עניינו של תיק זה בתביעה כספית בגין נזקי רכוש שאירעו בעקבות רכישת משאית, אשר התברר כי קבינת הרכב שהותקנה בה גנובה ומנועה מזויף.

טרם שאדרש לגופו של הליך, אציין כי התובעת, הגב' נסרין מסאלחה ז"ל, הלכה לבית עולמה לאחר השמעת הסיכומים בתיק זה. בשל פטירת התובעת תוקן כתב התביעה (בשנית) ביום 1.8.12, וזו מוגשת כעת באמצעות יורשיה, בהתאם לצו ירושה מיום 4.7.12.

כנגד עיזבונה של המנוחה מתנהלים הליכי פש"ר (תיק פש"ר 16082-10-10).

ההליכים בתיק זה הובאו לידיעת המנהלת המיוחדת בתיק הפש"ר (עוה"ד ­­­ציפי פריד למפיטר) אשר בתגובתה מיום 3.1.13 הודיעה, כי אין בכוונתה ליטול חלק בהליך, ואולם, במידה וייפסק סכום כלשהו לטובת עיזבון המנוחה, אזי יש להורות על העברת סכום זה לקופת הכינוס.

ולגופו של עניין -

ביום 17.8.02 רכשה התובעת משאית מסוג VOLVO שנת ייצור 1997 מ.ר. 17-487-15 (להלן: המשאית) מהנתבע 1, מר זהר- אלדין עזאייזה (להלן: זהר). זהר רכש את המשאית קודם לכן, ביום 28.2.02, מהנתבעת 2, חברת מובילי מים (1994) בע"מ (להלן: מובילי מים), אשר בעליה הוא הנתבע 3, מר מונג'ד יוסף (להלן: מונג'ד). הנתבעים 2 ו – 3 יכונו להלן, לשם הנוחות, "הנתבעים", למעט כאשר יהיה צורך להתייחס לכל אחד מהם בנפרד.

ביום 4.2.03 נתפסה המשאית על ידי משטרת ישראל, בחשד כי תא הנהג (הקבינה) המותקן במשאית הינו גנוב, וכי המנוע מזויף.

אציין כבר כאן, כי אין מחלוקת שקבינת המשאית לא הייתה שייכת למשאית המקורית כי אם למשאית של חברת מרזבית הצפון בע"מ, אשר דווחה כגנובה, וכי מנוע המשאית זויף באמצעות טשטוש מספר הזיהוי עליו.

הנתבעים לא חלקו בתצהירם על עובדות אלה, אף שטענו כי ידם לא הייתה במעל בהקשר זה, וכי "הבעיה במשאית נוצרה רק לאחר שהמשאית עברה לחזקת הנתבע מס' 1..." (ראה סע' 13 לתצהיר מונג'ד).

חרף העדר המחלוקת וככל שהדבר דרוש, ראיה לאמור מצויה בחווה"ד של רס"מ שלמה כהן, מזיהוי פלילי יחידת אתג"ר מיום 18.3.03, שהוגש כמוצג בתיק פלילי ת"פ 226/03 מ"י נ' מובילי מים (להלן: התיק הפלילי), המהווה אף הוא ראיה בתיק זה (תב/12).

מחווה"ד עולה כי ההטבעה על גבי המנוע אינה מקורית, וכן כי לא נמצאה התאמה בין מספר הקבינה הרשומה בתווית המתכת ובין המספר הטבוע בגוף הקבינה.

קביעות אלה של המומחה משתקפות מלוח התצלומים אשר סומן כת/5 בתיק הפלילי.

המשאית הוחזקה בידי משטרת ישראל עד ליום 7.6.05. אז הושבה לידי התובעת.

בעקבות תפיסת המשאית התנהלו מספר הליכים משפטיים. לנוכח חשיבותם להכרעה בהליך שלפניי, מצאתי לסקור אותם תחילה בקצרה.

הליכי תפיסת המשאית:

ביום 4.2.03 נתפסה המשאית על ידי חוקרי יחידת אתגר של משטרת ישראל, והועברה למגרש הנמצא בעטרות בירושלים, בשל חשש לזיוף (ראה ס' 1 -2 לתצהיר אחי התובעת מר מטר שאהר).

בסמוך לאחר מכן, ביום 13.2.03, הגישה התובעת לבית משפט השלום בירושלים, בקשה דחופה להורות על ביטול איסור השימוש במשאית והשבתה לידיה. התובעת טענה כי לא הייתה מודעת לביצוע עבירה כלשהי ברכב ולא מיוחסת לה כל אשמה. לדבריה, רכשה את המשאית בתמורה לסך של 236,000 ₪ ובכל יום עיכוב בהשבתה לידיה, נגרם לה נזק המוערך על ידה בכ – 1,400 ₪.

משטרת ישראל התנגדה לבקשה בשל נחיצות המשאית להמשך חקירה וכראיה בתיק הפלילי. כן התנגדה לה חברת הביטוח "כלל", שטענה לזכות קניינית במשאית מכוח שיפוי (לאחר ששילמה לבעליה המקוריים, חברת "מרזבית הצפון בע"מ", את תגמולי הביטוח).

בתמצית יאמר, כי בהחלטתו מיום 13.3.03, נעתר בית משפט השלום לתובעת והורה על השבת המשאית לרשותה בתנאים. ואולם, בערר שהוגש בוטלה החלטה זו, ונקבע כי המשאית תיוותר בידי המשטרה כראיה במסגרת ההליך הפלילי.

בקשת רשות ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט העליון, נדחתה.

בהמשך הוגשה בקשת משטרת ישראל לבית משפט השלום להארכת המועד להחזקה במשאית. בקשה זו נעתרה חרף התנגדות התובעת, ולמשטרה הותר להחזיק במשאית עד ליום 6.9.03.

בסמוך למועד זה, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי כנגד מובילי מים וכנגד מונג'ד.

המשאית נותרה ברשות המשטרה במסגרת ההליך הפלילי עד לשחרורה לבסוף והשבתה לתובעת, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ח'טיב) מיום 7.6.05.

ההליך הפלילי:

ביום 1.9.03 הוגש כתב אישום כנגד מובילי מים ומונג'ד (להלן – "כתב האישום המקורי"), המייחס להם עבירות של סחר בחלק רכב גנוב (עבירה לפי סעיף 413 י"א לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 ולהלן: חוק העונשין) וכן, עבירה של החזקת נכס חשוד (עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין).

על פי עובדות כתב האישום המקורי, ביום 27.2.01 הייתה המשאית מעורבת בתאונה דרכים, במהלכה נגרם לה נזק רב, בין היתר - בקבינה. לאחר בדיקתה באמצעות שמאי מטעם מבטחת המשאית, סוכם עם מונג'ד על תשלום של 265,000 ₪ והעברת המשאית למגרש הסדר מטעם המבטחת.

ביום 23.3.01 הועברה המשאית למגרש הסדר. אולם, בבדיקה שנערכה לה, התברר כי הוצאו ממנה חלקים מסוימים ואחרים הוחלפו. לפיכך, ולאחר מו"מ בין המבטחת למונג'ד, הוסכם כי המשאית תושב לידי הנתבעים והפיצוי הכספי יועמד על סך של 150,000 ₪.

בהמשך - בין התאריכים 27.2.01 ל- 6.5.01, או בסמוך לכך, ביקש מונג'ד, במסגרת תפקידו כמנכ"ל מובילי מים, להרכיב במשאית קבינה שמספרה 5173241, אשר הייתה שייכת למשאית אחרת, שנגנבה בין התאריכים 30.1.01 ל- 31.1.01, ביודעו כי המדובר בחלק גנוב. כמו כן, בין התאריכים 20.6.01 ל-26.6.01, או בסמוך לכך, ביקש להרכיב בה מנוע, אשר הובא על ידו למוסך חסן שהואן, ביודעו כי המדובר במנוע גנוב, שסימני הזיהוי בו טושטשו.

הן הקבינה והן המנוע, כך על פי כתב האישום המקורי, הורכבו במשאית.

באוגוסט 2002 מכרו הנתבעים את המשאית לזהר.

לאחר שמיעת עדויות בתיק הפלילי, הגיעו הנתבעים להסדר טיעון עם המאשימה וכתב האישום שהוגש כנגדם תוקן (להלן - "כתב האישום המתוקן"), כך שיוחסה להם עבירה של "החזקת נכס חשוד" בלבד (עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין).

בפרק העובדות שבכתב האישום המתוקן נטען, כי בין השנים 2001-2002 החזיקו הנתבעים ציוד לרכב בשווי כמה עשרות אלפי שקלים, אשר לגביו קיים חשד סביר שהינו גנוב.

ביום 22.1.06 הודו הנתבעים במיוחס להם בכתב האישום המתוקן, הורשעו, ונגזרו עליהם עונשים כדלקמן: על מובילי מים הושת קנס בסך 2,000 ₪ ואילו על מונג'ד נגזר עונש מאסר מותנה של ארבעה חודשים למשך שנתיים אם יעבור עבירת רכוש כלשהי, וכן הושת עליו קנס בסך 18,000 ₪.

התביעה הראשונה:

ביום 30.3.04, הגישו התובעת וזהר תביעה כנגד הנתבעים בבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 3038/04 להלן: התביעה הראשונה).

במסגרת התביעה הראשונה, עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לפצותה בסך של 651,300 ₪, ואילו זהר עתר לחיוב הנתבעים לפצותו בסך של 70,000 ₪.

לאחר שנשמעו ראיותיהם, ביקשו התובעים לתקן את התביעה כך שתביעת התובעת תוגש כנגד זהר, וזה יגיש הודעה לצד ג' כנגד הנתבעים. בין התובעת לזהר אף הושגה פשרה, לפיה, בין היתר, התובעת תקבל כנגד זהר פסק דין מותנה, כך שכל סכום שייפסק במישור היחסים בין זהר לבין הנתבעים, יועבר לתובעת בניכוי 20,000 ₪.

הנתבעים התנגדו לבקשה. בין היתר טענו, כי מדובר בקנוניה בין התובעת לנתבע, וניצול לרעה של הליכי משפט תוך יצירת מצג מלאכותי של תביעה .

עוד טענו, כי אין המדובר בתיקון התביעה, הנופל בגדר תק' 92 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, אלא עסקינן בתביעה אחרת, חדשה, הכוללת עילות תביעה חדשות המושתתות על מערכות יחסים אחרות. מדובר בתיקון אשר יסרבל את ההליך, יגרום להתמשכות המשפט, יחייב העדתם מחדש של העדים שהעידו לרבות עדים נוספים, עריכת תצהירים חדשים ועוד.

בהחלטה מיום 3.5.07, נדחתה בקשת התובעים לתיקון התביעה. קבלתה, כך קבע ביהמ"ש (כב' סגן הנשיא השופט סרחאן) בשלב בו הוגשה, תפגע בזכותם של המשיבים (הנתבעים 2 ו-3 כאן) כי יהיה להם יומם בביהמ"ש.

בהחלטה מיום 10.5.07, קיבל בית המשפט את בקשת התובעת וזהר, והורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

בהמשך הוגשה תביעה חדשה, זו התביעה שלפניי.

גדר המחלוקת בהליך שלפניי:

התשתית העובדתית, עליה אין חולק, הינה כי מובילי מים הייתה הבעלים הראשון של המשאית וכי זו נמכרה לזהר ביום 28.2.02, תמורת 187,200 ₪ (ראה לעניין זה נ/10).

כמו כן, אין מחלוקת כי זהר מכר את המשאית לתובעת תמורת 236,000 ₪ (ראה לעניין זה נ/11) וזו קיבלה אותה לידיה ביום 17.8.02 (ראה זיכרון הדברים - ת/2 לתצהיר התובעת).

עוד אין חולק, כי המשאית נתפסה והוחזקה על ידי על ידי משטרת ישראל החל מיום 4.2.03, מכיוון שתא הנהג (הקבינה) והמנוע של המשאית התבררו כמזויפים או גנובים.

