מבוא

זוהי תביעה שטרית שעניינה שיק בסך של 150,000₪ שמועד פרעונו 10.7.2000 ושאותו משכה הנתבעת לפקודת התובעת (להלן "העירייה").

הנתבעת טוענת כי השיק הוצא ממנה בכפייה בלחץ ובעושק על ידי מעקל מטעם העירייה, וזאת במסגרת הליכי עיקול והוצאת מטלטלין שביקש המעקל לבצע ביום 10.7.2000 במסעדת "צלי אש" בטבריה (להלן "המסעדה"), אשר הייתה בבעלותו של מי שהיה הידוע בציבור של הנתבעת - שמואל אוחנה ז"ל (להלן "המנוח") ולשם גביית חובות ארנונה של המנוח בגין המסעדה.

העירייה טוענת, מנגד, כי הנתבעת לא הוכיחה טענותיה בעניין הכפייה והעושק, טענות אשר הועלו על ידה רק 7 שנים לאחר משיכת השיק, וכי לא הוכחו התנאים להכרה בהגנה כזו, לרבות מתן הודעה תוך זמן סביר. לעירייה עומדות חזקות בעניין חוב הארנונה של המנוח, אותן לא הצליחה הנתבעת לסתור ועל כן, דין הגנתה של הנתבעת להידחות.

בהתחשב במהות התביעה ובטענות ההגנה, הוחלט ע"י כב' השופטת נסים שי על שינוי סדר הבאת הראיות, כך שעל הנתבעת רובץ הנטל הראשוני להוכחת טענותיה.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי היא והמנוח היו ידועים בציבור אשר חיו ביחד וגידלו את ילדיהם המשותפים עד לפטירתו ביום 5.12.2003. הנתבעת איננה יורשת עזבונו של המנוח ולא הייתה שותפה במסעדה. דובר בנכס של עמידר שהמנוח היה דייר מוגן בו עוד לפני שהשניים הכירו.

באשר לנסיבות משיכת השיק - הנתבעת טוענת כי ביום 10.7.2000 (זמן הפירעון המופיע על השיק), הגיע למסעדה אדם שהציג עצמו כמעקל מטעם העירייה, עם משאית, וטען כי למנוח יש חוב לעירייה וכי הוא נשלח על ידי העירייה לעקל את הרכוש במסעדה ולקחת אותו. המעקל הסביר למנוח כי אם ישלם לו סכום כסף כלשהו, הוא לא יבצע את העיקול. המנוח השיב כי הוא איננו חייב לעירייה את הסכום הנטען וכי העירייה חייבה אותו בטעות עבור נכסים שאין לו קשר אליהם. עוד הוא הסביר למעקל, כי תלוי ועומד ערר שהגיש בעניין ועל כן מדובר בחוב השנוי במחלוקת ואסור לבצע עיקולים בגינו. לאחר דברים אלה עזב המעקל את המסעדה.

דבר אותו אירוע נמסר לנתבעת על ידי המנוח, אשר ביקש ממנה להגיע למסעדה ולהישאר שם עד לחזרתו, שכן הוא יצא לצורך סידורים.

