רקע, ההליך- גלגוליו וגדר המחלוקת העומדת להכרעה

1. תחילתו של הליך זה שלפני- בתביעת אב ובנותיו שהינם התובעים בתביעה העיקרית (להלן:

"גנקין" או "התובעים"), כנגד מי שהייתה/הינה בעלים של הדירה נשוא התביעה המצויה בבנין המשותף שברח ' ויצברוט 4 בראשל"צ )להלן: "הדירה", "הבית המשותף"). אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת (להלן: "הגב' פאר" או "הנתבעת") השכירה לגנקין את הדירה הנ"ל, בתקופות שונות עובר להגשת התביעה וכי הם התגוררו בה במשך כעשר שנים, משנת 1999 ועד לפינויה בחודש 6/09. בין הצדדים נחתם הסכם שכירות שהוארך מעת לעת (להלן: "הסכם השכירות").

התביעה הינה לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני בגין סבל ועגמת נפש שנגרמו לגנקין, לטענתם, עקב מצב לקוי של תקרת הדירה במהלך תקופת השכירות, תקרה שאף התמוטטה בחלקה בחודש 8/08. אין חולק שגנקין המשיכו להתגורר בדירה לאחר ההתמוטטות הנ"ל ועד פינויה על ידם. אין חולק אף שהתקרה המדוברת- מצויה למעשה מתחת לרצפת הגג של הבית המשותף המהווה חלק מהרכוש המשותף של הבניין.

את תביעתם העמידו גנקין על הסך של 40,000 ₪.

במקור- הוגשה התביעה גם כנגד ועד הבית המשותף אך בישיבת ק.מ מיום 30/11/11- ביקש ב"כ של גנקין למחוק את התביעה כנגד הנ"ל שאף לא התגונן מפניה, בהצהירו כי:

"התביעה היא נגד בעל הדירה", כך נעשה. הגב' פאר הגישה, יחד עם כתב ההגנה שלה, גם תביעה שכנגד כנגד גנקין וכנגד 21 דיירי/ בעלי דירות שבבית המשותף. החלק של התביעה שכנגד המופנה כלפי גנקין הינו לתשלום יתרת דמי שכירות בסך של 25,023 ₪ (במעוגל) המהווים, לטענתה- יתרת חוב דמי שכירות שלא שולמה על ידם עובר לפינוי הדירה ואת עלויות חוו"ד מהנדס שבדק לבקשתה את תקרת הדירה שהתמוטטה. לגירסתה- חוו"ד זו הוזמנה על ידה עוד בשנת 2006 לאחר שפנתה לאגודה לתרבות הדיור ולמנהל ההנדסה של עירית ראשל"צ,ובמסגרת דין ודברים שהיו לה עם דיירי הבית המשותף והרבה לפני שתביעת גנקין הוגשה. בחלק של התביעה שכנגד המופנה כלפי דיירי הבית המשותף, כרכה הגב ' פאר "סל " טענות ומחלוקות הקשורות בניהול הרכוש המשותף של מי מאותם בעלים של דירות בבית המשותף- שהיו הנתבעים שכנגד 4-24 אשר התגוננו מפני התביעה שכנגד, העלו טענות שונות הקשורות בסדרי דין וכן ובעיקר- כי בשים לב למהות העניינים המועלים במסגרתה- טענו כי המקום הראוי לבירור המחלוקות שבין הגב' פאר ובינם- הינו בפני המפקחת על רישום המקרקעין.

בהחלטתי מיום 6/2/12 ומהטעמים שפורטו, הוריתי על מחיקת החלק של התביעה שכנגד המופנה כלפי דיירי הבית המשותף. כפועל יוצא- נמחקו הודעה לצד שלישי שהגישו דיירים כנגד חברה שהתקינה דוד על גג הבית המשותף והודעה לצדדים רביעיים שהגישה האחרונה כנגד המודיעים. עוד הוריתי, באותה החלטה- על תיקון התביעה שכנגד באופן ובתוך פרק זמן שנקצב לשם כך. הגב' פאר בחרה שלא לתקן את התביעה שכנגד וזו נמחקה.

התוצאה הינה שיריעת המחלוקת העומדת לפני להכרעה הינה אך ורק החלק של התביעה העיקרית שהגישו גנקין כנגד הגב' פאר.

עיקר ותמצית טענות הצדדים

1. התובעים טוענים כי הגב' פאר ונציגה לענייני הדירה והשכירות- מר יבלונקה (שהינו חתנה ויקרא להלן: "יבלונקה")- ידעו על מצב המושכר אף לפני שנת 2006, אך ברשלנותם בחרו להתעלם מסימני האזהרה והוליכו אותם שולל בהבטחות כי המפגע יתוקן, כך שהמשיכו לחיות בדירה שאינה ראויה למגורי אדם, תוך סיכון חייהם במשך כמעט שנתיים וחצי.

לטענתם- הנתבעת חבה כלפיהם, הן מכח עילה חוזית והן מכח עילה נזיקית.

טוענים הם כי הנתבעת הפרה את חובתה על פי סעיף 39 לחוק החוזים לקיום בתום לב של הסכם השכירות שבין הצדדים. מסתמכים הם בין היתר גם על סעיף 6 להסכם השכירות על פיו: "המשכיר יהיה חייב לתקן את כל התיקונים החלים על בעל הנכס כחוק על חשבונו". לשיטתם- הליקוי בתקרה מהווה ביטוי לבלאי סביר שעל המשכירה היה לתקן, לכשנוצר.

מפנים הם גם לסעיף 7(א) חוק השכירות והשאילה, התשלא-1971, הקובע את חובתו של משכיר לתקן במושכר כל פגם המונע שימוש ללא הגבלה לפי ההסכם או לפי המקובל, ללא הבחנה לגבי זמן התהוותו של הפגם.

לשיטת התובעים- הנתבעת חבה כלפיהם גם מכוח פקודת הנזיקין, הן בגין הפרת חובה חקוקה והן מכוח עוולת הרשלנות משהפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שיש לה כלפיהם, לעניין תיקון ליקויים יסודיים במבנה וגרמה להם בכך לנזק.

לשיטת התובעים- נטל הראייה רובץ לפתחה של הנתבעת וזאת מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה") שעניינו "הדבר מסוכן" ומכוחו של סעיף 41 לפקודה שעניינו- "הדבר מדבר בעדו".

1. הנתבעת- מנגד, גורסת כי אינה המזיקה כי אם הניזוקה דווקא בנסיבות הענין. היא העלתה טענות למכביר, ולשיטתה- פטורה היא מלכתחילה מכל חובה או אחריות כלפי התובעים. אין היא מכחישה את קריסת גג הדירה שבבעלותה, אך טוענת כי הדבר נגרם עקב התקנת דוד שמש ע"י אחד השכנים (להלן: "אברמוב"), כי לא היה ביכלתה להסיר את המפגע שנשלט ע"י אותו שכן וכי הגג הינו רכוש משותף הנשלט ע"י צד ג' "ועד הבית". לכן- לשיטתה, "זהות המזיק" ידועה לתובעים, וחל בנסיבות הענין סעיף 64(2) לפקודה שעניינו 'אשמו של אדם אחר', המקנה לה הגנה, באשר על התובעים היה לתבוע את הנ"ל.

הנתבעת טוענת גם לא יכולה הייתה למנוע את האירוע נשוא התביעה שכן מדובר בתיקונים מחוץ למושכר, שהיא אינה רשאית לבצעם, לרבות ניתוק דוד השמש של אברמוב והסרתו מגג הבניין וזאת מכוח סעיף 18 לחוק המקרקעין, כאשר סעיף 59א' פוטר למעשה את אברמוב מלבקש את רשותה של הנתבעת להתקנת הדוד על הגג המשותף, אם זו נעשתה עפ"י דין. באשר לתיקון הגג המשותף מסתמכת הנתבעת על סעיף 60 לחוק ולכך שכאשר נדרש תיקון של חלק משותף שנהרס דרושה החלטה של בעלי הדירות ששלושה רבעים הימנו צמוד לדירותיהם. מציינת היא שתיקון הגג מתחיל בעלות של 124,000 ₪ בצירוף מע"מ ולא ניתן לדרוש ממנה שתבצעו על חשבונה.

לשיטת הנתבעת- היא ביצעה את כל שרשאית ומוסמכת הייתה לעשות, ע"י תיקון הדירה מבפנים, הדברות עם השכן אברמוב ועם מנהל הנדסה בעריית ראשל"צ המוסמך לעסוק במבנים מסוכנים, בקיץ 2006 ובקיץ 2007- ביצעה הנתבעת תיקונים בתקרה, ופנתה לכל הגורמים הרלבנטיים בניסיון לתקן את המפגע.

הנתבעת גורסת כי התנהגות התובעים מהווה "הסתכנות מרצון" לפי סעיף 5 לפקודה, שכן ידעו על מצב הדירה כבר בשנת 2006 ובכ"ז- האריכו את חוזה השכירות למשך שנתיים נוספות וגם לאחר התמוטטות התקרה בשלהי 2008. לחילופין- מסתמכת היא על סעיף 65 לפקודה שעניינו "התנהגות התובע " ו/או לסעיף 68 לפקודה שעניינו "אשם תורם" וסבורה שהם חלים בנסיבות הענין.

עוד טוענת הנתבעת כי סעיף 6(1) לחוק השכירות והשאילה מקנה לה הגנה מפני אחריות בגין "אי התאמה" כאשר השוכר ידע מראש על העניין בעת כריתת החוזה עם המשכיר. לשיטתה- יש לה פטור מכל חובה לפצות את התובעים גם מכוח כללי 'השתק /מניעות', 'דיני היושר' ו'תום הלב'. טוענת היא שגם לאחר שהתקרה קרסה, סרבו התובעים לעזוב את הדירה- מתוך שיקולי כדאיות כלכלית, הואיל והתגוררו בדירה ששטחה הינו 120 מ"ר ושלמו בפועל מחיר התואם דירה ששטחה שליש מכך. בהקשר זה- צירפה הנתבעת חוו"ד העוסקת בשווי דירות לרכישה ושכירות באותה תקופה, ואף ציינה כי כיום- הדירה מושכרת ב- 30% יותר מכפי ששילמו לה גנקין. סבורה היא כי בנתונים אלה- יש משום חוסר תום לב בהגשת תביעה לפיצוי עקב מצב הדירה, וכי פיצוי התובעים יהווה 'כפל פיצוי'. בהקשר זה- טוענת היא כי העובדה שהתובעים דורשים פיצוי בעבור התקופה שלאחר קריסת הגג ועד לפינוייה בפועל רק לאחר שקיבלו ממנה דרישת פינוי באמצעות עו"ד, מגלה כי העדיפו- כל עוד נשארו בדירה, את ה"הטבה הכספית" של דמי שכירות נמוכים, על פני אותם 'עוגמת נפש וכאב וסבל'- עליהם הם מבססים את תביעתם.

באשר לעילה החוזית- גורסת הנתבעת כי זו הועלתה לראשונה בסיכומי התובעים ועל כן- יש בה משום הרחבת חזית ואין להדרש אליה. בנוסף- טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי אין לקבל את פרשנות התובעים לנובע מסעיף 6(א) להסכם השכירות. לשיטתו- הסעיף הנ"ל עוסק רק בתיקונים החלים על בעל הנכס כחוק, וסעיף 6(ב) לאותו הסכם מחדד כי "אין באמור כדי להטיל על המשכיר חובה כשלהי לבצע תיקונים במושכר...". מוסיף ב"כ הנתבעת בסיכומיו ומפנה לסעיף 5(ו) להסכם, הקובע חובה בלתי מסויגת של השוכר דווקא לתקן כל נזק במושכר. וכן- כי הוראת סעיף 5 להסכם עדיפה וגוברת, בהיותה בגדר תניה יסודית על פי הסכם השכירות, ומפנה יחד עמה לתניית פטור של המשכיר, הנקובה בסעיף 20 להסכם השכירות הנ"ל. (לכל אלה אתייחס בהמשך).