טענת התובעת בתמצית הינה כי הנתבעים פעלו בהתאם למפורט בכתב האישום המקורי, ועובדות אלה מבקשת היא להוכיח בהליך זה. לטענתה, השינויים שנערכו על ידי הנתבעים במשאית בוצעו מבלי שהתקבל אישור ממעבדה מוסמכת וללא היתר בכתב ממשרד הרישוי.

התובעת עתרה להורות על ביטול המכר בינה לבין הנתבע וכן לפסוק לה פיצויים בגין כלל נזקיה. במקביל עתרה לחייב את הנתבעים בכל נזקיה, והשתיתה תביעתה על עילות נזיקיות שונות.

זהר מסכים כי העובדות הינן כפי שמתארת התובעת ועותר לשיפוי מאת הנתבעים בגין כל חיוב שיאלץ לשאת כלפיה, כאשר בפיו עילות חוזיות ועילות נזיקיות.

הנתבעים מצדם התכחשו לנטען כלפיהם, כאילו כאשר הייתה המשאית ברשותם היא עברה תאונה שחייבה החלפת מנוע וקבינה, ואף הכחישו כי התקינו במשאית חלפים אלה. עוד טענו הנתבעים, כי יש להורות על סילוק התביעה כנגדם בגין היעדר עילה והיעדר יריבות עם התובעת, שכן לא מידם רכשה את המשאית. מונג'ד אף הוסיף וטען, כי אין בינו ובין התובעת או זהר יריבות, מהטעם שהמשאית הייתה בבעלות מובילי מים ולא בבעלותו.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת לעניין קבילות פסק הדין הפלילי, במסגרתו הורשעו הנתבעים, ומשקלו בתיק זה, בעיקר בכל הנוגע לקשר בין כתב האישום המתוקן, בו הודו הנתבעים, ובין המשאית נשוא המחלוקות.

כן נחלקו הצדדים בשאלות הנוגעות לנזקי התובעת הנטענים, הן לגופם והן לשיעורם.

דיון והכרעה

במסגרת ההכרעה, אדרש תחילה לקביעת העובדות העומדות ביסוד המחלוקות הנטענות, ובראש ובראשונה לשאלות בדבר מועד התקנת הקבינה הגנובה והמנוע המזויף במשאית ולזהות האחראי להתקנות אלה. מענה לשאלות אלה יהווה את מסד ההחלטה, ועל בסיסו ניתן יהיה בשלב השני לברר את סוגיית הנזקים.

בכל הנוגע לסוגיות העובדתיות, נשמעו ראיות והוגשו מוצגים רבים (לרבות התיק הפלילי (תב/12)). כן הוגש פסק הדין שניתן במסגרתו.

אדרש תחילה לקבילותו של פסק דין זה ולמידת הרלוונטיות שלו להליך שלפניי.

סוגיית קבילות התיק הפלילי ונפקות פסק הדין שניתן במסגרתו

סוגיית קבילותו ומשקלו של פסק דין אשר ניתן בהליך פלילי במסגרת הליך אזרחי, מוסדרת בפרק ב' סימן ז' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: פקודת הראיות).

סעיף 42א לפקודת הראיות, שכותרתו "קבילות פסק דין", קובע כדלקמן:

           "42א. (א)       הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

מוסיף על כך סע' 42ב', ומתיר לבית המשפט לעניין בתוכן התיק הפלילי בו הורשע נאשם לשם הבהרת הראיות שהוגשו.

וזו לשון הסעיף:

"42ב. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום

בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם

הבהרת האמור בראיה"

כאמור, הנתבעים הורשעו על פי הודאתם בכתב האישום המתוקן במסגרת הכרעת הדין, אשר ניתנה ביום 22.1.06.

אין חולק כי המשאית והחלקים שהורכבו בה (הקבינה והמנוע), הם שעמדו בבסיסו של כתב האישום המקורי, והדברים כתובים שם כך באופן מפורש. אולם, בכתב אישום המתוקן לא נזכרת כלל המסכת העובדתית המפורטת בכתב האישום המקורי, אין אזכור לחלקי המשאית המדוברים ואף התובעת אינה נזכרת שם (ראה בהקשר זה דבריו של כב' השופט חטיב בגזר דינו עמ' 194, שורות 18-22). כאמור, לנתבעים מיוחסת עבירה של החזקת "ציוד" לרכב החשוד כגנוב בלבד.

התובעת טוענת בהקשר זה, כי הרשעת הנתבעים מתייחסת להחזקתם בקבינה הגנובה ובמנוע שסימני הזיהוי עליו טושטשו. הנתבעים מצדם משיבים לה, כי אין המדובר באלה, שכן מנוע וקבינה אינם "ציוד לרכב" כמו שיכולים להיות ברזנט או ג'ק של רכב (ראה עמ' 188 לפרוטוקול).

ביחס למחלוקת זו, אין דעתי כדעת ב"כ הנתבעים. כדעת ב"כ התובעת, סבורני כי מדובר בטענה מתחכמת, המבקשת להתנער מהכתובים ולהתייחס להליך הפלילי כאילו לא היה כלל, ומביאה בכך לזילותו.

ודוק, הנתבעים אינם מבקשים לצקת תוכן עובדתי קונקרטי לאותו "ציוד", אשר נטען כי קיים לגביו חשד כי הינו גנוב, ואין הם מבקשים להסביר מה כלל. עמדתם ביחס להודאתם בתיק הפלילי מותירה את המילה "ציוד" כתבנית מילולית בלבד. בבחינת כלי ריק מתוכן.

מגמה זו של הנתבעים באה לידי ביטוי בתשובותיו של מונג'ד בחקירתו, הן נוכח העובדה שחרף הרשעתו בהליך חזר וטען פעם אחר פעם כי זוכה, והן בהסברו אודות מה אפשר שהוא אותו "ציוד" "ציוד מה זה יכול להיות ציוד, ג'ק מפתח גלגלים, ספר מה ששייך למשאית" (עמ' 151 ש' 3).

עיון בתיק הפלילי, אינו מרמז על פרטי הציוד הנזכרים ע"י מונג'ד, אלא אך ורק על הקבינה והמנוע, כנזכר בכתב האישום המקורי. מדובר בציוד בשווי עשרות אלפי שקלים ואף בכך יש משום עיגון לאופי ה"ציוד" המדובר. המשאית עצמה נזכרת בכתב האישום המתוקן, בעובדותיו הודו הנתבעים, כמוצג ברשימת עדי התביעה כן מופיעים ברשימה זו עדי התביעה - התובעת כאן ועדים נוספים, הקשורים לחקירת הרכבת הקבינה והמנוע במשאית ובפתח עובדות כתב האישום צוין מספר הפ"א אשר עניינו במשאית.

משמעות הדבר הינה, כי ה"ציוד", בהחזקתו הודו הנתבעים, הינו הקבינה והמנוע שהותקנו במשאית.

גם לולא היה מקום להסתמך על פסק הדין המרשיע, הרי שמן הטעמים עליהם אעמוד להלן, מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה, לפיה הנתבעים הם אלה אשר עומדים מאחורי הרכבת חלקים אלה במשאית.

אציין בהקשר זה, כי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 2.11.10 הוגש התיק הפלילי כראיה במסגרת ההליכים בתיק וסומן תב/12 (עמ' 113, שורה 18). הנתבעים לא התנגדו להגשת התיק, ומשכך הוא מהווה ראיה בתיק זה ככל הראיות.

אירוע התאונה והחלפת הקבינה והמנוע:

חרף הכחשת הנתבעים בכתב הגנתם כי המשאית עברה תאונה בעת שהייתה ברשותם, וכי תאונה זו חייבה החלפת קבינה ומנוע (סע' 67 לכתב ההגנה), הרי שמחומר הראיות המצוי בפניי עולה, כי המשאית הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה ביום 27.2.01 (תקופה בה הייתה בבעלותם), במהלכה ניזוקה הקבינה והוחלפה.

עיון בתיק הפלילי מעלה, כי ביום 28.2.01 הפיקה משטרת ישראל "הודעה על איסור שימוש ברכב עקב ת"ד" בהתאם להוראת תקנה 308 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (ת/40 מהתיק הפלילי). בהתאם להודעה זו נמצא כי הרכב, אשר נבחן על ידי בוחן תנועה, עלול לסכן את התנועה, לאחר שנזק נמצא בשלדה/ מרכב בחזית מצד ימין ובגג.

מחוות דעת השמאי, מר שמואל גולדשטיין, מיום 24.4.01 (ת/44 מהתיק הפלילי) ומהתמונות שצורפו לה, עולה כי המשאית ניזוקה באופן משמעותי ביותר (דופן ימין, דלת ימין, שמשה קדמית ועוד).

בסיכום חווה"ד קובע השמאי, כי נוכח הנזק הוחלט שלא לשקם את המשאית אלא להעבירה למאגר לשיקום בהתאם להסכמים.

השמאי מתאר את חילופי הדברים (ראה סיכום חווה"ד), מהם עולה כי סוכם עם המבוטח על פיצוי בסך 285,000 ₪. בעקבות דין ודברים נוכח החלפת צמיגים וחוסרים ברכב, קיבל המבוטח את רכבו בחזרה על מנת למוכרו במצבו הניזוק והומלץ על פיצוי בשיעור של 150,000 ₪.

חוות הדעת, על האמור בה, עולה בקנה אחד עם עדותו לפניי של מר ברוך בדוס, מי שהיה סוכן הביטוח אשר ביטח את המשאית בתקופה בה הייתה בבעלות מובילי מים.

בעדותו אישר בדוס, כי טיפל בנושא התאונה שעברה המשאית באותה תקופה מול חברת הביטוח. לדבריו, איש הקשר שלו במובילי מים היה מונג'ד יוסף (ראה הודעתו במשטרה נ/6 בעמ' השני ש' 1-2).

העד אישר בעדותו, שלפי חוות דעת השמאי שהייתה בידיו, הקבינה במשאית הייתה הרוסה ומחשב המנוע הוחלף (עמ' 90, שורות 1-5).

מהמסמכים שהגיש (תב/9), עולה כי חברת הביטוח הסכימה לפצות את מובילי מים בסך של 285,000 ₪ עבור המשאית (מכתב מיום 30.4.01), אך לבסוף הועמד הפיצוי על סך של 150,000 ₪ בלבד, לאחר שהתברר כי בדרך ממקום התאונה למאגר חברת הביטוח התגלו חוסרים במשאית בשווי של 40,000 ₪.

בפני המבוטחת הוצבה האפשרות להשיב חלקים אלה ולקבל את מלוא הפיצוי או שהמשאית תושב לידיהם והם יקבלו פיצוי חלקי, בסך 150,000 ₪ (ראה מכתבו למובילי מים מיום 31.3.01).

לטענת העד, בסופו של דבר המשאית הוחזרה למובילי מים וחברת הביטוח שילמה לה סך של 150,000 ₪ (עמ' 89, שורות 7-8).

עדות לתאונה מצויה גם בראיות נוספות שהובאו במשפט.

מטעם התובעת העיד מר חסן מחמוד שהואן (להלן: חסן), שהינו בעליו של מוסך "דיזל חסן שהואן" בכפר איכסאל (להלן: המוסך).

בתצהירו טען חסן, כי הנתבעים היו בין לקוחותיו הגדולים והוא טיפל בכל המשאיות שלהם.

חסן אישר, כי בעת שהמשאית הייתה בבעלותם של הנתבעים, היא עברה תאונת דרכים רצינית שהודעה עליה קיבל ממונג'ד. מונג'ד פנה לעד בבקשה להצעת מחיר לצורך תיקון המשאית, עבור חברת הביטוח.

לדבריו, עובד מטעמו בשם יוסף (אחיו של חסן) נשלח לחניון הפרטי של הנתבעים לבדוק את הרכב. מן הממצאים אשר תיאר יוסף בפניו הוא הבין כי המדובר בתאונה קשה. לתמיכה בטענתו לעניין זה, צירף חסן לתצהירו העתק מהצעת המחיר מס' 397 מיום 9.3.01 (אשר סומנה על ידו כנספח ת/46).

