46. לאור כל המקובץ ולאחר בחינת חומר הראיות שהונח לפני שוכנעתי כי דין התביעה להידחות וכך הנני מורה.

עם דחיית התביעה נדחית ממילא ההודעה לצד ג'.

התובעת תשלם לכל אחת מן הנתבעות את הסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, וזאת בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לתובעת, אחרת סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ו, 25 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.