בפני | כבוד השופטת לימור בן-שמן | |
תובעים | 1.אבינועם ספיר 2.איתן ספיר 3.יעקב ספיר | |
נגד | ||
נתבעים | 1.ג'סאן נימר- בעצמו 3.יריב עובד 4.רינה אמבר 5.משטרת ישראל/מטה ארצי
| |
פסק דין |
כללי
1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב אלימות שוטרים במהלך משחק כדורגל וכן תביעה לפיצויים בשל הליכי חקירה, מעצר והגשת כתב אישום כנגד התובעים, ממנו זוכו התובעים בסופו של יום.
טענות התובעים
2. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים הינם אוהדי כדורגל. ביום 16.11.96, בשעה 15.30, התקיים משחק כדורגל בין קבוצת הפועל כפר סבא (להלן - "הפועל כפר סבא") לבין קבוצת מכבי הרצליה, באצטדיון הכדורגל בהרצליה. התובעים צפו במשחק. הנתבעים 1-3, שימשו ביום האירוע כשוטרים בשכר במגרש הכדורגל בו התקיים המשחק.
במהלך המשחק שלף שופט הכדורגל כרטיס אדום כנגד שחקן מקבוצת הפועל כפר סבא, החלטה שקוממה את אוהדי הקבוצה ובהם התובעים 1 ו-2 (להלן – "אבינועם" ו"איתן" בהתאמה). הנתבע 2 פנה אל איתן והורה לו באופן גס לצאת מתחומי המגרש לאלתר. לנוכח סירובו לצאת מהמגרש וללא התראה נוספת, התנפלו הנתבעים 1 ו-2 על איתן, אחזו בזרועותיו וגררו אותו בכוח אל עבר גרם המדרגות המוביל ליציאה מהיציע.
התנהגותם האלימה של השוטרים, גרמה להתפרצות מהומה ביציע האוהדים. בשלב זה עזב התובע 3 (להלן – "יעקב") את מקום ישיבתו ביציע והגיע לרחבה. ללא כל סיבה או התגרות מצד יעקב, התנפל עליו אחד השוטרים, שזהותו אינה ידועה והלם בו באגרופו בארובת העין. כתוצאה מהמכה, התמוטט יעקב על רצפת הרחבה והחל זועק. אבינועם קרב ליעקב ורכן עליו במטרה לסוכך ולגונן עליו בגופו. בשלב זה קרב אליהם הנתבע 1 (להלן - "נימר"), ובעט בעוצמה רבה ללא סיבה בראשו של אבינועם, תוך גרימת דימום פנימי ונפיחות בולטת לעין בצד שמאל של הראש. אבינועם מחה על האלימות החריפה כלפיו ובתגובה החלה מתקפת זעם נוספת מצדו של נימר. אבינועם טען כי נמנע ממנו טיפול רפואי. אבינועם ואיתן נעצרו וטענו כי נכלאו כליאת שווא.
עוד נטען כי בשלב כלשהו בין האירועים במגרש הכדורגל לבין מועד חקירתם של התובעים והשוטרים הנוגעים בעניין, חברו הנתבעים 1-3 לקנוניה שנועדה להסתיר את מעשיהם והתנהגותם. הנתבעים 1 -3 לא בחלו במתן הודעות ומזכרי כזב ובבידוי ראיות שבהמשך הפכו לעדויות שקר בבית המשפט, כל זאת במטרה לגונן ולחפות על מעשיהם ובעיקר על מעשיו של נימר.
עוד נטען כי הנתבעת 4, השוטרת רינה אמבר (להלן - "רינה"), ניהלה את החקירה באופן מגמתי ובהתרשלות רבתית.
כן נטען לנגישת התובעים על ידי הנתבעים, ל"טיוח" במחלקה לחקירת שוטרים וכן לניסיון התביעה המשטרתית להסתיר את עברם המשמעתי והפלילי של הנתבעים 1 ו-2.
כנגד התובעים הוגש כתב אישום, בגין התנהגות פרועה במקום ציבורי. בנוסף, כנגד איתן הוגש כתב אישום בגין העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר, וכנגד יתר התובעים הוגש אישום נוסף של תקיפת שוטר בכוונה להכשילו בתפקידו. כן הוגשה בקשה למעצרו של איתן עד תום ההליכים ושחרור אבינועם ויעקב בתנאים מגבילים.
3. ביום 21.6.99, הודיעה התביעה כי היא מבקשת לחזור בה לאלתר מכתב האישום, גם ללא הסכמת ב"כ הנאשמים. ב"כ הנאשמים סירב להסכים לבקשתה. בית המשפט זיכה את הנאשמים, התובעים כאן, בהתאם לסעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב (ת.פ. 6869/96).
התובעים הפנו זרקור לאמור בהחלטת כב' השופט שמאי מיום 21.6.99 - "שמעתי בתדהמה את הפרטים שהסניגור המלומד השמיע לראשונה באולם בית המשפט, אין ספק שהדברים שהושמעו היום הם מופלגים בחומרתם, דברים הדורשים חקירה יסודית במערכת, חקירה פנימית וחיצונית כאחד. בשלב זה מה שבית המשפט יכול לומר זה, טוב עשתה התביעה שהחליטה לחזור בה מהאישום, משום שהעדים שהשמיעה התביעה ביחס לנאשמים 1-3 השאירו רושם עגום למדי, על אף העובדה שלא שמעתי מאומה ממה שנטען היום.
בנסיבות אלה, לאחר שהתביעה כאמור חזרה בה מהאישום לגבי הנאשמים 1,2,3 ועל סמך סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, אני מזכה את שלושת הנאשמים 3,2,1, מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום...".
4. לאחר זיכוי התובעים, פנה ב"כ התובעים שוב למח"ש ונפתחה החקירה מחדש בכל הנוגע לנימר. בסופו של יום הוגש כתב אישום ונימר הורשע ביום 23.4.01, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש (ת.פ. 6859/99). נטען כי פסק הדין חלוט ומהווה ראיה לכל האמור בו בהתאם לסעיף 42 לפקודת הראיות (נוסח חדש). עוד נטען כי הסיוע והחיזוק המשמעותי ביותר לגרסת התובעים הוא פסק דין זה, בו קיבל בית המשפט את גרסת התובעים במלואה.
5. נטען כי הנתבעים ביצעו כלפי התובעים עוולת תקיפה כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - "פקודת הנזיקין") ואשר הסבה נזקים חמורים לתובעים. הנתבעת 5 הרשתה או אשררה את המעשים שנעשו תוך כדי עבודתם של עובדיה ושלוחיה, הנתבעים 1-3 ולפיכך חבה אף היא בגין עוולת תקיפה.
6. נטען כי בעדויות הנתבעים התגלו סתירות קיצוניות ובוטות כאשר הנתבעים כולם שיקרו בעזות מצח, באשר לפעולות התובעים, נימר ומעורבות הנתבעים באירוע ויש לדחות את גרסתם.
7. נטען כי עדויות הנתבעים 1-3 התבררו כעדויות שקר וכי הנתבעת 5 אחראית באחריות שילוחית לכל עדויות השקר האלה ולכל מה שבא בעקבותיהן.
8. הנתבעים אחראים ביחד ולחוד לנזקיהם של התובעים בשל קיומה של עוולת רשלנות.
9. עוד נטען לפיצוי בגין לשון הרע, כליאת שווא, תרמית ומצג שווא, הפרת חובה חקוקה ונגישה.
10. לעניין הנזק-
אבינועם- נטען כי נותרה לאבינועם נכות נפשית בשיעור של 30% בגין תסמונת פוסט טראומטית, בהתאם לחוות דעת של פרופ' עמיחי לוי, מומחה התובעים בתחום הפסיכיאטריה. כן נטען לנזקים כלליים ומיוחדים מאז האירועים ועד היום.
איתן- נטען כי נותרה לאיתן נכות נפשית בשיעור של 10% בגין תסמונת פוסט טראומטית בהתאם לחוות של פרופ' עמיחי לוי בתחום הפסיכיאטרי.
כן נטען לנזקים כלליים ומיוחדים מאז האירועים ועד היום.
יעקב- נטען כי נותרה ליעקב נכות נפשית בשיעור של 20% בגין תסמונת פוסט טראומטית בהתאם לחוות של פרופ' עמיחי לוי בתחום הפסיכיאטרי.
כן נטען לנזקים כלליים ומיוחדים מאז האירועים ועד היום.
עוד נטען כי בשל חומרת המעשים אשר בוצעו בזדון וברשלנות רבתית, יש לפסוק פיצויים עונשים כבדים ביותר על הנתבעים וכן לפיצוי בגין מעצרם של התובעים והוצאות הגנתם בשל הליך הסרק שנוהל תוך רשלנות רבתית שלא בתום לב.
טענות הנתבעים
11. טענות נימר, הנתבע 1- נימר הודה בכתב הגנתו בממצאי בית המשפט והכרעתו ב-ת.פ. 6859/99. נימר הפנה לגזר הדין בו נפסקו פיצויים לטובת אבינועם. עוד חולק הוא על פגיעותיו של אבינועם באירוע, נזקיו והפיצויים המגיעים לו. לטענתו, לא מגיע לאבינועם כל פיצוי נוסף. כמו כן, חולק נימר על זכאות התובעים לפיצוי כלשהו. לטענתו, לבד מאבינועם, לא היה לו שום מגע או קשר עם יתר התובעים במהלך השתלשלות העניינים. נימר הודה בכל המובא בנספחים א' עד כ"ה כולל והכחיש את הנספחים כ"ו עד כ"ט. לא הוגשו חוות דעת נגדיות מטעמו.
בסיכומיו, טען נימר כי כפי שהובא בגזר דינו של כב' השופט אפרתי, נקבע ממצא של קנטורים אשר אפשר והושמעו כלפיו על ידי המתקהלים (מפנה לגזר הדין עמוד 164 שורה 15). עוד טען כי בית המשפט קבע כי "הוא מאמין לעדי ההגנה שהנאשם הותקף ושהמתלונן העיף שן מפיו של הנאשם".
לעניין פגיעת אבינועם, טען כי אבינועם נבדק באיכילוב ביום האירוע וכל שנמצא בבדיקה הוא "שפשוף קרקפת שמאל". כן, הפנה לממצאי ומסקנות חוות דעת אליצור, מומחה הנתבעים ולכך כי אבינועם עבר תאונת דרכים ביום 26.11.96 בה נפגע בראשו ויש לבחון את כל החומר המתייחס לתאונה זו. עוד הפנה לחוות דעת מומחה בית המשפט, ד"ר גרופר.
באשר לעניינם של איתן ויעקב, נטען כי לא הוכח ולא היה לנימר שום מגע איתם במהלך האירוע, ולא נפתח נגדו הליך פלילי שקשור להם. תובעים אלה לא הגישו נגדו תלונה על אלימות כלפיהם, לא בזמן האירוע ולא לאחר מכן. עוד הפנה לממצאי ומסקנות חוות דעת פרופ' אליצור. לטענת נימר, הוא לא פעל מתוך זדון או כוונה גרידא להרע לתובעים ועל כן אין לפסוק כנגדו פיצויים עונשיים. עוד חלק על רכיבי הנזק הנתבעים.
בנוסף, טען לאשם תורם. לדבריו, הוא חטף אגרוף מאבינועם ועפה לו שן. בהקשר זה, הפנה לעדותו של אבינועם במשטרה. נימר טען כי התובעים בהתנהגותם הפרועה במגרש וסירובם להוראות השוטר אשמים באירוע. לדבריו, הוא הוענש בחומרה וגובה הנזק מופרז ודמיוני.
לעניין שכ"ט עו"ד, טען כי לא הוצג מסמך או קבלה וכי רכיב זה לא הוכח.
12. טענות הנתבעים 2-5- בכתב הגנתם טוענים הנתבעים 2-5 כי התובעים נעצרו ביום 16.11.96, לאחר שהשתתפו במהומת אוהדים במשחק כדורגל. התובעים הואשמו בהפרת הסדר הציבורי ותקיפת שוטרים במהלך המהומה ונחקרו באותו היום בתחנת המשטרה בהרצליה. כן מסרו עדות, אוהדים אחרים ושוטרים. השוטר נימר טען כי קיבל אגרוף בפניו ונשברה לו שן, נתבע 2 (להלן - "חנוך") טען כי קיבל אגרופים בגב. מוכחש כי הנתבעים מנעו מאבינועם טיפול רפואי. הלה נבדק בבית החולים איכילוב ביום האירוע וכל שנמצא בבדיקה הוא: "שפשוף קרקפת שמאל...".
התובעים בהתנהגותם הפרועה במגרש ובסירובם לציית להוראות השוטרים אשמים באירועים. לו היו התובעים מתנהגים כראוי או לו היו מצייתים להוראות השוטרים, כל האירוע היה נגמר בכך. השתתפות התובעים במהומה במגרש הכדורגל, אלימותם, התנהגותם הבלתי ראויה והבלתי סבירה, אי ציות להוראות שוטר, עדותם ושתיקתם היא אשר הביאה עליהם את החשדתם.
לפי החומר שהיה בידי המשטרה ביום האירוע ובסמוך אליו, סברה המשטרה כי בידיה ראיות מוצקות להאשמת התובעים בהפרת הסדר ותקיפת שוטר וביום 18.11.96 הוגש כתב אישום כנגד התובעים. רק מספר ימים לאחר הגשת כתב האישום, ביום 21.11.96, פנה אבינועם לראשונה לתחנת המשטרה בפר סבא, שהעבירה תלונתו למחלקה לחקירת שוטרים (להלן - "מח"ש") והתלונן כי שוטר הכה אותו. התובעים 2,3 כלל לא הגישו תלונה על אלימות כלפיהם ובשל כך הנם מושתקים ומנועים מלטעון לרשלנות בחקירתם. אין לנתבעים להלין אלא על עצמם, על שבחרו לכבוש עדותם וחיכו עם הגשת התלונה עד לאחר שהוגש כתב אישום כנגדם. גם בהמשך, לא שיתפו התובעים פעולה עם מח"ש ומנעו בירור עובדתי יעיל. התובעים הגישו תביעתם בשיהוי ניכר ותוך גרימת נזק ראייתי לנתבעים.
עוד נטען, כי אם יוכחו הנסיבות לפיהן בוצעו מעשי תקיפה כלפי התובעים, הרי שהנתבעים לא אישרו או אישררו מעשי תקיפה אלו ולא התירו את ביצועם.
עוד הוכחשה קנוניה או יצירת מסכת עובדות שקריות. לטענתם, הניסיון להטיל דופי בשוטרים הוא בלתי ראוי, קנטרני וטרדני. עוד מוכחשת כוונת זדון וכוונה להסתיר מעשי נימר ומוכחשת כוונה לייחס לתובעים מעשים שלא עשו כדי להפלילם.
חקירתה של הנתבעת 4 (להלן – "רינה"), הייתה מקצועית ומיומנת ומותאמת לנסיבות. תפקידה היה לקבל גרסאות המעורבים במהומה כפי שהם נמסרים לה וכך עשתה. לא ברור על מה נסמכת טענתם של התובעים, אשר מודים כי על פי עצתו של מאן דהוא, ביכרו לשתוק בחקירתם, לכבוש עדותם, לא מסרו ששוטר היכה מי מהם ולא מסרו שמות עדים אפשריים, אף שהכירו רבים מהאוהדים שצפו או לקחו חלק במהומה. התנהגות התובעים במהלך חקירתם היא שהובילה להתנהלות החקירה כפי שהתנהלה ולמסקנות התביעה, ואף בעניין זה אין לתובעים להלין אלא על עצמם.
הגשת כתב אישום כנגד התובעים וכנגד שניים נוספים, נעשתה על פי הדין, על פי הראיות שנאספו אצל הנתבעים באותו שלב ומתוך שיקולים מקצועיים תוך הפעלת שיקול דעת. לצורך הגשת כתב האישום כנגדם, די היה בראיות שהיו קיימות בתיק החקירה. ההחלטה להגיש את כתב האישום והגשתו, בוצעו במסגרת תפקידם של הנתבעים בגדר סמכותם החוקית ובהתאם להרשאה חוקית, ללא חריגה מהם. חזרה מכתב אישום לאחר התחלת ההליך הפלילי אין משמעותה, כי התביעה הגישה את כתב האישום כאשר לא היו מונחות לפניה ראיות לכאורה בדבר אשמתו של הנאשם בדברים המיוחסים לו בכתב האישום.
כן מוכחשות טענות הרשלנות ושאר טענות הסרק כנגד מח"ש, אשר פעלה נאמנה בניסיון לחקור את התיק. נטען, כי מעשיהם ומחדליהם של התובעים הם אלו שהביאו לסגירת התיק במח"ש, בין היתר בשל אי התייצבותם למסירת עדות וחוסר שיתוף הפעולה מצדם. ההודעה הראשונית של אבינועם כשלעצמה לא היה בה די.
עובר לאירועים נשוא התביעה, לא הייתה תביעה הקשורה לאלימותו של נימר. שני אירועי האלימות האחרים הקשורים לנימר, התרחשו בשנת 1997, לאחר האירוע נשוא התביעה.
אשר על כן, נטען כי הנתבעים אינם חבים כלל בנזיקין, בין באחריות ישירה ובין באחריות שילוחית, וכי מוכחשת פגיעה כל שהיא בתובעים או כל קשר בין פגיעה שכזו לבין הנתבעים.
כן נטען כי אם היה שימוש בכוח במגרש, הרי שזה ארע במסגרת אכיפת הסדר הציבורי או שמירה על שלום ובטחון הציבור וכי הנתבעים אינם נושאים באחריות לנזקים הנטענים והמוכחשים. לנתבעים היה חשש אמיתי כי התובעים מסכנים או עלולים לסכן את שלומם או ביטחונם של יתר הצופים, ובשל כך נוצר הצורך להרחיקם. הנתבעים נקלעו לסכנה מוחשית של פגיעה בגופם, ולחילופין האמינו באופן סביר כי הם בסכנה כזו ולפיכך כל מעשיהם, ככל שנגעו או פגעו במי מהתובעים, היו כדין. הנתבעים פעלו במסגרת הרשאה חוקית או בתום לב ללא כל מעשה או מחדל רשלני. לחילופין מעשיהם או מחדליהם של התובעים מהווים רשלנות תורמת או אשם תורם בשיעור של 100%.
לטענת הנתבעים 2-5 נימר הורשע בפסק דין פלילי בשימוש בכוח ומכוח זאת חייב בפיצוי אבינועם. הרשעה זו, אינה מחייבת, כדבר שבהכרח, הטלת אחריות במשפט אזרחי על המדינה. הנתבעים טוענים כי בהליכים הפליליים לא הוצגה התמונה העובדתית המלאה ולא ניתן משקל לאשם התורם של התובעים. עוד נטען, כי המדינה אינה אחראית בגין מעשיו הפליליים של נימר כלפי אבינועם, והמדינה והנתבעים 2-4 אינם אחראים לנזקים הנטענים על ידי יעקב ואיתן, אשר אינם טוענים כלל כי הנתבעים 2-3 תקפו אותם או ביצעו כלפיהם עוולה כלשהי. דין טענת התובעים כי לא היה מקום להעמידם לדין ולהחזיקם במעצר להידחות.
לענין גרסאות התובעים נטען, כי הם קשורים זה בזה בקשרי משפחה ויש להם עניין ממשי וכספי בתוצאות המשפט. נטען כי עדותם הינה עדות יחידה אשר לא נתמכה בראיה כלשהיא או בסיוע. על כן יש לשקול את עדויותיהם בזהירות מירבית ולהימנע מלהעניק לה משקל ראייתי. עוד נטען כי הכרעת הדין המזכה הינה בגדר עדות שמיעה, אשר אין בה כדי להוות ראיה בהליך אזרחי וכי אין המדובר בפסק דין מנומק המנתח העדויות ומסיק מסקנות.
לעניין הנזק, הוגשה מטעם הנתבעים 2-5, חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי מאת פרופ' אבנר אליצור. המומחה קבע כי אין כל הצדקה לייחס לתובעים נכות נפשית, לא זמנית ולא צמיתה בגין האירוע נשוא התביעה.
הנתבעים 2-5 הכחישו את כל הנזקים הנטענים בכתב התביעה לרבות הקשר הסיבתי הנטען בינם לבין האירועים נשוא התביעה. התובעים לא הוכיחו כל נזק ולא עשו דבר להקטנתו.
לטענת הנתבעים הסכומים וראשי הנזק הנתבעים מופרכים במהותם, ואין להם כל אחיזה בדין ובמציאות.
דיון-
סעיף 42א(א) לפקודת הראיות- ראשית עלי להידרש לסוגיית תחולת הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971 (להלן - "הפקודה"). בעניין זה יש להפריד בין החלטת כב' השופט שמאי מיום 21.6.99, ב-ת.פ. 6869/96 (מוצג כ"ג למוצגי התובעים), לבין הכרעת דינו של כב' השופט אפרתי מיום 23.4.01 ב-ת.פ. 6859/99 (מוצג כ"ו למוצגי התובעים).
13. ס' 42א ו-42ג לפקודה, מורים כדלקמן:
"42א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1) .....
(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.
תיקון מס' 2
ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)
הוספת סעיף 42א
מיום 17.7.2012
תיקון מס' 15
ס"ח תשע"ב מס' 2369 מיום 17.7.2012 עמ' 511 (ה"ח 680)
(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1) פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;
תיקון מס' 2
ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)
הוספת סעיף 42ב
42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."
ככלל, לא ניתן להשתמש בממצאים ובמסקנות שנקבעו בפסק דין פלילי לטובת הליך אזרחי, זאת לאור ההבדלים העמוקים בנטלי ההוכחה ובכללי הראיות שבין ההליכים. החריג לכלל מופיע בס' 42 לפקודה, המצוין לעיל. במסגרת זאת, שלושה תנאים נדרשים לקבילות פסק הדין שניתן במשפט הפלילי לשמש כראיה לכאורה במסגרת הליך אזרחי והם: פסק דין חלוט; פסק דין מרשיע, שממצאיו ומסקנותיו הן מעבר לספק סביר; והמורשע או חליפו יהא בעל דין בהליך האזרחי.
עם זאת, המצב ההפוך, במסגרתו יתקבל פסק דין פלילי מזכה כראיה במשפט האזרחי, לא יקיים את ההיגיון בסעיף, שכן לצורך זיכוי בפלילים נדרש רק ספק סביר, שאין בו כדי למלא אחר תנאי מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי.
ור' עוד אצל ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2.4.2012); ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון פ"ד לח(4) 141 (1984).
14. לטענת התובעים אין מחלוקת כי פסק דין מזכה כשלעצמו אין בו כדי להוכיח את אשמתם של הנתבעים. עם זאת, סברו, כי יש לייחס חשיבות להבעת הביקורת החריפה אשר הובאה על ידי בית המשפט בפסק הדין, בגין שקריהם ומעשיהם של הנתבעים.
הנתבעים, מצידם, טענו כי ניתן להגיש פסק דין מזכה אך ורק לצורך הוכחת קיומו של זיכוי, אך לא לצורך הוכחת הקביעות והממצאים שבהכרעת הדין המזכה. פסק דין שכזה איננו קביל כראיה במשפט האזרחי ואין בקביעותיו וממצאיו כדי להשליך על הוכחתה של תביעה אזרחית.
אכן, החלטתו של השופט שמאי מיום 21.6.1999, לא הייתה כרוכה בקביעת ממצאים וזיכתה את התובעים מאישום. לאור האמור לעיל, היא איננה עומדת בתנאים שצוינו ולפיכך אין לקבל הכרעה זו לענייננו אנו, בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודה.
מבחינה ראייתית אין לאמירות או קביעות שיפוטיות אלה ערך ראייתי העומד בפני עצמו והן אינן משרתות את בית המשפט לצורך הכרעתו.
15. אשר להכרעת הדין של כב' השופט אפרתי, בו הרשיע בית המשפט את נימר, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, אין מחלוקת כי יש להחיל את סעיף 42א (א) לפקודה לגבי נימר, המהווה בעל דין בהליך האזרחי דנן.
עסקינן בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, לפי סעיף 42א(א) לפקודה. אמנם, נאמר רק ראיה "לכאורה" אך הלכה למעשה לא כך הם פני הדברים, הואיל והמורשע אינו רשאי להביא ראיה לסתור אלא ברשות ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שיירשמו ועל מנת למנוע עיוות דין (ס' 42ג לפקודה) (קדמי על הראיות חלק שלישי, 1563 (2009) (להלן - "קדמי"); ת.א. (ת"א) 52/97 ישרס חברה להשקעות בע"מ נ' שירה עם-דוד ת.א (פורסם במאגרים 29.6.10), (ת"א) 2191/02 אלמונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 8.3.2006); ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 26.5.2009).
נימר בחר להודות בקיומה של ראיה זו ולא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42 ג' לפקודה . על כן לנוכח האמור בכתב הגנתו, בפנינו ראיה שלא נסתרה. עם זאת, נימר טען כי יש לייחס לתובעים רשלנות תורמת. סוגית ה-'אשם התורם' רלבנטית להליך האזרחי בלבד ולא נדונה כטענת הגנה במשפט הפלילי. על כן, בנקודה זו בלבד יש להתיר לנימר הבאת ראיות לסתור.
16. המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לתחולת הוראת סעיף 42א(א), על הנתבעים 2-5. לטענת ב"כ התובעים, ממצאי הכרעת הדין תקפים בכל הנוגע לנתבעים כולם, שהם חליפיו של נימר או שאחריותם נובעת מאחריותו. מלשון הסעיף עולה גם כי הממצאים והמסקנות של פסק הדין המרשיע יהיו תקפים "במשפט אזרחי" אם המורשע הוא בעל דין בו, ואינם מגבילים את תוקפו של פסק הדין אך ורק למורשע עצמו.
מנגד, לטענת ב"כ הנתבעים 2-5, יש לבחון תביעתו של כל תובע בנפרד. נימר הורשע בפסק דין פלילי בשימוש בכוח ועל כן חייב בפיצוי אבינועם. הרשעה זו, בנסיבות דנן, אינה מחייבת, כדבר שבהכרח, הטלת אחריות במשפט אזרחי על המדינה. הנתבעים 2-5 ממשיכים וטוענים כי בהליכים הפליליים לא הוצגה התמונה העובדתית המלאה ולא ניתן משקל לאשם התורם של התובעים.
הצדדים כולם אינם מדייקים לגבי תחולת הסעיף.
17. הסוגיה שבפני הינה האם ניתן להחיל וליישם את הוראת סעיף 42א(א) לפקודה, על מי שהינם צדדים זרים להליך הפלילי.
תנאי לקבילותו של פסק דין פלילי במשפט אזרחי הוא שלפחות אחד מן "היריבים" במשפט האזרחי, נמנה על אחת הקבוצות הנמנות בסעיף.
"המורשע", הוא מי שהורשע בעצמו ו"חליפו" הוא מי שבא במקומו של המורשע, מכוח קיומה של "זיקת קרבה" משפטית בין השניים, כגון מוכר וקונה או מוריש ויורש. לעניין הקבוצה השלישית, "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע", הדברים מכוונים למי שאחריותו קמה - ועומדת או נופלת - מכוח אחריותו של המורשע, כגון, אחריותו השילוחית של מעביד למעשיו של עובדו. "מי שחב בחוק הפסוק" לאמור מי שחייב על פי הדין לפרוע את חובו הפסוק של מי שהורשע במשפט הפלילי, כגון חברת הביטוח החייבת בפירעון החוב שיפסוק בית המשפט במשפט אזרחי לחובתו של מבוטח שהורשע בפלילים (ר' קדמי, בעמוד 1558 ואילך).
ב-ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן פ"ד כ"ט(1) 208 (1974) (להלן - "עניין מ.ל.ט."), הורשע תובע בעבירת תנועה. לאחר מכן הוא ואחיו, אשר נפגעו בתאונה, הגישו תביעת נזיקין נגד בעלת כלי הרכב השני שהיה מעורב בתאונה וכנגד מבטחו. בית המשפט קבע שם כי האח אינו רשאי להתנגד להגשת פסק הדין כראיה גם נגדו והעובדה כי לא הורשע אינה עילה לפסול את ההרשעה לראיה. עם זאת, האח אינו מוגבל בהבאת ראיות מכוח סעיף 42ג לפקודה.
בפסק הדין מ.ל.ט נפסק כי פסק ההרשעה בו מדובר בסעיף 42א לפקודה הוכשר לראיה ועם הגשתו מוגבלת האפשרות לסתור את האמור בו, בהתאם לסעיף 42ג לפקודה. אין נפקא מינה בין האדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט, לעניין קבילות פסק הדין הפלילי כראיה במשפט האזרחי. אולם לגבי הבאת ראיות לסתור קיים הבדל חשוב בין האדם שהורשע לבין האדם הזר להליך הפלילי: מידי הראשון אין מקבלים ראיה לסתור, אלא מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין, ואילו כלפי אדם זר אין כל חסימת ראיות. הטעם לכך הוא כי לאדם שהורשע הייתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני השופט הפלילי ולכן אין מקבלים מידו ראיה לסתור, אלא מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. מן הצורך להטעים שלא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט האזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת. ישנם כמובן מקרים, בהם אין מנוס מהבאת ראיות שכבר נגבו במשפט הפלילי, כגון בעניין בו בעל דין שהורשע מתגונן בטענת רשלנות תורמת. טענה זו, שאינה משמשת הגנה במשפט פלילי, יכול שתחייב בירור נוסף, אף אם נקבעה רשלנות תורמת בפסק ההרשעה, שכן עדיין היא על השופט האזרחי לחלק את הנזק בין שני המעולים, ולצורך כך ייתן רשות לגביית ראיות.
אולם, כאשר מוגש פסק-הדין המרשיע כראיה נגד אדם זר, אי אתה יכול לחסום לזה את הדרך לסתור את הממצאים שבו על שום שלא הביא ראיה במשפט הפלילי, שכן באותו משפט לא היה בעל- דין ולא הייתה לו הזדמנות לכך. לכן, אין בסעיף כל חסימת ראיות כלפי מי שלא הורשע במשפט פלילי ואף לא היה חליפו ולא חב בחובו הפסוק. אבל פסק ההרשעה קביל לראיה גם נגד "זר" או "צד שלישי" כזה, כאמור בסעיף 42א לפקודה, ואין צריך לומר שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה.
כן ר' ע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי, פ"ד מט (5) 139 (1996) שעניינו הרשעת בעלת כלב בפלילים, בכך שלא קשרה את כלבה. הוגשה תביעת פיצויים לנזקי גוף כנגד בעלי הכלב ונשלחה הודעת צד ג' למבטחת. התביעה התקבלה תוך הסתמכות על פסק הדין במשפט הפלילי. בית המשפט קבע כי לעניין פסק דין מרשיע, המובא לצורך שכנועו של בית-משפט אחר, אין נפקא מינה בין האדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט. נמצא שפסק הדין הפלילי יכול לשמש ראיה גם נגד 'זרים'- אלה שלא היו צדדים במשפט הפלילי וזאת בתנאי שאחד מבעלי הדין במשפט האזרחי צריך להיות המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע.
וכן ר' אצל הרנון דיני ראיות כרך ב' 358 (1985), כי נמצא שפסק הדין הפלילי יכול לשמש ראיה גם נגד "זרים" - אלה שלא היו צדדים במשפט הפלילי, בתנאי שהמורשע, חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע הוא בעל דין בהליך האזרחי.
18. התוצאה היא כי יש להחיל את הוראות סעיף 42א על נימר, אשר הורשע בהליך הפלילי. הוא אינו רשאי להביא ראיות לסתור, למעט בטענה של רשלנות תורמת.
לכאורה אין לנתבעים 2-4, זיקה להליך הפלילי (המורשע או חליפו וכיו"ב). אולם הואיל והם נתבעים יחד עם נימר, אשר הורשע, ניתן להגיש את פסק הדין כראייה קבילה כנגדם. במקרה זה הנתבעים 2-4, רשאים להביא ראיות לסתור, גם ללא קבלת רשות מבית המשפט.
לגבי הנתבעת 5, לכאורה ניתן להגיש את פסק הדין במישרין כראייה קבילה נגדה, כמי שעשויה לחוב בחובו הפסוק של המורשע. לחילופין, ניתן להגיש את פסק הדין מכוח היותה מעבידתו של נימר במועד האירועים ונמנית על הקטגוריה של "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע". על כן פסק הדין קביל כראיה לפי סעיף 42 א' גם כנגד הנתבעת 5.
אולם אחריות המעביד, המוסדרת בסעיף 13 לפקודה, איננה מוחלטת ויש לברר האם מתקיימים החריגים לה. לאור טיב המעשים בהם הורשע נימר ולנוכח טענות הנתבעת 5, אין לקבוע כבר עתה כי לא חל אחד החריגים לסעיף 13 כנ"ל. על כן, בנוגע לכל עובדה חיצונית לאירוע, הרלבנטית לקביעת אחריותה למעשים בהם הורשע נימר, רשאית הנתבעת 5 להביא ראיות לסתור, גם ללא קבלת רשות מבית המשפט.