העובדה שלא חסן עצמו כי אם מישהו מטעמו הוא שבדק את הרכב, אין בה כדי לפגום בעדותו. הבקשה ליתן הצעת מחיר נוכח התאונה הופנתה לחסן מאת מונג'ד, והמוסך שבבעלותו הוא שנתן את הצעת המחיר. חסן רשאי להעיד על מסמך שיצא תחת ידי עסקו.

תמיכה נוספת לכך שהמשאית הייתה מעורבת בתאונה קשה, עת הייתה בבעלות מובילי מים, מצויה בעדותו של מר חיים יחיא, שנתבקש לדאוג לרישויה לאחר מכן. לדבריו, המשאית עברה תאונה, ובידיו היה טופס של המשטרה לפיו אף הורדה מהכביש (עמ' 98, שורות 21-22).

במסגרת הודעתו במשטרה (נ/8) טען יחיא, כי הוא זוכר שבתאונה הקבינה של המשאית נהרסה (שם, עמ' 1, שורה 5) ואף ראה את המשאית בחצר של הנתבעים במגרש בדבוריה (נ/9 עמ' 2 ש' 10 – 12). לדבריו, ראה כי הרכב עבר תאונה בקבינה ומונג'ד אמר לו כי הם הולכים לתקנה.

הגם שבדיון לפניי טען יחיא כי אינו זוכר שאמר דברים אלה, אישר את הדברים שאמר בהקשר זה במשטרה והודעותיו הוגשו לתיק ביהמ"ש וסומנו נ/8 ו-נ/9.

בהודעתו מיום 24.3.03 (נ/8) סיפר כי : "מונג'ד יוסף בעל החברה ואיש הקשר שלי בחברת מובילי מים רק איתו אני בקשר . אמר לי שהם סידרו את הרכב הוא אמר לי מונג'ד שהם תקנו את הרכב המשאית, החליפו קבינה במשאית והביאו לי את כל האישורים. אישור מוסך על החלפת קבינה ואישר שהוא נבדק במכון התקנים מכיוון שהרכב הייתה לו הורדה מהכביש ע"י המשטרה. אני הוצאתי לרכב רישיון במשרד הרישוי בבאר שבע- הכוונה לכפל רישיון..." (ראה עמ' 1 ש' 6-11).

ככל שהדבר דרוש, הרי שתמיכה נוספת לכך שארעה תאונה קשה במהלכה ניזוקה הקבינה, מצאתי בעדותו של מר אלכס רובוטניק, הנדסאי רכב העובד במכון התקנים.

בעדותו אישר העד, כי בדק את המשאית בהתאם להזמנה מיום 6.5.01 שנשלחה מטעם מוסך הידרוסטופ (ת/8), בעקבות תאונה קשה בה הייתה מעורבת (עמ' 79, שורות 17-18) ושבגינה הורדה מהכביש.

כן אישר העד, כי בעל המוסך ציין בפניו כי הקבינה הוחלפה בעקבות התאונה (עמ' 80, שורה 13).

יוער, כי בעדותו הבהיר העד כי במסגרת הבדיקה שביצע במשאית נבדקים מספר המנוע והשלדה (עמ' 79, שורה 32) אך לא מספר הקבינה (עמ' 80, שורות 1-2), וכי הבדיקה אינה כוללת אימות למקוריות החלפים (עמ' 79, שורה 14).

די באמור לעיל כדי להוכיח, בוודאי במידה הנדרשת להליך זה, כי המשאית עברה תאונה בעת שהייתה בבעלות מובילי מים, בגינה הורדה מהכביש והוחלפה בה הקבינה.

מהטעמים עליהם אעמוד להלן, מצאתי לקבל את טענות התובעת וזהר, לפיהן מנוע המשאית הוחלף על ידי הנתבעים תקופת זמן קצרה לאחר הכשרת המשאית לנסיעה.

בתצהירו טען חסן, כי לאחר תקופה מסוימת הגיעה אליו המשאית באמצעות גרר. בבדיקה שבוצעה, במהלכה נכח מונג'ד, התברר כי יש צורך בשיפוץ המנוע או בהחלפתו.

לטענת חסן, לאחר שממצאי הבדיקה הובאו לידיעת מונג'ד, הורה לו מונג'ד שלא לבצע כל תיקון במנוע אלא שהוא ידאג להביא מנוע אחר, והעמיס את המנוע המקולקל על טנדר.

למחרת, הגיע מונג'ד למוסך עם מנוע אחר וביקש ממנו להתקין אותו במשאית, כפי שאכן נעשה.

לתמיכה בטענתו לעניין זה, צירף העד לתצהירו העתק מהזמנת התיקון (סומנה כנספח ת/47). העד אישר כי החלפה זו מצוינת אף במסגרת ההיסטוריה הטיפולית של המשאית (עמ' 50, שורות 1-4 ראה נספח ת/48 לתצהיר).

בעדותו, חזר חסן על דברים אלה, וציין כי הוא אינו יודע מה מקור המנוע אותו הרכיב במשאית לבקשתו של מונג'ד. לדבריו, עובר להתקנת המנוע הגיע למקום קצין הבטיחות של מובילי מים, מר גדי גיל, בכדי לראות את המנוע, ואישר שמר גיל ומונג'ד היו אנשי הקשר בינו ובין מובילי מים (עמ' 47, שורות 27-32).

העד הדגיש, כי בכל הנוגע להחלפת המנוע במשאית, היה זה מונג'ד אשר נתן את ההוראה להחליפו (עמ' 48, שורות 6-7).

עיון במסמכים אשר נערכו בזמן אמת, שצורפו לתצהירו וסומנו כנספחים ת/47 ו-ת/48, תומך בגרסה זו ומחזקה.

במסגרת חקירתו הנגדית, עומת חסן עם שתי הצהרות אשר מסר בחקירתו במשטרה -

הראשונה (נ/1), במסגרתה טען כי אינו זוכר שהמנוע במשאית זו הוחלף. השנייה, אמירתו כי אין הוא יודע האם המנוע אותו הביא מונג'ד לצורך הרכבתו במשאית הוא אותו המנוע אשר פורק ממנה.

בכל הנוגע לאמירתו לפיה אין הוא זוכר כי המנוע הוחלף, ואף נתן הסבר אחר לרישום זה בחשבונית, הסביר העד כי טעה בתשובתו, אולם לאחר בדיקה במחשב, ציין זאת בפני השוטר (עמ' 54, שורות 7-8). כן הבהיר את הסיטואציה בה היה נתון, עת נכחו במקום שוטרים רבים (שם, שורות 9-11).

הסבר זה גם ניתן בחקירה עצמה. לדבריו, בעת חקירתו הראשונה לא היה במוסך, ולאחר שנתבקש להביא את כרטיס העבודה של החשבונית, בדק ושאל את העובדים ונזכר במקרה (ראה נ/2 עמ' 2 ש' 3 ואילך וכן עמ' 4 ש' 8 ואילך).

לעניין אמירתו, לפיה לא ידע בחקירתו אם המנוע אשר הביא מונג'ד הוא אותו מנוע אשר היה מותקן במשאית או מנוע אחר, טען העד באופן נחרץ כי אין המדובר באותו מנוע, ואף הוסיף בתגובה לשאלת ב"כ הנתבעים בעניין זה כי "זה לא אותו מנוע חאלס למה לשקר" (עמ' 54, שורה 31 כן ראה בהמשך עמ' 55 שורות 8-9, 12).

אף שיש קושי מסוים בגרסה נוכח שינויה בין החקירה הראשונה לשנייה, הרי שמדובר בעד אובייקטיבי הנעדר כל אינטרס בהליך עצמו. מצאתי כי ניתן לסמוך על עדותו, בהתחשב בהסבריו ובמכלול הראיות הנוספות.

בנוסף לכך, הרי שגרסתו של מונג'ד לעניין זה הייתה מתחמקת, רצופת סתירות וכזו אשר אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם השכל הישר, ואנמק.

כאמור, מונג'ד הכחיש בתצהירו את התאונה. לדבריו, המשאית נרכשה על ידי מובילי מים כיד ראשונה, ומעולם לא עברה תאונה שהצריכה החלפת מנוע או קבינה (סע' 9 לתצהיר). לטענתו, הבעיה במשאית נוצרה לאחר שעברה לרשותו של זהר (סע' 13 לתצהיר).

מנגד, עיון בשתי הודעותיו במשטרה, נ/13 ו- נ/14,  מעלה כי שם אין המדובר בהכחשה גורפת, אלא בהתחמקות ממתן תשובה ברורה לשאלות האם המשאית עברה תאונה באותה תקופה. מונג'ד משיב לשאלות אלה כי אינו זוכר את האירוע, וכי מי שעסק בתיקונים מטעם מובילי מים היה יוסף אוסאמה ז"ל, שנפטר.

אף כאשר הוצגו בפניו תמונות המשאית מהן ניכר כי עברה תאונה, טען מונג'ד, לאחר שזיהה את המשאית, כי אינו זוכר את האירוע (נ/13 עמ' 2 ש' 20 ואילך).

כאשר נטען בפניו כי במשאית הותקן תא נוסעים גנוב (הקבינה), השיב כי אינו זוכר דבר וכי אוסאמה הוא שהתעסק עם המוסכים ועם התיקונים (נ/13 עמ' 3 ש' 5 ואילך).

מונג'ד אף הגדיל וטען בהמשך, כי מכר לזהר משאית תקינה שלא במצב תאונה (נ/13, עמ' 3 שורות 18-19). לשאלה איך הדבר מתיישב עם העובדה שקודם לכן הונחו בפניו תמונות התאונה השיב "אני שמכרתי את המשאית היתה תקינה" (שם, ש' 25).

במסגרת עדותו לפניי, דווקא אישר כי המשאית עברה תאונה (עמ' 132, שורה 20), אך טען כי מדובר היה בתאונה קלה ושלא נפגעו הקבינה והמנוע (עמ' 132, שורות 24-25).

טענה זו אין בידי לקבל.

ראשית, כפי שעולה מתיאור הגרסאות לעיל, הרי שאין המדובר בגרסה אחת סדורה וישירה אלא בגרסה מתפתחת ומשתנה. על גרסה כזו, לא ניתן להסתמך. שנית, בפי מונג'ד לא היה הסבר המניח את הדעת הכיצד גרסתו זו מתיישבת עם יתר הראיות אשר נסקרו לעיל, מהן עולה כי המשאית הורדה מהכביש בעקבות התאונה וכי חברת הביטוח הייתה מוכנה לפצות את מובילי מים בסכום של 285,000 ₪ (עמ' 135, שורה 7).

עצם הורדת המשאית מהכביש מלמדת מניה וביה כי אין המדובר בתאונה קלה כלל ועיקר, כפי שניתן ללמוד אף מגובה הצעתה הכספית של חברת הביטוח ומהמתואר בחווה"ד השמאית.

אעיר, כי לאור מעמדו ותפקידו של מונג'ד במובילי מים, כפי שיפורט להלן, אין זה סביר שלא יזכור תאונה קשה מעין זו ואת המו"מ עם חברת הביטוח, כפי שביקש לטעון במסגרת הודעותיו במשטרה. יש בכך כדי לפגוע במידת האמון אשר ניתן לייחס לגרסתו כמכלול.

בנוסף, מצאתי לקבל את טענת התובעת וזהר לפיה בתקופה שהמשאית הייתה בבעלותם היא לא הייתה מעורבת בתאונות. לעניין זה העידו מטעם הצדדים, בנוסף אליהם עצמם, סוכני הביטוח שביטחו את המשאית בתקופה הרלוונטית.

מטעם התובעת העיד סוכן הביטוח, מר באדר מסאלחה, אשר אישר בעדותו שהמשאית נשוא תיק זה הייתה מבוטחת דרכו בתקופה שבין 20.8.02 ועד ליום 31.8.03 בביטוח מקיף (עמ' 66, שורות 4-6), וכי בתקופה זו לא עברה תאונה (תב/1). 

