מבוא

תביעה זו עילתה הפרת הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים ביום 1.3.2004 ולפיו שכר הנתבע מן התובעת נכס מקרקעין באזור המושבה מגדל.

בתביעה נתבע הן סעד כספי - תשלום חוב דמי שכירות ופיצוי מוסכם בשל הפרת ההסכם, והן סילוק ידו של הנתבע מן הנכס, אולם מטענות הצדדים עלה כי במועד שלאחר הגשת התביעה הנתבע כבר סילק ידו מן הנכס ועל כן, סעד זה התייתר.

כתב התביעה

התובעת טוענת בכתב התביעה, כי היא עוסקת בתחום ניהול נכסי נדל"ן, לרבות מבנה הבנוי על מקרקעין הידועים כחלקות 2 ו- 3 בגוש 15515 (להלן "המושכר"), שמחציתו הינה בבעלות מר יוסף ג'ינו (להלן "ג'ינו"). בשנת 2003, בעקבות בחירתו של ג'ינו כראש המועצה המקומית מגדל, העביר ג'ינו את כל נכסי המקרקעין שלו, לרבות המושכר, לניהול התובעת.

ביום 1.3.2004 נחתם בין התובעת לבין הנתבע הסכם שכירות ולפיו הושכר המושכר לנתבע לתקופה שמיום 1.3.2004 ועד ליום 28.2.2009 (להלן "ההסכם"). על פי ההסכם, היה על הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים בסך של 1,000 $ ארה"ב בנוסף לתשלום כל התשלומים השוטפים על המושכר (ארנונה, מים, חשמל, גז וטלפון). החל מיום 1.11.2005 לא שילם הנתבע את דמי השכירות החודשיים, כך שעד ליום הגשת התביעה (23.9.2007) עומד חוב דמי השכירות על סך של 22,000$ שהינם שווי ערך לסך של 106,464 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

התובעת טוענת כי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של ההסכם כאמור בסעיף 8.4 שבו, הפרה אשר מקנה לה את הזכות לתבוע את פינוי המושכר ופיצויים מוסכמים בסך של 10,000 $ (41,020 ₪ במועד הגשת התביעה) אשר נקבעו על ידי הצדדים בהסכם.

התובעת טוענת כי הנתבע הגדיל לעשות ובנה במושכר ללא היתר בנייה ומבלי לקבל מן התובעת אישור על כך, כתוצאה מכך, הוגש נגד בעל הנכס – ג'ינו – כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת, וביום 27.2.2007 שלח ג'ינו לנתבע מכתב בו דרש להפסיק את השימוש במושכר ולהרוס את הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה בו.

כתב ההגנה

ביום 5.2.2008 ניתן נגד הנתבע פסק דין בהעדר הגנה בתיק זה. ביום 18.6.2009 ביקש הנתבע לבטל את פסק הדין וביום 17.1.2011 הסכימו הצדדים כי פסק הדין יבוטל וכך נעשה. כתב ההגנה הוגש ביום 20.2.2011 ובו מכחיש הנתבע את טענות התובעת וטוען כדלקמן:

השימוש במושכר נמנע כתוצאה מכך שהבנייה בו הייתה בלתי חוקית. המשכיר – ג'ינו – הורשע על כך בבית המשפט ועתה הוא מעז לדרוש דמי שכירות כאשר עקב מחדליו ומצגי השווא שהציג נמנע השימוש במושכר ונגרמו לנתבע נזקים חמורים העולים על סכום התביעה. הנתבע הונה על ידי התובעת, שהייתה שליחה של ג'ינו, אשר השכיר את המושכר לצורך הקמת מסעדה ומזנון והבטיח לנתבע להשיג רישיון בניה ועסק למקום. ג'ינו רימה את הנתבע ולא השיג רישיון בנייה ורישיון עסק. ננקטו נגדו הליכים פליליים בגין הבנייה על החלקה שהשכיר לנתבע והוא הורשע על כך. כתוצאה מכך, נגרמו לנתבע נזקים חמורים. הבנייה שבנה על החלקה נהרסה על ידי ג'ינו והשקעתו ירדה לטמיון. הנתבע קיזז את נזקיו שכאמור עולים על סכום התביעה והוא מתכוון לתבוע מג'ינו את יתרת נזקיו בתביעה נפרדת.

