לפניי בקשת המבקשת (התובעת) להורות על ביטול דחיית התובענה בהתאם לתקנה 519(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

רקע והשתלשלות ההליכים

1. המבקשת (יחד עם תובע אחר שנמחק בהסכמה) הגישה ביום 15.8.07 תביעה כספית כנגד המשיבים לתשלום סכום של 7,395,000 ש"ח (להלן: "המבקשת").

תמצית כתב התביעה - המבקשת הוקמה בשנת 1987 כזרוע ביצועית של המשיבים בכל הקשור לביצוע פינויֽים.

משיבה 1 (להלן: "המשיבה") מבצעת את פעילותה בנושא פינויים כשלוחה של משיב 2 (להלן: "המשיב"). בשנת 1987 המשיבה התקשרה בהסכם עם המבקשת לביצוע פינויים בפועל בהתאם להנחיות מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון או המשיב (להלן: "ההסכם") (ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה).

המבקשת ביצעה עבודה מקיפה שעל בסיסה ערכו המשיבים תוכניות פינוי ובינוי ואף קיבלו לכך תקציב.

העמלה על פי ההסכם עמדה על 4%. לאחר שהמבקשת ביצעה התחייבויותיה, נאלצה להסכים לשינוי שיעור העמלות באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.1.1994 (להלן: "הסכם 1995") (הסכם 1995 מיום 23.5.1995 צורף כנספח ב' לכתב התביעה).העמלות הועמדו על 2.9% בצירוף מע"מ.

בשנת 2000 החליטה המשיבה לשנות את ההסכם באופן חד צדדי וניכתה רטרואקטיבית מע"מ בסכום של 270,000 ש"ח (קרן).

המבקשת מטפלת ב-1,425 תיקי פינוי. המשיבים אינם מקיימים את ההסכמים ורוב הליכי הפינוי מוקפאים.

נזקי המבקשת הם בסכום של 7,125,000 ש"ח בגין אי ביצוע הפינויים של 1,425 תיקים (לפי 5,000 ש"ח לתיק) ובסכום של 270,000 ש"ח בגין המע"מ שנוכה שלא כדין.

המשך ביצוע הפינויים מסוכל על ידי המשיבים נוכח סכסוך אישי בין מנכ"ל המשיבה לבין מנכ"ל המבקשת.

1. התובענה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ועברה לבית משפט זה עם הקמתו ביום 1.9.07.
2. בכתב הגנתה טענה המשיבה טענת התיישנות, זאת נוכח טענת המבקשת בתביעה (סעיף 10) כי בשנת 1996 כבר ביצעה את התחייבויותיה על פי ההסכם עם המשיבה שעל כן התביעה שהוגשה ביום 15.8.07, כעבור 12 שנים, התיישנה.
3. המשיבים הגישו בקשות לחיובה של המבקשת בהפקדת ערובה להוצאותיהם. בשתי החלטות, מיום 29.6.08 ומיום 13.11.08, חייבתי את המבקשת בהתאם להוראות סעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999, להפקיד ערובה בסכום של 200,000 ש"ח, להבטחת הוצאותיו של כל אחד מן המשיבים, ובסך הכל 400,000 ש"ח. לאחר אורכות שונות שניתנו למבקשת וחרף החלטות שאם לא תופקד הערובה תידחה התביעה בהתאם לתקנה 519(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), לא הופקדו הערובות. ביום 20.5.09 נדחתה התובענה על פי החלטת הנשיאה גרסטל והמבקשת חויבה בהוצאות המשיבים בסכום של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ לכל אחד מהם.
4. ביום 1.9.13 הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי – להורות על ביטול דחיית התובענה בהתאם לתקנה 519(ב) בתקנות.

תמצית טענות המבקשת

1. על פי ההלכה הפסוקה שלושה מבחנים לביטול דחיית תובענה על פי תקנה 519(ב): הסבר סביר למחדל אי הפקדת הערובה; הנזק שיגרם לנתבע עקב הסתמכותו על ביטול התובענה; חלוף הזמן מאז דחיית התובענה.
2. לעניין מבחן ההסבר הסביר למחדל אי הפקדת הערובה – ברע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות נ' זיסר (21.2.10) (להלן: "עניין אואזיס") נקבע כי די בסיבה מספקת לאי הפקדת ערובה, ואין צורך בטעם מיוחד. הערובות בענייננו לא הופקדו בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה המבקשת שנבעו בעיקר מהפסקת הפעילות מול המשיבה. היקף הכנסות המבקשת מהמשיבה בשנת 1999 היה 724,000 ש"ח ההיקף פחת בשנת 2002 לכ-165,000 ש"ח עד שפסק לחלוטין (נספח 11 – הדוחות הכספיים המבוקרים של המבקשת לשנים 2010-2000).

