באמצעות ב"כ עו"ד שי קין

א. מבוא

1. בפני תביעה לצו עשה ולסעד כספי, אשר הגישו התובעים נגד הנתבעים. בבסיס התביעה טענת התובעים, לפיה בחצר ביתם הונחו, שלא כדין, תשתיות ציבוריות.

ב. הרקע

1. התובעים הינם בני זוג אשר הצטרפו כמשתכנים לפרויקט הקמת שכונת מגורים ליוצאי יחידות קרביות בישוב כפר אורנים גבעת אהוד (מנורה) (להלן בהתאמה- "הפרויקט" ו-"הישוב").
2. נתבעת מס' 1- עמותת לוחמי צה"ל (להלן- "העמותה"), הינה עמותה אשר הוקמה במטרה לספק דיור לחבריה ולמטרה זו פעלה להקמת היישוב. נתבע מס' 2- מר דרור הלוי (להלן- "דרור הלוי"), שימש בתפקיד יו"ר ועד העמותה. נתבע מס' 3- בירי בראשי, הינו הקבלן שביצע את עבודות התשתית בפועל. בדיון שנערך ביום 11.1.10 ביקש ב"כ התובעים למחוק מכתב התביעה את נתבע מס' 3. נתבעת מס' 4- משה ואביב מנדיל מהנדסים בע"מ, הינה חברה שהעניקה שירותים של ניהול תיאום ופיקוח הפרויקט (להלן- "חברת הפיקוח"). נתבעת מס' 5- המועצה האזורית בנימין (להלן- "המועצה האזורית"), הינה הרשות המוניציפאלית בתחומה מצוי הישוב. נתבעת מס' 6- הוועדה המקומית לתכנון ובניה במטה בנימין (להלן- "הועדה המקומית"), הינה הרשות הממונה על אכיפת דיני התכנון והבניה ביישוב.
3. ביום 8.12.99 נקשר הסכם בין התובעים לבין העמותה. במסגרת ההסכם הצטרפו התובעים כמשתכנים לפרויקט בניה משותפת של בתים שארגנה העמותה, ובכפוף לתשלום התמורה, היה אמור להימסר להם בית על מגרש 148 ביישוב (להלן בהתאמה- "ההסכם" ו- "המגרש").
4. בהתאם לכתב התביעה, במסגרת ביקור שערכו התובעים במגרש כשלוש שנים לאחר שחתמו על ההסכם, הם גילו, כי במגרש עוברות, מעל ומתחת לפני השטח, שלוש מערכות תשתיות ציבוריות- ניקוז, ביוב וסניקה (להלן גם במאוחד: "המערכות הציבוריות"). לטענת התובעים רוב המערכות הציבוריות לא היו אמורות לעבור במגרש. הואיל ופניותיהם הרבות לנתבעים בבקשה שיסירו את המערכות הציבוריות מהמגרש, לא נשאו פרי, לא נותר להם אלא לפנות ולקבל סעד מבית המשפט. בתשובה לטענות התובעים, הגישו הנתבעים טענותיהם, הכל כפי שיפורט להלן.
5. במסגרת הליך ההוכחות הובאו בפני ראיות הצדדים ונשמעו העדים כדלקמן: מטעם התובעים הוגש תצהירו של תובע 1, מר ראובן זילבר (להלן- "ראובן") וכן הוגשה חוות דעתו של המומחה מר יעקוב מרזוק (להלן- "המומחה מרזוק"). ראובן והמומחה מרזוק נחקרו בישיבה שהתקיימה ביום 23.3.11. מטעם נתבעים 1-2 הוגש תצהירו של דרור הלוי ושל מר פרץ טיקטין, מהנדס מים וביוב (להלן- "טיקטין"). דרור הלוי וטיקטין נחקרו בישיבה שהתקיימה ביום 19.7.11. מטעם נתבעת 4 הוגש תצהירו של מנהלה, מר אביב מנדיל (להלן- "מנדיל") והוא נחקר על תצהירו בישיבה שהתקיימה ביום 19.7.11. מטעם נתבעות 5-6 הוגשו תצהירם של מר רוני גולדשמיט ומר מאיר שילה. בישיבה שהתקיימה ביום 4.10.11 הודיע ב"כ נתבעים 5-6, כי הוא מוותר על העדת מגישי התצהירים מטעם נתבעות 5-6 וביקש למשוך את תצהיריהם, ובמקומם העידו ברשות בית המשפט מר בוריס זבוטי ששימש כעובד המועצה האזורית (להלן- "בוריס זבוטי") ומר יוסי גלר ששימש מנהל מחלקת תברואה במועצה האזורית (להלן- "יוסי גלר").

ג. טענות הצדדים והעובדות שהוכחו

התובעים

1. כפי שעולה מכתבי טענות התובעים, הקמת הישוב התבצעה בשני שלבים: א' ו-ב'. בשנת 1997 נחתם הסכם בין התובעים לבין העמותה, לפיו בכפוף למילוי חיובי התובעים, היה אמור להימסר להם בית בשלב א' של הפרויקט. לאחר השלמתו של הבית ובאישור העמותה, מכרו התובעים את זכויותיהם בבית שרכשו בשלב א', על מנת לרכוש בית גדול יותר בשלב ב' של הפרויקט. ביום 8.12.99 התקשרו בהסכם עם העמותה, במסגרתו, בכפוף לתשלום תמורה, היה אמור להימסר להם בית במגרש 148 ביישוב. לטענתם, עם חתימת ההסכם נוצרו יחסי נאמנות בינם לבין העמותה.
2. לטענת התובעים, נתבעים 1-2 לא יידעו אותם, על הכוונה להעביר מערכות ציבוריות במגרש. סע' 9.5 להסכם קובע, כי תכנון הבית יעשה בהתאם להוראות ולמגבלות הקבועות בתב"ע ובתוכנית הבינוי החדשה שהוגשה לאישור. ס' 9 לפרק ה' בתוכנית המתאר המפורטת קובע, שבמגרשים בהם יהיה צורך להעביר מערכות ציבוריות, יירשם הדבר בהסכמים ויצוין על הבקשה להיתר בנייה. לטענת התובעים במקרה דנן, מעבר המערכות הציבוריות במגרש לא הוזכר בהסכם כמו גם בתוכנית שצורפה לו. לטענתם, אף בבקשה להיתר עבודות העפר והתשתיות ובהיתר שאושר ביום 26.7.99 (להלן "ההיתר"), לא הופיע דבר מעבר מערכות ציבוריות במגרש, למעט מעבר צינור ביוב טמון. לטענת התובעים בשנת 2003 נודע להם בדיעבד, כי ע"פ התוכנית המקורית, אף צינור ביוב זה לא היה אמור לעבור במגרש.
3. רק בחודש אוגוסט 2002, לאחר שעמדו בכל התחייבויותיהם על פי ההסכם לרבות תשלום רוב התמורה, בביקורם במגרש, גילו לתדהמתם, כי במגרש עוברות מערכות ציבוריות. לטענתם, עד למועד זה, לא ידעו, ואף לא יכלו לדעת, אודות מעבר המערכות הציבוריות במגרש, שכן עד אותו מועד לא נבנו גבולות בין המגרשים.

1. טענות התובעים מתרכזות בשלוש מערכות ציבוריות העוברות בחלקה, מעל ומתחת לפני השטח, כמפורט להלן:

א. מערכת ביוב- בהתאם להיתר, מערכת הביוב המטפלת בשלוחה המזרחית של היישוב, תנתב ותתעל את הביוב, לצינור סגור תת קרקעי במגרש התובעים. בפועל, במגרש עובר צינור עשוי חומר "פי וי סי", היורד מהחלק העליון של הגבעה, פורץ את קיר התמך של הגינה העיקרית ויוצר מפל בגובה של כ-4 מטר, כאשר 2.5 מטר ממנו גלוי. בנוסף מהגינה עולה ריח צחנת הביוב ונשמעים פכפוך מי השופכין. לטענת התובעים ע"פ התכנון המקורי כלל לא היה אמור לעבור במגרש צינור ביוב. התוכנית המקורית תוקנה, ועל פי התוכנית המתוקנת ניתן היתר למעבר צינור ביוב טמון במגרש ללא בריכות ביקורת. בפועל, במגרש נבנו מס' בריכות. בנוסף, על פי ההיתר, הביוב אמור להיות מתועל לבריכת איגום הנמצאת במדרון בהמשך לגבולות מגרשים 149 ו-150, כ- 50 מ' ממיקומה בפועל.

ב. מערכת ניקוז- על פי ההיתר, מערכת הניקוז המטפלת בשלוחה המזרחית, אמורה לנתב ולתעל את הנגר העילי לעבר הצינור הנמצא כולו במגרש 149 ובריכת הביקורת גם היא אמורה להימצא במגרש 149. בפועל, רוב צינור הניקוז עובר במגרש. בנוסף המערכת צרה מלהכיל את כמות הנגר המתנקזת.

ג. מערכת סניקה- על פי ההיתר, מקום האיגום של הביוב תוכנן להיות בהמשך לגבול מגרשים 149 ו-50. בפועל, האיגום סמוך למגרש. בנוסף על פי ההיתר, נתיב צינור הסניקה אמור לעבור בשטח ציבורי בלבד. בפועל צינור הסניקה חוצה את המגרש לאורכו, מגיע לקיר התמך של רח' נחל מודיעין במגרש, מטפס במקביל לקיר שהוא חשוף לחלוטין ובערך בגובה 2.5 מ' יש ברך בצינור והוא נבלע בתוך הקיר וממשיך לאורך הרחוב.

1. לטענת התובעים, מיד שנודע להם אודות מעבר המערכות הציבוריות במגרש, כמפורט לעיל, פנו הם לנתבעים 1-2 ו-4. התובעים פירטו בהרחבה מסכת ענפה של התכתבויות שהוחלפו בין ביניהם לבין נתבעים 1-2 ו-4, וכן שיחות ופגישות שנערכו, במטרה לנסות ולהעתיק את מיקום המערכות הציבוריות שהוצבו במגרש, הכל כמפורט בכתבי טענותיהם.
2. בין היתר, ציינו התובעים, כי עם בוא הגשמים, התברר להם, שמיקום המערכות הציבוריות במגרש לא רק פוגם באיכות חייהם, אלא אף מהווה סכנה. לטענתם, בחורף 2002-2003 מי הגשמים גרמו לסחף שבעטיו נגרמו למגרש נזקים גדולים. בעקבות האירועים נשלחו למגרש משאיות עם אדמת מילוי, והנזקים תוקנו. בעקבות אירועים אלה, ביום 29.12.02 שלחו התובעים לנתבעת 1 מכתב, במסגרתו ציינו את הנזקים שאירעו, תוך שהם מציינים, כי "אירוע כזה התרחש גם בחורף של שנת 2000".

ראובן העיד בעניין זה, כי בשנת 2000 לא ידע, כי האירועים שפורטו לעיל, התרחשו במגרש, ורק בשנת 2002 למד, כי מדובר בשטח שבבעלותו (פרוטוקול מיום 23.3.11 עמ' 27 ש' 12-16).

1. לטענת התובעים, דרור הלוי העלה בפניהם הצעה, לפיה יוותרו הם על השטח בגינתם בו עוברות המערכות הציבוריות, ובתמורה יפותח שטח זהה בחלקו הנמוך של המגרש. התובעים טוענים, כי הצעה זו מעולם לא הועברה אליהם בכתב, תוך שהם מפרטים את נימוקיהם לדחייתה.

לגרסתו של ראובן, הצעה זו הוצגה לו בעל פה, כאשר כלל לא היה ברור כיצד יבוצע פיתוח המגרש, כיצד תהיה גישה לצורך טיפול במערכות הציבוריות, והוא דחה את ההצעה (שם, עמ' 26 ש' 3-11).

