21 אוקטובר 2014

פתיח

1. עניינה של תובענה זו בשאלה, האם זכאי התובע, מר סעיד כנעאן (להלן: התובע), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה - בגין תקופת עבודתו בנתבעת, מפעל מתכת חניתה בע"מ (להלן: הנתבעת ו/או החברה), ונסיבות הפסקתה: פיצוי על פיטורים שלא כדין - לטענתו; גמול "שעות נוספות" - בארץ ובחו"ל; פדיון חופשה; ופיצויים מוגדלים, כמו שניתנו לעובדים בהסכם קיבוצי.
2. נכריע תחילה בשאלת נסיבות פיטורי התובע, ולאחר מכן נבחן את הזכויות הכספיות השונות, כפי שנתבעו.

נבהיר כבר עתה, כי סעדים שהתובע לא תבע או לא כימת בתביעתו, מראש, כגון: פיצוי על "העדר שימוע" ועל "נזק לא ממוני" - אך, דרש אותם בסיכומיו - לא ייענו. התובע ביקש להסתמך על מקרים בהם בית-דין פסק פיצוי כספי, על אף שלא נתבע, ברם, צודקת הנתבעת בטענתה, כי היה זה עת נתבע סעד של השבה לעבודה, שנדחה, ותחת זאת, פסק בית-הדין, מיוזמתו, סעד כספי חלופי;^[1] בעוד שהתביעה שלפנינו כולה עוסקת בפיצוי כספי, שהתובע סבר שמגיע לו עקב הנסיבות בהן הסתיימו יחסי העבודה, ומכאן - שהיה עליו להידרש לכל סוגי הפיצוי הראוי - לדעתו - ולכמתם, מלכתחילה. במיוחד כך, כאשר בא-כח התובע הצהיר, מפורשות: "אנחנו לא תובעים פיצוי על העדר שימוע, אבל עובדתית הנושא עלה בכתב התביעה" [עמ' 37, ש' 16], משמע - ויתרו על סעד כזה.

עובדות

1. בדיון המוקדם הוסכמו מספר עובדות [עמ' 1, ש' 11 ואילך]. לאחר ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, לרבות סיכומי תשובה מטעם התובע, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן - אנו קובעים את העובדות הרלבנטיות, כדלקמן:
2. הנתבעת הינה חברה בע"מ, אשר עיקר עיסוקה בייצור כלי חיתוך לתעשיית העיבוד השבבי, לצרכי ייצוא ולצרכי השוק המקומי;
3. ביום 1.3.83 החל התובע לעבוד בשרות הנתבעת, כעובד חודשי, בתפקיד איש מכירות של מוצרי החברה במזרח הרחוק;
4. מתחילת עבודתו בנתבעת הועסק התובע בתנאי ההסכם הקיבוצי - שחל בה, ככלל, על עובדי הייצור - וזאת, עד ליום 31.12.03;
5. החל מיום 1.1.04 המשיך התובע לעבוד בחברה על-פי הסכם עבודה אישי, כפי שהועסקו בנתבעת מרבית העובדים, שאינם עובדי ייצור (עובדי מחקר ופיתוח, עובדי ההנהלה ואנשי המכירות) [הסכם העבודה האישי - תצהירו, ת/1, נספח ג' (להלן: ההסכם האישי)];
6. התובע היה עובד במשכורת - כשסיים לעבוד על פי הסכם קיבוצי עמד שכרו על כ-9,000 ₪, לחודש, ועם המעבר להסכם האישי עמד שכרו החודשי על סך כ-13,800 ₪; במועד סיום העבודה עמד שכרו על 20,250 ₪;
7. יחד עם ההעלאה המשמעותית בשכר החודשי זכה התובע, לפי ההסכם האישי, גם בהטבות נוספות, כגון: רכב צמוד, הוצאות רכב ועוד;
8. הוסכם בדיון המוקדם, כי במעבר מהעסקה לפי תנאי הסכם קיבוצי להסכם האישי - "נמחקו לתובע 323 שעות בכפוף לטענה כי שעות אלה הומרו בשכרו של התובע" [עמ' 1, ש' 14].

ההתייחסות בנקודה זו היתה לשעות חופשה צבורה, אשר עמדו, עובר למעבר להסכם האישי, בחודש 12/03, על 1,177 שעות. לטענת התובע - בחודש 1/04 הן הועמדו על 854 שעות ומדובר בהפחתה חד-צדדית של 323 שעות ממכסת החופשה הצבורה [ת/1, ס' 50-49, ונספחים י"א-י"ב, שם]; בעוד שלטענת הנתבעת - הואיל ועסקינן בשעות חופשה צבורה, מעבר למכסה הניתנת לצבירה לפי חוק חופשה שנתית, אשר המעסיק זכאי גם למחקה, הוסכם עם התובע שמכסת החופשה שנצברה תמשיך לעמוד לזכותו לפי ערכה הכספי ביום המעבר מההסכם הקיבוצי להסכם האישי, ולכן הומר השווי הכספי של שעות החופשה הצבורה, לפי השכר על-פי ההסכם הקיבוצי, למספר שעות לפי השכר המעודכן, על-פי ההסכם האישי, הכל - כאמור בזכרון דברים שנחתם בין הצדדים, ביום 11.1.04, עובר למעבר להסכם האישי [נספח ב' לכתב ההגנה (להלן: זכרון הדברים)].

