זוהי תביעה לפיצוי התובע על נזקים שלטענתו נגרמו לו עקב עיכוב של 5 שנים במתן פסק דין בערעור שהגיש בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

טענות התובע

התובע, יליד 1955, עבד במועצה האזורית גליל תחתון (להלן "המעבידה") כנהג אוטובוס וזאת החל משנת 1982. בשנת 1992 קיבל התובע, בנוסף לעבודתו כנהג, מינוי של סדרן במחלקת התחבורה של המעבידה, מה שהקנה לו תוספת בסך של כ- 2,240 ₪ במשכורתו.

בשנת 1995 לערך, דיווח התובע לממונים עליו אצל המעבידה על מעשה שחיתות שנעשה במחלקת התחבורה שלה. חשיפת השחיתות, לטענת התובע, הביאה לביטול מינויו כסדרן. התובע מיהר להגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, שם ביקש כי ינתן צו זמני שיורה למעבידה להמשיך להעסיקו כסדרן. בעוד מתנהל ההליך בבית הדין האזורי לעבודה, קיבל התובע מן המעבידה הודעה על פיטוריו. על כן, תיקן התובע את תביעתו והוסיף לה עילת פיטורין שלא כדין.

בחודש יולי 1996 ניתן פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה אשר קבע כי התובע יוחזר לאלתר לעבודתו כנהג וכן נקבע כי ביטול מינויו כסדרן נעשה על ידי המעבידה שלא כדין וכי עליה לקיים שימוע לתובע. המעבידה הזמינה את התובע להליך "שימוע כביכול", שתוצאתו הצפויה היתה ביטול מינויו כסדרן.

התובע שב והגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה וטען כי השימוע נערך שלא כדין. בפסק הדין שניתן ביום 14/4/98 נקבע, כי אילו היה הדבר תלוי בבית הדין האזורי, הוא היה משאיר את מינויו של התובע כסדרן, אולם לבית הדין לא נתונה הסמכות לבטל את השימוע ועל כן, נותרה על כנה החלטת המעבידה על ביטול מינוי התובע כסדרן.

ביום 20.5.1998 הגיש התובע ערעור על פסק דין זה בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים - זהו הערעור נשוא ענייננו (ע"ע 300146/98, להלן "הערעור").

באותו שלב, המשיך התובע לעבוד אצל המעבידה כנהג, במשכורת נמוכה שלטענתו בקושי הספיקה לו לקיום משפחתו, תוך שהוא מקווה כי פסק הדין בערעור יהפוך את הקערה על פיה והוא יוחזר לתפקידו כסדרן.

ביום 4.7.1999 ולאחר שהטיפול בערעורו של התובע לא קודם, הוא הגיש בקשה לזירוז ההליכים. תשובת בית הדין, בהחלטת כב' הרשמת מיום 21.7.1999, הייתה כי ישנו עומס רב וכי יהא עליו להמתין, כאשר באותו מועד טרם נקבע מועד לדיון. התובע, שלא יכול היה להמשיך להתקיים ולהתפרנס ממשכורתו הנמוכה כנהג בלבד, ביקש מהמעבידה חופשה ללא תשלום (חל"ת) לשנה, מתוך תקווה שעד אז יסתיימו ההליכים בערעור. אלא ששנת החל"ת חלפה וטרם נקבע דיון בערעור. לתובע לא נותרה ברירה אלא להתפטר מעבודתו כנהג, מחמת הרעת תנאים, ולחפש עבודה חלופית שממנה יוכל לקיים את משפחתו.

רק ביום 24/6/2003, היינו - לאחר חמש שנים בהן המתין התובע לפסק דין בערעור, ניתן פסק הדין אשר קבע כי ההחלטה שניתנה בשימוע שנערך לו הייתה לקויה וכי המעבידה נקטה בדרכים שאינן הולמות ערכים של מידות ומנהל תקין. יחד עם זאת נקבע, כי לא ניתן להושיט לתובע סעד של החזרתו לתפקיד סדרן, שכן הוא התפטר ובין הצדדים לא מתקיימים עוד יחסי עובד מעביד.

