בפניי בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: החוק).

רקע כללי:

ביום 13.1.13 הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירות אשר יוחסו לו במסגרת כתב האישום נשוא תיק זה.

במסגרת גזר הדין (שניתן מפי סגן הנשיא המנוח, כבוד השופט מ. נדל ז"ל), ניתן בין היתר, צו המורה על הריסת סככה חקלאית בשטח של 250 מ"ר, אשר כעולה מעובדות כתב האישום, נעשה בה שימוש מסחרי לאחסנת חומרי בניין בסטייה מהיתר בניה שמספרו 5983 ובניגוד לייעוד הקרקע וזאת, בתוך 12 חודשים (להלן: צו ההריסה).

כמו כן, ניתן צו איסור שימוש במקרקעין אף זאת בחלוף 12 חודשים מיום מתן גזר הדין (להלן: צו לאיסור שימוש).

הליכים קודמים:

ביום 31.12.13, דהיינו כשבועיים ימים עובר למועד כניסתו של צו ההריסה לתוקפו, הוגשה מטעם המבקש בקשה להארכת מועד כניסת הצו לתוקפו.

במסגרת החלטתה מיום 19.1.14, ובהיעדר תגובה מטעם המשיבה נעתרה כבוד השופטת ר. זועבי לבקשה והורתה על הארכת המועד לכניסת צו ההריסה לתוקפו לתקופה של שישה חודשים נוספים החל מיום 19.1.14.

מן האמור לעיל עולה, כי מועד כניסת תוקפו של צו ההריסה לתוקפו בהתאם להחלטתה של כבוד השופטת זועבי הינו יום ה- 19.7.14.

ביום 30.4.14 הוגשה מטעם המבקש בקשה נוספת להארכת מועד ביצוע צו ההריסה.

במסגרת החלטתי מיום 2.6.14, ולאחר שמצאתי ממש בטענות המשיבה לפיהן הבקשה הוגשה שלא בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט- 2008 (להלן: התקנות), ניתנה למבקש ארכה בת 7 ימים להגיש בקשה מתוקנת.

הבקשה המתוקנת הוגשה ביום 9.6.14 ואילו התגובה לה הוגשה ביום 7.6.14.

דיון בבקשה במעמד הצדדים התקיים ביום 13.11.14 ובמהלכו הודיעו הצדדים כי הינם מסכימים כי תינתן החלטה בבקשה על יסוד הבקשות והתגובות ובהתאם לתקנות.

טענות הצדדים:

טענות המבקש:

מעיון בבקשה עולה, כי בבסיסה ניצבת טענת המבקש ולפיה הוא החל בהליכי הוצאת היתר בניה כדין.

לתמיכה בטענתו זו, צירף המבקש לבקשתו העתק מהתנגדות אשר הוגשה מטעמו לתוכנית מתא"ר ג/5867 ביחס ליישוב מסעדה אשר ברמת הגולן.

כן הפנה המבקש לפעולות אשר ביצע לצורך הזזת קו מתח גבוה אשר חוצה את שטחו ואשר, כך לטענתו, מהווה גורם מפריע למתן ההיתר.

טענה נוספת אותה העלה המבקש עניינה בקיומו של היתר בניה לסככה חקלאית וכן, כי הוגשה מטעמו בקשה לתיקון ת.ב.ע בהפקדה וזאת, על מנת שהשטח יוגדר ככזה המשמש למלאכה ולמסחר.

לדברי המבקש, הבקשה התקבלה בחיוב וכי הת.ב.ע תתוקן כך שיוכל להגיש בקשה למתן היתר.

טענות המשיבה:

בפתח דבריה טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן, המדובר בבקשה זהה לזו אשר הוגשה על ידי המבקש ביום 30.4.14 ואשר לגביה נקבע כי אין היא עומדת בדרישת התקנות.

לטענת המשיבה, הבקשה הוגשה מבלי שצורפו לה כל הליכי הרישוי בהם נקט המבקש ותצהיר איש המקצוע המטפל בהליכי הכשרת הבניה הינו לקוני וחסר פירוט.

עוד טענה המשיבה, כי דין הבקשה להידחות אף מן הטעם כי הוגשה בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים.

בהקשר זה ציינה המשיבה, כי הבקשה הוגשה בעוד הנאשם מוסיף ועושה שימוש בסככה החקלאית לצורך מסחרי וזאת, בניגוד לצו איסור השימוש אשר ניתן במסגרת גזר הדין וזאת, לצורך הפקת רווח כלכלי.

לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות אף לגופה זכן אין היא מגלה "טעם טוב" המצדיק היעתרות לה.

מעיון בבקשה עולה, כי אין המדובר במצב דברים בו ההיתר מצוי ב"הישג יד". תכנית המתאר המוצעת לישוב מסעדה (תכנית מספר ג/18762), נמצאת בשלב שלאחר שמיעת ההתנגדויות וטרם התקבלה כל החלטה לעניין זה.

המשיבה ציינה עוד, כי המגמה התכנונית העולה מן התוכנית הינה שינוי ייעוד הקרקע עליה מוצבת הסככה הינו מ"חקלאות" ל"מגורים" וזאת, בניגוד לשימוש אותו עושה המבקש בסככה כיום.

עוד ציינה המשיבה, כי אף אם תאושר התוכנית הרי שעל המבקש יהיה לפעול לצורך קבלת היתר ולא ניתן בשלב זה להעריך אשר פרק הזמן אשר יידרש לקבלתו. בהקשר זה ציינה המשיבה, כי אף המבקש לא הצביע בבקשתו על פרק הזמן אשר יידרש לו לקבלת היתר כדין.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת מן הטעמים עליהם אעמוד להלן.

טענתה הראשונה של המשיבה הינה, כמפורט לעיל, כי דין הבקשה להידחות מן הטעם שלא הוגשה בהתאם לתנאים הקבועים בתקנות.

במסגרת עפ"א (מח'-נצ') 112/10 מדינת ישראל, הוועדה המחוזית לתו"ב מחוז צפון נ' גבריאל נחמיאס [טרם פורסם], עמדה כבוד השופט א' הלמן על תכליתן של התקנות המסדירות את סדרי הדין בהגשת בקשה לפי סעיף 207 לחוק:

"...תכליתן של התקנות להסדיר את הפן הפרוצדורלי של הדיון בבקשות לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, באופן שימנע הגשתן של בקשות "בהולות" ויאפשר לבית המשפט לקבל מבעוד מועד תמונה מלאה ומקיפה של המצב התכנוני, בטרם ידון בבקשה..."

עוד ציינה כבוד השופטת הלמן, כי בהתקינו את תקנה 6 לתקנות גילה המחוקק דעתו כי על בית המשפט להקפיד ולקיים את הוראת התקנות וכי אין להתיר סטייה מהן ללא נימוק מיוחד ומשכנע.

את טענותיה לעניין זה מיקדה המשיבה באופן עריכת התצהיר אשר צורף לבקשה וכן, בהיעדר פירוט מלא של כלל הליכי התכנון אשר ננקטו על ידי המבקש.

כן יצוין, כי במסגרת תגובתה מיום 28.5.14 טענה המשיבה כי המבקש אף נמנע מלצרף את תגובתה לבקשה בניגוד לאמור בתקנות. בהקשר זה מצאתי להעיר, כי הגם שבמסגרת תגובתה מיום 17.6.14 לא חזרה המשיבה על טענתה לעניין זה, הרי שאף לבקשה המתוקנת לא צורפה עמדת המשיבה כאמור.

כמו כן, לא צירף את כלל המסמכים אשר עניינם בהליכי הרישוי בהם נקט, ולא הכחיש את טענת המשיבה בדבר קיומם של הליכים אלה.

עוד מצאתי לציין בהקשר זה, כי אכן, מעיון בתצהיר אשר הוגש מטעמו של אינג' חית'ם ח'אטר עולה, כי המדובר אכן בתצהיר לקוני אך יחד עם זאת, מעיון בנספחי הבקשה עולה כי צורף לה מכתבו של אינג' ח'אטר מיום 16.2.14 במסגרתו צוין כי המבקש הגיש בקשה לתיקון הת.ב.ע. וכי הבקשה התקבלה בחיוב.

ואולם, לבקשה לא צורפה החלטה מטעם מוסדות התכנון אשר יש בה לתמוך בטענה זו וכעולה מעמדת המשיבה, טרם התקבלה כל החלטה בהתנגדות אשר הוגשה על ידי המבקש.

במצב דברים זה, כך סבורני, יש ממש בטענת המשיבה לפיה אף הבקשה המתוקנת אשר הוגשה על ידי המבקש הוגשה בניגוד לתקנות.

בהיעדר הצגתו של נימוק מיוחד ומשכנע מצדו של המבקש אזי, די באמור לעיל כדי להביא לדחיית בקשתו.

בכדי שלא ימצא הנייר חסר, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה ואנמק.