1. בשנת 1998 נרכשה החברה ע"י חברת קנמטל (להלן: קנמטל), שהינה חברה רב לאומית, שהעסיקה כ-13,000 עובדים ב-60 מדינות שונות וב-80 מרכזי יצור ופיתוח. קנמטל פרוסה בכל העולם ומחולקת, בפועל, לשלושה מרכזים עסקיים עיקריים: ארה"ב, אירופה ואסיה-פסיפיק;
2. קנמטל עוסקת בעיקר בשני תחומים: ייצור כלי עיבוד שבבי, וחלק עיקרי ממכירות חטיבה זו מופנה לשוק הרכב העולמי (לחטיבה זו שייכת הנתבעת), וכן עוסקת קנמטל בתחום התשתיות והמחצבים;
3. בסוף 2006 תחילת 2007, עקב שינוי ארגוני בקנמטל, הוחלט להעביר את אנשי המכירות של הנתבעת, ובכללם התובע ואיש מכירות נוסף, מר מיכאל סגל (להלן: סגל), לעבוד תחת הנהלת מרכז אסיה-פסיפיק. מאז, נוהל התובע ע"י מר סטנלי צ'ו (להלן: מר צ'ו) והיה כפוף למחלקת משאבי אנוש באסיה-פסיפיק;
4. עד תחילת שנת 2009 הייתה בנתבעת מחלקת מכירות, שמכרה את מוצריה ברחבי העולם וכללה את התובע ועוד שני עובדים. כחלק מתפקידו, נהג התובע לנסוע למדינות המזרח הרחוק ולמכור שם את מוצרי הנתבעת. בנסיעותיו היה התובע אדון לעצמו, נפגש עם לקוחות החברה ועסק בפעילות שיווקית, לפי תכנית עבודה שבנה לעצמו, תוך תיאום עם הממונה עליו;
5. במהלך שנת 2008, עקב משבר כלכלי עולמי, חלה ירידה חדה בפעילות קנמטל. חלק ניכר מעסקיה, בתחום ייצור רכיבים לתעשיית הרכב, שנפגעה קשה במשבר, נפגעו באופן משמעותי. בתקופת משבר זה צנח שווי המניה של קנמטל בכ-75%;
6. המצב חייב צעדי צמצום והתייעלות ובמסגרתם הוחלט בקנמטל על פיטורי למעלה מ-1200 עובדים, בעולם, ובכללם כ-100 עובדים בנתבעת. בנוסף, החליטה קנמטל לאחד את פעילות המכירות של החטיבות השונות, כך שלא יהיה איש מכירות המוכר רק את מוצרי הנתבעת (כפי שהיה התובע), אלא, כל איש מכירות ימכור את כלל מוצרי קנמטל ברחבי העולם.
7. על מנת לחסוך עלויות החליטה קנמטל, כי אנשי המכירות במזרח הרחוק יהיו עובדים מקומיים, המכירים את השוק המקומי וזמינים לו באופן מיידי, ולא עובדים הצריכים לטוס במיוחד לכל פגישה;
8. משיקולים אלה נשקל סיום עבודתו של התובע בנתבעת וביום 21.1.09 הוא זומן לפגישה אצל מנהל משאבי אנוש בנתבעת, מר רונן ברקוביץ (להלן: ברקוביץ), אשר הוגדרה: "שימוע טרם קבלת החלטה בדבר סיום העסקתך עקב צימצומים" [ת/1, נספח ד']. כנימוק לכוונה לסיים את העסקת התובע צויינה העובדה הבאה: "לאור הירידה החדה בהיקף ההזמנות מלקוחות, אשר הינה תוצאה ישירה מהמשבר הכלכלי העולמי, נאלצת החברה לנקוט בצעדי התייעלות וצמצום כח אדם. ..." [ההזמנה הנ"ל, ס' 1].
9. בשיחה שהתקיימה עם התובע, באותו יום, במשרדו של ברקוביץ, נכחו - טלפונית, באמצעות רמקול - גם מר טיילר, מנהל ההפצה במזרח הרחוק, מר צ'ו וגב' טנג טנג, מנהלת משאבי אנוש במרכז אסיה-פסיפיק של קמנטל. הוסבר לתובע, כי הנימוק לשקילת פיטוריו הוא צמצומים עקב ירידה בהזמנות, ונשמעה תגובתו, כי היה במשך שנים עובד טוב ומתנכלים לו ["פרוטוקול שימוע לפני פיטורים" - ת/1, נספח ה'];
10. ביום 1.2.09 נמסרה לתובע הודעה על סיום העסקתו, ביום 30.4.09, לאחר שלושה חודשי הודעה מוקדמת, לפי ההסכם האישי [הודעת הפיטורים - ת/1, נספח ו'], אך, הוא לא נדרש לעבוד בתקופה זו;
11. ההחלטה לסיים את העסקתו של התובע בנתבעת נבעה משיקולי התייעלות כלכלית;
12. במפעל הנתבעת בישראל הועסקו, בתחילת שנת 2008, כ-325 עובדים. במועד הגשת התביעה הועסקו שם 213 עובדים, בלבד.
13. לאחר שמחלקת המכירות בנתבעת נסגרה התבצעו המכירות של מוצרי הנתבעת ע"י עובדי קנמטל ברחבי העולם, כחלק ממכירת כלל המוצרים של קנמטל, לא נקלט עובד אחר לביצוע תפקידו של התובע;
14. בנוסף ל-3 חודשי "הודעה מוקדמת" שולמו לתובע פיצויי פיטורים, כחוק;
15. מר סגל התפטר מעבודתו בנתבעת כבר בחודש 11/08, לפני ההחלטה על פיטוריו של התובע; גם במקומו לא נקלט עובד אחר;
16. במועד פיטוריו היה התובע בן 54 שנים;
17. התביעה דנן הוגשה ביום 29.7.09 והתובע לא ביקש השבה לעבודה.

