עניינו של פסק הדין שלפניי בנזקי גוף שאירעו לתובעת אשר מעדה ונפלה, כך לטענתה, בפינת הרחובות שדרות ארלוזורוב ומנחם (להלן: מקום האירוע) בעפולה, וכן בטענות התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: התובע), המבקש להשיב לו תגמולים ששילם כמיטיב לתובעת, לאחר שהכיר באירוע כתאונת עבודה.

טענות התובעת:

התובעת, ילידת 22.4.51 משמשת גזברית במועדון "ויצו".

לדבריה, לאחר שסיימה את עבודתה ביום 22.2.05, בסמוך לשעה 17:00, יצאה ברגל לכיוון ביתה.

במקום האירוע התבצעו באותה עת עבודות שיפוצים על ידי הנתבעת. בעת שהתובעת צעדה שם, היא נתקלה בחוט סימון כביש אשר היה במקום, מעדה ונפלה ארצה.

לטענת התובעת, האירוע התרחש בשל רשלנותה הבלעדית של הנתבעת ו/או מי מטעמה.

הנתבעת הינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או בעלת השליטה במקרקעין במקום האירוע, ולפיכך היא אחראית כלפי העוברים והשבים במקום לתקינות הדרכים והמדרכות. הנתבעת לא קיימה בקרה על הדרך בה התרחש האירוע, לא הזהירה את המשתמשים בה במידה מספקת מפני סיכונים ומפגעים ולא סילקה כאלה.

בנסיבות העניין, יש להחיל את הכלל "דבר מסוכן" כמשמעותו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה).

כתוצאה מנפילה זו, נחבלה התובעת בפניה וכן נגרם לה שבר וידה הושמה בגבס.

טענות התובע 2:

לטענת התובע, לפי הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: החוק) ו/או חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 ו/או דיני הנזיקין הכלליים, קמה לו זכות לתבוע מצדדים שלישיים החזר גמלאות אותן הוא משלם לנפגעים.

לאור העובדה כי פגיעתה של התובעת נשוא תיק זה הוכרה כתאונת עבודה, שולמו לה גמלאות שונות בסכום כולל של 90,243 ₪.

התובע הצטרף לכל טענות התובעת בכל הנוגע לאחריותה של הנתבעת לקרות הנזקים, וטען כי נזקי התובעת עולים בשיעור ניכר על גובה הגמלאות אשר שולמו לה.

טענות הנתבעת:

בכתב הגנתה, הכחישה הנתבעת את טענות התובעת לעניין עצם התרחשות התאונה. לחלופין טענה, כי האחריות לקרות האירוע מוטלת על כתפי הקבלן אשר ביצע את העבודות במקום ו/או על התובעת עצמה.

עוד טענה הנתבעת כי ככל שהתובעת נפגעה הרי שפגיעתה הייתה קלה וחולפת, ולא נותרו לה כאבים ו/או מגבלות ו/או נכות ו/או סימן כלשהו מהתאונה.

הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד חברת לסיכו בע"מ (להלן: לסיכו) וכנגד מבטחתו, המגן חברה לביטוח בע"מ (להלן: המבטחת). במסגרת ההודעה טענה כי על לסיכו, שהינו קבלן עימו התקשרה לצורך ביצוע עבודות פתוח גן מרכזי בשדרות ארלוזורוב, מדרכות וריבוד אספלט, היתה האחריות לדאוג למעבר בטוח להולכי רגל. על כתפי לסיכו מוטל הנטל להוכיח כי לא התרשלה במילוי חובתה זו.

במידה ויש ממש בטענות התובעת בדבר הנזקים אשר נגרמו לה, הרי שאלה התרחשו כתוצאה מרשלנותה של לסיכו, אשר בין היתר, לא דאגה לסילוקו של המפגע ולא נקטה אמצעי זהירות בעת ביצוע העבודות.

לטענת הנתבעת, לסיכו הפרה את התחייבויותיה כלפיה ומעשיה ניתקו את הקשר הסיבתי שבין רשלנותה המוכחשת ובין הנזק הנטען על ידי התובעת.