במסגרת עפ"א (מרכז) 9264-10-08 ועדה מקומית לתכנון ובניה/ מחוז מרכז נ' מאיר עזורי ואח' [פורסם במאגרים המשפטיים], עמד בית המשפט על השיקולים אותם על בית המשפט לשקול בבואו לדון בבקשה להארכת המועד לביצוע צו הריסה שיפוטי:

"...יישומם של דברים אלה על ענייננו מעלה, כי בבוא בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם להאריך את המועד לביצועו של צו הריסה, אם לאו, בהתאם לסמכות הנתונה לו בסעיף 207 לחוק התכנון, שומה עליו לבחון בעיקר שני שיקולים מרכזיים. האחד -הסיכוי הריאלי כי תוך זמן סביר יינתן היתר בנייה; האחר - איזון בין טובת הפרט לבין טובת הכלל..."

(שם, בפסקה 17).

לעניין השיקול הראשון יצוין, כי כבר נקבע בשורה של פסקי דין כי על המבקש להאריך את תוקפו של הצו השיפוטי להראות כי ההיתר נמצא בהישג ידו.

(ראה לעניין זה: רע"פ 11196/04 מרדכי עזיזיאן נ' רון חולדאי, יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב [פורסם במאגרים המשפטיים] וכן, ע"פ 654/10 אורה מושב עובדים להתיישבות נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים המשפטיים]).

כבר בתחילה יצוין, כי מצאתי טעם בטענת המשיבה לפיה העובדה שהמבקש עצמו נמנע מלציין מהו פרק הזמן המבוקש להארכת מועד ביצועו של צו ההריסה, יש בה כדי ללמד כי אין ההיתר מצוי בהישג ידו.

כפי שצוין לעיל, לא צורף לבקשה כל מסמך מטעם הרשות המתכננת המאשר את קבלת התנגדותו של המבקש. משאלו הם פני הדברים, הרי שטענת המשיבה ולפיה טרם התקבלה כל החלטה בהתנגדותו של המבקש כלל לא נסתרה.

לזאת אוסיף, כי למעשה הדברים נאמרו באופן ברור במכתבו מיום 16.2.14 של אינג' ח'אטם, אשר כעולה מן התצהיר אשר צורף לבקשה הוא זה אשר מטפל בהליכי התכנון התלויים ועומדים, בו מצוין כי תכנית המתאר טרם אושרה ולא צוין מועד כלשהו עתידי לאישורה.

הנה כי כן, בשלב זה בו הוגשה הבקשה כלל לא קיימת בנמצא תכנית מתאר מאושרת וכפועל יוצא מכך, ברי לא ניתן לומר שההיתר מצוי בהישג ידו של המבקש.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט א' א' לוי במסגרת רע"פ 3146/07 חוסין גדיר נ' מדינת ישראל – הועדה המחוזית לתכון ובניה [פורסם במאגרים המשפטיים]:

"...במקרה דנן, אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסיכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל. לפיכך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, ואין מקום להתערב באיזון שערך..."

(שם, בפסקה 4).

זאת ועוד, ממכתבו של המבקש לחברת החשמל מיום 12.8.12 עולה, כי קיומו של קו המתח הגבוה בחלקתו מונע את מתן ההיתר. מתגובת חברת החשמל למכתבו זה של המבקש צוין, כי הקו נבנה כדין.

מלבד חלופת מכתבים זו, לא הוצג מסמך נוסף המלמד על היעתרות חברת החשמל להזזת קו המתח וברי, כי אף בעובדה זו יש כדי להביא לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבוע בשלב זה כי קבלתו של ההיתר מצויה בהישג ידו.

מפי המבקש לא נשמעו טענות כלשהן לעניין הנזקים העלולים להיגרם לו. עם זאת, ברי כי ביצועו של צו הריסה מגלם בתוכו נזק לבעליו של המבנה המיועד להריסה.

באיזון שבין הערך של שמירת החוק וקיום הוראות דיני התכנון והבניה ובין נזקו של המבקש, סבורני כי יש לבכר את ערך ההגנה על שלטון החוק.

זה המקום להעיר, כי לא הובאו בפניי ראיות בדבר נזקים רחבים יותר החורגים מן הנזקים האינהרנטיים הגלומים בביצוע הצו.

עוד יצוין בהקשר זה, כי לא הובאה בפניי כל ראיה ולפיה התבקשה הארכת מועד צו איסור השימוש אשר נכנס לתוקפו ביום 13.1.14 ומשכך, הרי שבלאו הכי אין המבקש יכול לעשות שימוש מסחרי בסככה.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ה, 10 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.