הנתבע טוען כי הרקע לשכירת המושכר היה רצונו שלו ושל משפחתו למצוא מקום שבו יוכלו להקים קפה מסעדה, בעיקר לתיירות חוץ. נוצר קשר עם ג'ינו, שזמן קצר לאחר מכן נבחר לתפקיד ראש המועצה, והוא הציע לנתבע לשכור ממנו את המושכר, הנמצא על הכביש הראשי העובר ליד המושבה מגדל. ג'ינו הסביר לנתבע ולמשפחתו כי המקום מתאים להקמת מזנון ומסעדה לתיירים והצביע על העובדה שניתן להקים במקום מסעדה שתהיה בה חנייה לאוטובוסים החולפים במקום, והצביע גם על הנוף היפה הנשקף משם. לאחר שיקולים שונים, החליטו הנתבע ומשפחתו להקים על החלקה מבנה שבו יהיו מסעדה המסוגלת להכיל 200 איש, מזנון (פיצוציה) ופאב. החלקה היא קרקע חקלאית והמהנדס שהנתבע ומשפחתו התייעצו איתו הפנה את תשומת ליבם לכך שהם עלולים להיתקל בקושי בהשגת רישיון בנייה וכי צריך יהיה לשנות את ייעוד הקרקע. הנתבע דן בעניין עם ג'ינו, שהיה מעוניין להשכיר את המושכר ואמר לנתבע שאין לו מה לדאוג, הוא עומד להיבחר כראש מועצה והוא יקדם בכל הכוח את מתן רישיון הבנייה ובינתיים הנתבע יוכל לעבוד ללא הפרעה במבנה הקיים. ג'ינו טיפל בכל הצדדים האדמיניסטרטיביים שהיו דרושים לשם הקמת הקומפלקס ובכלל זה בהגשת הבקשה לרישיון בניה ולרישיון עסק. ג'ינו דחק בנתבע לחתום על חוזה ולהתחיל בבניה והנתבע סמך על כך והוא ומשפחתו התחילו להקים את הפרוייקט. הקמת הקומפלקס הצריכה השקעות גדולות מאד מצד הנתבע ובני משפחתו ובסך הכל הושקעו על ידם 461,341 ₪.

הנתבע טוען כי הוא לא היה עושה את העסקה ולא היה שוכר את המושכר אילולא הוא ומשפחתו סמכו על ג'ינו שהבהיר כי הוא אחראי לכך שיתקבל היתר בנייה ורישיון עסק למקום. לאחר חתימת ההסכם הנתבע המתין לקבלת הרישיונות והפעיל לחץ על ג'ינו בעניין, כאשר לאחר מריבה קולנית ג'ינו אמר להם להתחיל לבנות וכי הוא ייתן כיסוי לעניין ויקדם את השגת הרישיונות הדרושים. הנתבע ומשפחו השקיעו סכומים גדולים והקימו במקום מסעדה גדולה, פיצוציה, מטבח גדול ופאב והמקום תפקד והלך והתבסס כיעד לתיירים. זמן לא רב לאחר מכן התברר לנתבע כי משטרת ישראל החלה בחקירות נגד ג'ינו ואו אז החל לחץ על הנתבע ומשפחתו מצד ג'ינו לצמצם את הפעילות במקום ולעזוב. בשנת 2005 הוגש כתב אישום וג'ינו הורשע בעבירות על חוקי הבנייה. הנתבע נאלץ לסגור את המסעדה ולהפסיק לתפקד במקום. במקום המשיכה להתקיים הפיצוציה בלבד, על מנת שלא לנטוש את הציוד שהיה במקום, עד שלבסוף גם הפיצוציה נסגרה.

