1. מ ב ו א
2. בפתח הדברים יובהר, כי כתב התביעה המקורי הוגש במאי 2007 ע"י באי כוחם הקודם של התובעים (עו"ד אייל עוז ואח') כנגד עיריית תל-אביב בלבד, (להלן: "העירייה"), כשלנתבעת 2 נשלחה הודעת צד ג' ע"י העירייה, כמו גם לשישה צדדי ג' נוספים.
3. לאחר התקדמות הצדדים בהליכים המקדמיים, ביקשה ב"כ התובעים הנוכחית (עו"ד חיימוב) בדיון מיום 26.5.10 לתקן את כתב התביעה באופן שנתבעת 2 (להלן: "אתרים"), תוסף כנתבעת נוספת במקום צד ג'. בהחלטתי מאותו יום, קבעתי כדלקמן:

"התובעים יגישו כתב תביעה מתוקן בכפוף לכך שכתב התביעה לא יעלה טענות חדשות נגד עיריית ת"א ו/או נגד אתרים. כתב התביעה יפרט את הטענות בנפרד כנגד כל נתבעת".

1. כתב התביעה המתוקן שהוגש בחודש אוקטובר 2010, לא הוגש על פי הנחיותיי, ובהחלטתי בדיון מיום 25.11.10 הוריתי על מחיקת חלק מסעיפי כתב התביעה שהוספו בניגוד להחלטה.
2. ביום 7.12.10, הוגש כתב תביעה מתוקן בהתאם להחלטתי מיום 25.11.10. כתב תביעה מתוקן זה, הוא שקובע את גדרי המחלוקת בין הצדדים, הוא מקים את העילות כנגד הנתבעות, וכנגד העילות שמאוזכרות בו יש להתגונן (להלן: "כתב התביעה המתוקן").
3. הערתי לעיל לא באה אלא מאחר שהנתבעות ייחסו בכתבי הסיכומים ובצדק, חשיבות מרובה לעובדה כי חלק נכבד מטיעוני התובעים בסיכומיהם מהווים הרחבת חזית, וטיעונים חדשים שלא בא זכרם בכתב התביעה.
4. ב"כ התובעים מפנה בסיכומי תשובתו (סעיף 5-6 לסיכומי התשובה) אל העובדה, כי הטענה בדבר גגון שנהרס מעבודות השיפוץ אוזכר בסעיף 1 לכתב התשובה, ולפיכך מהווה חלק מאזכור בכתבי הטענות, ולא כך הוא!
5. תקנה 64 לתקסד"א מורה לנו כי "אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש". בעניין זה, אף מופנה ב"כ התובעים לדברי ביהמ"ש מפי כב' הנשיאה השופטת מ' נאור ברע"א 3727/08 בסעיף 18 שבו כדלקמן:

"...במסגרת כתב התשובה לא ניתן להוסיף עילת תביעה חדשה, ולשם כך נדרש התובע לבקש רשות לתקן את תביעתו. שימוש בתשובה לשם העלאת נימוקי תביעה חדשים עלול להביא לשיבוש בסדרי הדין, שכן הנתבע אינו רשאי להשיב על תשובת התובע, וכך השאלות שבמחלוקת אינן מוגדרות לפני תחילת המשפט".

1. עוד טען ב"כ התובע כי שני באי כח הנתבעות חקרו את עדי התביעה בהרחבה בעניין הגגון. דא עקא, שני באי כח הנתבעות חזרו ויותר מפעם אחת בפרוטוקול הדיון כי הינם מתנגדים לכל הרחבת חזית, הן באופן כללי והן ספציפית לנושא זה.
2. טענות הצדדים אכן ייבחנו אך ורק על פי כתב התביעה המתוקן מיום 7.12.10. בהחלטתי מיום 31.12.08 , קבעתי כי לאור מספרם הרב של צדדי ג' המעורבים בתיק, יש מקום באופן חריג לפצל את הדיון, ולשמוע ראיות בתביעה העיקרית תחילה, רק אם וככל שיחוייבו מי מהנתבעות בפיצוי, ימשיך ביהמ"ש לשמוע ראיות בהודעות צד ג'.
3. פסק דין זה יתייחס אפוא לעילות התביעה כפי שהועלו בכתב התביעה המתוקן מיום 7.12.10 כנגד שתי הנתבעות.
4. רקע עובדתי וטענות הצדדים:
5. התובעים 1-4 (להלן: "התובעים"), רכשו זכויות דיירות מוגנת בשנת 1989 בנכס המצוי ברחוב הירקון 81 פינת רח' הרברט סמואל 90, בחזית טיילת תל-אביב, אשר שימש במועדים הרלבנטיים כבית קפה (להלן: "הנכס").
6. במהלך סוף שנת 2000 תחילת שנת 2001, וליתר דיוק בחודש נובמבר 2000 החלו עבודות בנייה ופיתוח באזור הנכס. העירייה יזמה תב"ע 2374 אשר קיבלה תוקף ביום 4.1.93, על פיה ייבנה במתחם חניון תת קרקעי וגן ציבורי. בין אתרים לעירייה, נחתם הסכם בנייה וחכירה ביום 30.12.99.
7. עפ"י תיאור המומחה מטעם הנתבעים אינג' גלנצר, הפרויקט הינו פרויקט הנדסי רחב היקף ומורכב, המשתרע על שטח של כ-8 דונם וכולל עבודות הנדסיות מורכבות של חפירה לעומק של כ-10 מטר, דיפון החפירה, הקמת החניון, תחנת דלק ובית קפה, ולבסוף ביצוע עבודות פיתוח מעל ובהיקף החניון. כך גם מאשר המומחה מטעם התביעה השמאי אורן אלבז, אשר תיאר את הפרויקט כתכנון מחדש של שטח הקרוי "גן לונדון" הגובל מצפון לנכס. הפרויקט כולל הקמת שלוש קומות של חנייה תת קרקעית, פיתוח "גן לונדון", והקמת בית קפה בשטח של כ- 130 מ"ר הידוע כיום כ"קפה מצדה" (להלן: "הפרויקט").
8. עפ"י פרק 'העובדות' בכתב התביעה המתוקן הרלבנטי, (סעיפים 16-31), עולה כי כבר בתחילת ביצוע הפרויקט החלה מנוסת סועדים המונית מבית הקפה. הרעש, האבק, הלכלוך, סגירת המתחם וגידור בית הקפה בלוחות פח ואי היכולת להגיע לבית הקפה ועוד, גרמו לכך שלקוחות הדירו רגליהם מהנכס. העבודות נמשכו כשלוש שנים במקום כשנה וחצי כפי שהובטח ע"י העירייה, כתוצאה מכך נסגר בית הקפה משנת 2001 ועד לשנת 2004. בשנת 2004 ובסיום הפרויקט, שיפצו התובעים את הנכס והשקיעו בו ממון רב על מנת לחדש את פעילותו. התובעים ביקשו מהעירייה לחדש את רישיון העסק להפעלת בית הקפה והשימוש ברחבה הצמודה לו, העירייה סירבה לתת רישיון עסק ל-40 מ"ר נוספים כפי שניתן בעבר לנכס, ובכך חרצה את גורלו לתמיד. לטענת התובעים, בעקבות העדר הרישיון נאלצו התובעים למכור את הנכס בהעדר אפשרות להפעילו.
9. עילות התביעה כנגד עיריית ת"א מתמקדות בעוולת הרשלנות ומפורטות בסעיף 32.3 לכתב התביעה המתוקן האחרון על כל סעיפי המשנה שבו, בין היתר בטענה הממוקדת כי העירייה

התרשלה בכך שהציבה או אפשרה להציב גדר הפרדה שבין מתחם העבודות לבית הקפה וחסמה כניסת אור יום לבית הקפה, ובכך שלא נקטה באמצעים סבירים למניעת נזקים לבית הקפה. עוד טענו התובעים, כי הנתבעים לא שמרו על ניקיון וסדר, המקום היה מאובק ורועש, המונח "מטרד" לא הועלה בכתב התביעה, אלא תיאור בלבד של כל המפגעים הנ"ל המהווים מטרד ואי נוחות.

1. עילת התביעה כנגד אתרים מתמקדת גם היא בעוולת הרשלנות ומפורטת בסעיף 32.12 על כל סעיפי המשנה שבו. הטענות בעוולת הרשלנות ובאי נוחות זהות ביחס לאתרים ולעירייה.
2. התובעים מפרטים את נזקיהם בסעיף 38 לכתב התביעה המתוקן על כל סעיפי המשנה שבו, סה"כ עותרים התובעים לפיצוי בסך של 1,492,428 ₪.
3. לטענת הנתבעים, מדובר בפרויקט רחב היקף שכבר נקבע בפסיקה בת.א. 23264/04 מפי כב' הש' אלמגור, כי הפרויקט בוצע בזמן סביר ומבלי להוות מטרד. מדובר בתביעה של סניף "מקדונלדס" המצוי מעל הנכס נשוא התביעה, ולטענת הנתבעים ממצאיו של פסה"ד מהווים השתק פלוגתא כלפי התובעים כאן.

עוד נטען, כי מדובר בפרויקט שכל כולו לרווחת הציבור הרחב, מפאת מצוקת חנייה במקום, ובכלל זה לנוחות באי הנכס ומפעיליו. הפרויקט נועד לשפר את חזות העיר, למנוע מפגעי תברואה, מפגעי תחבורה ובעיות אסתטיות חזותיות במקום תיירותי מרכזי ובולט. נחיצות העבודות אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת, והאי נוחות היא חלק בלתי נפרד מהעבודות.