זמן מה לאחר שהמנוח עזב את המסעדה ובטרם חזר, הופיע במסעדה "אדם גדל גוף ושרירי ובעל מראה מרתיע", אשר הציג עצמו כמעקל מטעם העירייה, כשהוא עם משאית ובה אנשים נוספים. המעקל מסר לנתבעת כי הוא היה במסעדה קודם לכן וחזר על מנת לקחת כסף או לבצע עיקול "מה שאני מחליטה" - כך אמר לנתבעת בצעקות גסות ובאלימות. הנתבעת נבהלה מאד והסבירה למעקל שהיא לא מחליטה, היא ניסתה להתקשר למנוח על מנת להודיע לו שהמעקל נמצא במסעדה אך לא הצליחה לאתרו. הנתבעת אמרה למעקל את מה שאמר לה המנוח קודם לכן - שאין למעשה חוב כפי שהעירייה טוענת ושהוגש ערר. המעקל דחה את דבריה "בצעקות מקפיאות דם" והודיע לה כי הוא לא מתכוון לעזוב את המסעדה אם לא ישולם לו סכום כסף במזומן בתוספת הוצאותיו. בשלב זה עזבו אורחי המסעדה את המקום והעובדים נבהלו ובאו לראות מה קורה. המעקל אמר לנתבעת כי אם היא לא תשלם לו כסף במזומן הוא יזמין משטרה ויגיש נגדה תלונה ויבקש לעצור אותה על שהיא מפריעה לו בביצוע העיקול, ואחר כך הוא "מרים את כל המסעדה". הנתבעת אמרה למעקל כי ממילא אין לה כסף לשלם לו. תגובתו הייתה איומים נוספים בצעקות רמות ובהתנהגות בריונית ממש. העובדים החלו לעזוב את המסעדה והנתבעת נותרה שם לבדה מול מעקל מאיים הצועק ומתנהג באלימות, היא פחדה ונלחצה והרגישה מאוימת פיזית, היא לא יכלה לחשוב בצורה הגיונית והרגישה שהיא תחת לחץ איום ובלתי פוסק, היא קיבלה סחרחורת איומה ולא יכלה לחשוב ולתפקד באופן הגיוני. אז הציע המעקל "לבוא לקראתי" ואמר "תני לי שיק ע"ס 150,000 ₪ ואז אעזוב את המקום". הנתבעת התמוטטה פיזית ונפשית וישבה על כסא מבלי יכולת לזוז ולדבר. היא אמרה למעקל כי היא איננה מכירה סכומים כאלה ואין לה אותם ואם תרשום שיק בסכום כזה, הוא ממילא לא יכובד. המעקל שב ודרש שיק מחשבון הנתבעת והוסיף וצעק, הנתבעת הייתה על סף אפיסת כוחות והמעקל הציע כי תמשוך שיק מחשבון הבנק שלה והוא לא יפקיד אותו אלא רק יוכל להציגו בעירייה כהוכחה לכך שהיה במסעדה. הנתבעת סירבה לכך אך היא "זכתה" לפרץ של צעקות ואיומים שהמשטרה כבר בדרך ועל כן, בידיים רועדות ובבכי היא כתבה את השיק כדרישת המעקל, וזאת בניגוד לרצונה ולדעתה.

הנתבעת טוענת כי הלחץ בו הייתה נתונה, ניכר מכתב ידה ומהעובדה שהשמיטה ספרה "0" ורשמה את המספר 15000 ₪. רק בשלב מאוחר יותר, שלא בנוכחותה ושלא בידיעתה או הסכמתה, "יד נעלמה" הוסיפה, בעט שונה, אפס נוסף וכן פסיק, באופן שהפך את המספר ל- 150,000.

הנתבעת טוענת כי היא אמרה למעקל "תבטיח שלא להפקיד את השיק" והוא אמר לה לכתוב זאת על השיק והיא כתבה על השיק את מה שהוא אמר לה לכתוב: "השיק ניתן תחת לחץ תחת מחאה שהו(א) לא ישולם". רק בשלב מאוחר יותר ושלא בנוכחותה או ידיעתה, "יד נעלמה" מחקה את המילים "לא ישולם".

לאחר שהמעקל קיבל לידיו את השיק, הוא שב ואמר לנתבעת כי אין לה מה לדאוג ושהיא יכולה לסמוך עליו שהשיק לא יופקד בבנק לפירעון. הנתבעת סמכה על דבריו אך בדיעבד התברר לה שהוא שיקר לה והטעה אותה והוציא ממנה במרמה את השיק.

