1. מדובר בתביעה לגבי נזק בתאונה שהוגשה על ידי בעלי רכב כנגד בעל הרכב הפוגע (נתבע 2) וכנגד מבטחת הרכב הפוגע – נתבעת 3. נגד בעל הרכב הפוגע ניתן פסק דין בהעדר ולכן, פסק דין זה מתייחס למחלוקת שבין התובעים לנתבעת 3.

2. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי אחריות הנהג שנהג ברכב המבוטח על ידי הנתבעת 3 לתאונה ועל נסיבותיה כדלקמן:

א. הנהג נהג רכב פרטי ביום 8.2.08 סמוך לשעה 06:00 בת"א, בדרך מנחם בגין מכיוון דרום לצפון והתקרב לצומת עם רחוב החשמונאים.

ב. הנהג נהג כשהוא שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים בכמות העולה על פי 2 מהסף הקבוע בחוק.

ג. הנהג הסיע נוסעים בכמות העולה על המותר ברישיון הרכב.

ד. במקביל לנהג נסעה ניידת משטרה ושוטרת סימנה לו לעצור את רכבו לביקורת.

ה. הנהג לא ציית להוראות השוטרת והחל להימלט מניידת המשטרה שהחלה לדלוק אחריו.

ו. התנהל מרדף כאשר השוטרת כורזת לנהג מספר פעמים לעצור את רכבו והנהג מצידו נוהג במהירות מופרזת וחוצה מספר צמתים באור אדום.

ז. הנהג המשיך בנהיגה פרועה ברחוב מנחם בגין ובהגיעו לצומת עם רחוב שאול המלך, נכנס לצומת באור אדום והתנגש עם רכב התובעים שנכנסו לצומת באור ירוק וכך אירעה התאונה נשוא משפט זה (הנהג נשפט בבית משפט לתעבורה בגין תאונה זו והנסיבות לקוחות מכתב האישום שבו הורשע הנהג על פי הודאתו).

3. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי הרכב הפוגע מבוטח על ידי הנתבעת 3 בבטוח מקיף. המחלוקת בין הצדדים התמצתה בשאלה אחת ויחידה – האם נסיבות התאונה מלמדות, כי המבוטח גרם למקרה הביטוח, דהיינו, לתאונה במתכוון ולכן חל סעיף 26 לחוק חוזה הבטוח תשמ"א-1981 (להלן – "החוק") והנתבעת 3 פטורה מחבות, כטענת הנתבעת 3 או שאין מדובר בגרימת תאונה במתכוון ועל הנתבעת לפצות את התובעים לגבי הנזק בהתאם לפוליסה, כטענת התובעים.

4. ב"כ התובעים התייחס בסיכומיו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 1632/94 פוגריבצקי נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ (פורסם בנבו להלן: "הלכת פוגריבצקי"). באותו מקרה המערער נהג ברכב כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים ובמהלך הנסיעה סטה מהדרך והתהפך. המערער הגיש תביעה כנגד חברת הבטוח שביטחה את רכבו לתשלום הנזק שנגרם לו בתאונה. תביעתו נדחתה מאחר ובית משפט השלום קבע כי על ידי שתיית האלכוהול המערער הכניס את עצמו למצב בו אינו יכול לשלוט על פעולותיו ולכן יש לראות בשתייה פעולת זדון הפוטרת את חברת הבטוח מחבות. (באותו מקרה הפוליסה כללה את הסייג הקבוע בסעיף 26 לחוק חוזה הבטוח ובנוסף כללה סייג נוסף המופיע בפוליסה התקנית לפיו במקרה שבו הנהג נוהג תחת השפעת סמים חברת הבטוח פטורה מחבות). הערעור התקבל ובית המשפט המחוזי קבע כי מאחר והפוליסה פטרה המבוטחת מחבות כאשר הנהג נתון להשפעת סמים ואין החרגה כזו לעניין אלכוהול הרי שאין מקום להכניס לפוליסה בעקיפין החרגה לגבי שכרות ולפגוע בכך בחוזה הקונקרטי שנערך בין הצדדים ובעיקרון חופש החוזים.