1. עוד מכחישות הנתבעות כל קשר סיבתי בין סגירת הנכס, מכירתו ועבודות הפרויקט. אתרים באופן ספציפי, מכחישה כל קשר בינה לבין אי מתן רישיון עסק מחודש בשנת 2004. עוד טוענת אתרים טענת שיהוי ניכר, התביעה הוגשה 4 שנים לאחר תום הפרויקט, ומעולם מי מהתובעים לא פנה אליה בעניין נזקים כאלה או אחרים.
2. לבסוף, טוענים הנתבעים כי גם אם יוכח שהיתה ירידה בהכנסות הנכס, הרי מדובר בכישלון עסקי, ו/או בירידה עקב המצב במשק, פקיעת "בועת הייטק", מצב בטחוני קשה, תקופת האינתיפאדה, פיגועים באזור, ומיעוט תיירים מחו"ל בתקופה זו. הנתבעות מכחישות כל קשר סיבתי לכישלון העסק ולעבודות הפרויקט.

ג. אחריות הנתבעים – המסגרת הנורמטיבית

1. בכתב התביעה המתוקן לא צוין "ברחל בתך הקטנה" כי התובעים טוענים לעוולת המטרד כמפורט בסעיף 44 א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). תקנה 74 ב' לתקסד"א, קובעת כי אין בעל דין מנוע מלהסתמך על הוראת דין מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו, ובלבד שהעובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה מפורטות בכתב התביעה כמפורט בתקנה 9 (5) לתקסד"א. הגם שלא צוינה המילה מטרד, הרי בסעיף 32 לכתב התביעה פרטו התובעים עובדות המהוות לכאורה מטרד, כגון הצבת טרקטורים וכלי עבודה כבדים ברחבת בית הקפה, אי ניקוי הפסולת והלכלוך מהרחבה, חסימת והסתרת הנוף הנשקף מבית הקפה, אי חיפוי נאות מפני אבק ועוד כהנה וכהנה. כל אלה הן עובדות המהוות את עילת המטרד.

2. אחת מטענות ההגנה של הנתבעות התייחסה לעובדה כי הפרויקט הינו לטובת הציבור, וכפי שקובעת הוראת סעיף 48 ב' לפקודת הנזיקין, שימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור לא יהיה בו מטרד, אף אם הוא גרם נזק למקרקעין או מנע מבעליהן הנאה מלאה. יחד עם זאת, קובעת הוראת הסעיף כי פטור זה ניתן ככל שהנזק שנגרם איננו חורג מתחום הנסבל והמשתמש נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר. בענייננו, יש מקום לדון בשאלות האם אכן הנתבעות נקטו באמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק לדיירי הסביבה ובכללם התובעים.

3. באותו סעיף 48 ב' לפקודה, נתן המחוקק שיקול דעת בידי ביהמ"ש לפסוק פיצויים אם בתשלום חד פעמי ואם בתשלומים חוזרים אם נגרם לבעל המקרקעין נזק ממון. בענייננו, לא טען ב"כ התובעים כי יש לפסוק פיצוי על סמך סייפת סעיף 48 ב' לפקודה, אלא לטעמו חלה עוולת המטרד ו/או הרשלנות בעקבות מעשי ו/או מחדלי הנתבעים. התובעים לא עתרו לפיצוי על פי אומדנה של ביהמ"ש המתבקשת במקרה של הפעלת סייפת סעיף 48 ב', אלא עתרו לפיצוי על פי הוכחת נזק לאור קיומה של עוולת הרשלנות ו/או המטרד. מעבר לדרוש, אוסיף ואומר, כי גם לו היו התובעים עותרים לפיצוי מסוג זה, הרי לא התקיימו הנסיבות המצדיקות פסיקת פיצוי זה, והכל כפי שיפורט בהמשך. לעניין זה, מופנים התובעים לפסיקת ביהמ"ש מחוזי בנצרת, בשבתו כבימ"ש לערעורים בע"א (נצ') 16837-03-14, עיריית עפולה נ' אמיתי ובניו עפולה סוכנויות בע"מ, פס"ד מיום 26.10.14. באותו עניין, נגרם נזק לתחנת דלק היושבת על כביש בו ביצעה עיריית עפולה פעולות הרחבה. נטען כי עבודות הרחבה אלו האטו את פעילות תחנת הדלק, וגרמו לה לנזקים כספיים. בימ"ש קמא פסק פיצוי על דרך האומדנה על פי סייפת סעיף 48 ב'. ערכאת הערעור ביטלה את פסה"ד של בימ"ש קמא, וקבעה כדלקמן:

"העובדה כי המשיבה נקלעה למצב המזיק בעל כורחה "ולא מתוך בחירה מושכלת" אין בה דבר, שהרי לעולם בעליהן של המקרקעין הנפגעים אינו בוחר במטרד שיופנה אליו מצידו של המזיק, גם העובדה כי התחנה מוחזקת מזה שנים אינה מעלה או מורידה, ואין בה כדי לומר כי המקרה שלפנינו מצדיק פסיקת פיצויים, העובדה שהמשיבה לא נהנתה מהשבחת הכביש משום שחדלה להפעיל את התחנה לאחר שהושלמה העבודה, גם בה אין דבר. אילו המשיכה להפעיל את התחנה היתה המשיבה נהנית מן ההשבחה, כשאר העושים שימוש בכביש...."

(סעיף 32 עמ' 12 לפסה"ד).

4. דומה כי הציטוט דלעיל מפסה"ד בעניין עיריית עפולה, דומה אף בענייננו. ואולם כאמור, התובעים כאן בפניי לא עתרו לפיצוי על דרך האומדנה בהתאם לסייפת סעיף 48 ב', אלא עתרו לפיצוי מוכח על פי הנזקים בפועל, נזקים שנתמכו בחוו"ד של רואה חשבון, לאחר שלטענת התובעים הוכחה עוולת המטרד ו/או הרשלנות.

5. פרשה נוספת בה אמר ביהמ"ש העליון את דברו לעניין הנזקים הנגרמים בעקבות עבודות תשתיות שמבצעת הרשות המקומית, התעוררה בע"א 3464/05, פז חברת נפט בע"מ נ' מדינת ישראל, פס"ד מיום 12.7.06, שם נדונה פרשה דומה לפרשת עיריית עפולה, פעילותה של תחנת הדלק פז נפגעה עקב עבודות תשתיות בכביש הראשי. באותו עניין, קבע ביהמ"ש לעניין המדיניות הראויה בנושא החלת עוולת הרשלנות כדלקמן:

"אכן עבודות פיתוח ותשתית המבוצעת ע"י רשויות המדינה, ובכלל זה עבודות סלילה של דרכים או כבישים, גורמות לא אחת, מטבע הדברים, לפגיעה באלו הדרים או עוסקים בקרבת מקום. כך למשל, עלולה להיחסם גישה לבית עסק השוכן באזור בו מתבצעות עבודות כאלה. נזק זה אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסויגת בנזיקין. עבודות פיתוח וסלילת כבישים באות, בסופו של יום לקדם את אינטרס הציבור, וככל שהן גורמות לפגיעה זמנית, ולעיתים אפילו פגיעה קבועה, במאן דהוא, הרי זהו כורח שאין ממנו מנוס. מה גם שאותו מאן דהוא נהנה גם הוא מפיתוח הסביבה שבה הוא מצוי".

(ראה סעיף 5 עמ' 8 לפסה"ד).

6. האינטרס הציבורי לעבודות פיתוח ועבודות שדרוג ותיקון דרכים, הוא אינטרס הגובר על אינטרס הפרט. קיימת חשיבות לאינטרס הציבורי ולא בכדי קבע המחוקק את שקבע בריישת סעיף 48 ב' לפקודת הנזיקין. כך אף חשב ביהמ"ש המחוזי בנצרת בפרשת עיריית עפולה המאוזכרת לעיל, כאשר ציין את החשיבות בדיון ציבורי זה וקבע כדלקמן:

"...מכל מקום, חשוב לציין ובהדגשה, כי משלא נתנו בעלי הדין את דעתם בסוגיה, לא נתקיים בה כל דיון, דיון העשוי להיות בעל חשיבות ציבורית רבה, ולערב התוויתה של מדיניות משפטית, בשל השלכת הרוחב על כלל הרשויות, משום החשש מפני הרתעתן מלבצע פעולות שתשפרנה את פני הישוב עליו הן אמונות, פן תחויבנה בפיצויים אם רק תחלטנה לבצע פעולות השבחה כשכאלה, שלעולם עשויות להוות מטרד, מטבען" (סעיף 33 עמ' 12 לפסה"ד).

7. על אף האמור לעיל, אין ההלכה הפסוקה ראתה מקום לתת פטור מלא מאחריות לרשות ציבורית, ולפיכך הוסיף וקבע ביהמ"ש בפרשת פז כדלקמן:

"עם זאת, ברי כי הרשות הציבורית המבצעת את העבודות הדרושות לקידום אינטרס הציבור, אינה רשאית להתעלם מן הפרטים שעלולים להינזק בשל כך. לשמירה על אינטרס הפרט, אחראים דינים שונים, ובכלל זה, דברי חקיקה המאפשרים פריקת הנטל המונח על כתפיו של האחד ופיזורו בין רבים. גם דיני הנזיקין אינם "אדישים" לנזק שעלול להיגרם עקב עבודות תשתית וסלילה. גרימת נזק בלתי סביר לפרט, כתוצאה מעבודות כאלו, עשויה להקים אחריות בנזיקין. אכן:

גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעיתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעיתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות (דברי הנשיא א' ברק בפרשת גורדון הנ"ל, בעמ' 131-132).

הרשות הציבורית איננה חסינה איפוא מאחריות בנזיקין, אך מן הטעם שפעולותיה מכוונות הן לטובת הכלל. אין היא פטורה מן החובה לקדם פני נזק לפרט על-ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים".