דיון והכרעה

1. נקדים ונאמר, כי בכל הקשור להפסקת יחסי העבודה העדפנו את תמונת המצב שהציגה הנתבעת על פני טענותיו של התובע, שרובן היו בגדר תחושות אישיות, לא מבוססות. התרשמנו, שהפערים בתפישת המצב העובדתי נבעו - בין השאר - מהבדלי תרבות, בין עולם העבודה הישראלי לבין דפוסי עבודה סיניים, דבר שהביא להערכות שונות את עבודת התובע על-ידו לעומת הממונה עליו, מר צ'ו; כך, למשל - התובע רואה בכך שהשיג 98% מיעדי מכירות, כעמידה ב-100% מהנדרש ממנו, וב-94.3% כהשלמת 95%, בעוד שמר צ'ו הדגיש, שאין במספרים שאינם מגיעים למלוא השיעור של 100% או 95% משום עמידה ביעדים אלה. לאור האמור, דחינו את התביעה - בכל הסעדים שנתבעו עקב הפיטורים.

יחד עם זאת, מצאנו, כי הנתבעת חטאה בחישוב הכספי שערכה, בגמול "שעות נוספות" בארץ - ובו קיבלנו את התביעה, אף אם לא במלוא הסכום שנתבע; בין היתר, בהתחשב במגבלת התיישנות זכות התביעה. להלן יובאו נימוקינו.

