עסקינן בתביעה ובתביעה שכנגד על רקע עסקה למכירת רכב.

נתוני רקע וטענות הצדדים:

אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתאריך 22/4/08 רכש התובע מאת הנתבע 2 (להלן – "הנתבע") רכב מסוג וולוו שנת ייצור 95, מס' רישוי 94-409-08 (להלן – "הרכב") בתמורה לסך של 13,000 ש"ח.

כמו כן, אין מחלוקת של ממש כי באותה עת הרכב היה רשום על שם הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת"), אך בפועל הרכב היה בבעלותו ובחזקתו של הנתבע.

בהתאם לזיכרון הדברים אשר נחתם בין התובע לבין הנתבע, התחייב האחרון לבצע העברת בעלות על הרכב על שם התובע.

לטענת התובע, משחלפו חודשים רבים והרכב לא נרשם על שמו הוא ביקש לבטל את העסקה ואף החזיר את הרכב לידי הנתבע במקום מגוריו בכפר נחף, וזאת ביום 3/7/09.

התובע הוסיף, כי בדיעבד התברר לו, ומבלי שהדבר הובא לידיעתו בעת הרכישה, כי בשל חובות כספיים של הנתבעת נרשם עיקול על הרכב, וככל הנראה, עובדה זו היא אשר מנעה מהנתבע לבצע העברת בעלות על שמו.

בגדר התביעה דנן עותר התובע לחייב את הנתבעים בהשבת התמורה ששולמה, וכן בהשבת כל העלויות בהן נשא במסגרת התיקונים שביצע ברכב במהלך התקופה בה החזיק בו, והעלויות בגין הנפקת פוליסות ביטוח בתקופה הנ"ל ותשלום אגרה לשם חידוש הרישיון, וכן בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש.

הנתבעים הגישו כתב הגנה במשותף, ואולם הנתבע הוא זה אשר נטל חלק פעיל בהליכים.

לגופו של עניין, הנתבעים אינם מתכחשים לביצוע העסקה ופרטי העסקה כפי שצוין לעיל, והוסיפו, כי הרכב נמכר בסך הנ"ל אף שמחירו עפ"י המחירון עמד באותה עת על 33,000 ש"ח, וזאת מתוך התחשבות במכלול השיקולים, לרבות מצב הרכב עובר למכירתו. ויודגש בנקודה זו, כי לפי טענת הנתבעים, הרכב נרכש ע"י התובע לאחר שמכונאי רכב מטעמו בדק אותו.

הנתבעים הוסיפו כי התובע השתמש ברכב במשך 15 חודשים רצופים ללא כל תלונה מצדו לעניין אי רישום הבעלות ברכב על שמו, ורק בחלוף תקופה זו, ביום 3/7/09 הגיע התובע לכפר בו מתגוררים הנתבעים עם הרכב כשהמנוע מוציא עשן, והחנה אותו ליד ביתו של הנתבע ללא כל תיאום עמו.

לטענת הנתבעים, אי העברת הבעלות על שם התובע, אשר נבעה מהעיקול הזמני שרבץ על הרכב, לא מנעה מהתובע לעשות בו שימוש מלא. הנתבעים הדגישו, כי העיקול על הרכב הוסר ביום 15/2/09, קרי כחמשה חודשים לפני שהתובע ביקש לבטל את העסקה, ולכן מהלכיו של האחרון לשם ביטול העסקה היו שלא בתום לב.

לגרסת הנתבעים, חוסר תום ליבו של התובע מתחדד לאור העובדה, כי בחודשים בהם החזיק והשתמש ברכב הוא ביצע בו מספר עבירות תנועה ונסע בו בכביש 6, אלא שהדוחות והדרישות לתשלום האגרה הגיעו על שם הנתבעים ואלה נאלצו לשאת בהם מכיסם.

על אף האמור, משדרשו הנתבעים מהתובע להשיב להם את הכספים אשר שילמו כמפורט לעיל כתנאי לביטול העסקה, התובע סרב לכך, לקח את הרכב חזרה והגיש את התביעה.

לפיכך עותרים הנתבעים במסגרת התביעה שכנגד להשיב להם את כל הכספים אשר שילמו בגין קנסות ואגרות בכביש 6 העומדים על סך של 2,200 ש"ח, ולפצותם בסך של 10,000 ש"ח בגין עוגמת נפש.