1. לטענת התובעים, משלא חלה כל התקדמות במגעים שנוהלו כאמור, החליטו הם לפנות לרשויות בעניין. התובעים ציינו התכתבויות שהועברו בין ב"כ התובעים לב"כ נתבעות 5-6 בעניין, לרבות מכתב שנשלח לב"כ נתבעות 5-6 ביום 12.10.03, במסגרתו שבו התובעים והודיעו, כי אינם מסכימים למעבר המערכות הציבוריות במגרש.
2. בנוסף ציינו התובעים את העובדה, שנתבעת 5 פעלה לסילוקו של קו ביוב אחר, משני, שעבר במס' מגרשים בפרויקט, כאשר להבדיל מעניינינו, שם סירבה המועצה האזורית לקבל לידה תשתיות שבוצעו שלא כדין, והיא והודיעה על כך לעמותה ודרשה ממנה לתקנו. הואיל והעמותה סירבה לבצע את התיקון, ביצעה המועצה את התיקון ובהמשך הגישה תביעה נגד העמותה. מוסיפים התובעים בעניין זה, כי נתבעת 5 הטילה את חובת ההתחברות לקו הביוב החדש על המשתכנים עצמם, כאשר חלק מהמשתכנים לא עשו כן, ולפיכך חלק מהביוב עדיין עובר בצנרת מתחת למגרש.
3. לטענת התובעים, הצבת המערכות הציבוריות במגרש גרמה להם נזקים רבים, לרבות נזקים אסטטיים, מטרדי רעש וריח, תקלות במערכות הציבוריות, וכן נזקים לא ממוניים. מעבר לכך, לטענתם, קיומן ובנייתן הלקויה של המערכות הציבוריות מהווה מפגע בטיחותי, וכל הנזקים פגעו בערכו של הנכס.
4. התובעים הגישו חוות דעת מטעמם להערכת דמי שימוש ראויים וירידת ערך הנכס, שנערכה על ידי מר יעקב מרזוק, מהנדס בנין ושמאי מקרקעין. לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים.
5. המומחה מרזוק העריך דמי שימוש ראויים במגרש למעבר המערכות הציבוריות ובריכות הביקורת בסך של 11,500 ₪ לשנה, ואת ירידת הערך, ככל שהמערכות יוותרו במגרש בסך 250,000 ₪ (יצוין, כי התובעים הגישו חוות דעת משלימה מטעם המומחה מרזוק, אך במסגרת הבהרה שהגישו, לצורך קידום ההליך הותירו את הסכומים כפי שנתבעו במסגרת כתב התביעה).

נתבעים 1-2

1. לטענת נתבעים 1-2, העמותה אינה קבלן או יזם נדל"ן, והיא לא מכרה דבר. העמותה שימשה כנציגת כלל החברים לצורך רכישת קרקע ושכירת שירותים של אנשי מקצוע, כאשר ביסוד הקמתה עמדה ההכרה שבמסגרת זו ניתן יהיה להוזיל את העלויות הכרוכות ברכישת הקרקע ובהקמת בתי המגורים (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 48 ש' 22-24). לטענת נתבעים 1-2, ההתקשרות בין הצדדים הייתה מעיין שותפות. נתבעים 1-2 ציינו את סע' 12 להסכם, אשר קובע, כי העמותה אינה אחראית לטיב בניית הבית ו/או לטיב ביצוע העבודות. עוד טוענים נתבעים 1-2, כי בעת החתימה על ההסכם, טרם נרכשו המגרשים, לא היה תכנון סופי של הבתים, התשתיות והפיתוח הסביבתי. ההסכמים ביטאו כוונה כללית והפרטים נועדו להיקבע בהתאם לצרכים (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 46 ש' 25-28).
2. לטענת נתבעים 1-2, העמותה ביצעה את הפרויקט באמצעות מתכננים ויועצים שנשכרו על ידה, ביניהם נתבעים 3-4. בנסיבות אלה ככל שקיימות טענות בקשר עם הנחת התשתיות במגרש התובעים, האחריות הינה על המתכננים והיועצים. לטענת דרור הלוי, כל פניות התובעים, הועברו לבדיקתו של מנדיל, והוא ציין את מכתבו של מנדיל מיום 27.12.02, במסגרתו מסר האחרון, כי: "כל הקיים במגרש הוא בהתאם לתוכנית היתרים והחוק".

דרור הלוי העיד בעניין זה: "אנחנו לא עסקנו ולא היינו מודעים לפרטי התכנון, לא של הניקוזים.. שכרנו אנשי מקצוע שיעשו את זה" (שם, עמ' 57 ש' 3-5).

1. בנוסף, טוענים נתבעים 1-2, כי כל פעולה שביצעה העמותה בפרויקט, הייתה תחת פיקוחם של נתבעות 5-6. כאשר סברו מפקחי נתבעות 5-6 כי דבר אינו כשורה, הם הורו על הפסקת עבודה. דרור הלוי העיד שהמועצה פעלה בשטח באופן רציף ונתנה עשרות פעמים צווי הפסקת עבודה (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 67 ש' 29-32).
2. דרור הלוי הוסיף וטען, כי אינו גורם מקצועי. בעניין זה צוטט סע' 12.2 להסכם, הפוטר את חברי הועד מאחריות אישית עקב מילוי תפקידם, ובלבד שלא הפרו חובות אמון. לטענתו, כל ההחלטות שקיבלה העמותה נתקבלו ברוב דעות חבריה, כאשר חברי העמותה פעלו בנאמנות ובמסירות, קיימו פגישות והתייעצויות רבות עם הגורמים המקצועיים, מתוך כוונה להביא את העניין לפיתרון. כל הצעות העמותה, נמסרו בשם ועד העמותה ולאחר התייעצות עם חברי הועד. לטענתו, התובעים לא הצביעו על נסיבות המאפשרות הרמת מסך, באופן המבסס עילת תביעה אישית נגדו.
3. כן טען דרור הלוי, כי חברי ועד העמותה, בהתייעצות עם נציגי נתבעת 4, הציעו לתובעים פתרון לטענותיהם, ובהמשך ניתנה לתובעים הזדמנות להגיש תוכנית שתענה על דרישותיהם. התובעים בחרו שלא להעביר תוכנית ובכך זנחו טענותיהם.
4. הוסיפו וטענו נתבעים 1-2, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, וכי התביעה הוגשה בשיהוי שפגע באפשרותם להתגונן, לרבות ביכולתם לאתר מסמכים המצויים בארגזים הממוקמים בארכיב חיצוני.
5. נתבעים 1-2 הגישו תצהיר מטעם טיקטין, מהנדס מים וביוב, שנשכר על ידי העמותה ותכנן את מערכת הביוב בפרויקט ובישוב כולו. בחקירתו של טיקטין התברר, כי תצהירו עוסק ב-"קו הביוב הרוחבי בלבד" (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 101 ש' 4).
6. בחקירתו בבית המשפט אישר טיקטין, שבהתאם לתוכנית המקורית, כלל לא היו מתוכננות לעבור במגרש תשתיות ציבוריות והוא אישר, שבפועל עוברות במגרש המערכות הציבוריות.
7. טקטין ניסה להסביר, מדוע התכנון לא תאם את הביצוע בפועל כדלקמן:"...התוכנית שהוצגה כאן היא תוכנית כללית. כשאתה עושה תכנית כללית אתה מראה את התוואי הכללי של מעבר צנרת, את המיקום הכללי של השוחות, ואתה גם שואף לבצע את זה בסוף לפי התוכנית הכללית הזאת... קרה משהו במגרש הזה, כתוצאה מזה שלא נתנו לעבור ביער... בנוסף לזה הופיע אותו קו ביוב שקוראים לו קו רוחבי...הקו שאוסף את כל המגרשים כולם, שגם הוא לא עבר בקצה המגרשים אלא באיזה שהוא מקום באמצע המגרשים. מקום המפגש בין הקו האורכי לקו הרוחבי מחייב שוחת ביוב..." (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 108 ש' 12-19, 25-29).

1. בהמשך עדותו סיפר טיקטין, כי בנושא תשתית קיימות שתי תוכניות: תוכנית הגשה ותוכנית ביצוע (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 122 ש' 26-32, עמ' 123 ש' 1). טקטין העיד, כי התוכניות לא תאמו אחת את השנייה, כאשר קו הביוב האורכי היה בשתי התוכניות, למעט נושא שוחות הביוב שלא הופיע בתוכנית ההגשה וכן הופיע בתוכנית הביצוע (עמ' 123 ש' 30-31, עמ' 123 ש' 4-14). טקטין העיד, כי תוכנית ההגשה נערכת תקופה ארוכה לפני תוכניות הביצוע, וכאשר מגיעים לתוכניות הביצוע קיימים אילוצים נוספים המחייבים להגיע לפיתרון. כאשר הוא נשאל האם לא נדרש להגיש תוכנית הגשה מתוקנת, הוא השיב: "התשובה היא בדיעבד נכון. קוראים לזה תוכנית as made. כלומר, אחרי שגמרתי את הביצוע, אני לוקח את התוכנית as made הזאת ואני בא איתה למועצה ואומר: חבר'ה זה מה שעשינו" (שם, ש' 24-29), וכשנשאל מה אם לא יתקבל אישור, הוא השיב: "אוקי. זה שאלה" (שם, עמ' 124 ש' 29-30). בהמשך שנשאל האם ההליך הנכון הוא לבקש תיקון הבקשה להיתר לפני ביצוע, הוא השיב: "אמת, אבל זו לא המציאות" (שם, עמ' 125 ש' 7-9).
2. בעדותו של טיקטין התברר, כי קיים פתרון לחלק מהכשלים שפורטו לעיל. לטענתו, הואיל והקו הרוחבי הועבר מחוץ למגרשים, ניתן להוציא את בריכת הביקורת "...אפשר לעשות היום קו חדש אורכי ללא בריכות. (עמ' 108 ש' 25-29, עמ' 109 ש' 3,7,9). בנוסף בהתאם לעדותו, בעלות נמוכה מאוד, ניתן לבטל את השוחה של קו הניקוז הנמצאת בחלק העליון של המגרש ולחבר את הקו משני קווצותיו (שם, עמ' 109 ש' 24-26). בעניין קו הסניקה העיד טיקטין: "...קו הסניקה הזה היה אמור להתחבר לישוב לפיד...בלפיד לא נתנו אישור להתחבר באיזה שהוא שלב של הביצוע, נאלצנו להתחבר לחלק העליון של גבעת אהוד. וכתוצאה מזה אותו קו שרואים בתוכנית, שעושה איזה מין עיקוף גדול כדי להגיע ללפיד, לא היה טעם לעשות אותו בכלל, ולכן חצינו איתו, באותו תוואי של שני הקווים עד לראש הגבעה, ומשם הוא ממשיך בגרביטציה. הקו הזה מלכתחילה היה אמור להיות קו זמני, כי הייתה תוכנית גדולה של המועצה, את כל תחנות השאיבה האלה לבטל בכלל. ואם לא לבטל אותם, לפחות להעביר את הקווי סניקה האלה לכיוון מודיעין עילית. וכמה שידוע לי, הדבר הזה עומד להתבצע די בקרוב... (עמ' 110 ש' 5-14) לפי דעתי תוך שנה, שנתיים הולכים, יש כבר בקשה של המועצה לעשות את השינויים האלה, ואני חושב שזה רק תלוי כרגע בתקציב..." (ש' 24-27). טיקטין העריך את ביטול שוחות הביקורת במגרש והנחת קווים חדשים אורכיים כדקלמן: קו הביוב כ- 55,000 ₪, קו הניקוז כ- 20,000 ₪, קו הסניקה כ- 60,000 ₪ (כאשר, בהתאם לגרסתו יש תוכניות להעתקת קו זה), וטיפול בחיבור של ביוב השכנים (בשל הקו הרוחבי שהיה בעבר) כ- 27,500 ₪. סך הכל, ללא צינור הסניקה, שכאמור בהתאם לעדותו קיימת תוכנית להעתיק מיקומו, סך של כ- 100,000 ₪ (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 129 ש' 6-19).