באשר לחובות הארנונה הנטענים על ידי העירייה – הנתבעת טוענת כי לאחר פטירת המנוח התברר לה כי העירייה חייבה אותו ביתר ובגין נכסים שאין לו קשר אליהם. כל החיובים הלא חוקיים החלו בשנת 2000, כאשר העירייה העבירה על שם המנוח, באופן לא חוקי ורטרואקטיבי, נכסים שהיו רשומים על שם משה אוחנה שהיה מסוכסך עמו. העירייה אף חייבה את המנוח בגין חיוביו של בן דודו הנושא את אותו שם וכן היא גבתה במסגרת עיקולים חובות שאינם של המנוח. הנתבעת טוענת כי מכל מקום החוב בגינו הוטל העיקול ונלקח השיק איננה חובה שלה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי העירייה לא פעלה לגביית השיק במהלך שנים ארוכות ועד לסף תקופת ההתיישנות. העירייה המתינה עד לאחר מותו של המנוח והגישה את השיק לביצוע בהוצאה לפועל רק בשנת 2006 – 3 שנים לאחר מותו. כתוצאה מכך, נמנעה מן הנתבעת האפשרות להעלות טענות ועובדות רבות שהיו בידיעת המנוח ואינן בידיעתה. העירייה לא פעלה כפי שרשות סבירה צריכה לפעול לשם גביית חובותיה והנתבעת הסתמכה על כך שלא פנתה אליה במשך שנים ארוכות. התנהגות העירייה מלמדת כי היא ויתרה על זכותה לגבות סכום כלשהו מן הנתבעת על פי השיק.

הנתבעת העלתה בתצהירה גם טענות קיזוז, אולם טענות אלה לא נטענו שוב בסיכומיה.

טענות העירייה

העירייה הגישה תצהיר עדות ראשית של בת שבע דוד, אשר משמשת כאחראית מדור שומה במחלקת המסים שלה. המצהירה טוענת כי השיק נשוא התביעה נמשך לטובת העירייה על ידי הנתבעת לטובת פירעון חוב ארנונה של המנוח, בגין המסעדה. על פי רישומי העירייה, נכון לסוף שנת 2000 עמד חובו של המנוח בגין המסעדה על סך של למעלה מ- 400,000 ₪, כפי שהדבר עולה מתדפיס החוב שצורף לתצהיר.

המצהירה טוענת כי לא ידוע לה דבר מידיעה אישית בנוגע לנסיבות משיכת השיק, שכן אין במסמכי העירייה כל אזכור בכתב או מכתב כלשהו המעלה טענות הנתבעת בנוגע לנסיבות הנטענות.

בשנת 2000 פעלה במחלקת המיסים של העירייה חברה חיצונית בשם "מילאון", אשר חדלה לפעול בשנת 2001 או 2002 ומאז "אין עם מי לדבר", שכן למיטב ידיעת המצהירה החברה פורקה וחדלה לפעול. המצהירה טוענת כי נציגי העירייה אינם יודעים למי לפנות או כיצד לקבל מידע בנוגע לשנת 2000, מי היה האדם שקיבל את השיק לידיו ומיהו המעקל שלגביו נטענות הטענות על ידי הנתבעת. בארכיון העירייה לא נמצאו מסמכים של חברת "מילאון", כולל מסמכי העיקול אשר במסגרתו נמסר השיק.

המצהירה מאשרת כי המנוח הגיש ערר בגין חיוב הארנונה למסעדה בשנת 2000, אך ערר זה נדחה ביום 3.12.2001.

ביום 6.6.2004 התקבלה אצל העירייה הודעה כי במסעדה מחזיק אדם אחר, כאשר על פי הסכם השכירות שהוגש הנתבעת היא המשכירה, וביום 28.7.2009 נתקבלה בעירייה הודעת עמידר כי הנכס נמכר לנתבעת (ביום 7.8.2009). הנתבעת שילמה את הארנונה בגין שנת 2009 וקיים לה חוב בסך של 83,135 ₪ בגין השנים 2010-2011.

דיון והכרעה

עסקינן בתביעה שטרית שביסודה שיק שאין חולק שהנתבעת משכה ביום 10.7.2000 לפקודת העירייה.

סעיף 20(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן "פקודת השטרות") קובע כדלקמן:

"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידי מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר".

מדובר, אפוא, בחזקה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לסתור אותה מוטל על כתפי הנתבעת.