דיון והכרעה:

בדיון אשר התקיים בפניי העידו התובע והנתבע, לאחר שהקדימו הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם.

במהלך הדיון, כל אחד מהצדדים חזר על עיקרי הגרסה המפורטת בכתבי הטענות ובתצהירים.

אקדים לומר, כי גם מעדות התובע עצמו התרשמתי שאי רישום הבעלות על שמו לא מנע ממנו לעשות שימוש מלא ברכב. אומנם התובע מסר בעדותו כי בעת שנודע לו שיש עיקול, הוא לא המשיך לנסוע עם הרכב "והרכב עמד בגלל העיקול", יחד עם זאת מתברר כי התובע רכש פוליסות ביטוח לכל התקופה שבה החזיק ברכב. עוד מתברר, כי התובע נסע מספר פעמים עם הרכב שבנדון 'בכביש 6', כפי שניתן ללמוד מהדרישות לתשלום האגרה שצורפו ע"י הנתבעים. ואם לא די בכך, הרי שהתובע ביצע עבירות חניה שונות באמצעות הרכב לאורך זמן, ומכאן אני למדה, שאי העברת הבעלות ברכב על שם התובע, לא מנעה ממנו לעשות ברכב שימוש מלא כמנהג בעלים לכל דבר ועניין.

יתרה מכן, מתברר שהעיקול אשר מנע מלכתחילה העברת הבעלות על שם התובע הוסר ביום 15/2/09, קרי כ-4 חודשים לפני שהתובע ביקש לבטל את העסקה, וברי אם כן, שמאותו יום לא היתה עוד כל מניעה מהעברת הבעלות על שמו. אלא שדווקא אז, בקש התובע משום מה לבטל את העסקה, ובמקום להגיש תובענה לסעד הצהרתי אודות היותו הבעלים של הרכב, הגיש התביעה דנן לביטול העסקה.

אומנם הנתבע הפר את התחייבותו על פי זיכרון הדברים, שבמסגרתו התחייב להעביר את הבעלות ברכב על שם התובע, יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי הפרה זו מצדיקה כיום ביטול העסקה, ובפרט לאחר שהוסרה המניעה ונסללה הדרך לרישום הבעלות על שם התובע.

במאמר מוסגר אעיר, כי על אף שהרכב נמכר לתובע על ידי הנתבע בזמן שהיה רשום עדיין על שם הנתבעת – נתון שהיה ידוע באותה עת לתובע לפי רישיון הרכב - הצדדים אינם טוענים לחוסר שיתוף פעולה מצד הנתבעת לשם ביצוע האקט הפורמאלי של העברת הבעלות.

זה המקום לציין, שמתעודת עובד הציבור אשר הוגשה ע"י משרד הרישוי מתברר, כי לאחר הסרת העיקול הקודם הוטל עיקול חדש ביום 6/9/09 בגין חוב למוסד לביטוח לאומי. לפי תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי מתברר, כי עיקול זה הוא בגין חוב של התובע ולא של מי מהנתבעים. ומכאן, שהעיקול החדש אינו מהווה מכשול מפני העברת הבעלות ברכב על שם התובע.

לא נעלם מעיניי, כי התובע התנגד במהלך הדיון לכל הרחבת חזית המתייחסת לניסיונם של הנתבעים לטעון כי העיקול החדש הוא בגין חוב שלו, ובית המשפט קיבל את ההתנגדות. יחד עם זאת, ראיתי לנכון לשוב ולהידרש לנושא זה מחדש לאחר שהצדדים העלו אותו בסיכומיהם. אבהיר, משטען התובע בסיכומיו כי טענת הנתבע לפיה הרכב מעוקל בשל חוב שלו (של התובע) אינה נכונה, הוא סלל את הדרך בפני הנתבעים להשיב לטענה זו, והנתבעים אכן צרפו לסיכומיהם תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, שלא זו בלבד שהיא מפריכה את טענת התובע כאילו מדובר בעיקול בגין חוב שלהם, אלא מאשרת את טענתם כי העיקול החדש הוא בשל חוב של התובע.

בנסיבות אלה, אין מקום לביטול העסקה ובפרט כאשר לא קיימת כיום כל מניעה מרישום הבעלות ברכב על שם התובע.