נתבעת 4

1. לטענת נתבעת 4, שירותי חברת הפיקוח, הינם כהגדרתם בהסכם שנחתם בינה לבין העמותה. לטענת נתבעת 4, היא נכנסה לפרויקט רק לאחר שנרכשו הקרקעות, היא לא הגישה תוכניות, לא טיפלה בהוצאת היתר בנייה, לא תכננה את הפרויקט בכלל ואת התשתיות בפרט ואף לא היתה מעורבת במו"מ ובעריכת ההסכם.
2. לטענת נתבעת 4, העמותה ברשות דרור הלוי, רכשה את הקרקע עם ת.ב.ע בתוקף שאפשרה בנייה, אך ללא תוכנית בינוי. דרור הלוי קידם את תוכנית הבינוי, אישר אותה לצורכי שיווק הפרויקט ומכר לרוכשים בתים ותשתיות. לאחר מכן ביצעה העמותה שינויים נקודתיים בת.ב.ע להתאימה לצרכי הבנייה בפועל. ככל שנתבעים 1-2 לא פעלו בהתאם להוראות הת.ב.ע ולא הכניסו לחוזים סעיפים המאפשרים לבצע שינויים, אין להם אין להם אלא להלין על עצמם.
3. נתבעת 4 טוענת, כי היתר הבנייה אשר היה קיים לעניין התשתיות, לא היה ניתן לביצוע, אלא אם כן, ייכרתו עצים מן היער, דבר המנוגד לתב"ע. בנוסף, בהתאם להיתר הבניה המקורי, התשתיות אמורות היו להתחבר בסופו של דבר לישוב לפיד, והיות ולפיד לא אישר את ההתחברות, בוצעה התחברות לראש הגבעה. בנוסף, המבנה הטופוגרפי של המקום חייב שקו הניקוז וקו הביוב הגרביטציוני יעברו במגרש או בסמוך לו, לטענתו לא ניתן היה לבצע פתרון אחר מבלי להפר את הוראות התב"ע. מנדיל הוסיף, כי בתחום התשתיות הוא בצע התאמת עבודות לתוכניות שהגיש טיקטין ומשנתקלו המתכננים בשטח בבעיות של חוסר אפשרות להתחבר ללפיד, ובעיית הטופוגרפיה של השטח, הפיתרון שהתקבל היה להניח את התשתיות במגרש.
4. בעדותו אישר מנדיל, כי הבניה בפועל לא בוצעה בהתאם להיתר (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 132 ש' 30-31) ובחקירתו הוא העיד: "לא רק שידעתי שהוא לא תואם. אני טקסנו עצה ביחד עם יו"ר העמותה, מכיוון שבשלב א'... עשינו פתרון דומה, ועשינו פרה רולינגים עם אותו איש של המועצה ששמו יוסי, אני לא זוכר את שם משפחתו, הוא היה מנהל מחלקת מים וביוב. הוא היה יום יום איתנו בשטח כהפקת לקחים משלב א'. כי בשלב א' נעשו דברים שבהתאם לתוכניות, אבל המועצה ראתה בהם חוסר נוחות מבחינת התפעול והתפקוד השוטף. ולכן אחד הלקחים זה שהאיש הזה יהיה יום יום כמעט בשטח, הוא קיבל מאיתנו גם קלטות. הוא אישר בעצם, הוא עשה, הוא נתן פרה רולינג. והכוונה הייתה באמת בסופו של יום, כמו שעושים בהרבה מאוד פרויקטים, להביא תוכנית as made , מכיוון שהשינוי הוא לא שינוי קרדינלי...לא מבחינה הנדסית וגם לא מבחינה חוקית" (עמ' 134 ש' 12-22). מנדיל הוסיף ואישר שנציג המועצה שהיה במקום היה ער לשינוי ולכך שזה מנוגד להיתר (שם, ש' 23-26), ולטענתו השינוי מתנאי ההיתר הובא אף לידיעת נתבעים 1-2 וקיבל אישורם.
5. כן טוענת נתבעת 4, כי דין התביעה להידחות עקב התיישנות, שכן הנזקים הנטענים, מקורם באירועים שהיו ידועים לתובעים עובר לתקופת ההתיישנות. לחלופין טוענת נתבעת 4, כי דין התביעה להידחות עקב שיהוי רב בהגשתה, אשר בעטיו אשר נגרם לה נזק ראייתי.

נתבעות 5-6

1. לטענת נתבעות 5-6, בעוד שבהתאם לתב"ע לא הייתה מניעה להקמת תשתיות ציבוריות במגרש, הרי שעל פי ההיתר ניתן היה להקים במגרש קו ביוב אחד. לטענתן, ביום 4.10.02 נתקבל במשרדי המועצה האזורית מכתב תלונה, ובהתאם לכך ביום 7.10.02 ביקרו נציגי המועצה האזורית במגרש. לאור ממצאי הביקור, לפיהם המערכות הציבוריות הותקנו תוך חריגה מהיתר, המועצה האזורית פתחה ביום 8.10.02 תיק פיקוח ושלחה התראה ליזמי הפרויקט. בנוסף, המועצה האזורית פנתה לתובעים במכתב מיום 13.10.02 במסגרתו צוין, כי הודעה על חריגה נמסרה לנתבעים 1-2.
2. לטענת נתבעות 5-6 על פי תוכנית המתאר הקיימת, אין כל מניעה ששלוש המערכות הציבוריות יעברו בתחום המגרש, ואולם נתבעים 1-2 ו/או נתבעת 4 חרגו מההיתר והעמידו את נתבעות 5-6 בפני עובדה מוגמרת. לטענתן, נתבעים 1-2 ריכזו את כל התשתיות במקום אחד, בניגוד להיתר וללא קבלת אישור נתבעות 5-6.
3. מוסיפות וטוענות נתבעות 5-6, כי בתוכנית ההגשה, שהועברה לאישורן, הופיע קו ביוב "עיוור" ותוכנית זו עמדה בדרישות וקיבלה אישור. אולם התוכנית לפיה בוצעו העבודות בפועל- תוכנית הביצוע, לא הוגשה לאישורן.
4. נתבעות 5-6 דחו את הטענה, כי תוכנית הביצוע אושרה בעל פה על ידי נציגיהן, ולטענתן אישור לדבר כה מהותי לא יכול להינתן בעל פה. בעניין זה העיד בוריס זבוטי, כי לא ניתנים אישורים בעל פה (פרוטוקול מיום 4.10.11 עמ' 171 ש' 12-14), ויוסי גלר העיד, כי לא נתן אישור להעברת התשתיות הציבוריות במגרש (שם, עמ' 179 ש' 8-11).
5. מוסיפות וטוענות נתבעות 5-6, כי אין ביכולתן לאכוף את הוראות התכנון והבניה על כל בית ובית. בשל משאביה המוגבלים פועלת נתבעת 6 כגוף מפקח עליון בלבד, והיא אינה מפקחת בפועל על הבנייה.
6. בנוסף, נתבעות 5-6 העלו אף הן את הטענה שהתביעה התיישנה והוגשה בשיהוי אשר פגע באפשרותן להתגונן כראוי.

ד. נטל השכנוע ומידת הראיה הנדרש בהליך אזרחי

1. נטל השכנוע מוטל על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פירושו, כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו, וזאת על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה".
2. מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר השקילות ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע.
3. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו (ראו בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548).
4. במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פד"י אכ (2) 451, 471).
5. נטל המשנה, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראייה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע, אינה חובה במשמעותה הרגיל, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות נגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי ביהמ"ש יפסוק כנגדו. היעדר ראייה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי (ראה: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1540).
6. עוד ראוי להזכיר את סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים, הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט.
7. ההכרעה שהמחלוקת לפני תעשה על בסיס העקרונות האמורים אופיין ומהותן של טענות ההגנה שהעלו הנתבעים, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו, וכן מידת האמון והמשקל שמצאתי שיש ליתן לעדים ולמי מהם.

ה. דיון

1. בפתח הדברים, אדון בטענות הנתבעים לסילוק התביעה על הסף.

טענות התיישנות ושיהוי

1. כאמור, לטענת הנתבעים כולם, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת הנתבעים, התובעים רכשו את המגרש ביום 8.12.99, כאשר לטענת התובעים הונחו מעל ומתחת לפני הקרקע מספר מערכות ציבוריות. בנסיבות אלה ידעו התובעים, או היה עליהם לדעת, כי מונחות במגרש מערכות ציבוריות. כתב התביעה הוגש כעשור לאחר חתימת ההסכם ומכאן שחלה התיישנות. בנוסף, ממכתב התובעים מיום 29.12.02 עולה, כי כבר במהלך חורף שנת 2000 נחשפו לאירוע הקשור במערכות הציבוריות. ברם, התובעים המתינו כתשע שנים החל ממועד זה ועד הגשת התביעה. מכל אלה לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות על הסף.
2. ההסכם בין התובעים לבין העמותה, אכן נחתם ביום 8.12.99. ברם, אין חולק, כי בהסכם לא צוין מעבר המערכות הציבוריות במגרש. האמנתי לגרסת התובעים, לפיה רק בחודש אוגוסט 2002 גילו את דבר מעבר המערכות הציבוריות במגרש. לא מצאתי כל הגיון בכך, שהתובעים ידעו על מעבר המערכות הציבוריות עובר למועד זה, ולא עשו דבר בנדון. כפי שעולה מחומר הראיות התובעים פעלו רבות ומשך זמן רב, בניסיונותיהם להעתיק את המערכות הציבוריות מהמגרש.

כאמור, נתתי אמון בגרסת התובעים, כי גילו את דבר העברת המערכות הציבוריות במגרש בחודש אוגוסט 2002, כאשר התביעה הוגשה בחודש יולי 2009, קרי תקופת ההתיישנות טרם חלפה במועד הגשת התביעה. בנוסף, הואיל ועסקינן בעילה נמשכת, היא אינה מתיישנת עת נמשך המצב הפוגעני.

1. זאת ועוד, בהתאם לטענת הנתבעים, במכתב ששלחו התובעים לעמותה ביום 29.12.02 עקב נזקים שנגרמו בחלקה בשל גשמים שירדו, נכתב, בין היתר: "...אירוע כזה התרחש גם בחורף של שנת 2000 !!..." (נספח יג לתצהיר עדות התובעים). מכך למדו הנתבעים, כי בשנת 2000 ידעו התובעים אודות הנזקים שנגרמו כתוצאה ממעבר המערכות הציבוריות במגרש. ברם, מעדותו של ראובן עולה, כי בשנת 2000 לא ידע שהאירועים הנ"ל התרחשו במגרש, כאשר הוא העיד כדלקמן: "בשנת 2000 לא ידעתי שהמקום הזה שאני רואה את הדרדרת הוא חלק מהשטח שלי" (פרוטוקול מיום 23.3.11 עמ' 27 ש' 14). בהמשך עדותו סיפר ראובן, כי בעת שרכש את המגרש, לא היו סימונים בשטח של גבולות המגרש (שם, עמ' 27 ש' 18).

עדותו זו של ראובן קיבלה חיזוק גם מעדויות הנתבעים, כפי שיפורט להלן: דרור הלוי העיד, כי: "...באותו זמן לא היה ברור איפה עובר גבול המגרש..." (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 59 ש' 2-3). מנדיל העיד, כי בזמן הביצוע לא היו עדיין גבולות ברורים בין המגרשים אלא רק לקראת האכלוס (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 134 ש' 1-2). בהמשך עדותו, שנשאל בעניין מכתבו מיום 27.11.02, הוא השיב שלדעתו מכתב זה עניינו בחלקה 149, שכן שבמועד זה לא היה ידוע היכן עוברת הצנרת, מכיוון שעדיין לא היו גבולות "אני אומר לך ברצינות, לא זוכר. מכיוון שאנחנו הוצאנו...מודד מכיוון שעדיין לא היו מסומנים...גבולות המגרש. והיה הויכוח היה אם זה בכלל ב-148 או 149" (עמ' 139 ש' 17-26 עמ' 140 ש' 1-3). מכל האמור, אמינה עלי גרסתו של ראובן, לפיה בשנת 2000 לא ידע, כי המערכות הציבוריות עוברות במגרש.