עוד בהקשר זה של חובותיה או העדרן על פי הסכם השכירות- טוענת הנתבעת שהוראות סעיף 6(א) לחוק השכירות והשאילה שעניינו '"חובת התיקון' אינן עומדות לתובעים, הואיל והוא מסוייג ע"י סעיף 2(ג) לאותו חוק, הקובע שהוראות החוק חלות רק כאשר לא משתמעת כוונה אחרת מההסכם. לשיטתה- הוראת סעיף 5(ו) להסכם השכירות מפקיעה את האפשרות לעשות שימוש בסעיף 6(א) לחוק הנ"ל.

הנתבעת סבורה שיש לדחות את טענת התובעים בדבר הפרת חובה חקוקה מאחר וסעיף 74(א) לתקסד"א מורה על ציון מפורש של סעיפי החוק עליהן מסתמך הטוען להפרה ואילו התובעים- לטענתה, לא השכילו לעשות זאת- לא בכתבי הטענות ולא בסיכומיהם.

כן טוענת היא שלא מתקיימים בענייננו התנאים להיפוך נטל הראייה לפי סעיף 38 ו/או 41 לפקודת הנזיקין, באשר הסיבות לנזק ידועות לתובעים ומאחר ולה עצמה- לא הייתה שליטה על הנעשה, אלא לשכן אברמוב שפעולותיו הן שגרמו לנזק, כעולה מחוו"ד של מהנדסים מומחים.

באשר לנזקם של התובעים- טוענת הנתבעת כי הם לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ממשי ולא הביאו ראייה אובייקטיבית גם בנוגע לסיכון בו היו שרויים. מציינת הנתבעת בהקשר זה כי מדובר בתקרת "רביץ" שהינה דקה ועשויה מרשת הספוגה בטיח ותו לא. גורסת הנתבעת כי טענת התובעים ל'כאב וסבל' שנגרם להם- נותרה בעלמא, וביחס לטענתם כי הייתה חולדה בדירה- משיבה הנתבעת כי אינה אחראית להדברת מזיקים, כי טענה זו לא הועלתה בפנייה בכתב שעשה אליה התובע במכתב ביום 19/9/08 ולשיטתה- מדובר איפוא ב'טענה כבושה', שמשקלה הראייתי אפסי.

הנתבעת מבקשת ליתן משקל לעובדה שהתובע 1 נמנע מלהעיד וטוענת כי עדויות וראיות התובעים ביחס לפעולותיה בכל הנוגע למצב הדירה ו/או ביחס לפעולות בהן נקטו ולגבי הנסיבות והסיבות להישארותם בדירה ו/או עזיבתה היו בלתי מהימנות.

המסגרת הנורמטיבית

4. את עילת התביעה הנזיקית- מבססים התובעים על הוראות שונות בפקודת הנזיקין ועל חבותה של הנתבעת כלפיהם, מעצם היותה בעלים ומשכירת נכס המקרקעין- הדירה שבנדון. את עילת התביעה החוזית- מבססים התובעים בעיקר על הוראות שונות שבהסכם השכירות, ומפנים אף לחוק החוזים ולחוק השכירות והשאילה.

5. בהקשר של העילה הנזיקית-

סעיף 35 לפקודת הנזיקין נוסח חדש (להלן: "הפקודה"/ "פקודת הנזיקין")- קובע את יסודותיה של עוולת הרשלנות. סעיף 36 לפקודת הנזיקין מצטרף ומשלים אותו. בענייננו יש לקרוא עמם את סעיף 37 העוסק באחריות בעלים במקרקעין.

" רשלנות

35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

אחריות בעל מקרקעין כלפי מסיג גבול (תיקון התש"ל)

37. האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה."

מספר יסודות לעוולת הרשלנות: (א) קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. (ב) הפרת חובת הזהירות. (ג) נזק. (ד) קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק.

גדר חובת זהירות מושגית וקונקרטית של בעלי מקרקעין הורחב בפסיקה. כך, באשר לגבולות האחריות של בעל נכס למבקרים בנכסו ומקל וחומר לשוכרים, נקבע כי:

"אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו; הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית." (עניין ועקנין, בעמ' 124-125). "מתן זכות חזקה לאחר בנכס של הבעלים אינה גורעת, אפוא, מאחריותו המושגית של הבעלים כלפי מבקרים בנכס לקיומם של סיכונים הטמונים בו, העלולים לפגוע בשלומו או בביטחונו של אדם. עם זאת, העברת החזקה בנכס לאחר מעלה שאלה ביחס לקיומה של חובה קונקרטית על הבעלים ביחס לסיכונים הנובעים מהנכס והיקפה. שאלה זו נענית בהתאם למבחן הזיקה של הבעלים לנכס, ויכולתו וחובתו לצפות קיומם של סיכונים הטמונים בו שבתורת בעלים עליו לשאת באחריות להסירם. העובדה בלבד כי אחריות קונקרטית דומה עשויה לחול גם על המחזיק בפועל בנכס אינה גורעת בהכרח מחובתו הקונקרטית של הבעלים, ומקום שחובה זו קיימת, לא ניתן להסירה על ידי גלגולה לשכמו של גורם אחר."

ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630 (1977) .

על פי לשון הפקודה- משתרעת האחריות הנזיקית על נזקים שנגרמו כתוצאה ממצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, כלומר מצבם הסטטי, אף ניכרת הרחבה של תחולתו:

"האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס שהושכר לאחר תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה, שהבעלים אחראי לה הן לפני השכרת הנכס והן לאחר השכרתו, ככל שהוא יכול וצריך לדעת על קיומם של סיכונים מובנים בו, ועליו לנקוט אמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום. אחריות זו אינה ניתנת לגלגול לכתפיו של האחר, וגם אם המחזיק בפועל בנכס אחראי באחריות דומה מכוח החזקה הנתונה בידיו, אין הדבר גורע מאחריותו של הבעלים, ובלבד שאין מדובר באותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו, בלא ידיעתו של הבעלים, ומבלי שזה האחרון יכול וצריך היה מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם" (השוו: ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 110 (1995)). (שם ע"א 780/76).

מכל האמור- אני קובעת כי בנסיבות הענין, חלה על הנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחס למצב המושכר עפ"י פקודת הנזיקין ודיני הרשלנות מכוחה של הבעלות בדירה (מקרקעין) נשוא התביעה.

6. האם הופרה חובת הזהירות האמורה? לטעמי- התשובה לכך חיובית, ב'כן' רבתי.

הנתבעת מודה בחקירתה כי ידעה על מצב הדירה כבר בתקופה שהיא התגוררה בה דהיינו לפני שנת 1999. על מצבה בשנת 2006, אמרה הנתבעת, במהלך ישיבת ק.מ מיום 22/03/12 :

"ש. הוא לא סיפר לך שהייתה בעיה עם הגג? ת. הוא סיפר אבל לא הלכתי לראות" (עמ' 19ש'7-8).

"ש. היית מוכנה לגור במצב כזה ? ת. לא, לא הייתי מוכנה". "הוא אמר שהתקלקל לגמרי והמצב של הדירה קטסטרופה" (ש' 19-20).

דבריו של מר יבלונקה באותו ענין, מחזקים את המסקנה הנ"ל:

"ש. אתה היית נכנס לגור בבית הזה? ת. לא יודע הייתי סוגר את החדר הזה. אני אישית לא הייתי נכנס אבל הם משיקולים שלהם" (עמ' 23 ש' 25-26).

בנוסף- הוכח כי הנתבעת ומר יבלונקה אחזו בידיהם, ב'זמן אמת'- חוו"ד מינואר 2006 של אינג' –סולימני המזהירה מפורשות מקריסת הגג ומתריעה על סכנת נפשות (נספח ה' לתצהירו של מר יבלונקה).

לא היה בכך כדי למנוע מהם להמשיך ולהשכיר את הדירה, אין זכר בהסכם השכירות למצב מסוכן /מסכן חיים של המושכר, והם המשיכו לגבות דמי שכירות, תוך סיכון מדעת של התובעים ו/או למצער אדישות לגורלם.

לא רק זו אף זו. כשרצו לקבל החזר כספי על תיקונים (קוסמטיים) שנעשו בהקשר האמור- פנו לדיירי הבית המשותף, תוך ציון העובדה שקיימת סכנה מיידית לקריסה (נספח ו' לתצהירו של מר יבלונקה), כי התנאים האסתטיים והסניטריים מחפירים ולא אנושיים. נראה כי כל זאת נכתב לכאורה אך ורק לצורך קבלת החזר הוצאות ולא כמתבקש- מתוך דאגה לשלום הדיירים. נראה, בעיניים אוביקטיביות, כי באזכור הסכנה לדיירים נעשה שימוש ציני, הבא לזרז את הצדדים השלישיים לשלם בעבור הוצאות השיפוץ או להשתתף בהן.

הנתבעת לא היהינה לטעון כי בקשה/ניסתה לפנות את התובעים ששילמו לה דמי שכירות עבור דירה מסוכנת שאינה ראויה למגורי אדם, העלולה לקרוס מעל ראשם ו/או כי הבהירה להם את חומרת המצב והעמידה את המשך השכירות בתנאים אלה, אם בכלל, לבחירתם במודע. זאת- משום שלא עשתה כן. דומה כי כל מילה נוספת- מיותרת.

מכל האמור- אני קובעת כי (למצער ולכל הפחות)- הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעים.

7. "נזק", כהגרתו בס' 1 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הינו:

"נזק - אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה" –

די בעיני להפנות לנספח ו' לתצהירו של מר יבלונקה- הפניה הנ"ל לדיירי הבית המשותף בבקשה להשתתפות בהוצאות תקון- המשקף את התנאים הסניטריים בדירה ואת הסיכון ליושבי הדירה. ראו גם את תמונות התקרה הפעורה ואת העמודים, המשווים לדירה מראה של אתר בנייה – "שיפוץ" שנועד להחזיק את חלקי התקרה שלא התמוטטו, המדברות בעד עצמן (נספח ב' לכתב התביעה).

ראו גם את דברי הנתבעת כפי שצוטטו לעיל, כי: "המצב של הדירה קטסטרופה" ואת דברי מר יבלונקה: "הייתי סוגר את החדר הזה".

אזכיר כי מדובר במטבח, ולא בחדר שניתן "לוותר" עליו בדירה רחבת ידיים ולהותירו נעול, שיקרוס.

מכל אלה- אני מוצאת כי התקיימו בעניינו לכל הפחות- אובדן נוחות, רווחה גופנית או למצער חיסור מהם.

8. הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק - איני רואה צורך להכביר מלים על אלמנט זה שבעיני לא יכול להיות ספק כי הוא מתקיים בענייננו, מקום שהנזק לו טוענים התובעים הוא חוסר נוחות ופגיעה ברווחתם עקב התנהגותה הרשלנית ו/או מחדליה של הנתבעת.

9. הפרת חובה חקוקה - לפי סעיף 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד מחייבת ציונה של אותה הוראה עליה מסתמך הטוען להפרה. משלא עשו כך התובעים בכתבי הטענות מנועים הם מלטעון להפרה .

10. טענת הנתבעת להגנה מפאת "אשם תורם" ו/או "התנהגות התובע" כגורמים לנזק:

"התנהגות התובע"- סעיף 65 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא:

"65. נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק."

