1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא במסגרת ת.פ. (שלום קריות) 20034-07-09. הכרעת הדין ניתנה בתאריך 2.6.11 על ידי כב' השופטת טל תדמור-זמיר וגזר הדין ניתן בתאריך 17.6.14 על ידי כב' השופט יוסי טורס.

2. כנגד המערער הוגש, בתאריך 27.7.2009, כתב אישום שייחס לו 3 אישומים. נביא להלן, בקצרה, את עיקרי כתב האישום:

נטען, כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום (בחודשים 11-12/2008) היה מר טנא (להלן: המתלונן) בעליה החוקיים של דירה ברח' השקמה 28/5 בנשר (להלן: הדירה). עוד נטען, כי המערער היה בעליה הקודמים של הדירה בטרם זו נמכרה – באמצעות כונס נכסים – למתלונן.

באישום הראשון נטען כי בתאריך 9.11.08 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, לפיה נאסר על המערער להימצא בדירה ונאסר עליו להתקרב לטווח הקטן מ 500 מ' ממנה (להלן: צו ההרחקה; או: הצו). חרף הצו, הגיע המערער, בתאריך 22.12.08, לדירה כאשר המתלונן שהה בה. בהמשך, תקף המערער את המתלונן וגרם לו לחבלות של ממש. למקום הגיעו שוטר ופקח של עירית נשר, השוטר הודיע למערער כי הוא עצור ובעקבות כך תקף אותם המערער וכן איים עליהם. בנוסף, נטען כי באופנועו של המערער נמצאו כלי פריצה שונים. העבירות שיוחסו למערער באישום זה היו תקיפה הגורמת חבלה של ממש; איומים; תקיפת שוטר; הפרעה לשוטר; והחזקת כלי פריצה.

האישום השני התייחס לאירוע מתאריך 18.12.08 (היינו, 4 ימים לפני האירוע המתואר באישום 1) אז על פי הנטען הפר המערער את הצו בכך שהגיע לדירה וביקש מטכנאי מזגנים אשר עבד בה אותה עת לצאת ממנה. בהמשך, תקף המערער את הטכנאי וכן איים עליו בכך שאמר לו, בין היתר, שאם לא יעזוב את הדירה, הוא יוריד את ראשו. העבירות שיוחסו למערער באישום זה היו הפרת הוראה חוקית; איומים ותקיפה.

האישום השלישי התייחס לאירוע מתאריך 18.11.08, היינו, ראשון בסדר הכרונולוגי. נטען, כי במועד לעיל הגיע המערער לדירה, בניגוד להוראות הצו. בדירה שהה אותה עת מר וליד אבו אל ניל (נטען בכתב האישום כי הלה הינו עו"ד המייצג את גרושת המערער, אך במהלך דיון בבית המשפט קמא התברר כי הוא אינו עו"ד אלא עובד במשרדו של הכונס). המערער איים על מר אבו אל ניל בכך שאמר לו ש:"מי שיתקרב לדירה יהיה לו עסק איתי". העבירות שיוחסו למערער באישום זה היו הפרת הוראה חוקית ואיומים.

3. המערער ייצג את עצמו בהליך בבית המשפט קמא, למרות שהוצע לו ייצוג משפטי. נקדים את המאוחר ונציין כי גם בהליך הערעור סירב המערער לקבל ייצוג משפטי.

4. במסגרת הכרעת דינו של בית המשפט קמא, סקר בית המשפט את המצע העובדתי-משפטי ממנו עולה כי המערער לא היה במועדים הרלוונטיים בעליה החוקיים של הדירה. בהקשר זה הפנה בית המשפט קמא למסמכים שונים מהליך הגירושין של המערער, כמפורט להלן וכן קבע את הקביעות העובדתיות שלהלן:

בית המשפט קמא הפנה להסכם הגירושין בין המערער לגרושתו, שקיבל תוקף של פסק דין בתאריך 31.10.2004 במסגרת תמ"ש (ענייני משפחה חיפה) 26170/04. באותו הסכם (ת/1) הסכימו הצדדים על מכירת הדירה. עוד הוסכם כי לא יאוחר מ 60 יום מחתימת הצדדים על ההסכם יעזוב המערער את הדירה, הוא לא יהיה רשאי לשוב אליה ואישור ההסכם על ידי בית המשפט לענייני משפחה (שכאמור לעיל, ניתן) יהווה צו מניעה המונע מהמערער להיכנס לדירה. עוד קבע ההסכם (ס' 6.7) כי מכירת הדירה תבוצע על ידי שני הצדדים והכל בדרך מקובלת ובתום לב.