נושים שונים של המבקשת נקטו בהליכי גבייה גם כנגד מנהלה של המבקשת ובעל המניות העיקרי בה (מר חנן שחר המחזיק 51% ממניות המבקשת ואשתו גברת אסתר שחר המחזיקה ב-49% ממניות המבקשת). על כן למבקשת היה יותר מטעם סביר לאי הפקדת הערובות במועד.

בנוסף לאמור המבקשת עשתה מאמצים רבים לגיוס כספי הערובות – היא פעלה למכירת שני נכסי מקרקעין שהיו משועבדים לבנקים. בשנת 2010 חתמה על הסכם עם בנק הפועלים לסילוק מלוא החוב אליו, והשעבוד על הנכסים הוסר. לאחר מכירת המקרקעין הגיעה המבקשת להסדר עם חלק מנושיה והסירה שעבוד שהוטל לטובת בנק דיסקונט למשכנתאות. בנובמבר 2011 הסדירה המבקשת את חובותיה לעיריית לוד בגין הנכסים. במרץ 2012 הגיעה להסדר חוב עם חברת מוטיבים. עם סילוק כל החובות והשעבודים ניתן היה לרשום הזכויות בנכסים בלשכת רישום המקרקעין, ועם סיום הרישום הועברה יתרת התמורה לידי המבקשת. רק לאחרונה עלה בידי המבקשת להסדיר את גיוס הכספים לשם העמדת הערבות הבנקאית להבטחת הוצאות המשיבים.

1. לעניין הנזק שייגרם לנתבע שהסתמך על סילוק התובענה– למשיבים לא ייגרם נזק מביטול דחיית התובענה. בהליך כבר הוגשו כתבי טענות ונשלחו הודעות צד ג', התקיימו קדמי משפט ונערכו פעולות להשלמת הליכים מקדמיים. הפלוגתאות ידועות ואין בעיכוב התובענה במשך מספר שנים מאז חודש מאי 2009 ועד היום כדי לגרום נזק אלא לכל היותר אי נעימות או עוגמת נפש. כמו כן לא נגרם למשיבים נזק ראייתי שכן, הוחלפו שאלונים והוגשו תצהירי גילוי מסמכים מטעם הצדדים.
2. הזמן שחלף מדחיית התובענה - ברע"א 7216/10 ברבך נ' משרד הביטחון (13.6.11) (להלן: "עניין ברבך") נקבע כי הדגש הוא בשאלה האם קיים שיהוי בלתי מוסבר של התובע בהגשת בקשת הביטול המחליש את ההגנה על האינטרס של בירור התובענה לגופה. כאמור למן דחיית התובענה ועד בסמוך להגשת הבקשה שבנדון פעלה המבקשת למכירת שני הנכסים שבבעלותה ולקבלת התמורה ולאחר מכן התגבשה האפשרות להגיש את הבקשה שבנדון ולהפקיד את הערובות בהן חויבה המבקשת.
3. זכות גישה לערכאות – למבקשת לא ניתן יומה בבית המשפט. התובענה לא נדונה לגופה. דחיית הבקשה משמעה שתיחסם גישתה של המבקשת לערכאות, שהיא זכות יסוד. הבקשות לחיוב התובעת בהפקדת ערובות נועדו לסכל את בירור ההליך. המשיבים ניצלו את מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת שנבע ממעשיהם כפי שמתואר בכתב התביעה. מאז נדחתה התובענה עשתה המבקשת כל שביכולתה על מנת לגייס את כספי הערובות.

בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 16.4.09 בבר"ע 591/09 שהגישה המבקשת על החיוב בהפקדת ערובה, קבע כי: "מן החומר עולה כי כנראה שבעתיד הקרוב ניתן יהיה לדעת האם אכן מגיעים כספים למבקשת. או אז תוכל המבקשת לפנות לבית המשפט המחוזי, גם אם בינתיים תידחה התובענה בשל אי הפקדת ערובה. פנייה כזו אפשרית בהתאם לאמור בתקנה 519(ב) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984".