אמנם, העד אישר בהמשך עדותו כי עובדה זו אינה מידיעתו האישית אלא על סמך מכתב שהועבר אליו מהכשרת הישוב חברה לביטוח (נ/3), אולם לא מצאתי שיש בכך כדי לפגוע בטענת התובעת לעניין זה. שכן, אין זה סביר כי למשאית יגרם נזק (בשיעור המצדיק החלפת קבינה) והתאונה לא תדווח לחברה המבטחת באמצעות הסוכן (כפי שאף נהגה מובילי מים בדווחה על התאונה מ-2/01).

סוכן הביטוח, מר חיר אלאדין פאדל מסאלחה, אשר ביטח את המשאית בתקופה שהייתה בבעלותו של זהר, טען בעדותו כי בתקופה שהמשאית הייתה בבעלות זהר היא בוטחה בשני ביטוחים בתקופה שראשיתה ביום 20.1.02 ועד ליום 2.9.02, וכי בתקופה זו לא היו תביעות ביטוחיות בגינה (עמ' 123, שורות 4-6, 17-18 כן ראה נספח נ/1 לתצהירו).

על יסוד האמור לעיל, אני קובעת כי המשאית עברה תאונה במהלך התקופה בה הייתה בבעלות מובילי מים, כי תאונה זו הצריכה תחילה החלפת קבינה וכי לאחר מכן הוחלף המנוע.

התקנת הקבינה הגנובה והמנוע המזויף במשאית והטעיית הקונה

הקבינה שהתקינו הנתבעים במשאית הייתה קבינה גנובה והמנוע היה מנוע שסימני הזיהוי בו טושטשו. עובדות אלה היו ידועות לנתבעים לכל הפחות היה ידוע להם כי אין המדובר בחלקי משאית כשירים.

מסקנה זו מושתת על מספר אדנים, שעיקרם הכחשתם הגורפת של הנתבעים את עצם התרחשות התאונה ותוצאותיו, והעדר תיעוד כלשהו בידיהם שמלמד על כשירות התיקון.

המשאית נמכרה לזהר לאחר שהוכשרה לנסיעה על ידי הנתבעים. נוכח עובדה זו, הרי שצריך היה להישמר בידי הנתבעים תיעוד מתאים הנוגע לאופן התיקון, המוסך שבו בוצע, עלות החלפים, עלות העבודות שבוצעו וכדומה.

בחקירתו הראשונית טען מונג'ד, כי במידה והמשאית תוקנה, אזי קיים תיעוד לתיקון בספרי החברה שנמצאו ברשויות מע"מ טבריה. בחקירתו השנייה הוצגו בפניו מסמכים אלה שנלקחו ממע"מ (ראה ת/­46 בתיק הפלילי), ולא היה בהם אזכור לאותו תיקון.

לאחר עיון במסמכים, השיב מונג'ד כי אוסמאה התעסק בתיקונים, כי הניירת אינה אצלו כי לא חיפש ואינו יודע מה יש ומה אין (ראה עמ' 9 לנ/14 ש' 16 ואילך).

ברי, כי ככל שתיעוד כזה היה קיים, בוודאי תיעוד על תיקון כשר, שאז היה תיעוד זה מוצג בבית המשפט ובחקירה.

הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובת מי שנמנע מהצגתה כפי שנקבע בע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736 "... מקורה בכלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

אי הבאת ראיה לעניין אופן הכשרת המשאית לנסיעה, אשר נעלה מכל ספק כי הייתה מסייעת להם לו הייתה מוצגת, פועלת לחובת הנתבעים.

יתרה מכך, החלפת קבינה הינה בבחינת "שינוי במבנה הרכב" (ראה הודעת משרד הרישוי שצורפה לתצהיר התובעת(ת/27)). לפיכך, בהתאם לתקנה 380 לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: תקנות התעבורה), היה על הנתבעים להמציא היתר בכתב מאת רשות הרישוי לביצוע השינוי, כמו גם על החלפת המנוע בהתאם לתקנה 381 לתקנות התעבורה.

אין בידי הנתבעים כל תיעוד שהוא ביחס לתיקון. בוודאי שאין בידיהם להראות כי שינוי המבנה שבוצע אושר על ידי רשות הרישוי (ראה ת/27 לתצהיר התובעת).

אם כן, הנתבעים, ביודעם כי התיקון שביצעו אינו כשר, הסתירו את חומרת אירוע התאונה מזהר ובכך הכשילו אותו, והוא בתורו הכשיל את התובעת.

בעדותו אישר זהר, כי מונג'ד ציין בפניו שהמשאית עברה תאונה (עמ' 127, שורות 23-24), אולם הוא לא ידע ולא נאמר לו כי הורכבו בה חלקים מזויפים (שם, שורות 19-20).

מצאתי ליתן אמון בעדות זו. לא הונחה לפניי כל תשתית ראייתית המצביעה על ידיעה מצידו לעניין הרכבת החלקים במשאית. בעובדה שהמשאית עברה טסט בהצלחה עת הייתה בבעלות מובילי מים ואף לאחר מכן בבעלותו, יש כדי לתמוך בטענה כי לא ניתן היה לגלות את דבר הזיוף בבדיקה רגילה. יתרה מכך, לא הוכח כי המחיר ששילם תמורתה למובילי מים נפל במשהו ממחיר המחירון באופן ששיקף את התאונה הקשה שעברה. עדות זהר כי רכש אותה במחירה בהתאם לשווייה בשוק חופשי, לא נסתרה.

אחריותו האישית של מונג'ד

נדבך נוסף שיש ליתן עליו את הדעת, הינו מידת מעורבותו של מונג'ד עצמו (במובחן ממובילי מים) בכל נושא הכשרת המשאית.

לסוגיה זו, אשר יסודותיה בקביעות העובדתיות לעיל, חשיבות לעניין הדיון בסוגיית האחריות לאחר מכן, ולכן אני נדרשת לכך כעת.

כאמור, עיון בהודעותיו של מונג'ד במשטרה, מעלה כי האחרון מנסה להרחיק את עצמו ככל הניתן מאירוע התאונה ותיקון המשאית שבא לאחריה.

לדבריו, אין הוא זוכר את שארע, ומכל מקום, לא הוא שטיפל בנושא תאונות או תיקונים מטעם מובילי מים כי אם (למצער במועדים הרלוונטיים) אותו אוסאמה ז"ל.

טיעון זה מצאתי לדחות. דעתי היא כי החלפת החלקים במשאית נעשתה בהוראתו של מונג'ד או לכל הפחות, בידיעתו ובאישורו.

במסגרת הודעתו מיום 5.2.03 (נ/13), אישר מונג'ד כי בתקופה הרלוונטית לעובדות הניצבות במרכזו של תיק זה הוא שימש כמנכ"ל מובילי מים (שם, עמ' 1, שורה 15).

מונג'ד אף פירט במסגרת הודעתו זו את תפקידיו ותחומי אחריותו כמנכ"ל, כאחראי על הנהגים ומשכורותיהם, תשלומים לספקים ורכישת המשאיות (שם, עמ' 1 שורות 17-20).

חרף דברים אלה, הרי שלכל אורך הודעתו ניכר כי ביקש להמעיט בחלקו בניהול מובילי מים בכלל וביחס לטיפול במשאיות בפרט.

ניסיון זה של מונג'ד להרחיק את עצמו מרצף האירועים אשר הביא להחלפת החלקים במשאית לא הסתיים בהודעתו זו, אלא נפרש אף על פני הודעתו השנייה במשטרה מיום 13.4.03 (נ/14), ואף על פני עדותו בפניי, עת הגדיר את מעמדו במובילי מים כעובד בלבד (עמ' 130, שורה 31 אף כי בהמשך עדותו אישר כי שימש כמנהל במובילי מים עמ' 131, שורה 15).

בעדותו הכחיש מונג'ד כי הוא בעל מניות במובילי מים. לנוכח תשובתו זו, עומת עם האמור בתדפיס רשם החברות (תב/14), ממנו עולה כי הוא רשום כבעל מניות במובילי מים.

הסברו כי לא ידע על רישום זה, שביצע ככל הנראה אביו (עמ' 131, שורות 5-7), לא נשמע סביר בעיני ולא מצאתי לקבלו.

ויודגש, לאור העובדה שעסקינן בחברה משפחתית, הרי שמידת מעורבותו של מונג'ד הינה מטבע הדברים רבה מאוד, על כל המשתמע מכך.

מונג'ד לא טרח והביא ולא ביקש להביא כל ראיה להוכחת טענתו לפיה אוסאמה ז"ל היה אחראי מטעם מובילי מים על תיקון משאיות שנפגעו בתאונות, ואישר כי אין לו שום מסמך פורמאלי המגדיר את תפקידו של אוסאמה ז"ל (עמ' 138, שורה 15).

לא הובא עד אחר מהחברה להעיד על תפקידו של אוסאמה ז"ל ועל תחומי אחריותו.

מדובר בעדות יחידה של בעל דין, על המשמעות הנלוות לכך. כמו כן, אף שיכול היה להביא ראיות לתמוך ולו לכאורה בגרסתו, בחר שלא לעשות כן, ועובדה זו יש לזקוף לחובתו.

זאת ועוד, טענתו זו נסתרה באופן חד משמעי על ידי כל העדים הרלוונטיים האחרים שנשמעו במסגרת ההליך.

- העד חסן טען בעדותו כי אנשי הקשר של המוסך שבבעלותו עם מובילי מים היו מונג'ד וקצין הבטיחות, מר גדי גיל (עמ' 47, שורות 27-32). אוסאמה ז"ל לא היה איש קשר של המוסך ולא היה מגיע עם המשאיות (עמ' 58, שורות 20-21). בהקשר זה ראוי להזכיר כי העד אישר, שבכל הנוגע להחלפת המנוע במשאית היה זה מונג'ד אשר הביאו למקום ואף נתן את ההוראה להחליפו (עמ' 48, שורות 6-7), כמו גם מי שפנה אליו לצורך מתן הצעת מחיר לתיקון המשאית לאחר התאונה שארעה בפברואר 2001.

- העד חיים יחיא טען, במסגרת הודעתו מיום 24.3.03 (נ/8), כי מונג'ד הוא איש הקשר שלו עם מובילי מים. כן טען כי מונג'ד הוא שנתן לו את ייפוי הכוח לצורך רישוי המשאית, לאחר שזו הורדה מן הכביש (ראה נ/8 עמ' 3, שורות 20-24). מדבריו של עד זה גם עולה, כי מונג'ד אף היה מעורב בהכשרת המשאית לאחר הרכבת החלקים בה.

-  בדוס, סוכן הביטוח של מובילי מים, הצביע על אביו של מונג'ד ועל שני בניו, וג'די ומונג'ד, כמי שניהלו את מובילי מים. כן ציין העד, כי במקרה של תאונה גם קצין הבטיחות היה מעורב (עמ' 89, שורות 1-2).

על יסוד מכלול הראיות אני קובעת כי לא רק שהתאונה הייתה בידיעתו של מונג'ד, אלא שהוא היה הרוח החיה מאחורי תיקון המשאית, ובכלל זה, התקנת החלקים אשר נתבררו כגנובים ו/או מזויפים.

אשר לשאלת האחריות לנזקים –

אדרש תחילה לנושא אחריותו האישית של מונג'ד ביחד עם מובילי מים. זאת, נוכח הטענה לפיה משלא היה בעליה של המשאית, אין יריבות בינו לבין יתר הצדדים בהליך.

השאלה השנייה אליה אדרש, הינה שאלת הקשר בין הנתבעים לתובעת, בהתחשב בכך שלא מידיהם רכשה את המשאית אלא מידי זהר. ודוק, התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בחיוב ישיר כלפיה, והשתיתה תביעתה על עילות נזיקיות שונות בהן רשלנות, הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה.