התובע טוען כי המצב הקשה במשק הביא לכך שהוא פוטר מהמקום החלופי בו עבד (שבכתב התביעה ובתצהיר התובע לא הובהר מהו) ומאותו מועד (שאף הוא לא הובהר) התובע לא מצא מקום עבודה אחר, למרות המאמצים הרבים שעשה ולמעט עבודות לתקופות קצרות ביותר, כאשר בשל גילו, הוא התקשה למצוא מקומות עבודה בשכר ראוי ובכלל.

התובע טוען כי בשל העיכוב במתן פסק הדין בערעור, הוא נותר צודק אך מובטל. אילו פסק הדין היה ניתן בעת שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין המעבידה, כי אז היה התובע מקבל את כל ההפרשים שבין שכרו כנהג לבין שכרו כנהג וסדרן. בתצהירו טוען התובע, כי משהתעכב פסק הדין בערעור והוא נקלע למצב כלכלי בלתי אפשרי, הוא פנה לבית הדין מספר פעמים בבקשה לזרז את מתן פסק הדין בכדי שלא יאלץ לעזוב את העבודה ולמצוא מקום חלופי.

עוד טוען התובע בתצהירו, כי העובדה שכל התיקים בבית הדין הארצי טופלו בתקופה זו באופן זהה, איננה מפחיתה מן האחריות לנזקיו, שכן אם ראתה הנתבעת כי יש צורך בתגבור המערכת כדי לעמוד בעומסים, היה בידה הכוח לעשות כן. התובע טוען כי טענותיו מופנות כלפי התנהלות "המערכת" ולא כלפי הכרעותיו או פעולותיו השיפוטיות של שופט זה או אחר, או של עובדי המערכת, ועל כן הנתבעת איננה פטורה, מכח חסינות השופטים, מאחריות לנזקיו.

התובע טוען כי הנזקים שנגרמו לו מוערכים על ידו בסך של מיליוני ש"ח, כולל אובדן הכנסה מיום הפסקת עבודתו (בניכוי התקופות בהן עבד) ועד לגיל הפנסיה בסך של 3,120,000 ₪, אובדן זכויות סוציאליות בסך 1,800,000 (כולל פנסיה עד גיל 87) ועגמת נפש בסך של 200,000 ₪. מטעמי אגרה העמיד התובע את תביעתו בסך של 700,000₪.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות על הסף וזאת מכוח החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. חסינות זו נועדה, בין היתר, להבטיח את אי תלותם של השופטים, על מנת להבטיח חופש פעולה ומשפט צדק, והיא משתרעת גם על פעולות שנעשו ברשלנות, זדון או מכל מניע אחר, כל עוד מדובר בפעולה שיפוטית במסגרת סמכות השיפוט.

הנתבעת מפנה לסעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה הקובע את העיקרון ולפיו בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות השפיטה, זולת מרותו של הדין. במסגרת חוקתית זו נקבע, כי השופטים יהיו מוגנים מהשפעות זרות ומאיומים, לרבות החשש שתפקודם יהא פתוח להתדיינות במסגרת תביעות שתוגשנה כלפיהם בגין עשייתם המקצועית.

לטענת הנתבעת, השופטים אינם בגדר עובדים לעניין האחריות השילוחית, במובן סעיף 13 לפקודת הנזיקין, משום שלא מתקיימים בינם לבין המדינה יחסי עובד ומעביד ולא מתקיים הרציונאל העומד ביסוד הטלת אחריות על מעביד בגין מעשיו של עובד, התלוי באותם יחסי כפיפות, סמכויות פיקוח וניהול.