(סעיף 6 עמ' 8 – 9 לפסה"ד).

8. ומן הכלל אל הפרט. בתביעה שבפניי, ריכז ב"כ התובעים בסעיף 24 לכתב הסיכומים את מעשי ו/או מחדלי הנתבעות אשר פגעו בבית הקפה שפעל במגרש צמוד מצד דרום למגרש עליו בוצע הפרויקט, כאשר בין שטח הפרויקט לבין שטח בית הקפה היה מעבר ציבורי צר. לטענת ב"כ התובעים, הנתבעות הקימו גדר זמנית של לוחות פח גבוהים בין חזית בית הקפה לבין הרחבה, תוך השארת שביל צר בלבד כמעבר להולכי רגל מרחוב הירקון לטיילת, באופן שלא אפשר ישיבה של באי בית הקפה ברחבה. כמו כן, נטען כי הנתבעות עשו שימוש ברחבה לצורך העמדת ציוד כלים וחומרי בנייה, באופן שלא אפשר הצבת שולחנות וכסאות בפתח רחבת בית הקפה. עוד נטען, כי הנתבעות הפליאו לעשות וחיברו לנכס קונסטרוקציה לחיזוק הגדר הזמנית שהקימו, תוך גרימת נזקים לנכס ולגגון שבקדמת הנכס. כמו כן, הם פרצו את הדלתות שסגרו את הנכס.

9. הנתבעות מכחישות את הנטען לעיל, וכל שנותר לבדוק בפרקים הבאים – האם אכן פעלו הנתבעות כפי שתואר בסעיף 24 לכתב הסיכומים באופן המהווה התנהלות רשלנית, ומבלי שננקטו אמצעי זהירות סבירים.

10.בטרם אמשיך בניתוח הראיות כפי שהובאו בהליך זה, זה המקום לציין ולהדגיש כי התנהל הליך דומה בתיק ת.א. 23264/04 שם הגיש סניף "מקדונלדס" באמצעות חב' אלוניאל בע"מ תביעה כנגד עיריית ת"א ואתרים, בגין נזקים שאירעו להכנסות הסניף עקב רשלנות ומטרד בעקבות התארכות ביצוע פרויקט "גן לונדון". יצוין, כי סניף "מקדונלדס" ממוקם מעל בית הקפה הוא הנכס מושא התביעה שבפניי. בניגוד לנכס, סניף "מקדונלדס" היה פתוח ושרת את לקוחותיו כמעט בכל תקופת עבודות השיפוץ. ביהמ"ש מפי ס' הנשיא כב' השופטת אלמגור דחה את התביעה, בקובעו כי גם אם העבודות התארכו מעבר למצופה, לא ניתן לומר כי נחצה קו ההתרשלות. ובאשר לטענת המטרד קבע ביהמ"ש שם, כי גם אם נגרם נזק לתובעת – לא הוכח ששיעור הפגיעה חרג מתחום הנסבל, וכי הנתבעות נקטו אמצעים סבירים להקטנת הנזק. כמו כן, קבע ביהמ"ש מפי כב' השופטת אלמגור, כי גם אם נגרם נזק ממון רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצויים, אך אין הוא חייב להפעיל סמכות זו ולא נמצא כי נכון לפסוק פיצוי כזה בנסיבות אלה, מאחר ותקופת הבנייה לא חרגה מתחום הסביר ולא חצתה את גבול ההתרשלות. כמו כן, במהלך העבודות לא הגיעה אל אף אחת מהנתבעות כל פנייה מאת התובעת בעניין מטרדים, והתובעת לא העלתה דרישה לנקוט באמצעים לצמצום ההפרעה בזמן אמת. בסופו של יום, דחתה כב' השופטת אלמגור את תביעתה של "מקדונלדס" תוך חיובה בהוצאות.

11.מטעם התביעה העיד התובע מס' 1 מר אריה יאנוס בשם כל התובעים, אף לא אחד מהתובעים הנוספים הגיש תצהיר או זומן לעדות. התובעים צרפו חוו"ד שמאית של אורן אלבז, וכן חוו"ד של מודד מקרקעין יצחק אברבוך, וחוו"ד של רו"ח רחל דגן. הנתבעת 2 "אתרים", צרפה את תצהירו של אלון פישר –מנהל הפרויקטים של "אתרים", חוו"ד שמאית והנדסית של המהנדס גלנצר, וחוו"ד של רו"ח אלי זייתוני. נתבעת 1 עיריית ת"א הגישה תצהירים של הגב' מירב זנדברג ותמר לוי, עדות אלה לא נחקרו ותצהיריהן שהובאו לעניין תשלום הארנונה נמשכו מהתיק לאור היעדר הרלבנטיות ופתרון נושא הארנונה בהליך משפטי אחר. הנתבעת 1 הסתמכה גם היא על חווה"ד של רו"ח אלי זייתוני שהוגש בשם שתי הנתבעות גם יחד.

12.כפי שיובהר בהמשך פסה"ד, העדרם של עדי תביעה נוספים אשר עבדו וניהלו את בית הקפה בזמנים הרלבנטיים בלטו בחסרונם. מר יאנוס עצמו הצהיר (סעיף 3 לתצהיר עדות ראשית), כי עד שנת 2000 בית הקפה נוהל והופעל ע"י התובעים באמצעות חברות בשליטתם, בשנים 1990-1995 באמצעות חב' קפה שירנית 1991 בע"מ. בשנים 1995-2000 באמצעות ליאונרדו ניהול בתי קפה ומזנונים בע"מ, היא התובעת 5. מאז שנת 2000, בית הקפה נוהל והופעל ע"י צדדי ג' בתמורה לסכום קבוע ששולם לתובעים. בשנת 2000, נוהל ע"י צד ג' בשם רובין ניסן ורות (להלן: "רובין"). בשנת 2001, נוהל ע"י צד ג' בשם יוחנן שגיב נציה (להלן: "שגיב"). לטענת התובעים, בית הקפה נסגר באמצע שנת 2001 ועד ל-2004 בו ביקשו להפעילו שנית, ומשלא צלח בידם נמכר בית הקפה חזרה לבעלים המקורים (בית הקפה נרכש בדיירות מוגנת) משפחת פילץ.

13. מכאן ברור, כי בתקופה הרלבנטית לעבודות הפרויקט סוף שנת 2000 ואילך, בית הקפה נוהל ע"י צדדי ג'. אף בסמוך לתחילת העבודות, היינו תחילת שנת 2000, בית הקפה נוהל בידי צד ג'. יש חשיבות ניכרת לעובדה, כי מי שניהל את המקום בתקופה הרלבנטית יבוא ויעיד על הקשיים מניסיונו האישי ומתוך עדות ישירה במקום. לא ברור מדוע בחרו התובעים שלא להעיד ולו עד אחד שעבד במקום ו/או ניהל את המקום. כמו כן, בחרו התובעים שלא להעיד אף לא אחד מלקוחות באי המקום, או בעלי נכסים שכנים למקום וכד'.

ד. הקמת גדר בין חזית הנכס לבין הרחבה

1. בסעיף 15 לתצהיר עדות ראשית, הצהיר התובע מר יאנוס כי במסגרת עבודות החפירה של הפרויקט גודרה הרחבה בחזית בית הקפה באמצעות גדר זמנית של לוחות פח גבוהים (להלן: "הגדר"), תוך שהנתבעות עשו שימוש ברחבה לצורך העמדת ציוד וחומרי בנייה. לראיה, צרף מר יאנוס את התמונות שצורפו כנספח 5 לתצהירו.

2. המצהיר מטעם "אתרים" מר אלון פישר, הצהיר בתצהיר עדות ראשית (סעיף 14 ואילך), כי בשום שלב במסגרת הפרויקט לא תפסה "אתרים" חזקה בנכס, ממילא לא היה לה צורך בכך שכן מרבית העבודות בוצעו בבטן האדמה לצורך בניית החניון. רק לקראת סוף העבודות, בוצע פיתוח סביבתי לרבות בגן הציבורי מעל גג החניון. בהתייחסו לתמונות מס' 5 שצורפו לתצהיר התובע, מצהיר מר פישר כי לא ניתן לדעת מתי אלה צולמו, וכי בחלק מהתמונות ניתן לראות בוודאות כי הן צולמו בשלב האחרון של הפרויקט. לראיה, צרפה "אתרים" את נספח 3 לתצהיר פישר שהינו תצלום אוויר מיום 9.12.01. לטענת אתרים, ניתן להיווכח מהתצ"א כי רחבת בית הקפה לא גודרה במועד זה שהינו כשנה מתחילת העבודות.

3. התובע בעדותו לא יכל לנקוב מועד מדויק בו צולמו התמונות נספח 5, לשאלת ביהמ"ש השיב מר יאנוס כי מעולם לא צילם תמונות עם תאריך (עמ' 50 ש' 29). משנשאל מר יאנוס בחקירה נגדית, האם ייתכן שהתמונות צולמו בשנת 2002, 2003? השיב: "התמונה צולמה בסביבות 2002, אני לא יכול לדעת". יצוין כי נטל הראיה מונח על כתפי התובעים, עליהם הנטל לשכנע את ביהמ"ש כי אי הנוחות הקיימת בהנחת גדר הפח היתה קיימת מתחילת עבודות הפרויקט ולא על פי גרסת מר פישר כי הגדר הונחה רק בסוף הפרויקט בשנת 2003 כדי לנתב את הולכי הרגל במקום בטוח לאור החלפת הריצוף ברחבת הגן. הפרויקט כולו הושלם בספט' 2003, כאשר החניון הושלם לפני כן על פי עדותו של פישר ואף החל לשרת את הקהל הרחב כבר ביוני 2003. לראיה, צרף מר פישר את נספח 4 לתצהירו שהיא הזמנה לחנוכת "גן לונדון" מיום 2.10.03. יש להניח כי אכן הציבור לא היה מוזמן לחנוכת הגן טרם השלמת הפרויקט במלואו, ותוך סיכון הולכי רגל בפרויקט שאיננו גמור.