1. משגילו התובעים, בחודש אוגוסט 2002, לאחר הקמת הגבולות בין המגרשים, שהמערכות הציבוריות עוברות בחלקה, הם החלו לפעול נמרצות בעניין. החל ממועד זה, הם ניסו למצוא פתרונות תוך פניות לכל הגופים הנוגעים בדבר, ואולם ניסיונותיהם לא צלחו. המכתבים הרבים ששלחו התובעים, מעידים כאלף עדים, על כך שהם עמדו על המשמר ועשו כל שלאל בידם על מנת ולנסות ולסלק את המערכות הציבוריות מהמגרש.
2. עוד טוענים הנתבעים, כי התובעים השתהו בהגשת התביעה, וכי כתוצאה מכך נגרם להם נזק ראייתי.

על סוגיית השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות, עמדה בהרחבה, כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בעא 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פד"י נז (5), 433:

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת  מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת וחוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים... שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפניה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להיפגע- שיהוי המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי הנגרם עקב חוסר תום לבו של הנתבע... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך- קרי: הנתבע".

1. דין טענת הנתבעים בעניין זה להדחות. כמפורט בכתבי טענות התובעים, החל מהמועד בו גילו התובעים על מעבר המערכות הציבוריות במגרש, הם פעלו במרץ, בדרכים שונות, במטרה להוציא את המערכות הציבוריות מהמגרש. מחומר הראיות עולה מאמץ אמיתי וכנה לפתור את העניין ללא הגשת תביעה. התובעים פנו לכל גורם אשר עלה על דעתם, שלחו מכתבים, ערכו פגישות, שיחות טלפוניות ומה לא! ומשלא נותרה בידם ברירה, הגישו תביעתם. התובעים מעולם לא זנחו טענותיהם ולא הציגו מצג שכזה, וההפך הוא הנכון.

הנתבעים מנגד, לא הוכיחו, כי נגרם להם נזק ראייתי כתוצאה מהגשת התביעה במועד הגשתה. ראשית, כפי שפורט לעיל, התובעים לא הרפו מטענתם בעניין המערכות הציבוריות שהוצבו במגרש. במצב דברים זה, היה על הנתבעים, כולם כאחד, לשמור את החומר הרלוונטי. הנתבעים מצידם אף לא פירטו אילו ראיות נבצר מהם להגיש עקב השיהוי הנטען. בנוסף, כפי שהובהר, המועצה האזורית הגישה נגד העמותה תביעה, אשר התבררה בבית המשפט השלום בירושלים בעניין הקו הרוחבי. אומנם מדובר בנסיבות מעט שונות, אך החומר הרלוונטי, למצער חלקו, לתביעה שם, רלוונטי לעניינו, כאשר פסק הדין בתביעה זו ניתן רק ביום 20.3.11. נתבע 4 ידע כל הזמן על טענות התובעים והוא אף הגיש תצהיר ונחקר במסגרת התביעה שהוגשה בירושלים. בנסיבות אלה היה עליו לשמור את החומר הרלוונטי. העמותה חזרה ושבה על כך שהיא פועלת לסגירתה בהליך של פירוק מרצון, וכי "כל החומר הנוגע לעניינה מאוחסן במאות ארגזים בארכיב חיצוני". לשון אחרת: המסמכים קיימים. קושי בגישה למסמכים קיימים, אינה מהווה נזק ראייתי. זאת ועוד, המועצה האזורית, לא קיבלה את המערכות הציבוריות. בנסיבות אלה, וודאי וודאי, שהיה עליה לשמור את כל החומר, שכן מבחינתה הפרויקט טרם הגיע לסיומו.

1. מכל האמור לעיל נדחית נטענה לסילוק התביעה על הסף הן מחמת התיישנות והן מחמת שיהוי.

לגופו של עניין

1. בעקבות כל האמור בפסק דין זה, לטענת התובעים, עומדות להם מספר עילות תביעה כנגד הנתבעים, כדלקמן: הסגת גבול (נתבעים 1-5); הפרת חובה חקוקה (נתבעים 1-4); רשלנות (נתבעים 1-5); מטרד ליחיד (נתבעים 1-4); הפרת תו"ל במו"מ (נתבעים 1-2); הפרת הסכם (נתבעת 1); עשיית עושר ולא במשפט (נתבעות 1 ו-5); הפרת חובת נאמנות (נתבעים 1-2, 5-6) ואחריות אישית של נתבע 2.

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפני ובחנתי טענות הצדדים, לרבות הראיות והעדויות שהובאו בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי.
2. כפי שיפורט להלן, התובעים הוכיחו, כי המערכות הציבוריות הועברו שלא כדין במגרש, כאשר אין חולק שהמערכות הציבוריות עוברות במגרש.
3. עיון בתוכניות החלות על המגרש, אשר צורפו לכתבי הטענות, מלמד, כי בהתאם לתכנון הראשוני, כלל לא היו אמורות לעבור במגרש מערכות ציבוריות. בהתאם לתוכנית הבינוי של תשתיות המים והביוב מיום 24.4.95, כלל לא היו אמורות לעבור במגרש מערכות ציבוריות. עיון בבקשה להיתר תשתיות ועבודות עפר, אשר אושרה בהחלטת הוועדה המקומית ביום 26.4.99, מלמד, כי במגרש לא היו אמורות לעבור מערכות ציבוריות, למעט קו ביוב טמון, ללא בריכות ביקורת.
4. כפי שצוין לעיל, סע' 9.5 להסכם קובע, כי תכנון הבית יעשה בהתאם להוראות ולמגבלות הקבועות בתב"ע ובתוכנית הבינוי החדשה שהוגשה לאישור. סע' 9 לפרק ה' בתוכנית המתאר המפורטת קובע: "במגרשים בהם יהיה צורך להעביר מערכות, כמפורט בנספחי הבינוי, תרשם זכות זו בהסכם עם הרוכשים ותציין ע"ג הבקשה להיתר בנייה". אין חולק, כי במקרה דנן, לא צוין מעבר המערכות הציבוריות במגרש בהסכם. לשון אחר- התובעים לא נתנו מראש הסכמתם למעבר המערכות הציבוריות במגרש. ברם, כפי שיפורט להלן בהרחבה, במועד חתימת ההסכם, בהתאם לבקשה להיתר תשתיות ולהיתר, המערכות הציבוריות לא תוכננו לעבור בחלקה, למעט קו ביוב טמון. ההחלטה להציב את המערכות הציבוריות בחלקה, למעט קו הביוב הטמון שהיה אמור לעבור בחלקה מלכתחילה, אירעה בשלב מאוחר יותר, כפתרון שניתן לבעיה שצפה בשטח. משכך, אין להלין על כך שעניין זה לא עוגן בהסכם. ברם, קביעה זו אינה חלה על קו הביוב הטמון, שכאמור בהתאם להיתר שהיה בתוקף עובר לחתימה על ההסכם, היה אמור להיות מוצב במגרש. מודע אני לכך שקיימות הוראות חקיקה המתירות הצבת ביוב בשטח פרטי, אך עניין זה אינו מבטל את העובדה שנדרש היה להודיע על כך ומראש.
5. אף מהעדויות שבתיק נלמד, כי רוב המערכות הציבוריות, לא היו אמורות לעבור בחלקה. טקטין העיד, כי בהתאם לתוכנית המקורית לא היו מתוכננות לעבור במגרש מערכות ציבוריות (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 103 ש' 6), וכי על פי היתר התשתיות שניתן ביום 26.7.99 בחלקה היה אמור לעבור קו ביוב תחתי אורכי ללא שוחות וללא בריכות ביקורת (שם, ש' 12, 24-32), קו הניקוז היה אמור לעבור במגרש 149, תחנת האיגום הייתה אמורה לעבור בין מגרשים 149-150 וקו הסניקה היה אמור לעבור בחוץ (שם, עמ' 107 ש' 18-22). מנדיל אישר בעדותו, כי מערכת הסניקה הייתה אמורה לעבור בשטח ציבורי מחוץ לגבול המגרשים, מערכת הניקוז הייתה אמורה לעבור בשטח מגרש 149, וקו הביוב האורכי היה אמור להיות ללא בריכות ביקורת וללא צינור חשוף (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 132 ש' 13-24). מנדיל הוסיף ואישר, שהבנייה בפועל לא בוצעה בהתאם להיתר (שם ש' 30-31). בנוסף, הוא אישר שהבריכות לא היו אמורות להיות מוצבות במקומן בפועל, והם הוצבו שם כפתרון בעקבות האיסור לבצע עבודות ביער (שם, ש' 9-10). יוסי גלר אישר, כי צינור הסניקה וצינור הניקוז לא היו אמורים לעבור במגרש (עמ' 181 ש' 10-13), וכי תחנת הסניקה הייתה אמורה להיות מול מגרש 150, כאשר בפועל היא מוקמה מול מגרש 148 (שם, ש' 21-23). בוריס זבוטי העיד, כי בתוך המגרש לא היו אמורות לעבור תשתיות ציבוריות (פרוטוקול מיום 14.10.11 עמ' 172 ש' 8-20) ודו"ח הפיקוח שהכין מדבר בעד עצמו, וכן לעניין זה ראה חוות דעתו של המומחה מרזוק.
6. התובעים אף הוכיחו, כי הצבת המערכות הציבוריות במגרש גרמה ועדיין גורמת להם נזקים, לרבות, נזקים אסטטיים, מטרדי רעש וריח, כשלים שמתרחשים במערכות הציבוריות אשר מחייבים עבודה בשטח המגרש, וכן קשיים לפתח את המגרש. בחקירתו נשאל טקטין, כיצד תטופל תקלה במערכת הביוב, ככל שתתרחש, והוא השיב "זה לא נחמד. נכנסים למגרש הפרטי ועושים של בלאגן כדי לפתור את הבעיה" (עמ' 111 ש' 9). בהתאם לעדותו של יוסי גלר, חלק מהסיבות בגינן לגרסתו לא נתן אישור לסטות מההיתר, הינן כדבריו, מכיוון ש-"זה מפיל עלי תיק לטפל אחר כך בתשתיות שאין גישה עליהם, בחצרות של אנשים" (פרוטוקול מיום 4.10.11 עמ' 181 ש' 1-2). כן הוא אישר, שבעבר בוצעו במגרש עבודות תחזוקה בשל סתימות (שם, עמ' 182 ש' 11-12). חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, אשר לא נסתרה, מלמדת על החריגות שבוצעו ועל הכשל הטמון בהצבת המערכות הציבוריות במגרש.

1. מכל האמור עולה, כי אין חולק שבהתאם להסכם ובהתאם לתוכניות הרלוונטיות, המערכות הציבוריות לא היו אמורות לעבור במגרש, וכי בפועל במגרש הוצבו מערכות ציבוריות, כמפורט לעיל. הצדדים הטילו את האשמה האחד על משנהו, אך מעדותם עולה בצורה חד משמעית, כי רוב המערכות הציבוריות הוצבו בניגוד להיתר.
2. כאמור, דין התביעה להתקבל באופן חלקי. התובעים מצידם הגישו תביעה נגד כל המעורבים בעניין, במטרה שבית המשפט יבחן ויכריע אחריותו של כל אחד מהנתבעים. ומשכך כעת ניגש לבחינת חלוקת האחריות בין הצדדים.