אחריות אישית נושאי משרה בתאגיד- המסגרת הנורמטיבית:

סוגיית הטלת אחריות אישית על אורגנים או נושאי משרה בחברות נידונה לא אחת בפסיקה והתפתחה במהלך השנים.

בכל הנוגע לאחריות אישית של אורגן בחברה למעשה נזיקין שנעשה על ידו, נקבעו במסגרת ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן, פ"ד לה (4) 253 מפי כב' השופט (כתוארו אז) שמגר דברים אלה:

"עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוזיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין. עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על – ידי אותו אדם כאורגן של החברה או כאדם פרטי.

היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על – ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולת, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית..."

במסגרת ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי [פורסם במאגרים המשפטיים] (להלן: עניין נשאשיבי), הדגיש כבוד המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין, כי אחריות אישית מכוח עוולה נזיקית תוטל רק במקרים בהם נתקיימו יסודות העוולה באורגן או בנושא המשרה עצמו, ובנסיבת מיוחדות בלבד :

"...במקרים בהם הוטלה אחריות אישית ישירה מכוח עוולה נזיקית, הודגש כי מדובר בנסיבות מיוחדות. כך, בפרשת יצהרי הודגש כי האחריות האישית תוטל במקום בו "התנהגותו העסקית [של האורגן] חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים ואינה ראויה להגנה" (פרשת יצהרי, פסקה 12; וראו גם פרשת זלץ, פסקה 16), ואף בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) (4) 769, 792 (1997) נאמר כי מנהלי החברה ימצאו אחראים אישית לנזק רק במקום בו בוססה "מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה"..."

(שם, פסקה 4).

במסגרת ע"א 10362/03 ברזני שירותים בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, להלן: עניין ברזני) עמד כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס על מקורות חיוב אורגן, נושא משרה או עובד של חברה מכוח מקורות חיוב שונים (במישור דיני הנזיקין ובמישור דיני החוזים):

"...בפסיקה נקבע, כי העובדה שאדם פועל בגדר תפקידו כאורגן, נשוא משרה או עובד של חברה (להלן, לשם הפשטות, נתייחס לאורגן) אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין. אם מעשיו או מחדליו של האורגן ממלאים את יסודות העוולה יחוב הוא בנזיקין. הודגש, עם זאת, כי האורגן אינו נושא באחריות אישית בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה אלא רק בגין פעולותיו הוא (ע"א 725/78 בריטיש קנדאין בילדרס ב"ע נ' אורן, פ"ד לה (4) 253 (1981); עניין צוק אור, עמ' 694 – 700; ע"א 8133/03 יצחק לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)). עוד נקבע בפסיקה, כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים חלה גם על אורגן המנהל משא ומתן בשם החברה. הפרתה של חובה זו עשויה להביא להטלת חובת פיצוי אישית על האורגן (ראו, ד"נ פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז (4) 673 (1983); ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח (2) 53 (2003)). יחד עם זאת הדגישה הפסיקה, כי הפרת חוזה על ידי החברה, לכשלעצמה, אין בה כדי להטיל חיוב אישי על האורגן הפועל בשם החברה (עניין צוק אור, עמ' 699 – 698; ע"א 4312/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 789 – 790 (1997) (להלן "עניין מתתיהו"); השוו, ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתפית הכללית בא"י בע"מ, נח (2) 36 (2003))..."

(שם, פסקה 16).

ובהמשך:

"...עולה, אם כן, שהפרת חוזה על ידי חברה עלולה לגרור בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נהג בחוסר תום לב. חשוב להדגיש, עם זאת, כי אין בדברים האמורים כדי ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן. באשר לחיוב אישי בגין חוסר תום לב בשלב המשא ומתן קבע בית משפט זה, כי "להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" (ע"א 10385/02 הנ"ל, עמ' 58). מבחן זה יפה, לשיטתי, גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים..."

היינו, אף אם בסייגים כאלה והאחרים, הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי, העובדה כי פלוני הינו אורגן של חברה, אינה מקנה לו חסינות אישית מפני תביעה.

כפי שפורט לעיל, מונג'ד היה הרוח החיה מאחורי התקנת הקבינה והמנוע ברכב. מכאן, קלה דרכי לקבוע כי יש להשית עליו אחריות אישית הן בגין פעולותיו במישור החוזי, כמי שניהל מו"מ בחוסר תום לב מתוך ידיעה כי המשאית הנמכרת אינה כשירה לנסיעה, והן במסגרת פעולותיו במישור הנזיקי - ברשלנות ותוך הפרת חובה חקוקה, כפי שיפורט להלן.

החבות:

רשלנות

בהתחשב במסד העובדתי שהונח לעיל, מצאתי כי הנתבעים פעלו ברשלנות כלפי התובעת והסבו לה נזק.

תחילה אציין, כי הלכה היא שאין כל מניעה לראות במעשה מכוון, אך בשל "היסוד הנפשי" הנלווה לו, משום מעשה רשלני בהתאם לפקודת הנזיקין. משמע, העובדה שהרכיבים הותקנו במכוון במשאית ולאחר מכן הוסתר מידע זה מזהר אינה מונעת מלייחס לנתבעים התרשלות.

וכך נאמרו הדברים בספרו של משה וייסמן "תביעות רשלנות בנזיקין, "אם התנהגות מסוימת נופלת מרמת הזהירות הדרושה כפי שנקבעת על ידי בית המשפט, הרי אין זה חשוב מאיזו סיבה היא נופלת. זוהי מהותה של עוולת הרשלנות שעיקרה בהתנהגות ולא במניעיה. ועוד, נאמר כי אין זה סביר שנחייב בסאנקציה את המפר חובת זהירות ללא כוונה ונפטור את מפר החובה בכוונה. אם מוטלת אחריות במסגרת עוולת הרשלנות על מעשה שבוצע בהתרשלות, הרי מקל וחומר נטיל אחריות אם אותו מעשה לווה בכוונה" (שם עמ' 421 - 422). ראה בהקשר זה גם ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג (5) 69.

אשר לקיומה של חובת זהירות – סבורני, וכפי שהדבר קיבל את ביטויו בפסיקה בין היתר בחובת הגילוי המוטלת על מוכרי רכב, כי קיימת חובת זהירות של מוכרי רכב כלפי רוכשים. קל וחומר, קיימת חובת זהירות כאשר המוכרים (הנתבעים) הם מי שיצרו את הסיכון, בהתקינם במשאית רכיבים אשר לכל הפחות היה קיים בלבם חשד בדבר כשירותם, ובהמשך הסתירו מידע זה ואף הציגו מצג שווא כאילו הרכב תקין וכשר לנסיעה.

ודוק, בנסיבות העניין אין כל משמעות לעובדה כי התובעת לא רכשה את המשאית מידי הנתבעים אלא מידי זהר. כבר נקבע בפסיקה, כי מצג שווא רשלני כלפי צד אף אם הגיע לידיו מאת גורם מתווך, אינו מונע מהטלת חבות בגין המעשה הרשלני. וכך נאמרו הדברים בע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים):

"... במקרה שלפנינו, יסוד ההתרשלות הנטען מבוסס על מצג שווא רשלני. אחריות בגין מצג שווא רשלני, בדומה לאחריות בעוולת התרמית, תוטל רק מקום בו התובע הסתמך על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו הנזק (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש רע"א, פ"ד נה (5) 276, פיסקה 27 מפי השופטת שטרסברג כהן). אמנם, במקרים מסוימים, הסתמכות זו יכולה להילמד גם כאשר המצג הועבר לתובע מגורם ביניים – ולאו דווקא ישירות מיוצר המצג (ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט, פ"ד נא (4)591, פיסקה 11 מפי המשנה לנשיא ש' לוין). עם זאת, ובזה העיקר, לשם הטלת האחריות, המידע שהועבר בין הנתבע לתובע – ובענייננו המידע שנטען שהועבר בין המשיבים למערערות (בין באופן ישיר ובין דרך החברה) – צריך שיעלה כדי "מצג שווא".

הנתבעים הינם מי שיצרו את הסיכון, בהתקינם ברכב את החלקים הלא תקינים ובמכרם את הרכב תוך הסתרת עובדה זו מזהר. משכך, עליהם חובת הזהירות בכל הנוגע לנזקים שעלולים לצמוח ממעשיהם.

הן זהר, ובהמשך התובעת, הסתמכו על המצג הרשלני שהוצג בפניהם ורכשו את המשאית תוך הסתמכותם עליו.

בנסיבות העניין, קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התנהלותם של הנתבעים ובין הנזקים שאירעו.

תפיסתה של המשאית על ידי רשויות החוק, הורדתה מהכביש והצורך בביצוע פעולות לשם העלאתה מחדש לכביש, הינם בתחום הסיכון אותו יצרו הנתבעים במעשיהם.

על הנתבעים היה לצפות, כי הרכבת חלקים אלה במשאית עלולה להביא בסופו של יום לגילוי מעשה זה על ידי רשויות החוק ולתפיסת המשאית, תוך הסבת נזקים לבעליה.

העובדה כי המדובר במשאית, אשר מעצם טבעה משמשת ככלי עבודה, יש בה כדי להרחיב את מעגל הנזקים המצויים במתחם הסיכון אשר יצרו הנתבעים, ולכך עוד אדרש בהמשך.

בנסיבות העניין, יש מקום להשית על מונג'ד אחריות אישית בגין ביצוע של עוולה זו, שכן, יש במעשיו כדי להקים את כל יסודות העוולה כפי שנקבע בהלכת ברזני. הוא שיצר את הסיכון עליו הייתה חובה לצפות כי יסב נזק, והנזק שנגרם הינו תולדה של הסיכון שיצר.

משפעל מונג'ד באופן אישי להרכבת החלקים במשאית, אשר התבררו כגנובים ו/או מזויפים, והסתיר את דבר הרכבתם מזהר, הרי שבכך חרגו מעשיו באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים, ואין הם ראויים להגנה (ראה עניין נשאשיבי).

הפרת חובה חקוקה –

בהתאם להוראת הדין (סע' 63 לפקודת הנזיקין) לצורך הקמת חבות בגין עוולה זו, יש להוכיח התקיימותם של חמישה תנאים מצטברים - חובה מפורשת המוטלת על המזיק מכוח חיקוק, החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק, המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו, ההפרה גרמה לניזוק נזק, הנזק הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לו (1) 113).

במעשיהם של הנתבעים אשר התקינו ברכב חלקים בלתי כשרים, יש משום הפרה תקנה 380 (א) לתקנות התעבורה שכותרתה "שינוי מבנה" הקובעת כדלקמן:

"380 (א) לא ישנה אדם מבנהו של רכב אלא לפי היתר בכתב מאת רשות הרישוי

...

(ד)  בתקנה זו "שינוי מבנה רכב" - לרבות החלפת המנוע במנוע מתוצרת או מדגם אחר, שינוי מבנה הארגז על ידי סגירתו או באופן אחר, שינוי מבנה הסרנים או מספרם והתקנת מכשירים מיוחדים".

וכן של תקנה 381 לתקנות התעבורה שכותרתה "החלפת מנוע" הקובעת כדלקמן:

בעל רכב מנועי וכן מחזיקו יודיעו לרשות הרישוי על החלפת מנוע המורכב ברכב במנוע אחר מאותו סוג".

ביום 1.5.05 פנתה התובעת באמצעות ב"כ למשרד התחבורה לצורך הכשרת המשאית ולאפשר עלייתה לכביש.

בתשובת המחלקה המשפטית של משרד התחבורה מיום 24.8.05 (ת/27 לתצהיר התובעת), צוין לעניין החלפת הקבינה, כי המדובר למעשה בשינוי במבנה הרכב כהגדרתו במסגרת תקנה 380. משכך, הינו מחייב היתר בכתב מאת רשות הרישוי. היתר כזה לא הוצג על ידי הנתבעים.