ואילו "אשם תורם"- על פי סעיף 68 לפקנ"ז, יוחל כאשר: "68. (א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת-פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת-אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור. "

טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי עצם השארות התובעים בנכס והידיעה לגבי מצבו מקנים לה הגנות אלו. אכן- טענת הנתבעת כי גם לאחר התמוטטות התקרה חתמו התובעים על הסכם שכירות נוסף והמשיכו להתגורר בדירה כשנתיים לאחר מכן, אכן מעוררת תמיהה לרבות הטענה כי סירבו לצאת למרות שהופצרו ע"י מר יבלונקה לעזוב על מנת שיוכל לתקן את הגג, ופינוה רק לאחר שקיבלו מכתב מב"כ הנתבעת.

לו מצאתי כי ידעו התובעים על מצבה של הדירה לאשורו כבר בשנת 2006, דהיינו כי המפגע אינו יכול להיפתר בצבע ושפכטל ומצריך תיקון יסודי וכי קיימת סכנת ההתמוטטות של התקרה בכל רגע נתון ואת עמדת הנתבעת ומר יבלונקה שאין מחובתם/בכוונתם לתקן את הבעיה, אז - ניתן היה לכאורה לייחס להם הסכמה מדעת להישארותם בדירה ואשם תורם לנזקם וסבלם. במצב דברים כזה- רשאי בית המשפט להפחית מאחריות הנתבעת, בבואו לחשב את הפיצוי המגיע לתובעים. ואולם- אני מוצאת כי התנהלות התובעים כמתואר, לפחות עד סוף 2008 וכעולה מהראיות והעדויות, אינה תומכת בעמדת הנתבעת ואינה יכולה להקים לה הגנות כאמור, ודווקא בהתנהלות הנתבעת יש כדי להסביר לכאורה מדוע נשארו בדירה לפחות כל עוד ההסכם היה בתוקף, כפי שאפרט להלן.

טענה הנתבעת שהחובה לבצע את תיקון התקרה אינה חלה עליה, אלא על צד שלישי (השכן אברמוב). עוד טענה הנתבעת בסיכומיה כי מכוח סעיף 5(ו) לחוזה השכירות- חלה על השוכרים החובה לתקן כל פגם במושכר, ומכאן שאין זו חובתה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי היא מנועה על פי דין מלעשות דבר כלשהו ברכוש המשותף. אם לא די בכל אלה- טענה הנתבעת (ראו בס' 18 לסיכומיה כי עלות התיקון הינה בסך של כ- 124,000 ₪ וכי אין לדרוש ממנה לבצעו בעלות כה גבוהה. בסיכומי הנתבעת- טוען ב"כ (בס' 4, 5 ו-6 )- כי הנתבעת כבר עשתה כל שביכולתה בכדי לתקן את הפגם בשנת 2006 ו-2007 וכי לא התכוונה לעשות יותר מזה מכיוון ולא הייתה לה אפשרות חוקית לפעול בגג המשותף. יוצא- שטענת הנתבעת כי רצתה לתקן והתובעים סירבו להתפנות בכדי לאפשר זאת, נסתרה. זאת ועוד. ראיות הנתבעת, עדותה ועדותו של מר יבלונקה, רצופות סתירות באשר לסיבות שבגינן לא התבצע על ידה התיקון המתחייב, ומתעורר ספק באשר לעצם כוונתה לבצעו במועדים הרלבנטיים, לפני ואחרי הקריסה וכל עוד התובעים התגוררו בדירה. אין בידי לקבל את הטענה כי התובעים בהתנהגותם מנעו את התיקון. טענה שלא זאת בלבד שאינה מתיישבת עם ההגיון, היא אף נסתרת בעדויות הנתבעת ומר יבלונקה, בטענותיהם בכתבי בי-דין, ובמסמכים שהגישו. לשיטתם- באותה נשימה עם הטענה כי התובעים "מנעו" את התיקון- טענו שהרי אין זה מתפקידם ומחובתם לתקן את הפגם, משמע שלא התכוונו לתקנו. ראו למשל את עדותו של מר יבלונקה בפרוטוקול הדיון מיום 22/03/12 : "כדי לתקן את הגג יסודי מבחוץ צריך לשפץ אותו וזה לא רכוש שלנו. אבל בתוך הדירה תיקנתי. ש. אמרת לה? ת.בטח שאמרתי והם יודעים. אמרתי כי זה אחריות של ועד הבית ואברמוב. ש.אמרת שאין לך אפשרות להגיע לתיקון? ת.אמרתי זאת כל התקופה הזאת. ש. הם משקרים? ת. כן. ש. אולי הם היו עוזבים כי אי אפשר לתקן את זה? ת. הם ידעו שאני במו"מ עם אברמוב." ועוד. בעדותו "התפאר" מר יבלונקה בכך שגם לאחר שהתובעים פינו את הדירה, שוב עשה שיפוץ מקומי וכך הוא משכיר אותה הדירה כיום. אבוי לאזניים ששמעו ואני מקווה שהנתבעת וחתנה מבינים עד כמה חמור הדבר, ומוטב כי הם וב"כ יפעלו לכלכל את התנהלותם ואת צעדיהם, ככל שיש אמת בדברים. כשנשאלה התובעת 2 מדוע לא עזבו את הדירה- טענה כי האמינה שהבעיה תיפתר והסתמכה על מערכת היחסים הארוכה עם הנתבעת: "אנו חתמנו על החוזה, הוא אמר לנו לחתום על החוזה אולי עשינו טעות שהאמנו לו, כי כל השנים שהיינו בקשר, אנו ביקשנו והוא מיד סידר, הוא עשה רושם שסידר, הוא הביא סיני וסידר, וכשזה החמיר וירד גשם בחוץ.. למה לא עזבנו באמצע כי הגיע חורף התקרה נפלה ואנו היינו באמצע חוזה... אנו אמרנו כל פעם.. ביום שהתקרה קרסה, אמרנו שאם תשלם הפרש, ברגע שהתקרה נפלה המחירים של הדירות בחוץ היו גבוהים, לעומת מה ששילמנו, שאלנו אם אתה יכול לשלם לנו, הוא אמר לנו " אם אתם רוצים תעופו" ואני יודעת שאם אני עוזבת באמצע חוזה, הוא יכול לומר שאנו אשמים בבעיה, היה לו שטר בטחון שלנו, איך אפשר לסדר את זה." (פרוטוקול הדיון מיום 30/01/11). מר יבלונקה הודה בעדותו (בפרוטוקול הדיון מיום 22/3/12), כי לא נתן לתובעים פתרונות או חלופות בכדי לאפשר להקל על סבלם או למצער כנדרש עפ"י חוק: "אין לי דיור חלופי והם גם לא ביקשו", (עע' 24 ש' 14) "אם שלמו מקדמה למה נשארו אצלי? ש. הם טענו כי ניסית לשכנע אותם. ת. ואם ניסיתי לשכנע אותם מה זה קשור? הם לא סיפרו כי שילמו מקדמה למישהו אחר וגם לא ניסיתי לשכנע. ש. דמי שכירות מדי חודש בחודשו? ת. בגדול פעם בחודש. ש. לא הצעת להם לבטל דמי שכירות? הצעת להם לבטל דמי שכירות או הנחה בגלל התנאים? ת. הם ביקשו אני לא הצעתי. (עמ' ש' 16-20). ש. היה לך נוח שהם משלמים שכירות? ת. כן. ש. אף אחד אחר לא היה נכנס? ת. לא יודע." בתצהירו, מאשר מר יבלונקה כי כאשר החלו הנזילות בשנת 2006- פעל לתיקון הנזק מול גורמים שלישיים. כך בעדותו מיום 30/01/11 :"משנת 06 התקרה התנתקה ונוצר מצב של בטן כתוצאה של רטיבות, כתוצאה של התקנת דוד שמש, של שכן, מעל המטבח של הדיירים שגרו בשכירות מהרגע שהודיעו על הבעיה, הודעתי לבעל הדוד, ופניתי לבעל הדוד שיסלק את הדוד ויתקן את הדירה, הוא במשך שנתיים סחב אותי לך תחזור, שלחתי מכתבים פניתי לתרבות הדיור, הזמנתי מהנדסים של העירייה, הוציאו דוחות בשנת 06, ובשנת 08 נשברה הקורה". מדבריו עולה כי פעל על מנת לגייס את מי שלדעתו היה צריך לבצע/ לדאוג לתיקון, אותו אחר לכאורה "סחב" את מר יבלונקה, לטענתו, והוא והנתבעת- "סחבו" את התובעים.

אחזור בהקשר זה ובקליפת אגוז, על השתלשלות האירועים, כעולה מראיות ועדויות הצדדים: התובעים התגוררו בדירת הנתבעת החל משנת 1999. כבר בשנת 2002 - עפ"י מוצגי הנתבעת, התעוררה בעיית נזילה שלכאורה נפתרה לאחר תיקון. בשנת 2006 – שוב החלו נזילות. התובעים טענו שמר יבלונקה הבטיחם לתקן זאת (בל נשכח שבשלב זה החזיקה הנתבעת חוו"ד של אינג' סולימני (נספח ה' לתצהירו של מר יבלונקה), והדבר נדחה עד לחילופי העונות ומר יבלונקה מודה כי בוצעו תיקונים בקיץ 2006. הנה כי כן –הישארותם של התובעים בדירה למרות הנזילה ובהתאם להסכם שכירות של שנתיים שהסתיים בסוף 2007, אינה תמוהה ובלתי מובנת, לנוכח התרשמותי מהם במהלך הדיונים בבית המשפט. מדובר במערכת יחסים חוזית ארוכת שנים, ואני מאמינה לתובעים כי בטחו במר יבלונקה והאמינו כי יפעל לתיקון וסביר בעיני כי המתינו שוב לחילופי העונות, כדי לראות אם צלח התיקון ואם לאו. בחורף 2007 מגלים כנראה התובעים כי התיקון לא צלח, פנו שוב למר יבלונקה והלה מסכים לתקן, ראו התיחסות לכך בסיכומי הנתבעת סעיף 6. בינתיים- פעל מר יבלונקה לקבלת הסדר/מימון מול צדדים שלישיים וכך הגיעה עת חידוש ההסכם בשנת 2008, שנחתם ביום 15/1/08 טרם קריסת התקרה ולמשך שנה דהיינו עד 15/1/09 בערך. ביום אירוע הקריסה- 02.08.08, היו התובעים בעיצומה של תקופת חוזה שכירות. הנתבעת- באמצעות מר יבלונקה, החליטה לתמוך את התקרה ע"י קורות ועמודים, על פי המלצתו של אינג' קרני בחוו"ד מיום 18.08.09. (נספח ח' לתצהירו של מר יבלונקה). התובעים מציגים כי לא רצו לצאת מהדירה בה התגוררו במשך שנים רבות וכי ציפו שבעלת הבית תפעל לתיקון הבעיה (צפייה שנחזית כלגיטימית לאור ניסיון העבר, ומכוח הסכם השכירות המחייב את המשכיר לטפל בתיקונים הקשורים במבנה (לכך אתייחס בהמשך בהרחבה), במיוחד לאחר הקריסה כשברור לכל בר דעת כי מדובר בתיקון שאינו סובל דיחוי.

השתלשלות העניינים ומערכת היחסים שבין הצדדים בהקשר המתואר לעיל, מתיישבת עם גרסת התובעים כי האמינו שבעיית הדליפה מהגג תסתיים לאור הבטחותיו של מר יבלונקה וניסיון העבר, סביר בעיני כי שמו את מבטחם בנתבעת ובמר יבלונקה ואף הייתה להם ציפייה סבירה לכך. לעומתם- מר יבלונקה והנתבעת ידעו שאין בכוונתם להסדר את מה שלא היה "תקלה" או בעית נזילה רגילה אלא מפגע מסוכן המסכן חיים. הנתבעת ומר יבלונקה מכוחה, כאמור בתצהירו, ידעו היטב שמדובר בדירה כבת 50 שנה, ועובדה זו, המצטרפת לאמור בחוו"ד המומחים שזימנה הנתבעת בשנת 2006, היו צריכים (אם לא בפועל) להביאם לידיעה שרק תיקון יסודי, ממסד עד טפחות, יסיר את המפגע וכי תיקוני שפכטל וצבע לא יועילו, והם בבחינת תיקון קוסמטי לבד המסה על הבעיה ללא פתרון ואפילו לא זמני, וכי הדיירים חיים תחתיה תחת 'זמן שאול'.