הנתבע טוען כי ג'ינו איננו זכאי לדמי השכירות עבור המושכר הואיל והוא הדיח אותו לשכור את המקום ולהיכנס להוצאות כבדות והנתבע לא הצליח להפעיל את המקום אלא לתקופה קצרה מאד והוא רשאי לקזז את נזקיו נגד חוב השכירות.

כתב התשובה

ביום 1.5.11 הגישה התובעת כתב תשובה לכתב ההגנה. בכתב התשובה נטען כי ביום 17.4.2008, משמע – לאחר הגשת כתב התביעה, נחתם הסכם שכירות חדש בין ג'ינו לבין אחותו של הנתבע – מיכל שלגי (להלן "מיכל") וחברת "קניונית האגם בע"מ", המוחזקת כולה על ידי מיכל, כאשר הנתבע ואביו חתמו כערבים להסכם זה (להלן "ההסכם משנת 2008"). ההסכם משנת 2008 נוגע לאותו מושכר והוא נחתם לאחר שהוגש כתב האישום הנזכר בכתבי הטענות. בעת החתימה על ההסכם משנת 2008, הפקיד אביו של הנתבע שיקים לפקודת ג'ינו ע"ח דמי השכירות. עובדות אלה, יש בהן כדי להוכיח כי טענות הנתבע אינן אלא עורבא פרח.

עוד נטען בכתב התביעה כי ההסכם נשוא כתב התביעה (ההסכם משנת 2004) התייחס למבנה בית אריזה שהיה קיים במקום מסוף שנות הארבעים ועוד לפני כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבנייה. מטרת השכירות כפי שהוצגה לג'ינו על ידי אבי הנתבע היתה להפעלת מינימרקט או פיצוציה, כאשר המושכר היה ריק במשך מס' שנים קודם לכן ואביו של הנתבע ביקש לשכור אותו במצבו הנוכחי המוזנח. כל הליכי המשא ומתן נוהלו עם בנו של ג'ינו – מיקי ג'ינו ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים. במשך כל השנים שקדמו להשכרת המושכר לנתבע, נוהלו עסקים שונים במושכר וביניהם פנצ'ריה, פיצריה, מפעל לתבלינים, וזאת כאשר היה לאותם עסקים רישיון עסק. הנתבע ביצע תוספות בנייה במושכר משיקוליו שלו ומבלי שניתן היתר בנייה, דבר שהביא להגשת כתב אישום נגד התובעת, בעל מניותיה (מיקי ג'ינו) ובעל הנכס – ג'ינו, מחמת אחריות קפידה שלו כבעל הנכס. כתב האישום הוגש גם נגד הנתבע אך ההליכים נגדו הותלו לאחר שלא אותר.

התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע מעולם לא שלח לה מכתב או הודעה על ביטול ההסכם מכל סיבה שהיא ובניגוד לטענתו על מניעת שימוש, הוא עשה שימוש בנכס והפעיל אותו עד למחצית שנת 2008, שאז נהרסו תוספות הבנייה הבלתי חוקיות שבנה הנתבע במושכר.

הסכם לתשלום החוב

במסגרת תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם התובעת, טוען גי'נו כי ביום 25.4.2008, לאחר שניתן נגד הנתבע בתיק זה פסק-דין בהעדר הגנה ונפתח נגדו תיק הוצאה לפועל, חתמו הנתבע והתובעת על "הסכם לתשלום חוב", לו ערב אביו של הנתבע – אילן שלגי (נספח 3 לתצהיר ג'ינו, להלן "הסדר החוב"). בהסכם זה הוסכם בין הצדדים כי הנתבע ישלם לתובעת, על חשבון חובו, סך של 70,000 ₪ בארבעה תשלומים חודשיים עוקבים ויפקיד בידי ג'ינו ארבעה שיקים בהתאם, כאשר בתוך 14 יום מיום החתימה על ההסכם יגיעו הצדדים להבנות ביחס ליתרת חובו של הנתבע מעבר לסכום האמור. ג'ינו מצרף לתצהירו את ארבעת השיקים שנמסרו לו על פי הסדר החוב, בסך של 17,500 כל אחד מהם, כאשר לטענתו שניים מתוך השיקים הללו חוללו מחמת העדר כיסוי מספיק.