פעולות השופטים בענייננו הן פעולות שיפוטיות מובהקות שנעשו במסגרת תפקידם השיפוטי והן חוסות תחת החסינות השיפוטית המוחלטת שהוענקה על ידי המחוקק לשופטים בישראל ושלאורה אין אפשרות לחייב את המדינה באחריות ישירה או באחריות שילוחית בשל מעשה או מחדל של שופטים במסגרת תפקודם המקצועי.

הנתבעת פירטה את ההשתלשלות הפעולות שנעשו בערעור והיא טוענת כי אמנם פרק הזמן שחלף ממועד הגשת הסיכומים בערעור ועד לקביעת הדיון היה ממושך, אך זאת בשל מכלול נסיבות וביניהן עומס גדול שהיה קיים בבית הדין וגרם להמתנה ארוכה וכן הפניית הצדדים לדרכים חלופיות לפתרון הסכסוך, כגון הצעות לפשרה וגישור. בנוסף, במהלך השנים נדרשו הצדדים על- ידי השופטים ליתן הבהרות ולהשלים טיעוניהם עד אשר התיק היה בשל לכתיבת פסק הדין. במהלך כל ההליך הופעל שיקול דעת שיפוטי על ידי השופטים, שהיה שיקול דעת סביר וראוי בנסיבות העניין.

הנתבעת טוענת כי החסינות השיפוטית נפרשת גם על מקרים של "רשלנות רבתי" וכי בכל מקרה לא מדובר ברשלנות רבתי. אותם מעשים בהם ראה התובע כהתרשלות ועליהם ביסס את אחריות הנתבעת הינם מעשים והחלטות המצויים בליבת הפעלת הסמכות השיפוטית. ההחלטות שניתנו במהלך ניהול הערעור היו החלטות שגרתיות באותה עת, בפרט בהתחשב בעומס הכבד ששרר בבית הדין ובעובדה שהיה רק הרכב אחד בבית הדין.

לעניין הנזק טוענת הנתבעת, כי הנזקים הנטענים על ידי התובע הינם מוגזמים, מופרכים ונעדרי אחיזה במציאות וכי לא קיים קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים על ידו לבין הנטען בכתב התביעה. זאת ועוד, התובע גרם בהתנהגותו לניתוק הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הימשכות ההליכים בערעור, שכן הוא התפטר מיוזמתו מעבודתו אצל המעבידה בשל הזדמנות תעסוקתית אחרת לשפר את תנאי העסקתו.

השתלשלות האירועים בערעור

מעיון במסמכים שצורפו לתצהירה של מזכירת השופטים בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים - מסמכים מתוך תיק הערעור, עולות העובדות הבאות:

הערעור הוגש ביום 20.5.1998. ביום 12.6.1998 החליט הנשיא אדלר על הזמנת הצדדים לגישור וביום 23.6.1998 החליט על הגשת סיכומים. עוד באותו חודש הודיעו הצדדים כי הם אינם מעוניינים בהליך של גישור וביום 24.6.1998 החליטה הרשמת איש שלום על העברת התיק לנשיא אדלר לשם קביעת אופן המשך הטיפול בו. סיכומי הצדדים הוגשו ביולי 1998.

בחודש יולי 1999, משמע - שנה לאחר הגשת הסיכומים, פנתה ב"כ התובע למזכירות בית הדין וציינה כי טרם התקבל פסק הדין בערעור. ביום 21.7.1999 נשלחה הודעת הרשמת איש שלום, בה צוין כי אכן חלף זמן רב מאז הגשת הסיכומים אלא שהעומס הגדול הקיים בבית הדין הוא זה שגורם להמתנה הארוכה וכי יש לקוות שתורו של פסק הדין בערעור יגיע בקרוב.