טענת ההגנה המועלית על ידי הנתבעת - בכל הנוגע להיות המסירה בלתי כשרה - הינה טענה לפגמים בזכות הקניין של העירייה בשטר. טענת הגנה זו אכן מוכרת בפקודת השטרות - בסעיף 28(ב) שבה אשר קובע בזו הלשון:

"ביחוד זכות קנינו של מסחר שטר פגומה כמשמעותה בפקודה זו, אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפיה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון, או בנסיבות העולות כדי רמאות"

המדובר, אם כן, בטענות בעלות גוון קנייני - תולדה של הראיה הקניינית של השטר - ולפיהן העברת השטר נגועה בפגמים שונים ואינה פרי רצונו החופשי של המעביר. טענות הגנה מסוג זה עומדות נגד צד קרוב וכלפי צד רחוק שאינו אחז כשורה, ונדחות מפני תובע שהוא אוחז כשורה (ראה: ש. לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה עמ' 489-491, וכן סעיף 37 לפקודת השטרות).

זהו המקום להעמיד דברים על דיוקם בכל הנוגע למעמדה של העירייה כאוחזת בשטר, וזאת נוכח טענות הצדדים בדבר היותה, או אי היותה, "אוחזת כשורה":

אוחז יכול להיות "אוחז כשורה", רק אם "סיחרו לו את השטר" (סעיף 28(ב) לפקודת השטרות). "סיחור", להבדיל ממסירתו הראשונה של השטר, הוא העברה נוספת של השטר מן הנפרע (או מהמסב) אל אחר. אוחז כשורה קלאסי אינו קשור לעסקת היסוד ובדרך כלל מקבל את השטר בלא לדעת את פרטיה. צד כזה, שהינו זר לעסקת היסוד, ראוי, בהתמלא תנאים מסוימים, לקבל את השטר כשהוא נקי מפגמים שדבקו בעסקה, וזאת להבדיל מצד המעורב בעסקה, שאיננו ראוי להשתחרר מפגמיה. על כן, כאשר האוחז הוא צד קרוב לעסקת היסוד, כלל לא עולה שאלה של אחיזה כשורה (ראה: ש. לרנר, שם, בעמ' 243-245).

ומן הכלל אל הפרט - "עסקת היסוד", בענייננו, היא אותה עסקה במסגרתה נמסר השיק לעירייה - באמצעות המעקל שהוא נציג ושלוח שלה - וזאת בגין חוב הארנונה של המנוח לעירייה ועל מנת שהמעקל לא יממש ויבצע, עבור העירייה, את עיקול והוצאת המטלטלין מן המסעדה.

חוב הארנונה הנטען הוא כלפי העירייה, העיקול הוטל על ידי העירייה ועל כן, העירייה היא גם הנפרעת שלפקודתה נמשך השיק.

העירייה, אם כן, קשורה כצד קרוב בעסקת היסוד ואיננה זרה לה ומשכך, השיק לא "סוחר" לעירייה אלא נמסר לה (באמצעות נציגה המעקל) מסירה ראשונה.

בנסיבות אלה - וכהנחת מוצא לדיון - העירייה ממילא איננה יכולה ליהנות ממעמד של "אוחזת כשורה" בשיק ולהתגבר על טענות ההגנה של הנתבעת, ככל שאלה תוכחנה.

עם זאת ובנסיבות העניין שיפורטו להלן יצוין, כי גם אילו הייתה העירייה צד זר לעסקת היסוד והשיק היה "מסוחר" לה על ידי צד שלישי שקדם לה, סבורני כי לא היו מתקיימים בה התנאים להכרה באוחז כשורה, כפי שאלה קבועים בסעיף 28 לפקודת השטרות, שכן אין מדובר בשטר "שלם ותקין לפי מראהו" ולא ניתן לומר כי לתובעת "לא הייתה כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה".

יש לעבור, אם כן, לבחינת השאלה האם הנתבעת הוכיחה את טענת ההגנה שלה בדבר פגמים שבזכות הקניין של העירייה בשיק. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים ולאחר שמיעת העדויות, שוכנעתי כי הנתבעת אכן עמדה בנטל המוטל עליה בעניין זה, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן:

טענת הנתבעת כי השיק הוצא ממנה תחת לחץ, הועלתה על ידה, בכתב, כבר בעת משיכת השיק ומסירתו למעקל. על גבי השיק רשמה הנתבעת את המילים הבאות: "השיק נתן תחת מחאה תחת לחץ" (מתחת למילים אלו נרשמו מילים נוספות שנמחקו ואינן קריאות). בנסיבות אלה, יש לדחות את טענת העירייה ולפיה הטענות הועלו על ידי הנתבעת רק בחלוף שנים, עם הגשת ההתנגדות.