דיון באחריות נתבעת 1

1. מהוראות ההסכם עולה, שלעמותה הוענקו סמכויות נרחבות ביותר: העמותה הוסמכה לפעול באופן בלעדי בכל הקשור לפרויקט, ובין היתר, ניהול המו"מ, לרבות התקשרות עם בעלי מקצוע, קידום פרטים תכנוניים והנדסיים. סע' 3.3 להסכם קובע: "מוסכם על הצדדים כי העמותה בלבד תהיה רשאית לעסוק בתכנון, פיתוח, ניהול וההקמה של הפרויקט, לרבות הבתים... ובכל הפעולות הכרוכות בזה. המשתכן לא יהיה רשאי לנקוט בעל פעולה בעניינים אלה...". בסע' 5.1 הוסמכה העמותה לפעול כדלקמן: "ניהול מו"מ לרכישת המקרקעין בנאמנות עבור המשתכנים... וחתימת כל ההסכמים הכרוכים בכך. ניהול מו"מ והתקשרויות ככל שנדרש לרבות: עם הרשויות ועם גורמים משיקים, קידום כל הפרטים השונים לרבות התכנוניים, ההנדסיים והכספיים. ועד העמותה ו/או יו"ר העמותה יהיו הפוסקים היחידים בכל ענייני הפרויקט והקמת השכונה והבתים ובכל ההחלטות הנדרשות לצורך כך...".
2. כאמור, כפי שקבעתי בסע' 60 לפסק דין זה, מעבר המערכות הציבוריות לא צוין בהסכם, כפי, שנדרש בתוכנית המתאר המפורטת. בנוסף, במועד החתימה על ההסכם, ההיתר במסגרתו צוין מעבר קו ביוב טמון בלבד במגרש, כבר היה בתוקף, ומשכך על העמותה היה לציין עניין זה במסגרת ההסכם. אין חולק, כי העמותה היא זו אשר חתומה על ההסכמים עם המשתכנים. בעדותו אישר דרור הלוי, כי ככל שהייתה תוכנית שהצריכה העברת תשתיות במגרש התובעים, מן היה ראוי לומר להם (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 57 ש' 11-13). בנוסף, הוא העיד, כי החוזים של המשתכנים היו קבועים, והוסיף: "אני מניח שלא היה לנו מושג על זה שיש איזה דברים שכבר תוכננו או לא תוכננו קודם או אחר כך" (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 57 ש' 18-21). כאמור וכפי שקבעתי בס' 60 לעיל, בעניין זה, בשלב זה אחריות העמותה בכך שלא צוין בהסכם ולא נמסר לתובעים אודות קו הביוב הטמון שיעבור בחלקה.
3. זאת ועוד, בהתאם להוראות ההסכם, פעלה העמותה כנאמן מטעם המשתכנים (ראה סע' 3.1, 5.1, 7 להסכם). מהות הנאמנות, כפי שמוגדרת בסע' 1 לחוק הנאמנות תשל"ט-1979 (להלן- "חוק הנאמנות"), הינה "זיקה לנכס, שעל פיה חייב הנאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".
4. במקרה דנן נדרשים אנו לבחינה, האם העמותה פעלה כפי הנדרש ממנה במילוי תפקידה. הואיל והעמותה היא גוף משפטי, הרי שנבחן אחריותה בהתאם להתנהלות נציגיה. דרור הלוי, יו"ר ועד העמותה, היה מי שפעל בגלוי בשמה של העמותה.

ראשית נבחן, האם העמותה ידעה, בזמן אמת, כי העבודות בחלקה מבוצעות בניגוד להיתר. בעניין זה העיד מנדיל, כי כשהתעוררה בשטח בעיה, הוא טקס "עצה ביחד עם יו"ר העמותה..." (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 134 ש' 11-13), אשר עימו הוא נפגש באופן שוטף (שם ש' 31-32), ובהתאם לעדותו של מנדיל, דרור הלוי ידע ואף נתן אישור לביצוע עבודות במגרש בניגוד להיתר (שם, עמ' 142 ש' 11, עמ' 150 ש' 11). דרור הלוי נשאל בחקירתו, מתי לראשונה הובאו לידיעתו טענות התובעים, והאם זה היה בשלב לאחר שהצינורות כבר היו מונחים, והוא השיב: "אני יכול לנחש שזה איפה שהוא בתהליך, אבל באמת שאני לא יכול לשחזר את הפרטים האלה" (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 79 ש' 18-25). לעניין קו הסניקה טוען מנדיל, כי היה מדובר בעלות נוספת שדרשה אישורו של דרור הלוי (שם, עמ' 150 ש' 11), ולעניין קו הניקוז הוא הודה שלא דיווח, שכן לא ידע כי הוא חורג מהמגרש בעת ביצועו (שם, עמ' 151 ש' 25). מכל המקובץ, מוכן אני להניח, שמנדיל יידע את דרור הלוי ואף קיבל אישורו, לפחות לחלק מהשינויים שבוצעו. ברם, מנדיל הוסיף בעדותו, כי מסר לדרור הלוי, ש-"הוצגה בעיה, הוצג פתרון", כאשר הוא מסר לדרור הלוי, שהפתרון שהושג מאושר על ידי המועצה (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 136 ש' 30-32, עמ' 137 ש' 1-9). דרור הלוי אינו איש מקצוע, להבדיל ממנדיל, וניכר, כי דרור הלוי הסתמך וסמך על דברי מנדיל, ששימש מפקח הפרויקט, לפיהם המועצה נתנה אישורה לפתרון הבעיה שהתעוררה בשטח. בעניין זה נחקר מנדיל (פרוטוקול מיום 19.7.11) כדלקמן:

"ש. אין להם כלים לבדוק אם הפיתרון שאתם אומרים שהוא בסדר והוא חוקי והוא נכון, הוא גם באמת בסדר, חוקי ונכון...?

ת. יש להם יועצים

ש. אתה ופרץ

ת. בסדר".

מכל האמור, בשלב זה לא ניתן לקבוע חד משמעית, כי היה כשל בהתנהלות העמותה.

לטעמי, הכשל הגדול של העמותה, התרחש בשלב בו התובעים החלו להשמיע טענותיהם בעניין הצבת המערכות הציבוריות במגרש. כפי שעולה מחומר הראיות שלפני, בשלב זה העמותה לא פעלה מספיק על מנת למצוא פתרון הולם לתלונותיהם, כאשר מחומר הראיות עולה, כי ניתן היה להגיע לפתרון, אשר יניח את דעתם של התובעים, לפחות בצורה חלקית.

כאמור, וכפי שפורט לעיל בהרחבה, בחודש אוגוסט 2002 גילו התובעים, שבמגרש עוברות המערכות הציבוריות. בהתאם למכתב ששלחה ב"כ התובעים לעמותה ביום 6.11.02, מייד עם הגילוי כאמור, פנו התובעים למספר גורמים, לרבות דרור הלוי, אשר הבטיח להם, כי יבדוק את העניין. למכתב זה לא נתנה כל תגובה, והעמותה העבירה לידי התובעים מכתב קצר ששלח אליה מנדיל מיום 27.11.02, בו הוא כותב, בין היתר, כי "כל הקיים המגרש הוא בהתאם לתוכניות להיתרים ולחוק". כפי שיפורט בהמשך ניכר, כי העמותה הסתמכה על תשובותיו של מנדיל, לרבות על מכתבו זה, הגם שלא נתן מענה רציני ושלם לטענות התובעים. בנוסף, ביום 30.1.03 שלחה ב"כ התובעים אל דרור הלוי, מכתב, במסגרתו חזרו התובעים על טענותיהם. למכתב זה צורף מכתב ששלחה המועצה האזורית לתובעים, בו נמסר, כי: "בפיקוח שנעשה במנורה נמצא כי אכן עוברות במגרשכם יותר תשתיות, שלא ע"פ הבקשה להיתר עבודות עפר... הודעה על כך נשלחה ליזמים". בנוסף, במסגרת המכתב פורטה הצעה להסדר, שהעלה דרור הלוי, לפיה התובעים יוותרו על השטח בגינתם בו עוברות המערכות הציבוריות ובתמורה יפותח עבורם שטח זהה בחלקו הנמוך של המגרש. במכתב זה כתבו התובעים מפורשות, כי ההצעה כאמור אינה סבירה, וכי התשובה להצעה נמסרה לדרור הלוי כבר ביום 6.1.03. לאחר מכן התקיימה פגישה עם מנדיל אשר הסתיימה באקורד צורם וללא כל התקדמות. בהמשך, נשלחו בפקס אל ב"כ התובעים, בתגובה למכתבים ששלחה, מספר מכתבים לא חתומים מאת "מזכירות העמותה". עסקינן במכתבים קצרים, שאינם נותנים מענה ענייני לדברי התובעים, כאשר במסגרתם שבה העמותה וחזרה על כך שהתובעים טרם נתנו תשובתם להצעה שהעלתה העמותה. גם לאחר שב"כ התובעים חזרה וכתבה, כי ההצעה אינה מקובלת על התובעים, וכי תשובתה נמסרה כבר בעבר, המשיכה "מזכירות העמותה" בשלה וכתבה שהיא ממתינה לתשובת התובעים. בהמשך העבירה ב"כ התובעים תכנית לפיתוח המגרש, כאשר תשובת העמותה לכך הייתה שההצעה מעורפלת. בהמשך הוחלפו בין הצדדים התכתבויות נוספות. בעניין ההצעה שהעבירה העמותה לתובעים, נשאל דרור הלוי על ידי מותב זה: "האם בסופו של יום הפתרון שהתגבש, שדיברתם עליו לצורך גישור וכו', היה מביא לכך ששלושת הצינורות יצאו מהחצר?", והוא השיב "לא. אני לא חושב" (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 77 ש' 1-4).

כאמור, מכמות המכתבים הרבה שקיימת בתיק, יכול היה להתקבל הרושם, כי העמותה נתנה מענה לכל טרוניות התובעים. ברם, כאמור, עיון מעמיק במכתבים כמו בשאר החומר, מלמד, כי העמותה לא פעלה מספיק, עת תשובותיה היו לאקוניות ולא נתנו מענה אמיתי לדברי התובעים. התובעים לא הרפו והמשיכו להעביר טענותיהם בעניין, תוך שהובהר לעמותה בצורה חד משמעית, כי המצב השורר במגרש אינו עולה בקנה אחד עם היתר הבניה ועם המצגים. העמותה אף הייתה מודעת לעמדת המועצה האזורית בעניין (שבוטאה במכתב ששלחה). ברם, העמותה המשיכה בשלה, במכתביה חזרה ושבה על העובדה שלא נמסרה תשובת התובעים להצעה שהעלתה, למרות שתשובתם נמסרה במכתבם, שחור על גבי לבן, מספר פעמים. בנוסף, חלק ממכתבי התובעים לעמותה כלל לא זכו למענה.

בעניין זה ראוי לחדד, אף אם נתייחס לפתרון שהעלתה העמותה כהצעה קונקרטית, למרות שלא נמסרה בכתב ולא הייתה מפורטת דיה, הרי שהתובעים לא היו חייבים לקבלה. הצעה זו, דרשה מהם הוצאת משאבים כספיים ולא ניתן היה לחייבם לשאת בהם, במיוחד נוכח העובדה שנעשה להם עוול. אף תוכנית הפיתוח שהכינו התובעים, על חשבונם, לא הספיקה לעמותה.

במצב דברים זה, לא יכול להיות חולק שהיה על העמותה להכין על חשבונה, תוכנית אשר תיתן מענה לטענות תובעים ותתקן את המצב.