בית המשפט קמא קבע כי בשנת 2004 עזב המערער את הדירה ובמועד שאינו ידוע לאחר מכן, מינה בית המשפט לענייני משפחה, במסגרת ההליך לעיל, את עו"ד ציון מועלם ככונס נכסים למכירת הדירה, וזו אכן נמכרה למתלונן (מר טנא). הסכם המכר אושר על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה בתאריך 5.10.08. בהחלטת בית המשפט (ת/4) הוסמך, בין היתר, כונס הנכסים לחתום בשם שני הצדדים על כל מסמך הדרוש לביצוע הסכם הגירושין.

בהמשך, בשנת 2008, חזר המערער לדירה ולכן הגיש כונס הנכסים בקשה למתן הוראות. בתאריך 9.11.2008 נתן בית המשפט לענייני משפחה צו שאסר על המערער להימצא בדירה או להימצא בתחום של 500 מטר ממנה (הצו – ת/3). [צו זה, יוזכר, נזכר בעובדות כתב האישום ואף כונה כ"צו"; או:"צו ההרחקה"].

5. במסגרת הכרעת דינו, התייחס בית המשפט לטענותיו העובדתיות- משפטיות של המערער וזאת בנוגע להסכם למכירת הדירה ובנוגע לצו המניעה.

בהקשר זה, טען המערער כי בית המשפט לענייני משפחה היה נעדר סמכות לאשר את מכירת הדירה וזאת משום שעל פי הסכם הגירושין מכירת הדירה יכולה היתה להתבצע רק על ידי שני הצדדים, ואילו בפועל הוא לא נתן את אישורו למכירת הדירה. משכך, נטען כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שהתירה לכונס הנכסים למכור את הדירה, נעדרת סמכות ובטלה מעיקרה.

לעניין צו המניעה טען המערער כי מדובר בצו שניתן במעמד צד אחד ולא הובא לידיעתו.

בנוגע לטענות אלה, קבע בית המשפט קמא כי את טענותיו של המערער כנגד חוקיות החלטות בית המשפט לענייני משפחה, היה המערער צריך להעלות בדרך של הגשת בקשות לביטול ההחלטות הרלוונטיות או בדרך של ערעור עליהן, ובמלים אחרות – בדרך של תקיפה ישירה.

בית המשפט קמא הפנה להלכה לפיה כל עוד לא בוטלו החלטות בית המשפט כדין, הרי שהן שרירות וקיימות ולכל היותר ניתן לומר עליהן כי הן ניתנות לביטול, אך אינן בטלות.

בית המשפט קמא הוסיף וציין, כי אכן מוכרת הדרך של "תקיפה עקיפה" כנגד החלטות בית המשפט, אולם במקרה שכזה לא יטה בית המשפט לבטל את החלטות בית המשפט אלא אם התקיימו טעמים מיוחדים או נסיבות חריגות שיצדיקו זאת. בהקשר האחרון יהיה על בית המשפט בפניו עולות טענות בדרך של תקיפה עקיפה לשקול, בין היתר, את חומרת הפגם שנפל בצו, את כלל נסיבות המקרה, את נפקות הביטול למפרע, ועוד.

בית המשפט קמא קבע בהקשר האחרון כי הוא לא מצא כי התקיימו נסיבות מיוחדות המובילות למסקנה כי החלטות בית המשפט לענייני משפחה הינן בטלות והפנה לראיות מהן ניתן לקבוע - וכך אכן נקבע על ידי בית המשפט קמא - כי המערער היה מודע לקיום ההחלטות ולקיום הצווים כנגדו.