באשר לכיתוב על גבי השיק יצוין עוד, כי יש ממש בטענת הנתבעת ולפיה ניכר על פני השיק כי הסכום נרשם בו בספרות "15000" ולאחר מכן, בעט בצבע שונה (שחור), הוספה ספרה "0" והוסף פסיק, כך שעתה רשום הסכום "150,000".

על נסיבות מסירת השיק למעקל, העידה הנתבעת בפני. נתתי אמון בעדותה, שהייתה מהימנה ועקבית, התרשמתי כי אין מדובר באישה מתוחכמת אשר בדתה את הדברים מלבה כדי לחמוק מהתחייבותה וכי יש בגרעין ובמהות הדברים אמת.

טענת הנתבעת ולפיה המעקל הוא שאמר לה מה לרשום על השיק, לא נסתרה. העובדה שהמעקל הסתפק בקבלת שיק כזה, בו רשום כי השיק ניתן תחת לחץ ומחאה, ולא עמד עוד על ביצוע העיקול והוצאת המטלטלין מן המסעדה, יש בה כדי לחזק את טענות הנתבעת בעניין זה.

באשר לנסיבות מסירת השיק יש לזכור, כי מדובר באירוע שארע בתוך המסעדה, כאשר טענת התובעת ולפיה שהו סועדים במקום לא נסתרה, וכך גם טענתה שהמנוח (הוא הנישום החייב על פי טענת העירייה) לא נכח במקום. בנסיבות כאלה, טענת הנתבעת כי העדיפה למסור למעקל את השיק, תוך שציינה בכתב את הסתייגותה וסמכה על דברי המעקל שהשיק לא יופקד לפירעון, הינה טענה המתיישבת עם הגיונם של דברים. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בסכום הגבוה של השיק (150,000₪). הדעת נותנת כי סכום כזה לא ישולם "בקלות" ומרצון על ידי מי שאיננה החייבת על פי טענת העירייה, כשהחייב לא נוכח במקום וכשערר שהגיש על החוב עודנו תלוי ועומד. האפשרות שהשיק נמסר תחת חרב הוצאת המטלטלין מן המסעדה בזמן פעילותה, תוך הפעלת לחץ ומתוך פחד, היא אפשרות בהחלט מסתברת יותר (בבחינת מאזן ההסתברויות).

ושוב יודגש - העירייה איננה חולקת על כך שהנתבעת לא הייתה החייבת של חוב הארנונה הנטען נכון לאותה עת - שנת 2000 (עמ' 21 שורה 30 עד עמ' 22 שורה 1 לפרוטוקול). המנוח הוא החייב. בנסיבות אלה, האפשרות שהנתבעת תתנדב ליצור עילת תביעה אישית נגדה, בסכום כה גדול, נראית בלתי מסתברת ויש להעדיף על פניה את גרסת הנתבעת ולפיה היא מסרה את השיק מתוך לחץ ופחד, רק כדי שהעיקול לא ימומש ותוך הבטחת המעקל שהשיק לא יופקד לפירעון.

טענתה של הנתבעת בתצהירה, ולפיה במעמד משיכת השיק ומסירתו למעקל היא הייתה לבדה במסעדה, גם היא לא נסתרה. באשר לעובדים שנכחו במקום קודם לכן ועזבו, ניתן לקבל את טענת הנתבעת ולפיה בחלוף שנים כה רבות בהן העירייה לא פעלה לביצוע השיק, ובנסיבות בהן הנתבעת איננה יודעת בדיוק מיהם אותם עובדים שנכחו במקום, אין לזקוף את אי זימונם לחובתה.