הנתבע לא התייחס בתצהיר עדותו הראשית להסכם לתשלום החוב, כמו גם להסכם משנת 2008.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכל חומר הראיות ולאחר ששמעתי את העדויות, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן:

הנתבע הודה בחקירתו הנגדית בטענת התובעת ולפיה הוא לא שילם לתובעת את דמי השכירות בסך של 1,000 דולר לחודש במשך 22 חודשים, משמע – החל מיום 1.11.2005 ועד להגשת התביעה ביום 23.9.2007 (ראה עמ' 12 שורות 19-23 לפרוטוקול). בכך, נסתרה טענת הנתבע בסעיף 18.1 לתצהירו ולפיה "שילמנו לתובעת את מלוא דמי השכירות עד לחודש נובמבר 2008, שאז עקב הגשת האישום נגד מר ג'ינו נעצרה פעילותנו".

נמצא כי הנתבע מודה בכל העובדות המקימות את עילת התביעה, משמע - בקיומו של ההסכם עליו מבוססת התביעה ובכך שלא שילם לתובעת את דמי השכירות שנקבעו בו, אך הוא טוען טענות שלפיהן אין הוא חייב בתשלום דמי השכירות בהם התחייב בהסכם. טיעון זה הוא בבחינת מקרה ברור של "הודאה והדחה", ולכן נטל ההוכחה מוטל כעת על הנתבע (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית עמ' 91-92; ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5) 344).

הנתבע לא עמד בנטל האמור ולא הוכיח טענתו ולפיה ג'ינו, שהתובעת פעלה כשלוחתו, הטעה אותו או יצר כלפיו מצג שווא או הבטיח הבטחות שווא עובר לכריתת ההסכם.

ראשית – בהסכם אין ולו בדל של ראיה התומכת בטענות הנתבע. בסעיף 4 להסכם צוין כי הנתבע מצהיר כי מטרת השכירות הינה "לכל עיסוק חוקי שיודיע עליה מראש", כאשר בסעיף 6 להסכם צוין כדלקמן:

"6.1 השוכר ישיג על חשבונו ואחריותו הוא את כל ההיתרים והרישיונות הנדרשים לשימוש הנ"ל במושכר והוא בלבד יישא באחריות ובתוצאות לאי קיום הוראה כלשהי על פי כל דין ולעניין זה.

6.2 למען הסר ספק מוצהר כי על השוכר לקיים את כל התחייבויותיו על פי הסכם זה, גם אם לא יינתן לו רישיון ו/או היתר לשימוש בחנות למטרה זו".

על פי לשון ההסכם, אפוא, הנתבע הוא שאחראי להוצאת הרישיונות וההיתרים הנדרשים להפעלת העסק במושכר ובנוסף לכך, הוא לא יהיה פטור מחיוביו – שתשלום דמי השכירות הוא אחד מהם – אם לא יינתן רישיון או היתר.