לעניין המנוע צוין בתשובה, כי לנוכח השחתת מספר הזיהוי של המנוע וחוסר היכולת לחשוף את מקוריותו, הריהו בבחינת רכוש גנוב ומזויף, ויש להחליפו במנוע "כשר" ולרשום את החלפת המנוע במשרד הרישוי.

כן הובהר, כי בהתאם להוראות תקנה 382 לתקנות התעבורה, חל איסור שימוש ברכב כל עוד לא נרשם השינוי ברשות הרישוי, ולא שולמה האגרה בגין אותה החלפה.

הנתבעים, אשר הכחישו את התאונה ואת החלפת הקבינה והמנוע, ממילא לא הציגו כל אישור המעיד כי פעלו לרישום החלפת חלקים אלה כמוטל עליהם בחוק.

סבורני כי ניהול רישום במשרד הרישוי לעניין החלפת מנוע הרכב ו/או איסור על שינוי מבני בו נועדו, בין היתר, להגן על רוכשי רכב מהתקנתם של חלקים לא מקוריים ו/או גנובים. לניהול רישום זה חשיבות הן מבחינה בטיחותית והן לצורך הבטחת האינטרס של הקונה, שחלקי הרכב אותו הוא רוכש במיטב כספו הינם מקוריים, ולא תועלה כנגדו טענה בעתיד לעניין זכות בעלותו על הרכב.

כפי שיפורט בהמשך, הפרת החובה דלעיל הסבה לתובעת נזקים. ברי, כי נזקים אלה, אשר נגרמו כתוצאה מאי מקוריות חלקי הרכב, הינם מסוג הנזקים אותם ביקש בין היתר המחוקק למנוע בהתקינו את תקנות התעבורה.

המישור החוזי

כפי שצוין לעיל, בכל הנוגע לזהר טענה התובעת כי הינה זכאית לעתור לביטול ההסכם והשבת התמורה ששילמה עבור המשאית. זאת, בהתאם להוראות סעיף 14 (ב) לחוק החוזים הקובע כדלקמן:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

בהתחשב בתשתית שהועמדה לעיל, ניתן לקבוע כי התובעת לא ידעה על מצבה של המשאית עובר לרכישתה, ועל כן התקשרותה בחוזה עם זהר נעשתה מתוך טעות.

סעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח- 1968 (להלן: חוק המכר) אשר כותרתו: "אי התאמה" קובע כדלקמן:

"המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר –

(1)   רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם;

(2)   נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם;

(3)   נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם;

(4)   נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה;

(5)   נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים".

כאמור, המשאית כלל לא הייתה כשירה לשימוש עקב הרכבתם של חלקים מהותיים שהתגלו כגנובים ו/או מזויפים (ראה לעניין זה הודעת משרד הרישוי ת/27 לתצהיר התובעת) בנסיבות המקרה דנן נפלו בממכר פגמים כאמור בס"ק 2, 3 ואפשר שאף 5.

במסגרת ע"א 607/83 חיים אהרון נ' יובל קרסנטי, פ"ד מ"ב (1) 397, קובע בית המשפט לעניין היקף אחריותו של מוכר לרכב אשר חלקים בו זויפו או שנעשה בו שינוי מבני בניגוד לחוק:

"...בנתונים שהוכחו תיתכנה שתי אפשרויות: או שהמוכר ידע על אפשרות ההשבתה העתידית והחריש, או שלא ידע עליה. במקרה הראשון יכולה שתיקתו להיחשב, לאור נסיבות הקנייה, להטעיית הקונה במובן שיש למונח זה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המאפשרת לקונה לבטל את החוזה.

במקרה השני - אין לפקוד את התוצאה על הקונה דווקא, שהרי הוא קיבל ממכר השונה בסוגו ובתיאורו מהסוג ומהתיאור של הממכר שביקש לקנות ושעליו באה הסכמת הצדדים (סעיף 11(2) לחוק המכר, תשכ"ח-1968), וודאי שהנסיבות שהוכחו לפנינו מלמדות, שהוא קיבל משאית שאין בה האיכות או התכונות הדרושות לשימושה הרגיל והמסחרי או שהייתה ביסודו של ההסכם (סעיף 11(3) לחוק המכר).

עקב אכילס שבטיעונו של הקונה מתבטא בכך, שאם היה פונה למכון מתאים לבדיקת המשאית, מיד לאחר קנייתה, לא מן הנמנע שהבדיקה הייתה מגלה את הפגם, אך הוא לא עשה כן, כי אם הסתפק בבדיקה חפוזה (הסעת המשאית למרחק קצר על-ידי אביו). תישאל איפוא השאלה, אם אין במחדל זה משום רשלנות מצדו בבדיקת הממכר.

אולם אין לומר, ואין מקום להסיק את המסקנה המפליגה, שהוא (הקונה) ויתר על דרישתו הבסיסית, שהמשאית שקנה מורשית לנוע בכבישים למטרה שמענה נקנתה. מטרה זו נשללה מהקונה בשל פגם, אשר גם המסתכל בעינא פקיחא לא היה מגלה אותו. פגם זה יוכל להיראות בעיניו של קונה סביר בפגם נסתר במובן סעיף 15 לחוק המכר, שמשמעותו: המוכר לא קיים את חיובו על-פי ההסכם. משמעות הדבר לענייננו: הוכחה הפרה יסודית כמשמעותה בסעיפים 6ו-7(א) של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, המצדיקה ביטול החוזה, כנאמר בע"א 838/75 [3], בעמ' 246מול אות השוליים ז:

"ביטול זה אינו בא בגלל פגם סובייקטיבי בהתנהגות המוכר או בגלל מחשבתו המוטעית הסובייקטיבית של הקונה, אלא בשל פגם אובייקטיבי הדבק בממכר"...."

דברים אלה יפים אף לענייננו.

בעדותו, אישר אחיה של התובעת מר שאהר מטר כי עובר לרכישת המשאית היא נלקחה לבדיקה באלון תבור (עמ' 30, שורות 25-27).

כפי שצוין לעיל,  אף במצב דברים בו נמנע הקונה מלבצע בדיקה לכלי הרכב עובר לרכישתו אין בכך כדי להביא למסקנה לפיה ויתר על דרישתו הבסיסית כי הרכב רשאי לנוע בכביש, לא כל שכן במצב דברים בו נערכה בדיקה אולם דבר הזיוף לא אותר.

במצב דברים זה, יש לקבוע כי זהר הפר את הסכם המכר בינו ובין התובעת הפרה יסודית כמשמעותה בסעיפים 6 ו-7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1971 (להלן: חוק החוזים תרופות), המצדיקה את ביטולו של החוזה והשבת התמורה.

בתצהירו אישר זהר כי ידע שהמשאית עברה תאונה, אך טען כי לא ידע שהורכבו בה החלקים המזויפים ו/או הגנובים (סעיף 17 לתצהירו).

כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי אין בכלל לפיו "ייזהר הקונה" כדי לפטור את המוכרים מחובת גילוי של עובדות מהותיות, וכך נקבע לעניין זה במסגרת ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל [פורסם במאגרים המשפטיים]:

"...הטענה כי היה על הקונים להיזהר על פי הכלל "ייזהר הקונה" (caveat emptor) אינה פוטרת את המוכרים מחובת גילוי של עובדות מהותיות, מה גם שלאחר חקיקת חוק החוזים, חובת הגילוי מוטלת על המוכר, שהעובדות מצויות בידיעתו. מקל וחומר, בוודאי שאין בכלל זה כדי להצדיק מסירה אקטיבית של מידע שגוי לרוכשים, כפי שנעשה במקרה דנן. זהירותו של הקונה, ככל שחשובה וראויה היא, אינה פוטרת את המוכר מחובתו שלו, כאמור (ג' שלו, חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 221 ואילך)..."

(שם, פסקה 6 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ארבל).

סבורני, כי חובת גילוי זו חלה מניה וביה במצב דברים בו קיים קושי לגלות את הליקוי, כבמקרה דנן, בו כאמור, דבר הרכבתם של החלקים הגנובים ו/או המזויפים לא התגלה הן במסגרת הבדיקה אותה ביצעה התובעת והן בשני מבחני רישוי שנתיים.

במצב דברים זה, ועל דרך קל וחומר, הטעמים לביטול ההסכם בין זהר לתובעת, יפים אף בכל הנוגע להסכם שבין זהר לנתבעים, ובוודאי שיש לחייב בשיפוי מלא של כל חיוב שיוטל על זהר.

גם בנקודה זו מצאתי כי אין מניעה מהשתת חיוב אישי על מונג'ד. התנהלותו במסגרת המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם למכירת המשאית שנערך בין מובילי מים לזהר הייתה חסרת תום לב. מונג'ד ידע כי ברכב מותקנים רכיבים בלתי כשירים, המאיינים למעשה את האפשרות לעשות שימוש חוקי במשאית בכבישים. בכך שהסתיר מידע זה מזהר, הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו.

מונג'ד היה הרוח החיה מאחורי הרכבתם של חלקים אלה, ובעניין זה רובץ עליו אשם אישי.

חוסר תום ליבו של מונג'ד מקבל משנה תוקף, לאור העובדה שדבר הרכבתם של החלקים הגנובים ו/או המזויפים נעשה בתחכום ובאופן בו לא ניתן היה בנקל לגלותו, ומשום שהדבר נעשה במפגיע בכדי להטעות הן את רשויות החוק והן רוכשים פוטנציאליים.

הנזק:

ואלה טענות התובעת ביחס לנזקים שנגרמו לה:

התובעת טוענת בתצהירה, כי המשאית שימשה להובלות במסגרת חוזה העסקה עם חברת בר מור, בית אריזה למיון תפוחי אדמה בע"מ (להלן: בר מור) והיוותה מקור פרנסה ל-3 משפחות.

בעת תפיסת המשאית היו ברשות התובעת 2 משאיות ששימשו לעבודתה אצל בר מור.

בשל תפיסת המשאית וכדי לעמוד בסיכום עם בר מור, נאלצה התובעת לרכוש משאית חדשה, וזאת עשתה ב – 20.3.03. לטענת התובעת, משאית זו נרכשה בסך של 160,000 ₪ שניטלו כהלוואה בשוק האפור בריבית שנתית של 7%.

בהמשך, הואיל והתובעת התחייבה לספק 4 משאיות, היא רכשה משאית שלישית בחודש יוני 2003 בעלות של 460,000 ₪. 300,000 ₪ ניתנו לה כהלוואה מאת בנק הפועלים.

בשל הסתבכותה עם גורמים בשוק האפור, היא נאלצה ליטול הלוואה נוספת של 60,000 ₪ ובהמשך הלוואה נוספת מבר מור, בסך של 70,000 ₪.

בעקבות דרישת בר מור למשאיות נוספות אותן לא יכולה הייתה לספק, הפסיקה התובעת ביום 31.12.05 את עבודתה שם. כפי שעלה מהעדויות, בהמשך נמכרה המשאית על ידי הבנק בסך של כ – 55,000 ₪ ובשנת 2007 סגרה התובעת את עסקה כליל.

התובעת הסתבכה לטענתה עם גורמים נוספים ונפתחו נגדה תיקי הוצאה לפועל רבים.

בגין כל אלה עותרת התובעת לפסוק לה סכומים אלה:

• הפסד השתכרות של חודשיים ימים (מיום התפיסה ועד רכישת המשאית החלופית), בסך של 43,750 ₪.
• סך של 215,650 ₪ בגין ביטול ההסכם והשבת התמורה, בניכוי המחיר שקיבלה תמורת המשאית.
• סך של 60,000 ₪ עלות שכ"ט ב"כ בגין ההליכים שנאלצה לנהל לצורך שחרור המשאית וניהולה של התביעה הראשונה.
• 200,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לה בשל אובדן פרנסתה ומוניטין שצברה, וכן פרנסת 3 משפחות נוספות (אביה, אחיה ועובד נוסף), התסבוכת הכלכלית אליה נקלעה והסכסוך עם זהר.
• 275,503 ₪ עלות ההלוואות שנאלצה ליטול.