זאת ועוד, העמותה הגישה מכתב ששלחה למנדיל ביום 8.9.03 (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 96), ואשר נחתם על ידי גב' חנה אלישע (אשר התברר בדיון ביום 19.7.11 עמ' 97, כי שימשה כמנהלת חשבונות), בו נכתב, בין היתר: "אנא ראה המכתב המצ"ב על פיו נראה כי העניין לא טופל". "המכתב המצ"ב" שצוין, הוא מכתב ששלחה המועצה האזורית למנדיל, במסגרתו נמסר שהמועצה האזורית אינה מקבלת את המערכות הציבוריות, שכן הן בוצעו שלא לפי ההיתר. גם במקרה זה, שבה העמותה וגלגלה את הדברים "למגרשו" של מנדיל, בלי שערכה בדיקה מול גורמים נוספים ובלי שדרשה ממנדיל שיעביר לה אישור מהמועצה כי העניין אכן הוסדר. בחקירתו נשאל דרור הלוי, האם הסתמך על דברי מנדיל, והוא השיב: "בפירוש, בפירוש עיקר הפנייה שלנו הייתה למפקח לבדוק האם הטענה נכונה... הועד הסתמך על זה, כן" (פרוטוקול מיום 19.77.11 עמ' 93 ש' 1-3). בעדות זו מתחדד כשל העמותה, בכך שהסתמכה על תשובותיו של מנדיל בלבד, בלי שערכה בדיקתה מעמיקה מטעמה, כאשר ברקע התובעים לא הרפו מטענותיהם.

זאת ועוד, בהמשך חקירתו נשאל דרור הלוי (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 68 ש' 11-23): "שפנו אילך התובעים ואמרו לך דרור, תעזור לנו, עוברות במגרש שלנו שלוש מערכות ציבוריות, מסתבר בניגוד להיתרים ובלי שידענו. אתה אמרת להם: מנדיל אומר שהכל בסדר. הם אמרו לך: אבל הנה המועצה אומרת שלא הכל בסדר. ופה הסתיימה הבדיקה שלך ופה הסתיימה ההתערבות שלך, מפני שאתה סברת שהעירייה מוציאה צו הפסקת עבודה אם משהו לא היה בסדר. זה נכון? והוא השיב: "מה שנכון, תראי, אני לא זוכר את, הועד דן לא פעם ולא פעמיים בדברים של זילבר... הועד כולו בפורום מלא, סליחה, עם היועצים המשפטיים דנו לא פעם בפורום מלא. פנינו לאנשי מקצוע שיבדקו...היה לנו בהחלט רצון באופן כללי, באופן כללי לקחת בחשבון את הצורך של הפרויקט להתקדם לטובת כלל חברי העמותה. וזה השיקול שהיינו צריכים לשקול אותו...". בתשובתו זו של דרור הלוי יצא המרצע מן השק, כאשר התברר, כי השיקול מרכזי שנלקח בחשבון היה הצורך להתקדם בפרויקט, ושיקול זה גבר על העוול שנגרם לתובעים. ובעניין זה יחודד- גם בשלב שהפרויקט הגיע לסיומו והבתים נמסרו למשתכנים- הוא השלב בו החשש שהעבודה תיעצר ויגרם נזק לא היה קיים עוד- לא נתנה העמותה מענה רציני לטענות התובעים.

מבלי לפגוע באמור, העמותה היא זו שמלכתחילה הייתה צריכה לשאת בתשלום העתקת המערכות הציבוריות מחוץ למגרש. לפיכך, לא נהיר מדוע מנסה היא להתנער כיום מחובתה זו.

1. העמותה הפנתה לסע' 12 להסכם, אשר קובע: "מובהר בזאת כי העמותה (ו/או ועד העמותה) אינה אחראית לטיב הבניה של הבית ו/או לטיב ביצוע העבודות על ידי הקבלנים השונים במסגרת הפרויקט, וכי הקבלנים הם האחראיים היחידים לטיב ו/או אופן ביצוע העבודות כאמור. המשתכן מסכים לאמור לעיל והוא פוטר בזה את העמותה כאמור ומתחייב הזה, הוא או מי מטעמו, לא לנקוט נגד העמותה בכל צעד ולא להגיש כל תביעה ו/או דרישה בין לבד ובין ביחד עם אחרים". לטעמי אין בסעיף זה כדי לפטור את העמותה מאחריות. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הטענות שהועלו נגד העמותה, לא כוונו כנגדה אך בשל טיב ואופן ביצוע העבודות, שכן נהיר לכל, כי העמותה ביצעה את העבודות בפרויקט באמצעות אנשי מקצוע, אלא הטענות הופנו אליה בשל התנהלותה.
2. ואם בכל האמור לא די, הרי שיש לצרף לכך את העובדה החשובה, אשר צפה ועלתה בחקירתו של טיקטין, לפיה, קיים פיתרון לחלק מהכשלים שהועלו, שמסתכם בעלות של כ- 100,000 ₪ (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 129 ש' 18) לעניין זה ראו סע' 29 לפסק דין זה.
3. מכל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה ביחס לעמותה.

דיון באחריות נתבע 2

1. לטענת התובעים על דרור הלוי חלה אחריות אישית למעשי העמותה "בהיותו מנהלה והרוח החיה בה..." (סע' 55 לכתב התביעה). לטענתם, היותו של אדם אורגן בתאגיד אינו מקנה לו חסינות בנזיקין.

1. סע' 12.2 להסכם קובע, כדלקמן:

"המשתכן מצהיר כי בחן ושקל היטב את מבנה ההתקשרות ואת הצטרפותו לפרויקט ואת היתרונות שבהקמת הפרויקט ע ל ידי העמותה עבור המשתכנים וללא כוונת רווח, ולאחר שבחן ושקל היטב את העניין הוא מסכים לפטור את חברי הוועד מאחריות אישית עקב מילוי תפקידם ובלבד שלא הפרו את חובת האמון שלהם כלפיו".

בהתאם לסעיף זה, הרי שעלינו לבחון האם הפר דרור הלוי את חובת האמון.

כאמור, דרור הלוי, שימש כיו"ר ועד העמותה. מחומר הראיות אכן עולה, כי עסקינן באדם שהיה מעורב והשקיע זמנו ומרצו בפרויקט.

בהתאם לעדותו של דרור הלוי, יו"ר ועד העמותה נבחר על ידי חברי העמותה בבחירות שנערכו כל שנה, והוא קיבל שכר בעד עבודתו (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 54 ש' 28-30).

תפקידו של דרור הלוי, הינו תפקיד אשר מחויב המציאות. בפרויקט בסדר גודל שכזה, דרושה נציגות אשר, בין היתר, תפעל בשם כל המשתכנים ותתאם בין כל הגורמים הנוטלים חלק בפרויקט.

מחומר הראיות עולה, כי ועד העמותה ערך ישיבות, קרי ההחלטות שקיבלה העמותה לא היו החלטות עצמאיות של דרור הלוי. בנוסף, דרור הלוי העיד, כי משנתקבלה תלונת התובעים על חריגה מהתוכנית, הוא כינס את הועד ופנה למפקח (19.7.11 עמ' 92 ש' 1-7). המכתבים שנשלחו לנתבעים, לא נחתמו על ידי דרור הלוי עצמו אלא נשלחו בשם העמותה. בנוסף, במסגרת מכתבים אלה צוין, כי ועד העמותה דן בעניינם של התובעים. זאת ועוד, אף במכתב ששלחה ב"כ התובעים לדרור הלוי ביום 30.1.03, נכתב כדלקמן: "משפנו אלכם מרשי ועמדו על קיום פגישה לשם ציון בנושא, נקבע פגישה במשרדכם ליום 2.12.02 בשעה 20:00. בהגיענו, מצאנו את משרדכם נעול. רק כחצי שעה לאחר מכן אתה הגעת ואז עוד חכינו כחצי שעה נוספת להגעתם של שני חברי ועד נוספים, בטרם החלה הישיבה" (ההדגשה אינה במקור- מ.ס). בנוסף בהתאם לעדותו של דרור הלוי, חברי ועד נוספים היו מעורבים בפרויקט (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 59 ש' 21-23).

בשום מקום בחומר הראיות לא מצאתי, שדרור הלוי ביצע פעולה ממנה נגזרת אחריותו האישית בנפרד מאחריות העמותה.

לאור כל האמור לעיל, התובעים לא עמדו בנטל להוכחת העובדה שדרור הלוי הפר חובת אמון, כאשר מצאתי, כי אחריותו של דרור הלוי "נבלעת" בתוך אחריות העמותה ומשכך התביעה ביחס לדרור הלוי נדחית.

כאמור, לא הוכחה אחריותו האישית של נתבע 2. למרות תוצאה זו לא מצאתי מקום לזכותו בהוצאות, שכן הוא התגונן במאוחד עם נתבעת 1 ולא הייתה הוצאה מיוחדת להגנתו, כאשר התביעה נגדו הוגשה מכוח היותו יו"ר ועד העמותה.

דיון באחריות נתבעת 4

1. כאמור, לצורך ביצוע הפרויקט התקשרה העמותה עם בעלי מקצוע שונים. כפי שעולה מההסכם שנחתם בין העמותה לבין חברת הפיקוח (נספח א' לכתב ההגנה של נתבעת מס' 4), האחרונה העניקה שירותים של "ניהול תיאום ופיקוח הפרויקט" (הואיל שני) "על כל שלביו" (הואיל שלישי). בסע' 2 להסכם זה מוגדר "הפרויקט", בין היתר, "החל משלב תכנון וכלה בסיום תקופת האחריות של כל קבלן...".
2. בהתאם לתצהירו של דרור הלוי (סע' 37) "...נתבעים 3,4 היו חזות הכל, עליהם סמכנו, וכל בעיה שהתעוררה הועברה לטיפולם כדי שימצאו לה פתרון מקצועי וכמובן חוקי". מנדיל אישר בחקירתו, כי היה הגורם המקצועי העליון בפרויקט ולא היה שום גורם מקצועי שאמור היה לפקח עליו (שם, עמ' 137 ש' 10-13).
3. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, אני קובע, כי יש לקבל את התביעה נגד נתבעת 4, מכל הנימוקים, שיפורטו להן:
4. ראשית, וכפי שעולה מחומר הראיות, מנדיל לא פעל בהתאם להיתר. לא יכול להיות חולק, כי מנדיל, בכובעו כמפקח הפרויקט, היה צריך לוודא, כי היתר הבניה תואם את העבודות שבוצעו בפועל.
5. בסע' 4.2 להסכם שנחתם בין העמותה לבין חברת הפיקוח, התחייבה האחרונה "...לבצע את שירותי המנהל תוך שמירה קפדנית על דיני התכנון והבניה ושאר הוראות כל דין ונוהג לרבות סטנדרטים ותקנים מקובלים או מחייבים לעבודות נשוא שירותי המנהל, ולפעול בהתאם לתנאי כל האישורים, הרשיונות, היתרי הבניה וכל ההוראות האחרות שתינתנה על ידי הרשויות המוסמכות בקשר לשירותי המנהל וכן לפי הוראות כל החיקוקים והתקנות הקושרים לאישורים, לרשיונות ולהוראות הנ"ל".

ודוק- חברת הפיקוח התחייבה לשמור על דיני התכנון והבניה ולפעול בהתאם להיתרי הבניה. ברם, היא לא פעלה כן.

1. בעדותו אישר מנדיל, כי העבודות בפועל לא תאמו את ההיתר (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 132 ש'30-31). לגרסתו התברר, כי קיימת "סטייה של 30,40 ס"מ בקו הניקוז...לתוך מגרש 148" (שם, עמ' 134 ש' 1-7), בנוסף, הבריכות לא היו אמורות להיות במגרש "והם ניתנו כפתרון אחר בעקבות זה שלא, אסור היה לעשות עבודות בתוך מגרשי היער, וכולם ידעו מזה" (שם, עמ' 134 ש' 9-10) והוא אף אישר, כי קו הסניקה לא היו אמור לעבור במגרש (שם עמ' 135 ש' 20).