4. לפיכך, הנחת העבודה היא, כי הפרויקט אכן הסתיים בהתאם לגרסת מר פישר בספט' 2003 (לאור נספח 4 לתצהיר פישר). זאת ועוד, מעיון בתצלום מוגדל של התמונה בנספח 5 לתצהיר יאנוס, מופיעים שני פרטים חשובים בתמונה, האחד – בית הקפה "מצדה" שנבנה על "גן לונדון" נמצא גמור ומושלם, כשעל חזיתו שלט מאיר עיניים, על פיו "הפתיחה בקרוב". עובדה זו מעידה, כי אכן הפרויקט היה בשלביו הסופיים, או לפחות התמונה צולמה בשלביו הסופיים של הפרויקט. זאת ועוד, פרט נוסף הינו שלט המורה על שער היציאה הדרומי של חניון "גן לונדון" הפתוח 24 שעות, היינו מתליית השלט עולה כי באותה עת בה צולמה התמונה הסתיימו העבודות בחניון. גם עובדה זו מלמדת כי מדובר בתמונה שצולמה לקראת סוף הפרויקט (לעניין תיאור פרטים אלה ראה גם עדותו של מר פישר בעמ' 90 ש' 5-17).

5. ראיה נוספת אשר שכנעה אותי כי מדובר בתמונה שצולמה בשלהי הפרויקט ולא בתחילתו, היא התצ"א שצרף מר פישר לתצהירו (נספח 3), התצ"א היא מיום 9.12.01 . מעיון ממנה, עולה כי הגדר שעשויה מפח איננה מופיעה בתצ"א. לשם השוואה צרפה "אתרים" תצ"א נוספת מיום 29.8.03, היינו לקראת סוף הפרויקט. בתצ"א זו נראית גדר הפח באופן ברור ביותר.

6. המודדים שנתנו חוות דעת בתיק זה נתבקשו להביע דעתם לגבי נושא התצ"א. המומחה מטעם התביעה המודד מר אברבוך יצחק נחקר בחקירה נגדית לגבי מועד צילום התמונות נספח 5, והשיב כי אין לו ידיעה על מועד מדויק בו צולמו התמונות, וכך השיב:

"אני אמרתי לך שהתמונות האלה נעשו במהלך העבודה בין 2001 ל-2003. בשנת 2001 התחיל הפרויקט. אני יודע מתי פנו לעיריית ת"א בתלונה, התלונה גם היתה בשנת 2001, אני יודע שגידור של אתר עושים בתחילת הפרויקט ולא בסופו. ואני רואה את התמונות שנעשו לקראת סוף הפרויקט".

(עמ' 58 ש' 28-31).

לגבי התצ"א משנת 2001, העיד המומחה כי לא ראה אותה לפני כתיבת חוות דעתו (עמ' 59 ש' 5-6), ומשהוצגה לו התצ"א במהלך חקירה נגדית, השיב: "את הרחבה אני יכול לזהות למרות שהצילום הוא די מטושטש". המומחה נשאל, האם יהיה נכון לומר שאין גדר שתוחמת את הרחבה, והשיב: "אני לא יכול להגיד לך, אני רואה איזה שהוא קו שסומן באדום. אי אפשר לראות אם יש גדר או לא". (עמ' 59 ש' 17-20).

7. מומחה התביעה הסתמך בחוות דעתו בין היתר על העובדה כי בין התובעים לבין העירייה קיימת תכתובת מיום 5.3.01, ממנה עולה לכאורה כי הגידור הנ"ל נעשה לפני התלונה מיום 5.3.01. זוהי בעצם הראיה היחידה בה נקוב מועד, עליה מסתמכים התובעים כי הגידור נעשה בתחילת עבודות הפרויקט. המכתב עליו מסתמך מומחה התביעה הוגש כנספח 6 (1) לתצהירו של יאנוס. את המכתב כתב אפרים רבר, הוא התובע מס' 3, לעיריית ת"א. במכתבו מלין מר רבר, כי עקב השיפוצים ב"גן לונדון" נבצר ממנו להפעיל את בית הקפה,

"המקום מגודר בפחים והמעבר מרחוב הירקון לטיילת צומצם עד כדי סגירה, ובמעבר לכלוך של חולות מים ואבק..."

8. במענה לפנייה זו של מר רבר מיום 5.3.01, השיבה מנהלת פניות הציבור של העירייה במכתב מיום 7.5.01 (נספח 6 (2)), כי לאחר שנבדקו תלונותיו של מר רבר נמצאו העובדות על פיהן נמצא כי קיימת גישה לבית הקפה ואין מניעה להשתמש במקום. כמו כן, ציינה העירייה כי כל שאר העסקים בכתובת הנכס נמצאו פעילים. עוד ציינה העירייה באותו מכתב, כי שטח המגרש של "גן לונדון" גדול ב- 2 מטרים נוספים, באופן שאם היה מגודר על פי שטחו היה נסגר המעבר לציבור מרח' הרברט סמואל לרח' הירקון. מתוך התחשבות בעסקים הסמוכים לגן וכן לציבור, הוזז שטח העבודה ב-2 מטרים, עובדה שאפשרה מעבר פתוח לציבור העוברים והשבים.

9. לטענת ב"כ התובעים, במכתב התשובה הנ"ל מיום 7.5.01 אשר העירייה שלחה לאחר ביקורת שנערכה במקום, לא הוכחש כי המקום מגודר בפחים, אלא נכתב כי קיימת גישה לבית הקפה והכוונה למעבר הצר שנשאר. לטענת ב"כ התובעים, לא היו כל בעלי עסקים נוספים בכתובת זו, אלא סניף "מקדונלדס" בלבד אשר כאמור הכניסה לסניף היתה מרח' הירקון וכן גישה נוספת דרך השביל הצר מהטיילת. לפיכך, לגישת התובעים האמור בתלונה מיום 5.3.01 הינה הוכחה חד משמעית ונחרצת כי המקום היה מגודר בפחים לפני חודש מרץ 2001.

10. עוד לטענת ב"כ התובעים, קיים חשש כבד כי העירייה ניסתה להסתיר קיומה של התלונה מיום 5.3.01, ומסמך זה התגלה רק בהליך בו בוטל חיוב הארנונה בתיק תא"מ 47988-10-11, שם הציגה העירייה את המכתב מיום 5.3.01, וכך הגיע "במזל" מכתב זה לידי התובעים.

11. אינני סבורה כי ממכתבו של מר רבר תצמח הישועה ללא הותרת ספק. המכתב כאמור נכתב ע"י רבר אפרים הוא התובע 3, לא הובאה כל סיבה הגיונית מדוע מר רבר שהינו בעל דין בעצמו בתיק זה לא הובא לעדות. ידועה משכבר הימים ההלכה, כי עדות שלא הובאה, אף על פי שניתן היה בנקל להביאה, יש להניח כי לו היתה מובאת היתה משמשת כנגד בעל הדין שנמנע מלהביאה. לעניין זה, ראה ע"א 8151/98, עמ' 549, מול פסקה ו' כדלקמן:

"ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כאילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו, (ראו י' קדמי על הראיות (כרך ג') [24], בעמ' 1391)".

כמו גם בפסיקתה של כב' השופטת נאור בע"א 989/03, בעמ' 808 מול פסקה ד':

"הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית בלי לספק טעם משכנע לכך מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד..."

בענייננו, אין מדובר בטענה בעלמא אלא בטענה מהותית. על אף שטוען מר יאנוס כי ניסח יחד עם אפרים רבר את המכתב (עמ' 42 ש' 32), אינני מאמינה לגרסה זו, אין כל סיבה מדוע מר יאנוס בעל הנכס לא יהיה חתום על המסמך יחד עם מר אפרים רבר. שמו של מר אפרים רבר מופיע לא רק בחתימה, אלא גם בכתובת למשלוח ופעם שלישית ליד שם העסק קפה שירנית. לא ברור מדוע שמו של מר יאנוס שהיה בעל הנכס (הדייר המוגן בנכס), לא הוסף ולא אוזכר במסמך זה. קל וחומר, אם היה שותף לניסוחו. לטעמי, היה הכרח להעיד את מר רבר, שיעיד על תוכן מכתבו ויאמת את האמור בו ויסביר את כוונתו למילים "המקום מגודר בפחים". לא מיותר לציין, כי כל הרחבה העילית מעל החניון היתה מגודרת על פי דרישת החוק בגדר פחים, זאת ניתן לראות מתצלום האוויר שצורף משנת 2001 (נספח 3). מתצלום זה, עולה כי הגדר התוחמת את שטח הבנייה נמצאת בסמיכות רבה לנכס. אין לדעת האם כוונתו של מר רבר היתה לאותה גדר פחים שתחמה את כל השטח, או לגדר אחרת. לא צורפה כל תמונה למכתבו של מר רבר. גם מתשובתה של העירייה, לא ניתן ללמוד באופן וודאי כי העירייה מודה בעובדה שהגדר, כפי שמופיעה בתמונה נספח 5 היתה קיימת בעת עריכת הביקורת בחודש אפריל 2001. העירייה התייחסה במכתב תשובתה לשטח העבודה שתוחם ב-2 מטרים פחות מקו הגבול, לצורך השארת מעבר פתוח לציבור הרחב. תיאור זה איננו תואם את עדות התובע. נהפוך הוא, עצם תשובת העירייה מלמדת כי היא מתייחסת לגדר הפחים שתחמה את כל שטח העבודה ואשר הוזזה כ-2 מטרים על מנת לאפשר מעבר פתוח, ולא לגדר הפחים הנצפית בתמונה 5.