נסיבות הפיטורים

1. עיקר טענות התובע, בנושא הסיבה לפיטוריו, הופנה כלפי מר צ'ו. מר צ'ו היה אחד משני המצהירים מטעם הנתבעת ולאחר שהתייצב פעם אחת בפנינו, בה לא ניתן היה לחוקרו, עקב אי זימון מתורגמן לאנגלית וסרוב באי-כח התובע להיעזר בעו"ד של הצד שכנגד - שלא נטל חלק פעיל בחקירה - נדחתה חקירתו הנגדית ונשמעה, בסופו של יום, באמצעות "וידאו קונפרנס".
2. במועד חקירתו הנגדית כבר לא היה מר צ'ו עובד של קנמטל. הההעדה באמצעות וידאו היתה בהירה, מר צ'ו העיד בצורה קוהרנטית, חזר על האמור בתצהירו, בו דחה אחת לאחת את טענותיו האישיות של התובע כלפיו [נ/2א', באנגלית, ותרגום לעברית - נ/2ב'], ועמד על כך שלא היה שיקול אישי בפיטורי התובע וההחלטה היתה גלובלית והתקבלה בדרג גבוה יותר [עמ' 29, ש' 30-21].
3. התובע חזר שוב ושוב על הטענה, כי לא היה סביר להגדיל את יעדיו לשנת 2008, במקביל למשבר עולמי, ברם - היעדים והבונוסים לא התייחסו לשנה קלנדרית, אלא, לשנה פיסקאלית של החברה, המתחילה ב-1 ביולי בשנה הקודמת ועד ליום 31 ביוני לאחריו. משמע, השנה הכספית של 2008 היתה, הלכה למעשה, מיום 1.7.07 ועד 31.6.08 1[ראו: מסמך PPM, שצרף התובע - ת/1, נספח ז'4 - ממנו ניתן ללמוד, כי הרבעון הראשון של אותה שנה היה "July - Oct 2007" והרבעון האחרון היה "till June 2008 ...". מכאן, שהיעדים לשנת 2008 נקבעו עוד לפני המשבר העולמי של אותה שנה (2008). מר צ'ו העיד, כי יעדים כאלה, ואף למעלה מהם, נקבעו לרבים מהעובדים באסיה-פסיפיק וגם הם לא השיגו אותם, והוא בכללם [עמ' 25, ש' 8-6]. אין לנו סיבה לפקפק בנתון זה, מה גם, שמעולם לא נטען שהסיבה לפיטורי התובע היא אי העמידה ביעדים אלה.
4. לא זו אף זו, למרות שמבחינת מר צ'ו התובע לא עמד במלוא היעדים שהוצבו לו גם בשנה שקדמה לכך - 2007 - הוא החליט לאשר לתובע את מלוא הבונוס [תרגום תצהירו לעברית - נ/2(ב), ס' 6; עדותו - עמ' 26, ש' 17-8]. אישור זה סותר את טענת התובע על התנכלות מצידו כלפיו, וכבר ציינו את ההבדלים בין הערכת התובע את ביצועיו לבין התייחסות מר צ'ו, למספרים השונים.
5. למרות טענת התובע, כי פיטוריו נגועים גם באפליה מצד מר צ'ו, עקב מוצאו הערבי [ס' 27 לתביעה; ת/1, ס' 33-32] - לא הוצגה למר צ'ו שאלה, כלשהי, בכיוון זה. הדבר מלמד על אי רצינות הטענה מצד התובע, שנטענה בעלמא, ואף לא טרחו לכמת מראש סעד בגינה, ככזו, ואנו קובעים - שלא היה בה ממש. גם בזאת יש כדי להעדיף את עדויות עדי הנתבעת על פני עדות התובע.
6. טענות התובע, בדבר העדפת סגל על פניו, ע"י מר צ'ו, אינן רלבנטיות, משעה שאין חולק, כי בעת פיטוריו כבר לא היה סגל עובד הנתבעת. להאשמת התובע את מר צ'ו, כאילו החליט לפטרו ולהעביר את תפקידיו לסגל, דבר שלא יצא לפועל בשל התפטרות סגל [ס' 29 לתביעה; ת/1, ס' 35] - לא הונח כל בסיס ואף היא נותרה בגדר טענה בעלמא.
7. זאת ועוד, החברה לא גייסה אף עובד אחר, במקום התובע, ואף לא העבירה עובד אחר למלא את מקומו שלו, או של סגל, שהיה מקבילו של התובע והתפטר כבר בחודש נובמבר 2008, כ-3 חודשים לפני ההחלטה על פיטורי התובע.
8. שוכנענו, כי הירידה החדה במספרי עובדי החברה נבעה ממשבר כללי בעיסוקיה של חברת קנמטל העולמית, ובכלל זאת גם צמצום פעילות של הנתבעת עצמה, שהביא לפיטורי כמאה עובדים, ובהם התובע, מסיבה עניינית.
9. לא למותר לציין, כי גם טענתו של התובע, כי מר צ'ו "נהג להשמיץ ולקלל אותי בשיחות טלפון וגם בפגישות שהתקיימו ביננו ..." [ת/1, ס' 36ד'], נאמרה בכלליות ולא הובאה בפניו בחקירתו, לתגובתו, למעט לעניין פגישה מסויימת באוסטרליה; אולם, בניגוד לנטען בתצהיר התובע, כאילו מר צ'ו השפיל אותו באותה שיחה באוסטרליה וכינה אותו "אדם אידיוט ומטומטם" [ת/1, ס' 36ה'], הנה, בחקירה הנגדית הוצג למר צ'ו, כי בפגישה באוסטרליה הוא העיר לתובע "שהוא עייף בגלל הגיל" [עמ' 26, ש' 33], והדברים מדברים בעד עצמם. הכחשתו של מר צ'ו את המיוחס לו על-ידי התובע, מקובלת עלינו, גם נוכח התרשמותנו, כי מבין השניים, מי שמתנהל שלא בעדינות וחוטא, לעיתים, בגסות רוח הוא התובע, דווקא [וראו - החלטתנו מיום 17.5.12, בה הערנו לתובע להימנע מהערות אישיות, אחרי שתחת להשיב לשאלה שנשאל, ענה לבאת-כח הנתבעת: "תהיי חכמה קצת"; עמ' 11-10 לפרוטוקול].
10. לא זו אף זו - למרות שהתובע טען, כי שמע התבטאויות של מר צ'ו עליו מפי אדם אחר, מר מיכאל לפידות [ת/1, ס' 36ו'], הוא לא הביא את מר לפידות כעד מטעמו והכביר מילים על העדר עדים מטעם הנתבעת. המחדל כאן בעוכריו.
11. לטעמנו - התובע לא הוכיח, כי נפל שיקול זר בהחלטה על פיטוריו, מסיבות של ירידה בהיקף ההזמנות של הנתבעת ושינוי דפוסי שיווק המוצרים. ויודגש, התובע ניסה לבסס את טענתו לפיטורים שלא כדין, רק על התנהגותו של מר צ'ו כלפיו, הנגועה במניעים פסולים [ס' 30-21 לתביעה; ת/1, ס' 36-32]; כשם שלא עלו בתביעה, או בתצהיר התובע, טענות בדבר "העדר שימוע", אף לא נזכרו שם טענות אודות אי הצעת תפקיד חלופי, משכך - אין לבוא בטרוניה לנתבעת, על שלא פרטה הצעות שהוצעו לתובע, ויש לדחות את נסיונו המאוחר, בסיכומיו, להצביע על תפקידים חלופיים ראויים [ס' 103-102, שם]. כמו כן, אנו מאמינים לעד הנוסף מטעמה, ברקוביץ, כי במסגרת שיחות שהיו לו עם התובע, עובר לסיום עבודתו בחברה, ציין התובע באזניו "לפחות שתי הצעות שהוצעו לו ..." [עמ' 39, ש' 12]. עקב חלוף הזמן לא זכר ברקוביץ את פרטיהן, ברם, זכר לקיומן ניתן למצוא בהודעה ששלח, בשעתו, לגב' טנג טנג, אותה הגיש התובע [ת/4], וממנה עולה, כי התובע סבר שלא היו הצעות ראויות. הואיל והתובע לא תקף זאת בעיתו ולא תבע סעד ספציפי, בנושא זה - לא נמשיך להידרש אליו.
12. משלא הוכחו הטענות על פיטורים שרירותיים, או שיקולים זרים בפיטורי התובע - נדחית תביעתו לפיצוי בגובה המשכורות שהיה אמור לקבל עד הגיעו לגיל פרישה, אותה העמיד על סך כ-3 מליון ₪.
13. גם טענתו של התובע, כי הופלה לרעה לעומת סגל, בגובה השכר שקיבל במהלך עבודתו - דינה להידחות, הן משום שפרט לציון יבש של הטענה [בס' 56 לתביעה, תוך חזרה עליו בתצהיר - ת/1, ס' 62], לא ניתנו פרטים ולא הוצגה ראיה לכך, והן משום שהתובע חתם על הסכם אישי, אשר כשמו כן הוא. התובע הסכים על תנאיו, המיוחדים לו, בתחילת שנת 2004 ואין כל הצדקה לפתוח את הנושא, לראשונה, בתביעה לבית-הדין בשנת 2009, מבלי שקדמה לכך פניה, כלשהי, לנתבעת, לשם שינוי התנאים, בהשוואה לעובד אחר.
14. עוד לא הונח בסיס לתביעה, להעניק לתובע פיצוי נוסף, בשיעור 200%, כפי שניתן - לטענתו - לעובדים בתנאי הסכם קיבוצי [ס' 64 לתביעה; ת/1, ס' 64].