5. גם במקרה הנדון, חלה הפוליסה התקנית שמחריגה נהיגה תחת השפעת סמים ואינה מחריגה נהג שנוהג תחת השפעת אלכוהול. לכן, אם היה מדובר בנהג שיכור שמבצע עבירת רשלנות גרידא לא הייתה כל בעיה ובהתאם ל"הלכת פוגריבצקי" הנתבעת הייתה מחוייבת לפצות התובעים. אולם, המקרה הנדון שונה באופן מהותי. במקרה הנדון הנהג לא נהג ברשלנות סתם אלא במודע חרג חריגה משמעותית מסטנדרט הנהיגה הקבוע בחוק ומסטנדרט נהיגה של נהג סביר. הוא במודע נמלט מניידת המשטרה בהיותו שיכור ברמה גבוהה בנסיעה במהירות מופרזת תוך חציית מספר צמתים באור אדום כאשר הוא מודע לסיכון הכרוך בכניסה לכל אחד מאותם צמתים באור אדום מרכב שיגיע מהכיוון החוצה בחסות האור הירוק.

6. במשקפי המשפט הפלילי נהיגת הנהג נכנסת להגדרה של פזיזות דהיינו הנהג היה מודע לאפשרות גרימת התאונה והנזק (ואף לתוצאה חמורה יותר של פגיעות בנפש) גם אם נצא מהנחה הסבירה, כי לא רצה בתוצאה ואף קיווה שיצליח למנוע את התרחשותה (סעיף 20(ב)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977).

7. סעיף 20 לחוק העונשין תשל"ז-1977 הנושא את כותרת השוליים מחשבה פלילית קובע לאמור:

"(א) מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה:

(1) כוונה – במטרה לגרום לאותן תוצאות.

(2) פזיזות שבאחת מאלה:

(א) אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;

(ב) קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.

(ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן.

(ג) ..."

8. בע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נדון מקרה שבו המערער התקרב לצומת במהירות תוך שהוא נוסע במסלול הנגדי, חצה צומת באור אדום ופגע בניידת שהייתה במקום. לאחר הפגיעה בניידת, המשיך המערער בנסיעתו בנתיב הנסיעה הנגדי, כשהוא גורם לנהגי כלי הרכב האחרים בכביש לסטות הצידה על מנת שלא יפגעו מהרכב. השוטרים פתחו במרדף אחר המערער והורו לו לעצור את הרכב, תוך שהם משתמשים במערכת הכריזה שבניידת. המערער לא שעה לקריאתם והמשיך בנסיעתו בנתיב הנגדי. בשלב מסוים חזר לנסיעה בנתיב הימני, ולאחר מכן חצה צומת נוסף בניגוד לאור אדום. כשהתקרב ליציאה מהעיר באר שבע, עקף המערער רכב אחר, וגרם לו לסטות בצורה חדה ימינה. כתוצאה מאותה עקיפה עלה המערער על אי תנועה שגרם לתקר באחד מגלגליו והוא המשיך בנסיעה קצרה עד שנעצר על ידי השוטרים שבניידת. המערער הואשם והורשע בסיכון חיי אנשים במזיד לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 וכן בעבירות של הפרעה לשוטר וחבלה במזיד. טענתו המרכזית של המערער בבית המשפט המחוזי וכן בערעור הייתה כי היסוד הנפשי הנדרש להתקיימותה של העבירה לפי סעיף 332(2) "בכוונה לסכן בטיחות הנוסעים וכלי הרכב בנתיב תחבורה" לא התקיים שכן לא היה בכוונתו לפגוע או לסכן איש ממשתמשי הדרך וכל שרצה היה להימלט מהמשטרה. משכך נטען כי כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, המאפשר להחליף את היסוד הנפשי של כוונה אם נתקיימה אצל העושה צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה תושג עקב התנהגותו, אינו חל בעניינו, משהוא מיועד לעבירות תוצאתיות, בהן העושה מעונין בתוצאה.

בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק קובע, כי כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, חל על עבירה לפי סעיף 332(2) ודוחה את הערעור בהסבירו:

"כלל הצפיות הוא כלל מוכר בשיטתנו המשפטית... משמעותו היא כי היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות... כלל הצפיות נובע ממסקנה פרשנית, לפיה למונח כוונה ישנם שני מובנים. האחד, כוונה קיימת כאשר יש רצון להשגת התוצאה. השני, כוונה יכול שתתקיים גם בהעדר רצון, אך כאשר קיימת צפייה של תוצאה ברמת הסתברות גבוהה... כלל הצפיות מגלם את הגישה הערכית, לפיה במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ולמרות שאינו מעונין בה אין הוא נמנע מן המעשה."

9. סעיף 26 לחוק חוזה הבטוח תשמ"ה-1981 הנושא את כותרת השוליים: "מקרה שנגרם בכוונה" קובע לאמור:

"נגרם מקרה הבטוח בידי המבוטח או בידי המותב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

בחוק אין הגדרה למונח "במתכוון".

10. בע"א 2016/00 רוזנצוויט נ' רוזנבליט פ"ד נו, 4 511 להלן: "הלכת רוזנבליט" נדונה פרשנות המונח ב"מתכוון" שבסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. באותו מקרה המערער, מהנדס קונסטרוקציה חרג במודע מדרישות התקן הישראלי, כאשר חישב חישובים סטטיים לגבי כמויות הזיון בשלד המבנים אותו תכנן וזאת במטרה לחסוך עלויות הבנייה. בבניינים התהוו סדקים והבעלים הגישו תביעה כנגד המערער והוא מצידו הגיש הודעת צד ג' כנגד חברת הבטוח שביטחה אותו בבטוח אחריות מקצועית. הודעת צד ג' של המערער נדחתה ונקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי מעשיו של מהנדס הקונסטרוקציה היו מכוונים ולפיכך נוגדים את תקנת הציבור ולכן חברת הבטוח פטורה מחבות בהתאם לסעיף 26 לחוק חוזה הבטוח.

בית המשפט העליון קיבל הערעור וקובע כי אין מדובר במקרה בטוח שנגרם על ידי המבוטח במתכוון ולכן אין מקום להחיל על המקרה את סעיף 26 לחוק. לגבי פרשנות המונח "כוונה" בסעיף 26 לחוק מסביר בית המשפט מפי כב' השופטת נאור כדלקמן:

"כוונה בהתייחס לתוצאה ("נגרם מקרה הביטוח") מאופיינת במטרה לגרום לתוצאה (ראו היום – סעיף 20(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977...).

סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח נועד למקרים כמו גרימת הצתה מכוונת על-מנת לזכות בדמי ביטוח או ביום פריצה למטרה זו (ראה למשל: ע,א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (2): ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ (3)). המערער לא חפץ בנזק (קרות מקרה הביטוח), ואני מתקשה לראות מה תועלת הייתה צומחת לו מקרות מקרה הביטוח. כוונה לגרום למקרה הביטוח אינה עולה גם משיחתו עם החוקר. המערער סמך על כך שלתקן הישראלי יש 'מקדם ביטחון', ולכן חשב – אף שלא היה צריך לחשוב כך – שיעלה בידו להקים בית בטוח תוך הוזלת העלויות. ודאי שבכך, לא נהג כראוי, אך אין מדובר בגרימת מקרה הביטוח במתכוון".