12. כאמור, גם מעיון בתצ"א בעין בלתי מקצועית וכן בהשוואה לתצ"א נ/3 שצולמה בשנת 2003, עולה הבדל ניכר בין התצ"אות, כשבראשונה לא נצפית הגדר המופיעה בתמונה 5 ובתצ"א המאוחרת מופיע בבירור סימן לגדר. עדיפה בעיניי עדותו של מומחה ההגנה מר גלנצר. מסקנת המומחה בחוות דעתו לגבי הימצאות הגדר בשנת 2001, הינה כדלקמן:

"מצילום אויר אשר הוצג בפני על ידי הנתבעות אני למד כי בתאריך 09/12/2001 פעילות הקמת החניון הייתה בעיצומה אולם הרחבה בחזית הנכס אותו הפעילו התובעים היתה פנויה לחלוטין, ללא ציוד וללא גידור כל שהוא. הגידור אשר היה קיים תחם אך ורק את מתחם העבודות כמתחייב מתקנות בדבר בטיחות הציבור בעת הקמת מבנה בשטח עירוני.

הנאמר בסעיף 9 לחוות דעתו של המודד אברבוך כי "הגידור נעשה לפני 05/03/2001" אינו מתיישב עם התצלום האווירי מיום 09/12/2001 אשר מוכיח בעליל כי הגידור אינו קיים".

(עמ' 9 לחווה"ד).

13. המומחה גלנצר נחקר על חוות דעתו, ועמד על כך כי בתצ"א משנת 2001 אין זכר לאותה הגדר נשוא התביעה (עמ' 96 ש' 25,26,31). לשאלת ביהמ"ש, האם היינו אמורים לראות גדר כזו בתצ"א, השיב המומחה כי הוא בתפקידו הצבאי קצין פוטוגרמטריה בחיל האוויר (על תפקידו הצבאי ראה עדותו בעמ' 97 מול שורות 26-30) ובדק את התצ"א משנת 2001, גדר כזו היתה אמורה להופיע והיא לא מופיעה. לשאלת ב"כ התובעים –האם ביקש להשוות ולראות תצא"ות אחרות, השיב כדלקמן:

"כן, ראיתי בשלושה מועדים שונים. התצ"אות נמצאות אצל עו"ד לבנטל. רואים בתצ"א של שנת 2001 את הקומה השנייה. זו הגדר שעשו כשעשו את גדר הפיתוח, בשנת 2003, על מנת להגן על הולכי רגל עשו פה מעבר להולכי רגל כלפי מעלה לרח' הירקון. בתצ"א משנת 2003 רואים קיר עם 5 המרקיזות של המקדונלדס, ומעבר לזה ישנו פס שרואים אותו, הירוק והלבן הבהיר, שזה למעשה הקו שבו נגמר העסק. מעבר לזה אין שום דבר, אין גדר. אני טוען שמה שרואים בתצ"א של 2001 זה הקו של הגג הירוק מתחת לסככות של מקדונלדס, וזה למעשה אותו קו של העסק הזה שסגור וזה נכון לשנת 2001..."

14. עדיפה בעיניי כאמור עדותו של המומחה גלנצר, אשר יש לו רקע וניסיון בפענוח תצא"ות. כפי שהבהרתי לעיל, אף בעין לא מקצועית נראים הבדלים ניכרים בתצלומי שתי התצ"אות מבחינת מיקומה של הגדר. על פי גרסת ההגנה, כפי שנתמכת בחוות דעתו של המומחה גלנצר, הגדר שמצויה בתצ"א משנת 2003 הוקמה לצורכי עבודות פיתוח. כפי שנראה מהתמונות נספח 5, העיד המומחה כי מדובר בעבודות פיתוח של אבן שפה, היינו הקצה של הריצוף. לשאלת ב"כ התובעים, כמה זמן נמשכת עבודת ריצוף באבן שפה, השיב המומחה כי מדובר בעבודות של יישור השטח, הנחת מצעים, עבודות הידוק וריצוף שנמשכות לפי גודל השטח, ובמקרה זה כשלושה חודשים.

15. אמינות גרסת התביעה כפי שהובאה מפי העד מר יאנוס מוטלת בספק, שכן על פי גרסתו התמונות נספח 5 הן שיקוף של המצב כבר בתחילת עבודות הפרויקט בינואר 2001, אשר לאורן נאלצו התובעים לסגור את בית העסק. לא זו בלבד שלא הובאו לעדות התובעים האחרים ומנהל בית העסק באותה עת מר רובין/מר שגיב, אלא שהתובע מר יאנוס הודה כי בתקופה הרלבנטית בסוף שנת 2000 תחילת שנת 2001, בעת שהפעיל מר שגיב את העסק, היה הוא עסוק בתחום אחר בתחום כיבוי האש והספרינקלרים (עמ' 42 ש' 3).

התובע מר יאנוס נשאל ובצדק, הכיצד הפך הנכס לעיי חורבות בין לילה שהרי לשיטתו עד לתחילת העבודות פרח בית הקפה ושגשג, כפי שעולה מהתמונות נספח 3 שצורפו לתצהירו של מר יאנוס. העד השיב תשובה שאיננה קוהרנטית, ולא ברור ממנה כיצד אכן הפך הנכס בין לילה מעסק פורח למקום מוזנח ללא שילוט וללא פרסום כפי שנצפה מהתמונות נספח 5. וכך השיב מר יאנוס בעמ' 51 מול ש' 18 ואילך:

"המקום הזה מחולק לשני אירועים אחד לחורף ואחד לקיץ. אנחנו במהלך, ממאי היינו מקבלים אישורים לרחבה לשים שולחנות וכיסאות עד סוף אוק'. באוק' היה עלינו להוציא את השולחנות והכיסאות מהרחבה, ולכן מכיוון שרובין ניסן פינה את המקום בדצמבר 2000 ואנחנו התחלנו במרץ 2001, אז קודם כל השולחנות והכיסאות לא היו קיימים באותה תקופה של חורף. וכשהתחלנו לעבוד, החזרנו את השולחנות והכיסאות והתחלנו לעבוד. אבל זה כבר היו מכולות על הרחבה עם לכלוך, מנופים עבדו שם והעיפו חול ולא הוצאנו את כל כמות השולחנות כי כבר אנשים הפסיקו לבוא להגיע למקום כמו שהיה קודם. ולאט לאט זה הלך והתדרדר, כל פעם שצמצמנו העירייה שמה עוד משהו".

16. משהוסיף ונחקר מר יאנוס מדוע אם כך בזמן אמת לא תועד בית הקפה כשהוא פעיל מול כל הקשיים שנערמו כבר מתחילת העבודה, השיב מר יאנוס:

"אני אזכיר לך מה שאמרתי, שלא אני ניהלתי את בית הקפה אלא שגיא, והוא היה מתלונן בפניי שהוא לא יכול לעבוד ואני לא הייתי שם יום יום כדי לצלם מה שקורה"...

(עמ' 51 ש' 31-32).

ובהמשך:

"אני מסביר לך שזה לא אני, עבד שם בחור והוא הפסיד. יש לי עסק שהייתי מגיע כשהוא היה מזעיק אותי, כי יש לי עסק אחר שאני מנהל אותו. כשהוא היה מזעיק אותי הייתי מגיע".

(עמ' 52 ש' 6-8).

תשובתו זו של העד רק מחזקת את שנאמר לעיל, כי לטעמי היה צורך חיוני בהעדת אותם עדים שניהלו בפועל את המקום והתמודדו עם הקשיים בזמן אמת. אי העדת עדים אלה רובצת לפתחם של התובעים.

17. כזכור, טענו התובעים כי רשלנותם של הנתבעים התבטאה לא רק בהקמת הגדר של לוחות הפח, אלא כי נעשה שימוש ברחבה לצורך העמדת ציוד כלים וחומרי בנייה. התובעים לא הצליחו להוכיח טענה זו. מהתמונות נספח 5, לא מצאתי כל עדות למכולה ולציוד בנייה אחר. גם מעיון בתצ"א משנת 2001 ו/או משנת 2003, לא ראיתי כל עדות משכנעת של הימצאות כלים הנדסיים כבדים ברחבה. מר פישר עד ההגנה נחקר על עובדה זו והוא השיב נחרצות כדלקמן:

"לא רק שאני מכיר את זה, לא היה ולא נברא. כל הדברים שלנו, כל הציוד של הקבלנים, כל רכבי העבודה של הקבלנים, כל המכולות, הכל נמצא בתוך תחום הגדר של הפרויקט שלנו".

(עמ' 86 ש' 11-12).

העד פישר המשיך ונשאל, האם כאשר מגיע רכב עבודה שצריך לפרוק סחורה הוא פורק בחוץ. העד פישר הבהיר, כי התיאור איננו תואם את המציאות. תנועת המכוניות היא מצפון לכיוון דרום וכניסת הרכבים לפרויקט היא מצפון, ולפיכך רכבי האספקה פורקים ומעמיסים בתוך שטח הפרויקט המגודר (ראה עדותו של העד פישר בעמ' 14 מול שורה 18). עוד הבהיר מר פישר בעדותו הבהרה שנתמכת בעדות המומחה וכן בפסק הדין של כב' השופטת אלמגור, כי פרויקט זה הינו ייחודי באופן שנבנה מלמעלה כלפי מטה, היינו יציקת החנייה הראשונה היתה למעלה, רק לאחר שהסתיימה חפרו מתחת ליציקה את קומת החנייה התחתונה יותר, כך שמרבית העבודה התבצעה מתחת לגג במעבה האדמה, ולא גרמה לרעש ואבק כמו בפרויקטים רגילים.