שאלת אחריותם של הנתבעים 2-5, להבדיל מהשאלה מה קרה באירוע עצמו, כלל לא הייתה רלבנטית בהליך הפלילי, לא הובאו ראיות לגביה והיא לא נדונה שם. לפיכך, לגבי שאלה זו אין המדובר כלל ב"ראיות לסתור".
דומה כי אף אם הייתה נדרשת רשות להבאת ראיות לסתור, הייתה זו ניתנת על מנת למנוע עיוות דין.
19. גם במקרה בו פסק הדין הפלילי הינו ראיה קבילה במשפט האזרחי, הרי מתקבלים כראיה הממצאים והמסקנות שעליהן מבוססת ההרשעה בלבד, להבדיל מממצאים ומסקנות שאינן כאלה. הממצאים והמסקנות הקבילים, הינם הממצאים העובדתיים, המבוססים מטבע הדברים על מהימנות, אמינות ומשקל ראייתי וכן המסקנות המשפטיות המתחייבות לדעת בית המשפט שנתן את פסק הדין הפלילי, מן הממצאים האמורים (ר' אצל קדמי, בעמוד 1560).
20. סעיף 42ב קובע כי הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה.
על פי עובדות כתב האישום אשר הוגש כנגד נימר, ביום 16.11.96 בשעה 15.30 או בסמוך לכך, בעת משחק כדורגל אשר נערך באיצטדיון הכדורגל שבהרצליה, קפצו אבינועם ואחרים, על גדר המגרש, תוך שהם צועקים ומקללים, לאחר שאחד השחקנים הורחק על ידי השופט מהמשחק. במקום התפתחה מהומה, והנאשם ושוטרים אחרים שהיו במקום, ניסו להחזיר את הסדר על כנו. בתוך המהומה הבחין המתלונן (אבינועם) כי אחיו יעקב ספיר שוכב על הרצפה ומשהתקרב על עבר אחיו, בעט הנאשם בראשו של המתלונן. המתלונן נכבל באזיקים, ואז ירק הנאשם בפניו, ותקף אותו בכך שנתן לו מכת אגרוף בראשו. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למתלונן חבלות של ממש בראשו והוא נזקק לטיפול רפואי. במעשיו אלה תקף הנאשם את המתלונן שלא כדין וגרם לו חבלה של ממש. נימר הואשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (נספח כ"ד).
בהכרעת הדין, קבע כב' השופט אפרתי כי גרסת אבינועם מהימנה (עמוד 125). כן קבע כי מעדותו עולים הממצאים הבאים - למתלונן(אבינועם) הייתה חבורה בראשו בצידו השמאלי, המתלונן טען כי הותקף, לתחנת המשטרה הגיע שאול דור ושוחח עם המתלונן ושאר העצורים, לשוטר התוקף נאמר כי יישא בתוצאות מעשיו, השוטר התוקף נעל נעליים כהות בעלות סוליה עבה.
לענין גרסתו של איתן, קבע כי איתן לא ראה מי נתן לאחיו יעקב ספיר מכה בעין. הוא לא מצא סימוכין לכך כי השוטר הפליא באבינועם את מכותיו, בעט בראשו ואחר בעט בעיטות בבטנו. כב' השופט אפרתי הפריד בין חלקים בעדות איתן (עמוד 129).
כב' השופט אפרתי העדיף את גרסת יעקב על פני גרסת ההגנה (עמוד 132).
כב' השופט אפרתי קבע כי העד הודה בפניו כי לא ראה מי תקף אותו אך הניח שהיה זה שוטר. העובדה כי לא טפל על שוטר פלוני אשמה מחזקת את אמינותו. זאת ועוד, העד שהינו אחיו של המתלונן הודה בפני בית המשפט שלא ראה מי מהשוטרים תקף את אחיו, גם עובדה זו מחזקת את אמינות גרסתו.
כב' השופט אפרתי העדיף את גרסת התביעה על פני גרסת ההגנה (עמוד 151). עוד קבע כב' השופט אפרתי כי לאחר שבחן והשווה את הראיות והעדויות, מצא כי הנאשם, נימר, מוסר גרסאות שונות להשתלשלות העניינים ביום האירוע וכי יש בכך לפגוע באמינותו.
לעניין השן, קבע כב' השופט אפרתי כי מצא טעם לפגם, בעובדה שהנאשם ציין רק בהודעתו כי בסמוך להתרחשות האירוע היה בעיצומו של טיפול שיניים שבמהלכו הורכבה לו שן תותבת, קרי, כתר, אותה שן שהתעופפה לה מעוצמת המכה. כב' השופט אפרתי סבר כי גם כאן ניסה העד להעצים את עוצמת המכה שכן, עוצמת מכה המנתקת שן בריאה ממקומה, סביר שעולה בעוצמתה על מכה שמנתקת כתר (עמוד 152).
כב' השופט אפרתי קבע כי הנאשם זוהה בהצבעה באופנים שונים. כמו כן, סיפרו עדי התביעה כי לשוטר התוקף נפלה ביום ההוא שן. הנאשם נטל חלק פעיל באירוע, הדף את האוהדים מהגדר, תקף את המתלונן, בעט בו בראשו בעודו שוכב על הרצפה ומגונן על אחיו. ובהמשך, לאחר ששמע את דברי המלל שיכולים להתפרש כמקניטים "... הבעיטה הזו תעלה לך ביוקר", שנאמרו, כך לשיטת התביעה, על ידי המתלונן, ולשיטת ההגנה נאמרו על ידי אח המתלונן בנוסח דומה, חבט הנאשם בראשו של המתלונן בעודו כבול באזיקים וגרם לו לחבלה בראשו (עמוד 153). כב' השופט אפרתי קבע כי הוא סבור, כי בנסיבות האירוע, הן לעניין התקיפה הראשונה בה שכב המתלונן על הרצפה והן לעניין התקיפה השנייה בה היה המתלונן כבול בידיו באזיקים, לא הייתה כל הצדקה, כל שכן צורך בתקיפת המתלונן. נחה דעתו כי המתלונן הותקף על ידי הנאשם שלא כדין (עמוד 154).
חלק עובדתי- אירוע באצטדיון-
אבינועם-
21. תצהיר אבינועם - אבינועם הצהיר כי הינו אוהד מושבע של הפועל כפר-סבא. ביום 16.11.96 הגיע עם אביו מרדכי ועם אחיו למשחק. במהלך המשחק, הוציא השופט כרטיס אדום לאחד משחקני הפועל כפר סבא. על כן, ירד עם אחיו איתן אל סמוך לגדר ההפרדה בין היציעים והם צעקו לעבר המגרש כמקובל ונהוג במשחקי כדורגל. לפתע וללא כל סיבה מוצדקת, ניגש שוטר (אשר מאוחר יותר התברר כי שמו היה חנוך שעבלי, נתבע 2) אל אחיו איתן וביקש ממנו בתקיפות לצאת מהמגרש. אחיו סירב וטען כי מששילם עבור הכרטיס למשחק זכותו להשאר ולצפות בו, ואף לעמוד ולצעוק. בשלב זה הצטרף אל השוטר שוטר נוסף אשר מאוחר יותר התברר כנתבע 1, נימר ג'יסאן, ויחד הם התנפלו על איתן וגררו אותו לעבר מדרגות היציע. אחיו יעקב, אשר הבחין במתרחש, עזב את מקום ישיבתו על מנת להגיע לאיתן, אשר הוחזר על ידי נימר ושעבלי בחוזקה, זאת על מנת להבין מה התרחש ולסייע להם. כשיעקב הגיע למדרגות בהן הוחזק איתן, התנפל עליו שוטר שלישי, שזהותו אינה ידועה לו, ונתן לו אגרוף בארובת העין. מעוצמת המכה, יעקב התמוטט ממש מול עיניו. כשראה שאחיו יעקב נופל אל הרצפה תוך שהוא זועק זעקות כאב, ניסה לסוכך עליו. אבינועם הצהיר כי לפתע וללא כל אזהרה, נימר בעט בראשו בחוזקה וגרם לו לדימום פנימי, לנפיחות בולטת בצד שמאל של הראש ולכאבים עזים בהם כמעט ולא יכל לעמוד. כתוצאה מהמכה ומעוצמת הכאב התמוטט לרצפה. תוך שהוא ממרר בבכי ולא מסוגל להרים עצמו מהרצפה, הרגיש כיצד שתי ידיו נכבלות מאחורי גבו באזיקים וכיצד מרימים אותו מהרצפה על אף מצבו הרעוע. אבינועם הצהיר כי החל למחות על האלימות המופעלת כלפיו וכלפי אחיו ולמרות זאת הועמד יחד עם אחיו איתן סמוך לקיר הרחבה, אז הבחין כי הוא כבול גם כן באזיקים. אבינועם הצהיר כי מחה בפני השוטרים נגד האלימות שהופעלה נגדם ובתגובה לכך נימר התקרב אליו, נתן לו אגרוף בפנים וירק בפניו. כל זה היה תוך שהוא כבול ולעיניהם הסקרניות של יושבי האצטדיון. אבינועם הצהיר כי חש השפלה רבה וביקש מהשוטרים שיסירו ממנו ומאיתן את האזיקים, והם בתגובה הידקו אותם עוד יותר תוך שהם משפילים אותו ואת אחיו עוד ועוד. לאור מצבם, הגיע ד"ר לזר, רופא קבוצת הכדורגל לבדוק אותם. לנוכח מצבו הקשה הורה הרופא לפנותו בדחיפות לבית החולים, אך במקום זאת נלקח לתחנת המשטרה בהרצליה יחד עם אחיו איתן.
22. איתן הצהיר כי אחיו אבינועם התכופף מעל יעקב כדי לסוכך עליו, ולפתע וללא כל אזהרה, נימר בעט בראשו של אבינועם, אשר התמוטט לרצפה.
23. יעקב הצהיר כי במהלך משחק הכדורגל הוציא השופט כרטיס אדום לאחד משחקני הפועל כפר סבא. על כן ירדו איתן ואבינועם אל סמוך לגדר ההפרדה בין היציעים וצעקו לעבר המגרש, כמקובל וכנהוג במשחקי כדורגל. פתאום הוא ראה שוטר (אשר מאוחר יותר התברר כי שמו היה חנוך שעבלי) ניגש אל אחיו איתן ומשוחח עימו. התקיים דין ודברים שלא שמע ואז פתאום ראה שמצטרף אליו שוטר נוסף (אשר מאוחר יותר התברר כי המדובר בנימר) ושניהם גוררים את איתן מהמקום, לעבר מדרגות היציע. מיד החליט לרדת ולבדוק מה קרה ולנסות לעזור לאחיו. כשהגיע למדרגות שבהן הוחזק איתן על ידי השוטרים התנפל עליו שוטר שלישי ונתן לו אגרוף היישר לארובת העין. אחיו אבינועם ניגש אליו והתכופף מעליו כדי להגן עליו. בעוד אבינועם מכופף מעליו, ניגש נימר אל אבינועם ולפתע וללא כל אזהרה בעט בראשו בחוזקה. כתוצאה מהמכה ומהכאב התמוטט אבינועם לרצפה והחל למרר בבכי. בעודו בוכה וזועק נכבל אחיו אבינועם באזיקים, הורם מהרצפה והועמד ליד אחיו איתן, שכבר היה כבול באזיקים. אבינועם מחה בפני השוטרים נגד האלימות שהופעלה נגדם ובתגובה לכך נימר התקרב אליו, נתן לו אגרוף בפנים וירק עליו. צופים שירדו למדרגות ראו את כל הנעשה. יעקב חזר לשבת ליד בני משפחתו ביציע ולאחר כרבע שעה באו שוטרים ואמרו לו לבוא איתם לתחנת המשטרה. עם הגיעו הודיעו לו כי הוא מעוכב לחקירה באשמת תקיפת שוטרים.
24. חקירה באזהרה- אבינועם נחקר באזהרה על ידי השוטרת רינה אמבר, בגין התנהגות פרועה במקום ציבורי ותקיפת שוטרים בכוח ("הודעת חשוד", צורף כמוצג ג' למוצגי התובעים; מוצג 12 למוצגי הנתבעים 2-5).
אבינועם מסר בחקירתו כי הגיע למשחק כדורגל וכי "במהלך המשחק הורחק שחקן. כתוצאה, אני ואוהדים נוספים קפצנו לעבר הגדר תוך שאנחנו מקללים וצועקים זה היה ספונטני בגלל מה שקרה במשחק ללא כונה רעה כלשהיא ואז באו שוטרים תפסו אותנו ואמרו לנו שאנחנו צריכים לצאת החוצה, הסברתי להם שלא עשיתי שום דבר רע ועל מה אני אצא החוצה אז זה לא כל כך עזר והם דחפו אותי לכיוון היציאה בתחילה התנגדתי אבל שמו לי אזיקים והביאו אותי לתחנה". אבינועם העיד כי התנגד לשוטרים בדיבורים בלבד. כן בנוסף העיד כי הוא מצטער על מה שקרה זה יצא מכלל פרופורציה לא הייתה כונה לעשות פרובוקציה ולהשתולל.
25. עדות אבינועם במח"ש ביום 17.11.97 (מוצג 52 למוצגי הנתבעים 2-5): אבינועם העיד כי "אני ועוד כמה אוהדים קמנו מהמקום צעקנו לעבר השופט והתקרבנו לעבר הגדר, כשהיינו קרובים לגדר תפסו אותנו השוטרים וביקשו מאיתנו לצאת החוצה. נדמה לי שגם אחי איתן היה איתי, היו שם המון שוטרים וקצינים, שאלנו על מה הם רוצים להוציא אותנו החוצה, לא זרקנו חפצים למגרש, לא הלכנו מכות, הם היו נחושים להוציא אותנו החוצה כי כך לא מתנהגים ולא צועקים ליד הגדר. אמרנו לשוטרים שאנחנו לא מוכנים לצאת החוצה משום שקנינו כרטיס ב-50 ₪ ואין שום סיבה שנצא החוצה, הם התעקשו ודחפו אותנו לכיוון היציאה יש שם ירידה שמשם נכנסים ויוצאים האוהדים. דחפו אותנו לכיוון היציאה בשלב זה אני לא יכול להגיד לך מי, היתה שם מהומה גדולה והיו מלא אנשים שגם ניסו להפריד, שדחפו אותנו על שערים נעולים והכל היה דפוק, אנחנו לא רצינו לצאת היו שוטרים שתפסו אותי... שמעתי את אחי יעקב צועק על הרצפה " אי העין" ואנשים דורכים עליו מהמהומה אני השתחררתי וקפצתי על אחי להגן עליו ולהרים אותו. כששכבתי על אחי יעקב בא אלי שוטר ונתן לי בעיטה בראש... אחרי שנתן לי את הבעיטה תפסו אותי שני שוטרים. אמרתי לשוטר שהבעיטה הזו לא תעבור לו בשקט ואפילו אם אצטרך להעמיד סוללה של עו"ד אני אתבע אותו, ואז הוא התקרב אלי ואמר " אתה עוד מאיים עלי?" ירק לי בפרצוף ונתן לי בוקס ביד ימין בדיוק במקום הבעיטה... בשלב זה לקחו אותנו לחדר במגרש אותי ואת אחי איתן כבולים באזיקים, אני הייתי מטושטש והיה לי נפיחות בראש, ושטף דם בצד שמאל שלי".
26. הודעת אבינועם במשטרה ביום 21.11.96, לעניין הגשת תלונה בגין תקיפה על ידי שוטר (מוצג 33 למוצגי הנתבעים 2-5): "ואז רץ לעברי שוטר ובעט לי בראש ואז התנפלו עלי שוטרים תפסו אותי קשרו אותי באזיקים ואז כשקשרו את האזיקים התקרב אלי השוטר שבעט לי בראש ונתן לי עוד חבטה בראש- בוקס ומאז לא זוכר הרבה כי הייתי מטושטש קיבלתי הרבה מכות בראש מהשוטרים ". בניגוד לעדותו זו, אבינועם לא ציין בעדותו במח"ש כי קיבל מספר מכות בראש ממספר שוטרים, אלא בעיטה בראש, היא הבעיטה של נימר.
27. חקירת אבינועם בתיק פלילי 6859/99 (עמוד 19 ואילך ישיבה מיום 15.3.00): אבינועם העיד כי לא ניסו להתעמת או לזרוק חפצים למגרש וכן לא ניסו לטפס על הגדר, כל שעשו זה לצעוק ליד הגדר. "תפסו אותי ואת איתן שוטרים בפינה בשלב כלשהו שמעתי את אחי יקי צורח שכואבת לו העין, והוא שכב על הרצפה ואני קפצתי על אחי, כי מכל המהומה התחילו שמה אנשים לדרוך על אחי, ברגע שנשכבתי עליו היה שוטר שבעט לי בראש" (עמוד 19 ש' 17 ואילך).
"אח"כ העמידו אותי שוטרים ליד אחי איתן וכבלו אותי באזיקים. הסתכלתי על אותו שוטר ואמרתי לאותו שוטר שהבעיטה הזו לא תעבור לו בשקט ושהבעיטה הזו תעלה לו ביוקר וגם אם אצטרך להעמיד סוללה של עורכי דין אני לא אוותר. אז השוטר התקרב אלי במרחק של פנים מול פנים, ירק לי בפנים ואמר לי "אתה עוד מאיים עלי" והוא נתן לי בוקס עם יד ימין באותו צד של הבעיטה (מצביעה על קדמת מצח צד שמאל) הראש התנפח לי" (עמוד 20 ש' 5 ואילך). אבינועם חזר כמה וכמה פעמים כי לא הרגיש טוב (עמוד 20 ש' 21, עמוד 21 ש' 8, עמוד 22 ש' 16 ואילך).
בחקירתו הנגדית, העיד כי לא הייתה קטטה רבתי אלא היו דחיפות. ההתנהגות שלהם לא הייתה חריגה, אלא התנהגות כמו במגרש כדורגל. העיד כי היו דחיפות של שוטרים שהדפו אותנו החוצה ואנו ביקשנו מהם שלא יוציאו אותם והתנגדו בדיבורים. העיד כי עמד על המקום, לא עשה דבר (עמוד 25 ש' 26 ואילך). הוא העיד כי מבחינת האוהדים לא עשו שום דבר חריג, הדבר החריג זה שהשוטרים תקפו, הוציאו אותם החוצה והיכו אותם (עמוד 30 ש' 3).
העיד כי נשכב עם הבטן על אחיו יקי (יעקב) והבועט בא ממול ונתן לו בעיטה וראה את פניו (עמוד 28 ש' 5 ואילך). כמובא לעיל, גרסתו של אבינועם בתיק זה מפורטת ועל כן אינני מייחסת, כעמדת הנתבעים, משקל רב לאמירתו בה, "הרבה אני לא זוכר".
28. הודעת יעקב ספיר במח"ש מיום 25.11.97 (מוצג 55 למוצגי הנתבעים 2-5): לגבי אבינועם העיד כי קרתה לו "גולה ליד העין במצח, אני חושב שהיה לו סחרחורות והיה ממש חיוור". עם זאת, יעקב לא ראה מי הרביץ לאבינועם.
29. עדות אבינועם בבית המשפט בהליך זה: אבינועם העיד בפני (עמוד 3 לפרוטוקול, עדות מיום 21.1.14) כי בכדורגל מותר גם לצעוק ולעשות דברים. אם אתה לא אלים ואתה לא עושה שום דבר שבניגוד לחוק. אבינועם העיד כי לא עשו שום דבר חריג (עמוד 16 ש' 16 ואילך). אבינועם העיד כי לא הייתה מהומה (עמוד 19 ש' 24). אבינועם העיד כי הם צעקו ליד הגדר, השוטרים ביקשו מהם שלא לצעוק, הם השיבו כי הם לא בקונצרט, מותר להם לצעוק וזה לגיטימי במשחק כדורגל. זה לא מצא חן בעיניהם, ניסו להוציא את אחד האחים בעקבות זה (עמוד 24 ש' 1).
30. אבינועם הודה כי אם הוא ואיתן היו יוצאים החוצה, כדרישת השוטרים, יכול להיות שהאירוע היה נמנע, אך הוא לא חושב שהיה צריך לצאת החוצה או עשה דבר המצריך שיצא החוצה (עמוד 20 ש' 15).
31. אבינועם העיד כי אף אחד לא ניסה לעלות על הגדר, אך הם היו קרובים לגדר (עמוד 16 ש' 19 ואילך). אבינועם העיד כי כשאמרו לו לזוז מהגדר, הוא לא היה קרוב לגדר אלא בשורה ראשונה או שנייה (עמוד 18 ש' 14-15). אבינועם הכחיש כי הוא או אחרים דחפו שוטרים (עמוד 23 ש' 17).
32. אבינועם העיד כי "כשהייתי על אחי יקי קיבלתי את הבעיטה בראש ואחרי שקיבלתי את הבעיטה בראש תפסו אותי ואזקו אותי באזיקים. ואותו שוטר שנתן לי את הבעיטה בראש התקרב למרחק פנים מול פנים, ירק לי בפנים ונתן לי בוקס בפרצוף" (עמוד 24 ש' 3-9).
33. חוות דעתו של פרופ' אליצור, מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטרי (מוצג 16 עמוד 4). בבדיקת אבינועם מיום 12.2.2006 אומנם נכתב על ידי המומחה כי "לא זכר לתאר לי פרטים על מהלך האירוע בו היה מעורב". עם זאת, ישנו תיאור של תולדות האירוע בחוות הדעת על כן לא ברור מהיכן שאב המומחה תיאור זה ויתכן ומקורו מאבינועם. לפיכך אינני נותנת משקל רב לאמירת המומחה בדבר העדר פרטים.
איתן-
34. חקירה באזהרה של איתן (מוצג ד' למוצגי התובעים, מוצג 8 למוצגי הנתבעים 2-5): איתן הואשם בתקיפת שוטרים והתפרעות במקום ציבורי וכן בכך שגרם לחבלה חמורה לשוטר נימר. לדבריו, "השוטרים ניסו להרחיק אותי מהגדר ובצדק, לא הסכמתי ללכת אחורה מהגדר, הם ניסו להוציא אותי מהמגרש התנגדתי ליציאה מהמגרש ותוך כדי ההתנגדות שלי התאסף הרבה קהל מסביב היו דחיפות ובלגן אבל אני לא הרמתי יד על אף אחד רק התנגדתי להוצאתי מהמגרש". בתשובה לשאלה כיצד התנגד, השיב "היו דחיפות הם רצו להוציא אותי מהמגרש ואני התנגדתי בדחיפות ובשלב מסוים הפסקתי ונתתי להם להוציא אותי מהמגרש". לעניין מתן עזרה לאחיו אבי, העיד כי "היתה פשוט התקהלות, היה הרבה קהל וזה יצא מכלל שליטה כל הבלגן הזה. ירד מלא קהל למטה אם הייתי יוצא כמו ילד טוב לא היה קורה כל הבלגן הזה, הרבה אנשים מכירים אותי וכנראה כשראו אותי עם השוטרים הם באו לעזור. אני מצטער על כל הפרשה העגומה הזאת אם מישהו נפגע כתוצאה מכל הבלגן הזה אני רוצה להתנצל אישית בפניו על עוגמת הנפש שנגרמה לו אני חוזר ואומר שלא הרמתי יד על איש וזהו".
35. הודעת איתן ספיר במח"ש ביום 23.11.97 (מוצג 54 למוצגי הנתבעים 2-5): איתן העיד כי "קיללנו את השופט תוך כדי ריצה לגדר, השוטרים דחפו אותנו, אמרתי להם לא באנו לראות קונצרט באנו לכדורגל ומותר לקלל, הם דחפו אותי ואני אמרתי להם שהם סתם אפסים, איך שאמרתי את זה קפצו עלי שני שוטרים ... תוך כדי זה שהם דוחפים החוצה אני כמובן התנגדתי לצאת על ידי זה שהם דוחפים אותי ואני מנסה שוב להכנס, תוך כדי הדו שיח שהיה לי איתם אבי, אחי, בא וניסה לדבר עם השוטרים שיעזבו אותי ולא יוציאו אותי מהמגרש, והתחילו לדחוף גם אותו, הם דחפו אותנו לכיוון המדרגות. ... היתה התקהלות של אנשים להפריד... היו שם הרבה שוטרים והרבה אנשים... אותי הם קשרו עם האזיקים מאוד חזק והתחננתי בפניהם שישחררו לי קצת משום שעצרו לי את הדם, לא היו להם מפתחות ולא הצליחו לפתוח לי, אחרי שעתיים בתחנה הם הביאו צבת וחתכו לי את האזיקים מהידיים...".
36. הודעת יעקב ספיר במח"ש מיום 25.11.97 (מוצג 55 למוצגי הנתבעים 2-5): העיד רק כי איתן היה על הרצפה. הודעתו לא הוסיפה פרטים לגבי תקיפת השוטרים את איתן (עמוד 2 שורות 10-11 למוצג).
37. חקירת איתן בתיק פלילי 6859/99 (ישיבה מיום 15.3.00)- איתן העיד כי בא לרדת לכיוון הגדר. עצר אותו אחד השוטרים ואמר לו שאסור לו להגיע לגדר, תיאר את חילופי הדברים ואז השוטר תפס אותו ומשך אותו ואיתן התנגד (עמוד 11 ש' 11). לעניין חקירתו במשטרה חזר על כך כי יו"ר המועדון יעץ להודות ושישלחו אותם לאחר מכן הביתה, "החוקרת אמרה שנספר מה קרה וישחררו אותנו הביתה. אני אמרתי מה סיפרתי ולמה סיפרתי מה שסיפרתי" (עמוד 15 ש' 18).
38. תצהיר ועדות אבינועם- אבינועם הצהיר כי בשלב זה הצטרף אל השוטר שוטר נוסף אשר מאוחר יותר התברר כנימר ג'יסאן, ויחד הם התנפלו על איתן וגררו אותו לעבר מדרגות היציע. מנגד, בעדותו, העיד כי לקחו את איתן למטה. על פניו, קיים שוני מהותי בתוכן הדברים, בין התיאור בתצהירו לפיו התנפלו על איתן וגררו אותו לעבר מדרגות היציע לבין עדותו ולפיה לקחו את איתן למטה. אבינועם העיד כי לא זכור לו שראה כי איתן קיבל מכות (עמוד 33 ש' 24).
39. תצהיר איתן- איתן הצהיר כי לאחר שהשופט הוציא כרטיס אדום במשחק ולאחר שצעקו לעבר המגרש, לפתע ללא כל סיבה מוצדקת, ניגש אליו שוטר (נתבע 2, חנוך שעבלי) וביקש ממנו בתקיפות לצאת מהמגרש. איתן לא הסכים ואמר לשוטר שעבלי כי שילם 50 ₪ עבור הכרטיס ולכן זכותו להשאר ולצפות במשחק וגם לצעוק. בשלב זה הצטרף אל השוטר שעבלי השוטר נימר "ויחד הם התנפלו עלי וגררו אותי בכוח לעבר מדרגות היציע".
40. עדות איתן בהליך זה- איתן עומת בעדותו בפני, עם הטענה כי לא התלונן על כך כי מישהו הרביץ לו באירוע נשוא התביעה. איתן השיב כי "אני לא זוכר את הפרטים. אני לא זוכר אם התלוננתי או לא התלוננתי. לא זוכר. לדעתי אני כן התלוננתי שקיבלתי מכות, אבל בסדר, לא" (ישיבה מיום 21.1.14 בעמוד 63). איתן העיד כי קיבל מכות בכל הגוף (עמוד 67 ש' 4). לטענתו רק בעדותו במשטרה לא טען שהרביצו לו, אך הלין על כך במח"ש ואף טען זאת בתצהירו (עמוד 67 ש' 7). בניגוד לעדותו זו, במח"ש לא העיד על מכות אשר קיבל בכל גופו (עמוד 67 ש' 8).
איתן העיד כי מה שארע במגרש לא מצא חן בעיניהם, אך העיד כי "לא הייתה מהומה, אבל, זה לא היה קונצרט אבל גם לא הייתה מהומה" (עמוד 64 ש' 12). איתן העיד כי השוטרים דרשו מהם וגם ממנו לצאת מהמגרש והוא לא רצה לצאת (עמוד 64 ש' 22-26). מנגד, איתן אישר כי לפני שאזקו אותם היו דחיפות, דין ודברים וניסיון של השוטרים להוציא אותם מהאיצטדיון, אך הם לא רצו וזאת בסיוע של אוהדים נוספים. למעשה, בהמשך עדותו זו מאשר איתן כי בטרם אזיקתם הייתה מהומה (עמוד 66 ש' 3-10).
איתן העיד כי אינו יודע להגיד או אינו זוכר כמה שוטרים ואזרחים היו ברחבה והאם אכן היו כ-30-40 איש (עמוד 67 ש' 10 ואילך). איתן העיד כי אביו היה במגרש ובוודאי שהוא ראה את המהומה, אך לא דיבר איתו על כך אף פעם (עמוד 75 ש' 20).
איתן העיד כי האירוע לא יצא משליטה של השוטרים. הוא העיד כי הוא ואבינועם היו על הרצפה עם אזיקים על הידיים כשהם נאזקו כבר במגרש, אך בהמשך הודה כי אזקו אותם למטה בחוץ וכי אנשים שישבו למעלה ביציע לא יכלו לראות את מה שקורה למטה (עמוד 72 ש' 2 ואילך).
41. מכאן עולה, כי איתן לא התלונן בשלל גרסאותיו כי קיבל מכות. אף בעדותו במח"ש, הדגיש כי חבלות של ממש היו רק כתוצאה מן האזיקים ומבלי שהציג תעודה רפואית לצד זה. טענתו של איתן נפגמת נוכח העובדה כי גם אחיו שחווה את האירוע לכאורה, לצידו, לא זכר כי איתן קיבל מכות מהשוטרים. כמו כן, איתן לא הביא לעדות את אביו שהיה עד לפי טענתו לכל המתרחש. מעבר לסתירות בין גרסאותיו השונות וגרסאות אחיו, גם בכך יש כדי לפגום באמינות גרסתו. ספק בעיני כי איתן ואביו לא שוחחו ביניהם אודות האירוע, שהיה, מן הסתם, משמעותי ונרחב בחיי איתן, ואפשר שגם בחיי אביו. גרסת איתן לא היתה עקבית גם באשר להתרחשות האירוע וכן בשאלת מיקומם של אבינועם ושלו עת נאזקו בידי השוטרים.
יעקב-
42. בסיכומי התובעים נטען, כי יעקב קיבל מכה חזקה בעינו משוטר או אדם אחר אשר זהותו אינה ידועה עד היום. על פניו, טענת יעקב אינה מבוססת דיה.
43. חקירה באזהרה של יעקב במשטרה (מוצג ה' למוצגי התובעים; מוצג 13 למוצגי הנתבעים 2-5): בחקירתו, הוזהר בהתנהגות פרועה במקום ציבורי ותקיפת שוטרים ביחד עם אחרים. לדברי יעקב, "אני הגעתי למהומה כשהיתה לקראת סופה ואז ניסיתי להפריד ועצרו את אחים שלי הוציאו אותם מהמקום ולא ראיתי מה קורה איתם, חזרתי לילד שלי וישבתי ואחרי רבע שעה שוטר הצביע עלי והקצין קרא לי לתת את הפרטים ולבוא לתחנה אחרי ואני באתי כפי שהתבקשתי". יעקב העיד שלא ירד לגדר בזמן המהומה. עוד העיד כי כשירד למטה אחרי כמה שניות קיבל מכה בעין ואז יצא ועלה חזרה למעלה עוד הוסיף כי הוא מצטער על מה שקרה ומוכן לכל דבר רק שישחררו אותו.
הודעת יעקב ספיר במח"ש מיום 25.11.97 (מוצג 55 למוצגי הנתבעים 2-5): יעקב העיד כי "היה אירוע והתקהלות של אנשים ולא ידעתי מי היה מעורב, פתאום הייתי בתוך ההמולה המון שוטרים דחפו את אחי איתן ואבי החוצה והאוהדים ניסו למנוע את זה. ירדתי למטה לשאול מה קרה? נכנסתי למערבולת עם צעקות פתאום הרגשתי מכה בעין ונפלתי, שכבתי על הרצפה, שמעתי את אבי לידי לא ראיתי כלום. קמתי לראות מה עם הילד וישבתי בצד" (גליון מספר 1 ש' 4 ואילך).