בהקשר זה, הפנה בית המשפט קמא לעדותו של כונס הנכסים שהעיד כי כל הבקשות שהגיש במסגרת כינוס הנכסים הומצאו למערער. עוד הפנה בית המשפט קמא לעדותו של מר אבו אל ניל שמסר כי ביום 13.11.08 הוא הדביק, פעמיים, את צו המניעה על דלת הדירה אולם הצו נתלש; ובתאריך 18.11.08 כשפגש את המערער בדירה וביקש למסור לו את הצו השיב לו המערער כי זה לא מעניין אותו ושהצו לא חוקי.

זאת ועוד, המערער אישר (הן במסגרת עדותו בבית המשפט והן כאשר נחקר במשטרה) כי היה מודע להסכם למכירת הבית וכן היה מודע לאישור ההסכם על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט קמא אף הפנה לדבריו של המערער עת נחקר בבית המשפט ומסר את הדברים הבאים:

"שאלה: אתה ידעת על מכירת הבית וידעת שבית המשפט אישר את זה, פשוט לא קיבלת את ההחלטות האלה כהחלטות חוקיות.

תשובה: נכון.

שאלה: וזו הסיבה שהחלטת לחזור כמעט בצורה אובססיבית לאותה דירה מרגע המכירה למר צבי טנא.

תשובה: לא. החלטתי לשמור על הרכוש שלי ואדם ששומר על הרכוש שלו זה לא דבר אובססיבי. מי שפוגע ברכוש זה אלימות". (עמ 45, שורות 10-15).

בית המשפט אף מצא חיזוק לידיעתו של המערער אודות כל ההליכים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה וההחלטות שניתנו בהקשר לדירה בעצם התנהגותו של המערער – בכך שעזב את הדירה בשנת 2004, כפי שהוסכם בהסכם הגירושין ושב אליה – שלא כדין – בשנת 2008 כשנודע לו כי היא נמכרה.

על רקע כל האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כך:

"מכל המקובץ עולה כי במועד בו נכנס לדירה ביום 18.11.08, הנאשם כבר ידע, הן על מינוי כונס הנכסים, הן על אשרור מכירת הבית והן על צו המניעה שניתן כנגדו.

חרף ידיעתו אודות קיום הצווים הנ"ל, לא פנה הנאשם בבקשה כדין לבטלם ותחת זאת בחר להפר במופגן את צו המניעה, גם בתאריכים 18.12.08 ו 22.12.08 (מועדים בהם הודה כי ידע עליו) והכל תוך זלזול בחוק. משכך אין בהתנהגות הנאשם כדי להצדיק סטייה מן הדרך של תקיפה ישירה אל דרך של תקיפה עקיפה.

לפיכך, אני דוחה את טענת הנאשם הנוגעת לחוקיות ההוראה החוקית ובטלותה וקובעת כי הצו למנוי כונס נכסים, צו מכר הדירה וצו המניעה תקפים והיו תקפים בכל המועדים הנזכרים בכתב האישום" (עמ' 67, שורות 14-22).

6. לאחר הקביעה לעיל, פנה בית המשפט קמא וניתח את הראיות שהובאו ביחס לכל אישום ואישום תוך שהתייחס וקבע ממצאים בנוגע לעדים הרלוונטיים לכל אישום ואישום.

כך, קבע בית המשפט קמא כי הדברים שנאמרו בתאריך 18.11.08 (אישום מס' 3) למר אבו אל ניל (ולא הוכחשו על ידי הנאשם) נשאו אופי של איום ונאמרו בטון ובמבט מאיימים. בית המשפט הסתמך על עדות מר אבו אל ניל וכן על עדותה של השוטרת מורדוב דיאנה. לכן, התבטאות זו, בנסיבות שבהן נאמרה, מהווה איום כהגדרת העבירה בחוק.

בהקשר לאירוע שהתרחש בתאריך 18.12.08 (אישום מס' 2) אימץ בית המשפט קמא את עדותו של טכנאי המזגנים שמסר כיצד המערער התייצב בדירה בה עבד אותה עת ותקף אותו. למעשה, לא היתה מחלוקת עובדתית של ממש שכן המערער אישר את מרבית הדברים, אך מסר כי הוא פעל על פי סמכותו להשתמש בכוח במידה סבירה כדי לסלק את "הפולש". ואולם – כפי שהובהר לעיל – למערער לא עמדה כל זכות שכזו שכן באותו מועד הוא לא החזיק בדירה כדין, וזאת לנוכח החלטות בית המשפט לענייני משפחה שנדונו לעיל.