בהמשך נאמר על ידי כב' השופטת נאור המשפט הבא:

"איני סבורה שהמערער ידע בדרגה גבוהה של הסתברות שיגרם מקרה הביטוח. אני מוכנה להניח שידיעה כזו השקולה לכוונה פוטרת את המבטח מחבותו, ואולם מההודעה לחוקר הביטוח אין עולה ידיעה כזו".

אנו רואים כי בחלק הרציו דסידנדי של פסק הדין קובע בית המשפט העליון כי יש לפרש את המונח "במתכוון" בסעיף 26 לחוק בהתאם לסעיף 20(א)(1) לחוק העונשין דהיינו:

"כוונה – במטרה לגרום לאותן תוצאות".

בית המשפט באמרת אגב בהמשך מחיל את כלל הצפיות על סעיף 26 בפרשו את המונח "במתכוון" בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק העונשין דהיינו:

"לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן".

11. בע"א 4110/04 ויצמן נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ, בית משפט המחוזי בת"א (פורסם בנבו) (להלן: "הלכת ויצמן") החיל בית המשפט המחוזי את כלל הצפיות על סעיף 26 לחוק. באותו מקרה המערער המבוטח נהג ברכבו שהיה בלתי תקין, ללא רישיון רכב תקף, כאשר ניתן צו האוסר על המערער לנהוג בו והיה לו היתר לקחת הרכב למוסך בגרירה בלבד. המערער ידע שאסור לו לנהוג את הרכב ונהג בו חרף האיסור המפורש וגרם לתאונת דרכים שנגרמה כתוצאה מאותם ליקויים שבגינם נאסר עליו לנוע עם הרכב בכביש. תביעתו לקבלת תגמולי הביטוח נדחתה בבית משפט השלום. בית משפט השלום קבע כי בכך שהמערער נהג ברכב שידע כי אסור לו לנהוג בו בכביש ומאחר ומדובר היה בליקויים בטיחותיים שהמערער ידע עליהם, מדובר בהפרת תנאי הפוליסה ובלקיחת סיכונים מעבר לאלו שהמשיבה התחייבה לשפותו בגינם ולכן היא פטורה מחבות.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור אולם לא מנימוקי בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה מדובר במבוטח שידע בדרגה גבוהה של הסתברות כי תאונה עלולה להתרחש וידיעה כזו שקולה כנגד כוונה ולכן חל סעיף 26 לחוק וחברת הבטוח פטורה מלשלם לו את תגמולי הבטוח. בית המשפט המחוזי החיל את כלל הצפיות על סעיף 26 באמצו את הערת האגב של כב' השופטת נאור ב"הלכת רוזנבליט" כדלקמן:

"סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח פוטר את המבטחת מחבותה אם מקרה הביטוח 'נגרם... בידי המבוטח או המוטב במתכוון... השאלה העומדת לפנינו היא כיצד יש לפרש את דרישת הכוונה. בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת פ"ד לט(3) 205, 214 (1985) עמד השופט ברק (כתוארו אז) על פרשנות דרישת הכוונה שבסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ודבריו יפים אף לענייננו:

'דומה כי המשמעות הרגילה והטבעית של המונח כוונה, לעניין השגתה של תוצאה פלונית, היא ראיית הנולד של התרחשות התוצאה ורצון להשיגה... ניתן לכנות זאת כמזימה ישירה... עם זאת, אין זו המשמעות היחידה של הביטוי כוונה בהקשר זה. מבחינה לשונית ניתן לכלול במושג זה משמעות נוספת, שאף כי אינה טבעית ורגילה, היא קיימת ומוכרת. משמעות זו כוללת מצב דברים, שבו קיימת ראיית הנולד של התרחשות תוצאה, תוך מודעות להסתברות קרובה לוודאי כי התוצאה תושג, גם אם לא קיים רצון להשיג תוצאה זו. ניתן לכנות זאת כמזימה עקיפה... שתי המשמעויות גם יחד כלולות מבחינה לשונית במושג כוונה'.