יעקב נשאל לגבי זהות השוטר שהיכה אותו בעין והשיב "השוטר היה דרוזי קטן, לא ראיתי אותו במאה אחוז מכה אבל הוא היה לידי באותו רגע והשתולל ולכן הוא נתן לי מכה אבל לא בטוח שבכוונה" (גיליון מספר 2 מול שורה 2 ואילך). יעקב העיד כי אין לו תעודה רפואית והרופא לא מצא דברים מיוחדים.
חקירת יעקב בתיק הפלילי 6859/99 (ישיבה מיום 15.3.00): יעקב העיד כי היה ערבוב של אוהדים ושוטרים בקטע של השער. מלא אוהדים ירדו עם השוטרים. "ירדתי למטה וראיתי את האחים שלי נדחפים על ידי שוטרים וניסיתי להתקרב ולא הצלחתי ... ובאמצע המהלומות קיבלתי מכה בעין ומהמכה נפלתי לרצפה." יעקב העיד כי לא ראה מי נתן לו מכה, אבל היה לידו שוטר (עמוד 33 ש' 13 ואילך). העיד כי "איך שירדתי אחרי 2-3 דקות קיבלתי מכה והייתי על הרצפה (עמוד 36 ש' 6 ואילך). מנגד, כאשר נשאל אם היו שם מכות העיד "לא ראיתי את הכול אני אומר לך שהייתי על הרצפה" (עמוד 36 ש' 21). העיד כי הייתה התקהלות לא חריגה וכי הבלאגן היה מצד השוטרים (עמוד 34 ש' 20 ואילך). יעקב העיד כי לא תקף, שכב על המגרש חצי שעה ורק האוהדים הצילו אותו (עמוד 35 ש' 17).
למעשה עולה מעדותו זו כי הוא אינו יודע ממי קיבל מכה ומשער שהיו אלו השוטרים. בד בבד אמר שהיה בצד מחוץ לאירוע ובעת קבלת המכה לא היו שוטרים לידו בכלל.
44. הודעת איתן ספיר במח"ש ביום 23.11.97 (מוצג 54 למוצגי הנתבעים 2-5): איתן העיד כי "בשלב יותר מאוחר הגיע אחי, 'יקי', גם לראות מה קורה ומה הסיבה שרוצים להוציא אותנו החוצה, אחד מהשוטרים קפץ עליו ונתן לו מכה בעין הוא התקפל מכאבים".
45. תצהירי יעקב ואבינועם בהליך זה- יעקב הצהיר כי כשהגיע למדרגות בהן הוחזק איתן על ידי השוטרים התנפל עליו שוטר שלישי, שזהותו אינה ידועה לו ונתן לו אגרוף הישר לארובת העין. מעוצמת המכה התמוטט אל הרצפה. אחיו איתן הצהיר כי כשיעקב הגיע למדרגות בהן הוחזק, התנפל עליו שוטר שלישי שזהותו אינה ידועה לו וראה שהוא נותן לו אגרוף בעין. המכה הייתה כל כך חזקה שיעקב נפל על הרצפה. אבינועם הצהיר כי כשיעקב הגיע למדרגות בהן הוחזק איתן, התנפל עליו שוטר שלישי, שזהותו אינה ידועה לו, ונתן לו אגרוף בארובת העין. מעוצמת המכה יעקב התמוטט ממש מול עיניו.
46. עדות יעקב בהליך זה- יעקב העיד בפניי כי כמו בכל משחק האוהדים צועקים ומתלהמים. לא הייתה השתוללות, האוהדים צעקו, אך לא היה שום דבר חריג. לטענתו, לא היה מעורב (פרוטוקול ישיבה מיום 28.1.14 עמוד 90 ש' 10 ואילך). יעקב העיד כי ראה את ההתקהלות בתוך האיצטדיון במרכז היציע (עמוד 93 ש' 6) וקיבל את המכה ביציאה האחורית לכיוון השירותים, בתוך האיצטדיון (עמוד 93 ש' 11). עם זאת, יעקב לא יכול היה לציין בדיוק דבר מיקומו בעת קבלת המכה: "אני לא יכול לזכור לך שם על המילימטר כל דבר" (עמוד 93 ש' 23). בעת קבלת המכה העיד יעקב כי לא היו שוטרים לידו בכלל, "השוטרים בכלל לא שמו לב אלי" (עמוד 93 ש' 27). בד בבד, העיד כי קיבל אגרוף לארובת העין, ספג מכה שכאבה מאוד, אך לא היו סימנים כדוגמת נפיחות או משהו שהוא זוכר. הוא קיבל את המכה, נפל על הרצפה ואחרי כמה דקות אחרי שלקחו את אחיו, מצא את עצמו בצד מחוץ לאירוע (עמוד 84 ש' 25 - עמוד 85 ש' 14). כאשר עומת עם אמירת פרופ' אליצור בחוות דעתו, לפיו בכלל לא טען שהותקף, השיב כי "אני לא יודע למה הוא אומר את זה" (עמוד 84 ש' 13). עת עומת עם מוצג נ/2 בעמוד 33, בו נכתב, "לא ראיתי, אבל היה לידי שוטר. לא ראיתי מי נתן לי את המכה. במאה אחוז לא ראיתי מי נתן לי את המכה. בכל מקרה נפלתי לרצפה", השיב "אולי לא ניסחתי את זה נכון, אבל בעקרון זה נכון (עמוד 94 ש' 20 ואילך). כאשר עומת עם הטענה כי לא ראה ממי קיבל מכה השיב "את המכה שאני קיבלתי, הייתה התפרעות, מה היה שם? רק שוטרים. האוהדים לא יכולים להיות לידנו. בהמשך כאשר נשאל, האם הוא משער כי היו אלו השוטרים השיב, "אני יד של שוטר ראיתי, אבל אני לא יודע, לא רוצה עכשיו לזכור 20 שנה אחורה" (עמוד 95 ש' 8).
יעקב המשיך והעיד כי רק אחרי רבע שעה שישב ביציע, השוטר חנוך קרא לו לבוא לתחנה לתת עדות. בעת הגעתו לתחנה, עצר אותו ל-48 שעות (עמוד 85 ש' 17, עמוד 94 ש' 2).
עוד העיד בתיק זה כי "נימר היה לידנו ואמרתי לך עוד פעם, ראיתי את השוטר הזה, הוא היה לידינו, ממש לא זוכר בדיוק מה היה שם, אמרתי לך בוודאות" (עמוד 97 ש' 15, עמוד 98 ש' 2, ש' 22). עדותו של יעקב איננה עשויה מקשה אחת. עולה כי הוא לא ראה מי נתן לו את המכה בגינה נפל, ואף ייתכן כי אין המדובר כלל בשוטר שפגע בו, שכן, על פי אחת מגרסאותיו, לא היו שוטרים לידו.
47. עדות אבינועם בהליך זה- אבינועם העיד בפני כי בשלב הראשון של האירוע רק איתן ירד, אח"כ ניסו להוציא את איתן ובאיזשהו שלב יעקב הלך לראות מה קורה והוא קיבל מכה ונפל והייתה סבירות שיעקב יפגע מהנפילה. אבינועם העיד בפני כי "לקחו את אחי איתן למטה. אחי יעקב הלך לראות מה קורה. ראיתי שהוא קיבל מכה, מישהו נתן לו מכה, הוא היה על הרצפה. ואני הלכתי להרים אותו. וברגע שקפצתי להרים אותו קיבלתי את הבעיטה בראש" (עמוד 18 ש' 15-19). בתחילה העיד כי ראה את יעקב מקבל מכה (עמוד 19 ש' 5). אך בהמשך יודגש כי אבינועם הודה כי לא ראה שהיכו את יעקב או מי היכה אותו. כל שראה אבינועם הוא את יעקב שוכב על הרצפה ואז קפץ להרים אותו (עמוד 19 ש' 8-12). כן העיד "אני לא מאמין שהוא נפל, לא יודע. אני ראיתי שהוא נפל" (עמוד 24 ש' 18). מנגד העיד כי "אני חושב שהיכו אותו. אני לא ראיתי שהיכו אותו. אני סברתי שהיכו אותו כי הוא היה על הרצפה והוא צעק. אני קפצתי עליו לגונן עליו להרים אותו" (עמוד 25 ש' 17). אבינועם הסביר כי היו ברחבה לא מעט אנשים והוא פחד כי יעקב יקבל יותר מכות כשהוא על הרצפה (עמוד 23 ש' 12). בשלב זה אבינועם אינו זוכר איפה היה, למטה או למעלה ליד הגדר. אבינועם אינו זוכר מהיכן צפה במתרחש, האם מהיציע או שהיה למטה. כשראה שיעקב קיבל מכה הלך לסוכך עליו ולהרים אותו (עמוד 17 ש' 3 ואילך). אבינועם אישר כי האירוע לא היה בתוך האיצטדיון אלא למטה ברחבה, לפני היציאה מהאיצטדיון (עמוד 18 ש' 5, עמוד 22 ש' 13 ואילך). עם זאת, הוא סותר בכך את עדותו של איתן, לפיה לא ניתן לראות מהיציע את המתרחש באירוע. אבינועם נשאל כיצד ראה את האירוע והשיב כי יש טריבונה שאפשר לראות ו"אם אתה עומד למטה, יש לך פתח כזה שאתה יכול לראות בדיוק מה קורה בפנים" (עמוד 18 ש' 8).
אבינועם העיד כי "כשיקי ירד לראות מה קורה, קיבל מכה, נפל ממכה זו או אחרת. אני ראיתי את זה והלכתי להרים אותו (עמוד 24 ש' 3).
אבינועם עומת עם הודעתו במח"ש מיום 19.11.97, בה נטען על ידו כי הוא "חושב שאת יקי היכו באלות". מנגד, בבית המשפט בפניי, לא זכר כי טען זאת (מוצג 52 למוצגי הנתבעים, בעמוד 6 שורות 1-3, עמוד 25 ש' 6 ואילך).
על כן, עדות אבינועם מצביעה על מספר גרסאות סותרות לעניין יעקב שכן, העיד בתחילה כי ראה את יעקב מקבל מכה, אולם לאחר מכן, ציין כי לא ראה מי היכה אותו. יתרה מזאת, הוא ראה את יעקב רק כאשר הוא שכב על הרצפה, משמע, הוא לא ראה האם בכלל היכו אותו או שמא הוא נפל.
48. חקירת איתן בתיק פלילי 6859/99 (ישיבה מיום 15.3.00): לגבי המכה שקיבל יעקב עומת עם כך כי לא ראה ממי הוא קיבל כי היתה התקהלות, הוא לא השיב במישרין. כשנשאל מדוע לא אמר שיעקב קיבל מכה משוטר בעין, השיב "אמרתי שוב ואני אומר מה שאמרתי במשטרה זה מה שיעצו לי להגיד" (עמוד 18 ש' 4 ואילך).
49. עדות איתן ספיר (ישיבה מיום 21.1.14, עמוד 56):
איתן העיד כי ראה שבעטו ביקי (יעקב) בראש ובכל הגוף (עמוד 66 ש' 21 ואילך). עם זאת, איתן לא ידע ליישב את הדברים עם גרסתו של יעקב אשר כלל לא טען כי בעטו בו בכל הגוף (עמוד 67 ש' 2). כמו כן, איתן עומת עם עדותו בהליך הפלילי והשיב כי "לא ראיתי ממי הוא קיבל מכה, אני לא יודע, אני לא זוכר..." (עמוד 79 ש' 19).
עדי הנתבעים-
50. לטענת הנתבעים 2-5, אם היה שימוש בכוח במגרש, הרי שזה ארע במסגרת אכיפת הסדר הציבורי או שמירה על שלום ובטחון הציבור. לנתבעים היה חשש אמיתי כי התובעים מסכנים או עלולים לסכן את שלומם או ביטחונם של יתר הצופים, ובשל כך נוצר הצורך להרחיקם. הנתבעים נקלעו לסכנה מוחשית של פגיעה בגופם, ולחילופין האמינו באופן סביר כי הם בסכנה כזו ולפיכך כל מעשיהם ככל שנגעו או פגעו במי מהתובעים היו כדין. מתוך כלל השוטרים אשר היו במקום, הוגשו על ידי הנתבעים 2-5, תצהיריהם של הנתבעים בלבד.
51. תצהיר נתבע 1 נימר ג'יסאן- נימר הצהיר כי במועד זה היה בתפקיד (עבודה בשכר) במגרש הכדורגל, בתפקיד זוטר. החלטת השופט לשלוף כרטיס אדום כנגד שחקן הפועל כפר סבא הלהיטה את הרוחות ואוהדי הקבוצה ירדו ממקום מושבם ביציע לעבר הגדר המפרידה בין הגדר למקום מושבם של אוהדי הקבוצות. נימר הצהיר כי במהלך האירוע נכח במקום ולקח חלק פעיל בפינוי האוהדים שהתקהלו ליד הגדר. עוד הדגיש בתצהירו כי במהלך הפינוי, הותקף על ידי אחד האחים, חבטו בו ועף לו כתר מהשיניים. עוד הצהיר כי האירוע החל באשמת התובעים. התובעים הם אלה שהתפרעו והפרו חוק ותוך כדי ההתפרעות האירוע יצא מכלל שליטה ואבינועם נחבל ועל כך הורשע.
52. לעניין אבינועם הצהיר כי החבלה שבה נחבל הינה מזערית ביותר. אבינועם נבדק על ידי רופא וחובש במקום ועל ידי חובש בית המעצר. אבינועם סירב להיבדק בבית החולים מאיר הקרוב לתחנת המשטרה בהרצליה. אבינועם נבדק בבית החולים איכילוב אך הרופאים לא מצאו סיבה לאשפזו וכל שנמצא בבדיקה הוא שפשוף בקרקפת שמאל. עוד טען כי אבינועם עבר תאונת דרכים ביום 26.11.96 וכי סביר להניח שכל נזקיו נגרמו כתוצאה מן התאונה.
53. לגבי איתן ויעקב, הצהיר כי לא היה לו כל מגע איתם. הם לא הגישו תלונה על אלימות כלפיהם ובעדותם במשטרה אינם מזכירים כי הוכו בידי שוטרים.
54. בגין האירוע פוטר מעבודתו במשטרה, דבר שהרס את חייו וחיי משפחתו. עוד הפנה לפיצוי אשר נפסק לאבינועם על ידי כב' השופט אפרתי וכן חלק על הנזקים הנטענים על ידי כלל התובעים. עוד הצהיר כי אינו חולק על הרשעתו בחבלה של ממש בתיק פלילי 68559/99.
55. הודעת נימר ג'יסאן כפי שנגבתה על ידי החוקרת רינה אמבר ביום 16.11.96 (מוצג 10 למוצגי הנתבעים 2-5): נימר העיד כי "היום בהיותי בתפקיד בעבודה בשכר במגרש הכדורגל בהרצליה, בשעה 15.25 לערך התנהל במקום משחק כדורגל בין הקבוצות מכבי הרצליה להפועל כפ"ס, השופט שרק להוצאת שחקן והוציא לשחקן של הפועל כפס' כרטיס אדום שמורה על הוצאתו מהמשחק. ואז אוהדי הפועל כפ"ס שישבו ביציע הצפוני בו עבדתי עם שוטרים נוספים, התחילו להתפרע במקום, בחור בחולצה כתומה שזוהה לאחר מכן כאיתן ספיר ירד לכיוון המעבר לעבר הגדר לכיוון אוהדי הרצליה, במקום עמד ממש חנוך שעבלי שעמד בשער למנוע בעדו, הסברנו לו שלא יוכל לעבור כי יש הפרדה והבנו שהוא מתכוון ליצור פרובוקציה מה גם שהתחיל להשמיע קללות לכיוון אוהדי הרצליה ולשופט בקשנו ממנו פעמיים שיחזור למקומו במשך פעמיים ולא נאלץ להוציאו מחוץ למגרש אבל הוא המשיך להשתולל והתחיל לקלל את השוטרים ... חנוך ואני אחזנו בו במטרה להוציא אותו מהמגרש ולמנוע המשך ההתפרעות, אז הגיעו אוהדים נוספים של כפ"ס לעזרתו והתחילו לדחוף אותנו ע"מ למנוע מאיתנו להוציאו מהמגרש ושניים מהם נעצרו אח"כ גם הם וזוהו כאבי ספיר ויעקב ספיר שהם אחים שלו, הם דחפו אותנו וניסו למנוע בעדנו להוציא אותו החוצה, בינתיים הגיעו שוטרים נוספים לעזרתנו ואוהדים נוספים של כפ"ס שהמשיכו להתפרע כשהם הולכים אחרינו לכיוון המדרגות של היציע הצפוני, הגענו לפתח השער של היציע, פתחנו את הדלתות ודחפנו את כל האנשים החוצה כשהם דוחפים אותנו כלפי פנים, היה ברדק גדול כשכולם מכים אותנו ואנחנו מנסים להדוף אותם מאיתנו, בשלב זה נוצרה הפרדה ביני לבין איתן ספיר על ידי אוהדים אחרים שניסו למנוע הוצאתו ביניהם 2 אחיו ואז קפץ מעליהם ונתן לי אגרוף בפנים כתוצאה נעקרה לי שן קדמית ונגרמו לי חתכים בשפה (מצביע על שן קדמית שחסרה וכן על שריטות סמוך לפה בלחי ימין) ואז חזרתי אחורה מעוצמת המכה והסתחררתי, לידי היה קצין מימ"ר ת"א ששמו זוהר זייף ... והוא ושוטרים נוספים עצרו את איתן, אני נלקחתי לאחור וקיבלתי טיפול ראשוני משם פוניתי לבית החולים מאיר..." (כן ר' תעודת חדר מיון נימר (מוצג 11 למוצגי הנתבעים 2-5): לדבריו חבלה בפנים בזמן משחק כדורגל. בשן חותכת מס' 1 חסרה, הפניה לרופא שיניים").
56. מזכר רפ"ק זייף מיום 16.11.96 (מוצג 22 למוצגי הנתבעים 2-5): "... במהלך המשחק הבחנתי כי הבחור בעל החולצה הכתומה שנעצר לאחר מכן נותן מכת אגרוף לפיו של השוטר נימר ג'יסאן שאיבד את שנו כתוצאה ממכת האגרוף...". כבר בשלב זה אעיר כי רב פקד זייף, על אף היותו עד לאירוע על פי גרסת נימר ועל אף זכ"ד, אשר ערך לפיו איתן זוהה כמי שתקף את נימר באגרוף, לא מסר תצהיר ולא העיד בפני.
57. זכ"ד רמ"ס עדנאן מיום 16.11.96(מוצג 23 למוצגי הנתבעים 2-5): על פי זכ"ד של עדנאן, הובאו לתחנה שני עצורים מהמגרש, אבינועם ואיתן, בגין התפרעות ותקיפה והפרת הסדר במגרש אשר נעצרו ונכבלו בידיים. עדנאן מציין כי העצורים הועברו לחזקתו במשרד בכניסה למגרש. יושם לב לכך כי על פי זכ"ד עדנאן אינו מצין כי היה במגרש בשלבים אשר קדמו להעברת העצורים לידיו. אף מהודעת עדנאן במח"ש, עולה כי אינו יודע מקרוב את עובדות האירועים בטרם קבלת העצורים (מוצג 64 למוצגי הנתבעים 2-5). אציין כי עדנאן לא מסר תצהיר ולא העיד בפני.
58. חקירה באזהרה של נימר במח"ש ביום 22.1.98 ( מוצג 66 למוצגי הנתבעים 2-5): העיד כי היה מקרה של שחקן של כפ"ס שהוצא עם כרטיס אדום, ואז התחילו האוהדים של כפ"ס להשתולל, הוציאו שלושה אנשים שהתפרעו ועשו את כל המהומה והורידו אותם לכניסה לשער, היה ויכוח אם לצאת או לא, הם לא רצו לצאת התאספו עוד אוהדים עשו חומה ולא נתנו לנו להוציא אותם מחוץ למגרש, התלקחו הרוחות שמה השוטרים דוחפים החוצה ואחד דחף את השני, באותו רגע מעד מאחורי קצין ימ"ר תל-אביב זוהר זייף, וכולם דוחפים עם הידיים ומנסים להוציא את האוהדים החוצה, כל החמולה של משפחת ספיר הגיעה וחברים שלהם ומנעו מאיתנו להוציא אותם מחוץ למגרש, מישהו מהם ניסה לתת אגרוף לזוהר והזזתי אותו ואז אני חטפתי את האגרוף לפה הרגשתי כאבים וירד לי דם, אני באותה תקופה הייתי בטיפול בשיניים, שמתי יד על הפה, ראיתי דם והרגשתי כאבים כששמתי את היד על הפה, הרגשתי שחסרה לי שן, וזאת ממישוש באצבעות, חזרתי אחורה וחיפשתי את השן שנפלה לי.. חיכיתי לאמבולנס ופינו אותי לביח' מאיר להמשך טיפול..." העיד כי במעצר פיסית לא השתתף. לעניין טענת אחד האחים ספיר כי קיבל אגרוף לעין העיד "אני ירדתי במדרגות עם השוטרים והאוהדים שהפריעו והתחילו בויכוח עם השוטרים שעצרו אותם, אני עמדתי מאחורי הקצין ולא השתתפתי במעצר פיזית, אני לא ראיתי שאחד האחים במשפ' ספיר נפגע בעין. עוד העיד כי לא נתן בעיטה לאף אחד, עמד בצד וכאשר התחילו הדחיפות עמד מאחורי הקצין ולא השתתף. העיד שוב כי לא בעט באף אחד ולא השתתף במעצר. לעניין השן העיד כי כשקיבל את האגרוף השן הקדמית היתה בטיפול והיה עליה כתר. והיא נפלה מאגרוף של אחד האוהדים. לא זוכר כי אבי ספיר אמר לו לאחר הבעיטה כי זה לא יעבור לו בשקט. כאשר נשאל האם לאחר שאמר לו אבי שיקח סוללת עו"ד כנגדו ניגש אליו וירק לו בפנים ונתן לו שוב בוקס השיב כי "בחיים זה לא קרה, וזה לא מהאופי שלי לירוק על בנאדם ועוד כשאני במדים". על כן, בחקירתו זו לא חזר על זיהוי איתן כתוקף וגם לא על הכוונה לתקוף אותו על ידי מי מהתובעים.
59. כתב אישום כנגד נימר ב-ת.פ. 6859/99, מיום 17.10.99- (נספח כ"ה למוצגי התובעים) נימר הואשם כי ביום 16.11.96 בשעה 15.30 או בסמוך לכך, בעת משחק כדורגל אשר נערך באיצטדיון הכדורגל שבהרצליה, קפצו אבינועם ספיר (המתלונן) ואחרים על גדר המגרש, תוך שהם צועקים ומקללים, לאחר שאחד השחקנים הורחק על ידי שופט המשחק. במקום התפתחה מהומה והנאשם ושוטרים אחרים שהיו במקום ניסו להחזיר את הסדר על כנו. בתוך המהומה הבחין המתלונן כי אחיו יעקב ספיר שוכב על הרצפה ומשהתקרב לעבר אחיו, בעט הנאשם בראשו של המתלונן. המתלונן נכבל באזיקים, ואז ירק הנאשם בפניו, ותקף אותו בכך שנתן לו מכת אגרוף בראשו. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למתלונן חבלות של ממש בראשו והוא נזקק לטיפול רפואי. במעשיו אלה תקף הנאשם את המתלונן שלא כדין וגרם לו חבלה של ממש. נימר הואשם בתקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז-1977.
60. עדות נימר בתיק הפלילי 6859/99 (ישיבה מיום 8.11.00)- נימר העיד כי "אחרי פרק זמן של המשחק הוצא כרטיס אדום נגד אחד השחקנים ואז בחור שזוהה לאחר מכן שלבש חולצה כתומה שירד מהמדרגות לכיוון הגדר, ורצה לחצות לצד השני איפה שיושבים האוהדים של הרצליה, תוך התפרעות וקללות כלפי השוטרים והאוהדים של הרצליה. אנחנו מנענו ממנו לעבור לצד שני והוא התחיל לקלל אותנו.. והיום אני יודע שקוראים לו איתן ספיר. ... היה ברדק שלם, ירדו למטה השוטרים והאוהדים, הגיעו עוד שוטרים ועוד אוהדים, היה שם בלגן שלם. איפה שהמדרגות הם ירדו שם לכיוון היציאה. היו בערך 15-20 שוטרים, כל השוטרים שהיו באותו יציע. .. אני עמדתי באותו שלב של הדחיפות מאחורי הקצין זוהר זייף וממולו עמד אוהד שהורדנו אותו מלמעלה וזוהה אחר כך כאיתן ספיר. גם האחים שלו היו שם בין האוהדים. הוא התרומם מעל האוהדים שהיו לפניו ורצה להעיף לי אגרוף לכיוון זוהר, ואז אני הזזתי אותו וחטפתי את האגרוף בפנים. ואז הרגשתי כאבים חזרתי אחורה ומששתי את הפה, והבנתי שחסרה לי שן קדמית חותכת מלסת עליונה. ראיתי שיש לי דם בידיים, הרגשתי שאני מדמם מהפה" (עמוד 99 ש' 4 ואילך) וכן העיד כי קיבל אגרוף "מזה שלבש חולצה כתומה שזוהה אחר כך כאיתן ספיר. כשהיינו ליד השער השוטרים מצד אחד והאוהדים מצד אחר, הוא התרומם ונתן את האגרוף" (עמוד 102 ש' 16).
כאשר נשאל אם הרביץ למישהו מהאוהדים השיב "אני לא הרבצתי לאף אחד. אני רק עזרתי לקצין להוריד את איתן עם החולצה הכתומה מהמדרגות למטה וניסיתי לעזור להם לדחוף אותם החוצה ואז חטפתי את האגרוף בפנים" (עמוד 100 ש' 12) וכן "איתן ספיר התרומם ונתן אגרוף לזוהר שהיה לפני, אני הזזתי את זוהר הצידה ואני ספגתי את האגרוף" (עמוד 104 ש' 1).
לעניין טענת אבי ספיר בדבר הבעיטה השיב " אני הייתי מטושטש ישבתי על המדרגות עם הראש למטה והיד על הפה ולא ראיתי דבר כזה" (עמוד 100 ש' 18). וכן "כל הפעלת כוח שהייתה במקום זה לדחוף אותם להוציא אותם החוצה. לא היו אלות ולא מכות שום דבר לא היה" (עמוד 100 ש' 22) וכן חוץ מדחיפות עם הידיים בין האוהדים לשוטרים לא היה כלום (עמוד 101 ש' 1, עמוד 109 ש' 10).
הכחיש כי נתן בעיטה או ירק על אוהד (עמוד 104 ש' 24, עמוד 106 ש' 1 ואילך).
לעניין החבלות שנראו על פניו של אבי ספיר לאחר האירוע, העיד כי "לא היה לו שום אירוע איתי ואיני יכול להסביר" (עמוד 108 ש' 20).
בסופו של יום הורשע נימר בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום. לא נקבע בפסק הדין הפלילי, ממצא לפיו נימר הותקף וקיבל מכת אגרוף. בית המשפט אף נזהר מלקבוע ממצא זה. בית המשפט אף ציין כי נפלה שן לנימר ולצד המילים עוצמת המכה הוסיף "באם היתה" (עמוד 151). קביעת ממצא מעין זה אף לא נדרשה להרשעת נימר. על כן נימר מטעה בפריסת טענה זו.
61. כן הובאה הודעת נימר ביום האירוע שם מסר כי "פתחנו את הדלתות ודחפנו את כל האנשים החוצה כשהם דוחפים אותנו כלפי פנים היה ברדק גדול ושכולם מכים אותנו ואנחנו מנסים להדוף אותם מאיתנו, בשלב זה נוצרה הפרדה ביני לבין איתן ספיר על ידי אוהדים אחרים שניסו למנוע הוצאתו ביניהם 2 אחיו ואז קפץ מעליהם ונתן לי אגרוף בפנים..." (מוצג ו' עמ' 1 ש' 22). גם בגרסתו במח"ש מיום 12.1.98, עולות סתירות פנימיות לעניין השתלשלות האירועים.
62. עדות נימר- בחקירתו בפני נשאל לגבי עילת פיטוריו מהמשטרה. נימר הודה כי הורשע בעוד אירוע בגין שימוש בכוח כנגד נער בן 18 בינואר 98 או 97 וכן היה אירוע נוסף של בחורה שישבה בתחנת המשטרה (עמוד 230 ש' 20 ואילך). עוד הוסיף כי אירועים אלה התרחשו לאחר האירוע באיצטדיון (עמוד 239 ש' 18).
63. נימר העיד כי האירוע החל בזה שהיתה התפרעות של האחים ספיר והאוהדים של כפר סבא, והם ביקשו להוציא אוהדים מחוץ לאיצטדיון והאוהדים ניסו למנוע את זה. היה שימוש בכוח במובן הזה שהשוטרים ניסו להוציא אותם מהאיצטדיון והאוהדים התנגדו. היתה מהומה, היה מגע בין השוטרים והאוהדים, הם לא נשמעו להנחיות ולהוראות של השוטרים (עמוד 240 ש' 1 ואילך). נימר העיד כי כל מי שהיה מעורב באירוע הזה, היו שוטרים שהעידו והיו כאלה שלא. חנוך היה ממש לידו, לגבי יריב לא מובן מעדותו האם באותו זמן היה על ידו. נימר העיד כי כל האירוע הזה היה דחיפות משני הצדדים, "אנחנו דוחפים החוצה והם דוחפים פנימה וקרה מה שקרה", אך הכחיש כי הלכו מכות עם האזרחים (עמוד 234 ש' 1 ואילך, עמוד 237 ש' 6). כאשר עומת עם עדותו בתיק הפלילי נגד התובעים, השיב כי לא הלכו מכות, אלא דחפו את האנשים החוצה כדי להוציא אותם משער האיצטדיון (עמוד 238 ש' 7).
כן העיד כי במסגרת האירוע יש התרחשויות שונות ולא כולם מעורבים ורואים הכול (עמוד 241 ש' 8). לגבי החלק של האירוע בו אבי ואיתן הועמדו אזוקים ליד הקיר, טען כי אינו זוכר מי היו השוטרים ששמרו עליהם (עמוד 235 ש' 1, 14). לגבי עדנן, הוא לא זוכר אם הוא בא לפני שפונה לבית החולים או אחרי (עמוד 237 ש' 13 ואילך).
נימר העיד כי קיבל אגרוף בחלק הפנימי בפנים כתוצאה מכך נחתכה לו השפה העליונה ונפל לו כתר (עמוד 240 ש' 18 ואילך). נימר טען בכתב הגנתו ובסיכומיו, כי חטף אגרוף מאבינועם ועפה לו שן. מנגד, בעדותו בפני טען כי קיבל אגרוף בפנים וזה זוהה כאיתן ספיר (עמוד 240 ש' 27). היינו ישנה סתירה מהותית בגרסתו לגבי זהות התוקף.
כן נשאל על עדותו בפני רינה אמבר לפיה נעקרה לו שן, כאשר בפועל היה זה כתר שנפל. בתגובה העיד "שן וכתר זה נראה לי באותו זמן, שזה אותו דבר...אז אמרתי לה נפלה לי שן והראיתי לה שיש סימן חסר לי פה שן... צריך מכה בשביל להפיל את הכתר הזה מהשיניים" (עמוד 233 ש' 1 ואילך). עם זאת חלק על הטענה כי מטרתו היתה להפוך את האירוע ליותר חמור. עוד העיד כי זו היתה עדות יחידה שנגבתה ממנו במהלך החקירה (עמוד 236 ש' 6).
64. הודעת יריב (יניב) עובד במח"ש מיום 6.1.98 (מוצג 3 למוצגי הנתבעים 2-5): "זכור לי שהייתי בשכר במגרש כדורגל בהרצליה, כאשר אני עובד באיזור הקופות. בשלב מסוים הבחנתי בדלת ברזל בצבע אדום עפה כלפי חוץ וראיתי את הגב של נימר שאותו אני מזהה בודאות מכופף כלפי מטה והיו שני אזרחים לא בטוח שאזהה אותם, כשאחד מהאזרחים מנסה למשוך את נימר באיזור הכתף, ראיתי אזרח שלישי על הברכיים כאשר הוא כבר כבול באזיקים ידיים אחורה במטרה להוציא אותו מהמגרש. הגעתי לשם התקרבתי אליהם והזזתי את האזרחים במיוחד את אותו בחור שתפס את נימר בכתף, ושאלתי במה מדובר, ואז נימר ענה לי שהבחור עצור וצריך להוציא אותו מהמגרש, ביקשתי משני האזרחים לחזור לאיצטדיון ולחזור למקום וכשבאתי לעזור לנימר ועדנאן להרים את הבחור הכבול, הבחנתי בשני האזרחים שאמרתי להם לשבת שחזרו בחזרה והחלו באגרופים מכות על גבם של נימר ועדנאן, נימר לקח את העצור והוציא אותו לנימר כבר היה דם בפה, ואני ועדנאן התחלנו להתכתש איתם כדי לבצע מעצר על תקיפת שוטרים, היתה להם התנגדות וודאית אני לא יודע מה קרה עם עדנאן, אני יודע שאני תפסתי את הבחור והוצאתי אותו החוצה, וזהו, כבלנו אותו והבאנו אותם לשער מגודר ששם טיפלו בהם כעצורים, ביקשו ממני לחזור למגרש, ואז שמתי לב שנימר תופס את הפה שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שקיבל אגרוף לפנים ובתחנה ראיתי שהעיפו לו שן" (עמוד ראשון ש' 23-25)... כאשר נשאל לגבי תיאור הבחור שעצר השיב " חוץ מחולצה כתומה לא זכור לי כלום". לגבי השאלה האם אתה בטוח שהשן של נימר אכן נשברה, השיב כי "כן אני אישית לא ראיתי את השן נשברת" (בעמוד 2 ש' 10).