תמצית טענות המשיבה

1. יש להתנות את מתן ההחלטה בבקשה בכך שהמבקשת תמלא אחר התנאים הבאים: תשלום אגרת התביעה; הפקדת שתי הערבויות הבנקאיות בסכום כולל של 453,000 ש"ח; תשלום ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה בפסק הדין מיום 20.5.09 בסכום של 13,700 ש"ח (נכון למועד הגשת תגובתה) וכן הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה בבקשה שבנדון.
2. המבקשת לא הציגה מסמכים המעידים על מסוגלותה להעמיד את שתי הערובות שנקבעו. מכך ניתן להסיק שאין בידי התובעת יכולת כספית להפקדת הערובות.
3. על המבקשת לשאת בתשלום האגרה משהוסר הנימוק של חוסר אמצעים, שהעלתה בשעתו לפטור, בפרט שמדובר בתביעת עתק בסכום של כ-12.5 מיליון ש"ח שבית המשפט כבר חיווה דעתו שסיכוייה "אינם ברורים".
4. התביעה התיישנה כבר במועד הגשתה. מהאמור בכתב התביעה עולה כי המבקשת השלימה לכל המאוחר ביום 9.5.1996 את הכנת התיקים בגינם נתבע תשלום. התביעה הוגשה למעלה משבע שנים ממועד זה. אין מקום להאריך תקופה זו בארבע וחצי שנים נוספות.
5. המבקשת לא הוכיחה סיבה מספקת לאי הגשת בקשת הביטול כבר בחודש מרץ 2012 –מעיון בבקשה שבנדון עולה כי מחודש מרץ 2012 ועד לחודש ספטמבר 2013 (מועד הגשת הבקשה) אין פירוט ממשי בדבר סכומים ותאריכים.
6. המבקשת נקטה שיהוי – התביעה נסמכת על הסכם משנת 1987 ועבודות שבוצעו על פיו במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה הקודמת. המבקשת השהתה תביעתה עד שנת 2003 ולאחר מכן נדחה הדיון בעקבות בקשתה לפטור מאגרה וכעת חלפו ארבע שנים וחצי נוספות מאז נדחתה התביעה. המשיבה לא תוכל לאסוף ראיותיה ועדיה בגין אירועים שהתרחשו לפני 20 שנה. למול אינטרס המבקשת לנהל את התביעה קיים האינטרס של המשיבה שלא להוסיף ולהתדיין אחרי שנים רבות במצב בו אפשרותה להתגונן מפני התביעה מוגבלת ומצומצמת עקב חלוף הזמן.
7. תקנה 519(ב) מאפשרת ביטול דחיית התביעה בתנאים. ככל שתבוטל הדחייה, יש להטיל על המבקשת הוצאות לטובת המשיבה בהתחשב בהוצאות הניכרות שייגרמו לה עקב חידוש הדיון לאחר ארבע שנים. כך תבקש המשיבה להגיש בקשה להחייאת הדיון בע"א 1055/07 שהגישה בזמנו ושנמחק עקב דחיית התביעה.

תמצית טענות המשיב

1. התביעה התיישנה – התביעה הוגשה ביום 12.8.03. מאז חלפו עשר שנים ונושא התובענה מתייחס למערכת יחסים שקדמה להגשתה. בתקופה הנדונה בכתב התביעה כיהן כמנהל מחלקת פינויים מר עורבי ז"ל אשר יכול היה להעיד ממקור ראשון בדבר ההסדרים שנהגו בין המשיב לבין מנהל המבקשת בפרט נוכח העובדה שהמשיב נשא בהוצאות לצורך ביצוע הפינויים (תשלום למודדים, חוקר פרטי וכו'). גם מחליפו של מר עורבי ז"ל, מר מנחם ליזון, פרש לגימלאות. כפי שאין להתיר תיקון תביעה בעילה שהתיישנה כך אין להתיר חידוש תביעה בעילה שהתיישנה.
2. המבקשת לא הוכיחה במסמכים רלוונטיים כי באפשרותה לעמוד בתשלום הוצאות. מתדפיס רשם החברות עולה כי המבקשת היא חברה מפרת חוק, אינה את משלמת את חובותיה לרשם החברות מאז שנת 2004 ואלה מגיעים לסכום של 14,750 ש"ח. מנהלה, מר חנן שחר, הוכרז כחייב מוגבל באמצעים.

משנדחתה התביעה עקב אי המצאת ערובה על בעל הדין להגיש תצהיר ולפרט בו את כלל רכושו על מנת שבית המשפט יוכל להשתכנע ביכולתו לשלם את ההוצאות שנפסקו. הבקשה בענייננו הוגשה באופן סתמי ללא פירוט מקורות המימון.