מאז חלפו עוד שנה וחמישה חודשים וביום 24.12.2000 הוגשה הודעה ובקשה מטעם ב"כ התובע לקביעת מועד דיון בתיק ולמחרת החליט הרשם מירון "לקבוע לדיון". ביום 7.1.2001 נשלחו הזמנות לדיון שנקבע ליום 16.4.2001 ובאותו יום נקבע מועד חדש - 1.5.2001. ביום 12.3.2001 הגישו שני הצדדים, בהסכמה, בקשה לדחות את מועד הדיון ולמחרת החליט הרשם מירון "לדחות למועד אחר, רצוי לאחד המועדים שהוצעו". כשבועיים לאחר מכן, ביום 25.3.2001, פנתה ב"כ התובע למזכירות וביקשה לקבוע מועד לדיון, המזכירות, בפניה פנימית למנ"ת, ציינה כי יומן הדיונים אינו מאפשר לשבץ את הערעור במועדים המבוקשים וכי יקבע מועד בהחלטת הרשם. מועד כאמור לא נקבע, ביום 18.7.2001 הגישה ב"כ התובע בקשה נוספת לקביעת דיון וביום 31.8.2001 החליט הנשיא "דיון יקבע לפי התור".

ביום 15.10.2001 נשלחו הזמנות להשלמת טיעונים בעל-פה לדיון שנקבע ליום 21.1.2002. באותו דיון החליטה השופטת ברק כי על הצדדים להודיע בתוך 10 ימים האם מקובל עליהם לסיים את הסכסוך בפשרה באופן שהוצע על ידי בית הדין וכי אם לא תהיה הסכמה, יחליט בית הדין האם לזמן שוב את הצדדים, או לפסוק על פי החומר שבתיק. ימים ספורים לאחר מכן הודיעו שני הצדדים על סירוב לסיים את כל המחלוקות בפשרה כאמור. ביום 3.2.2002 החליטה השופטת ברק לזמן את הצדדים לניסיון פישור בפניה ליום 29.4.2002. אלא שביום 18.4.2002 הודיע ב"כ המעבידה כי מרשתו איננה חפצה או רואה טעם בניסיון פישור נוסף ולפיכך החליט השופט רבינוביץ' ביום 24.4.2002 על ביטול ישיבת התזכורת.

ביום 15.12.2002 הגישה ב"כ התובע בקשה להעברת התיק למותב לצורך מתן פסק דין. עוד באותו יום החליט השופט רבינוביץ' כי בימים אלה ייבחן האם תיק זה בשל אכן לכתבית פסק דין או שיש עדיין נקודות לבירור המצריכות השלמת טיעון בעל-פה. בהחלטת השופט רבינוביץ' מיום 19.12.2002 הוא התנצל תחילה על הימשכות הטיפול בערעור ובהמשך ציין כי לאור הזמן הרב שחלף הוא סבור שיש מקום לזמן את הצדדים לשם הבהרה קצרה על מספר שאלות ועל כן הורה למנ"ת לקבוע את הערעור לדיון מוקדם ככל האפשר בפני הרכב. עוד באותו יום נשלחו הזמנה לדיון שנקבע ליום 23.1.2003 וכן הודעה על שינוי המועד ליום 6.2.2003.

ביום 6.2.2003 התקיים דיון בפני הרכב השופטים ונציגי הציבור והשופטת ברק החליטה כי המנ"ת יקבע מועד לתזכורת בפניה בשבוע השני של חודש מרץ 2003 וכי עד אז ינהלו הצדדים ביניהם משא ומתן באשר לאפשרות לסיום הסכסוכים כולם על פי המלצת בית הדין. ביום 2.3.2003 התקיימה ישיבת תזכורת בפני השופטת ברק ובהחלטתה נקבע כי בתוך 7 ימים יודיעו הצדדים האם הגיעו להסכמה. ביום 6.3.2003 וביום 9.3.2003 הודיעו ב"כ הצדדים כי לא הצליחו להגיע להסכמות בתיק וביקשו כי יינתן פסק דין, ביום 10.4.2003 ביקשה ב"כ התובע להעביר את התיק להרכב לשם מתן פסק דין. ביום 18.5.2003 החליט השופט שמואל צור כי לאחר שניסיון הפישור לא צלח, פסק הדין יינתן ויישלח לצדדים.