בהתאם להסכם בין הנתבעת לבין לסיכו, על לסיכו החובה לשפותה בכל סכום שתחויב, אם תחויב, לשלם לתובעת.

טענות צדדי ג' לסיכו והמבטחת:

צדדי ג' עתרו לדחות את ההודעה והתביעה.

לשיטתם, אף אם יעלה בידי המודיעה להוכיח את טענותיה, הרי שהאחריות לקרות הנזק מונחת על כתפיה של המודיעה.

הגורמים או הסיבות אשר הביאו להתרחשותו של האירוע נשוא תיק זה לא היו בשליטם ו/או בפיקוחם ו/או באחריותם.

המודיעה ו/או התובעת הן האחראיות לקרות האירוע וזאת, עקב רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה מצידן.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הובאו לעיוני הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, ואנמק.

התובעת השתיתה תביעתה על עדותה שלה בלבד.

סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 מורה כי בית המשפט יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה של בעל דין כאשר הוא מוצא לסמוך פסיקתו עליה.

הלכה היא, כי על מנת שניתן יהיה לסמוך על עדות כאמור דרוש טעם אמיתי "פירושה של אותה "אזהרה עצמית" אינו יכול להיות אלא זה שבשקילת עדות יחידה חייב שופט בזהירות כפולה ומכופלת. אולם עצם הצורך בזהירות מיוחדת כזאת עדיין אינו ממצה את החובה המוטלת על השופט לפי סעיף 54, לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה. לשון אחרת, אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדותו היחידה, אלא דרוש כאן טעם אמיתי – טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק" (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל נ' יצחק ואח' פד' כד(1) 768, 772).

מן הטעמים עליהם אעמוד להלן, סבורני כי במקרה דנן אין בעדותה של התובעת די כדי להביא לקבלת התביעה.

בתצהירה וכן בעדותה, תיארה התובעת את נסיבות נפילתה. לדבריה, נפילתה נגרמה כתוצאה מכך שנתקלה בחוט סימון לבן אשר היה מתוח על קצה המדרכה בגובה של 5 ס"מ מן הקרקע במקום האירוע (סע' 3 לתצהיר ועמ' 10 לפרוטוקול שורות 6-10).

בניגוד לגרסתה זו של התובעת, הרי שמעיון בתעודה הרפואית אשר הוצאה על ידי הרופאה אליה פנתה התובעת מיד לאחר קרות האירוע (נ/1) עולה, שהרופאה ציינה שהסיבה לנפילה הייתה תעלה ליד המדרכה.

תחילה העידה התובעת כי סיפרה לרופאה מה אירע לה (עמ' 11, שורות 17-18). אולם, מיד לאחר מכן, ומשעומתה עם העובדה שהרופאה ציינה כי הנפילה נגרמה בשל תעלה ליד המדרכה, טענה התובעת כי הרופאה כלל לא שאלה אותה מה אירע:

"ת. היא לא שאלה אותי. מה אני יכולה לספר לה"

(שם, שורה 20).

בהמשך הדברים שוב שינתה התובעת גרסתה זו וטענה כי רק סיפרה לרופאה שנפלה על הכביש:

"לא שלא סיפרתי לה ממה נפלתי. אני נכנסתי אליה, והיא ראתה באיזה מצב אני היא שאלה מה קרה לי, ואמרתי שנפלתי על הכביש".

(שם, שורות 23-24).

לבסוף, אישרה התובעת בפה מלא כי אכן ציינה בפני הרופאה שנפילתה נגרמה בגין תעלה:

"ש. את אמרת לה שהיתה תעלה?

ת. כן. כי זה היה נמוך, בשבילי זה כמו תעלה"

(שם, שורות 27-28).

הסברה זה של התובעת ביחס לתיאור אופן קרות התאונה בפני הרופאה, במסגרתו כלל לא טענה לקיומו של חוט סימון, אינו סביר בעיני.

במידה ואכן הייתה מועדת בגין קיומו של חוט סימון, הדעת נותנת כי הייתה מציינת עובדה זו בדבריה ולא מציינת כי מעדה בשל תעלה.