סך של 58,780 ₪ בגין עלות ההלוואה בסך 160,000 ₪ אשר נטלה ביום 20.3.03 מהשוק האפור.

סך של 174,000 ₪ בגין עלות ההלוואה בסך 300,000 ₪ אותה נטלה ביום 9.7.03.

סך של 36,540 ₪ בגין עלות ההלוואה בסך 60,000 ₪ אותה נטלה ביום 27.3.03.

סך של 6,183 ₪ בגין עלות ההלוואה בסך 70,000 ₪ אותה נטלה מחברת בר מור ביום 4.2.04.

• 31,828 ₪ ששילמה לצורך הכשרת המשאית לנסיעה, לאחר שחרורה ביום 7.6.05.
• 4,500 ₪ בגין שכ"ט השמאי אשר נתן שתי חוות דעת - האחת, לעניין שוויה המשאית והשנייה לעניין שווי החלקים שהורכבו בה לצורך הכשרתה לנסיעה.
• 100,000 ₪ המשקפים, כך לטענתה, את הרווח אותו הפיקו הנתבעים שלא במשפט מהרכבת החלקים המזויפים במשאית ואת הפיצוי העונשי שיש לפסוק בגין מעשה זה.
• 18,958 ₪ בגין האגרות אותן שילמה במסגרת התביעה הראשונה.

סה"כ נזקיה מגיעים לסך של כ- 950,000 ₪ אך התובעת העמידה תביעתה על סך של 900,000 ₪.

טענות זהר בנוגע לנזקים:

זהר אישר כי מכר את המשאית לתובעת תמורת 236,000 ₪ וכי הינה זכאית לקבל פיצוי זה מתוך הסכום אשר יפסק לו במסגרת הודעתו לצד ג', בניכוי הסכומים בהם נשא בגין תביעה זו.

זהר הכחיש את טענת התובעת, לפיה הינה זכאית לקבל תשלום בגין אובדן גמור של המשאית, שכן המשאית בידיה ומשרתת אותה, והסכומים אשר נתבעו בגין הכשרת המשאית לתנועה לאחר תפיסתה הינם מופרזים.

כן נטען, כי לא כל ההלוואות הנזכרות בכתב התביעה נלקחו לצורך רכישת משאית חלופית על ידי התובעת.

לטענת זהר, הוא נשא בעלות מחצית מן האגרה אשר שולמה במסגרת התביעה הראשונה בסך של 9,479 ₪ וכן, השתתף בהוצאות הכשרת המשאית בסך של 40,000 ₪.

טענות הנתבעים

התובעת כלל אינה הבעלים של המשאית, אלא היא "אשת קש". המשאית רשומה על שמה, אך לה אין לה כל ידיעה אודות העסקאות אשר בוצעו בקשר אליה. בהתחשב באמור, הרי שלתובעת לא נגרם נזק כלשהו המצדיק פסיקת פיצוי.

הנתבעים הכחישו את הנזקים הנטענים, וטענו כי אלה מופרזים ונעדרי כל אחיזה במציאות.

עוד נטען, כי התובעת לא עשתה די כדי להקטין את נזקיה, שכן היה ביכולתה לשחרר את המשאית זמן רב קודם, אולם היא בחרה בדרך מסורבלת לשחרורה. כן נטען לריחוק הנזק ולאשם תורם.

לא הוכחו קבלת הלוואות בשוק האפור ולא הוכח הקשר בין ההלוואות שנטלה התובעת לבין הנתבעים. כמו כן, ההלוואות ניטלו לצורך רכישת המשאיות מהם נהנתה התובעת והפיקה רווחים.

אין מקום לחייב ברווח שלכאורה עשו הנתבעים ממכירת המשאית, שכן חישוב מעלה כי לא נעשה כל רווח בעניין זה.

אין מקום לחייב בהשבת האגרות בגין תביעה שנמחקה לפי בקשת התובעים בעצמם.

שכ"ט עוה"ד סוכם בסכומים גבוהים, שאין לקשור אותם לנתבעים ואין הם מחויבים בסיכומים אלה.

כמו כן, על בית המשפט להביא בחשבון בעניין זה את ההליכים הארוכים שנוהלו במסגרת התביעה הראשונה והסתיימו במחיקת התביעה.

שכ"ט השמאי לא שולם בפועל ולכן אין זכאות להשבתו.

לגבי עלות הכשרת המשאית – מדובר בסכומים ששולמו שלא לצורך, כאשר התובעת ידעה שהמשאית אינה כשירה לנוע בכבישים לפי הודעת משרד התחבורה שהוגשה על ידי התובעת עצמה.

דיון והכרעה

בפתח הדברים אציין, כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לפיה התובעת הינה "אשת קש" בלבד, כלשונם, ועל כן אין מקום לפסוק לה פיצוי.

בתצהירה טענה התובעת, כי שימשה כמנהלת עסק משפחתי להובלות ונרשמה כעוסק מורשה. בעסק עבדו באותה עת גם שני אחיה, אביה ונהג נוסף.

לטענתה, וכפי שהוכח, את הניהול השוטף הכרוך בתפעול המשאיות ביצעו אחיה, ואביה סייע לה בניהול (ראה עדות שאהר כי עבודתה התמקדה בעבודות המשרדיות ובכל הנוגע לחשבונות - עמ' 30, שורות 12-13 ראה גם עדותה שלה בעמ' 18 ש' 22).

בהתאם, במהלך חקירתה הנגדית לא הפגינה התובעת בקיאות בכל הנוגע למשאית ולאופן השימוש בה במסגרת העסק.

יחד עם זאת, התובעת עצמה נטלה חלק ברכישת המשאית מכספיה שלה, המשאית נרשמה בשמה (ת/3 לתביעה), זיכרון הדברים נעשה בשמה (ת/2) חשבון הבנק של העסק נוהל בשמה והיא גם מי שנטלה את ההלוואות ובכך אף את סיכוני העסק. באלה יש משום עדות להיותה מעורבות באופן מהותי בעסק ולא להיותה ישות פורמאלית בלבד.

מעדותה של התובעת, אשר חלתה במחלה קשה אשר בסופו של דבר אף הביאה לפטירתה, ניתן להבין כי למחלה היתה השפעה על מידת המעורבות שלה בניהול השוטף.

ולגופו של עניין –

אין מחלוקת בין הצדדים שהמשאית נשוא תיק זה נמכרה במהלך שנת 2007 (ראה לעניין זה דבריה של התובעת בעמ' 12, שורה 20). עיון בנספח ת/43 לתצהיר מטר שאהר מעלה, כי המשאית נמכרה בהליך של כינוס נכסים תמורת סך של 55,000 ₪ (ראה גם עדותו עמ' 43, שורה 18).

משקבעתי כי דין ההסכם למכירת המשאית אשר נערך בין התובעת לזהר להתבטל, הרי שזכאית היא להשבת הסכום אשר שילמה בגין המשאית.

סעיף 21 לחוק החוזים, שכותרתו "השבה לאחר ביטול", קובע את כללי ההשבה בחוזים שבוטלו מחמת פגם בכריתתם:

"משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל".

סעיף 9 לחוק החוזים תרופות קובע כדלקמן:

"9 (א)  משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך.

(ב)       בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סעיף קטן (א) על מה שהצדדים קיבלו על פי אותו חלק".

כפי שצוין לעיל, המשאית נשוא תיק זה נמכרה ומשכך, לא ניתן לבצע השבה בעין.

אין חולק, כי התובעת רכשה את המשאית מזהר תמורת סך של 236,000 ₪ וכי תמורתה קיבלה לבסוף 55,000 ₪ בלבד.

לעניין שוויה, לא מצאתי כי יש בחווה"ד של השמאי עומרי ג'מאל כדי לסייע. ברור שהשווי המוערך על ידו הינו שוויה לאחר הכשרתה וככזה, אינו רלוונטי.

בנסיבות העניין יש לפסוק לתובעת את המחיר ששילמה – 236,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הרכישה 17.8.02 ועד למועד התשלום בפועל, בהפחתת התמורה שקיבלה בעדה – 55,000 ₪ במועד המכירה (24.6.07), אף היא בערכה להיום.

לפי שהתובעת מסכימה כי זהר סייע לה בהוצאות בסכום כולל של 40,000 ₪, הרי שסכום זה יש לקזז מהחיוב שנפסק לה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ממועד קבלת הכספים (סך של 20,000 ₪ ניתנו ביום 15.5.03 וסך של 20,000 ₪ ניתנו לאחר שחרור המשאית ולפיכך מועדם ייראה כמועד שחרורה – 7.6.05) עד למועד ביצוע התשלום בפועל.

כאמור לעיל, מצאתי לקבל את ההודעה לצד ג' אשר שלח זהר לנתבעים. משכך, מצאתי לחייבם לשפות את זהר בכל סכום שבו חויב לשלם לתובעת.

כפי שנקבע לעיל, במכרו את המשאית לתובעת פעל זהר בתום לב. בהתחשב באמור, לא מצאתי כי יש מקום להשית עליו פיצוי נוסף.

אשר לפיצוי שייפסק כנגד הנתבעים בלבד –

עלות המשאית –

בגין ביטול ההסכם, על הנתבעים לשפות את זהר בין במישור החוזי, בין במישור הנזיקי בכל סכום שישלם לתובעת.

כחיוב ישיר לתובעת יישאו הנתבעים במלוא ההפרש בין עלות המשאית (236,000 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מיום רכישתה מזהר (17.8.02) עד למועד התשלום בפועל, בניכוי סך של 55,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום קבלת התמורה (24.6.07) ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעים אינם זכאים לקזז את הסכום ששולם על ידי זהר לתובעת.

בסה"כ ברכיב זה חבים הנתבעים ביחד ולחוד עם זהר עד לסכום בו חויב זהר. בנוסף חבים הם ביתרת ההפרש בגין הקיזוז לו אינם זכאים.

אגרת המשפט -

לא מצאתי שהתובעת זכאית להשבת האגרה בסך 18,958 ₪, אותה שילמה במסגרת התביעה הראשונה. כפי שפורט לעיל, התביעה הראשונה נמחקה ביוזמת התובעת, ומשכך, דין טענתה זו להדחות.

שכ"ט ב"כ התובעת בהליכים להשבת תפוס ובתביעה הראשונה –

התובעת העמידה את עלות שכה"ט על סך של 60,000 ₪. בהקשר זה נטען כי השכר טרם שולם על ידה, ומכל מקום, כי פעלה בדרך מסורבלת בהקשר זה.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי אין לפסוק לתובעת פיצוי ברכיב זה. הנתבעים הסבו לתובעת נזקים ובשל מעשיהם נתפסה המשאית. זו כאמור הייתה בבעלות התובעת ושימשה אותה לעבודתה. בנסיבות אלה, ניסיונותיה להביא לשחרורה לידיה הנם לגיטימיים.

התובעת צרפה 3 הסכמי שכ"ט המתייחסים להליכים להשבת תפוס בלבד בבית משפט השלום, בערר לבית המשפט המחוזי ובבר"ע לבית המשפט העליון. כן צירפה את הבקשות שהוגשו לבתי המשפט וניכר כי הושקעה בהם עבודה רבה. כן הציגה פרוטוקולים והחלטות. אף שטרם נשאה בשכר הטרחה, ברי כי עליה לשלמו.

שכה"ט מסתכם לסך של 60,000 ₪. אין לפניי ראיה כלשהי לכך שמדובר בסכומים מופרזים. הנתבעים לא ביקשו להעיד מי מטעמם בנקודה זו או להביא עדות אחרת לשכר ראוי שיש לפסוק.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להפחית מאום מדרישה זו.

החיוב הינו בערכו להיום.

עלות ההלוואות שנטלה –

אכן, יש מקום להנחה כי בשל אובדן המשאית נכנסה התובעת לסחרור כלכלי שהצריך נטילת הלוואת, שבהשבתן, לאחר תקופה, לא הצליחה לעמוד. אף על פי כן, אין לפניי נתונים מספיקים כדי לקבוע כי לתובעת נגרמו הנזקים הנטענים על ידה ברכיבים אלה, ואף קשר ישיר בין עלות ההלוואות הנטענת לבין אובדן המשאית לא הוכח.