על אף כל האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובע אודות חששותיו במהלך כל התקופה שמא ייתפס הרכב בשל העיקול אשר הוטל בגין חובותיה של הנתבעת. סביר מאוד להניח, כי עיקול זה הטריד במידה מסוימת את מנוחתו של התובע, ולכן יש מקום לפסוק לו פיצוי מתון בגין עוגמת נפש.

בקשר לעלויות בהן נשא התובע לשם הנפקת פוליסות ביטוח, נחה דעתי שאין מקום להשיב לו עלויות אלו, ולו מן הטעם הפשוט כי הפוליסות שרכש היו קצרות מועד והן שמשו אותו במהלך התקופה בה עשה שימוש ברכב.

באשר לתיקונים - הטיפול הראשון שנעשה ע"י התובע היה החלפת מצבר אחרי כ-8 חודשים מיום רכישת הרכב, קרי בעיצומה של התקופה שבה השתמש ברכב. כך הוא הדבר ביחס לתיקון תיבת ההילוכים אשר בוצע אחרי למעלה משנה מיום הרכישה. במצב דברים זה אני קובעת, כי תיקונים אלה נעשו ע"י התובע במהלך השימוש השוטף ברכב ולמטרה זו, ולכן אין הצדקה להשיב לו הוצאות אלה.

אעיר, כי לא צורפו מסמכים אודות החלפת צמיגים, ואולם בהנחה כי התובע אכן החליף צמיגים כפי שטען, מסקנתי לגבי יתר התיקונים תקפה גם לעניין זה.

מכל מקום, משלא מצאתי הצדקה עניינית לביטול העסקה, ובשים לב לעובדה כי הרכב נמצא בידי התובע עד היום, אין מקום לשפות אותו בהוצאות אלה.

לסיכום, אני דוחה את התביעה לביטול העסקה ולהשבת הסכומים בהם נשא התובע בעבור ביטוח הרכב, תיקונו וחידוש הרישיון. ואולם, אני מוצאת מקום לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בשל הפרת התחייבותו של הנתבע עפ"י זיכרון הדברים, כפי שציינתי מקודם, ועוד אחזור לכך בהמשך.

אעבור כעת כדי לדון בטענות הנתבעים במסגרת התביעה שכנגד.

הנתבעים טענו כי על התובע להשיב להם את כל הסכומים אשר שילמו כקנסות או כתשלומי אגרה עבור נסיעות בכביש 6, בגין שימוש של התובע ברכב – תשלומים העומדים על סך של 2,200 ש"ח.

כמו כן עותרים הנתבעים לחייב את התובע לשלם להם פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 10,000 ש"ח בשל החזרת הרכב והשארתו בחנייה הפרטית של הנתבע ללא כל סיבה מוצדקת.

בנסיבות המקרה שלפניי אני בדעה, כי אין מקום לחיוב התובע בתשלום פיצויים למי מהנתבעים בגין עוגמת נפש, ולו מן הטעם כי הנתבע הפר את התחייבותו עפ"י זיכרון הדברים, לדאוג להעברת הבעלות ברכב על שם התובע.

לעומת זאת, אני מוצאת כי על התובע לשפות את הנתבעים בגין הסכומים אשר שילמו במקומו עבור קנסות ואגרות שהוטלו בתקופה שבה עשה שימוש ברכב, שלגביהם התובע לא העלה טענת הגנה של ממש. אלא שבאיזון הראוי אני קובעת, כי סכום זה, המגיע לסך נומינלי של 2,200 ש"ח, יעמוד כנגד הסכום שעל הנתבעים לשלם לתובע בגין עוגמת נפש, כפי שציינתי מקודם.

יוצא אפוא, כי החיובים הנ"ל מתקזזים אחד כנגד השני.

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה והתביעה שכנגד.

בשולי פסק הדין, ועל מנת לחסוך הליכים נוספים למקרה שהצדדים לא ישתפו פעולה ביניהם, אני מתירה לתובע לפנות למשרד הרישוי על מנת להעביר את הבעלות ברכב שבנדון על שמו תוך הצגת פסק דין זה. לשם כך, ובהנחה שלא התווספו עיקולים נוספים בגין חובות של הנתבעת, ובשים לב לעובדה כי העיקול שנרשם ביום 6/9/09 הינו עיקול בגין חוב של התובע – אני מורה למשרד הרישוי לבצע את העברת הבעלות ברכב על שם התובע.

כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול, 11 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.