65. חקירת יריב בתיק פלילי 6859/99 (ישיבה מיום 28.6.00)- העיד כי "עבדתי בשכר באיזור הקופות, כשעמדתי שם הבחנתי בדלתות של השער הקרוב נזרקות החוצה והתקרבתי לראות מה קרה והבחנתי באנדרלמוסיה של מערבולת של שוטרים עם אזרחים, התקרבתי והבחנתי שיש קטטה. לא ידעתי על מה ולמה. תוך כדי שהתקרבתי לראות הבחנתי באחד השוטרים שאני מכיר, שזה נימר, התכופפתי למטה, ראיתי אותו מחזיק יד על הפה, וראיתי אזרח ששוכב על הרצפה (עמוד 68 ש' 19 ואילך). נימר אמר לו שקיבל אגרוף בפנים. בפעם הראשונה ראה שהוא החזיק את היד על הפה ומאוחר יותר ראה דם על הפה ובתחנת המשטרה הבין "שהשן שלו עפה או נפלה" (עמוד 69 ש' 16 ואילך). כן העיד כי לא ראה את נימר מקבל מכה בפנים ולא ראה את השן שנשברה אלא ראה אותו תופס את הפה וכן, אח"כ הבין שנשברה לו שן (עמוד 72 ש' 16).
66. יריב הצהיר כי במועד האירוע שימש כשוטר ביחידת הסיור בתחנת הרצליה. הוא תפקד כשוטר סדר מחוץ לאצטדיון באיזור הקופות. הוא הצהיר כי אין ביכולתו לזכור את פרטי האירוע לנוכח חלוף כ-15 שנה. אם כי זכור לו כי התנהלה חקירה בעקבות האירוע והתנהלו הליכים פליליים כנגד התובעים ואחר כך כנגד השוטר נימר ג'יסאן. כמו כן בשלב בו היה מעורב באירוע, ברחבה שליד שער הכניסה/יציאה, הוא מכחיש כי התובעים או מי מהם הוכו על ידו או על ידי השוטרים האחרים או כי נעשה שימוש בכוח בלתי סביר (תצהיר נתבע 3, עובד יריב (יניב) (נספח א').
67. יריב העיד בפניי כי במח"ש העיד מזיכרונו ולא אמר לחוקרת כי אינו זוכר (עמוד 159 ש' 8). כן העיד כי "באותו זמן שנתתי את העדות, זכרתי את האירוע טוב מאוד כנראה... " (עמוד 163 ש' 21).
יריב העיד בפניי כי בעת האירוע היה מאבטח של הקופות, ועמד מחוץ לקופות. גם אחרי שהתחיל המשחק הוא ממשיך לעמוד באיזור הקופות ואינו רואה מה שקורה בתוך האיצטדיון. באיזשהו שלב ראה כי שער מספר 1 נפתח ואז הוא התקדם. יריב העיד כי כל הקטטה היתה בתוך האיצטדיון וזה לא עבר את הדלת, יריב עבר את הדלת ונכנס לתוך הפרוזדור. יריב העיד אינו יכול לזכור בכמה אנשים מדובר (עמוד 139 ש' 16). כאשר עומת עם עדותו בתיק הפלילי 6869/96 לפיה היו בערך שמונה אנשים (עמוד 97), העיד בתחילה כי אינו זוכר את מספרם הכולל ואת היחס בין שוטרים לאזרחים ובהמשך שהיו בערך 8, 10 אנשים (עמוד 139 ש' 15 עד עמוד 141 ש' 13, עמוד 156 ש' 10).
יריב אישר כי הכוונה בהולכים מכות, אלה מרביצים לאלה ואלה מרביצים לאלה. יריב העיד כי אינו זוכר מיהם האזרחים שהיכו את השוטרים והאם הינם התובעים (עמוד 141 ש' 18). יריב העיד כי יכול להיות שבפעם הראשונה שראה את נימר הוא החזיק יד על הפה. מסקנתו מכך היתה כי אם הוא החזיק יד על הפה אז הוא היה בקטטה, בניגוד לעדותו בתיק הפלילי בו לכאורה ראה ראשית את נימר במרוצת הקטטה (עמוד 185 ש' 20). לגבי המכה על שכמו של נימר העיד כי "כשראיתי את הבחור נותן מכה שאלתי את נימר מה קרה והוא אמר לו שהבחור הזה עצור וצריך להוציא אותו" (עמוד 72 ש' 14).
68. תצהיר נתבע 2 חנוך שובל (שעבלי) (נספח ב')- חנוך הצהיר כי במועד האירוע שימש כקצין יחידת סיור בתחנת הרצליה ותפקד כמפקד שער באיצטדיון. לכאורה על פי התצהיר, חנוך לא הופקד כמפקד כלל האירוע. כך גם בעדותו ב-ת.פ. 6859/99 העיד כי היה מפקד הטריבונה (עמוד 74 ש' 13). בדומה ליריב, הצהיר חנוך כי אין ביכולתו לזכור את פרטי האירוע לנוכח חלוף כ-15 שנה. אם כי זכור לו כי התנהלה חקירה בעקבות האירוע והתנהלו הליכים פליליים כנגד התובעים ואחר כך כנגד השוטר נימר ג'יסאן.
חנוך בעדותו, בתשובה לשאלות שונות, העיד כי איזו זוכר את הנסיבות או את האירוע (עמוד 119 ש' 5, עמוד 123 ש' 26, עמוד 130 ש' 11).
חנוך העיד בפני כי היה מפקד האירוע, היו שם מלא אוהדים של כפר סבא שירדו למגרש, "אז יכול להיות שאתה לא רואה דברים..." (עמוד 124 ש' 25). חנוך העיד כי כשיש אלימות במקום מסוים אז כולם נעצרים באותו רגע (עמוד 125 ש' 26). חנוך עצר את השניים הראשונים והעביר אותם לשוטרי הסיור.
תקיפה- מסקנות חלק עובדתי
69. לנוכח הרשעת נימר ב-ת.פ. 6859/99, שלל גרסאותיו הסותרות של נימר ויתר הראיות שבפני, הנני מעדיפה את גרסת אבינועם אשר הייתה עקבית ומהימנה ולפיה אבינועם אכן הותקף על ידי נימר.
70. חולשת גרסת איתן, בצירוף ראיות ועדויות הנתבעים, מביאים אותי למסקנה כי איתן לא הותקף על ידי מי מהשוטרים. עוד עולה, כי קיים בליל גרסאות לאירוע התקיפה, לכאורה, של יעקב. לנוכח סתירות בגרסתו של יעקב וחוסר הלימה עם גרסאות אבינועם ואיתן לעניין תקיפתו וזהות התוקף, לא שוכנעתי במאזן ההסתברויות כי יעקב הותקף על ידי מי מהשוטרים. אשר על כן, לא שוכנעתי מהראיות שבפני כי איתן ויעקב הותקפו על ידי מי מהשוטרים, הנתבעים 1-3.
71. עיון בדו"ח הפעולה ממועד האירוע אותו ערך חנוך (מוצג 4 למוצגי הנתבעים 2-5), מצביע כי חנוך היה ביחד עם שאר השוטרים שעבדו בעבודה בשכר. עם זאת לא ניתן לדעת מדו"ח הפעולה כי היה מפקד האירוע כולו או של מקטע מהמגרש בלבד (הטריבונה). כמו כן לא ניתן לדעת האם לבד מהשוטרים בשכר, היו שוטרים נוספים במקום ומה היתה שרשרת הפיקוד. על פי הדו"ח, חנוך הוא זה שהחליט על מעצרם של ספיר איתן ואבינועם, אשר הובאו לתחנה על ידי שוטרי הסיור ובהמשך על מעצרו של יעקב. חנוך רשם בדו"ח הפעולה כי "ספיר יעקוב החל להשתולל במקום והתחיל לשכב על הרצפה ואמר נתנו לי מכות ולא נתן לנו לעצור והפריע לנו ממשית לבצע את המעצרים...". בדו"ח הפעולה, ציין חנוך כי אבינועם החל לדחוף אותו ולקלל, איתן נתן מכת אגרוף לנימר ויעקב הפריע להם ממשית לבצע את המעצרים. בנוסף לדו"ח הפעולה, רשם חנוך שני דו"חות מעצר נפרדים בגין מעצרם של התובעים, בהם כתב חנוך כי עילת המעצר כנגד שלושתם הינה הפרת הסדר הציבורי ותקיפת שוטרים (מוצגים 5 ו-6 למוצגי הנתבעים 2-5, בחלק 'הליכי חקירה' ארחיב לעניין היחס בין דו"ח הפעולה לדוחות המעצר).
72. מהראיות שבפני לא השתכנעתי כי מי מהתובעים תקף את נימר בנותנו לו אגרוף בפנים. מהראיות עולה כי במקום שררה בוקה ומבולקה. בהתאם לגרסת אבינועם התנגדותם היתה ב-'דיבורים' בלבד, היינו צעקות וקללות, אך ללא פעולה פיזית. לפי גרסת איתן, הוא התנגד בדחיפות למעשי השוטרים ואף ניסה לשוב ולהיכנס. יריב העיד בפני כי ראה קטטה, שוטרים הולכים מכות עם אזרחים. יריב אישר כי חילופי המהלומות היו הדדיים (עמוד 141 ש' 12 ואילך). בד בבד, יריב לא זכר מי מבין התובעים הלך מכות עם השוטרים והאם כל התובעים היו שם (עמוד 141 ש' 25). חנוך, הגם שחזר והדגיש בעדותו כי איננו זוכר את האירוע, העיד כי המשימה שלו היתה להוציא את אבינועם מהמגרש. אבינועם לא רצה לפנות את המגרש, ואם הוא מתנגד אז הוא לוקח אותו ומוריד בכוח (עמ' 120, ש' 20-25; עמ' 121 ש' 15-18). נימר הצהיר כי האירוע יצא מכלל שליטה. נימר הכחיש כי השוטרים הלכו מכות עם האזרחים והעיד כי "כל האירוע הזה היה דחיפות משני הצדדים, אנחנו דוחפים החוצה והם דוחפים פנימה וקרה מה שקרה" (עמוד 234 ש' 21, עמוד 237 ש' 5, עמוד 238 ש' 7). על כן, לכל היותר מעורבותם הפיזית של התובעים, הסתכמה בדחיפות של איתן, בתגובה לדחיפות השוטרים אשר נועדו להרחיק את האוהדים מהגדר.
לא שוכנעתי כי מי מהשוטרים, לרבות נימר, הותקפו באגרופים על ידי מי מהתובעים וכי טענה זו הינה חסרת יסוד.
73. עם זאת, גרסת חלק מהתובעים לפיה התנגדותם להוראות השוטרים הייתה באמצעות צעקות, קללות והתקרבות האוהדים לגדר, אף ללא ניסיון לטפס עליה, מצביעה כי לכאורה היוותה התנהלותם הפרת הסדר הציבורי ויתכן ואף התפרעות. דווקא במשחק כדורגל, כאשר קהל האוהדים משולהב, עלולים הדברים לגלוש ולהתפתח במהרה לכדי אירוע בעל פוטנציאל חמור.
מנגד, השוטרים יריב וחנוך, כלל לא הצהירו, העידו בפני מח"ש או בפניי, כי נקלעו לסכנה מוחשית או האמינו באופן סביר כי הם בסכנה כזו. הדבר אינו עולה אף מדו"ח הפעולה אותו ערך חנוך (מוצג 4), האמור לתעד מה היה בכל האירוע מתחילתו ועד סופו (יניב, עמוד 142 ש' 3). חנוך בעדותו במח"ש העיד כי מה שחרוט לו בראש זה שנימר קיבל מכה בשן. דומה כי אם אכן הייתה נשקפת סכנת חיים או לחילופין אמונה בדבר מצב דברים זה, היה הדבר נחרט בזיכרונו ובא לידי ביטוי בראיות. לסיכום נקודה זו, לא שוכנעתי כי נשקפה כלל סכנת חיים לשוטרים או לאחרים או כי האמינו בדבר קיומה של סכנה מעין זו.
74. לכאורה יש סתירה לגבי זהות מפקד האירוע, בין עדות חנוך ליריב. יריב העיד כי באירוע גדול חייב להיות קצין סיור, מפקד תחנה. יריב העיד כי קצין הסיור הינו בן –בסט, אשר אם הוא זוכר נכון היה גם מפקד האירוע והיה חייב להיות באירוע. מפקד האירוע אחראי על השוטרים (עמוד 142 ש' 23 ואילך). יריב לא זכר האם בן בסט הגיע מתחילת האירוע. בן בסט לא מסר תצהיר מטעם הנתבעים 2-5. על כן קיימת אי בהירות לגבי זהות מפקד האירוע והגורם האחראי על כלל השוטרים, בשכר ובתפקיד ולמתן הפקודות במהלך האירוע החריג. מהראיות ובהם ת/1 עולה כי היו מספר מפקדי כוחות בשטח. לכאורה היה מקום להעיד עדים רלבנטיים נוספים לדוגמא רב פקד זייף, השוטר עדנן, קצין הסיור בן-בסט. עדות רפ"ק זייף התבקשה אף מהטעם אותו מזכירים הנתבעים 2-5 בסיכומיהם לפיו זיהוי איתן כמי שתקף את נימר נעשה על ידי רפ"ק זייף וחנוך (סעיף 47 לסיכומים). הנני סבורה כי העמימות העובדתית ואי העדת כלל העדים הרלבנטיים לבד מהנתבעים עצמם, פועלת לחובת הנתבעת 5. בהקשר זה אינני מקבלת את הטענה כי עדות התובעים הינה עדות יחידה מכוח היותם קרובי משפחה. כל עדות עומדת בפני עצמה והתשתית הראייתית כוללת מספר עדויות הניתנות לבחינה, השוואה ושקילה.
75. לטענת הנתבעים 2-5 בסיכומיהם, השוטרים שהשתתפו באבטחת האצטדיון היו שוטרים שעברו הכשרות לרוב, מיומנים בביצוע המשימה, קיבלו בטרם האירוע תדריכים מפורטים הן ע"י מפקד האירוע והן ע"י מפקדי כוחות המשנה ופעלו בהתאם לנהלים (ר' סעיפים 160-162 לסיכומים). טענה זו נטענה ללא תשתית עובדתית כלל ועיקר. נימר, יריב וחנוך אינם מזכירים כלל בתצהיריהם תדריכים אשר ניתנו לפני האירוע או במועד האירוע, כמו גם ההנחיות או הנהלים לגבי אופן ההתמודדות עם הפרעות סדר. מנגד נימר בעדותו העיד כי "בטוח נערך נוהל כזה... נערך תדריך" על ידי מפקד הכוח ואח"כ על ידי מפקדי כוחות המשנה (עמוד 239 ש' 25).
לנוכח אופי האירוע והשתלשלות העניינים, נדרשה יד מכוונת של מפקד האירוע בשטח בעת קרות האירוע עצמו, בהחזרת הסדר על כנו ותוך פיקוח על הנעשה לרבות על אופן התנהלות השוטרים. מהראיות עולה כי לא היה פינוי מסודר של האוהדים, באופן שיבטיח החזרת הסדר על כנו, כמו גם את שלום האוהדים. לטעמי, היה צורך להבטיח תיאום בין כלל השוטרים, בתפקיד ובשכר, הפועלים באירוע. מהעדויות עולה כי לא היה כל תיאום בין השוטרים אשר הוצבו בעמדות שונות, במהלך האירוע, אשר הלך ותפח, ללא יד מכוונת ולקיחת פיקוד.
תקיפת אבינועם על ידי נימר - חלק משפטי
(אחריות נימר הנתבע 1, אחריות הנתבעת 5)
76. היסוד הנפשי המיוחד הנדרש בעוולת התקיפה הוא "במתכוון". עם זאת הכוונה הנדרשת אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא כוונה במובן הצר של מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר, היינו מודעות לעצם המעשה (רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג (פורסם במאגרים); ישראל גלעד אחריות בנזיקין סעיף 12.33 בעמוד 1201).
77. לנוכח הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין בהליך הפלילי ולאור המפורט כמפורט לעיל, הנני קובעת כי המעשים אותם ביצע נימר באבינועם ובמתכוון, בעל כורחו וללא הסכמה, מהווים תקיפה כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין.
הגנה עצמית לפי סעיף 24 (1) לפקודה, הינה כאשר התוקף עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים או בגוף והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו היה סביר. לנוכח הראיות לא שוכנעתי כי אכן קמה לנימר הגנה מיוחדת לפי סעיף 24(1).
78. כב' השופט אפרתי קבע כי נימר חבט בראשו של אבינועם וגרם לו לחבלה בראשו לאחר ששמע את דברי המלל שיכולים להתפרש כמקניטים. אכן הוכח בפני כי הייתה התגרות מצד התובעים, אשר התבטאה בחילופי הדברים בינם לבין השוטרים ובסירובם למלא אחר הוראותיהם. הודאת התובעים כי באם היו יוצאים ייתכן והאירוע היה נמנע, מלמדת אף היא על מידת תרומתם לאירוע. דא עקא, התגרות והקנטה, אינן מהוות הגנה מיוחדת על פי סעיף 24 לפקודה. לכאורה התנהלות זו דינה להבחן במסגרת עוולת הרשלנות, ככל שתיקבע חבות.
79. אשר על כן הנני קובעת כי נימר ביצע עוולת תקיפה כלפי אבינועם וזאת ללא כל הגנה.
80. לעניין אחריות הנתבעת 5 בגין עוולת התקיפה, קבע סעיף 25 לפקודת הנזיקין, אשר היה בתוקף בעת האירוע נשוא תיק זה, כי על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שולחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה (הסעיף בוטל בתיקון מס' 10 לפקודה ונכנס לתוקף ביום 25.7.2005). לעניין היחס בין העוולות, כתב אריאל פורת, בספרו נזיקין כרך א' (2013), בעמוד 113 הערת שוליים 70, כי לדעתו גם אם עוולת התקיפה חלה, אין מניעה עקרונית שתחול בצדה גם עוולת הרשלנות, אך נראה שהיא לא תוסיף דבר. עוד הוא מוסיף כי בעבר על פי סעיף 25 לפקודה אי אפשר היה להטיל אחריות שילוחית בגין תקיפה. במצב משפטי זה היה מקום לכאורה לדון בשאלה אם יש להטיל אחריות שילוחית על מעשה תקיפה שהוא גם רשלנות. נראה לדעתו כי התשובה לשאלה זו היתה צריכה להיות שלילית, שאם לא כן סעיף 25 היה נמצא מיותר.
מנגד, בית המשפט העליון ב-ע"א 1354/97 מחמוד נ' מדינת ישראל פ"ד נט (3) 193 (2004) דחה קיומה של אחריות שילוחית בגין תקיפה לנוכח הוראות סעיף 25 לפקודה, תוך שהוסיף כי אלו הוראות שאבד עליהן כלח. עם זאת בית המשפט המשיך ובחן האם קיימת אחריות של המדינה בגין רשלנות.
לגבי החלת עוולת המסגרת רשלנות, לצד עוולת התקיפה שהינה עוולה פרטיקולרית. נקבע זה מכבר ב- ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113 (1985) (להלן – "עניין גורדון" כי "העוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינן "איים" של אחריות, שכל המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול, בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר. הן גם אינן מגנטים של אחריות, באופן שכל הנמצא בתחום המשיכה של אחת העוולות מוצא ממילא מתחום המשיכה של עוולה אחרת. העוולות בפקודה הן רשתות רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדות נתונה. לעתים אותה מערכת נתפסת על-ידי רשת אחת בלבד. לעתים היא נתפסת על-ידי מספר רשתות והכול על-פי אינטנסיביות השתי והערב ברשתות השונות. לא פעם עשוי אותו אינטרס לקבל הגנתו הן על-ידי עוולה פרטיקולארית או מספר עוולות פרטיקולאריות, והן על-ידי עוולת מסגרת, כגון הרשלנות. העוולות הפרטיקולאריות הן בעיקרן עוולות "סגורות" (עם פתח מסוים בדמות ביטוי כגון "כדין"), ואילו עוולות המסגרת, ובעיקר הרשלנות, הן עוולות "פתוחות", המבוססות על יסודות "משפטיים", המבטאים מדיניות משפטית והמשתרעים על מערכות משתנות של מצבים, כשרשימת המצבים, עליה משתרעת הרשלנות, לעולם אינה סגורה. עוולת הרשלנות באה להטיל אחריות בגין נזק הנגרם בשל סיכון בלתי סביר, ואחריות זו משתרעת על תחומים משתנים של פעילות אנושית מהם "המכוסים" כבר על-ידי עוולות פרטיקולאריות ומהם קרקע בתולה.
בעובדה, שלעתים יש באירוע עובדתי מסוים כדי לקיים את יסודותיה של עוולה אחת ורק חלק מיסודותיה של עוולה אחרת, אין ולא כלום. העוולות השונות אינן כוללות סביבן חגורות של הסדרים שליליים, ולפיהן נשללת תחולתן של עוולות אחרות (פרטיקולאריות או מסגרת)" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד (לז) 1, 113 (1982) (להלן – "עניין ועקנין"); הלכת גורדון, לעיל; ע"א 3024/10 וינר נ' מויאל בעמוד 25 ואילך (פורסם במאגרים, 2.4.2013). כן ר' לעניין מורכבות סוגיית היחס בין עוולות המסגרת לבין הסדרים פרטניים אחרים- במאמרם של תמר גדרון ורועי אילוז, 'עוולת הפרת חובה חקוקה - סוס הפרא שרוסן יתר על המידה' ספר אור בעמוד 141).
הנני בדעה כי עוולות התקיפה והרשלנות חלות זו לצד זו ואין האחת מייתרת את רעותה. לפיכך יש לבחון האם מתקיימת אחריות המדינה, הנתבעת 5, מכוח עוולת הרשלנות, לנוכח התקיפה שביצע נימר כלפי אבינועם.
81. רשלנות-כללי: על מנת להוכיח חבות בעוולת הרשלנות על התובע להוכיח את יסודותיה שהם:
(ר' עניין ועקנין, לעיל; ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים 21.3.2011)) (להלן – "עניין חגי יוסף").
82. עוולת הרשלנות בהקשר למדינה- אחריות המדינה ורשויותיה בנזיקין כלפי אזרחיה הוסדרה הן בפקודת הנזיקין והן בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב-1952 (להלן - "חוק הנזיקים האזרחיים"). סעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע כי "דין המדינה, לעניין אחריות בנזיקים, כדין כל גוף מואגד, פרט לאמור להלן בחוק זה".
ס' 3 לחוק זה, משרטט את גבולות האחריות הנזיקית של המדינה על מעשיה ולפיו "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה."
משכך, אין חולק כי המדינה עשויה לחוב בנזיקין בגין מעשים או מחדלים של המשטרה: הן מכוח ביצוע רשלני של חובותיה של האחרונה והן בשל אי ביצוע של חובותיה במחדל רשלני.
סעיף זה מקנה חסינות למדינה בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום ההרשאה החוקית, או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אך משאיר אחריות על המדינה "על רשלנות שבמעשה". וראה ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל פ"ד לח(3) 337 (1984) (להלן - "עניין בוסקילה"); וכן ע"א 1678/01 מדינת ישראל נגד וייס פ"ד נח(5) 167 (2004) (להלן - "עניין וייס").
כפועל יוצא, נפתחה הדרך להטלת אחריות על המדינה, הן אחריות ישירה - באמצעות האורגן שלה - והן אחריות שילוחית (ור' אצל פרופ' תמר גדרון "אחריות המדינה גופים ציבוריים וממלאי תפקידים ציבוריים לנזק שנגרם ברשלנות - מדרון חלקלק?" הפרקליט נא 10 (תשע"א) (להלן – "גדרון").
אחריות שילוחית
83. התנאים להטלת אחריות שילוחית על המדינה, כמעבידה, נקבעו בסעיף 13 לפקודת הנזיקין העוסק בחבות מעבידים.
סעיף 13(א)(2) קובע כי לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו.
אולם סעיף 13(ב) קובע כי רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד. על פי סעיף 13, אחראי מעביד לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד, אם ניתן לראותו כביצוע בלתי-נאות של פעולה שהוסמך לבצעה.
84. משמע, באם המדובר היה במעשה שבוצע תוך כדי העבודה אך הוא בוצע באופן לא נאות, הרי שתחוב המדינה באחריות שילוחית ביחס לעובדיה. באם המדובר במעשה פרטי, שאינו קשור קשר הדוק לביצוע התפקיד, הרי שהמדינה תהא פטורה מאחריות שילוחית ואז אין מקום לבחינת חסינות עובד הציבור (ר' עניין חגי יוסף; ע"א 8199/01; עזבון המנוח מירו נ' מירו פ"ד נו(2) 785 (2003); ישראל גלעד, 'דיני נזיקין- גבולות האחריות' 1195 (תשע"ב-2012) (להלן – "גלעד גבולות").
אחריות רשויות המשטרה בנזיקין-
85. אחריות בנזיקין הוטלה על המשטרה, הן לגבי ביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה והן בהקשר של מחדל רשלני מלבצען (ור' עניין וייס; ע"א (ת"א) 24482-01-10 דמליך נ' מדינת ישראל- המשרד לביטחון פנים (פורסם במאגרים, 14.11.2010) (להלן – "עניין דמליך").
86. לעניין אחריות המשטרה בנזיקין, כותבת פרופ' גדרון במאמרה, כי המשטרה אחראית למגוון פעילויות במסגרת העשייה הציבורית שלה. בין היתר, אחראית על השמירה השוטפת על הסדר הציבורי, פעילות שאינה מחייבת שיקול דעת רחב היקף מעבר למקצועיות הרגילה שכל בעל מקצוע חייב בו. לדבריה, פסיקת בית המשפט בשנים האחרונות מלמדת כי אחריות המדינה בגין נזק שגרמה המשטרה, עובדיה או שלוחיה נשללת רק במקרים בהם נשלל קיומו של יסוד ההתרשלות, נשלל קיומו של קשר סיבתי משפטי או עובדתי, או שנשללים שני אלו (ר' שם בעמ' 42-43).
87. בצד חובתה של המשטרה להגשים את משימותיה למען האינטרס הציבורי, היא נדרשת לנקוט זהירות רבה בהפעלת סמכויותיה בהליך הפלילי, כדי למנוע פגיעה לא ראויה בזכויות היסוד של הפרט לחירות לכבוד ולאוטונומיה אישית. נדרש איזון מורכב ועדין בין האינטרס הציבורי החיוני במלחמה בפשיעה, לבין ההגנה על זכויות היסוד של הפרט, מושא ההליך הפלילי (ור' עניין חגי יוסף).
88. גם המשטרה, כשאר רשויות השלטון, כפופה לחוקי היסוד וחובתה להגן על זכויות היסוד של הפרט המעוגנות בהם. זאת, במיוחד נוכח אופי סמכויותיה של המשטרה והיקפן, אשר שימוש לא נאות בהן טומן בחובו פוטנציאל לפגיעה חריפה בזכויות חוקתיות מוגנות של הפרט. ור' עוד בעניין חגי יוסף עמ' 33 לפסק הדין.
89. סמכות שברשות (וחלק מסמכויות המשטרה הינן סמכויות שברשות ולאו דווקא סמכויות שבחובה), יכול שיהא בה כדי להטיל חובה לפעול ויכול שמחדל לפעול, לפי אותה סמכות, יעלה כדי התרשלות. ראו דברי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) ב-ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר פ"ד לז (3) 757 בעמ' 762-763 (1983) (להלן - "עניין עיריית חדרה"):
"הסמכות או החובה השלטונית לחוד וחובת הזהירות לחוד. קיומה של האחת אינו מקים את האחרת, ושלילתה של האחת אינה שוללת את האחרת. על-כן, אפילו אין מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה או בשל הפעלתה הרשלנית... אכן, הסמכות הסטטוטורית והכוח הסטטוטורי מהווים נתונים עובדתיים בעלי חשיבות רבה בגיבושה של חובת הזהירות. הם משפיעים - בצד שיקולים נוספים - על השאלה אם בעל הסמכות צריך היה לצפות, כי התרשלות מצדו תגרום נזק. הם משפיעים על ציפיותיהם של הניזוק ושאר בני הציבור. מערך הסמכויות הסטטוטוריות יוצר מציאות עובדתית של תפקוד, הסתמכות וציפיות, אשר משפיעה על הכרעה בשאלה המשפטית, אם מוטלת חובת זהירות אם לאו."
חובת זהירות מושגית- משטרת ישראל
90. אין חולק כי למשטרת ישראל קיימת חובת זהירות מושגית בביצוע פעולותיה כלפי אזרחי המדינה.
ס' 3-4 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) התשל"א-1971, קובעים כי על המשטרה לעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובהעמדתם לדין, בשמירה הבטוחה על אסירים ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש לרכוש. לצורך כך, ניתנות לשוטרים סמכויות נרחבות.
למשטרה מוענקות סמכויות בחיקוקים שונים שמטרתן לסייע לה למלא תפקידה זה. כך, למשל קובע חוק הבטיחות במקומות ציבוריים התשכ"ג-1962 (להלן - "חוק הבטיחות") ב-ס' 8-10, סמכויות המשטרה בהתקהלויות מאורגנות, לרבות אירועי ספורט, הכוללות סמכות להורות על תיקון ליקויים ואף במקרה הצורך הודעה על ביטול האירוע ופיזור המשתתפים בו.
על רקע זאת, הוטלה על המשטרה חובת הזהירות בנזיקין. חלה עליה חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתי.
91. לעניין היקף חובת הזהירות המוטלת על המשטרה, נקבע בעניין בוסקילה:
"מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה".
ור' בעניין חגי יוסף:
"בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739 (1988) (להלן: ענין סוהן)). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. בשונה מסמכויות המשטרה בקביעת סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימות משטרתיות - שהן ענין של שיקול-דעת רחב וקביעות שבמדיניות, ביצוע המשימות המשטרתיות הקונקרטיות, ובהן חקירות חשודים והנעת ההליך הפלילי, נוגע בעניינים ספציפיים ובגורמים ספציפיים, המהווים מושא לפעולה המשטרתית."
ור' עוד על כך אצל גלעד גבולות, בעמ' 1114.
חובת הזהירות של המשטרה נובעת ממכלול סמכויותיה. המשטרה, כמו גוף שלטוני, צריכה לצפות, ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיה עשוי לגרום נזק. אירוע דוגמת אבטחת משחק כדורגל, הוא במוקד סל המשימות של המשטרה, שהוא, שמירה על הסדר הציבורי. די בכך כדי ללמד על חובת הזהירות המושגית שיש למשטרה כלפי האזרחים בכלל וכלפי הצופים במשחק הכדורגל במקרה דנן, שבו העמידה המשטרה כוחות שיטור שתפקידם לשמור על הסדר באירוע.
לאור האמור, אין חולק על מידת חובת הזהירות המושגית המוטלת על המשטרה.
92. חובת זהירות קונקרטית- בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, נבחנת חובת המזיק הספציפי לחזות את נזקו של הניזוק הספציפי בנסיבות המיוחדות של המקרה. בשונה מבחינת הצפיות בחובת הזהירות המושגית, שעניינה מה אדם סביר היה צריך לצפות כעניין נורמטיבי, הבחינה בחובת זהירות קונקרטית הינה מה אדם סביר יכול לצפות כעניין טכני. מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני, על הנתבעים מוטל הנטל להראות כי קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית שיש בהם לבסס חריג השולל את קיומה של החובה.
בפסיקה נקבע כי על המשטרה להפעיל את הסמכויות הנתונות לה בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים לה "באותה מיומנות וסבירות ולנקוט באותם אמצעי הזהירות המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (ור' עניין בוסקילה).