נראה, כי לא למותר להזכיר, שמשעה שעבר התובע להעסקה לפי תנאי ההסכם האישי, מספר שנים לפני סיום העסקתו בנתבעת, אין עוד תחולה עליו להסכמות אליהן הגיעה הנתבעת, בהסכם קיבוצי כזה או אחר, עם ארגון העובדים המייצג את עובדיה המאורגנים, הממשיכים להיות מועסקים בתנאי ההסכם הקיבוצי, להבדיל ממנו. בעת המעבר לתנאי ההסכם האישי עלה שכרו של התובע והיה בשיעור של קצת יותר מ-150%, לעומת שכרו לפי ההסכם הקיבוצי (וזכה לעוד הטבות נילוות); על כן - לא מדובר בעובדים שהועסקו באותם תנאים ואין לקבל את טענת התובע, כי הופלה לרעה, לעומת העובדים הללו, וברי, כי עניין לנו - לכל היותר - באבחנה מותרת.

1. לפי סיום פרק זה נציין עוד, כי גם טענת התובע, שמגיעה לו תרופה בגין הפרת חוזה העבודה עימו, עקב נכות, הואיל ונקבעה לו ע"י המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה, בשיעור 30%, דבר המצמצם את סיכוייו למצוא עבודה [ס' 66 לתביעה ואילך; ת/1, ס' 72-70] - הינה חסרת עיגון, באשר הפגיעה הנזכרת הינה משנת 1976, עובדה שלא מנעה מהנתבעת לקבל את התובע לעבודה אצלה, ולהעסיקו משך שנים רבות.
2. אחרי כל אלה - הצעת הנתבעת לשלם לתובע סכום נוסף, כנגד חתימה על ויתור תביעות [ת/1, ס' 55-54], אינה יכולה להיות מושווית לתנאים שהוסכמו עם עובדים שהמשיכו להיות מועסקים בתנאי הסכם קיבוצי, ואיננו מקבלים את טענות התובע, כי זו דוגמה לאפלייתו לעומתם.

שעות נוספות בארץ

1. התובע טען - כי מאז שנת 1992 ועד סוף חודש 12/03, מועד העברתו לעבוד בתנאי ההסכם האישי, נהגה הנתבעת להפחית מדי חודש בחודשו 10 "שעות נוספות" מתוך סה"כ שעות עבודתו באותו חודש [ת/1, ס' 38]; לטענתו - מגיע לו, עקב כך, תשלום "סך 79,110 ש"ח, בתוספת פיצויי הלנת שכר ו/או הפרשי הצמדה וריבית כחוק." [ת/1, ס' 40]. הנתבעת, מנגד, טענה - כי התיישנה כל תביעה לתקופה שקדמה ליום 29.2.14 (7 שנים לפני התביעה), ואם ייפסק שמגיע לתובע תשלום, בתקופה שלא התיישנה, הוא רק 11,230 ₪ [נ/3, ס' 42-39].
2. טענת "התיישנות" זכות התביעה מקובלת עלינו. לא מצאנו עיגון לטענת התובע, כי מאחר שעובד נוהג להימנע מלהגיש תביעה, כל עוד נמשכים יחסי העבודה, יש להתעלם מהוראות חוק ההתיישנות ולהתיר לו לתבוע זכויות מתחום משפט העבודה רק לאחר סיום עבודתו, גם בגין תקופות העולות על 7 שנים לפני הגשת תביעתו לערכאות. הצעות חוק, ברוח זו, שלא התגבשו לחקיקה - אינן מחייבות; ולמרות הפסיקה, אליה הפנו בסיכומי התובע - לא מצאנו שמדובר כאן בנסיבות חריגות, המצדיקות התעלמות מהוראות חוק מפורשות, נהפוך הוא, ההפחתה הנטענת בוצעה לאחר הסכמה שנחתמה בין הצדדים [נ/1], ואף אם אין בכך כדי להכשיר ויתור על זכות קוגנטית, כפי שנסביר מיד, העובדה שהתובע כלל לא הזכיר הסדר זה, שעלה רק במסגרת חקירתו הנגדית, מצביעה על התנהגות בעייתית גם מצידו.
3. בכתב התביעה - שהוגש, כזכור, בחודש 7/09 - הסתפקו בהצגה לאקונית של הטענה, כי מאז שנת 1992, קרי - כ-17 שנים קודם לכן, הפחיתו מדי חודש 10 "שעות נוספות" משעות העבודה החודשיות של התובע ותבעו גמול תמורתן [שם, ס' 34-32, סה"כ 9 שורות]; לא ניתן הסבר מדוע, ברם, גם לא נטען שהתובע התרעם על כך במהלך השנים ונענה בדרך זו או אחרת. כל שהוסיפו בתצהיר התובע, בנקודה זו, היה תיאור זה [ת/1, ס' 39]:

"יודגש כי, למרות שברשימת השעות הנוספות שצורפה לכל תלוש שכר הופיע מספר השעות הנוספות שביצעתי בפועל, בתלוש השכר המתייחס לאותו חודש נרשם מספר השעות פחות (10) שעות."