ביום 4.6.2003 החליט הנשיא אדלר כי נוכח פטירתו של נציג הציבור ניסן הרפז, ימונה מותב חדש ופסק הדין יינתן על ידו. ניתנה לצדדים הרשות להגיב לכך עד ליום 11.6.2003. ב"כ התובע הודיעה ביום 18.6.2003 כי אין לה התנגדות לכך. ביום 24.6.2003 ניתן פסק הדין בערעור.

דיון והכרעה

מהשתלשלות האירועים כפי שפורטה לעיל, עולה כי אכן חל עיכוב בשמיעת הערעור שהגיש התובע וכי התובע נדרש מספר פעמים לפנות לבית הדין כדי להביא לקידום הטיפול בערעורו.

העובדה שחל עיכוב בשמיעת הערעור לא יכולה להיות במחלוקת, כפי שהדבר עולה משני מסמכים:

האחד - הינו תשובתה של רשמת בית הדין לפניית ב"כ התובע, במכתבה מיום 21.7.1999,שם ציינה כדלקמן:

" אכן חלף זמן רב מאז הוגשו אחרוני הסיכומים אלא שהעומס הגדול הקיים בבית הדין הוא זה אשר גורם להמתנה ארוכה.

ידי השופטים מלאות עבודה ונעשים מאמצים גדולים להדביק את הקצב.

יש לקוות שתורו של פסק הדין בתיק הנ"ל יגיע בקרוב".

והשני - הינו החלטת השופט רבינוביץ' מיום 19.12.2002, בה נכתב בזו הלשון:

"1. ראשית עלינו להתנצל על הימשכות הטיפול בערעור זה.

2. שנית, לאור מעבר הזמן שחלף, סובר אני שיש מקום לזמן את הצדדים לשם הבהרה קצרה של מספר שאלות שלאחריה, כך מקווה, לא יהיו עוד עיכובים בסיומו של התיק.

3. המנ"ת יקבע את הערעור לצורך זה מוקדם ככל האפשר בהרכב בו יהיו גם סגנית הנשיא השופטת ברק והשופט רבינוביץ" (ההדגשה במקור, א.א.)

עוד עולה מניתוח האירועים בתיק הערעור, כי העיכוב בטיפול בערעור היה מיום שהסתיים שלב הגשת סיכומי הצדדים (יולי 1998) ועד לקביעת מועד דיון: ביום 7.1.2001 נקבע הדיון ליום 1.5.2001, משמע – שלוש שנים לאחר הגשת הערעור. דיון זה לא התקיים בשל בקשת דחייה שהגישו הצדדים, שלאחריה נקבע הדיון ליום 21.1.2002.

עיכוב נוסף, של שמונה חודשים, גם הוא עיכוב בקביעה ובקיום דיון, חל מיום 24.4.2002 (אז החליט השופט רבינוביץ' על ביטול הדיון שנקבע ליום 29.4.2002 לשם ניסיון פישור, לאחר שהמעבידה הודיעה שהיא איננה חפצה בכך), ועד להחלטתו מיום 19.12.2002, שבאה בעקבות בקשת ב"כ התובע למתן פסק דין, בה נקבע דיון נוסף ליום 6.2.2003 (משמע כחודשיים נוספים) לשם מתן הבהרות.

בסה"כ ניתן לקבוע כי העיכוב המדובר הינו עיכוב בקיום הדיונים בערעור, והוא ארך, במצטבר, כארבע שנים ובאופן טבעי דחה גם את מועד מתן פסק הדין בערעור.