במקביל, ב-עניין וייס, מציין בית המשפט את השיקולים השונים שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלת אחריות המשטרה. כך, בעת קביעת המדיניות המשפטית בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה, יש להישמר מפני הרתעת יתר ומחיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, כזו שתביא להססנות בפעילות השוטרים ולסרבול בהתנהלותם. זאת, לצד הצפת בית המשפט בתביעות אזרחיות כנגד המשטרה. כפי שציין כב' השופט ריבלין ב-רע"א 5277/08 עיזבון אליקשוולי נ' מדינת ישראל- משטרת ישראל (פורסם במאגרים 28.8.2009) (להלן – "עניין אליקשווילי"), יש לנהוג זהירות בהטלת אחריות.
עם זאת, מבהיר בית המשפט בעניין וייס, כי:
"שיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית"
מכל מקום, הצפיות הנדרשת לא צריכה להתייחס לכלל פרטי האירוע שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי של האירוע. ור' ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה לח(3) 1 (1984).
93. סבירות ההתנהגות נבחנת על פי מכלול הנתונים ששימשו את הרשות בזמן אמת, בנסיבות ובתנאים שהיו במועד הרלבנטי. לפיכך, אין ללמד בחכמה לאחר מעשה, כי נפל פגם בהתנהלות המשטרה בזמן אמת העולה כדי התרשלות. כמו כן, סבירות זו הינה פונקציה של הנסיבות בהן פעלה (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2)498) (2004). משכך, עצם קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולה משטרתית, אינו מהווה בהכרח, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. ייתכן כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית, אולם על אף זאת, יינקט נזק אגב הפעולה המשטרתית. לפיכך, שאלת קיום החובה תיבחן במנותק משאלת הנזק (ור' עניין בוסקילה).
עניין חגי יוסף אף מבהיר זאת:
"חובת זהירות קונקרטית של הרשות הציבורית כלפי הפרט קמה בנסיבות ספציפיות שבהן החובה המושגית מקבלת ממשות מוחשית. הפרת החובה הקונקרטית על-ידי הרשות הציבורית מותנית במבחן הצפיות (ענין גורדון, בעמ' 137), אך היא אינה תלויה בהכרח במבחן התוצאה. עשוי להיות, כי חרף עמידתה של הרשות בחובה הקונקרטית, תוך הפעלת שקידה ראויה בפעולתה, עדין התוצאה הרצויה לא תושג וייגרם נזק לפרט. התוצאה המזיקה היא אמנם תנאי הכרחי לצורך גיבושה של עוולת הרשלנות, אך היא אינה תנאי מספיק לקיומה של הפרת חובת הזהירות. לצורך כך נדרש להראות, בין היתר, כי הרשות הפרה את החובה הקונקרטית שחלה עליה, ולא נקטה בנסיבות המקרה באמצעי הזהירות שנדרשו ממנה. המבחן לצורך כך הוא אובייקטיבי. שאלת עמידתה של הרשות בחובה החלה עליה נבחנת על-פי הנסיבות והנתונים בזמן אמת ולא בדיעבד (ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, 189 (2002).
"וזאת להדגיש: גם בהינתן חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת על איש המשטרה, קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולת המשטרה אינו בהכרח, כשהוא לעצמו, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. עשוי להיות כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, ויפעל כאדם סביר בנסיבות העניין, וחרף זאת ייגרם נזק אגב הפעולה המשטרתית. השאלה היא, תמיד, האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המשטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שאירע בעקבות התנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו. שאלה זו אחוזה באופן הדוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עניינה במבחן האם איש משטרה סביר היה צופה את התרחשות התוצאה המזיקה בנסיבות המקרה, ונוקט אמצעים למניעתה (ענין לוי נ' משטרת ישראל, פסקאות 6-11; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346 (1984)). יש, אפוא, לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ואף לברר את שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק להפרת החובה, ככל שזו אירעה."
ור' עוד על כך ב-ע"א 4371/13 לסרי נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים, 14.12.2014) (להלן – "עניין לסרי"); ת"א 54346-09-11 מסטפא נ' מדינת ישראל משטרת משגב (פורסם במאגרים, 16.6.2015).
בין יתר השיקולים אשר נמנו על ידי המלומד גלעד, הינם: הבחנה בין מעשה ומחדל, עוצמת המחדל, חומרת ההתרשלות, סוג הנזק תוך אבחנה בין נזק נפשי ואחר וחומרתו ובין מדיניות לביצוע. בדרך כלל באי סבירות קיצונית תוטל אחריות (ר' גלעד גבולות, לעיל, בעמ' 1110-1111. לענין נזק נפשי ונזק נפשי קל ר' בעמודים 1116-1115, 1135; וכן ר' אצל גדרון, לעיל, בעמ' 4-13, 29-33, המציגה שיקולי מדיניות, דוגמת: סוג הנזק, סוג ההתנהגות, מעשה או מחדל, אופי גרימת הנזק (ישיר או עקיף) ועוד).
יישום- הפרת חובת זהירות על ידי המדינה:
94. לטענת הנתבעים, התובעים סירבו באלימות לעיכובם ולמעצרים ואילצו את השוטרים לפעול לפי סעיף 10(א) לחוק הסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996, המתיר נקיטת אמצעים סבירים כדי להשליט סדר במקום המעצר (וכן ר' סעיף 142 לסיכומים). עוד נטען כי לאור התיאור המפורט בדוחות הפעולה של השוטרים, הנתבעים פעלו במדוייק לפי הוראות חוק המעצרים ורק לאחר שהתובעים לא צייתו להוראותיהם, סירבו למעצר תוך שהם נוהגים באלימות כלפי השוטרים. לא נותרה לשוטרים כל ברירה פרט לשימוש בכוח סביר.
טענה זו, המועלת תוך הסתמכות על דו"ח פעולה בלבד, אינה עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות בתיק.
95. לאחר בחינת הדברים הגעתי למסקנה כי יש להטיל אחריות על המדינה בגין תקיפת אבינועם על ידי נימר.
על המשטרה היה לצפות קיומו של נזק מעין זה שאירע בנסיבות דנן. היה עליה לצפות שבאירוע ספורטיבי מעין זה, תיתכן אפשרות של מהומה וירידת הקהל אל עבר הגדר. מעצר או עיכוב אוהד שמתפרע הוא לכאורה בגדר מעשה שהרשה המעביד, אך בוצע באופן לא נאות ותוך הפעלת כוח בלתי סביר תוך תקיפת האזרח. לכאורה, נימר הפר את חובת הזהירות. המדינה לא הוכיחה כי נקטה אמצעים סבירים כדוגמת תדריכים, מינוי מפקד אירוע כולל, תיאום בין הגורמים השונים ואמצעים נוספים להחזרת הסדר על כנו, תוך צמצום ההתכנות של אירועי אלימות שלא לצורך מצידו של שוטר אשר הופקד על שמירת הסדר.
אשר על כן התנהלות הנתבעת 5 חרגה מסטנדרט הזהירות הסביר בנסיבות העניין.
96. לאחר שהוכח, כי הנתבעת התרשלה בהתנהלותה, יש לבחון את דבר קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי. ראשית, בבחינת קשר סיבתי עובדתי, הרי שלא ניתן לקבוע אחרת מאשר שאלמלא התנהלות זו לא היה נגרם הנזק לאבינועם. היערכות מוגברת לקראת אירוע דוגמת האירוע דנן, בדמות תדרוך פרטני, לצד מתן תשומות לנקודות חיכוך פוטנציאליות, כמו גם ניהול ופיקוד מדוקדק של האירוע להשבת השקט, היה מונע קרוב לוודאי התרחשות האירוע והפגיעה שאירעה במהלכו לתובע 1. הפגיעה שנגרמה לא הייתה מתרחשת באם היו ננקטים אמצעי זהירות מעין אלו, אמצעים סבירים, שלא דורשים עלות מרובה או גוזלים זמן יקר.
באשר לקיומו של קשר סיבתי משפטי, הרי בחינת אשמת המזיק כגורם מכריע להתרחשות, תימדד בשלושה מבחנים: מבחן הצפיות – בענייננו, ברי כי הנזק שאירע היה צפוי, לאור התנהלות המזיק, שכן ההתרשלות בניהול האירוע והערכות לקויה, הם הם שגרמו לנזק; מבחן הסיכון – ניכר, כי הנזק שנגרם נכנס לתוך מסגרת הנזקים הצפויים להתרחש על פי עוולה שכזו; ומבחן השכל הישר – מעובדות המקרה דנן עולה, כי רשלנות הנתבעת בהתנהלותה, היא שגרמה לנזק וברי בנסיבות העניין, כי אין המדובר בצירוף מקרים או במקרה חריג ובלתי צפוי בעליל.
על כן, יש לראות בתקיפתו של נימר ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד, המטילה אחריות שילוחית על נתבעת 5. כזכור, מעשיו של נימר בוצעו במסגרת עבודתו כשוטר משטרת ישראל, עבודה אליה נשלח מטעם מעבידתו. משכך, מוטלת אחריותה השילוחית של המדינה נוכח מעשיו של נימר.
97. לעניין חלוקת האחריות בין נימר למדינה, לאור נסיבות האירוע כפי שפורטו לעיל, אני מייחסת לנימר 65% מהאחריות ואת היתרה, בשיעור 35%, על נתבעת 5.
98. אשם תורם- אני סבורה כי יש לייחס לאבינועם שיעור אשם תורם אשר יבטא את תרומתו לאירוע. אבינועם לא ציית להוראות השוטרים לצאת מהמגרש, קילל אותם ופעל בעזות מצח ותוך התרסה. מנגד, תגובת נימר לא הייתה מידתית ביחס לעוצמת ההתגרות והתבטאה בשימוש בכוח בלתי סביר. על כן, הנני מייחסת לאבינועם אשם תורם של 20% בלבד.
הליכי חקירה ומעצר - חלק עובדתי
99. אבינועם הגיב לדבר מעצרו, במילים "באתי לעזרת האחים שלי" (אסמכתא לכליאה, מוצג 25 למוצגי הנתבעים 2-5). בדו"ח מעצרו, בגין הפרת הסדר הציבורי ותקיפת שוטרים, הגיב כי "לא חושב שתקפתי שוטרים. תקפו אותי" (מוצג 6 למוצגי הנתבעים 2-5). אבינועם חזר על כך בתצהירו.
עוד הצהיר כי לאחר מעצרו, החל מצבו להחמיר והחל לחוש טשטוש בראיה וסחרחורות אשר גרמו כתוצאה מהבעיטה בראשו. השוטרים שהבחינו במצבו הזעיקו אמבולנס. לאחר שנבדק נאמר לו כי עליו להתפנות לבית החולים במהרה ועל אף מצבו, השוטרים הסכימו לפנות אותו אך ורק תוך שהוא אזוק. מחמת הבושה ומאחר שחשש לפגוש מישהו מוכר ביקש שלא להתפנות לבית החולים מאיר. כמו כן הואיל וחשב שהוא צפוי להשתחרר באותו יום, התכוון לפנות לטיפול רפואי לאחר שישתחרר. בסופו של דבר נלקח לחדר מיון בבית החולים איכילוב בליווי שוטרים. בחדר המיון של איכילוב נבדק והומלץ כי יישאר להשגחה בבית החולים אך השוטרים אמרו כי יטופל במעצר וזאת על אף המלצת הרופאים.
אבינועם הצהיר כי מאוחר יותר ובטרם נחקר, פגשו בתחנה את מר שאול דור שהיה יו"ר אגודת הפועל כפר סבא. מר דור יעץ להם כי על מנת להשתחרר מהמעצר בהקדם האפשרי עליהם לומר בעדותם כי הם מצטערים על האירועים ולא לדווח על האלימות שהופעלה כנגדם. על כן וגם בשל רצונו להגיע לחיק משפחתו ולהיבדק אצל רופא ללא אזיקים, לא הזכיר בחקירה כי הותקף על ידי השוטרים, אך הכחיש כי עבר עבירה כלשהי כלפיהם.
מר שאול דור לא העיד בפני.
100. לעניין החקירה על ידי רינה אמבר, החוקרת התורנית, הצהיר כי היא ניהלה את החקירה תוך שהיא מתעלמת ממראה פניו החבולות והסתירות שעלו בגרסאות השוטרים. כן התעלמה רינה מכך שלא הופיעו על פניו של נימר סימני חבלה ודם וכי השן הקדמית החסרה הייתה בעצם שן עם כתר הניתן להסרה.
באותו רגע הבין כי השוטרים כולם מסרו לרינה אמבר עדות כוזבת וכי ארבעתם חברו יחד בקנוניה נגדו ונגד אחיו. אבינועם לא נתן הסבר בתצהירו מדוע על אף "תובנה" זו, אשר ארעה כבר בשלב החקירה, מסר בחקירתו כי הוא מצטער על מה שקרה ולא עורר את הטענה כלל וכלל.
101. אבינועם בעדותו במח"ש ביום 17.11.97 (מוצג 52 למוצגי הנתבעים 2-5)- אבינועם העיד כי באיזה שהוא שלב אחיו איתן צעק "תביאו רופא אחי הולך להתעלף", מישהו הביא את ד"ר לזר, אשר ראה את המצב ואמר כי יש לפנות את אבינועם מיד לביה"ח. אבינועם הרגיש בחילות, סחרחורות וצפצופים באוזן וראיה מטושטשת. השוטרים אמרו שהם קודם לוקחים את אבינועם למעצר ואז לבית החולים והתעקשו שלא לפנות אותו. בתחנה נכנס לחדר אדם בשם שאול דור שפנה אליהם ואמר להם שלא להתלונן ולא לאמר שקיבלו מכות ואם לא נגיד את זה ישחררו אותם ונלך הביתה. שמענו לעצה שלו".
102. חקירת אבינועם בתיק פלילי 6859/99- אבינועם העיד לגבי חקירתו ביום האירוע כי "הרבה אני לא זוכר" (עמוד 25 ש' 6) "אז הייתי עם סחרחורות, עם מכות בראש, עם בחילות ובן אדם פצוע לא יכול לזכור באותו רגע את כל הפרטים ומה שהיה חשוב לנו זה מה ששאולי דור אמר לנו להגיד כה וכה ... שאנחנו מצטערים ושלא נגיד שקיבלנו מכות כי ככה ישלחו אותנו הביתה ואם נגיד שאנו לא מצטערים יעצרו אותנו.." (עמוד 25 ש' 7-24, עמוד 28 ש' 17 ואילך). אבינועם העיד כי לא הראה את המכה בראש לשוטרת, שכן הוא חושב שניתן היה לראות את המכה וכי החובש ראה והזמינו אמבולנס וחובש מאבו כביר ולקחו אותו לבית החולים (עמוד 26 ש' 11).
כאשר עומת עם הטענה כי הרופא אמר שלא הייתה כל התעלפות או טשטוש, ענה כי היה על סף עלפון והיה מטושטש הרופא יכול לדעת אם היה מטושטש, הוא לא הקיא אבל היו לו בחילות (עמוד 26 ש' 18). לגבי דו"ח המעצר העיד כי הוא בטוח שלא תקף שוטרים וגם לא יכל לתקוף שוטרים (עמוד 27 ש' 4).כאשר נשאל אם מה שאמר בזמן האירוע לא נכון ומה שאמר אחרי שנה לא נכון השיב "לא אמרתי את הדברים אז במצב בריאותי מלא" (עמוד 29 ש' 20).
103. לנוכח טענות אבינועם לפיהם לא ניתן לו טיפול רפואי נאות בעת מעצרו וחקירתו והרלבנטיות לעניין כושרו להיחקר, אבחן את מצבו הרפואי באותו מועד. על פי דו"ח מד"א, נפגע אבינועם בראשו ללא איבוד הכרה ואף סירב להתפנות על ידי מד"א. ממזכר למיון בית החולים איכילוב ויומן מרפאת בית המעצר (מוצגים 31-32 למוצגי הנתבעת), עולה כי המדובר היה בשפשוף בקרקפת שמאל בלבד, כמו גם נפיחות בראש צד שמאל. על פי תעודת חדר מיון (צורפה לתחשיב נזק הנתבעים 2-5), נבעט בראשו ללא איבוד הכרה. בבדיקה הכרה והתמצאות מלאים, בדיקה תקינה, שפשוף קרקפת שמאל. על פי עמדת הנתבעת 5 בכתב האישום אשר הוגש כנגד נימר, נגרמו לאבינועם חבלות של ממש בראשו (בהמשך ארחיב לעניין נזקו של אבינועם במסגרת פרק הנזק).
אבינועם העיד כי השוטרים סירבו לבקשת ד"ר לזר, רופא קבוצת כפר סבא לפנות אותו לבית החולים לנוכח פגיעה בראש ושטף דם בראש (עמוד 26 ש' 11).
אבינועם עומת עם תיאור הפגיעה על ידי רופא בית החולים איכילוב לפיה יש לו שפשוף בקרקפת שמאל. אבינועם נותר ללא תשובה ומענה עת עומת עם העדר מסמכים אשר לאגרוף ולשטף דם ,המטומה.
השוטר עדנאן, ציין בזיכרון הדברים כי רופא קבוצת הכדורגל של כפ"ס בשם ד"ר לזר מסר שחשוד מספר 1 ספיר אבי נפגע בראש ושצריך לפנות אותו דחוף לטיפול ... ניידת מד"א זומנה לתחנה אך ספיר אבי סירב לקבל טיפול וסירב להתפנות בטענה שלא ייסע לבית חולים מאיר עם שוטר ושלא מוכן להיות עם אזיקים, מסר לו שיילקח לבית החולים איכילוב והוא סירב ומסר שלא מעוניין בטיפול בבית החולים ושהוא בסדר.. הגיע יו"ר קבוצת כפ"ס בשם שאול דור שנכח בוויכוח אך הוא סירב בתוקף, לאחר שנמסר לו שזומן חובש לתחנה ושיטפל בפצע השיב "אני לא רוצה טיפול אני יגיש תלונה נגד השוטר שתקף אותי ובעט בי בראש במגרש" (מוצג 23 למוצגי הנתבעים 2-5).
על פי דו"ח מד"א לעניין אבינועם, "הנ"ל קיבל מכה בראשו ללא איבוד הכרה הוסבר לו שכדאי להתפנות הנ"ל מסרב להתפנות ומסרב לחתום על סירוב פינוי בנוכחות השוטרים בתחנה" (מוצג 29 למוצגי הנתבעים 2-5). אכן על פי פרטי רישום כלוא, אבינועם הועבר לבית החולים איכילוב ומשם הועבר לאבו כביר כשיר למעצר (מוצג 30 למוצגי הנתבעים 2-5 וכן ר' מזכר המופנה למיון באיכילוב (מוצג 31), יומן מרפאה בית המעצר (מוצג 32)).
על פי האמור במזכר חוקרת מח"ש נעמי אשר בשיחתה עם ד"ר לזר, רופאה של הפועל כפ"ס, ראה ד"ר לזר את ספיר בחדר של המשטרה במגרש. הוא הבחין במכה קטנה לא קריטית במצח של ספיר וכיוון שזה ראש אמר לשוטרים לפנותו לבית החולים. השוטרים ענו לו שהם יעשו זאת ואז עזב את המקום. לא הייתה שום התעלפות מצד ספיר ולא טשטוש (מוצג 61 למוצגי הנתבעים 2-5). בכך יש החלשת גרסת התובעים בדבר מצבו החריף והחמור של אבינועם בעת המעצר.
104. אבינועם העיד בפניי בהליך זה כי אף אחד לא הכריח אותו להגיד את הדברים שאמר בהודעות תחת אזהרה (מוצג 12 למוצגי נתבעים 2-5), "אנחנו אמרנו מה ששאולי הדריך אותנו מה להגיד כדי שנשתחרר מהר... "זה אמרנו כי אמרו לנו להגיד את זה" (עמוד 29 ש' 1 ואילך, עמוד 32 ש' 9 וכן ר' עמוד 36 ש' 18). מנגד, עת עומת עם תוכן הודעתו העיד כי "היא רשמה ואני רק הקשבתי" (עמוד 29 ש' 27); "לא אמרתי לה. היא רשמה ושאלה אם היא אומרת את האמת, אם זה בסדר מה שהיא רושמת. אני רק רציתי ללכת הביתה. אמרתי לה, שאולי אמר לי להגיד שאנחנו מצטערים בשביל שלא יהיה יותר מדי ונוכל ללכת הבית " (עמוד 30 ש' 2-5). אבינועם העיד כי החוקרת רשמה והוא אישר (עמוד 30 ש' 7). כאשר נשאל, אם כך האם מה שכתוב בהודעה איננו נכון, השיב באופן תמוה "לא אמרתי" (עמוד 30 ש' 9), וכן "אני לא זוכר אם זה היה מפי. כי אני הייתי די מטושטש ודי פגוע" (עמוד 30 ש' 11). עדותו זו מעוררת תמיהות רבות.
יעקב הצהיר כי כאשר התייצב בתחנת המשטרה בהרצליה הודיעו לו כי הוא מעוכב לחקירה באשמת תקיפת שוטרים. כשביקשו את תגובתו מסר כי לא עשה דבר. עוד הצהיר כי לכל אורך האירוע השתדלו לשמור על קור רוח וכי מעולם לא תקפו אף אחד מהשוטרים, על אף האלימות הקשה שהופעלה כנגדם. יעקב אף הצהיר כי פעל בהתאם לעצת מר שאול דור על מנת להשתחרר ועל כן לא הזכיר בחקירתו כי הותקף על ידי השוטרים עם זאת הכחיש מכל וכל כי עבר עבירה כלשהיא כלפי השוטרים. יעקב הצהיר כי ההודעות הכוזבות של נימר בחקירתו יחד עם הדוחות של חנוך ויריב, הביאו לכך שנחקר תחת אזהרה בשל תקיפת שוטרים והתפרעות במקום ציבורי, דבר שלא היה ולא נברא. לאחר חקירתו נלקח לבית המעצר באבו כביר למשך יומיים. בדו"ח מעצר וכן באסמכתא לכליאת בגיר, בגין הפרת הסדר הציבורי ותקיפת שוטרים, הגיב יעקב כי לא עשה כלום (מוצג 5 למוצגי הנתבעים 2-5, צורף כמוצג 28 למוצגי הנתבעים 2-5).
105. הודעת יעקב ספיר במח"ש מיום 25.11.97 (מוצג 55 למוצגי הנתבעים 2-5): יעקב העיד כי "אחרי כעשרים דקות ראה קצין בשם חנוך מתלחש עם שוטר נוסף, חנוך פנה אליו ואמר לו לבוא לתחנה למסור עדות ואז בתחנה "חנוך עצר אותי ל-48 שעות. לא הבנתי למה והוא אמר ששאלות אשאל אח"כ". בהמשך הביאו חוקרת משטרתית ולה לא אמרנו כלום שקיבלנו מכות כדי שישחררו אותנו הביתה. .. לא סיפרתי לחוקרת על המכה כדי שתשחרר אותי." גרסה זו אינה מתיישבת עם הגיון הדברים, לו הוא או אחרים הותקפו, לכאורה אין הדבר מהווה טעם להשארה במעצר, אלא להיפך.
106. חקירת יעקב בתיק הפלילי 6859/99 (ישיבה מיום 15.3.00)- לעניין החקירה העיד כי "השוטרת נתנה לי הרגשה שאם אומר לה שהכל בסדר... ואמרתי לשוטרת אני מוכן להכל רק שישחררו אותנו, היה לנו פרחים בקטיף ולא היה מי שישווק אותם ואם לא היינו משווקים אותם זה היה הפסד גדול בשבילנו" (עמוד 34 ש' 11). העיד כי כדי להשתחרר היה מוכן לא לומר את האמת, לא שיקר אלא לא סיפר הכל כדי להשתחרר (עמוד 35 ש' 9).
107. יעקב העיד בפני כי על הודעתו במשטרה (מוצג 13), חתם בלי לקרוא (עמוד 101 ש' 4 ואילך, עמוד 103 ש' 1).
108. אשר למעצרו של איתן, באסמכתא לכליאת בגיר (מצורף כמוצג 24 למוצגי נתבעים 2-5), הגיב איתן כי "לא תקף אף שוטר" וב-דו"ח מעצר (מוצג 6 למוצגי הנתבעים 2-5) בגין הפרת הסדר הציבורי ותקיפת שוטרים, הגיב כי: "לא תקפתי אף אחד, הוצאתי מהמגרש והתנגדתי".
109. חקירת איתן בתיק פלילי 6859/99 (ישיבה מיום 15.3.00)- איתן חזר על כך כי יו"ר המועדון יעץ להודות ושישלחו אותם לאחר מכן הביתה, "החוקרת אמרה שנספר מה קרה וישחררו אותנו הביתה. אני אמרתי מה סיפרתי ולמה סיפרתי מה שסיפרתי" (עמוד 15 ש' 18).
110. איתן הצהיר כי נלקח יחד עם אבינועם לתחנת המשטרה בהרצליה שם הודיע להם כי הם עצורים בשל תקיפת שוטרים. כאשר התבקש להגיב על מעצרו מסר כי לא תקף אף אחד אלא רק התנגד לכך שיוציאו אותו מהמגרש. בשלב זה הרגיש כי כל עולמו חרב עליו. עוד הצהיר כי האזיקים שעל ידו הודקו כה בחוזקה עד שאי אפשר היה להסיר אותם על ידי פתיחתם במפתח אלא היה צורך להביא מגזרי תיל על מנת להסירם. כשהורידו את האזיקים ראה סימנים סגולים על פרקי ידיו במקום שבו היו האזיקים.
111. איתן הצהיר כי בטרם נחקרו התובעים פגשו בתחנת המשטרה את מר שאול דור שהיה יו"ר אגודת הפועל כפר סבא. מר דור יעץ לנו כי על מנת להשתחרר מהמעצר בהקדם האפשרי עלינו לומר בעדותנו כי אנו מצטערים על האירועים ולא לדווח על האלימות שהופעלה נגדנו. איתן הצהיר כי רצה להשתחרר כמה שיותר מהר ולכן סמך על עצתו של מר דור ולא הזכיר בחקירה כי בעצם הוא היה זה שהותקף על ידי השוטרים ולא להיפך. עם זאת הכחיש מכל וכל כי תקף את השוטרים (ר' חקירה באזהרה של איתן, מוצג ד' למוצגי התובעים, מוצג 8 למוצגי הנתבעים 2-5).
112. אשר לחקירתו במשטרה, הודה איתן בעדותו בפני כי השוטרת לא הכריחה אותו לאמר את הדברים שמסר בחקירה. הוא אישר את מוצג 8, דבר הודעתו במשטרה. איתן העיד כי חרף חתימתו לא קרא את תוכן ההודעה ולא זכור לו מה היתה הטענה, אך אם זו חתומה אז כנראה שזה מאשר את מה שכתוב (עמוד 69 ש' 2 ואילך). עם זאת, טען כי כל מה שאמר בהודעתו היה בעצה אחת עם שאול דור, יו"ר האגודה, עימו דיבר בחדר בתחנה אחרי המעצר ובטרם גביית הודעתו (וכן ר' עמוד 73 ש' 27 ואילך).
113. הודעת איתן ספיר במח"ש ביום 23.11.97 (מוצג 54 למוצגי הנתבעים 2-5): איתן העיד כי אזקו אותו מאוד חזק, עצרו לו את הדם ובתחנה הביאו לו צבת וחתכו לו את האזיקים ... העיד כי הגיע אבא שלו וכן שאולי דור יו"ר הפועל כפ"ס ואמר לנו מה שישאלו אתכם תגידו שאתם מצטערים במה שהיה ומודים במה שקרה כדי שישחררו אתכם הביתה. ... לא היה אכפת לנו לסגור את הפרשה כדי שישחררו אותנו הביתה. לגבי גביית עדותו במשטרה העיד כי כשנתנו עדות באותו יום ושאלתי אותה מה קורה עם התיק היא אמרה שרק נספר מה קורה וישחררו אותנו הביתה.
114. זיכרון דברים רינה אמבר מיום 16.11.96 (מוצג 9 למוצגי הנתבעים 2-5): " היום בעת חקירת החשוד איתן ספיר לאחר שטען כי הוא לא נגע בשוטר נימר ביקשתי מממ"ש חנוך שעבלי שעצר את החשוד להכנס לחדר החקירות ושאלתי אותו בפניו מה ראה שאיתן ספיר עשה וחנוך מסר שהוא ראה את החשוד נותן אגרוף לנימר". לעניין הפניית שאלה במהלך החקירה לחנוך שעבלי, העידה החוקרת רינה כי הדבר מקובל וכי היא חייבת לתעד את הדברים (עמוד 201 ש' 1 ואילך).
115. הודעת עדנאן לבאי במח"ש מיום 13.1.98 (מוצג 64 למוצגי הנתבעים 2-5): "הייתי באיזור כמפקד היחידה... הגעתי למגרש ראיתי שני עצורים רשמתי את השמות שלהם בדו"ח פעולה, כבלו אותם והביאו אותם אלי, אמרו לי שהם עצורים בגין תקיפה, התפרעות, והפרת הסדר, הגיע רופא מהקבוצה כ"ס ואמר לי שתקפו את העצור והצביע לי על אחד מהם אני לא יודע מה שמו ואמר לי שהוא צריך טיפול רפואי דחוף... ואז הזמנתי מד"א לתחנה ונסעתי עם העצורים לתחנה. העצור לא הסכים לטיפול רפואי, הוא סירב ללכת לבי"ח מאחר עם אזיקים ועם שוטר כי הוא מכפ"ס ואנשים יזהו אותו כבול, אמרתי לו לחילופין שאקח אותו לביה"ח אחר לאיכילוב בת"א או לאן שירצה והוא גם סירב, התקשרנו גם לחובש המשטרתי שיבדוק אותו והעצור גם סירב להבדק על ידו, אני העברתי את העצור לחוקר והלכתי. לא זוכר כי היתה בעיה עם האזיקים של איתן ספיר ולא זוכר כי באירוע זה חתכו את האזיקים לאחד העצורים. לא זוכר כי ראה חבלות על ראשו של ספיר אבי, רצה לפנות אותו בגלל שהרופא של קבוצת כפ"ס אמר שקיבל בעיטה בראש. לא זוכר לגבי השן של נימר רק שבצחוק בגלל שהוא בלי שיניים אמר לנימר אתה נהיית כמוני. ראה שאיש מד"א מדבר עם אחד העצורים בתחנה לפנות אותו לבית החולים והוא לא רצה. אציין כי עדנאן לבאי לא העיד בפניי.
116. עובד יריב מציין בתמציתיות בתצהירו כי אין ביכולתו לזכור את פרטי האירוע המדובר שכן עברו מאז כ-15 שנה, אם כי זכור לו כי התנהלה חקירה בעקבות האירוע והתנהלו הליכים פליליים כנגד התובעים ואחר כך כנגד השוטר נימר. יריב הכחיש בתצהירו בכל תוקף את טענת התובעים כי שיקר בעדותו בהליכים אלה.
117. יריב ערך שני מזכרים, אשר בשל חשיבותם יובא תוכנם להלן:
מזכר מיום 16.11.96 (נספח ח' למוצגי התובעים, מוצג 1 למוצגי הנתבעים 2-5): "במהלך משחק כדורגל בתאריך 16.11.96 בין הרצליה לכפר סבא תפקדתי כשוטר סדר באיצטדיון באיזור 'הקופות' ובמהלך המשמרת הבחנתי בשער מספר 1 שנזרק בצורה אגרסיבית התקדמתי לעבר השער ושמתי לב ששוטרים הולכים מכות עם אזרחים, התערבתי בכך להפריד בין המתקוטטים ובמהלך ההפרדה הבחנתי בשלושה שמגיעים מאחור (אזרחים) ומכים אגרופים בגבם של השוטרים שתוך כדי כך מנסים לעצור את המתקיפים, כמו כן לציין שאחד מהבחורים ששם לב שהולכים לעצור אותו עשה משחק כאילו חטף מכה בראש ובעין וזרק את עצמו על הרצפה ליד השער ובמהלך ביצוע המעצר נפגע אחד השוטרים בשם נימר ג'סאן שחטף אגרוף לפנים. כמו כן לציין את שלושת הבחורים שתיאורם:
כמו כן בחור רביעי שהיה מעורב ו....(לא ברור - ל.ב.ש) ואיים אפילו עליי על חיסול חשבונות בסוף המשחק תיאורו חולצה פסים חום שער קצר בהיר וגינס משופשף.
למקום הגיעו שוטרים רבים שסייעו בהפרדה ובמעצר".
מזכר מיום 17.11.96 (נספח ח' למוצגי התובעים, מוצג 2 למוצגי הנתבעים 2-5): דו"ח משלים- "אתמול בהגיעי לתחנה לאחר האירוע הקטטה באיצטדיון הכדורגל וראיתי בחור לבש חולצה כתומה ומכנסי ג'ינס זוהה כאיתן ספיר ת.ז...... לציין אני ראיתי בוודאות נותן אגרוףפים (המילה אגרוף נחזית כמתוקנת למילה אגרופים - ל.ב.ש) לשוטרים ומתנגד למעצר ולאחר מכן גם הוברר לי שהוא זה שנתן את האגרוף לפרצופו של השוטר נימר ג'יסאן. כמו כן הבחור שלבש סוודר כחול ושער מתולתל שחור זוהה כאבי ספיר ת.ז..... הבחור שלבש חולצה בהירה וג'ינס זוהה כיעקב ספיר ת.ז..... לגבי הבחור הרביעי שציינתי בדו"ח הקודם לא ראיתי אותו בתחנה ולא ידוע איפה הוא".
