1. לפני בקשה לביטול צו עיקול זמני מיום 13.3.07.

2. לטענת המבקשים, בתמצית, חיובם הכספי לטובת המשיב 1 (להלן "הבנק") בסך 1,208,000 ₪ (קרן) כפי שנפסק בערכאה זו בפסק הדין מיום 3.10.11, בוטל על ידי ערכאת הערעור בפסק דין מיום 22.12.13.

משכך, נשמט הבסיס לעיקול הזמני ויש להורות על פקיעתו מכח תקנה 370 לתקנות סדרי הדין.

3. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם הבקשה טורדנית וקנטרנית ואין בה ממש משהזכויות בדירה עליה נרשם העיקול הזמני אינן שייכות עוד למבקשים. בהתאם לפסק דינו של ביהמ"ש העליון, הבנק רשאי להעביר את הזכויות בדירה על שם הקונה ולרשום משכנתא לטובתו על מלוא סכום ההלוואה שניתנה לקונה, נוסף על רישום תחלוף משכון בסכום משכנתא קודמת שהיתה רשומה על הדירה לטובת בנק לאומי (סעיפים 42 (א)-(ב) בפסה"ד). משכך, למבקשים לא נותרו עוד זכויות בדירה ועל כן אין בהותרת רישום העיקול הזמני על כנו כדי לפגוע בהם בדרך כלשהי.

בנוסף, על זכות המבקשים בדירה רשומים לפחות עוד עשרה עיקולים כך שמחיקת העיקול לא תעלה ולא תוריד ממצב זכויותיהם של המבקשים.

4. דיון והכרעה-

דין הבקשה להידחות מכל וכל.

בפסק הדין אשר ניתן בערכאה זו ביום 3.10.11 נקבע עובדתית, כי המבקשים מכרו דירתם ללאור (הנתבע 1 בכתב התביעה המקורי שהוגש לבימ"ש זה, להלן גם "הקונה"), קיבלו לידם את מלוא תמורת מכירת הדירה, בין היתר מכספים שנטל לאור בהלוואת משכנתא מהבנק. אף על פי כן ולמרות קבלת התמורה במלואה, המשיכו המבקשים להתגורר בדירה במשך שנים רבות, כשהם רשומים כבעלים, מבלי לשלם שכר ראוי.

ההלוואה שנטל לאור, לא הוחזרה לבנק.

כן נקבע בפסק הדין, בהסכמת לאור, כי הסכם המכר בין המבקשים ללאור מבוטל. התקבלה עתירתו החלופית של הבנק לחייב את המבקשים לשלם לבנק את מלוא סכום ההלוואה שהעביר להם הבנק בסך 1,208,000 ₪ (קרן).

פסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 1685/12, 1788/12, 1790/12, מיום 22.12.13) לא שינה מהקביעות העובדתיות דלעיל ועל בסיסן נקבע, כי חלף ביטול הסכם המכר והחיוב הכספי שחוייבו בו המבקשים כלפי הבנק, הבנק הינו זכאי לממש את המשכון על זכויות לאור, לרשום את הדירה על שם לאור ולרשום לטובתו משכנתא בהתאם להסכם הלוואת המשכנתא (שבין לאור לבנק).

ביהמ"ש העליון החזיר את התיק לבימ"ש זה בנקודה אחת- להשלמת ממצא עובדתי בעניין תום ליבו של מר זייפר, צד ג' אשר לטובתו רשומה משכנתא על הדירה. עניין זה אינו קשור לטענות המבקשים כלל. המבקשים, למעשה, יצאו מהתמונה, וכנגדם יש פסק דין חלוט כאמור לעיל.

הנה כי כן, בסופו של יום תביעת הבנק התקבלה במלואה בכל הנוגע ליחסים שבין הבנק והמבקשים, ונקבע כי הבנק נכנס בנעלי (הקונה) לאור. זאת, לאחר שכל תמורת הדירה שולמה למבקשים, בין היתר באמצעות משכנתא שנטל לאור מהבנק, ואף על פי כן הם נותרו להתגורר בדירה ואילו ההלוואה לא הוחזרה לבנק.

לפיכך, דין צו העיקול הזמני, אשר ניתן לבקשת הבנק בראשית ההליך ונועד להבטיח את קיום פסק הדין אם יינתן לטובת הבנק, להיוותר על כנו.

השאלה שנותרה לדיון - שאלת סדר העדיפויות בין המשכנתא לטובת זייפר לבין זכות הבנק לרשום משכנתאות – לא רק שאינה מעלה או מורידה מהצורך להותיר את צו העיקול על כנו, אלא אף מחזקת את הצורך בו כל עוד הנכס רשום ע"ש המבקשים. שהרי בכל הנוגע למבקשים, הבנק זכה בתביעתו.

המבקשים ניתלים בבקשתם בביטול חיובם להשיב לבנק את הכספים שקיבלו עבור הדירה (סעיף 42(ג) בפסק הדין).

אך, כאמור לעיל, חלף ביטול החיוב הכספי, נקבע למעשה כי לבנק זכות קניינית בדירה לאחר שהבנק נכנס לנעלי הקונה, לאמור: "הבנק רשאי לממש את המשכון על זכויות הקונה, להעביר את הדירה על שם הקונה ולרשום משכנתא על הדירה בהתאם להסכם הלוואת המשכנתא" (סעיף 42(ב) בפסק הדין), ועל כן אין כל ממש בטענות המבקשים בבקשה שלפני לביטול צו העיקול.

5. אשר על כן הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, ו' אדר תשע"ה, 25 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.