יש לדחות את הבקשה מחמת העדר עילת תביעה נוכח החלטת בית המשפט מיום 29.6.08 לפיה לכאורה לא קיימת עילת תביעה.

תמצית תשובת המבקשת

1. אשר לחשש שלא תופקד ערובה – ברי שחידוש התובענה יותנה בהפקדת הערובות.

אשר לטענת ההתיישנות - תקופת ההתיישנות נעצרה בפרק הזמן בו נוהל ההליך (משנת 2003 ועד ליום 20.5.09) לפי סעיף 15 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. אין בטענה זו כדי להצדיק את דחיית הבקשה. טענה זו אמורה להתברר במסגרת התובענה עצמה בשים לב לבקשה נפרדת שהייתה תלויה ועומדת בעניין זה.

אשר לטענות בדבר העדר עילה – טענה זו מקומה במסגרת ההליך והיא אינה מהווה עילה לדחיית הבקשה.

אשר לטענה לפיה היה על התובעת להגיש בקשתה בחודש מרץ 2012 – הליך מימוש הנכסים הסתיים בחודש ספטמבר 2013 ומייד לאחר שהגיעו הכספים לידי התובעת הוגשה הבקשה. בחודש מרץ 2012 כלל לא היה באפשרותה של התובעת להגיש את הבקשה.

אשר לטענת השיהוי – בית המשפט העליון ברע"א 591/02 קבע כי אם התובעת תגייס את כספי הערובות, היא תוכל לפנות לבית המשפט בבקשה שבנדון. אין בתקופה שחלפה, שהיא פועל יוצא של התנהלות הנתבעים, להביא לדחיית הבקשה.

דיון

1. התובענה נדחתה כאמור מכוח תקנה 519(ב) בתקנות והבקשה שבנדון לביטול הדחייה הוגשה מכוח אותה תקנה. וכך קובעת תקנה 519:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות" (ההדגשות שלי – מ' נ').

1. בעניין נאות אואזיס עמד הנשיא גרוניס על השיקולים שיש לשקול במסגרת בקשה לביטול דחיית תובענה לפי תקנה 519(ב) בתקנות כדלקמן:

"6. התקנה, לפי לשונה, מתמקדת בתובע, אולם בכך אין ללמד כי התנהלותו היא האלמנט היחיד אותו יש לבחון. סבורני, כי בגדר דיון בבקשה לביטול דחיית תובענה יש ליתן את הדעת לשתי מערכות של איזונים: האחת, איזון בין אינטרס התובע לבין אינטרס הנתבע; השנייה, איזון בין אינטרס התובע לבין אינטרס הציבור. בדברנו על אינטרס הציבור מכוונים אנו לאינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט. באשר לתובע, האינטרס המרכזי הראוי להגנה הוא זכות הגישה לערכאות. זכות הגישה לערכאות היא אחד מן השיקולים המרכזיים הנלקחים בחשבון בשלב ההכרעה בבקשה לחייב תובע להפקיד ערובה (ראו, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865 (2004); ראו גם, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, 47-46 (מהדורה שנייה, 2008)). גם אם בגדר האיזון הוחלט שיש לחייב את התובע בהפקדת ערובה, לא פג טעמה של זכות הגישה לערכאות לחלוטין. לזכות זו יהיה משקל אם תוגש בקשה לביטול הדחייה לפי תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. מבחינת הנתבע, האינטרס המרכזי שלו הוא הציפייה שפיתח כי לא ישוב ויוטרד בעניין שהתובענה לגביו נדחתה. האינטרס של התובע יתעצם ככל שהחייאת התובענה תגרום לו פגיעה מעבר לעוגמת הנפש המובנת מאליה, הנובעת מכך ששאיפתו להשאיר את העניין מאחוריו נכזבה. כאמור, מלבד האינטרסים של הצדדים הישירים להליך יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול יעיל של מערכת המשפט. אינטרס זה צריך לעמוד לנגד עיני בית המשפט כל אימת שעומד על הפרק עניין הנוגע לאופן התנהלותו של הליך שיפוטי (השוו, רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (14.9.05))...