118. חקירת יריב בתיק פלילי 6859/99 (ישיבה מיום 28.6.00)- יריב העיד בתחילה כי לא עצר אף אחד ובהמשך לאחר שרוענן זכרונו מהודעתו במשטרה, העיד כי הבחור שעצר והוציא החוצה היה לבוש חולצה כתומה (עמוד 69 ש' 6). כן העיד כי בא להציע את עזרתו בקטע של המכות והעצורים. ראה בן אדם שכבר היה כבול עוד שני אזרחים שהחזיר אותם בחזרה לטריבונה. היה אחד כבול שביקשו שיוציא אותו החוצה (עמוד 70 ש' 5). עוד המשיך והעיד כי תוך כדי זה שהוציאו את העצור הכבול הבחין במספר אנשים שחובטים באגרופים בגב של השוטרים, נימר ו-עדנאן (עמוד 71 ש' 9). יריב העיד כי סייע להעביר בן אדם כבול לאזור המתוחם ולא עצר אותו פיזית ועל כן לא מילא דו"ח מעצר (עמוד 71 ש' 16).
119. עדות יריב בפני (דיון מיום 28.1.14 מעמוד 136)- אשר למעצר העיד כי "אני הבנתי שזו העדות שלי... אני לא עצרתי אף אחד שם וזה רשום בכל העדויות שלא עצרתי אף אחד. למה השתמשתי במילה- עצרתי, לא זוכר, לא יודע למה. אני שם לא עצרתי אף אחד, כי אם הייתי עוצר, הייתי רושם דו"ח מעצר (עמוד 186 ש' 22). יריב העיד בניגוד לעדותו במח"ש ובניגוד לעדותו בתיק הפלילי כנגד נימר (עמוד 69 ש' 13), כי לא ביצע מעצרים וכי לא כבל אף אחד (עמוד 167 ש' 4, 27, עמוד 169 ש' 7,9, עמוד 186 ש' 17). כאשר עומת עם תשובתו בעדותו במח"ש לפיה נדרש למסור תיאור של הבחור שעצר והתייחס ללבוש, השיב כי אינו יודע למה לא אמר לה באותו רגע שלא עצר אף אחד (עמוד 168 ש' 21).
לגבי עדנן, השוטר המוזכר בהליך הפלילי, העיד כי כנראה הגיע מהמשמרת להעביר עצור לתחנה. לשאלה כיצד במח"ש עדנן ומתנדב שהיו איתו בניידת אומרים שהוציאו אליהם החוצה את העצורים בעוד הוא טוען שראה את עדנן ונימר בתוך המגרש, חזר על האמור במח"ש וכן העיד כי סתם לא הוסיף את עדנן שהוא עזר לו להעביר את העצורים האלה ככל הנראה לניידת (עמוד 161 ש' 23, עמוד 163 ש' 21). מנגד, הכחיש כי אמר שעדנאן היה מעורב בשלב של המעצר (עמוד 162 ש' 7 ואילך). כן לא הייתה ליריב תשובה מספקת לשאלה המהותית מדוע עדנן לא ציין ב-זכ"ד שערך ובעדותו במח"ש, כי מישהו נתן לו אגרופים בגב, בעוד הוא מציין במזכרו תקיפת שוטרים באגרופים בגבם (עמוד 165 ש' 20 ואילך). לגבי סתירה נוספת בין תיאורו בהודעתו במח"ש לפיו "אני ועדנן התחלנו להתכתש איתם כדי לבצע מעצר על תקיפת שוטרים", לבין דברי עדנן לפיהם חיכה בחוץ והביאו לו שני עצורים כבולים העיד "אני לא יכול לענות לך על זה כי אני לא זוכר אני באמת לא זוכר" (עמוד 166 ש' 13).
שוב לא הייתה לו תשובה לגבי הסתירות בין גרסאותיו לבין אלו של עדנן השיב "לא יכול, אין לי הסבר לתת לך לזה.. לא יודע" (עמוד 166 ש' 21).
120. בעניין שני המזכרים העיד יריב כי קצין הסיור, כפי הנראה בן-בסט, ביקש ממנו לכתוב את המזכרים (עמוד 142 ש' 21, עמוד 144 ש' 12). יריב העיד כי כשהגיע לתחנה לא ראה את העצורים, בגלל זה במזכר הראשון רשום רק התיאור שלהם. כאשר נשאל לגבי תוכן המזכר השני בו ציין כי ראה בחור לבוש חולצה כתומה בתחנה, השיב כי כתב את הדברים כדי לקשר בין המזכרים אך הסתבך בהסבריו שכן העיד כי לא ראה אותם או אותו באותו היום, כמו כן נותר ללא מענה הכיצד ראה אותם למחרת בתחנה כאשר הועברו בלילה לאבו כביר (עמוד 170 ש' 1 עד עמוד 171 ש' 21).
יריב העיד כי לא ראה שנימר קיבל אגרוף לפנים, אך הניח שכנראה חטף אגרוף, אבל הוא ראה אותו "עם היד על הפה" (עמוד 148 ש' 17, עמוד 155 ש' 13). כאשר נשאל על ידי בית המשפט מדוע מצא לנכון להוסיף זאת במזכר, אם זה כנראה ואם לא ראה, השיב בסתמיות "כי זה היה שם" ולשאלה איך הוא יודע שזה היה שם, השיב "כי עמדתי לידו וראיתי אותו עם היד על הפה" ובהמשך העיד "כנראה שכחתי להוסיף את המילים- ככל הנראה חטף אגרוף" (עמוד 149 ש' 23 עד עמוד 151 ש' 18). עוד העיד כי בהתחלה כשנכנס ראה את נימר בתוך הקטטה ובפעם השנייה שראה אותו זה היה כבר עם היד על הפה (עמוד 155 ש' 9, עמוד 156 ש' 6 ואילך). כן העיד כי הבחין כי היה לו דם על פה והייתה חסרה לו שן (עמוד 189 ש' 24). כאשר נשאל יריב בעדותו כיצד לא ציין זאת במזכר אך אמר את הדברים בעדותו במח"ש, העיד כי אינו זוכר ספציפית את המקרה (עמוד 190 ש' 13).
כאשר נשאל מדוע לא כתב במזכר מיום האירוע שמישהו תפס את נימר בכתף, שכבר היה בחור ששכב או ישב כבול על הרצפה השיב תשובה תמוהה ומטרידה לפיה "מה הם שביקשו ממני כנראה לרשום באותו זמן, אני לא זוכר" (עמוד 164 ש' 5), כאשר בד בבד הוא מכחיש כי דיבר עם מישהו לגבי האירוע הזה לפני או תוך כדי כתיבת המזכר (עמוד 173 ש' 11-15).
לגבי הרישום במזכר כי יעקב "עשה משחק כאילו חטף וזרק את עצמו על הרצפה ליד השער", השיב "אם רשמתי את זה, אז כנראה כן. ראיתי את זה" (עמוד 151 ש' 26, עמוד 152 ש' 12).
יריב העיד כי כתב בדו"ח כי למקום הגיעו שוטרים רבים שסייעו בהפרדה ובמעצר, ומעורבותו הסתיימה כנראה שהשוטרים הגיעו (עמוד 154 ש' 1).
לגבי שוני נוסף בין העדות במח"ש לבין המזכר לעניין מספר האזרחים שבאו מאחור והרביצו לשוטרים (במח"ש שניים ובמזכר שלושה), העיד "לא יכול לענות לך על זה, לא זוכר...", וכן, "לא זוכר, אני קורא ואני לא מצליח לקשר את זה" (עמוד 165 ש' 6-18). לגבי עדותו במשפט הפלילי כנגד התובעים בסוגיה זו, בה טען כי אותם שלושה שנותנים אגרופים זה השניים שבאים לאחר שהורה להם לחזור ליציעים ועוד אחד שכבול על הרצפה, העיד כי "אין לי מושג, אני לא זוכר את הסיטואציה, לא יכול לקשר לך אותה" (עמוד 176 ש' 14).
לגבי השאלה האם אחד מהתובעים הייתה לו חבורה על הפנים או באזור הראש השיב "אני לא יודע לא זוכר" (עמוד 166 ש' 27).
יריב לא ראה כי נימר קיבל אגרוף לפנים ורשם במזכר הראשון עובדות אשר שלא היו בידיעתו וביודעו שאינם נכונים. במזכר השני הוסיף כי איתן ספיר שנתן אגרופים לשוטרים והתנגד למעצר, הוא זה שנתן את האגרוף לנימר. על פי מזכרו הראשון נימר חטף אגרוף לפנים ושלושה אזרחים הגיעו מאחור והכו באגרופים בגבם של השוטרים. מזכרו השני השלים את פרטי הזיהוי של התובעים כתוקפים.
יריב אישר כי ביחס לרישום, במזכר השני, לפיו "זוהה כאיתן ספיר. לציין, אותו ראיתי בוודאות נותן אגרופים לשוטרים", המילה 'אגרופים' תוקנה וכי יכול להיות שבהתחלה היה כתוב שם אגרוף. יריב לא זכר מתי התיקון בוצע ומדוע נעשה והכחיש כי דיבר עם מישהו לגבי האירוע הזה, לפני או תוך כדי שכתב את המזכר (עמוד 171 ש' 22 עד עמוד 173 ש' 11).
יריב הודה בעדותו בפני כי שילוב שני המזכרים שערך, מביאים למסקנה כי התובעים תקפו את השוטרים מאחור ונתנו להם אגרופים (עמוד 145 ש' 20).
121. אשר על כן, יריב הציג גרסה מנוגדת באשר למספר האנשים שנכחו בעת הקטטה במקום, כאשר בעדותו בתיק הפלילי של התובעים, העיד כי המדובר בערך בשמונה אנשים, בעוד שבעדותו בפניי, ציין כי איננו זוכר בכמה אנשים המדובר.
שנית, בניגוד לאשר ציין בדו"ח הראשון מטעמו, מסתבר כי יריב לא ראה את שוטר נימר מקבל אגרוף לפניו, אלא הדבר הוברר לו. לכאורה, הוא רשם דברים שלא היו בידיעתו.
שלישית, יריב סתר עצמו גם באשר למספר האנשים אשר, לכאורה, באו מאחור והרביצו לשוטרים. כמו כן, בעדותו בפניי העיד כי אינו זוכר מיהם האזרחים שהיכו את השוטרים בגבם, אך יכול להיות כי אלו היו התובעים.
רביעית, יריב סתר עצמו לעומת הודעתו במשטרה ולעומת הדו"חות שהציג השוטר עדנאן, באשר לעצם קיומו של המעצר בצוותא עם עדנאן ובאשר למקומו.
עיון בגרסאותיו של יריב בתצהירו ועדותו בפני, בעדותו בתיק הפלילי 6859/99 וחקירתו במח"ש אל מול יתר העדויות והראיות, מעלה סתירות רבות בגרסאותיו, אשר קצרה היריעה מלפרט במלואם. הנני מפנה לסיכומי התובעים בעניין זה.
יודגש כי יריב לא זכר בעדותו את הנסיבות והרבה בתשובות כי אינו זוכר או אין לו מושג. לא ניתנו על ידו הסברים מספקים להבדלים הניכרים העולים מהשוואת המזכרים, עדותו ועדויות אחרות במח"ש, בתיק הפלילי 6859/99 ובתיק זה (עמוד 144 ש' 7, עמוד 145 ש' 23, 26, עמוד 146 ש' 12, עמוד 147 ש' 24, עמוד 148 ש' 3 ו-5, עמוד 152 ש' 18, עמוד 153 ש' 1,2, עמוד 164 ש' 18).
הגעתי למסקנה כי לא היה כל יסוד לאמור במזכרים אלה לגבי תקיפת השוטרים בכלל וזיהויים של התובעים כתוקפים בפרט.
אינני נותנת אמון בעדותו של יריב.
אומנם לא שוכנעתי כי יריב רשם את האמור במזכרים, בשל קנוניה אשר נרקמה בינו לבין נימר או מי מהשוטרים האחרים, אך רישומם לקה בחוסר תום לב. יריב העיד כי אין לו שום עניין עם השלושה האלה (התובעים), הוא אינו זוכר אותם ולא הייתה לו אינטראקציה איתם (עמוד 186 ש' 27). כוונותיו של יריב לא התבררו עד תום. יתכן ובהתנהלותו זו ביקש יריב לסייע לנימר או למי מהשוטרים הנוספים, אשר נכרכו בפרשה. ייתכן והטעם הינו אחר. אולם, לטעמי יש במזכרים אלה, לכל הפחות, התרשלות מצידו של יריב, הגובלת בהתרשלות רבתית.
122. תצהיר חנוך- חנוך מכחיש בתצהירו בתוקף כי שיקר בעדותו בהליכים אלה. הוא מכחיש כי התובעים או מי מהם הוכו על ידו או על ידי השוטרים האחרים או כי נעשה שימוש בכוח בלתי סביר.
דו"ח פעולה חנוך שעבלי (שובל) (מוצג 4 למוצגי הנתבעים 2-5)- מיום 16.11.96 שעה 15.30 ביחד 'עם שאר שוטרים שעבדו בעבודה' - "במהלך משחק כדור רגל בין קבוצת כדורגל הרצליה לבין כפר סבא השופט הוציא כרטיס אדום לשחקן כפר סבא אוהד הקבוצה ירד מהיציע לעברי והתחיל לצעוק ורצה לעבור את הפשפש לכיוון אוהדי הרצליה. אני לא אפשרתי לו והוא התחיל לדחוף אותי ולקלל ומהר מאוד הצטרפו אליו עוד אנשים פרטיו ספיר אבי ת.ז..... ניסינו להוריד את אבי למטה במדרגות ואז אבי התחיל ... ולא רצה לפנות את המגרש לעזרתו הגיע ספיר איתן ת.ז.... ובמהלך הפינוי ספיר איתן נתן מכת אגרוף לשוטר נימר ג'יסאן לפנים ושבר לו שן ויש לציין שהשן נמצאה אח"כ במרחק לפחות של כ- 4-5 מטר מהמקום.
ואני קיבלתי בעיטה בגב מאחד המעורבים ולא ראיתי ממי. למקום התחילו להגיע עוד אוהדי כפר סבא והתחילו להפר את הסדר במקום גם .. ספיר יעקב... את השניים הראשונים עצרתי והובאו לתחנה על ידי שוטרי הסיור ספיר יעקב החל להשתולל במקום להתחיל לשכב על הריצפה ואמר נתנו לי מכות ולא נתן לנו לעצור והפריע לנו ממשית לבצע את המעצרים ספיר יעקב היה עם ילדיו במקום ולכן לא נעצר במקום ניגשתי אליו לאחר כמה דקות ורשמתי את פרטיו ואמרתי לו ... שיגיע לתחנה והגיע לתחנה בשעה 17.30 והודעתי לו על מעצרו בתחנה".
כאמור, בנוסף לדו"ח הפעולה ערך חנוך את שני דוחות המעצר (מוצגים 5,6).
123. חקירה באזהרה של חנוך שובל במח"ש מיום 13.1.98 (מוצג 7 למוצגי הנתבעים 2-5)- לאחר שהוזהר העיד כי אינו זוכר כלום. לגבי האירוע עם נימר ושבירת השן, השיב זכור אירוע לא זוכר מי ומה. נימר קיבל בוקס במדרגות של האיצטדיון ונפלה לו שן. לא זוכר כלום זה היה לפני הרבה זמן. עוד העיד כי אינו זוכר בגלל מה התחילה המהומה. לא זוכר כי ספיר יעקב קיבל מכה בעין מהם ונפל לרצפה. לא זוכר כי הורה לספיר יעקב לשים את ילדיו במקום בטוח לחזור לתחנה ואז נעצר. לגבי ספיר אבי והיזדקקותו לטיפול רפואי לאחר בעיטה לראש השיב כי אינו זוכר את המקרה, מה שחרוט לו בראש זה שנימר קיבל מכה בשן. לא זוכר כי בתחנה נאלצו לחתוך לאחד העצורים את האזיקים.
124. חקירה חנוך שובל בתיק פלילי 6859/99 (ישיבה מיום 28.6.00)- העיד כי אינו זוכר כלום מהאירוע הזה אלא רק מה שקרא. עוד העיד כי אחד האוהדים ירד מהיציע לכיוון הגדר והתחיל לקלל, הוא לא איפשר לו לחצות את הגדר, הוא המשיך לקלל, חנוך רצה להוציא אותו מהמגרש בגלל הפרת הסדר הציבורי במקום. אותו אוהד עמד ודחף את חנוך בכך הוא התנגד. בהמשך העיד כי אבי ספיר זה הראשון שעשה את הבלאגן. כן ראה את ספיר איתן נותן לנימר מכת אגרוף בפנים ולנימר נפלה שן וכך תיעד בזיכרון הדברים. עוד העיד כי קיבל בעיטה בגב מאחד המעורבים (עמוד 73 ש' 8 ואילך). חנוך העיד כי לא ראה את הנאשם (נימר) מכה מישהו וכי הוא לא יכול לעקוב אחר הנאשם כל הזמן (עמוד 74 ש' 20).
125. חנוך העיד בפניי כי מה שכתב בדו"ח הפעולה מיום האירוע (16.11.96) היה אמת. חנוך העיד כי כתב בהתאם למה שראה וחווה ועל פי התרשמותו (דיון מיום 28.1.14 עמוד 113, ו-ר' עמוד 120 ש' 19 עד עמוד 120 ש' 15). עוד הוסיף כי ניסה להוציא את אבי למטה במדרגות ולהוציא אותו מהמגרש. אבי לא רצה לפנות את המגרש ולעזרתו הגיע אחיו איתן. כאשר הוא מתנגד, אם הוא צריך להוריד בכוח אז הוא מוריד אותו בכוח. בהמשך הגיע האח יעקב, ראה שיעקב שוכב על הרצפה וצועק שהוא קיבל מכה או מכות. חנוך העיד כי לא ראה שיעקב קיבל מכה (עמוד 128 ש' 27). כן העיד כי לא רשם את אבי רוכן או נשכב מעליו. אם היה רואה היה רושם. כך גם לגבי הבעיטה של נימר ג'יסאן בראשו של אבי "אם זה היה קורה, הייתי רושם, ואם הייתי גם רואה את זה, הייתי רושם". כאשר נשאל כיצד לא ראה כזה דבר כאשר ניסה להוציא את אבי מהמגרש, השיב כי היה מפקד אירוע והיו הרבה אוהדי כפר סבא שירדו (עמוד 124 ש' 25).
חנוך נשאל על מה רצה לעצור את יעקב והשיב כי "כשיש אלימות במקום מסוים, ושהוא מעורב שם, אז כולם נעצרים באותו רגע" (עמוד 125 ש' 26). חנוך הוסיף כי יעקב הפריע לו ממשית לבצע מעצר וכנראה שהוא עשה פרובוקציה ולא רצה להיעצר. חנוך עומת עם דו"ח המעצר ולעילת המעצר המופיעה בו, "הפרת הסדר הציבורי ותקיפת שוטרים", השיב כי "אז ברגע שהוא השתולל, אז כנראה שהוא גם תקף שם" (עמוד 127 ש' 26). כאשר עומת עם האמור בדו"ח המעצר לעומת דו"ח הפעולה, לא סיפק הסבר ראוי מדוע השתוללות מהווה תקיפת שוטר, העיד בצוק העיתים, כי "אני לא זוכר אבל לענות תשובה, אז כאילו, לא יודע לענות על השאלה הזו" (עמוד 128 ש' 19,20). לעניין האמור בדו"ח הפעולה לפיו קיבל בעיטה בגב, העיד כי לא ראה מי נתן לו בעיטה ואם היה רואה היה כותב. כן העיד כי הוא לא ירשום סתם דברים (עמוד 129 ש' 1 ואילך).
לגבי הרישום בדו"ח הפעולה לפיו איתן נתן לנימר אגרוף, העיד "אני לא זוכר כלום" וכי זה משהו שלא זוכרים ובהמשך העיד כי "את הבוקס לפנים ראיתי" (עמוד 130 ש' 11 ואילך).
חנוך העיד כי וידא שהעצורים עלו לניידות והגיעו איתם לתחנה. אך העיד כי אינו זוכר לגבי האירוע שבו אבי ואיתן עומדים ליד הקיר כשהם כבר כבולים באזיקים וכן את האירוע בו נימר ירק על אבי ונתן לו אגרוף בפנים (עמוד 134 ש' 25 ואילך). חנוך העיד כי אם זה היה קורה היה זוכר וגם רושם את זה. עוד העיד כי מבחינתו שוטר שנותן אגרוף בפנים לאזרח כבול באזיקים, "זה גבול שאסור לחצות אותו" (עמוד 134 ש' 24).
על פי דו"ח הפעולה, איתן נתן מכת אגרוף לשוטר נימר לפנים והשן נמצאה במרחק של כ-4-5 מטר מהמקום. עוד ציין כי קיבל בעיטה בגב מאחד המעורבים ולא יודע ממי. בחקירתו באזהרה לא זכר אירועים מהותיים ולא ייחס לתובעים כל חלק בתקיפת שוטרים, מלבד עדותו כי זכר שנימר קיבל מכה בשן ותו לא. בתיק הפלילי, שב אליו זכרונו המתעתע והעיד כי ראה את איתן נותר לנימר מכת אגרוף וחזר על כך כי קיבל בעיטה בגב מאחד המעורבים. בעדותו בפני, בתחילה לא זכר כי איתן נתן מכת אגרוף לנימר וגם לא ראה זאת וכן התקשה להצביע על אירועים אחרים המהווים תקיפת שוטרים, אולם בהמשך עדותו ציין כי "את הבוקס לפנים ראיתי" (עמ' 130 ש' 11 ואילך).
חנוך הודה כי קיים פער בין האמור בדו"ח המעצר ובין האמור בדו"ח הפעולה, אך לא ידע ליישב זאת מהטעם כי אינו זוכר (עמוד 128 ש' 19).
חנוך העיד כי הוא לא יכול להגיד היום מה קרה באירוע (עמוד 118 ש' 23). חנוך בעדותו, בדומה ליריב, הרבה במתן תשובות שלא יודע או לא זוכר, לגבי נסיבות האירוע או ניסה למלא את הפער העובדתי בהשערות מהשערות שונות (עמוד 119 משורה 3 ואילך, עמוד 122 ש' 3, עמוד 123 ש' 13, 26, עמוד 130 ש' 11, עמוד 133 ש' 3,18, עמוד 134 ש' 1,6,8,10,13,20,22). כמו כן הנני מפנה לסיכומי התובעים לגבי סתירות בגרסאותיו של חנוך.
126. נוכח שלל גרסאותיו, הסותרות מהותית זו את זו, אינני נותנת אמון בעדות חנוך.
אשר על כן, עריכת וכתיבת דוחות המעצר והפעולה, על ידי חנוך אשר היוו חלק מחומר החקירה, מהווה התרשלות, הגובלת בהתרשלות רבתית.
127. שני המזכרים של יריב, בצירוף דו"ח הפעולה של חנוך, בהם הועלו תיאורים כוזבים של פעולות התובעים, הינם אם כל חטאת ומצביעים על מחדלים מהותיים בהתנהלות החקירה. חומר החקירה אשר נערך על ידם, שיקף חקירה בלתי הוגנת, הגובלת בהתרשלות רבתית.
128. עדויותיהם של יריב וחנוך בפניי היו מתחמקות ועוררו בי תחושת אי נוחות רבה, דווקא לנוכח מעמדם כאנשי מרות. אומנם, דחיתי את גרסת איתן ויעקב כי הותקפו, אולם עדותם ניתנת להפרדה. בשל היקף הסתירות המהותיות בגרסת הנתבעים יריב וחנוך, הנני מעדיפה את גרסת התובעים על פני גרסתם. על אף מועדן המאוחר של תלונות התובעים, אין מקום לייחס להם אשם תורם בגין התרשלות הנתבעים יריב וחנוך בהליכי החקירה.
לנוכח הרושם העגום אשר הותירו עדויותיהם של יריב וחנוך, תמוהה עמדת הנתבעת 5 אשר התעלמה מהסתירות והפערים בחומר החקירה אשר נערך על ידם. הנתבעת 5 אף הרחיקה לכת בקביעתה כי יש להעדיף את המסמכים שערכו השוטרים ביום האירוע כראיה לתוכנם, לנוכח הכלל בדבר 'הקפאת הזכירה שבעבר'. דומה כי אין מקום להקפיא זכרונות שווא או אמירות חסרי יסוד.
129. תצהיר רינה אמבר (נספח ג')- גב' רינה אמבר הצהירה כי במועד האירוע (16.11.96), שימשה כחוקרת תורנית בתחנת הרצליה וכי לאחר שקיבלה דו"חות פעולה ודו"חות מעצר, גבתה הודעות ראשוניות מהחשודים ומהשוטר נימר ג'יסאן. החוקרת רינה הוסיפה כי ייתכן ובשלב זה לא היו בפניה כל המסמכים וכל דו"חות הפעולה והזכ"דים שנערכו על ידי השוטרים שנכחו באירוע ולא היה ידוע לה שהתובע אבינועם ספיר נבדק על ידי חובש.
כן הצהירה כי היא לא החליטה ולא היה זה בסמכותה להחליט באם להגיש כנגד החשודים כתב אישום, אלא בסמכות קצין החקירות. ביום 17.11.96 הועבר התיק למדור התביעות המשטרתיות והוגש כתב אישום. בכתב האישום לא צוינו שמות השוטרים שהותקפו על פי הנטען על ידי התובעים אבינועם ויעקב. עם זאת מעדות יריב ב-תיק פלילי 6859/99 עולה כי היו אלה נימר ועדנאן, אך עדנאן כלל לא ציין כי קיבל אגרופים בגב.
הגב' אמבר הכחישה בתצהירה כי בזמן שגבתה מאבינועם הודעה, הוא התלונן בפניה על חבלה או על תקיפה על ידי מי מהשוטרים. כמו כן היא לא ראתה סימנים לחבלה בראשו של אבינועם. עוד שאלה אותו במפורש אם יש לו מה להוסיף והוא ענה "אני אף פעם לא הייתי מעורב באירוע כזה ואני לא יודע מה להגיד. אני מצטער על מה שקרה זה יצא מכלל פרופורציה, לא הייתה כונה לעשות פרובוקציה ולא להשתולל". הגב' אמבר ציינה כי אלו מילותיו של אבינועם והיא לא הוסיפה או גרעה דבר ממה שנאמר. לו היה אבינועם מתלונן בפניה כי נחבל על ידי שוטר או הייתה מבחינה בכך, הייתה מציינת זאת במפורש בהודעתו כפי שעשתה בתיקי חקירה אחרים. כמו כן היא הכחישה כי בהליך הפלילי שהתנהל כנגד התובעים העידה עדות שקר.
130. בחקירתה הנגדית בהליך זה (דיון מיום 28.1.14 עמוד 191 ואילך), העידה כי רק גבתה הודעה וכי לא ברור לה מה התביעה כנגדה (עמוד 191 ש' 27). כן העידה כי באותו יום גבתה עדויות ובזה סיימה את הטיפול בתיק (עמוד 193 ש' 12, עמוד 224 ש' 27). הגב' אמבר העידה כי לגבי כל אחד מהאחים שאלה אם יש להם מה להוסיף (עמוד 208 ש' 17). גב' אמבר העידה כי לא נחקרה במח"ש בקשר לאירוע (עמוד 201 ש' 11).
לעניין החבלה של אבינועם ספיר, העידה כי לא ראתה סימן או ראיה על פניו או על ראשו לחבורה וכן לא ראתה שיש לו נפיחות באזור המצח או הרקה (עמוד 208 ש' 11 ואילך). אם היא הייתה רואה שהוא חבול, הייתה מציינת זאת (עמוד 209 ש' 6).
כמו כן העידה כי לא ידעה שהגיע חובש לבדוק אותו או אמבולנס (עמוד 209 ש' 15) וכן ציינה כי חדר החקירות הוא בתוך המסדרון והיא איננה יכולה לשמוע מה קורה בכניסה לתחנה ביומן (עמוד 210 ש' 2 ואילך).
מדו"ח הפעולה של חנוך, עולה כי יעקב לא תקף שוטרים אלא החל "להשתולל במקום ולשכב על הרצפה". מנגד החוקרת רינה הזהירה אותו בגין אשמה של תקיפת שוטרים. מחד, עולה מעדותה כי את אזהרותיה בחקירה, ביססה על דו"ח המעצר ויתר הדוחות, מנגד העידה לגבי דו"ח הפעולה כי "אני לא יודעת, לא קראתי אותו". רינה העידה כי זו הייתה עדות ראשונית ואחרי זה היו אמורים להמשיך בחקירה בגלל זה ביקשו הארכת מעצר. היא איננה יודעת מדוע לא נעשה הדבר. גב' אמבר העידה כי את כל האנשים שקיבלה כעצורים, הביאו אותם שהם התפרעו במקום, וזה מה שנאמר לה באותו רגע שהם התפרעו במקום ושהם מעורבים בקטטה המונית (עמוד 220 ש' 3, עמוד 221 ש' 8). מטרידה העובדה כי בין היתר ביססה את אזהרותיה כלפי התובעים, על מידע אשר נמסר לה בעל פה ולא תועד לכאורה כחומר חקירה. יתכן ולו היה מצורף למוצגי הנתבעים, יומן החקירות בצירוף הכריכה, היה הדבר שופך אור על חומר החקירה בכללותו אשר עמד בפני החוקרת רינה (עמוד 193 ש' 16, עמוד 217 ש' 9, עמוד 218 ש' 5, 219 ש' 25, עמוד 221 ש' 1).
לעניין החבלה של נימר, העידה כי ראתה חבלה בפנים, היא לא זוכרת אם ראתה את תעודת חדר המיון שלו אבל סביר להניח שכן. כמו כן, הוא הראה לה שחסרה לו שן. היום היא יודעת שזה כתר, אבל אז לא ידעה (עמוד 202 ש' 12 ואילך).
131. לגבי יעקב הפנתה לעדותו לפיה "הגעתי למהומה כשהיתה לקראת סופה, וניסיתי להפריד", כלומר לדעתה מכאן הוא היה מעורב בקטטה. כשיש שוטרים והוא מתערב גם כן, אז זו הפרעה לשוטרים (עמוד 223 ש' 9 ואילך). באותו רגע, לא היה לה חשוב לשאול אותו שאלות נוספות לגבי תקיפת שוטר (עמוד 224 ש' 10). עם זאת הגב' אמבר מודה כי עיינה במסמכים אך לא התעמקה בהם ובדקויות השונות (עמוד 226 ש' 3 ואילך). גב' אמבר העידה כי נכון שתפקידה לחקור אך לא באותו הרגע שהיא בתורנות. פה התיק לא חזר אליה, אלא נלקח כבר למחרת כפי שהוא (עמוד 194 ש' 12, עמוד 195 ש' 10). עוד העידה כי לא היתה הצדקה בשבת להזעיק חוקרים נוספים, שכן היה מדובר פה על הליך ראשוני שהתחיל באותו רגע של קבלת עדויות ראשוניות מהאנשים המעורבים והיה אמור להיות המשך טיפול לזה. לגבי המשך הטיפול או העדר המשך הטיפול והגשת כתב אישום אין לה מעורבות בכך (עמוד 196 ש' 23 עד עמוד 197 ש' 12). רינה העידה כי עברו על התיק עוד אנשים ובהם קצין חקירות, ראש משרד החקירות, התובע וכיו"ב (עמוד 206 ש' 25 ואילך). החוקרת רינה העידה כי ציפתה שמישהו ימשיך לחקור את הנושא, וכי לפני הגשת כתב האישום מישהו יעיין בכל החומר (עמוד 226 ש' 15 ואילך). עוד הוסיפה כי פה כנראה התובע לא ראה את הדברים האלה (עמוד 228 ש' 14).