1. לעומת זאת, גם בכתב ההגנה לא נפרשה תמונה עובדתית, בהקשר זה, והסתפקו בהעלאת טענות משפטיות, בדבר התיישנות זכות התביעה ואופן חישוב הגמול, אם ייקבע שמגיע לתובע תשלום [ס' 52-48, שם], עליהן חזרו, כמעט באותן מילים, גם בתצהיר ברקוביץ [נ/3, ס' 42-38]. והנה, בעת חקירתו הנגדית של התובע הציגו בפנינו, לראשונה, מסמך מיום 24.8.92, החתום ע"י התובע, מנהל כח-אדם בנתבעת ומנהל המחלקה, הקובע שהחל מחודש 8/92 ינהגו כך:

"עד 10 שעות נוספות ראשונות לא ישולם לסעיד [התובע] תשלום עבורם והם נכללים בשכר הבסיסי."

1. התרנו חקירה על המסמך והגשתו במועד המאוחר בו נחשף לנו [נ/1 - החלטה מיום 17.5.12, עמ' 9], מאחר שהתובע אישר חתימתו עליו והוא גולה בין הצדדים במסגרת גילוי מסמכים, ואולם, ההסדר הגלום בו - לפיו, התובע יקבל גמול "שעות נוספות" רק מהשעה ה-11 ואילך - מנוגד לאיסור שכר כולל, הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, הקובע:

"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות ... - רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לעניין זה על ידי שר העבודה."

1. לפני ההסכם האישי חל על התובע חוק שעות עבודה ומנוחה. אף אם נתעלם מהשתיקה אודות נסיבות חתימת המסמך נ/1, בכתבי הטענות ובתצהירים - דבר שאנו רואים בו טעם לפגם, משני הצדדים - משלא מדובר בהסכמה קיבוצית, ומשאין אישור של ההסכם ע"י השר, חתימת התובע אינה מבטלת את הוראות החוק. אכן, השלמתו עם המצב במשך יותר מ-11 שנים, עד המעבר לתנאי ההסכם האישי, ובמשך עוד יותר מ-5 שנים עד הגשת התביעה, יכולה להשליך על האופן בו ראו הצדדים את ההסכמה ביניהם, ברם, לא מעבר לכך.
2. בחקירתו הנגדית העלה התובע, לראשונה - בעקבות הגשת נ/1 - את הטענה, כי היה פונה למנהל שלו ולכח אדם, בגלל ש"מורידים" לו 10 שעות נוספות כל חודש, כדבריו. איננו מאמינים לתיאוריו - שלא נזכרו בתביעה ובתצהירו, למרות שנושא זה היה בין רכיבי התביעה הספציפיים - כאילו היה יושב מול מנהל משאבי אנוש, בא בטרוניה על ההפחתה בשכר והלה לא היה מתייחס ולא אומר מילה [עמ' 7, ש' 21 - עמ' 8, ש' 5], והכל משך למעלה מ-10 שנים. אבל, למרות חוסר אמון זה - עובדה היא, שכללו בשכר הבסיסי של התובע תמורה עבור 10 "שעות נוספות", שלא כדין.
3. בהתחשב במגבלת התיישנות התביעה, נוכח מועד הגשתה - על הנתבעת לשלם לתובע תמורה עבור 10 שעות עבודה נוספות בחודש, לתקופה של 17 חודשים.
4. אשר לערכן של השעות שלא שולמו - הנתבעת טענה, שיש לחשבן לפי 125% [נ/3, נספח א'], ולא לפי 150%, כפי נתבע; איננו מקבלים טענה זאת במלואה.

אמנם, נראה שההפחתה היתה של 10 השעות הנוספות הראשונות, אשר תמורתן אמורה לחשב לפי 125% ערך שעה, אבל - הדבר הביא לכך שהשעות הנוספות "הראשונות", בשיעור 125%, חושבו מהשעה ה-11 ואילך ומכאן, שהוספת עוד 10 שעות עבודה לחודש יכולה היתה להיות, תיאורטית, לפי שיעור של 125% או 150%, תלוי בהיקף ההעסקה היומי המצטבר.

מאחר שחישוביהם של שני הצדדים, ברכיב זה, אינם מספקים - התובע תבע 150% גם עבור תקופה שהתיישנה בה זכות התביעה והנתבעת ערכה חישוב לפי 125% ערך שעה, בלבד - אנו סבורים, כי האיזון הנכון יהיה להוסיף לסכום הקרן, לפי חישובי הנתבעת, עוד 12.5% [מחצית ההפרש שבין 125% ל- 150%].

התוצאה היא, כי לתובע מגיעים הפרשי גמול עבודה ב"שעות נוספות" בסך 12,578 ₪ [11,230 ₪X 112.5% = 12,578 ₪ (בעיגול)]. נוכח חילוקי דעות של ממש בדבר עצם החוב, בהתחשב בהסכמה עם התובע, שנהגו לפיה משך למעלה מ-10 שנים, מבלי שיפנה בעניין זה להכרעה שיפוטית, עוד מספר שנים רב - על הנתבעת לשלם לתובע את סכום הקרן בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 15.4.2003 [אמצע התקופה שלא שולם בה] ועד התשלום המלא בפועל.