בניגוד לנתבעת, שעדותה בדבר נסיבות מסירת השיק הותירה רושם אמין ולא נסתרה, וזו נתמכת בכיתוב שנכתב במפורש על גבי השיק עצמו, משמע – שהוא ניתן תחת לחץ ומחאה - העירייה לא הביאה ולו בדל של ראיה או עדות ביחס לנסיבות מסירת השיק. ראשית, עלה מעדות המצהירה מטעם העירייה כי בידי העירייה אין כל תיעוד שהוא ביחס להליכי העיקול שבמסגרתם נמסר השיק- לא התראה לפני עיקול, לא דו"ח ביצוע עיקול ולא כל ראיה אחרת (עמ' 20 שורות 10-20 לפרוטוקול). יתרה מכך, העירייה נמנעה מלזמן כל עד רלוונטי לנסיבות מסירת השיק למעקל. העדה היחידה מטעם העירייה העידה כי במועד הרלוונטי היא עבדה בחברת "מילגם" שכלל לא הייתה אחראית על משלוח גובים לגביית חובות העירייה, היא מעולם לא התעסקה באכיפה אלא רק בשומה ואין לה מושג "איך זה הולך" והיא לא יכולה על נסיבות העיקול "כי לא התעסקתי עם זה" (עמ' 19 שורות 15-19, עמ' 22 שורות 12-17, עמ' 23 שורות 1-2 לפרוטוקול).

העירייה לא הראתה כי עשתה מאמצים סבירים לאיתור המעקל שביצע את העיקול בשמה. על פי עדות המצהירה מטעמה, העיקול בוצע על ידי חברת "מילאון" וקיים עובד שבאותה עת עבד באותה חברה, בשם אריק וייס, שעובד מולה עד היום במסגרת חברה אחרת והיא ביקשה ממנו את חומר הארכיון. לא נטען כי אותו אריק נתבקש למסור את פרטי המעקל והוא אף לא זומן להעיד בבית המשפט.

כרשות ציבורית, היה מקום לצפות מן העירייה לתעד את הליכי העיקול אותם היא מבצעת, בעצמה או באמצעות מי מטעמה. יש לזקוף לחובת העירייה את העובדה שאין בידייה כל תיעוד שהוא אודות הליכי העיקול שבמסגרתם נמסר לה השיק, ובפרט – דו"ח עיקול, ממנו ניתן היה אולי ללמוד על נסיבות מסירת השיק. ציפייה זו מן העירייה מקבלת משנה תוקף בהתחשב בכך שהשיק שנמסר לה "זועק" כי הוא ניתן תחת לחץ ומחאה. דווקא בנסיבות שכאלה, שומה היה על העירייה לתעד את האירוע כדבעי ולקבל דו"ח או מזכר בעניין מאותו מעקל שפעל בשליחותה וזאת כבר אז – בשנת 2000.

יתר על כן, מנסיבות העניין עולה כי העירייה זנחה את זכויותיה על פי השיק במשך שנים. השיק, כאמור, נמסר למעקל ביום 10.7.2000. שבועיים לאחר מכן הפקידה העירייה את השיק בבנק והוא לא כובד בשל "אכ"מ" (העדר כיסוי מספיק). מאז, לא עשתה העירייה דבר במשך כחמש שנים (במהלכן, בשנת 2003, נפטר החייב המנוח), עד שביום 23.3.2005 פנתה העירייה לנתבעת בהודעה כי השיק לא כובד על ידי הבנק ובדרישה לשלמו. הודעה מאוחרת זו, מעבר לכך שאין לראות בה הודעת חילול שניתנה "תוך זמן סביר", כדרישת סעיף 48(12) לפקודת השטרות, יש בה גם כדי להעיד על כך שהעירייה זנחה וויתרה על תביעתה על פי השיק.

זאת ועוד, גם לאחר משלוח אותה הודעת חילול מאוחרת, לא אצה לעירייה הדרך, ועל אף שתגובת ב"כ הנתבעת להודעת החילול, שם היא דחתה את דרישת העירייה, נשלחה לעירייה כבר ביום 14.4.2005, הרי שהתביעה (הבקשה לביצוע שטר) הוגשה על ידי העירייה רק ביום 23.10.2006, משמע - כשנה וחצי לאחר מכן ו-6 שנים לאחר מסירת השיק.