עוד ולצורך ההערכה אם יש לזקוף אשם תורם לחובת התובעים, יש לתת את הדעת על נושאים ושאלות כמו: האם הבהירה הנתבעת את מהות המפגע, האם הבהירה להם (במקביל לפניה בכתב לשכנים, בה ציינה שמדובר בסכנת נפשות, כדי לזכות בהחזר/השתתפות בהוצאותיה) כי בעיניה- מדובר ב'דליפת הגג' וכי היא מוכנה לבצע רק תיקונים נקודתיים, האם יידעה את התובעים בדבר אחרי שהתגלתה דליפה לראשונה בשנת 2002, או אפילו לאחר קבלת חוו"ד החדמ"ש בדבר סכנת הקריסה בשנת 2006 וכי אין בכוונתה להסירה, האם הזהירו הנתבעת ו/או מר יבלונקה מכוחה מפני האפשרות כי התקרה תתמוטט וכי הם שמים את נפשם בכפם. האם כאשר מידע זה היה בידי הנתבעת הבהירה לדייריה בתשלום כי בעיה זהה נוצרת אט אט בשאר חלקי הבית. הנתבעת לא הוכיחה ו/או למצער טענה כי כך עשתה, ולא סביר בעיני כי בר דעת המודע לסכנת התמוטטות, היה נשאר בדירה ועושה שימוש במטבח המועד לפורענות, אפילו בעבור נזיד עדשים או בחינם.

אין לפני שמץ ראיה לכך שהתובעים ידעו מיניה וביה כי בחתימה על הסכמי שכירות חדשים לכל הפחות החל משנת 2006 ועד 2009, הם לא "קונים חתול' אלא 'נמר בשק". לא הוכח כי התובעים סירבו לצאת מהנכס כדי לאפשר תיקון יסודי, ה"תיקון הקוסמטי" נעשה בעת שהותם בדירה, ומאידך- שוכנעתי כי לא היה בכוונת הנתבעת לבצע את התיקון הנ"ל, כפי שלא נעשה גם לאחר שהדירה פונתה והושכרה לאחר.

נוכח כל האמור לעיל- אני דוחה את טענות ההגנה של הנתבעת מכוח סעיפים 65 / 68 לפקנ"ז לפחות ככל שזה נוגע לתקופה שבין 2006 ועד לסיום החוזה של 2008. עם זאת - מצאתי כי עצם הישארותם של התובעים או חלקם בדירה למשך חמישה חודשים נוספים בתחילת שנת 2009 (וזאת אף אם הובטח להם (שוב) כי המפגע יתוקן), מהווה עצימת עיניים ומעוררת שאלות בדבר קיומו של "אשם תורם חוזי". לכך אתייחס בהמשך.

11. הנתבעת בסיכומיה טוענת גם להגנה מכוח סעיף 5 לפקנ"ז, שעניינו "הסתכנות מרצון" וזוהי לשונו: " 5. (א) בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו. (ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על תובענה שהוגשה על עוולה הנובעת מאי-מילוי חובה שהייתה מוטלת על הנתבע מכוח חיקוק."

כל שנאמר לעיל, יפה גם לענין זה ומשמיט את הקרקע תחת טענת הנתבעת. משקבעתי כי לא הוכח שהסכנה הובאה לידיעת התובעים כדבעי או בכלל, משקבעתי כי סביר שנסיון העבר הביאם לצפות כי מדובר בנזילה שתתוקן ו/או כי בינתיים ניתן "לחיות עמה" (תרתי משמע), כי פעולות מטעם הנתבעת בעבר כללו תיקון (לפחות למראית עין) של בעיה נקודתית, הפגמים (לפחות למראית עין) הוסרו,- לא ניתן לקבל כי נשארו בדירה בידיעת הסכנה, ו"מרצון".

ראיתי להוסיף ולהביא בהקשר זה מעדותו של מר יבלונקה, שטען (פרוטוקול הדיון מיום 22/3/12), לאחר שקיבלו לידיהם את חוו"ד הדעת של אינג' סולימני בינואר 2006 (נספח ה' לתצהירו) ושל המהנדס מטעם עריית ראשון לציון, שקביעתם בדבר הסכנה לדיירים במבנה לא יכולה הייתה להישמע בצורה יותר ברורה, כי לא זאת בלבד שלא נחפזו, כמצופה- לפנות את הדיירים, אלא כי: "ש. אם היית חושב שזה לא בטוח בשבילם, היית פועל להוציא אותם? ת. אני לא יודע. אולי חשבתי שזה לא מספיק מסוכן. לא תיארתי לעצמי שהתקרה תיפול." .

נניח שהיה בידי לקבל כי הנתבעת ומר יבלונקה שקיבלו לידם שתי חוו"ד מומחים המתריעות במפורש מפני התמוטטות התקרה ובדבר סכנת נפשות, לא צפו שכך יקרה. מה היה לנו להלין עם התובעים. מעבר לכך- ברי כי גירסת הנתבעת והעד מטעמה בהקשר זה אינה מאפשרת בידה להעלות כלפי התובעים טענת הגנה מסוג של "הסתכנות מרצון".

12. עוד טענה הנתבעת להגנת המטריה של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין – שעניינו "אשמו של אדם אחר". אני דוחה גם טענה זו, מהטעמים שפורטו לעיל ביחס לטענות הגנה אחרות שהעלתה הנתבעת מלוא הסל. ועוד. בין הנתבעת לתובעים מערכת זכויות וחובות שעוגנה בהסכם השכירות, שמכוחה אין לנתבעים זכות לביצוע שינויים במושכר או ברכוש המשותף למעט שכירות, שימוש, זיקת הנאה זמנית שגבולותיהם תחומים במסגרת ההסכם. על כן לא עומדת להם זכות תביעה כנגד מי מדיירי הבית ככל שזה נוגע לשימוש ברכוש המשותף. טענה זו אף אינה מתיישבת עם גירסת הנתבעת בכל הנוגע למיצוי הליכים חוקיים שיביאו לתיקון המפגע- מול העירייה, וועד הבית, פניה לאגודה לתרבות הדיור וכו'. הנתבעת- בעלים של הדירה, נשענת בהגנתה על אזלת ידה ועל קשיים בהם נתקלה בפנייה לגורמים שלישיים שלטענתה הם המזיקים, אך אינה יכולה באותה נשימה להשליך את ההתמודדות עם אותם גורמים שלישיים לפתחם של מי שהיו מחזיקים בנכס, כשוכרים בלבד. בשולי הדברים למעלה מן הדרוש, ראיתי לציין כי טענות הנתבעת כנגד אותו שכן שלטענתה התקין על גג הבית המשותף דוד שמש שגרם לדליפות ולקריסת הגג, אינן נקיות מסימני שאלה. זאת- בשים לב לכך שמסרה כי הדוד הותקן בסוף שנת 2005 ואילו מהראיות עולה, כפי שצויין לעיל, כי עוד לפני שנת 99', כאשר הנתבעת עצמה התגוררה בדירה התעוררה בעיית דליפה בתקרת הדירה וכך גם בשנת 2002, כשהתובעים התגוררו בה, ואז זו תוקנה באמצעות מר יבלונקה.

13. אני דוחה בשתי ידיים את נסיונה של הנתבעת להתחמק מאחריותה כלפי התובעים, ולגלגל את חובתה כלפיהם לפתחם של צדדים שלישיים, תוך העלאת כל טענת הגנה אפשרית שבפקודה, גם כש"אינה מחזיקה מים", תוך התנערות מאחריותה לתקינות המושכר שבבעלותה.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 500/82 ישעיהו עציוני נ' עזקר בע"מ, פד"י מ(2) 733, ביחס ל סיכונים הנוצרים/קיימים במושכר ועל חלוקת האחריות בין הבעלים לשוכר או למבקר בנכס שבבעלותו: "השליטה על 'מקור הסיכון' היא בידי המשכיר. בידיו לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע את הסיכונים. העובדה, שהנזק נגרם לא רק בשל מחדליו של המשכיר אלא גם בשל מעשיהם המכוונים של צדדים שלישיים, אינה מעלה ואינה מורידה, ובלבד שהתנהגותו של הצד השלישי היא צפויה, כאשר עלינו לאזן בין האינטרס של המשכיר לבין האינטרס של השוכר, נראה לי, כי כפות המאזניים נוטות לכיוון הכרה בחובת זהירות מושגית בנסיבות אלה. כאמור, השליטה על מקור הסיכון היא בידי המשכיר, בידיו האמצעים למנוע הנזק, ובכוחו לבטח את הסיכון, שהוא אינצידנטלי לעסקו, ובכך לפזר את המעמסה הכספית על כלל השוכרים." "אכן, כל קושי עקרוני אינו מתעורר, מקום שהשוכר נפגע כתוצאה ממצבו הפיסי הבלתי בטוח של הרכוש (כגון חדר כניסה) הנתון לשליטת המשכיר."

"המשכיר והשוכר אינם "זרים" זה לזה. בשליטתו על דרכי הכניסה והיציאה מהנכס המושכר העמיד עצמו המשכיר ביחסי "רעות" עם השוכרים לעניין נזק שנגרם בשל שליטה רשלנית. איזון נאות של אינטרסים מחייב בנסיבות אלה הטלת חובה על משכיר לנקוט אמצעים ראויים, כדי שהנכס המושכר יהא בטוח לשימוש שלו הוא נועד. " (ראה: ע"א 622/69 [5]; ע"א 704/71 [6]; ע"פ 402/75 [7], 561; ע"א 755/76 [8]; ע"א 350/77 [9]).

במלים אחרות- אחריות בעל הנכס "המשכיר" משתרעת אף למקרים בהם נעשה מעשה מכוון ע"י צד שלישי, בזדון או בפזיזות.

ולענייננו: אין בטענת הנתבעת, כבעלים של נכס שהשכירו לאחר- בדבר קיומו של גורם שלישי אחראי, גם לו הוכחה (ולא כן הוא), כדי לגלגל את האחריות מכתפיה והלאה.

14. העברת נטל הראייה? התובעים טענו כי יש להחיל במקרה הנדון את סעיף 41 לפקודת

הנזיקין, המעביר את נטל הראייה אל הנתבעת, להראות כי אין התרשלות שהיא חבה

בגינה. וזוהי לשון הסעיף, המציב 3 תנאים לתחולת הכלל בדבר 'היפוך הנטל':

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע, לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה- על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

טענת הנתבעת בהקשר זה הייתה כי אינה מתגוררת בנכס וכי על כן דווקא היא יכולה להראות שלא ידעה ולא הייתה יכולה לדעת מהן הסיבות לקרות אירוע הקריסה, וכי לתובעים הייתה שליטה מלאה על הנכס, וכי בנסיבות העניין, הנסיבות מתיישבות יותר עם המסקנה כי הם לא נקטו במידת זהירות סבירה, מאשר היא עצמה.

טענת הנתבעת מוטב היה לולא נשמעה, בנסיבות ענייננו. היא אינה מתיישבת עם עדותם שלה עצמה ושל מר יבלונקה מטעמה, מהן עולה כי הכירו היטב וב'זמן אמת', את "ההיסטוריה" של הדליפה מתקרת דירתה של הנתבעת, שהחלה עוד לפני שנת 99'.