זאת ועוד, הנתבע לא הביא כל ראיה שהיא שיש בה כדי לתמוך בטענתו, העומדת בסתירה ללשון ההסכם. בכלל זה וחשוב מכל, הנתבע נמנע מלזמן עדים רלוונטיים. על פי תצהיר הנתבע, הנתבע לא עמד לבדו מול התובעת או מול ג'ינו, אלא דובר בו ובבני משפחתו כיחידה אחת. התצהיר כולו מנוסח בלשון של "אני ומשפחתי", "הציע לנו", "הסביר לנו", "מסר לנו", "החלטנו", "התייעצנו" וכיוצא באלה. ג'ינו העיד, כי מי שנשא ונתן עמו ממשפחת הנתבע, היה אביו של הנתבע – אילן שלגי, שהינו חברו של ג'ינו (עמ' 9 שורות 23-25 לפרוטוקול). הנתבע לא הכחיש את מעורבותו של אביו בעניין ובעדותו אישר שהכוונה בתצהירו היתה לאביו (עמ' 12 שורות 24-25 לפרוטוקול). הדבר גם עולה, בין היתר, ממעורבותו של האב בהסדר החוב משנת 2008 ומהיותו ערב, ביחד עם הנתבע, להסכם משנת 2008. מדובר, אפוא, בעד רלוונטי ביותר שעדותו הייתה יכולה לשפוך אור על המחלוקת העומדת ביסוד התביעה. המנעות הנתבע מלזמנו להעיד בבית המשפט (כמו גם את שאר בני משפחתו שלא ציין את פרטיהם בתצהירו), מקימה חזקה ולפיה היה בעדותו של האב כדי לתמוך בגרסת התביעה דווקא. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהנתבע הוא הנושא בנטל ההוכחה של טענותיו, כמוסבר לעיל.

זאת ועוד, עולה מעדותו של הנתבע, כי היה ידוע לו כי שאין היתר לבניית תוספת הבנייה במושכר וכי המהנדס שהוא ובני משפחתו התייעצו עמו אף הפנה את תשומת לבם לכך שהם עלולים להיתקל בקושי בהשגת רישיון בנייה במקום (סעיף 4.1 לתצהיר), וזאת, כעולה מסעיף 5.1 לתצהיר, עוד בטרם נחתם ההסכם. חרף זאת, בחרו הנתבע ובני משפחתו לחתום על ההסכם ולהתחיל בבניית התוספת ללא היתר (סעיף 5.1 לתצהיר).

הטענה ולפיה ג'ינו דחק בנתבע ובבני משפחתו לחתום על ההסכם ולהתחיל בבניה ללא היתר, תוך שהבטיח כי ידאג להשגת היתר בנייה ורישיון העסק ("לארגן את הרישיון" כלשון סעיף 10.1 לתצהיר הנתבע), לא נתמכה בכל ראיה שהיא והיא עומדת בסתירה ללשון ההסכם, שם, כאמור, צוין כי האחריות להוצאת הרישיונות מוטלת על הנתבע. הדעת נותנת, כי אילו אכן היה ג'ינו מבטיח לנתבע ולבני משפחתו שנושא קבלת ההיתרים והרישיונות מוטל עליו, הדבר היה מוצא את ביטויו בהסכם, ובטח ובטח שלא היה מוסכם ההיפך.

הנתבע גם לא הציג כל ראיה לכך שמשהופרה הבטחתו של ג'ינו "לארגן את הרישיון", הוא פנה אליו בטענה בדבר הטעיה או הפרה של ההסכם ובדרישה לקיום התחייבותו. מן הראיות שהובאו לבית המשפט עולה, כי הפעם הראשונה שבה הועלו טענות אלה מצד הנתבע, הייתה בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה בתיק זה ביום 18.6.2009, משמע – למעלה מחמש שנים מיום כריתת ההסכם וקבלת החזקה במושכר.

המסמך היחיד עליו מסתמך הנתבע הינו הכרעת הדין שניתנה במשפט הפלילי בכל הנוגע לעבירות על חוקי הבנייה (ת"פ 4287/05, הכרעת דין מיום 22.2.2007 – נ/1, להלן "הכרעת הדין"). בהכרעת הדין נקבע, כי האישום נגד ג'ינו מיוחס לו בגדר אחריות קפידה, בהיותו אחד מבעלי המקרקעין, וכי לא זו בלבד שהוא לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו וכי הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק והתקנות ביחס לעבירה זו, אלא שהוא ידע ידיעה פוזיטיבית על עצם ביצוע העבודות ללא היתר. משכך, הורשע ג'ינו בביצוע העבודות האסורות והשימוש החורג ובהפרת צו הפסקה שיפוטי. קביעות עובדתיות אלה, כפי שנקבעו ביחס לג'ינו במשפט הפלילי, ובלא לגרוע מחומרתן, אין בהן כדי להוות הוכחה לטענת ההגנה שמעלה הנתבע בכל הנוגע לתביעה דנן: העובדה שג'ינו ידע שמתבצעות עבודות בניה בלתי חוקיות במושכר, וזאת, על פי הכרעת הדין, כבר בסמוך לאחר כריתת ההסכם, אין בה כדי להוות ראיה לכך שמבחינה חוזית ובכל הנוגע להסכם שנכרת בין הצדדים, ג'ינו התחייב כלפי הנתבע והבטיח לו שידאג להוצאת או למתן היתר ורישיון עסק למושכר, או שהוא יפעל להוצאת היתר או רישיון כאמור או שהוא יהיה אחראי בדרך כזו או אחרת לכך.