בכל הנוגע לשאר התקופות, אין מדובר בעיכוב או במחדל כלשהו בטיפול בערעור: מיום הגשת הערעור (20.5.1998) ועד להגשת הסיכומים (יולי 1998), חלפו חודשיים בלבד, ומיום שקוים הדיון האחרון בערעור (ניסיון פישור מיום 18.5.2003) ועד למתן פסק הדין (24.6.2003) חלפו כחמישה שבועות, במהלכם גם הודע לצדדים על פטירת נציג העובדים לאחר שמיעת הערעור והם נדרשו להודיע עמדתם ביחס למתן פס"ד ע"י מותב חדש.

יתר על כן, עצם ההחלטות השיפוטית, לאחר קיום הדיון הראשון בערעור, לזמן את הצדדים לישיבות נוספות לשם ניסיונות פישור ומתן הבהרות, אינן בבחינת עיכוב במתן פסק דין, אלא החלטות ופעולות שהינן בשיקול דעת שיפוטי, כפי שהשופטים שישבו לדין ראו לנכון בנסיבות העניין ועל פי סמכותם המלאה.

כאמור, העיכוב שכן חל הינו עיכוב בקביעה ובקיום של הדיונים בערעור. האחריות לקביעתם ולקיומם של דיונים, ובמועד סביר, הינה אחריותו של השופט היושב לדין והיא מהווה חלק בלתי נפרד ממילוי תפקידו השיפוטי. על כן ובענייננו - ככל שאותו עיכוב עולה לכדי עוולה, הרי שמדובר בעוולה שעשו שופטי בית הדין שטיפלו בערעור, במילוי תפקידם השיפוטי. עוולה כזו, חוסה תחת החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] אשר קובע כדלקמן:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר — לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי."

השאלה העולה לדיון הינה, האם חסינות זו חלה גם על הנתבעת- המדינה, בבחינת אחריות שילוחית או ישירה למעשיו של השופט, והאם ניתן לחייבה בדין מקום בו ייקבע שמדובר בעוולה שעשה שופט במילוי תפקידו השיפוטי.

שאלה זו טרם הוכרעה בבית המשפט העליון. בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, הובעו דעות שונות בכל הנוגע למהותה ולגדר תחולתה של החסינות השיפוטית בתביעות המוגשות נגד המדינה. בתמצית ניתן לסכם ולומר, כי הגישה המצמצמת את גדר החסינות בתביעות נגד המדינה, סוברת כי ניתן יהיה לתבוע אותה, כנושאת באחריות שילוחית מכוח יחסי עובד-מעביד, למעשיו של שופט או גורם שיפוטי, אך זאת רק "במקרים קיצוניים מאד של רשלנות בוטה מאד" "מקרים חמורים מאד" כשמדובר ב"רשלנות רבתי" (בר"ע (מחוזי י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן (18.3.2001) פורסם במאגרים המשפטיים; בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה בבית המשפט העליון בלא לחוות דעה לגבי השאלה המשפטית האמורה, ראה: רע"א 2828/01 אברהם פרידמן נ' מדינת ישראל (28.4.2002) פורסם במאגרים המשפטיים).

גישה אחרת, זו המרחיבה את גדר תחולת החסינות השיפוטית גם בתביעות המוגשות נגד המדינה, סוברת כי יש להתיר תביעה נגד המדינה ולהכיר באחריותה, בין אם מכוח אחריות שילוחית ובין אם מכוח אחריות ישירה, "רק במקרים חריגים של פעולות הנעשות בזדון או בחריגה מודעת מסמכות מצד הגורם השיפוטי" (ת"א 1204/04 אינהסאז ואח' נ' אחים סגל-אופטו-ליין בע"מ (6.1.2011) פורסם המאגרים המשפטיים; דפנה אבניאלי "מי ישפוט את השופטים וכיצד?" הפרקליט מז חוברת א', תשס"ד- 2003).

סבורני כי בענייננו, אף כי כאמור חל עיכוב בקיום הדיון על ידי השופטים בערעור ועקב כך במתן פסק הדין, אין מדובר כלל ב"מקרה קיצוני מאד של רשלנות בוטה מאד" או של "רשלנות רבתי", בטח ובטח שאין מדובר ב"מקרה חריג של פעולות שנעשו בזדון או בחריגה מודעת מסמכות".