מר יבלונקה אף סיפר במהלך עדותו מיום 22/03/12, כשנשאל לגבי התדירות בה ראה את הדיירים, כי היה זה: "פעם בחודש, ואם היו משלמים בתשלומים, אז מספר פעמים בחודש" . לשאלה האם עמד עמם בקשר שוטף, השיב בחיוב: "כן, ידעתי מה שסיפרו וגם מה שראיתי". (עמ' 22 ש' 10-13 )."

גם הנתבעת בעדותה מאותו יום- הודתה: ש. "מה היה מצב הדירה שגרת בה". ת. "בסדר כשאני גרתי היו נזילות ותיקנתי" (עמ' 18 שורה 10-11). (לפני שנת 99' ,- ר.ש). ש. "הוא לא סיפר לך שיש בעיה עם הגג?" ת. "זה הוא סיפר אך לא הלכתי לראות" (עמ' 19 שורה 7-8). "ש. אמר יורם שכבר ב-2002 היו נזילות בדירה, בעקבות דודי שמש, הוא תיקן והוציא כסף? ת. כן נכון, הוא הוציא כסף וגם אני. שת. הוא שילם חלק ואני שילמתי חלק" (עמ' 20 שורה 18-20).

המסקנה מן האמור הינה כי מכל אשר פורט לעיל בהרחבה, הינו כי הנתבעת ומר יבלונקה מטעמה ידעו בפועל על קיומו של מפגע הקשור בתקרת הדירה וכי היו מעורבים בטיפול בו, רק שדבר לא נעשה לגוף הבעיה ועקירתה מן השורש, כמתחייב. הנתבעת בחרה בתיקון של "טלאים" והותירה את הסכנה רובצת לפתחו של שוכר תמים, כשהיא מרחפת מעל ראשו (תרתי משמע). הנתבעת אחזה בידיה חוו"ד ולא הוכיחה כי התובעים היו מודעים למהותה היקפה ו/או עצם קיומה של סכנת קריסה ובאשר למהותו הממשית של המפגע. על כן התוצאה אליה הגעתי- מתיישבת עם המסקנה כי הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה יותר מאשר המסקנה שנקטה זהירות סבירה, לכן- אני מקבלת את עמדת התובעים, וקובעת כי בענייננו- חל היפוך הנטל, כאשר המשמעות הינה כי על הנתבעת הראיה להוכיח שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק, התרשלות שתחוב עליה.

נוכח התנהלות הנתבעת כמפורט לעיל, אני מוצאת שהיא לא הרימה אותו כלל.

15. נוכח האמור- איני נדרשת לדון בתחולת בטענות צדדדים ביחס לתחולתו של סעיף 38 לפקודה. "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" – למעלה מן הדרוש ראיתי לציין, כי גם אלמלא מצאתי לקבוע שחל כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" המעביר את נטל ההוכחה, בכל הנוגע לעילה נזיקית לכתפי הנתבעת, - לא היה בסעיף 38 לפקודה לשנות מן התוצאה אליה הגעתי.

העילה החוזית

16. להלן אתייחס לטענות הצדדים ןלראיות שהובאו בכל הנוגע לעילה החוזית שבבסיס התביעה.

17. אני דוחה את טענת הנתבעת בס' 16 לסיכומיה, כי העילה החוזית הועלתה לראשונה בסיכומי התובעים וכי על כן מדובר ב"הרחבת חזית" ולא רק משום העלאתה במסגרת סיכומיה, שכן- העילה החוזית נזכרת בכ"ת, ואליו מצורף העתק הסכם השכירות, כמי שמבסס לדידם את אחריות הנתבעת כלפיהם, ומעגן את מערכת הזכויות והחובות בשל הצדדים להסכם. זאת ועוד. הנתבעת עצמה טוענת בס' 6 לכתב ההגנה לחוסר ת"ל של התובעים בכל הנוגע לעמידה על זכויותיהם הנובעות מהסכם השכירות הנ"ל. היא עצמה ומר יבלונקה מטעמה מתייחסים בתצהיריהם להסכם השכירות ולדמי השכירות.

18. התובעים מסתמכים על סעיף 6 להסכם השכירות, המטיל לטענתם על בעל הנכס לבצע את כל התיקונים החלים עליו על פי חוק. הנתבעת- מצידה, כמבואר בסיכומי ב"כ- גורסת כי סעיף 5(ו) להסכם הינו סעיף יסודי וגורף, המטיל על השוכרים תיקון כל פגם /נזק או קלקול (לרבות תיקון התקרה שבנדון) וגובר על האמור בהקשר זה בסעיף 6 א' ו- ב', ובעיקר ס' 6ב' סיפא, שלשיטתו- מסייג את אחריות הנתבעת לכל תיקון באשר הוא.

אין בידי לקבל את גישת ב"כ הנתבעת, שמשמעותה יצירת מצב מעוות, בלתי סביר, ואינו מתיישב אפילו עם לשון ו/או פרשנות ראויה להסכם. להלן לשון הסעיפים האמורים:

"5. חובת השוכר

... (ו) לתקן כל נזק ו/או קלקול שיגרמו למושכר תוך תקופת השכירות ... "

6. חובתו וזכותו של המשכיר

א. המשכיר יהיה חייב לתקן את כל התיקונים החלים על בעל הנכס כחוק, ועל חשבונו.

ב. המשכיר יהיה רשאי להיכנס למושכר בכל שעה סבירה כדי לברר אם ממלא השוכר אחר תנאי חוזה זה, כן יהיה רשאי המשכיר להיכנס למושכר כדי לבצע בו תיקונים – אולם אין באמור כדי להטיל על המשכיר חובה כלשהי לבצע תיקונים במושכר....."

יפים לענייננו גם דבריו של הנשיא א' ברק בספרו פרשנות במשפט כרך ד' - פרשנות חוזה (תשס"א) בעמ' 546:

"התכלית האובייקטיבית בדבר סבירות, הגיון ויעילות גוררת אחריה את כלל הפרשנות, שלפיו מבין כמה אפשרויות, יש לבחור באותה אפשרות המונעת תוצאה בלתי סבירה או אבסורדית". ובהמשך : "התכלית האובייקטיבית של החוזה המסחרי היא אותה תכלית המגשימה את ההיגיון הכלכלי-מסחרי המונח ביסוד החוזה" (שם, בעמ' 547).

הסיפא של ס' 6ב' הנ"ל להסכם השכירות מתייחסת לרישא של אותו סעיף, כך שעצם העובדה שהמשכיר רשאי להיכנס בכדי לבדוק את הנכס ולבצע בו תיקונים, אין בה כדי לחייבו בביצוע תיקונים שאינו חייב בביצועם. כל פרשנות אחרת- לטעמי הינה בלתי סבירה ואין בעובדה שסעיף 5(ו) הינו תנייה יסודית, כדי לגלגל אחריות המוטלת מכוח סעיף 6(א) על המשכיר, בחזרה לרגלי השוכר.

תנייה מעין זו, לו מצאתי שכך יש לפרשה, אינה מקובלת לטעמי, באשר הייתה מטילה על שוכר נכס חיובים גורפים ובלתי סבירים, כאלה המוטלים אפילו מכח הדין על בעלים, ואף לא הייתה עומדת במבחני אמות המידה של תום לב והגינות שבבסיס שיטת המשפט שלנו.

מעבר לאמור, הרי שגם לו קיבלתי את שיטת הנתבעת (שאין בידי לקבלה), הרי שבענייננו- לא היה עולה בידה להשליך את החובה לתיקוני התקרה לפתחם של השוכרים-התובעים. שכן, הסיפא של ס' 5 (ו) לעיל- מתייחסת ל"נזק ו/או קלקול שיגרמו למושכר תוך תקופת השכירות". והלא- מעדויות הנתבעת עצמה ומר יבלונקה מטעמה, למדנו כי הבעיות בתקרת הדירה החלו הרבה לפני כניסת התובעים למושכר, ולא "תוך תקופת השכירות", כהגדרת סעיף 5 עליו מסתמך בא כוח הנתבעת, ומכאן שהסעיף אינו רלוונטי לענייננו.

אציין, בשולי הדברים כי על פי ההסכם, הרי שגם לו סברתי שיש בו כדי להטיל על התובעים-שוכרים את החובה לתיקון התקרה,- ממילא סעיף 5(ה) – שאף הוא תניה יסודית, אוסר עליהם לבצע שינוי במושכר ללא הסכמת המשכיר. הוא הדין בסעיף 9 להסכם. בנוסף- בס' 13 לתצהיר עדותו הראשית, מודה מר יבלונקה כי התובע 1 הציע לו לתקן את הגג בעצמו לאחר הקריסה, אך הוא מצדו סרב להצעה, מסיבות כאלו ואחרות.

ודוק. חרף ה"פרשנות" המאולצת של הנתבעת את הסעיפים בהסכם העוסקים בחובותיה על פיו, הרי שבהתנהגותה לאורך השנים, פעלה אחרת ובכך הוכיחה כי לא זו בלבד שהיא מבינה ויודעת היטב את חובותיה ביחס לשלמות הנכס (גם אם לא ממלאת אחריהן בדווקנות), היא אף יצרה כלפי התובעים מצג דומה.

בהקשר זה- אציין את הוראות סעיף 25 לחוק החוזים, על פיו- מקום שאין דרך להבין את כוונת הצדדים עובר לכריתת ההסכם,- יש לפנות לראיות חיצוניות לחוזה. התנהגות הצדדים לאחר כריתתו- תהווה מבחן וסיוע בפרשנותו.

ראו בהקשר זה למשל את דברי כב' השופט רובינשטיין בפס"ד בוגנר, כי אם נהג צד לחוזה בדרך מסוימת, שיש בה כדי להצביע כיצד מפרש הוא את הוראותיו, יתקשה לטעון בהמשך כי פרשנותו של החוזה שונה.

ובענייננו- די בכך שהנתבעת תיקנה לכאורה את הפגם יותר משלוש פעמים בתוך תקופת החוזה, באמצעות מר יבלונקה מטעמה,ובכך גילתה דעתה כי היא רואה עצמה כאחראית לו.

19. בסעיף 9 לסיכומיה מפנה התובעת לסעיף 20 להסכם השכירות וסבורה שיש בו כדי לפטור אותה מכל אחריות כלפי התובעים, וזוהי לשונו :

" 20. השוכר מתחייב לשאת באחריות לכל פגיעה או נזק אשר יגרם לו ו/או לעובדיו ו/או לכל צד ג' כלשהו במושכר, או ע"י המושכר, או עקב השימוש בו ו/או בפעילותו במושכר."

פרשנות הסעיף ככזו המשמשת תניית פטור גורפת, המשחררת את המשכירה מאחריות לכל נזק שמקורו במפגע שבאחריותה להסירו- בלתי סבירה, נוגדת את תקנת הציבור ואין לקבלה. פרשנות הסכם השכירות תעשה על פי המקובל בחוזים מסוג זה, עליה לבטא את ההיגיון המסחרי שביסודו, את כוונת הצדדים האובייקטיבית ולא הסובייקטיבית.

טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי לחילופין- על השוכרים מוטלת החובה לדאוג לתיקונו של כל פגם במושכר, באשר הוא וללא הבחנה הואיל והם המחזיקים בו- מקוממת, ומוטב היה לולא הועלתה.

דרכו של עולם נוהג היא כי החובה לתיקון יסודי של מבנה רובצת לפתחו של בעליו. אכן, במקרים מסוימים ניתן להטילה על כתפי מחזיק, אך אין לקבל זאת מקום שמדובר בליקוי /מפגע שהבעלים יודעים על קיומו שנים רבות, עוד בטרם נמסרה החזקה לידי השוכרים הרלבנטיים, מודעים לחובתם, ונמנעו מלקיימה לאורך שנים רבות.