נקודת המוצא היא איפוא שמבחינה לשונית, המונח כוונה עשוי להשתרע גם על מצב דברים שבו אין רצון מפורש להשיג את התוצאה. כך סברה גם כב' השופטת נאור בע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט... בהקשר לפרשנותו של סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. באותו מקרה חרג מהנדס קונסטרוקציה, שבוטח בביטוח אחריות מקצועית, מהוראות התקן, והמבטחת טענה שהיא פטורה מחבותה מאחר שהמבוטח גרם לה נזק בכוונה. לגופו של ענין דחה בית המשפט את טענת המבטחת בקבעו שהמערער לא ידע בדרגה גבוהה של הסתברות שיגרם מקרה הביטוח. ואולם, כב' השופטת נאור מציינת בפסק דינה כי אני מוכנה להניח שידיעה כזו השקולה לכוונה פוטרת את המבטח מחבותו. קביעה זו מתיישבת היטב עם ההקשר החקיקתי שבו מופיע המונח כוונה ועם הטעמים העומדים ביסוד שלילת תגמולי הביטוח ממבוטח שגרם במתכוון לנזק.

נדגיש שמשמעותה של קביעה זו אינה כי בכל מקום שבו נטל המבוטח סיכון אשר עשוי לגרום להתרחשותה של תאונה תופטר חברת הביטוח מחבותה. יש צורך בידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות כי תאונה עלולה להתרחש, ורק בנסיבות שבהם אפשר לקבוע כי הידיעה שקולה כנגד כוונה".

12. בהתאם לסעיף 20(א) לחוק יסוד השפיטה ההלכה שנקבעה ב"הלכת ויצמן" מנחה את בית משפט זה. במקרה הנדון הנהג לא ציית להוראות השוטרת בניידת לעצור לביקורת ובמודע החל להימלט בנהיגה במהירות מופרזת, כשהוא שיכור, בשעות הבוקר בת"א, כאשר הוא חוצה מספר צמתים בניגוד לאור האדום שברמזור לפניו. הנהג לא שעה לכריזות השוטרת במערכת הכריזה כי יעצור והמשיך בנהיגתו הפרועה וחצה צומת נוספת באור אדום ואז אירעה התאונה.

13. אין מדובר כאן ברשלנות גרידא וגם לא בהסתמכות לא נכונה על מקדם ביטחון כפי שאירע ב"הילכת רוזנבליט". מדובר במקרה שבו הנהג ידע בדרגה גבוהה של הסתברות, כי תאונה כמו זו שקרתה בפועל עלולה להתרחש, למרות שלא רצה בתוצאה זו ולאחר שחצה צומת אחת באור אדום הוא המשיך בנהיגתו הפרועה לחצות צומת אחרי צומת באור אדום עד אשר אירעה התאונה.

14. לכן, אני קובע, כי במקרה הנדון, ידיעתו של הנהג כי תאונה עלולה להתרחש, שקולה כנגד כוונה והמקרה מתאים לקביעתו של בית המשפט המחוזי ב"הילכת ויצמן" לפיה:

"המקרה המיוחד שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים נדירים שבהם יש לשים את הדגש על היכולת לצפות את סוג הנזק שנגרם, להבדיל מרצון לגרום לו בפועל... גישה זו משרתת את הצורך החברתי להרתיע נהגים מפני התנהגות המסכנת במודע את הציבור."

15. לאור האמור לעיל, אני קובע כי חל סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, המבוטח גרם למקרה הביטוח במתכוון ונתבעת 3/ המבטחת פטורה מחבות והתביעה נגדה נדחית.

16. לאור העובדה, כי מדובר בתובעים שנקלעו לתאונה באופן מקרי בלא שדבק בהם אשם כלשהו, אינני פוסק הוצאות.

המזכירות תשלח לצדדים פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, ז' באדר תשע"ג, 17 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.