ראשית, מבחינת משך העיכוב, הדוגמא שהובאה בפסק הדין האמור בעניין פרידמן למקרה של רשלנות רבתי, הינה מקרה בו שופט נמנע מלתת פסק דין עשר שנים לאחר סיום המשפט ועקב כך גורם לנזק, פרק זמן ארוך באופן משמעותי וניכר מהעיכוב המדובר בענייננו.

שנית, בחינת קיומה של עוולת הרשלנות נעשה ביחס לנסיבות הרלוונטיות לעת ולנסיבות המסוימות של העניין. מעדותה של המצהירה מטעם הנתבעת, שלא נסתרה ושאף עולה מאותן החלטות שיפוטיות של שופטי בית הדין שצוטטו לעיל, עולה כי העומס ששרר בבית הדין הארצי לעבודה באותה עת, ולא התרשלות, הוא שהביא לעיכוב בשמיעת ערעור זה, כמו ערעורים אחרים. כך היא העידה בעמ' 13 שורות 26-28 לפרוטוקול):

" ... בגלל העומס הרב שהיה כמו שגם כתבה הרשמת בהחלטתה, היה עומס ותיקים המתינו לקביעה והיה באמת עומס, היו ממש ארונות מלאים בתיקים כאלה וזה נבע כמובן מהעומס".

יתרה מכך, לאחר שמיעת עדותו של התובע, סבורני כי התובע לא הוכיח שאותו עיכוב בשמיעת הערעור כלל עלה לכדי ביצוע עוולת רשלנות, שכן התובע לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו ומכל מקום לא הוכיח כי קיים קשר סיבתי בין העיכוב בשמיעת הערעור לבין נזק נטען זה. ובמה דברים אמורים?

התובע טוען בכתב התביעה ובתצהירו, כי לאחר ששנת החל"ת חלפה ולא נקבע דיון בערעור, לא נותרה לו ברירה אלא להתפטר מעבודתו כנהג, מחמת הרעת תנאים, ולחפש עבודה חלופית, ממנה פוטר בהמשך, ולכן הנזק שנגרם לו כתוצאה מן העיכוב במתן פסק הדין, הוא אובדן הכנסה, לרבות אובדן התוספת עבור עבודתו כסדרן מיום ביטול מינויו כסדרן ועד מתן פסק הדין וכן אובדן שכר וזכויות פנסיוניות וסוציאליות לעתיד.

ואולם, בעדותו של התובע בבית המשפט ומשנשאל בעניין, התברר כי התובע לא התפטר מעבודתו אצל המעבידה כדי לחפש עבודה חלופית, אלא הוא מצא תחילה, עוד לפני יציאתו לחל"ת, עבודה חלופית, מכניסה יותר, בקופת חולים כללית, ובעקבות זאת, באוגוסט 1999, הוא יצא לחל"ת והתחיל לעבוד בקופת חולים, ובסיום שנת החל"ת הוא החליט להתפטר מעבודתו אצל המעבידה ולהמשיך לעבוד בקופת חולים, שם הוא עבד שנה נוספת.

כך העיד בעמ' 7 שורות 8-9, 13 לפרוטוקול:

"נפלה לי הזדמנות בקופת חולים, הייתי כלכלן במחלקת הרוקחות המחוזית של מחוז צפון בקופת חולים כללית"...

..."קודם כל מצאתי ובעקבות זאת יצאתי לחל"ת"

ובעמ' 8 שורות 29-32 לפרוטוקול:

"ש: אם לא היית מוצא את ההזדמנות הזאת לעבור לקופת חולים כללית ולצאת לשנת חל"ת עם העבודה המסודרת, זה נכון לומר שלא היית מעז לעזוב את העבודה שלך כנהג?