שעות נוספות בחו"ל

1. ככלל, עקרון התחולה הטריטוריאלית, המקובל בישראל, קובע שחוקי מדינת ישראל חלים בתחומי הריבונות של המדינה, אלא אם נקבע אחרת בדבר חקיקה או מכוחו.^[2] לא הוצגה לנו הוראה מתאימה בחוק או בהסכם הקיבוצי, אשר חל על התובע בתקופה בה הוא תובע תשלום עבור "שעות נוספות" בחו"ל. אף אם נקבל, כי באין בחירה של הדין, יחול על העסקת עובד דין המדינה בה הוא מבצע, בדרך כלל, את העבודה בהתאם לחוזה, גם אם הוא מועסק, זמנית, במדינה אחרת - ולכן, בעת שהתובע נסע לחו"ל, במסגרת עבודתו בנתבעת, היה אמור לחול עליו חוק שעות עבודה ומנוחה - טענה הנתבעת, כי הוא נכנס לחריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) משום שתנאי עבודתו בחו"ל ונסיבותיה לא איפשרו לה כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלו.
2. אין עלינו להידרש לסוגיה, האם עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו בישראל, יוצא מתחולת החוק, עם יציאתו מגבולות המדינה, הואיל ובמקרה שלפנינו התובע כלל לא הוכיח את התשתית העובדתית הראשונית, הנדרשת לשם קבלת גמול על עבודה ב"שעות נוספות", כהגדרתן בחוק.
3. התובע הצהיר, כי: "בפועל, עבדתי כ-16 שעות ביום בכל התקופה ששהיתי בחו"ל, ולפיכך הנני זכאי להפרש בגין שעות עבודה בחו"ל, לפי מספר הימים ששהיתי בהם בחו"ל." [ת/1, ס' 43] - הא ותו לאו, מבלי שנתן ולו דוגמא אחת לסדר יומו ביום נטען שכזה.
4. תקופת התביעה שלא התיישנה הינה מחודש 7/02 עד חודש 12/03, אך, התובע לא הראה שדיווח באופן שוטף על ביצוע עבודה ב"שעות נוספות" בחו"ל, בתקופה זו, או שדרש גמול כזה במהלך עבודתו - למרות שקיבל, מדי חודש, דיווח על שעות עבודתו, יחד עם תלושי השכר - דבר המתיישב יותר עם המסקנה, שלא עבד בחו"ל שעות ממושכות, כפי שהוא טוען לפנינו כעת, שנים רבות לאחר התקופה הרלבנטית; מה גם, שהתובע עבד בשכר חודשי ולא ראינו שניכו משכרו את שעות הטיסות הארוכות ליעדים במזרח הרחוק [בתקופות בהן הטיסות נמשכו יותר זמן מאשר בימינו], שאינן בגדר שעות עבודה רגילות וספק אם מגיעה עבורן תמורה זהה לשכר עבודה.
5. נדגיש, כי עבודה ב"שעות נוספות" אינה "זכות קנויה" ועל העובד להראות שהיתה מתואמת עם המעסיק; לכן, נדרש אישור שלו לביצוען, מראש, וכזה לא הציג התובע, לזמן היותו בחו"ל.
6. טענת התובע, כי לו היה עובד בארץ "השעות הנוספות" היו נחשבות, אינה טענה, הואיל ובארץ היה עובד, מן הסתם, במתכונת אחרת, המתבקשת מתפקידו, להבדיל מפגישות עם לקוחות בחו"ל, ואין להשליך מעניין אחד לעניין השני.
7. המועד המאוחר בו העלה התובע את טענותיו לעניין זכאות לגמול עבור "שעות נוספות" בחו"ל, יחד עם אי מתן תיאור עובדתי, ולו מדגמי, מצידו, מביאים אותנו לקבוע, כי אין לבוא חשבון עם הנתבעת על שלא הציגה את פרוט שעות עבודתו בחו"ל. לא למותר להזכיר, כי התובע הודה, שמדי חודש קיבל עם תלוש השכר את פרוט השעות הנוספות שביצע, באותו חודש. המסקנה המתבקשת מכך היא, כי כשם שראה שהפחיתו לו, מדי חודש, 10 "שעות נוספות" וקבל על כך - לטענתו - חזקה עליו, שלו היה עובד שעות כאלה בחו"ל ולא מקבל את התמורה המתאימה, היה טוען גם כנגד כך, אך, הוא לא ציין פניה, כגון זו, מצידו - בתביעתו, בתצהירו, או בחקירתו הנגדית.
8. לא הוכח, אפוא, כי התובע עבד, בחו"ל, כנטען על ידו ומשכך - נדחית תביעתו לתשלום עבור "שעות נוספות" בחו"ל.

פדיון חופשה

1. אין חולק, כי בעת המעבר של התובע מעבודה בתנאי ההסכם הקיבוצי לתנאי ההסכם האישי שונתה יתרה החופשה, השהיתה צבורה לזכותו, מתקופת עבודתו בתנאי ההסכם הקיבוצי, והיתרה החדשה שנרשמה לזכותו היתה לפי מכסת שעות שנתנה את אותו שווי כספי מצטבר בשכר החדש, על פי ההסכם האישי. כלומר, תחת מכסה צבורה של 1,177 שעות, לפי שכר בתנאי ההסכם הקיבוצי, נרשמה לזכות התובע יתרת חופשה צבורה של 847 שעות, לפי התעריף האישי החדש - כאמור בזכרון הדברים [בתלוש השכר לחודש 1/04 נוספו עוד מספר שעות חופשה, בגין אותו חודש בהתאם לניצול בו, והמכסה הצבורה הועמדה על 854 שעות]. התובע טוען - כי מדובר בצעד עצמאי של הנתבעת, ללא הסכמתו, ואילו הנתבעת טוענת - כי מדובר במהלך מתואם, כחלק ממסגרת השינויים בתנאי העסקתו של התובע, עם המעבר לעבודה לפי ההסכם האישי.