18. אני מקבלת אפוא את העובדה כי הגדר הוקמה בקיץ 2003 בשלהי עבודות הפרויקט, לצורך החלפת הריצוף ואבן השפה. לעובדה זו משמעות נוספת, שכן לטענת התובעים, הנתבעים או מי מטעמם פרצו את דלתות בית הקפה ואף נכנסו אליו ויצרו תשתית מתאימה לפריצות וגניבות שאירעו במקום. באי כח התובעים מפנה לתמונות נספח 8, מהן עולה לכאורה כי אתרים חיברה קונסטרוקציה של עץ אל תוך הגגון ואל תוך הנכס, כאשר דלתות הנכס נפתחו בכוח על מנת להחדיר פנימה קורות עץ לחיזוק הגדר.

19. מעיון בתמונה נספח 8, עולה תמונה קשה של עזובה והזנחה שאיננה מהעת האחרונה. ניכר כי מדובר בעזובה בת תקופה ארוכה, אזור הגגון חלוד, מפורק לחלוטין, שלטי הפרסומת תלושים, פנסי תאורה מפורקים וחלודים, דלתות ברזל בחזית חלודות. אכן, מצויה קונסטרוקציה של קורת עץ המחוברת לגרם המדרגות בסמוך לנכס, וקצה הנכס נתמך בין שתי דלתות הנכס. הנכס סגור ע"י מספר דלתות ברזל המחוברות זו לזו, בחיבור האחרון מצוי מרווח, וקורת העץ נכנסת לאותו מרווח. אין לדעת אם מרווח זה היה קיים כחלק מהעזובה או שמא הנתבעת "אתרים" או מי מטעמה פרץ בכוח מרווח זה כדי להשעין בו את קורת העץ.

20. מר פישר עד ההגנה נחקר על כך והשיב כדלקמן:

"עם כל הכבוד, התמונות האלה הן תמונות מתקופת סוף הפרויקט משנת 2003, כאשר בית הקפה הזה כבר לא היה פעיל במשך 3 שנים לפחות. אין פה כניסה ואין פה חדירה לשום בית קפה בשום כניסה לשום מטרה אחרת. ב-2003 כאשר באו להחליף ריצוף, בשטח של הרחבה שלא היתה פעילה כבר 3 שנים".

(עמ' 87 ש' 11-14).

ובהמשך:

"אף אחד לא נכנס לבית העסק, לא פתח את הדלתות, ואף אחד לא עשה דבר בבית העסק. זה שלצורך הסדרת המעבר עשו חיבור של קרש בשביל לאפשר את המעבר היותר בטוח או חסימה של מעבר אחר"...

(עמ' 88 ש' 8-10).

21. ייתכן ושיטת החסימה שבחר קבלן הביצוע לא היתה ראויה, שכן קורת העץ נשענת בתוך המרווח שנוצר בין שתי דלתות הסוגרות את הנכס. יחד עם זאת, אינני רואה כל נזק בכך. כאמור, הנכס סגור כדברי מר יאנוס מאז תחילת שנת 2001 היינו כ-3 שנים, אם כך – מה נזק יכול וייגרם להשענת קורת העץ במרווח דלתות נכס שאיננו פעיל מספר שנים. וכך אף מעיד מר שפיר בעמ' 88 מול ש' 27 כדלקמן:

"אני לא חושב שזה פגע בבית העסק של התובעים, לא שינינו מצב, לא נכנסנו לשום בית עסק. ייתכן מאוד וסביר שאפילו זה היה במצב הזה, מהפתח הזה אני לא יודע לומר לך".

22. מכל מקום, התובעים שעליהם הנטל להוכיח נזק עקב התנהלות לא ראויה לכאורה של אחרים, לא הצליחה להוכיח נזק שנגרם כתוצאה מאותה העמדת קרש בתוך דלתות הנכס, בייחוד כשמדובר בנכס שאיננו פעיל וסגור מאז תחילת שנת 2001.

23. להוכחת נזק אפשרי, טען מר יאנוס כי מרווח זה אפשר לגנבים להיכנס ולגנוב ציוד רב מהנכס. טענה זו נטענה ע"י מר יאנוס מהשפה והחוץ, היא טענה לא מפורטת וחסרת כל תשתית עובדתית. בתצהירו (סעיף 28), הצהיר התובע כדלקמן:

"כאמור נגנב ציוד רב ויקר ערך מהמקום ולמעשה לא נותר כלום למעט מספר פריטים בודדים כגון שולחן נירוסטה ישן ומעט כלי אוכל וכיוצ"ב, כתוצאה מכך נגרמו לנו הפסדים בגין אובדן ציוד.

פירוט הנזקים המלא מפורט בחווה"ד המוגשים יחד עם תצהירי זה".

24. עיון בחווה"ד של רו"ח דגן, מעלה כי אובדן הציוד שהושקע בנכס עד שנת 2000 התבלה לחלוטין ו/או יצא מכלל שימוש ו/או נגנב. בניגוד לטענת התובע, אין חווה"ד מפרטת פירוט מלא של הציוד שנגנב. מר יאנוס נחקר בחקירה נגדית לגבי נושא הגניבה, ונשאל האם יוכל להראות תלונות במשטרה, והשיב: "לא הגשנו תלונות" (עמ' 44 ש' 14).

עוד התבקש העד להציג תמונות של מעשה הפריצה והשיב:

"אין לי תמונות. חתכו את הדלת ואת המנעול ונכנסו" (עמ' 44 ש' 17). ומי יתקע כף לידינו שאין חיתוך הדלת והמנעול יצרו את אותו מרווח שבתוכו הושענה קורת העץ? שהרי ההיגיון מחייב כי קודם נפרצה הדלת ע"י חיתוך המנעול, וכתוצאה מכך נוצר המרווח, ולא הפוך. מעיון בתמונה 8, לא נראה כל מנעול שנועל את הדלת האחרונה, היכן שהושענה קורת העץ.

25. מר יאנוס העיד כי פנה למנהל העבודה במקום בע"פ ולא בכתב. תמוה בפניי כי לאחר הפריצה לא הוגשה תלונה, לא דווח בכתב למי מהנתבעות לגבי הפריצה ולא נדרש פיצוי כספי בגין הרכוש הגנוב. אם אכן לטענת התובעים, "אתרים", היא שהכינה את התשתית לגניבה כתוצאה מיצירת המרווח בדלת, ולא הפוך הפריצה היא שיצרה את המרווח, מדוע לא נעשתה אליה פנייה בכתב? עוד תמוה, אם אכן נגנב ציוד בעשרות אלפי שקלים, מדוע לא בוטח הציוד? מדוע לא הופקדה שמירה על הנכס והציוד בו? מדוע לא אוכסנו הפריטים הניידים במקום אחר במחסן שמור? אין זאת אלא אחת מהשתיים, או שלא ארעה פריצה כלל בניגוד לעדותו של מר יאנוס, או שארעה פריצה ונזקיה היו מינוריים לחלוטין, לאור הציוד שהתבלה וניזוק עקב אי השימוש. יש לזכור, כי מדובר בציוד שהותקן ונרכש בשנים 1989-1990 וברובו התבלה. זו אולי הסיבה שאף לא אחד מהתובעים או מצדדי ג' שניהלו את העסק, לא הגישו תלונה למשטרה או הביעו טרוניה בכתב לגבי מי מהנתבעות.

26. מסקנתי אם כן בפרק זה, כי הגדר שנצפית בתמונה נספח 5 הותקנה באמצע שנת 2003, גם קונסטרוקציית העץ שהותקנה כפי שנצפה בתמונה נספח 8, הותקנה בשלהי עבודות הפרויקט. אלה ואלה הותקנו לצורכי עבודות הריצוף האחרונות. אף לא אחת מהן גרמה לנזק כספי כלשהו לתובעים. הנכס היה סגור ולא פעיל כבר בתחילת שנת 2001, ולא מחמת עבודות הפרויקט.

27. יש להניח כי הקמת פרויקט "גן לונדון" לא הסבה נחת לעוברים ושבים ולא לבעלי הנכסים בסביבה. אי נוחות זו היא מנת חלקה של כל עבודת תשתית רחבת היקף. מדובר בעבודות תשתית שהרווח שלהן הוא לתועלת הציבור לטווח ארוך, ובחלקן הן הכרח המציאות, לאור גידול האוכלוסייה, התנועה, מצוקת החנייה ועוד. אינני יכולה לקבוע נחרצות ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי עבודות אלו גרמו באופן ישיר לסגירת הנכס או להפסקת פעילותו. נחה דעתי כי העסק הועבר לצדדי ג' בתחילת שנת 2000 עוד טרם החלו העבודות, לאור קשיים וכשלים בעסק, שכן אם אכן הנכס הניב רווחים נאים והיה מצליח ומשגשג, לא ברור מדוע נמסר לצדדי ג' להפעילו תמורת "משכורת" של כ- 2,000 $ לחודש. עצם מסירת הנכס לידי צד ג' לצורך הפעלתו, מלמדת כי התובעים סברו שהשכרתו תהיה רווחית יותר מאשר ניהולו בעצמם. עובדות אלה מתיישבות עם דו"חות ההכנסות והוצאות כפי שמשתקף בחוות הדעת של רואה החשבון וכפי שיובהר בהמשך בפרק הנזקים.