132. כלל התובעים נחקרו באזהרה לגבי התנהגות פרועה במקום ציבורי ותקיפת שוטרים. לכאורה, הודעות התובעים בעת חקירתם במשטרה פועלות לחובתם רק בחלקן. אבינועם הביע צער על מה שקרה והעיד כי הדברים יצאו מכלל פרופורציה וכי לא הייתה כוונה לעשות פרובוקציה או להשתולל, אך לא הודה בתקיפת שוטרים. מנגד, אבינועם לא העיד באותה עת כי נימר או שוטר אחר תקף אותו. אבינועם לא הפנה לחבלה בראשו בעת החקירה. כך גם איתן, אשר הביע צער על כל הפרשה העגומה וכן העיד כי "אם מישהו נפגע כתוצאה מכל הבלגן הזה, אני רוצה להתנצל אישית", אך בד בבד העיד כי לא הרים יד על איש. יעקב העיד בחקירתו כי כאשר ירד למטה אחרי כמה שניות קיבל מכה בעין וכן הביע צער על מה שקרה ו"מוכן לכל דבר רק שישחררו אותי". עם זאת, לא הודה בתקיפת שוטרים ואף לא העיד כי קיבל את המכה משוטר. על כן, התובעים אומנם הביעו צער על האירועים וסיבכו את עצמם באופן חלקי בהודעותיהם, אך לא הודו במפורש בחקירותיהם בתקיפת שוטרים (מוצגים ג',ד,ה' למוצגי התובעים). עולה מהעדויות כי התובעים לא נחקרו באופן אגרסיבי. החוקרת רינה אמבר אף נתנה לתובעים באופן חריג להיפגש עם גורמים שונים בטרם חקירתם. כעולה מהחקירה ומעדותה נתנה לתובעים הזדמנות להוסיף ולומר את אשר על ליבם, הזדמנות אשר התובעים, בכוונת מכוון, נמנעו מלעשות בה שימוש. התובעים לא שידרו סימני מצוקה גלויים, למעט יעקב אשר אמר בחקירתו כי הוא "מוכן לכל דבר רק שישחררו אותו". ויתכן וטוב הייתה עושה החוקרת לו הייתה מתעכבת על אמירה זו ומבררת עימו למה כוונתו. כמו כן מוטב כי לנוכח אמירה זו, הייתה פועלת לעריכת עימותים בין התובעים לבין השוטרים אשר היו מעורבים באירוע ונוקטת פעולות חקירה נוספות. דא עקא, אינני משוכנעת כי אכן תמרור אזהרה ניצב בפניה בעת חקירת התובעים על ידה וגמר החקירה.
133. בד בבד, אל מול פעולות יריב וחנוך, התובעים היטו את החקירה ממסלולה הטבעי.
מחד, התובעים לא הפלילו את עצמם במפורש בחקירותיהם באזהרה, בתקיפת שוטרים. עולה מהודעותיהם הכאה על חטא והבעת צער לעניין מעורבותם באירוע, אולם לכאורה הפללה עצמית זו, ככל שהייתה, כיוונה ליתר האישומים.
כך אבינועם בהודעתו לא הודה בתקיפת שוטרים אלא העיד כי התנגדותו התבטאה בדיבורים בלבד. יעקב העיד כי לא ירד לגדר בזמן המהומה ומוכן לכל דבר רק שישחררו אותו ואילו איתן העיד כי התנגד בדחיפות לשוטרים אך לא הודה כי תקף שוטרים ואף העיד פוזיטיבית כי לא הרים יד על איש. תגובות התובעים באסמכתאות על כליאתם ובדוחות המעצר, תומכות אף הן בגרסתם, עוד בטרם חקירתם באזהרה, לפיה לא תקפו שוטרים (מוצגים 5-6, 24-25, 28 למוצגי הנתבעים 2-5).
מאידך, התובעים לא טענו בזמן אמת, בין בחקירתם באזהרה ובין במעצרם, לגבי מעורבותו של נימר ותקיפתו את אבינועם. כלומר בפני החוקרת רינה אמבר לא הוצגה התמונה העובדתית המלאה, על ידי התובעים, כפי שטענו לה במח"ש לאחר הגשת כתב האישום. סבורני כי לו הייתה ניצבת מלוא גרסתם בפני החוקרת, לא הייתה מסתפקת החוקרת בפעולות החקירה אשר בוצעו על ידה. לא שוכנעתי כי החוקרת ניהלה חקירה מגמתית. הרושם הסביר אשר נוצר בפניה בעת החקירה כעולה מהודעות התובעים, כמו גם מיתר החומר הראייתי המצוי בתיק, הכתיב את היקף הפעולות אשר נקבע על ידה.
התרשמתי כי רינה העידה בכנות. אני מקבלת את עדותה כי כחוקרת תורנית אשר הייתה מעורבת בתיק בשלב הראשון בלבד, עשתה את המוטל עליה. לכאורה בשלב זה לא הייתה אמורה להיות ערה לכשלים עליהם הצביעו התובעים בשלב מאוחר יותר. חקירה משטרתית הינה דבר דינמי וציפייתה כי יתווספו פעולות חקירה הייתה סבירה. לנוכח תוכנם של החקירות באזהרה כפי שהיו לנגד עיניה של החוקרת רינה, המזכרים שהיו בפניה והשלב הראשוני בו נמצאה החקירה, דומה כי די היה בראיות אשר היו בפניה. החוקרת רינה הייתה רשאית להניח כי חומר החקירה ייבדק בהמשך על ידי הגורמים המוסמכים.
על כן, אני נותנת אמון בעדותה וקובעת כי הגב' רינה אמבר לא התרשלה.
הליכי חקירה- חלק משפטי
134. לנוכח התרשלותם של הנתבעים 2-3 יש לבחון האם קמה חבות בעוולת רשלנות כנגדם וכנגד הנתבעת 5. כמפורט לעיל, קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של אנשי המשטרה כלפי אזרח ובפרט כלפי נחקרים וחשודים. אנשי המשטרה נדרשים להפעיל את הסמכויות הנתונות להם בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם במיומנות ובסבירות. גבולות האחריות האזרחית של גורמי המשטרה בתחום החקירות וההליך הפלילי נמתחים כנגזרת משיקולי מדיניות משפטית. מן הצד האחד, המשטרה מופקדת על אכיפת החוק הפלילי, לצורך הגנה על ביטחון החיים ושלמות הגוף והרכוש. מנגד היא נדרשת לנקוט זהירות רבה בהפעלת סמכויותיה בהליך הפלילי, כדי למנוע פגיעה לא ראויה בזכויות היסוד של הפרט לחירות, לכבוד ולאוטונומיה אישית. אולם, גם בהינתן חובת זהירות מושגית וקונקרטית, קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולת המשטרה אינו בהכרח, כשהוא לעצמו, אינדיקציה להפרת חובת הזהירות. השאלה היא, תמיד, האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המשטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שאירע בעקבות התנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו (עניין חגי יוסף).
135. על המשטרה לנהל את חקירותיה בתום לב, ביושר, בהגינות ובמקצועיות, כשהמניע לפעילותה החקירתית הוא גילוי האמת (ת"א (מרכז) 770-12-07 עזבון המנוחה עמרם ז"ל נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים, 29.8.10); וכן ר' עניין דמליך).
"המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. זוהי המציאות: גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת. אכן, המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן לחובה היטב ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו לא יספיקו להוכחת האישום מעבר לספק סביר, הנאשם יזוכה."
ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל תק-על 99(2) 1401, 1402 (1999) (להלן – "עניין עלי").
על אף אי הנעימות הכרוכה בניהול הליכי החקירה שלעיתים כרוכים במעצרו של החשוד, חלה על המדינה החובה לנהל את אותם ההליכים, כדי לנסות ולהגיע לחקר האמת. בעניין זה ראה האמור ב-עניין לסרי:
"בנסיבות הפרשה נשוא התיק שלפנינו חלה על המשטרה חובה לחקור את המערערים ולשוב לחקרם כל אימת שהגיע או הצטבר מידע עדכני בעניין מעורבותם האפשרית ברצח. אכן, ניתן לצאת מנקודת הנחה כי למערערים ולבני משפחתם נגרמו סבל ועגמת נפש כתוצאה מפעולות החקירה שננקטו בעניינם של המערערים... כיום יודעים הכל כי המערערים לא היו קשורים בדרך כלשהי לרצח ... ואולם, אין בכך כדי ללמד שנפלו פגמים בהתנהלות המשטרה בעניינם – בזמן אמת – העולים כדי התרשלות. במבט לאחור, יתכן כי ניתן לעמוד על פגמים מסויימים שנפלו בהתנהלות המשיבה במקרה דנן, אך לא די בכך – אף בהתעלם מסוגיית אי הוכחת הנזק – כדי לבסס התרשלות ו/או אי מילוי חובתה של המשטרה על פי דין ולקבוע חבותה של המשיבה בנזיקין."
בעניין זה, כותב גלעד, בעמ' 1134 ה"ש 647:
"אחריות רשויות החקירה והתביעה הורחבה במידה ניכרת בהחלטה בעניין עירית ירושלים נ' גורדון אשר ביטלה בפועל את המגבלות המהותיות המוטלות על אחריות זו בעוולת הנגישה שבסעיף 60 לפקודה- דרישת זדון והעדר סיבה סבירה ומסתברת להליך הפלילי. אלא שגישה מרחיבה זו אינה מתיישבת עם הגישה הזהירה הננקטת בהקשר זה להסדר זכאותם של עצירים או אסירים לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ותקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982. בהקשר זה נאמר כי "עלינו להבטיח כי שיקולי התביעה יהיו עניינים ומקצועיים ואסור ששיקולים תקציביים יכנסו לקדירת השיקולים של רשויות התביעה... החשש כי חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם ובפיצוי יביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על אכיפת החוק, הוא חשש שאינו מבוטל ושיש להביא בכלל חשבון במשקלו הראוי. יתר על כן, בתוך אתר איזון זה עלינו להביא בכלל חשבון את השפעת הכרעתנו על התנהגותה העתידית של התביעה, במקרים מעין אלו, והחשש שהתביעה לא תיסוג בה מכתבי אישום, במקרים הראויים לכך, ותמתין להכרעת בית המשפט" – רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים 1.2.2011). כן צוין בפסיקה כי לצד חשיבות הפיצוי כאמצעי בקרה על פעילות המשטרה והתביעה ואמצעי לעשיית צדק עם נאשם שזוכה ושזכויות היסוד שלו נפגעו, "פסיקת הוצאות הגנה לנאשם שזוכה עלולה להביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על העמדת עבריינים לדין, להטיל נטל כבד על הקופה הציבורית ובנסיבות מסוימות אף לשמש תמריץ לניהול הגנה בדרך לא ראויה"- ע"א 10306/08 שמאלי נ' מור המכון למידע רפואי בע"מ (פורסם במאגרים, 16.3.11)."
136. מעשיהם של יריב וחנוך בוצעו במסגרת עבודתם כשוטרים במשטרת ישראל. לנוכח התרשלותם, תוך ביצוע הליכי חקירה, בהעדר הגינות ומקצועיות ובחוסר תום לב, מוטלת אחריות שילוחית על הנתבעת 5.
137. לדידי, שלבי החקירה, המעצר והגשת כתב אישום, הגם שקיימים כחוליות נפרדות, מצויים כולם על פני רצף ההליך הפלילי. חריגה בהליך אחד עלולה להשפיע על ההליכים הבאים אחריו.
במקרה דנן, בית המשפט חוזר אחורה בזמן ובוחן האם הייתה התרשלות במעצרם של התובעים ובהגשת כתב אישום כנגדם נכון לאותו מועד והתשובה לכך שלילית. בחינת הליכים אלו בפני עצמם מלמדת כי, אין לייחס לנתבעת 5 רשלנות, בשל מעצר התובעים והגשת כתב אישום כנגדם, שכן נכון למועד נקיטת ההליכים, לא נצפתה כזו. עם זאת, עלינו לסגת צעד נוסף בזמן בשרשרת זו ולבחון האם ארעה התרשלות בשלב שקדם לשלבי המעצר ולהגשת כתב האישום, קרי במהלך הליכי החקירה. בחינת האירועים מלמדת כי זו אכן התממשה. אף אם אקבל את טענת הנתבעת 5, כי לא ארעה התרשלות במעצרם של התובעים ובהגשת כתב האישום נגדם, אין בכך כדי לאיין את רשלנותה בהליכי החקירה. הליכי החקירה היו פגומים ופסולים, לנוכח התנהלות החוקרים יריב וחנוך.
אכן, "בזמן אמת", טרם צפה ועלתה ההתרשלות בהליכי החקירה וזו נחשפה בעיצומו של ההליך לשמיעת הראיות בלבד. עם זאת, הפגם בהליכי החקירה, השתרע מאז היווצרותו, במהלך כל ההליכים ועד לגילויו המאוחר. הגילוי המאוחר לא הכשיר את הראיות אלא להיפך. לפיכך, הרשלנות בהליכי החקירה לא נבלעה. יתר על כן, נותרת העובדה כי בשל החקירה הרשלנית, ננקט הליך פלילי ועוצמתי כנגד התובעים, אשר הטיל צל עליהם ועל חייהם האישיים ובו נחשפו לסכנה של הרשעתם בפלילים ושלילת חירותם. התרשלות נתבעת 5 בהליכי החקירה 'השליכה' על ההליכים שנתקיימו כפועל יוצא מכך ו"זיהמה" אף אותם. על כן, מתקיים קשר סיבתי משפטי ועובדתי בגינו יש לפצות את התובעים כולם בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מקיומו של ההליך הפלילי כנגדם.
138. מעצר ימים, בטרם הגשת כתב האישום- במהלך מעצרם הראשוני של התובעים, חזקה היא כי הליכי החקירה טרם הסתיימו. לטענת הנתבעים 2-5, לא נפל כל פגם בהליך מעצרם של התובעים, שכן ביום האירוע הייתה קיימת עילת מעצר של התובעים, בהתבסס על הודעות השוטרים והודעות התובעים החשודים. מנגד, לטענת התובעים הם נעצרו ל-48 שעות מיום 16.11.96 עד 18.11.96 בניגוד להוראת סעיף 29 לחוק המעצרים. לטעמי, אכן לא הוכחה התרשלות הנתבעים לגבי הליכי המעצר. התובעים לא עתרו לבית המשפט בהליך המתאים בזמן אמת בטרם הגשת כתב האישום ובמרוצת מעצרם זה. התובעים אף לא העלו בדיעבד טענותיהם בעניין זה בעת דיון במעצרם עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב האישום (ר' מוצג י"א למוצגי התובעים).
הליכים במח"ש-
139. מסיכומי הצדדים עולה כי רק מספר ימים לאחר הגשת כתב אישום, ביום 21.11.96, פנה אבינועם לראשונה בתלונה למח"ש והלין כי שוטר תקף אותו. איתן ויעקב כלל לא הגישו תלונה במח"ש על אלימות כלפיהם. אציין כי יעקב העיד כי אינו זוכר אם הגיש תלונה למח"ש (עמוד 88 ש' 26) ובהמשך העיד כי לא הגיש תלונה למח"ש כי זה לא עניין אותו ורצה את השקט והרוגע שלו (עמוד 107 ש' 3).
140. עוד נטען כי התובעים הוזמנו מספר פעמים למח"ש לצורך מסירת גרסתם אך לא התייצבו. עיון במזכרים מעלה, כי לכאורה נדרשו תיאומים רבים (מוצגים 37,39,40,43 למוצגי הנתבעים 2-5). מח"ש התריעה בפני אבינועם כי הודעתו חיונית לבירור התלונה ובהעדרה יאלצו לסגור את התיק בשל חוסר שיתוף פעולה (מוצג 40). אבינועם הצהיר כי לאחר חודשיים מהגשת התלונה (מוצגים י"ב ו-י"ג למוצגי התובעים), זומן יחד עם איתן לתת עדות במח"ש אך לצערו לא יכול היה להתייצב ביום בו זומן. עו"ד קואל פנה בשמם אל קצין החקירות במח"ש וביקש כי יזומנו למועד מאוחר יותר. כן מפנה לבדיקת פוליגרף שערך. על פי מכתב מאת ורדה שחם, הממונה על חקירות שוטרים (מוצג 43), המופנה לספיר אבינועם, לא ניתן להגיע למבצע העבירה. אשר על כן, החליטה לסגור התיק כעבריין לא נודע. כמו כן, נכתב כי התיק נסגר מעילה זו בין היתר בהעדר שיתוף פעולה מצידו. אבינועם הצהיר כי המכתב הותיר אותו המום ומוכה תדהמה לנוכח אדישות מח"ש שכן ניתן היה להגיע לשמותיהם של השוטרים מהאמור בכתב האישום. עוד הצהיר כי הטענה כי לא שיתפו פעולה מוזרה, שכן ביקשו לזמן אותם לעדות אך לא נענו. לגבי הליכים במח"ש העיד אבינועם בתיק הפלילי כי שיתף פעולה ולא קיבל את הזימונים, לכל זימון שנודע לו הגיע (עמוד 27 ש' 11). העיד כי "כל מה שאמרתי במח"ש זו האמת הנכונה וכל התיק הזה נתפר עלינו בגלל שאני נפצעתי וקיבלתי מכות ופינו אותנו לבית החולים" (עמוד 29 ש' 17).בעקבות מכתב זה, פנה עו"ד קואל לעו"ד ערן שנדר בבקשה להורות על ביטול ההודעה בדבר סגירת התיק ועל חידוש החקירה (נספח טז' למוצגי התובעים, מוצג 44 למוצגי הנתבעים 2-5). לכאורה אין עלי להידרש לגרסאות אותן מביא עו"ד קואל בפני עו"ד ערן שנדר, שכן אלו הינן עדויות שמיעה. על פי מכתב ערן שנדר מיום 9.4.98 (מוצג י"ח למוצגי התובעים), הלה הודיע כי לאחר שבדק את חומר החקירה שבתיק החליט לסוגרו מחוסר ראיות מספיקות.
נטען על ידי הנתבעים 2-5, כי אבינועם ואחיו לא הגישו ערר על החלטת מנהל מח"ש ומנועים כיום מלטעון כנגד סבירות החלטתו. מנגד, אבינועם הצהיר כי בשלב זה חש כיצד אמונו במערכת המשטרתית הולך ונעלם ומצבו הנפשי החל להתדרדר עוד יותר. אם לא די בכך שהשוטרים התעללו בו ובאחיו פיזית ונפשית, הרי שעתה היה נראה כי מח"ש פועלת מתוך ניסיון לחפות על מעשיהם הנפשעים של השוטרים שתקפו אותו ואת אחיו ולטייח את מעשיהם. לצערו לא נותר לו ולאחיו ברירה, אלא להוכיח את חפותם במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגדם.
לאחר הזיכוי על ידי כב' השופט שמאי, פנו שוב למח"ש בדרישה נוספת לפתוח את תיק החקירה כנגד נימר ג'יסאן. ביום 7.9.99 החליטה הממונה על מח"ש לשנות את החלטתה הקודמת ולפתוח שוב את תיק החקירה (מוצג כ"ד למוצגי התובעים) וביום 18.10.99 הוגש נגד נימר ג'יסאן כתב אישום בגין תקיפה הגורמת חבלה ממשית (מוצג כ"ה למוצגי התובעים).
לא העידו בפניי חוקרים ממח"ש לגבי החקירה, כמו גם עדות הגורמים המוסמכים אשר קיבלו את ההחלטה על סגירת התיק ועל פתיחתו בסופו של יום. כמו כן, התובעים לא מיצו את ההליכים העומדים לרשותם לנוכח החלטת הממונה על מח"ש. הנני מתרשמת כי הטענה ל"טיוח" במח"ש נטענה בחלל הריק, ללא תשתית ראייתית מספקת.
הליכים בבית המשפט
141. אבינועם הצהיר כי יומיים לאחר האירוע, ביום 18.11.96, הוגש כתב אישום כנגד התובעים וכנגד שני אוהדים נוספים, מר בכשי ומר לוי (נספח ט' למוצגי התובעים).
כתב האישום ייחס לכלל הנאשמים עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי. כנגד איתן, הוגש אישום בעבירה של העלבת עובד ציבור וכן תקיפת השוטר נימר ג'יסאן. לאבינועם ויעקב יוחסה עבירה של תקיפת שוטר בכוונה להכשילו בתפקידו, כאשר נטען כי במהלך ההתפרעות, הם הצטרפו להתפרעות והחלו מטיחים מכות אגרוף בגבם של השוטרים שנאבקו באוהדים שניסו להודפם. השוטר חנוך שעבלי ביקש לעצור את יעקב, אך זה סירב למעצרו, נשכב על הרצפה, צעק "נתנו לי מכות" ובכך הכשיל שוטרים במילוי תפקידם.
142. עם הגשת כתב האישום, הוגשה כנגד איתן בקשה למעצר עד תום ההליכים וכנגד אבי ויעקב בקשה לשחרורם בתנאים מגבילים (נספח י' למוצגי התובעים). בהתאם לפרוטוקול הדיון מיום 18.11.96, הייתה הסכמה לתנאי השחרור של אבי ויעקב. לגבי איתן ביקש סניגורו כי ישוחרר באותם תנאים מגבילים והתקיים דיון. סניגורו טען בין היתר כי גם לגבי האירוע עצמו הוא בספק אם יש למשטרה ראיה כלפיו. השוטרים תפסו אותו ולכן אי אפשר לומר שהוא זה שתקף. עוד טען כי הייתה שם קטטה רבתי והשוטרים גם הם לא טמנו ידם בצלחת כלפי אותם אוהדים. מנגד, בית המשפט הופנה על ידי התביעה לחומר הראיות בעניין זיהויו של השוטר וכן הופנה להודעה של השוטר שנחבט בפניו. עוד נטען כי יש מספר שוטרים שזיהו את איתן בוודאות. בית המשפט החליט כי הסנקציה של מעצר אדם עד לתום ההליכים הינה חריפה וקשה מאוד שבית המשפט נמנע לעשות בה שימוש כל עוד שניתן הדבר ונראה לו שבנסיבות העניין כאן לא נתמלאו אותם תנאים. על כן שלושת התובעים שוחררו בתנאים מגבילים (ר' פרוטוקול הדיון י"א למוצגי התובעים).
143. הודעת התובע בדבר החזרה מכתב אישום כנגד התובעים, באה בעיצומו של המשפט, בטרם סיום פרשת התביעה ושלב אין להשיב לאשמה. עד אותה עת העידו כעדי התביעה, רב פקד זהר זייף, חנוך שובל, רב פקד טל גיבור, יריב (יניב עובד), נימר, פקד נבות, רינה אמבר. הנתבעת 5 מסרה את הודעתה "לאחר שבדקנו ושקלנו את חומר הראיות כפי שהתפתח במהלך המשפט והחקירות של עדי התביעה" (ר' דיון מיום 21.6.99 נספח כ"ג למוצגי התביעה, פרוטוקולים ת/1).
חובת זהירות בהגשת כתב אישום-
144. בענייננו בשאלה האם בעת הגשת כתב האישום הופרה חובת הזהירות החלה על רשויות התביעה. יובהר, כי בחינת הרשלנות מתבצעת לאור המצב העובדתי והנתונים שעמדו בפני רשויות החקירה והתביעה בשעת מעשה. המבחן לא ייעשה בדיעבד, לאחר מעשה. רשויות התביעה בהליך הפלילי מייצגות את המדינה. התובע בהליך הפלילי מייצג את אינטרס אכיפת החוק, תוך הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי. ככלל, סמכויותיו הנרחבות של התובע בהליך הפלילי וההשפעה שיש לכך על זכויות הפרט הנתון בהליך, מולידות חובת זהירות מושגית וקונקרטית על התובע במסגרת עוולת הרשלנות. ביצוע תפקידי אכיפת החוק על-ידי התביעה כפוף לחובת הקפדה מוגברת על זכויות הנחקר או הנאשם ובתוך כך, לנקיטת זהירות מיוחדת מפני פעולות להפללת אדם שלא היה מעורב בפלילים. במסגרת זו, חלה על רשויות התביעה חובה לבחון בקפדנות ראיות אשר נאספו במהלך חקירה כדי לקבוע אם יש מקום לשלילת חירותו של האדם במעצר, אם יש מקום להגשת אישום נגדו ואם ראוי לנהל הליך פלילי בבית המשפט כנגדו (ר' עניין חגי יוסף ומראי המקום שם).
145. לגופו של עניין, ס' 62 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן - "חוק סדר הדין הפלילי") קובע כי כתב אישום יוגש אם ישנן "ראיות מספיקות לאישום", אלא אם כן נמצא כי אין במשפט עניין לציבור. משמע, לבחינת קיומה של רשלנות עם הגשת כתב האישום, יש לבחון האם היו בידי הרשויות ראיות מספיקות לאישום.
לשם קביעה האם היה מקום להגשת כתב האישום יש להתבונן בתמונה הכוללת העולה מחומר הראיות ובהימצאות גרעין של אמת במסכת הראייתית. בקיומן של סתירות ותמיהות בחומר הראיות אין כדי להשמיט בהכרח את הבסיס מתחת לתשתית הראייתית המספיקה להגשת כתב אישום... נכון הוא כי הצטברות סתירות, תהיות, אי דיוקים ונסיבות אחרות... עשויה לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם במיוחס לו בשלב המשפט, אך בכך אין כדי ללמד בהכרח על כך שלא היו בנמצא ראיות לכאורה להאשמתו של המערער מלכתחילה (ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל פורסם במאגרים, 6.4.09) (להלן – "עניין שתיאווי").
146. פסק הדין המנחה הינו בג"ץ 2534/97 חבר הכנסת יונה יהב נ' פרקליטות המדינה פ"ד נא(3)1, בו נקבע מבחן כפול בדבר 'דיות הראיות' וסיכויי ההרשעה. היינו האם קיימות ראיות לכאורה המספיקות להעביר את נטל הראיה על הנאשם. לעניין זה די בראיות דלות ובסיסיות שאינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר החקירה מצויות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או אף סותרות אותן. הפרמטר השני עניינו בהערכתם של סיכויי ההרשעה, המצוי אף הוא בתחום שיקול דעת של התביעה. הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על-פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. על כן כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים בהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה (פסקאות 4 ו-5 לפסק הדין). ור' קדמי על סדר הדין בפלילים 845 (2008), המפנה אל בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז נט(1), 199 (2004).
147. לצד זאת, ייתכן, כי אף במקום בו הייתה הערכה סבירה בדבר אפשרות סבירה להרשעה, יימצא, בדיעבד, כי שיקול הדעת היה שגוי וכי לא היה בראיות האמורות כדי אפשרות סבירה להרשעה. אף על פי כן, אין בכך כדי ללמד כי הגשת כתב האישום נעשתה ברשלנות וכי שיקול הדעת לא היה סביר. כך, ב-עניין שתיאווי, אפשר והמדובר בהתפתחות ראייתית מאוחרת, אפשר והמדובר בהתבוננות שונה מצד השופט בחומר הראיות. אין בכך כי לא נעשתה בדיקה קפדנית וכי לא נשקלו השיקולים הענייניים.
וראה אצל 4416/03 סעדיאן נ' מדינת ישראל משטרת ישראל (פורסם במאגרים, 22.3.2004):
"עם זאת מובן הדבר, שלא כל חקירה שאינה מבשילה לכתב אישום או כל כתב אישום שאינו מסתיים בהרשעה מצדיקים את חיוב המדינה בנזיקין. לשלב כזה טרם הגיעו המשפט והחברה בישראל. לפיכך, מבחני הרשלנות של התביעה - בהיבט הנורמטיבי והאובייקטיבי של עוולת הרשלנות - מחייבים שלא להקפיד עמה הקפדה מלאה, שהרי אין חקירה מושלמת ואף לא יכולה להיות ציפייה מלאה ושלמה בנוגע לתוצאות ההליך הפלילי."
ר' בעניין דמליך, המציין דברים דומים. וכן ר' דברים ברוח דומה בעניין עלי; וכן ע"פ 4277/14 אלזבידי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 28.5.2015).
148. על אף שהורחבו עילות ההתערבות השיפוטית בשיקול דעתן של רשויות התביעה, נותר עדיין, בידי רשויות התביעה, שיקול דעת רחב ביותר ובית המשפט, על פי רוב, יימנע מלהתערב בו, ככל שאין בו חריגה קיצונית מן הסביר. כך, ב-בג"ץ 7195/08 אבו רחמה נ' תא"ל אביחי מנדלבליט הפרקליט הצבאי הראשי סג(2) 325 (2009), בית המשפט העליון חזר והדגיש את הצורך בנקיטת זהירות בבוא ערכאה שיפוטית להתערב בשיקול דעתם של גורמי ההעמדה לדין ואף הבחין בין התערבות בעצם שאלת העניין הציבורי שבהעמדה לדין, המגלמת בחובה שיקולים ערכיים הנתונים לבחינה רחבה יותר של בית המשפט, לבין התערבות בשאלות הקשורות לתשתית הראייתית ולמסקנות העולות מניתוחה. בית המשפט ציין כי בעניין אחרון זה, המסור להכרעתן המקצועית של רשויות התביעה, תגדל הנטייה שלא להתערב.
יישומן של ההלכות הנ"ל מוביל למסקנה, כי לרשויות התביעה שיקול דעת רחב בקבלת החלטה בדבר העמדה לדין. לאור זאת, יהא על תובע, הטוען לרשלנות, להראות אי סבירות בולטת וברורה בהגשת כתב האישום נגדו. רק מקום בו יימצא, כי מלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה, או מפני שהיה צריך להיות ברור שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק פיצוי.
149. על כן בבחינת עוולת הרשלנות, על המשטרה והפרקליטות חלה חובה מושגית לנהל חקירה פלילית ולהביא חשודים למשפט תוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעת הליכי-שווא כנגד חפים מפשע. בדרך פעולתן של רשויות אכיפת החוק נדרש איזון בין החובה להבטיח את קיום הנורמות הפליליות לצורך שמירה על הסדר הציבורי והביטחון האישי, לבין הצורך להקפיד על שימוש זהיר, מידתי וסביר בכוחותיהן לשם הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך הפלילי. כמו כן חלה חובת זהירות קונקרטית בחקירה שהתנהלה לגבי התובעים והגשת כתב האישום כנגדם.
150. כלל הנאשמים הואשמו בהתנהגות פרועה במקום ציבורי, שהינה עבירה לפי סעיף 216 (א)(1) ו-(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קרי אדם המתנהג באופן פרוע במקום ציבורי או באופן העלול להביא להפרת השלום. כנגד איתן הוגש כתב אישום על העלבת עובד ציבור שהינה עבירה לפי ס' 288 לחוק העונשין התשל"-ז-1977, כאשר ההעלבה הינה בתנועות, במילים או במעשים. ור' על כך ב- דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נגד מדינת ישראל פ"ד סה(1) 23 (2011)- בו נקבע כי עבירת העלבת עובד ציבור היא עבירה התנהגותית, המעניקה הגנה מיוחדת לעובד ציבור במילוי תפקידו. היסוד העובדתי של העבירה בנוי ממעשה העלבה הנעשה בתנועות, במילים או במעשים; היסוד הנסיבתי מחייב כי ההעלבה תופנה כלפי עובד ציבור בעת שהוא ממלא את תפקידו, או בנוגע למילוי תפקידו; היסוד הנפשי של העבירה מחייב קיום מחשבה פלילית רגילה מצד העושה, קרי – מודעות לטיב המעשה ולהתקיימות הנסיבות. לא נדרשת כוונה מיוחדת להעליב את עובד הציבור או לפגוע בו לצורך קיום העבירה. עוד נקבע כי מורכבותה המיוחדת של עבירת "העלבת עובד הציבור" טמונה באיסור הפלילי שהיא מטילה על העברת מסרים באמצעים שונים- במילים, בתנועות ובמעשים- הגם שלא כרוכה בהם פגיעה פיזית באדם או בחפץ. מסרים אלה, גם כאשר הם פוגעניים ומזיקים, נכללים בגדרו של חופש הביטוי, המוכר מקדמת דנא כזכות יסוד של האדם, הניצבת במדרג גבוה בין מכלול הזכויות החוקתיות הנתונות לפרט. אולם חרף חשיבותו של ערך חופש הביטוי במשטר דמוקרטי אין ערך זה זוכה להגנה חוקתית מוחלטת. כנגדו, ניצבים ערכים מתחרים שונים, אשר מקומם ומשקלם אינו נפקד בחברה המבקשת להגן על חייה, על תקינות התפקוד של מערכותיה, ועל זכויות אזרחיה. בהתנגשות החזיתית בין תכלית האיסור הפלילי – למנוע העלבת עובד ציבור, לבין הזכות לחופש ביטוי, יש לאתר את נקודת-האיזון הפרשנית הראויה אשר תגשים את תכלית הנורמה הפלילית, תוך פגיעה מינימאלית בזכות החוקתית לחופש ביטוי.
וכן ר' רע"פ 229/12 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 16.10.2012):
"בפרשת אונגרפלד נקבע כי כדי שיתקיים יסוד ההעלבה יש להוכיח שהאמירה עומדת בשני מבחנים – המבחן התוכני והמבחן ההסתברותי. מבחינה תוכנית, יש להוכיח כי האמירה היא בגדר "מעשים קיצוניים של פגיעה קשה בליבת כבודו של עובד הציבור". מבחינה הסתברותית, יש להוכיח כי קיימת ודאות קרובה לכך שמעשה ההעלבה יוביל לפגיעה קשה בתפקודו של השירות הציבורי.