התובעת לא טרחה לצרף לתביעתה חוות דעת חשבונאית אשר תשקף באופן ברור את מצבה במועד תפיסת המשאית, את עלויות ההלוואה הנטענות על ידה, מועדי נטילתן ותחשיב עלותן. התובעת אף לא הפרידה בין אותה עלות המיוחסת על ידה לנזק הנטען לבין זו שהייתה נגרמת בכל מקרה, נוכח דרישת בר מור להגדלת היקף ההתקשרות עמה.

ברכיב זה אף לא מצאתי כי יש לפניי נתונים מספיקים על מנת לפסוק על דרך האומדן, ואנמק.

בחקירתה, התובעת לא גילתה בקיאות מספקת בפרטים, ואף עדות אחיה בהקשר זה לא הייתה קוהרנטית. לא היה ברור אילו הלוואות ניטלו ממי ומתי.

גם חקירת מנהל הבנק, מר שועה יצחק, לא סייעה לתובעת. אף שהמנהל אישר נטילת הלוואות במועדים שונים, לא היה בעדותו כדי למלא אחר החסר בעדויות התובעת לעניין עלות ההלוואות והקשר בינן לבין תפיסת המשאית.

למעלה מן הצורך אציין, כי מתוך ארבע ההלוואות העומדות בבסיס ראש נזק זה, הרי ששלוש מהן נטלו על ידה לאחר יום 20.3.03, דהיינו, היום בו נרכשה המשאית החלופית (אשר לצרכיה כפי שטענה, נטלה הלוואה מהשוק האפור).

להלוואה שנטלה מהשוק האפור לא הובאה כל ראיה (אף לא על דרך של ציון שמו של המלווה, כפי שדרש ב"כ הנתבעים).

במסגרת עדותו טען אחיה של התובעת, מר מטר שאהר, כי לצורך רכישת המשאית השנייה, אשר נרכשה בשנת 2003, ניטלו שתי הלוואות: האחת מהבנק והשנייה מחברת ברמור (עמ' 28, שורות 23-25), וזאת, בניגוד לטענת התובעת לעניין זה.

השבתת העבודה –

מצאתי לקבל את טענת התובעת, לפיה יש לחייב את הנתבעים לפצותה בסך של 43,750 ₪ בגין שכר עבודה בן חודשיים ימים, מיום תפיסת המשאית ועד לרכישת המשאית החלופית.

כפי שפורט לעיל, תפיסת המשאית על ידי רשויות החוק הינה במתחם הסיכון אותו יצרו הנתבעים במעשיהם ומשכך, יש מקום לחייבם לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה.

להוכחת היקף נזקיה, צירפה התובעת לכתב תביעתה העתק מדוחו"ת מע"מ לחודשים 10-12/2 ו- 1/03, אשר קדמו לתפיסתה של המשאית.

מעיון בדוחו"ת אלה עולה, כי ההכנסה לחודש 10/02 עמדה על סך של 37,663 כולל מע"מ, בחודש 11/02 עמדה ההכנסה על סך של 38,906 ₪, בחודש 12/02 עמדה ההכנסה על סך של 28,563 ₪ ובחודש 1/03 עמדה ההכנסה על סך של 33,750 ₪ (ראה ת/36 לתצהירה).

במצב דברים זה, ולאחר ניכוי ההוצאות כנטען, עלה בידי התובעת להוכיח כי בחודש וחצי שחלף מיום תפיסת המשאית ועד לרכישת המשאית החלופית נגרמו לה נזקים.

בהתחשב במועד התפיסה ומועד הרכישה, נראית סבירה דרישת התובעת לפסיקת אובדן הכנסה למשך חודשיים.

הנתבעים יישאו בסכום הפיצוי בתוספות הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.03 ועד למועד התשלום בפועל.

הכשרת המשאית לנסיעה –

את תביעת התובעת בעניין זה מצאתי לדחות. בהתאם להודעת משרד התחבורה מיום 1.6.05, לא היה מקום להוציא הוצאה כלשהי בגין המשאית, שכן ברור היה באותו שלב כי לא ניתן יהיה להכשירה לנסיעה כאשר המנוע המותקן בה מזויף והקבינה גנובה. התובעת לא ידעה להשיב מדוע השקיעה כספים במשאית, ופטרה עצמה בתשובה "אני לא יודעת זה אח שלי שאהר שנתתי לו רשות לקחת את המשאית והוא עשה בה את כל התיקונים" (עמ' 14 ש' 26).

אמנם אחי התובעת טען כי לבסוף אף הקבינה והמנוע הוחלפו, אולם לא הוצגה כל ראיה בעניין זה ושווי המשאית במכירתה לא מצביע על הכשרתה כאמור.

דרישת התובעת ברכיב זה אם כן, נדחית.

כך אף לא מצאתי שיש לקבל את עלות חוות הדעת המשאית בסך של 4,500 ₪ אשר לא ברור מדוע נערכו.

עגמת נפש -

התובעת עותרת לפיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לה.

סבורני כי ברכיב זה יש לפסוק פיצוי. התובעת, על לא עוול בכפה, נאלצה להסיע את המשאית למגרש המשטרה והשימוש בה נמנע ממנה תקופת זמן ארוכה. בשל עובדה זו נכנסה התובעת לתסבוכת כלכלית.

עם זאת, אף שניתן להניח כי לתפיסת המשאית הייתה משמעות של ממש בכל הנוגע לתסבוכת כלכלית זו, הרי שלא ברור אם זה היה הגורם היחיד ואף לא העיקרי לכך. יש גם להביא בחשבון, כי בניגוד לטענת התובעת, לפיה תפיסת המשאית הביאה בסופו של דבר להפסקת העבודה עם חברת ברמור, הרי שבעדותו אישר אחיה שאהר כי לאחר תפיסת המשאית הם המשיכו לעבוד עם חברת ברמור למשך קרוב לשלוש שנים (עמ' 31, שורות 15-17).

בכלל נסיבות העניין, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 40,000 ₪.

הסכום הינו בערכו להיום.

פיצוי עונשי –

סבורני כי במקרה זה ראוי להשית פיצוי עונשי, ואנמק.

הפסיקה מכירה באפשרות להשית פיצויים עונשיים במסגרת הליכים אזרחיים (ראה לעניין זה: ע"א 1080/07 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' משטרת ישראל [פורסם במאגרים המשפטיים] (להלן: עניין פלוני), פסקה 9 והמובאות שם). יחד עם זאת, הודגש בפסיקה כי הטלת פיצויים עונשיים תיעשה רק במקרים מועטים וחריגים בלבד.

במסגרת עניין פלוני דלעיל, עמד כבוד השופט ס' ג'ובראן על גדר המקרים בהם יטה בית המשפט להשית פיצויים עונשיים:

"...גדר המקרים בהם ייעתר בית המשפט לתביעה לפסיקת פיצויים עונשיים טרם הוגדרה באופן מדויק בפסיקה. עם זאת, מהפסיקה, אשר פוסעת בנתיב זה עקב בצד אגודל, עולה כי על פי רוב נפסקו פיצויים עונשיים במקרים בהם דובר בעוולה שבוצעה בכוונה או בזדון, דוגמת תקיפה (ראו ענין שניידר; ענין רחמני; ענין פלוני), הסגת גבול (ראו ענין רבינוביץ), או הוצאת דיבה (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169, 205-06 (1987); ענין פרידמן).

בנוסף, לא שללו בתי המשפט את האפשרות להשית פיצויים עונשיים גם בעוולות שאינן מחייבות כוונה, דוגמת עוולת הרשלנות, עת מדובר במקרים חריגים וקיצוניים. אלא שאף במקרים אלו נותרה על כנה הדרישה שתתקיים "מעין כוונה", או התנהגות הגובלת בזדון מצד המעוול, אשר פיצוי רגיל על פי דיני הנזיקין לא יהיה בו כדי למצות את הגנאי שראוי שיתלווה לעוולה..."

(שם, פסקה 10).

במקרה דומה לעניין שלפניי, אישר בית המשפט המחוזי מרכז פיצויים עונשיים שהוטלו בפסק דין בבית משפט השלום ע"א 3939-08-07 ויסמן ליאור נ' בן דוד תום (פורסם במאגרים המשפטיים). באותו עניין קבע בית המשפט כי המערער זייף את מד האוץ תוך התקנת מד אחר במקומו המראה על מספר נמוך בהרבה של ק"מ, למטרת רווח בלתי כשר על חשבון הקונה התמים.

בית המשפט העמיד את הפיצוי העונשי על סך של 10,000 ₪

אכן, העוולות אשר בוצעו על ידי הנתבעים, כפי שקבעתי לעיל, אינן מן הסוג המחייב כוונה (רשלנות והפרת חובה חקוקה). יחד עם זאת, מן הראיות אשר הונחו בפניי עולה באופן ברור, כי הנתבעים התקינו את החלקים הגנובים ו/או המזויפים במפגיע במשאית, וזאת ככל הנראה בכדי לחסוך בהוצאות תיקונה.

עצם ביצוע תיקון באופן זה ומכירת המשאית לאחר מכן לאדם אחר, תוך הסתרת העניין וחשיפת אותו אחר לנזקים כלכליים של ממש, מצביעה על כך שהעוולות הללו בוצעו בכוונה ובזדון, וזאת מבלי להתייחס להיבטים הפליליים של מעשי הנתבעים.

סבורני, כי התנהלות מעין זו ראויה לגינוי נמרץ ואין בפיצוי רגיל לפי דיני הנזיקין כדי למצות גנאי זה.

לפיכך, בכלל נסיבות העניין בהתחשב בטיבו של המעשה ובשיעור הנזק שנגרם, מצאתי כי יש מקום להשית על הנתבעים פיצויים עונשיים בסך של 30,000 ₪.

הסכום הינו בערכו להיום.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבל כמו גם ההודעה לצד ג', כדלקמן:

1. אני מחייבת את זהר לשלם לעיזבון התובעת את ההפרש בין עלות המשאית ששילמה לו (236,000 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.8.02 ועד למועד התשלום בפועל.

מהסך הנ"ל יקוזזו התמורה אותה קיבלה התובעת ממכירת המשאית ביום 24.6.07 בסך של 55,000 ₪, וכן 40,000 ₪ אותם קיבלה מזהר (20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.5.03 ו – 20,000 ₪ נוספים מיום 7.6.05).

בהליך שבין התובעת לזהר, איני עושה צו להוצאות.

הנתבעים ישפו את זהר בכל סכום שישלם לתובעת וכן בהוצאות המשפט שלו ובשכ"ט ב"כ בסך של 30,000 ₪.

1. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לעיזבון התובעת את מלוא ההפרש בין עלות המשאית ששילמה (236,000 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.8.02 ועד למועד התשלום בפועל.

מהסך הנ"ל תקוזז התמורה שקיבלה התובעת ממכירת המשאית ביום 24.6.07 בסך 55,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ועד למועד התשלום בפועל.

מתוך הסך הנ"ל החלק כאמור בסע' 1 הינו ביחד ולחוד עם זהר והיתרה על הנתבעים בלבד. כן יישאו הנתבעים ביתר הפיצוי כפי שנקבע בראשי הנזק השונים, בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 40,000 ₪.

ב"כ התובעת רשאי להגיש פסיקתה לחתימה.

בהתאם להודעת המנהלת המיוחדת בתיק פש"ר 16082-10-10 מיום 3.1.13, הנני מורה כי הפיצוי שנקבע ישולם ישירות לקופת הכינוס אצל כונס הנכסים הרשמי בחיפה ועל כן אני מעכבת את ביצועו של פסק הדין עד לקבלת הנחיות מתאימות ממנה ומבית המשפט במסגרת תיק הפש"ר.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לתיק הפש"ר ולמנהלת המיוחדת.

ניתן היום, י"ט תשרי תשע"ד, 23 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.