בהקשר לאירוע שהתרחש בתאריך 22.12.08 (אישום מס' 1) התייחס בית המשפט בהרחבה לאירוע האלים שהתפתח בין המתלונן לבין המערער. בית המשפט הפנה לכך כי המתלונן חשד במערער כי הוא חיבל במנעול הדירה והוזעק למקום כאשר המערער הגיע לדירה במועד לעיל. באותו שלב, המערער ביקש לעזוב את המקום ועלה על האופנוע עמו הגיע אך המתלונן ביקש לעכבו עד אשר תגיע המשטרה למקום. לצורך זה חסם המתלונן את דרכו של המערער ואף לקח את מפתח האופנוע. בהמשך התפתח האירוע האלים בינו לבין המערער כאשר כל צד טען כי השני תקף אותו.

בהקשר זה, קבע בית המשפט כי למתלונן לא היתה כל סמכות לנקוט בצעד של חסימת האופנוע או נטילת המפתח של האופנוע. הבסיס שהוביל את המתלונן לנקוט בצעדים אלה היה חשדו כי המערער חיבל לפני כן במנעול הדירה אולם הדבר לא הקים לו סמכות עיכוב. סמכות עיכוב על ידי אדם אזרחי מוקנית לאזרח רק כאשר החשוד מבצע בפניו עבירה (מהסוג הקבוע בס' 75 לחוק המעצרים), אולם במקרה דנן, לא התקיים תנאי זה.

לכן, קבע בית המשפט קמא כי:"אפילו אקבל את עדותו של טנא לפיה חשד כי הנאשם חיבל במנעול הדירה (חשד שלא הוכח בפני) וגרם לו נזק, הרי שאין מדובר בעבירה שבוצעה בפניו אלא מספר שעות קודם ושלא בנוכחות איש . . . משלא התקיימו התנאים לעיכוב כדין, עומדת לנאשם הזכות להשתמש בכח סביר ומידתי על מנת להתנגד לעיכוב . . " (עמ' 73, שורות 14-20).

לכן, זוכה המערער מהעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

לעניין העבירות שנגעו לאירוע שהתרחש לאחר הגעת השוטר והפקח למקום הפנה בית המשפט קמא לעדויות השניים, אותן מצא כמהימנות. השניים מסרו אודות השתוללותו של המערער והאלימות בה נקט כלפיהם. לכן, הורשע המערער בעבירה של תקיפת שוטר וכן בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. יחד עם זאת, בית המשפט בחר לזכות את המערער מעבירת האיומים כלפי השוטר, וזאת משום שעדות השוטר (שמסר כי המערער איים עליו במהלך הניסיון לעצרו) לא זכתה לאישור בעדות הפקח. המערער אף זוכה מהעבירה של החזקת כלי פריצה – מדובר בכלים שונים שנמצאו באופנוע אך המערער, שעובד כחשמלאי, נתן להימצאותם הסבר סביר ולכן זוכה מעבירה זו.

7. הכרעת הדין ניתנה, כאמור לעיל, בתאריך 2.6.11. ישיבת הטיעונים לעונש נקבעה לתאריך 18.7.11 אולם המערער לא התייצב אליה. לכן, הוצאו כנגד המערער צווי הבאה שלא בוצעו משום אי איתורו עד שבתאריך 6.11.11 הותלה ההליך כנגד המערער. במהלך חודש 8/13 אותר המערער וההליכים חודשו בפני כב' השופט יוסי טורס, וזאת בהסכמת המערער (ר' פרוטוקול הדיון מתאריך 17.9.13).

נעיר, כי בדיון שנערך לפנינו טען המערער כי סבר שהדיון בפני כב' השופט יוסי טורס הוחזר לשלב ההקראה אולם עיון בפרוטוקול הדיון לעיל (מתאריך 17.9.13) מעלה כי מדובר בטענה שלא היה ראוי להעלותה. בית המשפט ציין מפורשות כי:"כמו כן מתבקש הנאשם להשיב האם הוא מסכים הוא להחלפת המותב או שמא רצונו שגזר הדין יינתן בפני המותב הקודם שהכריע בדינו". (ההדגשה אינה במקור). המערער הודיע כי הוא מוכן שכב' השופט יוסי טורס יגזור את דינו, וכך היה.