28. מסקנתי אם כן, כי אין קשר סיבתי בין סגירת הנכס בשנים 2001-2004 לבין עבודות התשתית בפרויקט "גן לונדון". אין מדובר במטרד העולה עד כדי סגירת הנכס. הבחירה לסגור את הנכס הוא עקב כישלונו, אולי בעקבות המצב הכלכלי במשק באותה העת, מצב בטחוני רעוע, פיגועים באזור הנכס ומיעוט בואם של תיירים לאזור. כל אלה יחדיו יכלו להשפיע על תנובת הנכס ביתר שאת מאשר אי הנוחות שנגרמה עקב הימצאות חול או אבק במתחם הנכס.

עד כאן טענות התובעים לעניין סגירת הנכס בין השנים 2001-2004. אלא שהתובעים מכרו את הנכס חזרה לבעליהם בשנת 2004, לטענתם, עקב חוסר אפשרות לקבל רישיון עסק. גם נזק זה לטענתם יש להשליך לפתחם של הנתבעות עקב עבודות התשתית, ועל כך בפרק הבא.

ה. הפגיעה בגגון:

1. על פי גרסת התובעים, בשנת 2004 ובסיום הפרויקט, ביקשו התובעים לשוב ולהפעיל את בית הקפה תוך שהשקיעו ממון רב בשיפוצו, לרבות בשיפוץ הגגון שנהרס לטענת התובעים ע"י מי מהנתבעות.

2. לטענת מר יאנוס (סעיף 32 לתצהיר עדות ראשית), משהוגשה בקשה לעירייה לחדש את רישיון העסק לנכס, נמסר להם כי עליהם לקבל היתר בנייה לגגון כתנאי לרישיון עסק. במקביל הוצא צו הריסה מנהלי לגגון. לטענת יאנוס (סעיף 33 לתצהיר), הגגון הכרחי עבור בית הקפה, שכן מתחתיו נמצא הבר, עמדו שם מקררים, מתקן בירה, קופות וכיוצ"ב. לא ניתן היה להפעיל את בית הקפה ללא הבר שנמצא מתחת לאותו גגון, ולא היה מקום אחר בנכס להעביר אליו את הבר.

3. לטענת התובע, התובעים פעלו בכל המישורים כדי להביא את הנכס לתפעול מלא. הוגשה עתירה לבטול צו ההריסה המנהלי, הוגשה בקשה להיתר בנייה עבור הגגון ע"י אדריכל. משסרבה העירייה לתת היתר בנייה לגגון, הגגון פורק והוחלט למכור הנכס חזרה לבעליו. לטענת התובעים, אלמלא ניזוק הגגון כתוצאה מעבודות הפרויקט לא היה צורך לשפצו ולא היתה מתעוררת כל בעיה.

4. טיעון אחרון זה של התובעים, הוא הוא הטיעון שנמחק מכתב התביעה המתוקן מיום 31.10.10 (סייפת סעיף 28 שבו), שכן היווה הוספת עילה חדשה, ובניגוד להחלטת ביהמ"ש. כל זה לא הפריע לתובעים לחזור על הטיעון שנמחק ע"י ביהמ"ש בכתב הסיכומים ואף בנוסח כמעט זהה. בצדק התרעמו על כך באי כח הנתבעים בסיכומיהם.

5. בכתב התביעה המתוקן מיום 7.12.10 המהווה את מסגרת הטיעון ואת גדר המחלוקת, לא צוין כי מי מהנתבעות אחראיות להיזק של הגגון. טענה זו למרבה הפלא מעולם לא נטענה בהזדמנות הראשונה בכתב התביעה המקורי.

6. אף לגופו של עניין, אינני מקבלת את טענת התובעים לגבי היזק לגגון ע"י מי מהנתבעות. מנספחי התביעה עצמה, נספח 11 לתצהיר יאנוס, עולה כי סיבת החלפת הגגון היתה שונה. בבקשה להיתר שהוגשה ע"י האדריכל, נכתב כדלקמן:

"מבוקש החלפת גגון בקומת הקרקע, הגגון קיים משנת 1984, מופיע ברישיון עסק משנת 1990 המצ"ב בגין קירבה לים ובעיות קורוזה החלידה הקונס' והיה צורך בהחלפת הגגון לוטה צילומים של הגגון הישן עם הקונס' החלודה, כמו כן מצ"ב מזכר הפיקוח משנת 1990 בשנת 1991 אושר ה גגון ע"י מר שולמן".

עינינו הרואות, כי הסיבה המתוארת בבקשת האדריכל היא החלפת הגג כתוצאה מבלאי, לא נאמר כי הגג נפגע ונהרס ע"י "אתרים" כתוצאה מעבודות הפרויקט. גם לא הובא הסבר כיצד נהרס הגג מעבודות הפרויקט, מדוע עבודות הפרויקט קשורות לגגון הרעוע שהיה מותקן מאז תחילת שנות ה-90 במקום.

בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי, צורף תצהיר של מר יאנוס אריה, ובסעיף 7 שבו הצהיר התובע כדלקמן:

"זה המקום להדגיש כי עיקר הנזק לגג הישן נובע מהתמשכות עבודות בנייה שערכה המשיבה עצמה לצורך הכשרת החניון הסמוך (חניון "לונדון") ובניית גן חיצוני מדורג. עבודות אלו מנעו את הפעלת הנכס במשך מספר שנים ולא אפשרו לתחזק כראוי את הגג הישן".

(ראה עמ' 155 למוצגי העירייה).

ואם בכך לא די, גם בביקורת של העירייה מיום 13.5.04, נכתב כי משיחה עם מר יאנוס עוזי תובע מס' 2, נאמר על ידו כי במקום היה קיים גג ישן וחלוד והוחלט להחליף אותו (עמ' 139 למוצגי העירייה).

על אף העתירה שהגישו התובעים לביטול הצו, בדיון מיום 16.6.04 בפני כב' הש' אטיאס, הסכימו הצדדים (התובעים היו מיוצגים ע"י עו"ד צוקרמן), כי הבקשה לביטול הצו תידחה והצו יאושר לביצוע בתוך 6 חודשים מיום הדיון (ראה מוצג 157 לתיק מוצגי העירייה). לא הובא בתצהיר מר יאנוס כל הסבר להסכמה זו.

מר יאנוס נחקר על כך בחקירה נגדית והסברו לאמור בסעיף 7 לתצהיר ביטול הצו כמפורט לעיל, הינו הסבר לא משכנע בלשון המעטה, וכך העיד מר יאנוס:

"ש. אני מפנה אותך לתצהיר מיום 9.6.04 בסעיף 7, תקרא מה כתוב שם. מה שכתבת בסעיף 7 זה נכון?

ת. זה נכון. אני רוצה שביהמ"ש יבין כשאני פונה לעירייה לבקש אישור לגגון שנתנו לי אותו בזמנו, אני לא יכול להרגיז אותם ולהגיד להם שזה בגלל העירייה, ניסחנו את זה בעדינות כדי לקבל את האישור, למה שאני אאשים אותם? גם אתה היית עושה כמוני, בטוח שלא היית מאשים את העירייה ומבקש אישור.

ש. התצהיר הזה לא קשור לבקשה שהגשת לעירייה, אתה הגשת את התצהיר הזה לביהמ"ש לאחר שהעירייה הגישה צו הריסה ופה ניסית להסביר במה מדובר, לא לעירייה. תסכים איתי, שההיגיון שלך שאם היית חושב שהעירייה בכלל אשמה בכל מצב הדברים מלכתחילה, היית מדגיש את זה מאוד בפני ביהמ"ש כטעם מרכזי מדוע לא לאפשר את ההריסה, נכון?

ת. לא הוספתי את האשמה שלהם".

(עמ' 46 לפרו' ש' 1-12).

7. אם כך, סיבת החלפת הגגון איננה כפי שנטען ע"י התובעים, שהרי גם אם לא היה מתקיים פרויקט "גן לונדון" יש להניח שלאחר כ-15 שנה היה מקום להחליף את קונסטרוקציית הגגון כתוצאה מחלודה ובלאי, בבוא העת היה צורך בהיתר בנייה לגגון חדש, עם או בלי עבודות הפרויקט. לא מצאתי כל קשר סיבתי בין החלפת הגגון לבין עבודות הפרויקט.

8. יתרה מכך, צודק ב"כ העירייה כי התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לטענתם הכבושה שלא באה לעולם, אלא לראשונה בכתב התביעה המתוקן מאוק' 2010. מעולם לא נטען זאת במכתב התלונה לעירייה מיום 5.3.01 או בכתב התביעה המקורי. על מנת להניח תשתית ראייתית, היה מקום לשכנע בראיות את ביהמ"ש כי מדובר באותו גגון בדיוק, שבעבר ניתן לו היתר בנייה וכיום לא, התובעים אף לא ניסו להראות זאת. לטענת העירייה, אין מדובר בתוכניות זהות ומדובר בשני גגונים שונים. כאמור, התובעים לא הניחו בפניי תשתית ראייתית על מנת שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלה זו. עצם הסכמת התובעים לקיום צו ההריסה, משמע הודאה בעובדה כי לא ניתן לקבל היתר בנייה לגגון, וכי אין מדובר בגגון זהה לקודמו.

9. ככל שהתובעים סברו כי העירייה שגתה בהחלטתה להוצאת צו הריסה ולסרב להיתר בנייה, פתוחה בפניהם היתה הדרך להשיג על כך בערר או בעתירה מנהלית, דבר מהשניים לא נעשה.

10. בנוסף, אף לא הונחה תשתית ראייתית לטענה כי רישיון העסק היה תלוי בהיתר הבנייה וכי לא ניתן היה לקבל רישיון עסק ללא הקמת הגגון. לטענת ב"כ העירייה, לא איתרה העירייה כל בקשה להוצאת רישיון עסק לשנת 2004. התובעים שעליהם הנטל להניח תשתית עובדתית זו ובידיהם הידיעה בדבר הגשת בקשה לרישיון עסק, לא צרפו כל תיעוד המעיד על הגשת בקשה כזו או סירוב העירייה לרישיון עסק המותנה בבניית הגגון.