ת: כן, כי גם בגיל הזה כבר קשה למצוא עבודה, כבר אחרי גיל 40 אתה מתחיל להיות מחוק בשוק העבודה"

על פי עדותו של התובע (שלא נתמכה בתלושי שכר), שכרו בעבודתו החדשה בקופת חולים כללית (15,000 ₪ ברוטו) היה גבוה יותר משכרו אצל המעבידה עבור עבודתו כנהג + סדרן גם יחד (10,000₪ ברוטו).

כאמור, לאחר סיום שנת החל"ת, המשיך התובע לעבוד שנה נוספת בקופת חולים, באותו שכר, ורק במחצית השנייה של אותה שנה נוספת, שונו תנאי עבודתו בקופת חולים, בכל הנוגע לשימוש ברכבו, כך מאותו מועד ובחישוב נטו משכורתו הייתה נמוכה משל סדרן (עמ' 7 שורות 25-27, עמ' 8 שורות 5-12 לפרוטוקול).

התובע אישר כי אילו היו אומרים לו בקופת חולים כבר בתום תקופת החל"ת, כי תנאי העסקתו בקופת חולים ישתנו כפי ששונו רק חצי שנה לאחר מכן, סביר להניח שהוא לא היה מתפטר מעבודתו אצל המעבידה בתום החל"ת (עמ' 9 שורות 13-15 לפרוטוקול).

התובע טען בתצהירו, כי משהתעכב פסק הדין בערעור הוא פנה לבית הדין מספר פעמים בבקשה לזרז את מתן פסק הדין "ובכדי שלא אאלץ לעזוב את העבודה ולמצוא מקום חלופי" (סעיף 32 לתצהיר). אולם מעיון במסמכי הערעור עולה, כי התובע פנה לבית הדין בחודש 4.7.1999, משמע- בסמוך לפני יציאתו לחל"ת, בבקשה לבדוק מדוע לא ניתן פסק דין, בקשה שלא צוין בה שיאלץ להתפטר או כל דבר דומה, ובפעם הבאה הוא פנה בדצמבר 2000, משמע - ארבעה חודשים לאחר שהתפטר ובעת שכבר עבד שנה וארבעה חודשים בעבודתו החדשה בקופת חולים.

מהעובדות האמורות לעיל עולה המסקנה, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין העיכוב בפסק הדין לבין הפסקת עבודתו של התובע אצל המעבידה: ההחלטה להתפטר מעבודתו של התובע אצל המעבידה נבעה מכך שהוא מצא עבודה חלופית, מכניסה יותר, בקופת חולים כללית, התובע יצא לחל"ת בעקבות העובדה שמצא עבודה חדשה זו ובתום שנת החל"ת הוא בחר להתפטר ולהמשיך לעבוד בקופת חולים, שם עבד שנה נוספת.

העובדה שפסק הדין בערעור ניתן 5 שנים לאחר הגשתו, איננה קשורה ולא יכולה להיות קשורה בקשר סיבתי להתפטרותו של התובע שנעשתה זמן רב קודם לכן - כשנתיים ושלושה חודשים לאחר הגשת הערעור. מעת שהתובע החליט להתפטר, ממילא הפך הערעור (במסגרתו ביקש התובע להשיב את מינויו כסדרן אצל המעבידה), להליך תיאורטי גרידא, כפי שאכן נפסק בסופו של יום.

עוד יצוין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי התובע גם לא הוכיח בראיות כלשהן את הנזק הנטען על ידו ובכלל זה לא הגיש תלושי שכר ומסמכים המעידים על אובדן זכויות כאלה ואחרות.

בהעדר הוכחה של נזק וקשר סיבתי, לא הוכחה עוולת הרשלנות וממילא לא הוכחה רשלנות רבתי המצדיקה קבלת התביעה נגד הנתבעת.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

יחד עם זאת ובנסיבות המיוחדות של העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ג, 09 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.