לאחר מספר דחיות, במהלכן אף עתר המערער לפסילת המותב (נעיר, כי המערער הגיש 4 בקשות לפסילת המותבים השונים בבית המשפט קמא), נגזר דינו של המערער.

בגזר הדין (שניתן שלא בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין משום שהכרעת הדין ניתנה בטרם תיקון זה נכנס לתוקף) עמד בית המשפט קמא על חומרת מעשיו של המערער ששם לו למטרה לסכל את הליך מכירת הדירה וניסה להלך אימים על כל מי שהיה מעורב בהקשר זה – המערער הפר ביודעין את צו בית המשפט לענייני משפחה, תקף את טכנאי המזגנים שכל חטאו היה שעבד בדירה; איים על מר אבו אל ניל שפעל פי החלטות בית המשפט לענייני משפחה ומטעמו של הכונס וכן הפריע לשוטר במילוי תפקידו. בית המשפט ציין כי:"מעשים אלו חמורים הם. יש בהם חתירה נגד שלטון החוק והם מבטאים זלזול בהחלטות שיפוטיות ונסיון לבטלן בכוח הזרוע ועל ידי הטלת אימה. . . . אין להשלים עם ניסיון כוחני להלך עליהם אימים, להצר צעדם ולרפות ידם. מי אשר משלים עם התנהגות מעין זו, סופו שיפגע בשלטון החוק ובאמון הציבור במערכת המשפט. . ." (עמ' 108, שורות 21-26) ובהמשך צויין כי:"(ו)מתקבלת תמונה עגומה של אדם הבז לשלטון בחוק ונציגיו, אינו בוחל בהפגנת אלימות ומתנהל ללא כל מורא מאימת הדין" (עמ' 109, שורות 4-5).

בית המשפט קמא התייחס לתקופה הארוכה יחסית שחלפה מאז בוצעו העבירות וציין כי לפחות חלקה קשור להתנהלות המערער עצמו, שלא אותר משך שנתיים (מהכרעת הדין ועד שחודשו ההליכים כנגדו). עוד התייחס בית המשפט לעברו של המערער, אשר ריצה בעבר שתי תקופות מאסר בגין עבירות הנוגעות לתקופת גירושיו ושלחובתו שני מאסרים על תנאי, חבי הפעלה. בית המשפט ביקש מהמערער לפרט את נסיבותיו האישיות אולם הלה סירב.

בסופו של דבר, גזר בית המשפט קמא על המערער את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 4 חודשים; הופעלו שני מאסרים על תנאי (האחד לתקופה של 9 חודשים והשני לתקופה של 6 חודשים) וזאת בחפיפה מלאה. עוד קבע בית המשפט, כי תקופת המאסרים על תנאי תצטבר באופן חלקי בלבד (חפיפה של חודשיים) לתקופת המאסר שהוטלה, כך שבסה"כ הוטלו על המערער 11 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי.

8. המערער הגיש הודעת ערעור קצרה בה טען כי פסק דינו ניתן בהיעדר סמכות. במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו, בתאריך 10.7.14, הרחיב המערער וטען הן כי בית המשפט לענייני משפחה היה נעדר סמכות לאשר את מכירת הדירה וליתן את הצו שאסר עליו להיכנס לדירה; והן שבית המשפט קמא הינו נעדר סמכות מלדון בנושאים אלה.

9. יש לדחות את טענותיו של המערער, על שני החלקים.

10. לעניין טענת המערער כי בית המשפט לענייני משפחה נתן את החלטותיו שלא בסמכות – מדובר בטענות חסרות כל בסיס משפטי. המערער טען כי הסמכות בנדון היתה מסורה לבית הדין הרבני (ר' דבריו בעמ' 5, שורות 21-22 לפרוטוקול הדיון מתאריך 10.7.14); וכן חזר על טענותיו כי משלא נתן את הסכמתו למכירת הדירה למתלונן, הרי שבית המשפט לענייני משפחה היה נעדר סמכות לאשר את המכירה; ובהמשך נעדר סמכות להסמיך את כונס הנכסים למכור את הדירה.