1. טענה זו של פגיעה בגגון שהינה טענה כבושה ובבחינת הרחבת חזית בוטה וברורה, ונטענה על אף שביהמ"ש מחק מכתב התביעה המתוקן עילה זו, היא טענה שדינה להידחות לא רק פרוצדורלית אלא אף מהותית כפי שהובהר לעיל.
2. משדחיתי טענותיהם של התובעים בשאלת החבות, אין מקום להתכבד ולהיכנס לשאלת גובה הנזק, אם בכלל, שאיננו קשור כלל לעבודות פרויקט "גן לונדון", כי אם לסיבות אחרות. ואולם מעבר לצורך ומאחר ושלושת הצדדים התייחסו לשאלת גובה הנזק, הרי מפאת כבוד הצדדים אתייחס בקצרה גם לסוגיה זו שאיננה רלבנטית עוד.

ו. גובה הנזק:

1. כל אחד מהצדדים תמך טענותיו בחוות דעת של רו"ח מטעמו. התובעים צרפו את חווה"ד של רו"ח רחל דגן, ומנגד צרפו הנתבעות את חוות דעתו של רו"ח אלי זייתוני, רוה"ח נחקרו על חוות הדעת.

2. נזקיהם של התובעים מפורטים בכתב התביעה ובכתב הסיכומים ומחולקים למספר ראשי נזק. על אף שגרסתם בדבר רשלנות ו/או מטרד לא התקבלה על ידי, אסקור בקצרה את ראשי הנזק שנטענו ע"י התובעים.

3. אובדן ציוד ושיפורם:

ראש נזק זה מתחלק לשניים, האחד - ציוד שנרכש עד שנת 2004, והשני - שיפוצים שנעשו בשנת 2004 כדי להכשיר את הנכס. באשר לשנים שעד 2004, נטען ע"י רו"ח דגן כי על פי הכרטסות התובעים השקיעו בשנים 1991-1999 סך של 542,237 ₪ שאחרי פחת שנצבר לאורך השנים מסתכם בסך 166,330 ₪.

רו"ח זייתוני הבהיר הן בחוות דעתו והן בעדותו (בעמ' 110), כי לגבי תקופה זו לא נותר כל נזק. השיפורים נערכו בשנת 1995, גם עפ"י רו"ח שטיפל בחברת ליאונרדו תובעת 5, נוצר פחת של 20% כל שנה, כך שעד שנת 2000 לא נותר רכוש בסעיף זה. יתרת הוצאה בגין הציוד בסך 26,762 ₪ עברה לסעיף הוצאות, עפ"י הדו"ח הכספי של תובעת 3, בשנת 2000 לא קיימת יתרת רכוש קבוע.

גם באשר לשיפוצים שנעשו משנת 2004 ואילך, דין התביעה להידחות. אין מחלוקת עובדתית כי כספי ההשקעה בנכס בשנת 2004, בסך של כ- 243,000 ₪ הושקעו ע"י חברת ימבה קפה בע"מ. חברה זו איננה תובעת בהליך זה. אינני מקבלת כל טענה אחרת כי הכספים שהושקעו בחברת ימבה קפה בע"מ היו של תובע 2 יאנוס עוזי. לא זו בלבד שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה המקורי או המתוקן, הרי גם מר עוזי יאנוס לא התכבד והצהיר על כך או הובא לעדות.

בהחלטתי בדיון ההוכחות, קבעתי (בעמ' 117) כי לא תותר כל הרחבת חזית בעניין זה, וככל שלא נטען בכתב התביעה כי עוזי יאנוס הוציא כספים אלה במימון אישי, לא תתקבל הטענה. כאמור לא ניתן לפסוק הוצאה שהוצאה ע"י חברה שאיננה בעלת דין בהליך זה.

4. אובדן הכנסות:

לטענת התובעים המפעילים צדדי ג', אמורים היו לשלם לתובעים "משכורת" בחברות שבבעלותם בסך של 2,000 $ בחודשי ההפעלה בחורף, ו-2,350 $ בחודשי הקיץ. בכתב התביעה נטען להפסד בשיעור של 360,000 ₪, ועפ"י חווה"ד של רו"ח דגן נטען לסך של 581,029 ₪. רו"ח דגן הכינה חישוב אריתמטי תיאורטי, ולא עפ"י הסכמים שבין המפעיל לתובעים, ולא עפ"י התשלומים ששולמו בפועל בשנת 2000 ועד אמצע שנת 2001. לעומתה, רו"ח זייתוני מומחה ההגנה ערך חישוב אריתמטי בפועל והכנסות בכל שנת 2000 (טרום עבודות השיפוץ) הגיעו לסך של 55,775 ₪, ומתוכם סך של כ- 23,000 ₪ שולם לשתי עובדות (רבר קרין ויאנוס שירן) שאינן התובעות בתיק זה. משלא נמצא כי סגירת העסק קשורה קשר סיבתי לעבודות התשתית, אין מקום לפצות את התובעים אף לא בסכום זה. התובעים לא המציאו בראש נזק זה את כל האסמכתאות בדבר קבלת "משכורות" מהמפעילים.

5. תשלום דמי שכירות:

לטענת התובעים, המפעילים צריכים היו לשלם לבעלי הנכס – משפחת פילץ את דמי השכירות החודשית בסך 900 $ לחודש. משהנכס נסגר, נאלצו התובעים לשלם הוצאה זו. הסכם ההתקשרות עם המפעילים לא צורף, המפעילים לא הובאו לעדות, איש ממשפחת פילץ אף לא העיד. לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לעובדה זו, ובכל מקרה בשעה שלא שוכנעתי כי סגירת הנכס קשורה לעבודות, אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

6. מוניטין ומכירת הנכס בהפסד:

עפ"י עדותו של רו"ח זייתוני, מוניטין של עסק נקבע בין היתר על פי רווחיו והצלחותיו. בשנים הסמוכות לפני תחילת עבודות הפרויקט, הנכס הפסיד. מהדו"ח הכספי של תובעת 5 לשנת 1999, ניתן להיווכח כי לחברה היו הפסדים במשך כל שנה. ב-1997 – הפסד של כ- 84,000 ₪, בשנת 1998- הפסד של כ- 378,000 ₪, בשנת 1999 – הפסד של כ- 41,000 ₪, ברי כי במצב של הפסד מתמשך במשך כ-3 שנים רצופות לא ניתן לטעון למוניטין מצליח. קשה לי להניח שהתובעים היו מעבירים את העסק לידי מפעיל חיצוני בתמורה לסך של 2,000 $ לחודש לו אכן הנכס היה רווחי כטענתם.

לגישת רו"ח דגן, אין להביא בחשבון את משכורות העובדים. לא ירדתי לסוף דעתה של המומחית, המשכורות שולמו לעובדים, למנהלים ולבעלי המניות כחלק מתפקידם בניהול הנכס. בעלי מניות אמורים להתחלק בדיבידנדים ולא לקבל משכורות אם הם לא עובדים בנכס.

לאור התנהלות התובעים, החלפת חברות כל שנה, מציאת מפעיל חיצוני כל שנה, עולה הרושם כי העסק פסק מלהיות רווחי כבר לפני שנת 2000, וללא קשר לעבודות הפרויקט. ייתכן והתובעים ניסו "להחיותו" בשנת 2004, ומשהבינו את גודל ההשקעה הנחוצה העדיפו למוכרו חזרה לבעלים ולצמצם נזקיהם.

במכירה זו, קיבלו התובעים 2/3 משווי מכירת נכס בדמי מפתח (עפ"י חוו"ד שמאי התביעה), שהם השיעור המקובל במכירה מרצון. לטענת התובעים, מדובר במכירה באילוץ, שכן ריחפה מעל ראשם תביעת פינוי בגין נטישת העסק. כמו יתר טענות התובעים, גם טענה זו לא נתמכה בכל תשתית ראייתית. נהפוך הוא, בתצהיר המכר, מצהיר המוכר כי הינו מוכר מרצון. משלא שוכנעתי בעובדות כי העירייה סירבה לתת לנכס רישיון עסק, פועל יוצא מכך שלא שוכנעתי כי קיים אילוץ למכירת הנכס, ולפיכך אינני סבורה כי התובעים הרימו את נטל השכנוע בדבר נזקי מוניטין, או נזקים בדבר מכירה באילוץ.

סוף דבר:

1. לא הוכח בפניי כי התנהלות מי מהנתבעות היתה רשלנית.
2. לא הוכח כי הגדר הונחה בחזית הנכס בתחילת הפרויקט בשנת 2001, אלא בשלהי הפרויקט באמצע שנת 2003.
3. לא הוכח קשר סיבתי בין עבודות הפרויקט לסגירת העסק ומכירתו. מהראיות עולה, כי העסק נחל כישלון עסקי עוד לפני שנת 2000, מסיבות אחרות שאינן קשורות לפרויקט.
4. אף הנזקים הנטענים לא נתמכו באסמכתאות ובראיות כנדרש.
5. התביעה כנגד שתי הנתבעות, נדחית.

התובעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות כל נתבעת בסך של 60,000 ₪ (60,000 ₪ לנתבעת 1 ו- 60,000 ₪ לנתבעת 2). פועל יוצא מדחיית התביעה העיקרית הוא, כי הודעות צד ג' תדחנה גם הן, מאחר והדיון פוצל אינני עושה צו להוצאות לטובת צדדי ג'.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים.

קלדנית: שרה נחמני

ניתן היום, כ"ז אב תשע"ה, 12 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.