1. גם בעניין זה דעתנו כדעת הנתבעת. חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, קובע, בסעיף 7(א), כי : "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות." [ההדגשה שלנו].
2. הצדדים לא פרטו, הכיצד נצברו לזכות התובע 1,177 שעות חופשה, בתום תקופת העסקתו בתנאי ההסכם הקיבוצי. לפי חוק חופשה שנתית, מכסת החופשה השנתית המרבית, החל משנת העבודה השמינית ואילך, היא של 28 ימים בשנה; מכאן לומדים, כי, בהתחשב בהוראות סעיף 7, שצוטטו לעיל, זכאי היה התובע לצבור 70 ימי חופשה, על-פי החוק, לכל היותר. משמע - המכסה של 1,177 שעות חופשה, שנצברה לזכותו, העולה על המכסה החוקית, הינה מכח הסכמה בין הצדדים וכפופה לשינויה, בהסכמה. הסכמה קודמת לא הוצגה לנו, מכח הסכם קיבוצי או חוזה אישי אחר, ולפי זכרון הדברים, הסכימו הצדדים לעשות המרה של מספר שעות החופשה, שצבר התובע, כך שימשיכו להיות צבורות לזכות התובע, לפי ערכן ביום המעבר לעבודה בתנאי ההסכם האישי, באופן שהתובע לא נפגע - כספית. התניה כזו אינה מנוגדת לחוק, שהרי, לולא ההסכמה - אפשר שמכסת חופשה מסויימת היתה באמת נמחקת, לחלוטין, בשל הוראות חוק חופשה שנתית, האוסרות לצבור ימי חופשה, מעבר למספר נתון.
3. זכרון הדברים מתייחס לנקודה זו במפורש, והוא נחתם לפני ההסכם האישי [עדות התובע - עמ' 7, ש' 20-17]. התובע הצהיר, כי זכרון הדברים "נכפה" עליו [ת/1, ס' 51], והעיד, כי חתם על ההסכם האישי, לאחר זכרון הדברים, כי לא היתה לו ברירה [עמ' 7, ש' 7]. איננו מקבלים הצגת דברים זו.
4. התובע יכול היה למשיך להיות מועסק בנתבעת בתנאי ההסכם הקיבוצי, לרבות צבירת החופשה כעובד כזה, אבל, בשכר נמוך בהרבה וללא תנאים נילווים לפי השכר הגבוה, ועוד, והוא בחר, משיקוליו, להיטיב את מצבו ולעבור לעבוד לפי תנאי ההסכם האישי. התובע תיאר משא ומתן שבסופו חתם על המסמכים ואנו משוכנעים, כי עשה את חישוביו, נכון לאותה עת, ומצא שעדיף, מבחינתו, לשנות את תנאי העסקתו ולהמשיך לעבוד לפי ההסכם האישי. הסכמות יש לכבד ומאחר שההסכמה בעניין החופשה הצבורה אינה מנוגדת לחוק, להבדיל מההסכמה בנושא הכללת "שעות נוספות" בשכר הבסיס - נדחית התביעה לתשלום הפרשי "פדיון חופשה".

סיכום

1. מצאנו, שלא נפלו בהחלטה על פיטורי התובע הפגמים שנטענו על ידו - של שרירותיות ושיקולים זרים - אלא, היא נבעה מסיבות ענייניות, של שינוי מערך המכירות בחברה, לאור צמצום שחל בהזמנות, כתוצאה ממשבר עולמי בענף. משכך - נדחו תביעות התובע לפיצוי על נסיבות סיום העסקתו בנתבעת.
2. לא הוכחה זכאות לגמול עבודה ב"שעות נוספות" בחו"ל והתביעה ברכיב זה - נדחתה; עם זאת - קיבלנו חלקית את התביעה לתשלום גמול "שעות נוספות" בארץ, בגין 10 שעות שנכללו בשכר הבסיסי, בניגוד לחוק הגנת השכר, בכפוף להתיישנות. בהתאם - על הנתבעת לשלם לתובע סך 12,578 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 15.4.2003 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. המרת מכסת ימי חופשה צבורה, מתקופת העבודה בתנאי הסכם קיבוצי, למספר ימים שווה ערך, לפי השכר בהתאם להסכם האישי, כאמור בזכרון דברים שנחתם בין הצדדים, היתה תקינה; על כן - נדחתה תביעת התובע לתשלום הפרשים בגין "פדיון חופשה".
4. בהתחשב בתוצאה, וכשהבאנו בחשבון גם את המועד המאוחר בו הוגש המסמך נ/1 - כל צד ישא בהוצאותיו.
5. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, 21 באוקטובר 2014 (כ"ז בתשרי תשע"ה), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לבאי-כח הצדדים, בדואר רשום.

1. השוו: ע"ע 440/03 התעשיה האוירית לישראל - אמיר חרמוני (2.8.2005); עב 1195/04 ד"ר רייטברג - שירותי בריאות כללית (15.11.2006); ולהבדיל - פסה"ד בתיק עע (ארצי) 261/08 שבי שומרון אגודה שיתופית להתיישבות - רחל סגל (21.1.2009) – בו נפסק בניגוד לפסיקת ביה"ד האזורי, אליה הפנו בשם התובע [כולם במאגר ממוחשב]. ↑

2. ע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב - מחמוד ואח' (20.3.2003), במאגר ממוחשב. ↑