בהקשר זה, אין לנו אלא להפנות לדבריו הנכונים והמבוססים של בית המשפט קמא בהקשר זה. למעשה, מנסה המערער (ולא בפעם הראשונה, כפי שנראה בהמשך) לתקוף בתקיפה עקיפה את החלטות בית המשפט לענייני משפחה. ואולם, כפי שציין בית המשפט קמא, אין מקום בנסיבות העניין לאפשר זאת (ועוד ר' לעניין דרכי התקיפה האפשריים בנוגע להחלטות לגביהן נטען כי ניתנו שלא כדין האמור ברע"פ 2413/99 גיספאן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה (4) 637; וכן רע"פ 4398/99 הראל נ' מ"י, פ"ד נד (3) 637). במילים אחרות, מקובל עלינו העולה מהכרעת דינו של בית המשפט קמא כי בנסיבות העניין, כל עוד לא בוטלו כדין (היינו, בבית המשפט) החלטות בית המשפט לענייני משפחה, הרי הן החלטות חוקיות לכל דבר ועניין.

ויובהר למען הסר ספק, שספק רב בעינינו באם טענותיו המשפטיות של המערער היו מתקבלות, אף לו נקט בהליכי השגה כחוק.

הוכח, ובדין נקבע הדבר, כי המערער היה מודע לאורך כל הדרך, להחלטות בית המשפט לענייני משפחה וכן לכל ההליכים שנגעו למכירת הדירה. נפנה בהקשר זה לניתוח העובדתי שנערך בהכרעת הדין וכן לקביעות המבוססות של בית המשפט קמא בהקשר זה.

הוכח, כי המערער ידע אודות כלל ההחלטות וכלל ההליכים אך בחר, במקום להשיג עליהן, לנקוט בפעולות של עשיית דין עצמית.

עוד נעיר, כי לא מצאנו על מה מבסס המערער את טענתו כי בית המשפט לענייני משפחה היה נעדר סמכות, מלכתחילה, לדון בענייני הדירה והדבר היה נתון (לשיטת המערער) לבית הדין הרבני בלבד.

זאת ועוד, טענתו של המערער כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בהקשר להסכם הגירושין שלו (אף כי בהקשר אחר במקצת) כבר נדונה במסגרת הליכים פליליים קודמים שהיו כנגד המערער. כך, במסגרת ע"פ (מחוזי חיפה) 3367/08 קרינסקי נ' מ"י, 10.9.08 (שלמען הסדר הטוב נציין כי שניים מחברי המותב הנוכחי ישבו בהרכב שנתן את אותו פסק דין), נדחתה טענת המערער כי לא הפר "הוראה חוקית" (בכך שנכנס לדירה בשנת 2005) חרף פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (שנתן תוקף להסכם הגירושין ושסומן בתיקנו כת/1). באותו עניין נקבע כי:"המערער והמתלוננת הסכימו כי ינתן נגד המערער צו מניעה שיאסור עליו כניסה לדירה, וברוח זו הגיעו הצדדים להסכמה, כאמור בסעיף 6.11 להסכם – הסכמה שקיבלה אישור ותוקף של פסק דין. בנסיבות שכאלה – אין ספק כי עסקינן ב"הוראה חוקית", כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין (כאשר המערער מודה כי נכנס לדירה). טיעונו של המערער כי אין מדובר בפסק דין ולפיכך לא הפר "הוראה חוקית", מהווה ניסיון התפלפלות לשמו, שאינו ראוי ואינו יכול לעמוד".

בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית המשפט העליון על פסק הדין לעיל נדחתה ובית המשפט קבע, בין היתר, כי:"יוצא אפוא, שצו המניעה אינו בא בגדר אותו הסדר כלכלי בין בני הזוג אלא נפרד לו ובעל תוקף של פסק דין מכאן שצו המניעה הינו "הוראה חוקית" אשר הייתה בתוקף בזמן הגשת כתב האישום, ואשר הופרה על ידי המבקש". (רע"פ 9392/08 קרינסקי נ' מ"י, 22.1.09). למען הסדר נבהיר, כי הצו אליו התייחס בית המשפט העליון הינו צו ההרחקה לו נתן בית המשפט לענייני משפחה תוקף בשנת 2004 (ושאסר על המערער להיכנס לדירה); בעוד שהצו הנוגע להליך שבפנינו, הינו זה שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה באותו הליך בשנת 2008. יחד עם זאת, המסקנה לעניין חוקיות שני הצווים ולעניין חוקיות פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הינה זהה.

11. המערער העלה טענה נוספת והיא כי בית המשפט קמא נעדר סמכות לדון בהליכים שהוגשו כנגדו, וזאת משום שכל האישומים כנגדו מבוססים, באופן כזה או אחר, על החלטות וצווים של בית המשפט לענייני משפחה. המערער הוסיף, כי לפי ס' 4 (ג) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, הנושא היחיד שבית המשפט השלום יכול דון, בהקשר לענייני משפחה, הוא מתן צו לפי חוק למניעת אלימות במשפחה. משכך, כאמור לעיל, לשיטת המערער לבית המשפט השלום לא היתה סמכות, מלכתחילה, לדון באישומים שהוגשו כנגד המערער.

גם טענה זו דינה להידחות. בית המשפט קמא לא דן בענייני משפחה, כהגדרתם בחוק. כתב האישום כנגד המערער ייחס לו עבירות פליליות של הפרת הוראה חוקית שאכן נוגעות להחלטות בית המשפט לענייני משפחה אך נושאם הוא עצם הפרת ההחלטות ולא ההחלטות לגופן. זאת ועוד, שאר העבירות בהן הואשם המערער (תקיפה, איומים וכד') מצויות בסמכותו של בית המשפט השלום ודומה שאין מקום להרחיב בנדון. המערער הפנה בהקשר זה לע"פ (מחוזי חיפה) 46323-02-10 אלמגיד נ' מ"י, 9.3.10 אולם מדובר בהוצאת דברים מהקשרם ודי אם נפנה בנדון להסברו של בית המשפט קמא (עמ' 67-68) המקובל עלינו, שם הוסבר מדוע אין כל קשר בין אותו פסק דין לענייננו.

12. לעניין טענות המערער כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא (בנדון, העלה המערער טענות בעיקר כנגד הקביעות הנוגעות לאישום מס' 1), לא מצאנו כי נפלה כל טעות בנדון. מדובר בקביעת ממצאי מהימנות לאחר שבית המשפט קמא שמע את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. נוסיף, כי בית המשפט נימק כראוי את ממצאיו ולא מצאנו כל סיבה להתערב בהם (ור' לעניין זה האמור בע"פ 3016/11 פלוני נ' מ"י, 3/9/13; ע"פ 9468/10 פלוני נ' מ"י 16.4.2012, פסקה 11).

13. אף כי המערער לא טען כנגד חומרת העונש, בחנו את גזר הדין ואת נימוקיו והגענו למסקנה כי אין כל מקום להתערבות. אין לנו אלא להסכים לאמור בגזר הדין כי מעשיו של המערער מבטאים זלזול בהחלטות שיפוטיות ומדובר במערער חסר גבולות שלא ירא מלנקוט באיומים ואלימות כדי להשיג את מטרתו. משכך, העונש שהושת על המערער בסופו של דבר לא רק שאינו חמור אלא אף מקל במידה רבה, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט קמא שהורה על חפיפה מלאה של שני המאסרים על תנאי שריחפו מעל ראשו של המערער וכן הורה על חפיפה חלקית של המאסרים על תנאי לעונש המאסר שהוטל עליו.

14. סוף דבר, אנו מורים על דחיית הערעור.

15. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו מסר המערער כי הוא מעדיף שפסק הדין יישלח אליו בדואר וזאת במקום שיובא לבית המשפט לצורך הקראת פסק הדין.

לכן, אנו מורים למזכירות לשלוח את פסק הדין למערער באמצעות שב"ס.

עותק מפסק הדין יישלח כמובן גם למשיבה.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים.