1) בפניי תובענה כספית בסך של 152,201 ₪ מיום 8.10.2007 . הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש ליתן פס"ד על יסוד הוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) , תשמ"ד –1984 (ראה : פרוטוקול הדיון מיום 21.1.2012) .

2) הנתבע הינו תושב התובעת , אשר הינה מועצה מקומית הנמצאת בצפון הארץ , ומחזיק בבעלותו מספר נכסי דלא נייד הנמצאים בשטחה שיפוטה של התובעת – נכס מגורים ששטחו 140 מ"ר , מחסנים שגודלם 100 מ"ר ומטעי פרי שגודלם 10 דונם . לטענת התובעת , בין השנים 2000 – 2007 נשלחו אל הנתבע מדי שנה בשנה התראות בכתב , אולם מאחר והאחרון מאן לשלם את חובותיו באופן שיטתי , אזי היא נאלצה בלית ברירה להגיש כנגדו תובענה כספית לביהמ"ש לאחר שהסכום הצטבר לסך של 152,001 ₪ . מתוך סכום זה עומד החוב בין השנים 2000 – 2007 על סך של 103,142.89 ₪ , ואילו חוב הפיגורים אשר נצבר לפני שנת 2000 עמד על סך של 48,859.89 ₪ . עוד טוענת התובעת , כי הנתבע בחר שלא להשיג במועד על הודעות התשלום אשר נשלחו אליו ממשרדיה , וכי הבקשות לקבלת הקלות בתשלום נעשו באופן רטרואקטיבי רק לאחר הגשת התובענה כנגדו .

3) הנתבע איננו חולק על טענת התובעת לפיה גודל דירת מגוריו הינה 140 מ"ר , ברם לגבי דידו, התובעת התעלמה מטענותיו לפיהן תשלומי הארנונה לא שולמו מחמת נסיבות מהותיות העומדות לו ל"כף זכות" , ובכלל זאת מצוקתו הכלכלית הקשה , גילו המבוגר (יליד שנת 1944) ומצבו הבריאותי הקשה שבעטיו הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100% . הנתבע מוסיף וטוען, כי במהלך השנים לא קיבל מכתבי התראה מהתובעת ו/או פניות מצד עובדי התובעת בכל הנוגע לחובות המיוחסים לו .

4) הנתבע מוסיף ומציין, כי דרישת התובעת לחייבו בתשלום מס נוסף בגין ארנונה עסקית מחמת היותו בעלים של מחסנים ששטחם 100 מ"ר הינה בבחינת עשיית עושר ולא במשפט , מאחר והוא עצמו לא שימש מעולם כבעלים של מחסנים בין אם לצרכים עסקיים ובין אם לצרכים פרטיים/אישיים . עוד טוען הנתבע , כי התובעת התעלמה מזכותו הטבועה לקבל הקלות משמעותיות בחישוב מס הארנונה מכח חיקוקים שונים ומבחני הכנסה שונים הקבועים בדין אליהם התייחס ב"כ במכתב אותו כתב ליו"ר התובעת , וכן כי על ביהמ"ש להתחשב בעובדה שהתובענה הוגשה בשיהוי רב יותר, ובד בבד להחיל את דיני ההתיישנות על כלל החובות הקודמים לחודש אוקטובר 2000 . הנתבע אף הפנה את ביהמ"ש למכתב אותו כתב ב"כ אל יו"ר התובעת , מר מתי אבני , בתאריך 18.8.2009 בו ישנה התייחסות לשורה ארוכה של קריטריונים המזכים את מרשו בהנחות משמעותיות בחיובי מס הארנונה , וכן הפנה את ביהמ"ש אל מכתב תשובתו של מר אבני מיום 4.10.2009 בו צוין כי בקשת התובע לערוך חישוב הנוגעת לכתב תביעה זה תישקל מחדש רק לאחר כינוסה של ועדת ההנחות הפועלת במסגרת התובעת . בנוסף לכך , הפנה ב"כ הנתבע את ביהמ"ש להתכתבויות נוספות המלמדות על כך כי הצדדים ניסו להסדיר את המחלוקת שנתגלעה ביחס לחוב במשך מספר שנים וכן כי בסופו של יום ועדת ההנחות של התובעת לא טרחה להשיב לבקשת הנתבע להקל עימו בתשלומי הארנונה בהתאם לקריטריונים הקבועים בדין אליהם התייחס במכתבו מיום 18.8.2009 . עם זאת , הנתבע מציין בסיכומיו כי הינו מודה בחוב כספי כלפי הנתבע בשיעור של 4240 ₪ .

דיון והכרעה :

5) קיימים שני מסלולי תקיפה הנוגעים לארנונה. המסלול האחד הינו הגשת השגה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ז-1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות). השגה לפי חוק זה מוגשת למנהל הארנונה, אשר על החלטתו ניתן לערור לוועדת ערר ועל החלטת ועדת הערר ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות). המסלול הנוסף, עבור המבקש לטעון כנגד חוב ארנונה בעילות אחרות, הינו פנייה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים וכן בכל הנוגע לחוקיות הארנונה (ראה : עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש מיום 5.9.05 ; רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת-עילית מיום 20.6.2010). מאידך , הדין מאפשר בידי רשויות מקומיות לגבות את מיסי הארנונה בהליך של סדר דין מקוצר כפי שנעשה במקרה דנן .

6) ככלל, בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונאלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה והנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה , לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף . זאת ועוד , דיני ההתיישנות האזרחיים חלים על הרשות הציבורית מכח סעיף 28 לחוק ההתיישנות, אך ההנחה היא כי הדבר נוגע לכשירותה כגורם במשפט האזרחי , שהרי דיני ההתיישנות חלים על הליך אזרחי , וזאת להבדיל מהליך מינהלי . לעומת זאת, בפעילותה של הרשות כגורם שלטוני, בתחום המשפט הציבורי, חלים עליה דיני השיהוי מתחום המשפט הציבורי, המחייבים אותה לפעול במהירות הראויה בהתאם לנסיבות העניין. שיהוי בלתי סביר בנקיטת פעולה על ידה עשוי, במצבים מסוימים, להביא לאי הכרה בזכותה השלטונית לתבוע מהאזרח קיום חובה או קיום חיוב שהוא חב בהם . השיקולים המתמודדים בעניין זה משלבים בחינה של האינטרס הציבורי הכללי אל מול האינטרס הפרטי , על רקע מעבר הזמן , תוך איזון ביניהם. על פי רוב , החוק אינו קובע הסדר סטטוטורי מפורש המגדיר את אורך התקופה שבגדרה מתגבש השיהוי, ושאלת איזון השיקולים לצורך החלת השיהוי נותרת בידיה של הערכאה השיפוטית (ראה : רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת-עילית מיום 20.6.2010) .

7) לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים וכן בהתחשב בכך שוועדת ההנחות של התובעת לא דנה בבקשתו של הנתבע לקבלת ההקלה ולא טרחה להתייחס בכתב למכתבו של ב"כ , וכן נוכח חלוף הזמן ממועד אי התשלום ועד ליום הגשת התביעה וכן בשל ההתיישנות החלה על חוב ריבית הפיגורים אשר נצבר לחובת התובע עד לפני שנת 2000 המהווה את חלקו הארי של החוב הנתבע ומרבית החוב המתייחס לשנת 2000 עצמה , אזי בסופו של יום , הנני מוצא לנכון לקבל את התובענה באופן חלקי ולחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 20,000 ₪ . הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל . כמו כן , יישא הנתבע בהוצאות התובעת (אגרות משפט) וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 2000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק .

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ג, 08 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.