במקרה הנוכחי, דומה כי אף אם תוכן האמרות היה מעליב, דומה כי לולא יתר הנסיבות שנזקפו על ידי המדינה לחובת התובעים, ספק בעיני אם היה מוגש כתב אישום בגין ההעלבה בלבד.
151. כמו כן, הוגש כנגד איתן אישום על תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק העונשין וכנגד אבינועם ויעקב על תקיפת שוטר בכוונה להכשילו בתפקידו, עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין.
לכאורה היו בפני התובע חקירתם באזהרה של התובעים. כמו כן עמדו בפניו אסמכתאות לכליאה ודוחות המעצר, הודעת נימר, מזכרים מאת רפ"ק זייף, עדנאן, דו"ח הפעולה של חנוך ושני מזכרים של יריב. יתכן כי היו בפני התובע מסמכים נוספים. לא מן הנמנע כי התובע נתן משקל רב יותר לדברים אשר הובאו על ידי אנשי המרות, מאשר לגרסאותיהם של התובעים. הנני מפנה לניתוח שערכתי המתייחס לראיות לכאורה אשר היו בתום החקירה בעניין תקיפת השוטרים ואל התובעים כמי שהיכו את השוטרים באגרופים. אשר להתפרעות והעלבת עובד ציבור לכאורה חלק מהתובעים סיבכו עצמם חלקית בגרסאותיהם.
152. בעת הגשת כתב האישום ולנוכח מכלול הראיות, לא היו אמורים להבהב סימני אזהרה בפני התובע. בטרם חשיפת התובע לגרסאות התובעים במלואן, לכאורה לא הייתה לו כל יכולת לדעת על ליקויי החקירה והתנהלות החוקרים. לו הדבר היה נחשף בפניו, יתכן והיו ננקטות פעולות חקירה נוספות להשלמת החקירה, כמו גם בחינה מזווית אחרת של הראיות המצויות כבר בתיק.
על כן, לכאורה התובע המשטרתי הגיש את כתב האישום על בסיס חומר החקירה בתיק, מבלי שנחשף לטענותיהם החבויות של התובעים ולפגם הראייתי בחומר החקירה, אשר צף ועלה רק לאחר הגשת כתב האישום ובמהלך שמיעת הראיות. הנני סבורה כי מתקיים המבחן הכפול אשר נקבע בהלכה הפסוקה. לאור האמור, אני קובעת כי לא הייתה התרשלות בהגשת כתב האישום כנגד התובעים.
עוולת נגישה וכליאת שווא-
153. לא שוכנעתי כי הוכחה תשתית עובדתית מספקת לקיומו של יסוד נפשי מסוג זדון הנדרש בעוולת הנגישה על פי סעיף 60 לפקודה. יסוד זה הינו אחד הרכיבים המצטברים לקיומה של העוולה. אכן חומר החקירה אשר נערך על ידי חנוך ויריב, גבל ברשלנות רבתית, עם זאת נדרש כי המניע יהא רצון להרע, להזיק ולפגוע, ולא הרצון לשמור על החוק. כאמור, מניעיהם של החוקרים לא התבררו עד דק, במידה המרימה את הנטל (וכן ר' ת.א (מרכז) 5726-08-07 זילברבוים נ' מועצה מקומית גני תקווה (פורסם במאגרים, 27.5.09). מטעם דומה, יש לדחות תחולתה של עוולת כליאת שווא, על פי סעיף 26 לפקודת הנזיקין, שאף היא דורשת, בין היתר, הוכחת כוונה כיסוד לאחריות. במידה ואין המדובר בשלילת חירות מכוונת, ניתן להגן על הנזק שנגרם באמצעות עוולת הרשלנות.
לשון הרע-
154. ס' 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, דן בפרסומים המותרים ואשר לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי. ההגנה הרלבנטית הינה זו הקבועה בסעיף 13(5)-" פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור (ר' רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג (2) 511). סעיף 13, אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (רע"א 3614/97 דן אבי-יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית פ"ד נג (1) 26, 67-66 (1998)). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. הרציונל העומד בבסיס החסינות מפני הגשת תביעה, הוא הצורך לאפשר לעובדי הרשות המוסמכת לעשות מלאכתם ללא חשש מפני תביעת לשון הרע בגין דברים שאמרו או כתבו במסגרת מילוי תפקידם והסמכויות הנתונות להם ע"פ חוק. במקרה דנן, גם אם נטען כי התובעים הוכיחו בפניי את הנדרש לאור ס' 1 לחוק איסור לשון הרע, דבר המוטל בספק, עודנה עומדת לנתבעים ההגנה על פי ס' 13 לחוק איסור לשון הרע.
נזק-
נזקי גוף- תקיפה- חלוקת הנזק בין נימר לנתבעת 5
הנכות הרפואית
155. אבינועם- פרופ' עמיחי לוי מסר חוות דעת מטעם התובעים (נספח כ"ו לכתב התביעה). המומחה קבע כי כתוצאה מהאירוע, נגרמה לאבינועם ספיר תסמונת פוסט- טראומטית, קרוב לוודאי עם רכיבים של תסמונת לאחר זעזוע מוח. לפיכך, שיעור נכותו עומד על 30% לצמיתות על בסיס תקנה 34 (ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן- "תקנות הביטוח הלאומי").
אבינועם הרחיב בתצהירו לגבי מצבו הנפשי. אבינועם הצהיר כי עד לאירועים היה אדם שמח, אשר אהב לבלות ונהנה ממשפחתו ומקרבת חבריו. כמו כן אהב לצפות במשחקי כדורגל ולהשתתף בהם. מאז האירוע ובעקבותיו, הפך לאדם אחר, הסובל מדכאונות והתקפי בכי, חרדות, נדודי שינה, פגיעה ביחסים הזוגיים וכן מפחד טראומטי מאנשי משטרה. עוד הוסיף כי נכון שבשנים האחרונות מצבו השתפר מעט, אך עדיין הוא סובל לעיתים קרובות מאותן תופעות.
איתן- עיון בחוות דעת פרופ' לוי מעלה כי האירוע אותו בחן המומחה הינו "תקרית עם שוטר מג"ב, איתן הוכרע על ידי כמה-שוטרים, נעצר נכבל- באזיקים, הורד למטה. אבינועם אחיו שבא-לעזרתו, הוכה, איתן מוסר על "מכות רצח", מוסר שאמר לשוטרים "זה לא יעבור בשתיקה". איתן נשלח לאבו-כביר, הוכנס לתא-מעצר, ב-2-3 בלילה עם "עבריין כבד"..."-באירוע הוכרע ע"י-שוטר, נעצר, הואשם ונכלא ליומיים (וכן ר' סעיף י'2 עמוד 4 לחוות הדעת, נספח כח' לכתב התביעה).
המומחה קבע כי איתן ספיר סובל כתוצאה מתסמונת פוסט-טראומטית ממושכת עם החלמה חלקית ושיעור נכותו בגינה עומד על 10% לצמיתות.
יעקב- האירוע נשוא חוות דעתו של פרופ' לוי הינו תקרית עם שוטר, גרירת איתן, בעיטה באבינועם, ספיגת אגרוף בעינו של יעקב, התנהגות השוטרים באירוע, תגובת בנו לאירוע, מעצרו, שליחתו לבית המעצר אבו כביר בו לא ישן יומיים מרוב פחד (נספח כ"ט לכתב התביעה וכן ר' ס' י2 עמוד 5 לחוות הדעת)-באירוע נחבל ע"י שוטר, נעצר, הואשם ונכלא ליומיים.
המומחה קבע כי יעקב סובל אף הוא מתסמונת פוסט טראומטית ממושכת ונכותו הינה בשיעור 20% לצמיתות.
לכאורה, איתן ויעקב, הלינו בפני המומחה מטעמם, על שלל האירועים מושא התובענה.
156. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' אליצור, קבע כי לכלל התובעים אין כל נכות נפשית כתוצאה מהאירוע (נספחים 16-18 למוצגי הנתבעים 2-5).
157. נוכח חילוקי הדעות בין הצדדים לעניין קיומה של נכות פסיכיאטרית ושיעורה, מונה ד"ר דניאל גרופר, כמומחה בתחום הפסיכיאטרי, מטעם בית המשפט.
אבינועם- חוות דעתו של מומחה בית המשפט התייחסה בעיקרה לתקיפה. לחוות הדעת צורף דו"ח אבחון נוירו-פסיכולוגי אשר נערך ע"י ד"ר רון גאגין, פסיכולוג קליני.
ד"ר גרופר קבע כי אבינועם סובל מהפרעה הסתגלותית מתמשכת עם מרכיבים חלקיים של הפרעה פוסט טראומטית. תסמונת זו נובעת במחציתה מהתקיפה ובמחציתה משילוב של בעיה אישיותית קודמת וגורמים אחרים שהובאו בחוות הדעת. המומחה העריך את הנכות הכוללת בתחום הנפשי ב-10% לפי סעיף 34(ב) למל"ל, כשממנה רק 5% קשורים בקשר סיבתי לתקיפה הנדונה. לאור הזמן שחלף מאז התקיפה ועד מתן חוות הדעת, קבע המומחה נכות זו של 5% כנכות צמיתה.
איתן- המומחה קבע כי אין מקום לקבוע נכות נפשית, זמנית או יציבה, בגין התקיפה הנדונה.
יעקב- המומחה קבע כי התובע פיתח תגובה נפשית הסתגלותית כתוצאה מאירוע התקיפה. לאור הזמן שחלף מאז האירוע ועד למועד הבדיקה (כעשר שנים) ולדלות בתיעוד הרפואי, קשה לתחום את הזמנים של תגובה זו, אך להערכתו הסימפטומים המשמעותיים לא התקיימו לאורך תקופה העולה על שנתיים. המומחה העריך את הנכות ב-10% לפי סעיף 34(ב) וזאת לשנתיים שלאחר האירוע כשנכות זו קשורה במלואה בקשר סיבתי לאירוע. מעבר לתקופה זו, אין לייחס לאירוע הנדון השפעה על תפקודו ולכן אין מקום לקבוע כתוצאה ממנו נכות צמיתה בתחום הנפשי.
הנני דוחה את טענת ב"כ התובעים לפיו לאור חומרת האירועים וחלוף הזמן, יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' לוי, מומחה התובעים, על פני חוות דעתו של מומחה בית המשפט.
הצדדים לא ביקשו לחקור את מומחה בית המשפט על חוות דעותיו ואלה לא נסתרו.
158. על כן, לגבי אבינועם הנני קובעת כי נכותו הרפואית הצמיתה בתחום הנפשי בגין התקיפה הינה בשיעור של 5%.
לגבי איתן ויעקב, לנוכח העדר חבות בגין אירוע התקיפה, אין מקום ליתן להם פיצויים בגין נזקי גוף.
הנכות התפקודית ובסיס שכר- אבינועם בלבד
159. הקביעה בדבר הפגיעה התפקודית מסורה לבית המשפט, על פי שיקול דעתו וזאת בהתחשב בכישוריו ובסגולותיו האישיים של הנפגע על רקע עיסוקו כמו גם בהתחשב בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו.
בבואי לאמוד את נכותו התפקודית של התובע וכפועל יוצא מכך את שיעור הגריעה מיכולת השתכרותו, נדרשתי למכלול התנאים הבאים:
סיכומי אבינועם נוקבים בלקוניות כי הפסדי שכרו לעבר ולעתיד הינם 200,000 ₪, ללא פירוט החישוב לרבות שיעור נכותו התפקודית ובסיס השכר, לעבר ולעתיד. אבינועם הצהיר כי בשנת 1988, מיד לאחר שחרורו מצה"ל, החל לעבוד במשתלה המשפחתית. בנוסף, שיחק כדורגל במספר קבוצות. בשנת 1996 שיחק בבית"ר כפר סבא ושכרו עמד על 3,000 ₪ לחודש. בשל מצבו הפיזי והנפשי ובשל צו בית המשפט אשר אסר את כניסתו לאיצטדיוני כדורגל, הפסיק את עבודתו כשחקן כדורגל. מאז האירוע איננו מסוגל להתקרב למשחק כדורגל ולשחק. אבינועם מעריך כי אלמלא האירועים, היה ממשיך לשחק חמש ואף עשר שנים נוספות. עוד הוסיף כי אלמלא האירועים היה יכול להשתכר שכר גבוה בהרבה משכרו היום. אבינועם נמנע מלהצהיר לגבי גובה שכרו במשתלה והפנה בכלליות למוצגיו (נספח ל"ב למוצגי התובעים מעמוד 205, כרטסת שכר לשנים 1993-2000). אבינועם לא צירף אסמכתאות לעניין שכרו כשחקן כדורגל וחוזה העסקה. האמור בסיכומי ב"כ התובעים כולל הנחות מהנחות שונות, אשר לא הוכחו כלל בראיות.
אבינועם העיד כי ההרחקה ממגרש הכדורגל הייתה ל-60 יום וכן עומת עם בקשת בא כוחו להגביל את היקף צו ההרחקה על מנת שישוב וישחק, אך נותר ללא הסבר מספק (עמוד 44 ש' 13 לפרוטוקול, מוצג 35 למוצגי הנתבעים 2-5). בהתאם לבקשה זו, אבינועם שיחק בקבוצה הנמנית על ליגה ב'. עוד העיד כי עבודתו במשתלה הייתה שיווק פרחים (עמוד 47 ש' 16 ואילך). אבינועם לא הוכיח כי נכותו בתחום הנפשי עוררה שינוי ניכר ומהותי בטיב עיסוקו, באורחות חייו ובהכנסתו.
160. לאחר ששיקללתי את טענות הצדדים, גיל התובע, מקצועו ומסלול חייו, הנני קובעת כי נכותו התפקודית שווה לנכותו הרפואית, קרי שיעור של 5%.
לאחר עיון בכרטסת שכר ובהעדר ראיות להעסקתו ושכרו כשחקן כדורגל, הנני קובעת כי בסיס שכרו למועד האירוע, הינו סך של 4,500 ₪. שכר זה כשהוא משוערך להיום עומד על סך של 7,052 ₪.
161. ראשי הנזק – כללי-אבינועם
הפסדי שכר לעבר ולעתיד
הפסדי שכר לעבר-
עולה מחוות דעת מומחה בית המשפט כי אבינועם פנה יומיים לאחר האירוע לחדר המיון וכי היה בחופשת מחלה למשך 8 ימים. כמו כן עולה כי עשרה ימים לאחר האירוע מושא התובענה היה מעורב בתאונת דרכים. אבינועם הופנה לנוירולוג ופסיכיאטר ד"ר יצחקי, בפניו הלין על קושי לחזור לעבודה פיזית והלה לא התרשם מבעיה מיוחדת. המומחה מציין כי ברישומי רופא משפחה מתאריך 26.6.97 מצוין שאינו עובד מאז 11/96 וכי במועד כלשהו פנה לרופא תעסוקה, אשר המלצתו לא הועברה לעיון המומחה. המומחה כותב בפרק הדיון כי אבינועם נעדר מעבודתו למשך תקופה לא ברורה.
בסופו של יום, מומחה בית המשפט לא קבע תקופת אי כושר או נכות זמנית, העולה על 5%.
אבינועם הצהיר כי לאחר האירועים וכתוצאה מהם נעדר מעבודתו במשך 7 חודשים, אך הואיל ומדובר בעסק משפחתי המשיך לקבל שכר מאביו. אביו של אבינועם, מעסיקו כפי הנראה, לא הגיש תצהיר ולא העיד בפני. על כן לא ברור על מה נתמכת גרסתו לקיומם של הפסדי שכר. עיון בכרטסת שכר מ-11/96 ואף ב-97, מצביע כי לכאורה שכרו שולם במלואו. עם זאת, סביר להניח כי אירוע מעין זה היה כרוך בהפסדי שכר לתקופה הסמוכה.
אשר על כן, הנני פוסקת על דרך האומדנא הפסדי שכר כולל לעבר בסכום של 15,000 ₪.
הפסדי שכר לעתיד-
בהתאם לבסיס שכר של 7,052 ₪ ושיעור נכות תפקודית של 5%, חישוב אקטוארי מביא לכך כי סכום הפסדי שכר לעתיד הינו בסך של 56,924 ₪.
סה"כ הפסדי שכר לעבר ולעתיד- 71,924 ש"ח
הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות-
אשר להפסדים אלה, הרי שהפרשות אלה הן חובה שבחוק ומכאן שיש לפסוק בגינן. בגין ראש נזק זה, הפיצוי המגיע לתובע הינו סך של 8,331 ₪ (סך של 1,500 ₪ לעבר וכן סך של 6,831 ₪ לעתיד).
הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג'-
אבינועם הצהיר כי בשנים שלאחר האירועים היה זקוק לתרופות הרגעה ולטיפולים, אשר יקלו על סבלו הנפשי והפיזי. בחוות דעת מומחה בית המשפט, לא מצאתי כי קיים תיעוד לטיפולים נפשיים הקשורים לאירוע, או כי מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו כי יש צורך בטיפולים נפשיים או תרופתיים. עם זאת, סביר להניח כי בסמוך לאירועים נגרמו לו הוצאות מוגברות בשל מצבו, בראשי הנזק הנטענים וכי חלק מהם אינם כלולים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994. אף בהיעדרן של מלוא הקבלות, אין כדי למנוע כל פיצוי מן התובע, שהרי, אין המצופה כי קבלות יישמרו במלואן למשך תקופת זמן שכזו. לעניין עזרת צד ג', הרי עסקינן בנכות בתחום הנפשי ובשיעור נמוך, על כן אינני סבורה כי יש מקום לפסוק פיצוי בגינה.
בהתחשב במכלול הנתונים שבפני ועל דרך האומדנא הנני פוסקת בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, סך של 15,000 ₪.
כאב וסבל-
אבינועם הצהיר כי כאשר הוא נזכר באירועים נגרמת לו עוגמת נפש רבה ותחושת לחץ. לאחר עיון בחוות דעת מומחה בית המשפט ולאור האמור בתצהירו ועדותו של אבינועם, הנני נותנת אמון בעדותו הכנה בדבר הכאב והסבל אשר נגרם לו כתוצאה מהתקיפה. בד בבד, יש לשקלל את שיעור הנכות הרפואית, אשר נקבעה על הרף הנמוך. בהתחשב מכל אלה, יועמד רכיב הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 50,000 ₪.
162. על כן אבינועם זכאי לפיצוי בגין נזקי גוף כדלקמן:
הפסדי שכר לעבר ולעתיד 71,924 ₪
הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות- 8,331 ₪
הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג'- 15,000 ₪
כאב וסבל 50,000 ₪
__________________________________________
ובסה"כ: 145,255 ₪
בניכוי אשם תורם בשיעור 20%: 29,051 ₪
סה"כ פיצוי- 116,204 ₪
חלוקת הפיצוי הינה באופן הבא:
נימר (נ'1)- 65%- 75,533 ₪
נתבעת 5- 35%- 40,671 ₪
163. פיצויים בגין רשלנות בהליכי חקירה- כלפי כלל התובעים- מוטל בשלמותו על הנתבעת 5
כאב וסבל- בגין רשלנותה בהליכי חקירה, על הנתבעת 5 לפצות את התובעים בגין הכאב והסבל שנגרם להם בגין ובמהלך ההליך הפלילי, מבלי שיש לזקוף בשל כך נכות בגין נזקי גוף.
לאור כל האמור לעיל ולאחר שהזהרתי את עצמי כי אין לפסוק כפל פיצוי לאבינועם, הנני
פוסקת לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 35,0000 ₪, אשר ישולם על ידי הנתבעת 5.
נזק ממוני- לתובעים נגרם נזק ממוני בגין ניהול ההליך הפלילי. אבינועם הצהיר כי עבור הטיפול בתיק, שילמו הוא ואחיו לעו"ד אריה לוי, אשר טיפול בשלב הארכת המעצר, סך של 15,000 ₪. בנוסף, שילמו לעו"ד דן קואל אשר טיפול בהליך הפלילי ובתלונתם במח"ש סך השווה ל-20,000 דולר. לצערו, עו"ד קואל נפטר לפני מספר שנים ובפניותיו של בא כוחו לאלמנתו, נמסר לו כי לא נשמרו מסמכים המעידים על התשלום.
עוד נגרמו להם הוצאות בהליך הפלילי, מעבר לשכ"ט עו"ד בסכום של כ-6000 ₪. ספיר ויעקב הצהירו עובדות אלה אף הם בתצהירם. לכאורה, שררה מערכת כספית מורכבת בין התובעים לאביהם כמעסיקם, בפרט כאשר מדובר בעסק משפחתי.
למוצגי התובעים, צורפה חוות דעת עו"ד קבלר, אשר נחקר על חוות דעתו (נספח ד', דיון מיום 31.3.14). עו"ד קבלר, שהינו עו"ד בתחום הפלילי, חיווה דעתו כי סך של 15,000 ₪ הוא שכר מתאים לתיק מרובה נאשמים שבו יש לצלם את חומר הראיות ולהכין את התיק, לבקר את העצורים ולתאם עם המשפחות חלופות מעצר. עוד הוסיף כי במשפט פלילי מקובל לגבות את שכר הטרחה מראש ואין להתנות בתוצאה. לגבי שכ"ט אשר התבקש על ידי עו"ד קואל מציין עו"ד קבלר, כי עו"ד קואל המנוח נחשב לעורך דין בולט ומבוקש. שכ"ט שהתבקש הינו הגיוני וסביר בנסיבות העניין. על הסנגור לאמוד את קו ההגנה של הנאשמים ולהכין את התיק במלואו. במקרה זה הנאשמים כפרו והתיק היה כרוך במטען רגשי קשה בשל טענותיהם לקיומו של עוול. כמו כן עו"ד קואל ז"ל ניהל הליכים נוספים ומרוכבים לרבות התכתבויות מול מח"ש, עריכת מסמכים רבים ושיחות טלפון וכן בקשות לקבלת רישום מהמרשם הפלילי, אשר היו כרוחות בקיום דיון.
עו"ד קבלר העיד כי לא מקובל להחתים את הלקוחות על שכ"ט בבקשה למעצר עד תום הליכים ומקובל לדרוש את התשלום מראש. עוד העיד כי מספר הפעמים שחתם על הסכם שכ"ט גם בהליך עיקרי הינן על אצבעות יד אחת וזאת בהעדר מחלוקות לנוכח תשלום שכ"ט מראש והעדר התניה לעניין התוצאה. עוד העיד כי מקובל להצמיד את שכ"ט לפי שער הדולר.
עוד הוסיף כי כל סניגור מחויב לפנות למח"ש כדי לאושש את טענות התובעים לפיהם הותקפו.
חוות דעתו של עו"ד קבלר אינה תלויה בחלל ריק, אלא יש להידרש ליתר הראיות או להיעדרן.
אבינועם העיד כי אביו שילם את שכ"ט לעו"ד קאול, אולי תשלום אחד הועבר במזומן על ידו בשקלים. הוא מאשר כי הוצאה קבלה על התשלומים (עמוד 52 ש' 24 ואילך). עוד הודה כי במועד שבו זוכו התכוונו להגיש תביעת נזיקין וכי במועד זה עו"ד קואל היה עדיין בחיים (עמוד 53 ש' 17). כן העיד כי לא פנה לשותפתו של עו"ד קואל, עו"ד פנינה דבורין ולא ניסה לברר את פרטי רואה החשבון של עו"ד קובלר. אף מעדותו של איתן עולה כי אביו שילם את שכ"ט (עמוד 75 ש' 13, עמוד 78 ש' 24). יעקב העיד כי יכול להיות כי אביו שכר את שירותיו של עו"ד לוי שייצג אותם בדיון הארכת המעצר (עמוד 105 ש' 1). עוד אישר כי הוא לא שילם אישית לעו"ד קואל (עמוד 106 ש' 27).
מחד, התובעים לא הביאו לעדות את אביהם, בעניין שכ"ט עו"ד אשר שולם בהליך הפלילי וההתחשבנות ההדדית ביניהם לנוכח עבודתם בעסק המשפחתי. כמו כן, אין בפניי חשבוניות שכ"ט בדבר זהות המשלם וגובה שכ"ט וכן עדות אלמנת עו"ד קובלר. מנגד, יש ליתן חשיבות לחלוף הזמן וכן לדבר פטירתו של עו"ד קאול. כמו כן יש לייחס משקל לחוות דעתו של עו"ד קובלר, בהעדר חוות דעת נגדית ולאמור בעדותו. כעולה מהראיות שבפני, לרבות ת/1, ניהול התיק כנגד התובעים היה מורכב וממושך ונלוו לו הליכי משנה רבים, לרבות מול מח"ש. לא נטען כי מדובר בתיק פרו בונו, אלא בתיק שניהולו הניב שכ"ט. סביר הוא כי ניהול תיק זה, על ידי עו"ד מהשורה הראשונה, יהא כרוך בעלויות משמעותיות, הן מבחינת שכ"ט והן עלויות נלוות, לשם הוכחת חפותם של התובעים.
על כן, הנני פוסקת על דרך האומדנא לטובת התובעים, פיצוי כולל בגין עלות שכ"ט והוצאות התובעים בניהול ההליכים הפליליים, בסך של 70,000 ש"ח. סכום זה מוטל על הנתבעת 5 וישולם על ידה לתובעים בחלקים שווים.
פיצויים עונשיים –
164. טענו התובעים כי בהתחשב במעשי הנתבעים הזדוניים והרשלניים, ובכדי להרתיע את הנתבעת ממעשים שכאלו, יש לפסוק פיצויים עונשים על סך 100,000 ₪ לכל אחד מהתובעים.
165. הנתבעים טענו מנגד כי בקבלת טענה זו, תיהפך הערכאה האזרחית לערכאה פלילית נוספת, כאשר כבר הסתיים ההליך הפלילי בהרשעה ובענישה. יתר על כן, ישנו ספק בעצם סמכות בית המשפט להטיל פיצויים שכאלו בפקודת הנזיקין, שתכליתה היא בין היתר השבת מצב לקדמותו ולא ענישת המזיק. מעבר לאמור, ככלל, לא פוסקים בתי המשפט פיצויים מעין אלו, אלא במקרים קיצוניים בגין עוולות המצריכות כוונה או זדון.
166. מטרת הפיצויים העונשים אינה להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו, אלא להעניק לו פיצוי העולה על נזקו, והם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק. אומנם הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשים (לסקירה מקיפה ראו: ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ פ"ד נח(4) 486 פסקאות 80-73 - מפי כב' השופט, כתוארו אז, ריבלין (2004), וע"א 4576/08 בן צבי נ' היס [פורסם במאגרים, 7.7.2011], שוב מפי השופט ריבלין), אך מדובר ב"בן חורג" בדיני הנזיקין, ולא אחת נקבע, שבית המשפט לא יטה לפסוק פיצויים עונשים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים (ראו: רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 6.7.09)). וכפי שקבע כב' השופט ג'ובראן בע"א 1080/07 עיזבון המנוח פלוני נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים, 8.11.09) בפסקה 10:
"גדר המקרים בהם ייעתר בית המשפט לתביעה לפסיקת פיצויים עונשיים טרם הוגדרה באופן מדויק בפסיקה. עם זאת, מהפסיקה, אשר פוסעת בנתיב זה עקב בצד אגודל, עולה כי על פי רוב נפסקו פיצויים עונשיים במקרים בהם דובר בעוולה שבוצעה בכוונה או בזדון, דוגמת תקיפה (ראו ענין שניידר; ענין רחמני; ענין פלוני), הסגת גבול (ראו ענין רבינוביץ), או הוצאת דיבה (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205-06 (1987); ענין פרידמן). בנוסף, לא שללו בתי המשפט את האפשרות להשית פיצויים עונשיים גם בעוולות שאינן מחייבות כוונה, דוגמת עוולת הרשלנות, עת מדובר במקרים חריגים וקיצוניים. אלא שאף במקרים אלו נותרה על כנה הדרישה שתתקיים 'מעין כוונה', או התנהגות הגובלת בזדון מצד המעוול, אשר פיצוי רגיל על פי דיני הנזיקין לא יהיה בו כדי למצות את הגנאי שראוי שיתלווה לעוולה. כך, למשל, ציין בית המשפט בע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225, 234 (1957) כי 'יש ספק בלבנו, אם אפשר לפסוק פיצויים לדוגמה בגלל רשלנות, ותהיה זו אפילו רשלנות כה חמורה כמו במקרה דנן, אם הנזק נגרם ללא-זדון' ...".
167. ב-רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 6.7.2009) קבע כבוד הש' רובינשטיין כי:
"כ"ב. הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשים (בין היתר ראו ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט(2) 1331, 1335; ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע בע"מ, פ"ד יב(2) 1261, 1277; לסקירה מקיפה ראו ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 פסקאות 80-73 - מפי השופט, כתוארו אז, ריבלין). פיצויים אלה 'לא באו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. הם מעניקים לו פיצוי העולה על נזקו. הם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את (לא פורסם) [פורסם בנבו] פסקה 14 לפסק דינו של הנשיא ברק). ברם, 'בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים' (ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (לא פורסם) [פורסם בנבו] פסקה 32 - השופט ג'ובראן). בעבר נדרשתי לטעמה של הגישה המצמצמת:
'הרציונל מאחורי הפיצויים העונשים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד...' (עניין עזבון מרציאנו, פסקה לד(1)).
ובמקום אחר: 'מטרתם של הפיצויים העונשים היא להעניש את המזיק... ובמיוחד להרתיע את המזיק ואחרים... הם ניתנים ככלל בנסיבות חריגות' (רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם) [פורסם בנבו] פסקה ד(4); להלן עניין פלוני; לעמדת המשפט העברי בנושא הפיצויים העונשים, ראו עניין עזבון מרציאנו, פסקה לד(4)).
כ"ג. ....ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל' (עניין עזבון מרציאנו; ההדגשה הוספה - א"ר). אבקש להטעים את סיפת הדברים הללו.
כ"ד. זוהי כאמור דרך המלך, ויתכנו מקרים חריגים שבחריגים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצויים עונשים גם לאחר ענישה פלילית. קרי, הסמכות העיונית העקרונית לעשות זאת קיימת. בכל הנוגע לסמכות, כך הוא גם המצב גם בשיטות משפט אחרות..."
168. חרף חומרת הנסיבות לנוכח ענישתו של נימר במסגרת ההליך הפלילי, אינני סבורה כי מקרה זה הינו חריג שבחריגים בו יש להשית פיצויים עונשים, נוסף על אלו שניתנו על ידי.
169. על הסכומים שנפסקו בפסק הדין יתווספו הוצאות משפט בגין אגרה, חוות דעת מומחה מטעם התובע 1 ומטעם בית המשפט, הקלטה ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ ( לעניין הסכום אותו פסקתי בסעיף 162 לעיל תחול חלוקת האחריות גם על סכומי ההוצאות ושכ"ט כמתחייב).
הסכומים האמורים יישאו ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד לתשלומם בפועל.
בידי הצדדים להגיש פסיקתא מוסכמת לחתימתי תוך 30 יום.
ניתן היום, יא' אב תשע"ו, 15 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
חתימה
| תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
|---|---|---|---|
| 14/02/2011 | הוראה לתובע 1 להגיש אישור פקס | בלהה טולקובסקי | לא זמין |
| 16/02/2014 | החלטה מתאריך 16/02/14 שניתנה ע"י לימור בן-שמן | לימור בן-שמן | צפייה |
| 09/03/2014 | החלטה מתאריך 09/03/14 שניתנה ע"י לימור בן-שמן | לימור בן-שמן | צפייה |
| 10/09/2014 | החלטה שניתנה ע"י לימור בן-שמן | לימור בן-שמן | צפייה |
| 15/08/2016 | פסק דין שניתנה ע"י לימור בן-שמן | לימור בן-שמן | צפייה |
| 27/10/2016 | החלטה שניתנה ע"י לימור בן-שמן | לימור בן-שמן | צפייה |
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| תובע 1 | אבינועם ספיר | שמואל אהרנסון, ציון צמח |
| תובע 2 | איתן ספיר | שמואל אהרנסון |
| תובע 3 | יעקב ספיר | שמואל אהרנסון |
| נתבע 1 | ג'סאן נימר | סאמר סאלח עלי |
| נתבע 3 | חנוך שעבלי | חגי לרון, אורנה רזניק |
| נתבע 4 | יניב עובד | אורנה רזניק |
| נתבע 5 | נירה אמבר | אורנה רזניק |
| נתבע 6 | משטרת ישראל/מטה ארצי | אורנה רזניק |
| מבקש 1 | לשכת הוצל"פ פ"ת |