יצוין כי על פי הכרעת הדין, כבר ביום 11.3.2004, משמע – ימים ספורים לאחר כריתת ההסכם, נמצא על ידי פקחי בנייה כי מבוצעות עבודות בניה ללא היתר במקום. עובדה זו, יש בה כדי לסתור את טענת הנתבע בסעיף 10.1 לתצהירו ולפיה לאחר חתימת ההסכם הוא המתין לקבלת רישיון הבנייה ורישיון העסק ו"חלפו חודשים" עד שג'ינו אמר לנתבע להתחיל לבנות.

זאת ועוד, סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים") קובע, כי מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. סעיף 20 לחוק החוזים קובע, כי הביטול ייעשה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול. גם אם היה הנתבע מוכיח כי ג'ינו הטעה אותו וכי הוא התקשר עמו בהסכם עקב הטעיה זו (טענות שכאמור לא הוכחו על ידי הנתבע), הרי שמכל מקום, הנתבע לא ביטל את ההסכם אלא בחר להמשיך ולקיימו ולהחזיק במושכר במשך למעלה מארבע שנים, עד לחודש נובמבר 2008. בסעיף 18.1 לתצהירו טוען הנתבע, כי רק במועד זה "עקב הגשת האישום נגד מר ג'ינו נעצרה פעילותנו. לאחר מכן לא תפקדנו במקום פעלה בו רק הפיצוצייה...".

הנתבע לא הודיע תובעת או לג'ינו על ביטול ההסכם, לא בתוך זמן סביר לאחר שנודעה לו, על פי טענתו, עילת הביטול ולא בכלל. על פי עדות הנתבע (בעמ' 14 שורות 3-7 לפרוטוקול), כשנה לאחר השכרת המושכר הוא ידע שמתנהל הליך פלילי על הבנייה הבלתי חוקית ובכל זאת הוא לא הרס את הבנייה והמשיך לעבוד בעסק "כרגיל". הנתבע המשיך להחזיק במושכר גם לאחר שביום 27.2.2007 פנה אליו ג'ינו (נספח 2 לתצהיר ג'ינו), בדרישה להפסיק את השימוש במושכר ולהרוס את תוספות הבנייה.

יתרה מכך, ביום 17.4.2008, היינו – למעלה משנה לאחר מתן הכרעת הדין, נחתם הסכם השכירות השני, שהצדדים לו הם ג'ינו מצד אחד ואחותו של הנתבע וחברת "קניונית האגם בע"מ" (שעל פי טענת הנתבע בבקשתו לביטול פסק הדין, הוא רואה בהפסדי חברה זו כהפסדיו שלו) מצד שני, כאשר הנתבע חתם כערב להסכם זה. בהסכם משנת 2008 מצהירות השוכרות כי הן מכירות את הנכס וכי ייעודו מתאים לניהול עסקן, מטרת השכירות היא, בין היתר, לצרכי מסעדה, כאשר השוכרות מתחייבות לדאוג לכל הרישיונות וההיתרים שיידרשו להפעלת העסק על פי מטרת ההסכם. לא נאמרה מילה וחצי מילה על התחייבות כלשהי של ג'ינו להוצאת רישיון, על הבטחות שהבטיח, על קיזוז נזקים או כל טענה אחרת בעניין זה.

נמצא, כי לא זו בלבד שהנתבע לא ביטל את ההסכם משנת 2004 והמשיך להחזיק במושכר, אלא שהוא אף התקשר ולכל הפחות ערב להתקשרות נוספת עם גי'נו, בשנת 2008, ביחס לאותו מושכר ועם אותן התחייבויות מצד השוכרים להשגת רישיונות והיתרים. עובדה זו, משמיטה כליל את הקרקע מתחת לטענת ההגנה של הנתבע ומראה שאין מדובר אלא בהגנת בדים.

כאמור, הנתבע כלל לא התייחס להסכם משנת 2008 בתצהיר עדותו הראשית, הוא התעלם מקיומו כליל וכנשאל אודותיו בחקירתו הנגדית (עמ' 15 שורות 12-31, עמ' 16 שורות 1-21 לפרוטוקול), התרשמתי כי הוא מתחמק ממתן תשובות ענייניות. תחילה הכחיש את חתימתו על ההסכם (טענה שאם היתה נכונה, הדעת נותנת שהיה טוען אותה בתצהירו), לאחר מכן כבר לא הכחיש חתימתו אך לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לסתירה שיש בכך לטענות ההגנה שהעלה, שהרי אם גילה שג'ינו הטעה אותו וכי לא "ארגן" היתר ורישיון, הכיצד הוא שוב מתקשר עמו בהסכם ביחס לאותו מושכר למטרת מסעדה ועם אותן התחייבויות בעניין האחריות להוצאת היתר ורישיון? ההסבר שנתן הנתבע לכך - "אמון", ודאי איננו מתיישב עם טענת הנתבע ולפיה כבר לאחר חתימת הסכם משנת 2004 הוא גילה שג'ינו הטעה אותו והוליכו שולל.

מסמך נוסף שלא זכה לכל התייחסות שהיא בתצהירו של הנתבע, הוא הסדר החוב – נספח 3 לתצהירו של ג'ינו. משנשאל על מסמך זה בחקירתו הנגדית, העלה הנתבע לראשונה טענה שזכרה לא באה קודם לכן ושלא נתתי בה אמון, ולפי הוא איננו חתום על מסמך זה. מעבר לכך שמדובר בשינוי חזית ההגנה, הרי שהדעת נותנת כי אם אכן הנתבע לא היה חתום על מסמך זה, ומישהו זייף את חתימתו או התחזה לחתום בשמו ובלא הרשאתו וכיוצא באלה, הרי שהוא היה "צועק" זאת בתצהירו ולא שותק תוך התעלמות מוחלטת ממסמך זה.

בהסדר החוב, עליו חתום כערב גם אביו של הנתבע, מודה הנתבע בכך שלא שילם לתובעת את דמי השכירות כסדרם וכי הוא הציע לתובעת להסדיר את חובו, כשכאמור, בשלב ראשון הוסכם שישלם סך של 70,000 ₪ על חשבון החוב. לא נטענה בהסדר החוב טענה כלשהי של הנתבע כלפי התובעת. הנתבע גם לא סתר בכל ראיה שהיא את טענת התובעת ולפיה על פי הסדר החוב, נמסרו לתובעת ארבעה שיקים בסך כולל של 70,000 ₪, אשר צילומם הוגש לבית המשפט, ששניים מהם חוללו.

לסיכום – התובעת הוכיחה כי הנתבע לא שילם לה את דמי השכירות כנטען בכתב התביעה. הנתבע, מנגד, לא הוכיח את טענת ההגנה שלו ולפיה ג'ינו, שהתובעת היא נציגתו, הטעה אותו בדרך כלשהי או הפר את ההסכם עמו, או שנמנע ממנו השימוש במושכר. הוכח כי הנתבע המשיך להחזיק במושכר במשך למעלה מארבע שנים לאחר שנכרת ההסכם ולנהל בו את עסקו, וכי בהמשך הוא אף חתם כערב על הסכם נוסף לשכירת הנכס על ידי משפחתו ועל הסדר לסילוק חובו לתובעת. בנסיבות אלה, יש לדחות גם את טענת הנתבע בדבר נזקים שגרמו לו התובעת או ג'ינו ובדבר הזכות לקזז נזקים נטענים אלה (שאף לא הוכחו בראיות) מסכום החוב.