מנדיל הסביר זאת, בכך שבזמן ביצוע העבודות בשטח התעוררו קשיים והיה צורך לסטות בפועל מתוכנית ההגשה בנוסף, העברת קו הביוב הרוחבי במגרשים יצרה צורך לבצע במגרש בריכות (שם, עמ' 136 ש' 23-26). משכך, התקבלה החלטה לשנות מיקומן של חלק מהמערכות הציבוריות. לדבריו של מנדיל, בשלב א' של הפרויקט נעשה פתרון דומה, כאשר "הכוונה באמת בסופו של יום, כמו שעושים בהרבה מאוד פרויקטים, להביא תוכנית as made, מכיוון שהשינוי הוא לא שינוי קרדינלי...לא מבחינה הנדסית וגם לא מבחינה חוקית" (שם, עמ' 134 ש' 11-22). מנדיל הוסיף וטען, כי מאחר והעמותה החלה בהליך פירוק, לא הספיקו להכין תוכנית זו (שם, עמ' 140 ש' 29-31).

מנדיל הוסיף וטען, כי בהתאם לסיכום שהתקבל עם נציג המועצה, יוסי גלר, לקראת סיום העבודה הייתה אמורה להיות מוגשת בקשה להיתר שינויים. בהמשך הוא העיד, כי עובדה זו נמסרה לו על ידי טיקטין, וכשנשאל האם שוחח אישית עם יוסי גלר לגבי תוכנית זו, הוא השיב: "נורא קל לי להגיד שכן, ובא לי להגיד... שכן, אבל אני לא זוכר. זאת האמת" (שם, עמ' 155 ש' 25-30).

מכל האמור עולה, כי אכן הייתה סטייה מההיתר, ברם, לא הוגשה עובר לביצוע העבודה, ואף לא בדיעבד, בקשה לתיקון ההיתר.

בעניין זה יוער, כי עדותו של טיקטין, לפיה פתרונות דומים נעשו במגרשים אחרים, תוך כדי ביצוע והמועצה האזורית לא העירה עליהם (שם עמ' 125 ש' 18-20), לא רק שלא הוכחה, אלא שהיא אינה יכולה להוות סיבה לכך שלא התבקש אישור במקרה דנן.

1. שנית, מחומר הראיות עולה, כי מנדיל לא קיבל אישור לסטות מההיתר. לגרסת מנדיל, החלטה לסטות מן ההיתר, הייתה בידיעת ואישור נתבעים 1-2, 4-5 (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 134 ש' 18, ש' 23-26, עמ' 136 ש' 27-29) ובידיעת טיקטין (שם, עמ' 155 ש' 3-7).
2. לעניין השינוי במיקום צינור הניקוז- בעדותו של מנדיל התברר, כי לא ידע שצינור הניקוז הונח בגבולות המגרש, אלא רק לאחר שמוקמו הגבולות בין המגרשים, ולכן לא דיווח (שם, עמ' 151). מכאן ברי, כי לא התקבל אישור לשינוי זה.

טענות מנדיל, כי קיבל אישורם של נתבעים 1-2, נדון לעיל בפסק דין זה (סע' 68), וכפי שקבעתי, ובהתאם למצגים שנמסרו להם, לא ניתן לראות בכך אישור לביצוע השינוי.

טענת מנדיל, כי קיבל אישור נתבעות 5-6 לשינוי כאמור, לא הייתה אמינה עלי, כאשר היא אף מנוגדת לעדותם של נציגי המועצה האזורית: בהתאם לעדותו של יוסי גלר, הוא לא נתן אישור להעביר את המערכות הציבוריות בתוך המגרש (פרוטוקול מיום 4.10.11 עמ' 179 ש' 11), או לסטות מהיתר הבנייה (שם, עמ' 180 ש' 30-31, עמ' 181 ש' 1-2). כשנשאל בחקירתו, האם יכול להיות מצב בו ניתן אישור בעל פה לחריגה מהיתר, הוא השיב, כי יש לקבל אישור המועצה בכתב (שם, עמ' 179 ש' 15-17). בוריס זבוטי אף הוא העיד בעניין זה: "במועצה ובעולם ואפילו אלוהים לא יכול לאשר בנייה ללא היתר. בעל פה אישורים לא קיימים..." (פרוטוקול מיום 4.10.11 עמ' 171 ש' 14-14). שהועלתה בפני בוריס זבוטי טענת מנדיל, לפיה המערכות הציבוריות בוצעו בהתאם להנחיית המועצה, הוא השיב: "אני בטח שלא היו הנחיות... אם הוא מהנדס הוא מכיר את חוק הבנייה..." (פרוטוקול מיום 4.10.11 עמ' 176 ש' 12-16).

זאת ועוד, יוסי גלר העיד כי הקשר שלו עם מנדיל היה רק בשלב מסירת המערכות ולא לפני (פרוטוקול מיום 4.10.11 עמ' 185 ש'26) ובוריס זבוטי העיד, כי נשלח לשטח בעקבות תלונה שהתקבלה.

מכל האמור לעיל, לא שוכנעתי, כי מנדיל קיבל אישור לסטות מהיתר הבנייה.

1. מבלי לפגוע באמור, סע' 5 לתקנות התכנון והבניה (התרת שינויים בהיתר על ידי מהנדס ועדה מקומית), תשנ"ב-1992 קובע, כי: "מהנדס המתיר שינוי בהיתר לפי תקנות אלה, ינמק בכתב, לגבי כל שינוי את הצורך בו להתאמה במהלך ביצוע העבודה ומדוע אינו גורע מעיצובו של הבניין".
2. מבלי לפגוע באמור, ביום 27.11.02, לאחר שהתובעים העלו טענותיהם, כתב מנדיל לעמותה מכתב, אשר כותרתו "מגרש 149", ונוסחו כדלקמן:

"לאחר בדיקה הריני לאשר כי צינור הניקוז עובר בגבול בין המגרשים ולא רק בתוך מגרשו של זילבר (חצי חצי). כמו כן כל שאר הצנרת שניתן היה להזיז ולהעתיק בוצע. כל הקיים במגרש הוא בהתאם לתוכנית היתרים והחוק" (ההדגשה אינה במקור- מ.ס).

בעניין זה התעוררה בחקירתו של מנדיל השאלה, האם מכתב זה התייחס למגרש 149, שאינו המגרש נשוא התביעה, כפי הכתוב בכותרתו ואז הוא אינו רלוונטי לעניינינו, או אם מכתב זה עניינו חלקה 148. משמעות קביעה זו חשובה לעניין המשפט שנכתב בסיפא, לפיו: "כל הקיים במגרש הוא בהתאם לתוכנית ההיתרים והחוק".

לגרסת מנדיל מכתב זה מתייחס לחלקה 149 (שם, עמ' 140 ש' 8-6). בחקירתו נשאל מנדיל האם כותרת המכתב הינה טעות סופר והוא השיב בשלילה. לדבריו "הבדיקה היתה על 149" (שם, עמ' 133 ש' 15-17, 19). לפיכך, הוא נשאל (שם, עמ' 138 ש' 16-23):

"ש. ...מי זה מגרש 149?

ת. אין לי מושג.

ש. אין לך מושג אבל זילבר ידעת.

ת. לא ידעתי

...

ש. ...כתבת זילבר.

ת. נכון אבל לא ידעתי אם הוא 149 או 148 או 150.

בנוסף, לאור נוסח המכתב, בהמשך הוא נשאל, האם הועברה צנרת ממגרש 149. בתחילה הוא השיב: "אולי בתכנון", ובהמשך הוא השיב: "עובדה שכן". כשנשאל מדוע היה צריך להזיז צנרת ממגרש 149, הוא השיב: "אני לא זוכר, אבל לדעתי זה נובע מתנאי השטח. מהטופוגרפיה של השטח" (שם עמ' 139 ש' 3-10). שנשאל מה פשר המשפט שכתוב בכתב: "שאר הצנרת שניתן היה להזיז ולהעתיק בוצע", הוא לא ידע להשיב (שם, עמ' 139 ש'27-30).

אין בידי לקבל את עדותו של מנדיל, לפיה במכתבו זה התייחס הוא למגרש 149, כאשר מחומר הראיות ומההיגיון הצרוף של הדברים עולה, כי מכתב זה התייחס למגרש 148. מנדיל לא הוכיח שהועלתה טענה כלשהי מבעלי מגרש 149, שניתן לה פתרון. מכתב זה ניתן בסמיכות זמנים "מחשידה" למועד בו התובעים העלו טענותיהם. בנוסף, במכתב זה קיימת התייחסות מפורשת ל"זילבר". כפי הנראה, מנדיל טעה ברישום מספר המגרש בכותרת המכתב, אך אין ספק, כי מכתב זה ניתן ביחס לחלקה 148 והוא בא כמענה לטענות שהעלו התובעים.

עדות מנדיל בבית המשפט, כי הבנייה בפועל לא בוצעה בהתאם להיתר, (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 132 ש' 30-31), באה בניגוד גמור עם הכתוב במכתב זה, לפיו כל הקיים במגרש הוא בהתאם להיתרים.

בעניין זה חשוב לציין, כי בדיון שהתקיים ביום 24.3.10 ביקש ב"כ נתבעת 4, אורכה להגשת הודעה לצד ג' נגד טיקטין, כאשר ב"כ נתבעת 4 הבהיר לבית המשפט, כי: "ההודעה לצד שלישי שבכוונתי לשלוח היא בשל העובדה שהמתכנן חרג מתוכניתו המקורית וביצע שינויים בשטח. לא הגשנו עד היום את ההודעה כי ציפינו לשיתוף פעולה של המתכנן למציאת פיתרון". ברם, בסופו של יום לא הגיש מנדיל נגד טיקטין הודעה לצד ג'.

1. בנוסף, הרי שביום 24.7.03 שלח מהנדס המועצה האזורית למנדיל מכתב, במסגרתו נמסר, כי עבודות התשתית בחלקה לא בוצעו על פי ההיתר, וכי המועצה לא תוכל לקבל לידיה את התשתיות. בעקבות מכתב זה, שלחה העמותה למנדיל מכתב, ביום 8.9.03, במסגרתו נכתב: "בישיבה מיום 17.8.03 מסרת לנו פעם נוספת כי כל תשתיות הביוב בוצעו עפ"י התוכניות, וכי פנית לפרץ טיקטין להסדיר את עניין המסירה למועצה. השלמת המסירה בתאום עם המועצה חשובה. אנא ראה המכתב המצ"ב על פיו נראה כי העניין לא טופל".

מנדיל נשאל מה עשה בעקבות קבלת מכתב זה, והוא השיב שפנה לפרץ וביקש ממנו שיכין תוכנית as made כפי שסוכם שתוכן (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 145 ש' 6-9). לגרסתו הוא לא זוכר מה ארע מאז ולמיטב ידיעתו פרץ הכין תוכנית כזו, כאשר הוא לא ידע לספר אם תוכנית זו הוגשה בסופו של התהליך אם לאו, מכיוון שהעמותה הלכה לפירוק (שם עמ' 145 ש' 15-19).

כן נשאל מנדיל, מדוע לאחר שקיבל מכתב זה, לא נזעק וטען בהתאם לגרסתו, כי יוסי גלר נתן לו אישור לסטות מהיתר. למנדיל לא הייתה תשובה מספקת לשאלה זו (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 158,159). עניין זה אף מדגים את הכשל של מנדיל, עת לא דאג לוודא, כי תוגש לאישור המועצה תוכנית לתיקון ההיתר, ולו אף בדיעבד. בהתאם לעדותו של טיקטין, הוא העביר למנדיל תוכנית מתוקנת לביצוע (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 131 ש' 15-20).

מכל האמור עולה, כי מנדיל, החליט, על דעת עצמו, לאחר התייעצות עם טיקטין, לסטות מהיתר הבנייה, כאשר הוא לא קיבל אישור לסטייה זו, אף לא בדיעבד, ומכל האמור התביעה נגד מנדיל מתקבלת.