7.ביישומם של העקרונות הנזכרים עשויה להיות חשיבות לנתונים עובדתיים שונים. ראשית, יש לבחון את הסיבה לאי הפקדת ערובה במועד שנקבע לשם כך. בהקשר זה קובעת תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי על התובע להראות 'סיבה מספקת' לכך שהערובה לא הופקדה במועד. הדרישה בעניין זה אינה גבוהה. די בכך שהתובע יספק הסבר סביר למחדלו ולא נדרש 'טעם מיוחד' (השוו, עניין לה נסיונל, פיסקה 22). נתון נוסף שיש לבדוק הוא מהו הנזק העלול להיגרם לנתבע מהשבת התובענה על כנה, והאם עולה הוא על האכזבה הבלתי נמנעת מכך שהתובענה שבה לחיים (שם). עוד יש ליתן משקל לזמן שחלף מאז ההחלטה על דחיית התובענה ועד להגשת הבקשה לביטולה. לגורם הזמן יש חשיבות הן מבחינת ההגנה הראויה על אינטרס התובע והן מבחינת משקלו של אינטרס הנתבע. שיהוי בלתי מוסבר של התובע מחליש את ההגנה לה ראוי שיזכה האינטרס שלו בבירור התובענה לגופה. מן הצד האחר, ככל שחולף הזמן מתחזקת ציפייתו הלגיטימית של הנתבע כי התובענה שנדחתה לא תועלה מן האוב. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המשיבים כי בדרך כלל אין לקבל בקשה לביטול דחיית תובענה המוגשת לאחר יותר משלושים ימים ממועד החלטת הדחייה".

(שם, בפסקאות 7-6).(ההדגשות שלי – מ' נ').

בעניין ברבך פירש השופט דנציגר את המונח "סיבה מספקת" תוך שהוא מפנה לעניין אואזיס הנ"ל:

"עינינו רואות כי בית המשפט מצווה לבחון האם לתובע 'סיבה מספקת' אשר מנעה ממנו את הפקדת הערובה במועד, ורק אם נמצאה סיבה כזו רשאי בית המשפט להורות על ביטול הדחייה. פרשנות המונח 'סיבה מספקת' והבחינה האם הסיבה לה טוען התובע היא סיבה מספקת אם לאו, מצריכות איזון אינטרסים שמביא בכלל חשבון את האינטרסים של התובע ובמרכזם האינטרס של זכות הגישה לערכאות ואת האינטרסים של הנתבע, ובהם אינטרס ההסתמכות על סופיות ההליך והאינטרס של מניעת התמשכותם של הליכים בעניינו. כמו-כן יש להביא בכלל חשבון אף אינטרסים ציבוריים רחבים, ובהם האינטרסים של ניהול יעיל של מערכת המשפט וחסכון בזמן שיפוטי [ראו: רע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (21.2.2010), סעיף 6 (להלן: עניין נאות אואזיס)]"(שם, בפסקה 23).

השופט דנציגר דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה ב"גלגול שלישי" והוסיף למעלה מן הצורך כי גם לגופו של עניין אין להיעתר לבקשת רשות ערעור ולקבל את הבקשה לביטול דחיית תובענה:

"שקילת האינטרסים הנ"ל במקרה הנדון מובילה למסקנה כי אין להיעתר לבקשת המבקש לבטל את פסק הדין שהורה על מחיקת תביעתו. אינטרס המשיב במקרה דנן להביא את ההליך לידי סיום גדול במיוחד נוכח העובדה שההליך מתנהל זמן רב ביותר, כאשר כבר קדמה לתביעה הנוכחית תביעה באותו עניין אשר הדיון בה נדחה ללא מועד לבקשת המבקש שלא טרח לחדשה במשך שנים ולאחר מכן נמחקה, ונוכח העובדה שהאירוע מושא התביעה אירע בשנת 1988, כך שחלפו למעלה מ-22 שנים. מעבר לאינטרס המשיב שההליכים בעניינו לא ימשכו עד אין סוף, סביר להניח כי למשיב אף נגרם נזק של ממש במישור הראייתי, שכן חלוף הזמן פגע ביכולתו של המשיב לאסוף ראיות ולהביא עדים שיוכלו לשחזר את האירועים, ולנזק זה השלכה ישירה על יכולתו להתגונן כראוי." (ההדגשות שלי – מ' נ') (שם, בפסקה 24).