הסעד הכספי

התובעת הוכיחה, כאמור, כי הנתבע לא שילם לה את דמי השכירות בסך של 1,000 $ החל מיום 1.11.2005 ועד ליום הגשת התביעה – 23.9.2007, ובסה"כ – 22 חודשים.

על פי סעיפים 8.4 ו- 19 להסכם, המדובר בהפרה יסודית של ההסכם.

התובעת תבעה את סילוק ידו של הנתבע מן המושכר, משמע – היא בחרה בסעד של ביטול ההסכם. זאת, לאחר שכאמור כבר בחודש פברואר 2007 היא דרשה מן הנתבע להפסיק את השימוש במושכר בשל הכרעת הדין.

על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן "חוק התרופות"), זכאית התובעת לפיצויים בעד הנזק שנגרם לה עקב הפרה ותוצאותיה, ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

התובעת תובעת, כפיצוי על הפרת ההסכם, את חוב דמי השכירות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. נזק זה של אובדן דמי השכירות, אכן הוכח על ידי התובעת והיא זכאית לפיצוי בגינו.

הנתבע לא חלק וממילא לא הביא ראיה לכך ששער הדולר על פיו חושב סכום הפיצויים על ידי התובעת, הינו שגוי. בסה"כ הוכיחה התובעת כי היא זכאית לסך של 22,000$ שנכון ליום הגשת התביעה היו שווי ערך לסך של 106,464 ₪, כשעל הנתבע לשלם לה סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

מנגד, אין לקבל את תביעת התובעת לתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. סעיף 15(ב) לחוק התרופות קובע, כי זכותו של נפגע לתבוע במקום הפיצויים המוסכמים הקבועים בהסכם, פיצויים על פי סעיפים 10-14 לחוק. התובעת, כאמור, תבעה כפיצויים בעד הנזק שנגרם לה, משמע – כפיצוי על פי סעיף 10 לחוק התרופות, את חוב דמי השכירות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק לה, בנוסף לפיצוי האמור, את הפיצוי המוסכם.

באשר לשיקים שלטענת התובעת היא קיבלה על פי הסדר החוב – הנתבע, כאמור, הכחיש את עצם קיומו של ההסדר ובעת חקירתו הנגדית הוא טען כי איננו יודע דבר בעניין זה ובעניין השיקים שנמסרו לתובעת. ממילא לא הוכיח הנתבע כי הוא שילם לתובעת, באמצעות שיקים אלה או חלק מהם, חלק מחובו כלפיה. בנוסף, סכום הפיצוי הנתבע הינו עד ליום הגשת התביעה בלבד (23.9.2007), כאשר הנתבע, על פי הודאתו, המשיך להחזיק במושכר עד לנובמבר 2008, וכאשר הסדר החוב הינו מחודש אפריל 2008 ומועדי השיקים הם לחודשים מאי 2008 ואילך. בנסיבות אלה, אין מקום להפחתת סכום כלשהו מסכום הפיצוי האמור לו זכאית התובעת עד ליום הגשת התביעה.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומורה לנתבע לשלם לתובעת סך של 106,464 ₪, בתוספת אגרת בית משפט בסך של 1,844 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (23.9.2007) ועד לתשלום המלא בפועל.

התובעת לא שילמה את אגרת המחצית השנייה ועל כן ובלא שיש בכך כדי לפטור אותה מתשלום זה, לא ייפסק לה החזר עבור סכום זה.

בנוסף לאמור לעיל ובהתחשב בהליכים שנוהלו בתביעה דנן, יישא הנתבע בשכ"ט עו"ד התובעת בסך של 11,700 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ג, 09 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.