21. סיכום ביניים - הסכם השכירות והפרתו: כפי שהצבענו לעיל- המפגע החל שנים קודם לכן, היה ידוע לנתבעת מלפני שנת 99', ואף הנתבעת פעלה פעמים מספר לתקנו ( הגם ש"בטלאים"), כך שבהתנהגותה ומעשיה, יש כדי להצביע כי ידעה 'בזמן אמת', כי לשון ההסכם היא כזו שאין בה כדי לחייב את שוכריה האומללים בתיקונים שמחובתה לבצע, כבעלים של נכס, כמשביר, וכמי שהשכיר אותו בידעו כי קיימים ליקויים שברבות הימים העצימו עד כדי התמוטטות התקרה. הדירה הושכרה לתובעים, כשהנתבעת מודעת לליקוי, אך זכרו לא בא בהסכם. התובעים- משיקוליהם, בחרו להתקשר בהסכם לשכירות דירה, שמן הראיות עולה כי לא הייתה במצב "מזהיר", דירה בבנין ישן, שהנתבעת הודתה בחצי פה כי א רצתה ולא הייתה רוצה להתגורר בה. ויחד עם זאת- אין לפני כל יסוד להניח, לא מתוך הראיות ולא מתוך העדויות, כי הועמדו על המצב הרעוע של המבנה. הנתבעת המשיכה להחתימם על הסכמי שכירות מתחדשים, תוך סיפוק רצונם למצוא דיור זול, מבלי שתבהיר בכתב את מצב התקרה, כי היא מעמידה את נפשם בכפם, וכי "ביום פקודה", אם ישרדו, תטען כי עליהם היה לתקן את המפגע החמור והישן שבתקרת הנכס שבבעלותה, המיניב לה פירות משכירות. ה"פרשנות" שמציעה הנתבעת כיום, הינה חכמה שלאחר מעשה, ואין בה כדי לפטור את הנתבעת מחובותיה על פי דין ו/או על פי המוסכם. אזכיר, בשולי הדברים, אם כי להבנתי אין מדובר בענין של מה בכך כלל וכלל, כי מעדותו של מר יבלונקה עולה שעד היום (ולפחות נכון למועד חקירתו בית המשפט)- תקרת הדירה והמפגע שהיא יוצרת, לא תוקן באופן יסודי, למרות שהדירה הושכרה לאחר, במצבה. הפרשנות הראויה של חובות השוכר הינה לשמירה על הקיים, למעט בלאי סביר ואין לראותה כהתחייבות לביצוע תיקונים (יסודיים הקשורים במבנה), המשפרים ומשביחים את מצב המושכר. המסקנה המתבקשת מן האמור הינה כי הנתבעת היא זו שהפרה את הסכם השכירות, בכך שלא הוכיחה כי דאגה לידע את התובעים כדבעי אודות מצב הדירה ו/או לתקן את המפגע, לפחות משנת 2006 ועד סיום תק' החוזה של שנת 2008. הפרה מתמשכת זו סיכנה את התובעים-שוכרים, במודע, ופגעה באפשרות לשימוש סביר שלהם במושכר, תמורתו שלשלו לידה כספים, ולהם לא היו בו 'יושבי חינם'.

22. התובעים מפנים לסעיף 7(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות")- כבסיס נוסף לחובת הנתבעת, לשיטתם, לתיקון המפגע וליקויים בדירה, וזוהי לשונו:

"חובת תיקון המושכר :

7.(א) המשכיר חייב, תוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה לכך מאת השוכר, לתקן במושכר, או בנכס שברשותו המשמש את המושכר, כל דבר השולל או המגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות (להלן - פגם), בין שהפגם היה בזמן מסירת המושכר לשוכר ובין שהתהווה לאחר מכן, זולת פגם שהשוכר אחראי לו לפי חוק השומרים, התשכ"ז-1967, או שתיקונו, לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות, אינו חל על המשכיר.

הוכח ואין חולק כי לפחות בשנת 2006 נתגלה המפגע לתובעים- בשנית, הנתבעת לא מכחישה כי ביקשו את תיקונו ואף פעלה לכאורה בעניין זה , אך למראית עין, (תוך ידיעה שמדובר ב"כוסות רוח למת"). הוכח בהקשר זה כי היה ברשותה מידע נוסף ומהותי באשר לחומרת המפגע, היקפו והמסוכנות לנפש הטמונה בו.

לית מאן דפליג כי בשים לב לחומרת המפגע, המשכו, העובדה שלא תוקן ואפילו הוחמר עד לסוף תקופת הסכם השכירות של 2008, הרי שמדובר בפגם "השולל או מגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות". מכאן- שהתובעים זכאים לפיצוי מכוח סעיף זה.

הנתבעת- מצידה , הפנתה לסעיף 2(ג) לחוק השכירות והשאילה, המסייג את תחולת הפרק למקרים בהם "אין כוונה אחרת המשתמעת מן ההסכם בין הצדדים", שזו לשונו:

"תחולה

2. (ג) הוראות פרק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים" ,

וטענה כי אינו חל בענייננו, לנכח הוראות הסכם השכירות, שיש בהן לשיטתה כדי להטיל את האחריות הבלתי מסוייגת לכל תיקון בדירה, על השוכרים-תובעים.

אין בידי לקבל את הטענה, וראו בהרחבה את התייחסותי לעיל לסעיפים 5,6 להסכם השכירות, הרלבנטיים, כאשר- גם אלמלא קבעתי שאין לקבל את הפרשנות הגורפת, המצמצמת והמקפחת שמציעה התובעת לסעיפים אלה שבהסכם השכירות, לא היה בידה להשתחרר מחיובים המוטלים עליה מכח הדין, כאשר אפשרות מעין זו לא נאמרה בהסכם.

יפים לעניינו דבריו של פרופ' שלום לרנר בספרו, לגבי הפרשנות הראויה של חוק השכירות: "[מוטלת] חובה כללית זו לפיה בכל מקרה על המשכיר לדאוג שהשוכר יוכל להשתמש במושכר" (לרנר, שכירות, סעיף 225, עמ' 230; )

הוסיפה הנתבעת וטענה "להגנתה" כי סעיף 6(1) לחוק השכירות מקנה לה הגנה מפני "אי התאמה". הואיל והמחוקק הבחין בחוק הנ"ל בין "אי התאמה" ל-"פגם", ומאחר והתובעים לא טענו ל"אי התאמה", איני צריכה להדרש לטענה זו שלה, שאף אינה רלבנטית למחלוקת דנן. ראו בהקשר זה גם את התיחסותו של פרופ' לרנר, בספרו הנ"ל, ליחס בין "אי התאמה" לעומת "פגם" שבחוק השכירות: "באי התאמה 'רגילה', הדין מעמיד לרשות השוכר את התרופות הרגילות בשל הפרת חוזה. כאשר אי ההתאמה עולה לכדי פגם, לשוכר יש תרופות נוספות, חריפות יותר, על פי סעיף 9(א) לחוק" (שכירות, סעיף 85, עמ' 93).

23. טענה נוספת שהנתבעת בקשה לחסות בצילה, נוגעת להישארותם של התובעים במושכר, חרף טענתם כי הסכם השכירות הופר על ידה. לשיטתה- יש בעובדה שלא ביטלו את ההסכם ולא בקשו להביאו אל קיצו, משום חוסר תום לב מצידם, המפקיע את זכאותם לדרוש פיצוי בגין מצב המושכר.

בהקשר זה, נפסק בעבר, כי צד לחוזה שרואה עצמו נפגע על ידי משנהו, אינו מחוייב בביטולו כתנאי למימוש זכאותו לפיצוי בגין אותה הפרה. ראו למשל את דברי כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין נ' ס.ע.ל.ר. חברה פ"ד נב (1) 210 , עמ' 225-226:

"אכן הזכות לפיצוי אינה מותנית בשימוש בסעד הביטול. נפגע זכאי לפיצוי גם אם הוא בחר שלא לבטל את החוזה. עם זאת, אם נמנע הנפגע מלבטל את החוזה כדין, נותר החוזה שריר וקיים והחיובים הקבועים בו עדיין חלים על הצדדים. אמנם גם במקרה כזה זכאי הנפגע לפיצוי, אך במקביל הוא חייב להמשיך ולמלא את התחייבויותיו".

יפים לענייננו, גם דברי כב' השופט שמגר באותו ענין: "יתרה מזאת, בחירתה של התובעת שלא לחתום על מסמכים כאמור (ובענייננו- הנתבעת - לתקן את המפגע ,- ר.ש) ובו בזמן להמשיך ולדרוש דמי שכירות בגין המושכר, אשר לא ניתן להפעילו למטרת השכירות, עולה כדי שימוש בזכות הנובעת מחוזה בחוסר תום-לב בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. כפי שנקבע בפסק הדין המנחה שניתן בע"א 3912/90 EXIMIN S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פ"ד מז(4) 64, בעמודים 78-79, אי עמידה בדרישת תום הלב עולה למעשה כדי הפרת חוזה."

הנה כי כן אי עמידה בדרישות תום הלב בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים- יכולה לעלות עד כדי הפרת חוזה. בבואי להשיב על השאלה מי מהצדדים בענייננו נהג בחוסר תום לב כלפי משנהו, הסתיר עובדות חשובות ומהותיות, סיכן והפר חובות שבדין, שבהגיון, שבמוסר ובכלל- כלפי זולתו,- דומה כיהתשובה ברורה ומוטב היה כי הנתבעת תיטול קורה מבין עיניה טרם תייחס לתובעים את מעשיה ומחדליה, המגיעים לטעמי לכדי חוסר תום לב רבתי.

עוד בהקשר של חובת תום הלב הגלומה בסעיף 39 לחוק החוזים , ראו בספרה של פרופ'

גבריאלה שלו, פגמים בכריתת החוזה - קווים מנחים, משפטים יא 439, תשמ"א:

"סעיף 39 אינו מכיל הוראת-שיניים דומה לסעיף 12 (ב), אולם ניתן לראות את מי שמפר את חובת תום הלב האמורה בו כאילו הפר חוזה. מי שאינו נוהג בתום לב כמצוות סעיף 39 חשוף אפוא לתביעת התרופות הניתנות בדרך כלל בגין הפרת חוזה. עקרון תום הלב מצויד אם כן בתרופות משלו."

24. עוד באותו ענין, טענה הנתבעת, כי מלבד חוסר תום הלב שהפגינו התובעים בבחירתם להשאר בדירה במצבה, ביודעין,- הריהם מושתקים כלפיה ומנועים מלהגיש תביעה כנגדה. דינה של טענה זו, להדחות גם כן. התובעים, מחמת חסרון כיס ו/או שיקולי חלוקת משאבים כלכליים שברשותם-, בחרו לשכור את דירת הנתבעת, שהייתה מודעת למצבם (עדותה של הנתבעת 2 בפרוטוקול הדיון מיום 22/03/12). אין בבחירת התובעים בדירה זו, בפשרה על אסתטיקה, גיל מבנה וכיו"ב, עבור מחיר המתאים לכיסם, כדי לשלול מהם את הזכות הבסיסית לקורת גג נאותה, בטוחה, שאינה מסכנת חיים, או לאפשר לבעלת הבית להתנער מכל חובה לשלמות המבנה שהשכירה להם, לתקן ליקויים ומפגעים חמורים שאין להם יד ורגל בהתהוותם, שאין להם ידיעה ברורה באשר להיקפם והסכנה שהם נתונים בה, כשהמשכירה משתמשת בחוו"ד המתריעות מפני התמוטטות ופועלת שלא בידיעתם לגביית כספים, בדאגה לכיסה, מבלי שתטרח ליידע אותם בדבר הסיכון המרחף מעל ראשם, תרתי משמע. אין בשיקוליהם הכלכליים של התובעים, בנסיבות הענין, כדי "להתיר את דמם" ולעשותם הפקר .