בנסיבות האמורות לעיל, אין לקבל את טענת העירייה ולפיה הנתבעת כבשה את טענותיה במשך שנים. הנתבעת העלתה את טענותיה בדבר מסירת השיק תחת לחץ ומחאה כבר במעמד מסירת השיק, בכיתוב מפורש על גבי השיק. טענת הנתבעת ולפיה הובטח לה על ידי המעקל שהשיק לא יופקד, כמו גם טענתה שממילא בחשבונה לא היו כספים לפירעון השיק, לא נסתרו. משכך, ניתן לקבל את טענת הנתבעת שלא ראתה צורך, לאחר שמסרה את השיק, לבטל אותו או להתלונן או לעשות כל פעולה שהיא בעניין. לא הובאה על ידי העירייה כל ראיה לכך שהנתבעת ידעה שהשיק הוצג לפירעון בבנק וסורב מחמת העדר כיסוי מספיק וגם אם כן, הרי שמהשיק סורב, ממילא ידעה הנתבעת שחשבונה לא יחויב ומשכך לא נדרשה ממנה כל פעולה בעניין באותו שלב. הנתבעת דחתה את דרישת העירייה לתשלום השיק מיד לאחר משלוח הודעת החילול (ת/4), ומשהגישה העירייה את השיק לביצוע (כאמור - בחלוף כ-6 שנים), הגישה הנתבעת את התנגדותה.

יתרה מכך, יש לזקוף לחובת העירייה דווקא את השיהוי בן השנים בנקיטת ההליכים לביצוע השיק, שכן משהוגש השיק לביצוע, המנוח כבר לא היה בין החיים ובנסיבות אלה, נפגעה גם זכותה של הנתבעת להתגונן מול טענות העירייה בכל הנוגע לעצם קיומו של חוב הארנונה.

באותו הקשר, אין לקבל את טענת העירייה ולפיה נגרם לה נזק ראייתי בשל כך שהנתבעת לא העלתה את טענותיה במשך שנים. הנתבעת העלתה את טענותיה כבר על גבי השיק וכבר אז, כפי שצוין לעיל, היה על העירייה לתעד ולשמר את כל ראיותיה. משהעירייה לא עשתה כן ומשזנחה את השיק במשך 6 שנים עד שהגישה אותו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, אין לעירייה אלא להלין על עצמה.

על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי נפל פגם בקניין העירייה בשיק, בשל כך שהוא נמסר למעקל מטעמה תחת לחץ ומתוך פחד, תוך שימוש בחרב הוצאת המטלטלין מן המסעדה בשעת פעילותה. עדותה של הנתבעת, אמנם, הינה עדות יחידה של בעלת דין, אולם לעדות זו, שכאמור נתתי בה אמון, נמצא סיוע בדברים שנרשמו באופן ברור ומפורש על גבי השיק וכן בעובדה שהעירייה זנחה במשך שנים את זכותה לתבוע על פיו ומנגד - בידי העירייה אין ולו בדל של ראייה, לא בכלל - בקשר להליכי עיקול המטלטלין שבמסגרתם נמסר השיק, ולא בפרט - ביחס לנסיבות מסירת השיק למעקל. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי ניתן להסתפק בעדותה של הנתבעת, על רקע אותן ראיות מסייעות, ולקבל את גרסתה.

לסיום, יש לדחות את טענות העירייה ככל שאלה נוגעות לגופו של חוב הארנונה. כאמור - והעדה מטעם העירייה אישרה זאת בעדותה - אין חולק כי נכון למועד מסירת השיק (שנת 2000) חוב הארנונה בגין המסעדה היה חובו של המנוח ולא של הנתבעת. העירייה, שעליה מוטל הנטל להוכיח כי הנתבעת היא שחייבת בחובו של המנוח (שלא מכוח השיק שכאמור זכות קניינה של העירייה בו פגומה), לא זו בלבד שלא תבעה את הנתבעת על כך, אלא שממילא היא גם לא הוכיחה מקור לחיוב שכזה, ובין היתר לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שהנתבעת חייבת את חובו של המנוח בהיותה יורשת שלו. הטענות המועלות על ידי העירייה ביחס לבעלות הנתבעת בנכס (משנת 2009) ויצירת חובות ארנונה (בשנים 2010-2011), מתייחסות למועדים שאירעו שנים לאחר מסירת השיק, הן אינן חלק מן התביעה, אינן רלוונטיות לה ומכל מקום גם לא הוכחו.

על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך כולל של 8,000₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק-דין זה לב"כ התובעת, אחרת - יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ג, 12 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.