דיון באחריות נתבעות 5-6

1. לטעמי במקרה דנן אין להטיל אחריות לכשל בהצבת המערכות הציבוריות במגרש, לפתחן של נתבעות 5-6.
2. איני מוצא מקום להטלת אחריות על המועצה האזורית, בשל העובדה שהיא אחראית לתחזוקתן של המערכות הציבוריות. ודוק- הכשל מלכתחילה לא היה של המועצה האזורית, והמצב הנתון אליו היא נקלעה היה שהמערכות הציבוריות עוברות בשטח פרטי.
3. בהתאם לעדותו של יוסי גלר, הוא גילה, שהקו אינו עובר לפי התוכנית, במהלך סיורים של מסירת המערכות, כלומר בשלב בו המערכות כבר היו מוצבות בשטח. בוריס זבוטי, העיד, כי נשלח על ידי מנהלת מחלקת תכנון ובנייה לבדוק תלונה שהתקבלה (פרוטוקול מיום 1.10.11 עמ' 170 ש' 18-21), וביום 8.10.02 פתח תיק עבירה. בוריס זבוטי הוסיף והעיד, כי אינו משמש כפקח בנייה, וכי לא ביצע פיקוח שוטף בפרויקט. נוכח גילוי מיקום המערכות הציבוריות, ביום 24.7.03 שלחה המועצה האזורית מכתב למנדיל, במסגרתו הודיעה לו, כי "לא תוכל לקבל לידיה תשתיות אלו לאחזקתה, באופן בו בוצעו".
4. בעניינינו כאמור, הכשלים בהצבת המערכות הציבוריות במגרש אותרו רק לאחר שהמערכות כבר היו מוצבות בשטח. בשלב זה, כאשר הובא לידיעת המועצה האזורית אודות ביצוע העבודה בסטייה מההיתר שניתן, פעלה היא בעניין, לרבות מכתבה לתובעים מיום 13.10.02, שהועבר לעמותה, וכן מכתבה למנדיל מיום 24.7.03 כאמור לעיל.
5. זאת ועוד, כפי שעולה מחומר הראיות שבתיק, הוכנו שתי תוכניות- תוכנית הגשה ותוכנית ביצוע (פרוטוקול מיום 19.7.11 עמ' 122 ש' 26-32 עמ' 123 ש' 1). בפועל נמסרה תוכנית תוכנית ההגשה בלבד, כאשר על בסיסה ניתן היתר הבניה. תוכנית הביצוע לא הוגשה, ובמועד הביצוע בפועל לא היה ידוע, כי התוכניות אינן תואמות אחת את השנייה. הביצוע בפועל, דהיינו מעבר המערכות ציבוריות במגרש פרטי, לא סתר את התב"ע.
6. לעניין מידת הפיקוח שבוצע בפרויקט, הועדה המקומית אכן אחראית לבצע פיקוח על עבודות המתנהלות בשטחה, ותפקידה זה כולל בדיקת תוכניות, מתן אישורים עת התוכניות מתיישבות עם הדינים החלים, ולבסוף אישור לפיו הבנייה בוצעה בהתאם לחוק ולהיתרים. ברם, לא ניתן לדרוש מהוועדה המקומית, כי תערוך פיקוח צמוד על כל בנייה שמתבצעת בשטחה, תוך מעקב אחר התקדמות הבניה והתאמתה להיתר, כאשר עניין זה מקבל משנה תוקף נוכח הנסיבות האופפות את המקרה דנן.

מוסכם עלי, כי מוטב היה שפיקוח המבוצע על ידי הוועדה המקומית יהא פיקוח צמוד, אשר יאתר כשלים במועד בו ניתן לטפל בהם, ברם ספק אם מצב זה יכול להתקיים במציאות. הטלת חובה מעין זו אינה סבירה בעיני, כאשר אחת הסיבות לכך הינה, העדר משאבים.

בעניינינו, כפי שהובהר, בעת ביצוע העבודות בפועל, מפקח הפרויקט עצמו הודה, כי לא היה מודע לסטייה במיקום צינור הניקוז. משכך דרישה, כי מפקח מטעם הוועדה המקומית יזהה כשל זה הינה בלתי סבירה.

בנוסף, בנסיבות דנן, הסטייה מההיתר הייתה לגבי תשתיות ציבוריות, שחלקן הארי טמון באדמה. הקושי בגילוי סטייה מהיתר, במקרה כזה, גדול מקושי באיתור סטייה גלויה לעין וברורה.

1. למעלה מן הדרוש יצוין, כי כפי שעולה מחומר הראיות, מיקום המערכות הציבוריות במגרש, לא סתר את התב"ע, אלא את ההיתר. בהתאם לעדותו של יוסי גלר, בנסיבות דנן, המערכות הציבוריות שעוברות במגרש התובעים תקינות וניתן לתחזקן, ומשכך המועצה לא פעלה כפי שפעלה בעניין הקו הרוחבי (בעניינו הוגשה התביעה בירושלים), שם דובר בקו לא תקין ולא ניתן היה לטפל בו (פרוטוקול מיום 4.10.11 עמ' 186). מכך עולה, כי, לכאורה, ניתן היה לאשר את המערכות הציבוריות במיקומן כיום.
2. מכל האמור לעיל, התביעה נגד נתבעות 5-6 נדחית.
3. למרות דחיית התביעה כנגד נתבעות 5-6 לא מצאתי לזכותן בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד וזאת בשל מעורבותן בהתנהלות ובשל כלל הנסיבות כפי שהתבררו במהלך שמיעת הראיות.

ו. סעדים

1. התובעים ביקשו מבית המשפט מספר סעדים, כפי שיפורט להלן: הסעד המרכזי שביקשו התובעים, היה, להורות לנתבעים לסלק את המערכות הציבוריות מהמגרש. לחלופין ביקשו התובעים, כי בית המשפט יורה לנתבעים לסלק מהמגרש את המערכות הציבוריות, למעט מערכת הביוב, אך להתאימה להוראות היתר התשתיות והדין, ולחלופין, וככל שבית המשפט יחליט על הותרת המערכות או חלקן במגרש, ביקשו התובעים מבית המשפט להורות לנתבעים לבצע שינויים במערכות הציבוריות, וכן לחייבם לפצות את התובעים בגין ירידת ערך עקב הותרת המערכות הציבוריות במגרש בסך שלא יפחת מ-250,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף ביקשו התובעים, שבית המשפט יחייב את הנתבעים לפצותם עבור נזקיהם הלא ממוניים בסך של 80,000 ₪ וכן לפצותם בגין הוצאותיהם בסך של 30,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ביקשו התובעים לחייב את נתבעות 1 ו/או 5 לשלם להם דמי שימוש ראויים בגין מעבר המערכות הציבוריות במגרש, בסך של 11,500 ₪ לשנה, מיום מסירת החזקה בנכס ועד סילוקן בפועל של כל המערכות הציבוריות מהמגרש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום בפועל. ולבסוף ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם הוצאות משפט לדוגמא ושכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ כדין.

1. בחנתי את סעדים המבוקשים שפורטו לעיל, והחלטתי כדלקמן:
2. אני מחייב את נתבעות 1 ו-4 ביחד ולחוד, לפעול להוצאת ועריכת שינויים במערכות הציבוריות העוברות במגרש התובעים, כדלקמן:
   • 1. על נתבעות 1 ו-4 לסלק מהמגרש את צינור הסניקה. על נתבעות 1 ו-4 לבצע שינויים בצינורות הביוב והניקוז, כך שהם יעברו בעומק המגרש, בצינורות סגורים ותת קרקעיים, ללא בריכות ביקורת בשטח המגרש, וכן לפעול להפסקת מעבר ביוב השכנים בצינור הרוחבי, וכל זה לא יאוחר מיום 31.3.2013.
     2. על נתבעת 1 לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים לתקופת העבר בגין מעבר המערכות הציבוריות במגרש, בסך כולל של 76,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (26.7.09) ועד התשלום בפועל.

בגין התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום 31.3.2013, תשלם נתבעת 1 לתובעים, דמי שימוש ראויים בגין מעבר המערכות הציבוריות במגרש, בסך של 11,500 ₪ לשנה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ככל שהמערכות יוצאו מהמגרש עובר ליום 31.3.2013, יפחת הסכום בהתאמה.

• • 1. על נתבעות 1 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעים בגין נזקיהם הלא ממוניים, סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בעניין זה יובהר, כי אף הנזקים הנטענים שנדרשו במסגרת סע' 24 לתצהיר ראובן, למעט הוצאות תיקון הביוב וחוות הדעת, כלולים במסגרת הסכום שקבעתי לראש נזק זה.
    2. על נתבעות 1 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעים בגין הוצאותיהם, סך של 13,245 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. סכום זה כולל:
• תיקון דליפת ביוב אשר ארעה בחודש נובמבר 2002 (סע' 22 א' לתצהיר ראובן). למרות שהתובעים לא צירפו קבלות עבור ביצוע התיקון, נתתי אמון בגרסת ראובן בעניין זה. ברם, לא מצאתי לנכון לשפות את התובעים עבור ימי חופש שלקח ראובן, שכן הם הסתייעו באנשי מקצוע, ולפיכך הסכום הכללי עבור התיקון עומד על סך של 8,600 ₪.
• הדרישה לקבל החזר עבור מכתבו של השמאי דוד סגל, לא פורטה דיה. אומנם מצורפת קבלה, אך אין בנמצא מכתב ששלח מטעם התובעים לפיכך לא יינתן החזר בגין הוצאה נטענת זו.
• הדרישה לקבל החזר בגין חוות דעתו של המומחה פרידלין מתקבלת בחלקה, באופן שניתן החזר עבור חוות הדעת ראשונה שנתן, בסך 1,180 ₪.
• הדרישה לקבל החזר בגין חוות הדעת של המומחה מרזוק מתקבלת בחלקה, באופן שניתן החזר עבור חוות הדעת הראשונה שנתן, בסך 3,465 ₪.
  • 1. על נתבעות 1 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעים הוצאות משפט. באשר לשכר טרחת עו"ד נתתי דעתי לטענות התובעים ובנסיבות העניין ולאור התוצאה מצאתי לפסוק סך של 50,000 ₪.

יובהר בזאת, כי ככל שהנתבעים יפעלו בהתאם לאמור בסע' 96 לעיל, לא יהיו התובעים זכאים לשיפוי בגין ירידת ערך.

1. לחלופין, וככל שהמערכות הציבוריות לא יוצאו מהמגרש ו/או יעברו התאמות נדרשות, ובמועדים שקצבתי לכך כאמור בסע' 96 לעיל:
   • 1. נתבעים 1 ו-4 ביחד ולחוד ישלמו לתובעים, סך של 250,000 ₪, בגין ירידת ערך שנגרמה עקב הצבת המערכות הציבוריות במגרש. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד לתשלום בפועל. יובהר, כי דמי השימוש נכללים בפיצוי שניתן בגין ירידת הערך.
     2. על נתבעות 1 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעים בגין נזקיהם הלא ממוניים, סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. פירוט לעניין זה ראה סע' 96 ג' לעיל.
     3. על נתבעות 1 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעים בגין הוצאותיהם, סך של 13,245 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. פירוט לעניין סע' זה ראה סע' 96 ד' לעיל.
     4. על נתבעות 1 ו-4 ביחד ולחוד לשלם לתובעים הוצאות משפט. באשר לשכר טרחת עו"ד נתתי דעתי לטענות התובעים ובנסיבות העניין ולאור התוצאה מצאתי לפסוק סך של 50,000 ₪.

ז. סיכום

1. מכל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה.
2. כאמור בגוף פסק הדין ומהנימוקים שהועלו, התביעה נגד נתבעים 1 ו-4 מתקבלת והתביעה נגד נתבעים 2,5,6 נדחית.
3. ניתן בזאת פסק דין כמפורט בסעיפים 96, 97 לעיל. ב"כ התובעים תגיש פסיקתא מתאימה לחתימה.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ב, 30 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

חתימה