בנסיבות הענין, וצר לי על שאני נאלצת לציין זאת, מוטב היה לנתבעת כי תפנה את הטענות בדבר חוסר תום לב ושיקולים כלכליים כלפי עצמה ותתבונן פנימה. הנתבעת הייתה ערה ואדישה לסבלם, הונעה על ידי אינטרס כלכלי אישי, כאשר פנתה למשל במכתב הנזכר כדי לקבל את השתתפות דיירי הבנין המשותף בתיקון התקרה תוך ציון הסכנה לחיי שוכריה. השוכרים עצמם אינם מצויינים כמכותבים על אותו מכתב, אין בחידושי הסכם השכירות אזכור המצב והחתמת השוכרים על ידיעה כי הנזילה , מה שניתן לראות בעין ומהווה מטרד, הינו למעשה- מפגע חמור ומסוכן, כי ה"חתול בשק" הוא למעשה "נמר המשחר לטרף".

נוכח שיקוליה של הנתבעת התעלמותה מחובותיה כבעל נכס ו/או משכירת נכס, רשלנותה ו/או למצער אדישותה ככל שזה נוגע לשלמות גופם ורווחתם של התובעים, הנתבעת במודע סיכנה את התובעים, נוסף לעובדה שהייתה ערה לסבלם. הסכם השכירות והדין הקיים איפשרו לנתבעת לדרוש מהשוכרים להתפנות, נוכח מצבו המסוכן של הנכס. תחת זאת- בחרה, באמצעות מר יבלונקה, להתעלם/להסתיר את המצב, ופעלה "להטליא" , לבצע "תיקונים קוסמטיים" בלבד. ראו בהקשר זה בין היתר את חוו"ד שמאי מטעם הנתבעת, את עדותו של מר יבלונקה מיום 22/03/12 שביקש להראות כי הנכס מושכר אף במצבו הרעוע. ראו גם את העובדה שנכון למועד עדותו- התקרה לא תוקנה והנכס הושכר לאחר. על הטוען לחוסר תום לב המקים מניעות/השתק של זולתו, לרחוץ בנקיון כפיו שלו, ובענייננו, מכל האמור לעיל, דומני כי העלאת הטענה מפי הנתבעת, מהווה חרב פיפיות.

אני דוחה בשתי ידיים את הרמיזה כי יש בבחירת התובעים בדירה, בהשארותם בה, משום 'רדיפת בצע'. שוכנעתי כי ידעו שיש בעיה מינורית ומקומית, וכי היה להם יסוד להאמין כי זו תטופל ותפתר ע"י הנתבעת ו/או מר יבלונקה מטעמה לפחות עד ינואר 2009.

יחד עם זאת, ראיתי להתייחס אחרת לתוצאות בחירתם שלא לצאת מהדירה מתחילת שנת 2009 שאז נחתם סכם נוסף (עובדה המעידה כי גם הנתבעת גילתה דעתה כי היא מעוניינת להשאיר בדירה, חרף מצבה מסכן החיים, את השוכר המשלם). הוכח כי התובעים (או חלקם) נשארו בדירה ל- 5 חודשים נוספים, זאת לאחר התמוטטות התקרה (כשעמודים ניצבים במטבח) וכבר לא יכולה לעמוד להם אי ידיעה באשר לסכנת התמוטטות התקרה ומצב הדירה.

בהקשר זה מצאתי, אם כי בדוחק, כי עשויה לעמוד לנתבעת הגנת "האשם התורם" החוזי , השונה במהותו מאשם תורם נזיקי. במקרה כזה- רשאי בית המשפט להפחית את הפיצויים המגיעים לנפגע העיקרי מהפרת הסכם.

לעניין "אשם תורם "חוזי" לעומת אשם תורם "נזיקי" - יפים דבריו של פרופ' אריאל פורת :

"בתחום דיני החוזים ניתן לצפות לקיומו של סוג נוסף של התנהגויות בלתי-סבירות התורמות לנזקיו של התובע, שאף אותן ניתן להגדיר כהתנהגויות בנות אשם תורם. אלה הן התנהגויות שאינן תורמות לנזק באופן ישיר, אלא בעקיפין בלבד; כך, כאשר התנהגותו הבלתי-סבירה של התובע תרמה להפרת החוזה כלפיו, ובדרך זו גרמה אף לנזקיו.

הסוג השני של האשם התורם אופייני דווקא לדיני החוזים. בתחום דיני הנזיקין, די נדיר שאשמו התורם של הניזוק מתבטא בגרימת ההתנהגות העוולתית של המזיק או באי מניעתה; זאת, בשל כמה סיבות."

וכן - "מכאן, שבנסיבות מסוימות, יכול שתהיינה בידיו של הנפגע הזדמנויות טובות לנקוט פעולות כאלה או אחרות אשר יהיה בכוחן למנוע את ההפרה עוד בטרם אירעה, ולא רק להתגונן מפני הנזק שעלול לבוא בעקבותיה. אי-עשייה כזו עלולה להוות אשם תורם להפרה, ובעקיפין - לנזק." (אריאל פורת, הגנת אשם תורם למפר חוזה - אימתי?, עיוני משפט יח 103, תשנ"ד).

על –כן ביחס לתקופה שלאחר סיום החוזה של 2008, מצאתי שיש להחיל על התובעים, ששכרו את הדירה וחידשו את הסכם השכירות לתקופה נוספת (הסכם הארכה עד ח' 5/09 מצוי בין מוצגי הנתבעת)- תרומה למצב ואחריות דומה אם כי פחותה מזו של המשכירה-הנתבעת. שני הצדדים, מדעת, חתמו על הסכם שכירות חדש, לאחר ההתמוטטות. להגנתם של התובעים ניתן לזקוף את העובדה שלא הגישו את תביעתם מיד ולא מן הנמנע כי עדיין האמינו, כבעבר, שהמפגע יתוקן. בנוסף- לא הרי מצב דירה שהתקרה בה עלולה להתמוטט, כהרי דירה שהתקרה בה התמוטטה. יכול הדיוט להניח כי מה שקרס לא יכול לקרוס שוב, כך שמדובר באי נוחות משמעותית, אך לא בסכנת חיים. זה המקום לציין את התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים- התובעים, שנכחו כולם בישיבת ק.מ ומי מאתם שהעיד, לאחר שנמסר כי הנתבע 1 סובל ממחלה המחלישה אותו,- הותירו בי רושם בלתי אמצעי של נאיביות לצד אמינות. לא אוכל לציין את אותה התרשמות חיובית מעדויות התובעת ונציגה, ואסתפק בדברים אלה.

מכל מקום- הארכה נוספת של הסכם השכירות בש' 2009, היוותה אי נקיטת פעולה (עזיבה של המושכר) שהייתה יכולה למנוע את ההפרה בתקופה הנ"ל (שאז נעשה עוד תיקון שטחי וקוסמטי של התקרה) ובעקיפין תרמה לנזקם (סבלם ואי נוחות) של השוכרים- תובעים.

25. הפרת חוזה השכירות- ע"י מי ? כאמור, עמדת התובעים הינה כי הנתבעת היא זו שהפרה את הסכם השכירות, תוך הפניה לס' 6 להסכם (העוסק בתיקון המושכר) ולס' 7 לחוק השכירות והשאילה, וכי על כן הם זכאים לסעדים ותרופות מכוח חוק החוזים תרופות, מעבר לאלו שהם זכאים להם מכוח חוק השכירות.

מנגד- טוענת הנתבעת, באמצעות מר יבלונקה, כי החל משנת 2003, השוכרים לא שלמו שכ"ד מלא. ראו את דבריו בהקשר זה של מר יבלונקה, כמתועד בפרוטוקול הדיון מיום 30/01/11 , אשר חזר וטען זאת, גם כשנשאל בעניינים אחרים: "הם לא שלמו לפי חוזה השכירות" "לא עמדתי ולא הוצאתי פניות בכתב על תשלום דמי שכירות מופחתים על ידם לא הייתה התלונה של אי נוחות, שנבעה מהדייר בדירה 17" ובאותה נשימה,הודה: "הם סבלו שם אין ספק שהם סבלו שם אך לא שילמו לי מלא גם לפני 2006 ובכ"ז הארכתי את החוזה" ונותרו בחובות כבדים (סעיף 11 לתצהירו), "לאחר סיום החוזה כנראה של 2008 הדיירים לא יצאו מהדירה וגם לא שלמו דמי שכירות", "רק מספר חודשים לאחר מכתב ההתראה , פינו הדיירים את הדירה , שילמו לי את כל חוזי השכירות עד לחודש מאי 2009" (סעיף 12 לתצהירו ).

כנגד טענת הנתבעת כי סירבו לפנות את הדירה עם סיום החוזה של 2008, הרי שאותו הסכם להארכת תקופת השכירות עד סוף מאי 2009 (צורף לתיק מוצגי הנתבעת)- כולל נספח המעיד על תשלומים לכל התקופה. יוצא כי טענת הנתבעת ומר יבלונקה בדבר אי תשלום דמי שכירות, לא זו בלבד שלא הוכחה, היא אף נסתרה כאמור על ידי מר יבלונקה עצמו. הסיבה שבגינה בחרו הנתבעים בדירה גם לאחר תום החוזה של שנת 2008, אחרי קריסת התקרה- אינה מפחיתה מחובת הנתבעת לדאוג לתקינות מבנה המושכר, כמתחייב מהסכם השכירות בין הצדדים ועל פי הדין, אך תפחית את האחריות במידת מה בגין תקופה זו וכן את שיעור זכאותם של התובעים לפיצוי בגינה.

26. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בדבר העדר יריבות בינה לבין התובעות 1,2, באשר רק התובע 1 חתום על הסכם השכירות האחרון. מהראיות עולה כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסי שוכר-משכיר ארוכת שנים, שבמהלכה התגוררו התובעים בדירה, בצוותא. אמנם, התביעה נוגעת לתקופת שכירות ממושכת הנמשכת מתחילת שנת 2006 שאז התגלתה להם בעית הדליפה מהתקרה, ואולם- עיון בנספחי ומוצגי הצדדים, מעלה כי על ההסכמים לאורך שנות השכירות חתומים לרוב שלושת התובעים, לסירוגין. למשל- בשנת 2001-2002 מדובר בשלושתם. בשנת 2003-2005 מופיע רק שמה של התובעת 2 למרות שעולה מהראות שכל שלושת התובעים התגוררו בדירה. בנוסף- על החוזים משנים אלו, מתנוססות 3 חתימות, של כל התובעים, כולם חתומים על שטר הערבות. בהסכמים מהשנים 2005-2007 מצוין שמם של כל התובעים כשוכרים, כך גם בין השנים 2007-2008. אמנם, רק שמו של התובע 1 מצויין כשוכר ע"ג ההסכם של שנת 2008 , אך על נספח המאריך את החוזה עד לח' מאי 2009 - שוב חתומים שלושת התובעים. בנוסף, את ה"קבלות" על התשלומים החודשיים של שנת 2007-2008 חתם מר יבלונקה אל מול התובעות 1 ו-2. אוסיף כי מהעדויות שנשמעו, מצטייר כי ההתנהלות בין הצדדים לאורך כל התקופה הייתה בלתי רשמית ואין ספק כי עצם החתימה על הקבלה מול התובעות 2 ו-3 בשנת 2008 מעמידה את טענתו של מר יבלונקה בחקירתו הנגדית מיום 22/03/2012 כי התובעת 2 כלל לא הייתה שוכרת בשנת 2008, באור קנטרני. מלבד זאת על התקופה של חמשת החודשים הראשונים של 2009, כמו שצוין לעיל, ממילא מצאתי לייחס לתובעים אשם תורם חוזי בשיעור מסויים.