1. ולענייננו. נראה לכאורה כי הייתה סיבה מספקת לאי הפקדת הערובה נוכח המצוקה הכלכלית בה הייתה שרויה המבקשת, ואשר גם הצהירה עליה בבקשתה לפטור מאגרה.
2. עם זאת אני סבורה כי דין הבקשה בענייננו להידחות מהטעמים שיפורטו להלן.
3. בעניין נאות אואזיס הוגשה הבקשה לביטול דחיית התובענה מחמת אי הפקדת ערובה לאחר פחות מעשרה חודשים ושם קבע הנשיא גרוניס: "אכן התקופה שחלפה בין דחיית התובענה לבין הבקשה לביטולה אינה קצרה". בענייננו חלפו כמעט ארבע שנים וחצי מאז דחיית התובענה ועד לבקשת הביטול. בנוסף יש לזכור כי התובענה התנהלה מאז שנת 2003, שנושא התובענה הוא הסכמים משנת 1987 ומשנת 1995 ושעילת התביעה לשיטת המבקשת נולדה כבר בשנת 1996. אני סבורה שהצטברות עובדות אלה בענייננו יש בהן להטות את נקודת האיזון שבין זכות הגישה לערכאות של המבקשת לבין אינטרס הציבור, לטובת אינטרס הציבור, קרי האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט.

המבקשת ניסתה להיאחז בטיעוניה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 16.4.09 בבר"ע 591/09 שהגישה על החיוב בהפקדת ערובה, בה נקבע: "מן החומר עולה כי כנראה שבעתיד הקרוב ניתן יהיה לדעת האם אכן מגיעים כספים למבקשת. או אז תוכל המבקשת לפנות לבית המשפט המחוזי, גם אם בינתיים תידחה התובענה בשל אי הפקדת ערובה. פנייה כזו אפשרית בהתאם לאמור בתקנה 519(ב) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984" (ההדגשה שלי – מ' נ'). אני סבורה כי ברור מלשון ההחלטה כי עת ניתנה ההחלטה שקבעה אפשרות לפנייה לביטול הדחייה ההחלטה צפתה פרק זמן קצר של "עתיד קרוב", שעל כן אינני סבורה כי ההחלטה תומכת בטיעוני המבקשת.

מעבר לדרוש אציין כי לא נחה דעתי שהמבקשת פעלה בדחיפות מירבית להסדרת חובותיה על מנת לעמוד בתשלום הערבות. מפירוט פעולותיה של המבקשת עולה כי הגיעה להסדר עם בנק הפועלים ב-8.8.10 דהיינו יותר משנה לאחר דחיית התביעה. לא ניתן טעם מדוע לא ניתן היה להגיע להסדר קודם לכן. הוא הדין לגבי שאר הליכי הפשרה והסילוק שתיארה המבקשת.

1. אשר לנזק העלול להיגרם לנתבע מהשבת התובענה על כנה- נוכח לוחות הזמנים שתוארו לעיל והעובדה שטרם הוגשו תצהירי עדויות ראשיות ומלוא הראיות ומן הסתם טרם נשמעו העדים, אני סבורה שסביר להניח כי למשיבים נגרם נזק של ממש במישור הראייתי. חלוף הזמן הביא להיעדרם של עדים רלבנטיים כטענת המשיב, וכן ברור שיפגע ביכולתם של המשיבים לאסוף ראיות ולהביא עדים שיוכלו לשחזר את האירועים. נזק זה יש לו השלכה ישירה על יכולתם של המשיבים להתגונן כראוי. לא מצאתי בעובדה שנערכו הליכים מקדמיים לפני דחיית התביעה כדי לשנות לעניין זה. כמו כן אני סבורה כי חלוף הזמן הארוך בענייננו יש בו כדי לחזק את ציפייתם הלגיטימית של המשיבים כי התובענה שנדחתה "לא תועלה מן האוב".
2. אני ערה לאמור בעניין נאות אואזיס שם התייחס הנשיא גרוניס לכלי של פסיקת הוצאות וציין כי "על ידי פסיקת הוצאות, ניתן לפצות את הנתבע במידה מסוימת על הנזק שנגרם לו מכך שהערובה לא הופקדה במועד. שימוש מושכל בכלי זה עשוי להביא במקרים המתאימים לתוצאה מידתית, שתאזן באופן שקול בין האינטרסים השונים. בין היתר, רשאי בית המשפט להתנות את ביטול הדחייה של התובענה בכך שהתובע ישלם את ההוצאות שנפסקו לחובתו." (שם, בפסקה 9). אלא שבמקרה שלפניי לא מצאתי שיש בפסיקת הוצאות כדי להביא לתוצאה מידתית מהנימוקים שהובאו לעיל.

סוף דבר

1. הבקשה לביטול דחיית התובענה - נדחית.
2. בנסיבות העניין לא מצאתי לפסוק הוצאות.

ניתנה היום, כ"ח טבת תשע"ד, 31 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.