27. בשולי הדברים- ראיתי להתייחס לטענה נוספת של הנתבעת (פסקאות 68-70 לתצהירה, סעיפים 10-13 לסיכומיה), יצירתית משהו, הגם שלטעמי- בנסיבות הענין, העלאתה דומה למעשהו של טובע האוחז בקש, ומוטב היה לולא הועלתה.

טוענת הנתבעת כי התובעים למעשה עותרים לקבלת "כפל פיצוי". טוענת הנתבעת כי דמי השכירות ששילמו תובעים בגין המושכר היו מופחתים במידה ניכרת לעומת "שוויו האמיתי" בשוק. לשיטתה- ההפרש המצטבר בין שני הסכומים, לכל תקופת השכירות, הינו הסך המצטבר של 86,026 ₪ והוא מהווה "פיצוי רעיוני" ששלשלו לכיסם.

גורסת הנתבעת כי יש להפחיתו ולהשתמש בו כפיצוי - להפחתת דמי השכירות כשווי הפגם לפי סעיף 9(א)(2) , או ליחסו לאפשרות שעמדה לפניהם לסעד עצמי של תיקון דחוף לפי 9(א)(1) – לפי חוק השכירות והשאלה. אציין כי טענה זו של הנתבעת, אינה מתיישבת עם הנטען בסיפא של סעיף 9 לסיכומי ב"כ, כי "מצב הדירה הובא בחשבון בגובה דמי השכירות" ובסעיף 10 לסיכומיו, כי: "דמי השכירות הופחתו בשיעור ניכר ביותר בשל מצב הדירה".

במלים אחרות- גם אליבא דהנתבעת, דמי השכירות ששילמו התובעים לנתבעת על פי הסכם השכירות, שיקפו את מצב המושכר כפי שידעו אותו. במאמר מוסגר, אציין כי על פניו, לפחות משנת 2006, אפילו זה לא נעשה, באשר לא שוכנעתי (ואולי אף להיפך), כי מאותה נקודת זמן ואילך- הביאו הנתבעת ו/או המוציא את דברה לידיעת השוכרים, בדרך כלשהי או בכלל, את פרטי סכנת הנפשות המרחפת מעל ראשם.

ודוק. גם לו קיבלתי את ה"רעיון" המופרך מעיקרו לטעמי, הרי שהצעת הנתבעת לאפשר לתובעים לעשות שימוש ב"פיצוי הרעיוני" לצורך נקיטה בסעד עצמי של תיקון דחוף לפי סעיף 9(א)(1) לחוק השכירות, משמיטה את הקרקע מתחת לתיזה זו שהועלתה מטעמה.

שכן- עלות התיקון, כמפורט גם בסיכומי הנתבעת- היה הסך של 124,000 ₪ + בתוספת מע"מ כחוק: (בשיעור של 17% נכון להיום- 21,080 ₪).

והנה- הסכום הנ"ל, בקיזוז הפרש מדמי שכירות "רעיוניים" בשיעור לכאורה של 86,026 ₪ מביא דווקא להפרש שלילי של 59,054 ₪ שצריכה הייתה הנתבעת לשלם לתובעים, אפילו על פי שיטת חישוב וגישה יצירתית זו שלה. בנוסף, גם לו היינו מצרפים את חובם לכאורה של התובעים, בסך של 23,453 ₪ (טענה שנסתרה ע"י מר יבלונקה עצמו שהודה כי הם שילמו הכול), גם אז - עדיין הייתה הנתבעת נותרת חייבת לתובעים, אפילו לשיטתה, סך של 35,601 ₪, בתוספת ריבית משנת 2008, וזאת מבלי שיהא בכך כדי לשלול מהם את הזכות לתבוע פיצוי בעין בגין הפרת הסכם השכירות משנת 2006. הנה כי כן, גם לשיטתה ואם אקבל את כל טענותיה גם אלו שנסתרו, בעניין כפל –פיצוי לרבות הפתרון אותו הציעה הנתבעת, הסכום אותו תצטרך לשלם יעלה ואף בהרבה על סכום התביעה.

28. מכל האמור, עולה כי במשך כשלוש שנים, החל משנת 2006 בקירוב- נחשפו התובעים לנזק בתקרה, פנו לנתבעת על מנת שתמלא את חובותיה כבעלת הנכס. הנתבעת קיבלה לידיה חוות דעת הנדסית כבר בינואר 2006 (חוו"ד של אינג' סולימני- נספח ה' לתצהירו של מר יבלונקה) – המתריעה ב'אותיות קידוש לבנה' על סכנת נפשות לדיירים, על הצורך לפנותם בגלל סכנות התחשמלות, קריסת התקרה וכו' ולערוך לאלתר חיזוק של התקרה ע"י שיפוץ יסודי של הגג. משלא פעלה הנתבעת להסרת הסיכון (הפגם) שימנע את קריסת התקרה, או למצער- לא הוכיחה כי נתונים אלו הובאו בזו הלשון לידיעת התובעים (כך שתעמוד לה הגנת "הסתכנות מרצון" או באופן שניתן יהיה לשקול את "תום לבם" של השוכרים או לפחות לטעון להשתק כאמצעי להפחתת הפיצוי, הגם שאין הדבר גורע מאחריותה),- לא תעמוד לה הגנה זו. הוכח גם כי הנתבעת קבלה שוב, בתאריך 24.7.08 -כשבוע לפני קריסת התקרה, אזהרה שנייה, שאינה משתמעת לשני פנים בדבר סכנה מיידית לקריסת התקרה (מסמך של אינג' יוסף קרני -נספח ח' לתצהירו של מר יבלונקה). גם בכך לא היה כדי להניעה לפנות את התובעים ו/או למצוא להם דיור חלופי זמני עד למציאת פתרון קבע, כדי לא לסכנם). הנתבעת- שנטל ההוכחה במישור הנזיקי הועבר לכתפיה, אך גם אלמלא כן- לא הוכיחה כי הדבר הובא לידיעתם. מכל האמור, אני קובעת כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות משנת 2006-עד סוף 2008.

סיכום שאלת האחריות

29. בכל הקשור בעילה החוזית, אני קובעת כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים ועליה לפצותם בגין הפרת חוזה, הנתבעת לא מילאה את חובותיה הן על פי ההסכם והן עפ"י חוק השכירות והשאילה. אשר לעילה הנזיקית -אני קובעת שהנתבעת ברשלנותה גרמה לנזקם של התובעים ותפצה אותם בגין אובדן רווחה ונוחות.

30. משקבעתי כי הנתבעת חייבת בפיצוי התובעים, להלן התרופות שהם זכאים להן מכוח הסכם השכירות ו/או הדין.

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – "חוק התרופות"), סעיף 2, מונה את התרופות להן זכאי מי שהופר כלפיו חוזה: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכול לפי הוראות חוק זה".

סעיף 23 לחוק השכירות קובע כי "התרופות הנתונות לצדדים לפי פרק זה, באות להוסיף על הוראת חוק התרופות, ולא לגרוע מהן".

אם כך, לנפגע- זכות הבחירה בין ביטול או אכיפת ההסכם, ובשני המקרים- עומדת לו זכאות גם לפיצוי, מכח סעיף 2 לחוק החוזים תרופות הנ"ל. חוק השכירות מעניק לתובעים תרופות נוספות, אשר יסודן הוא בהנחה, המתקיימת בענייננו, כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות.

פרופ' ש.לרנר, בספרו "שכירות" מציע 3 תרופות נוספות (שם, פ' 23 שכותרתו היא "תרופות מיוחדות להסכמי שכירות): א. תיקון עצמי של המושכר על ידי השוכר, על פי סעיף 9(א)(1) לחוק השכירות .ראינו כי אפשרות זו הועלתה ע"י התובעים, אך לא בוצעה ,לבקשת הנתבעת. (שם, סע' 238, בעמ' 243-242). ב. דחיית מועד התשלום של דמי השכירות עד לתיקון הפגם (שם, סע' 238, בעמ' 243-242). לא רלוונטי בענייננו. ג. הפחתת דמי שכירות, על פי סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות (שם, סעיפים 237-235, בעמ' 282-239). הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו.

במקרה שלפני ניתן להשתמש בהפחתת דמי השכירות – מאחר ושני הסעיפים הראשונים אינם רלוונטיים. מסביר פרופ' לרנר בספרו הנ"ל על הצורך והיתרון בסעד זה:

"מטרת ההפחתה ללחוץ על המשכיר לתקן את הפגם, ולאחר התיקון, על ידי המשכיר או על ידי השוכר, הלה חייב לשלם דמי שכירות מלאים" (שם, סע' 236, בעמ' 240-239). "למטרה של הפחתה עשויה להיות השלכה על אופן החישוב שלה, ובנסיבות מסוימות יש לתת עדיפות לשיטת חישוב שתגרום ללחץ יעיל יותר על המשכיר" (שם, בעמ' 240). שיקול נוסף אותו מעלה הפרופ' לרנר, עניינים שבמדיניות משפטית: "דומה שמבחינת האינטרס הציבורי והיעילות הכלכלית, רצוי בכל מקרה להביא לתיקון הפגמים ולא להמשיך ולהשתמש בנכסים פגומים" (שם, סע' 236, בעמ' 240).

סוף דבר

31. על הנתבעת לפצות את התובעים בגין אובדן ההנאה מהמושכר חוסר הנוחות שהביאה עליהם במעשיה ו/או במחדליה, בעצמה ו/או באמצעות שליחה.

בבואי להעריך את הפיצוי המגיע לתובעים בגין הפרת הסכם השכירות ואת שיעור הפיצוי המגיע להם עקב אי הנאה מהמושכר, נתתי את הדעת לאפשרות כי לו הייתה הנתבעת מגלה לתובעים את העובדות לאשורן בזמן אמת והם היו בוחרים להשאר במושכר, אזי יש להאמין כי מחירו היה נמוך מזה ששולם. נתתי את הדעת גם לאפשרות שהתובעים היו בוחרים לעזוב, כמעשה אדם סביר, נוכח סכנת הנפשות ברורה, "שחור על גבי לבן" ובכתובים . לצד אלה- התחשבתי בכך שגם לו הועמדו התובעים בפני האפשרות לעזוב את הדירה טרם קריסת התקרה ובחרו בה, הרי שממילא היו נדרשים לשלם דמי שכירות עבור דירה חלופית.

בשקללי את כל הנ"ל, לצד מצב המושכר המשתקף מהתמונות, עדות התובעים בהקשר זה שלא נסתרה, ועוד ואת כל שנאמר ופורט בהרחבה בגוף פסק הדין,- ראיתי לחייב את הנתבעת בפיצוי התובעים בגין התקופה שממועד קבלת חוו"ד ההנדסית הנ"ל לידיה , דהיינו- מחודש ינואר 2006 ועד חודש ינואר 2009, במשך 36 חודשים בסך של 900₪ לחודש וסה"כ -32,400 ₪ , ובנוסף- בגין התקופה של כ- 5 חודשים בשנת 2009, לאחר שנחתם הסכם הארכה, בכשני שליש מהסכום החודשי הנ"ל, לאחר הפחתת אשם תורם חוזי מסויים אותו ראיתי להעמיד על כשליש באותה תקופה, סה"כ- 3,000 ₪ (במעוגל) לכל התקופה שעד לפינוי המושכר.

בנוסף- תישא נתבעת כהשתתפות בשכ"ט ב"כ של התובעים בסכום כולל של 8,284 ₪ ובהוצאות המשפט שלהם, בסכום כולל של: 2,800 ₪.

הסכומים הנ"ל נכונים למועד פסק-הדין והם ישולמו לתובעים, באמצעות ב"כ, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין במשרד ב"כ הנתבעת, שאם לא כן- ישאו הפרשי רבית והצמדה כחוק, ממועד פסק-הדין ועד התשלום בפועל

פסק הדין ישלח לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה

ניתן ביום כה טבת תשע"ג, 7 בינואר 2013, בהעדר הצדדים.