ודוק, העובדה שהתובעת הצביעה על קיומו של מפגע אחר מזה הנטען בכתב התביעה אשר גרם לנפילתה (התעלה), מכבידה על גרסתה. 

אציין כי לא מצאתי טעם בטענת התובעת לפיה לא ציינה את עובדת קיומו של חוט סימון בפני הרופאה בגין הכאבים מהם סבלה. כאמור, התובעת הצביעה בדבריה על מפגע אחר -  תעלה.

קושי נוסף בקבלת הגרסה מצוי באי זימונם של עדים מטעמה, אשר אף לשיטתה ראו את חוט הסימון או יכולים היו להעיד על נסיבות כלשהן אחרות של התאונה, ולתקף את גרסתה.

התובעת ציינה את שמה של הגב' אהובה בן דוד כעדה לפגיעה, במסגרת טופס התביעה אותו הגישה לתובע 2 (עמ' 12, שורה 8), אך בעדותה טענה, כי הגב' בן דוד לא ראתה את הנפילה אלא רק סייעה לה לקום (שם, שורה 5).

התובעת הוסיפה וטענה כי הגב' בן דוד ראתה את חוט הסימון:

"ת. כן. היא ראתה אותי על הכביש והרימה אותי והיא גם ראתה את חוט סימון"

(עמ' 12, שורה 8).

במצב דברים זה, הרי שאף אם הגב' בן דוד לא ראתה את עצם הנפילה, הרי שעדותה יכולה הייתה לסייע לבירור השאלה האם אכן היה חוט סימון מתוח במקום, לרבות צבעו והקושי להבחין בו בשעת דמדומים בה התרחשה התאונה על פי הנטען.

הגב' בן דוד הינה מכרה של התובעת והימנעותה מהעדתה נזקפת לחובתה.

אדם נוסף אשר לטענת התובעת ראה את מקום הנפילה ואת סרט הסימון הינו חתנה, אשר הגיע למקום כדי להעבירה לבית החולים, לאחר שטופלה בסניף קופ"ח מכבי המקומי.

לדבריה, היא הראתה לחתנה היכן מעדה (עמ' 10, שורות 9-11) ובהמשך אישרה כי הוא ראה את החוט בו נתקלה:

"ש. אני מניח שגם החתן שלך ראה את סרט הסימון.

ת. כן"

(עמ' 17, שורות 12-13).

התובעת, מטעמים השמורים עימה, נמנעה מלזמן את חתנה למתן עדות בדבר הימצאותו של חוט הסימון במקום. אף הימנעות זו נזקפת לחובתה.

עד נוסף ששמו עלה במסגרת העדות ולא ברור מודע לא זומן הינו בעל החנות הסמוכה למקום התאונה. התובעת ציינה כי ביום בו הגיעה למקום האירוע בליווי צלם מקצועי בכדי לצלם את התמונות (ת/1), הבחינה במקום באותו אדם אשר לא סייע לה לקום וסירב להזדהות ובעל חנות סמוכה בשם איתן, אמר לה כי המדובר במנהל העבודה (עמ' 18, שורות 6-11).

מדוע לא זומן אותו איתן להעיד, לא הסבירה. גם עדות זו יכולה הייתה לשפוך אור על מקום התאונה ואופיין של העבודות במקום (קיומו של חוט הסימון) עובר לנפילה.

זאת ועוד, גרסת התובעת בדבר מהלך העניינים בהמשך לא הייתה אחידה ואף בכך יש קושי. בעדותה, טענה התובעת כי לאחר שיצאה מן המרפאה בדרכה לבית החולים הבחינה במנהל העבודה מגלגל במהירות את חוט הסימון בו נתקלה:

"...כשאני ירדתי מהמרפאה, כי החתן שלי בא לקחת אותי מהרופאה, הוא שאל אותי איפה נפלתי, הראיתי לו, וראיתי שמנהל העבודה גלגל מהר את החוט. אמרתי למנהל העבודה, עכשיו אתה מגלגל את החוט, וכאשר אני נפלתי לא באת להרים אותי. מנהל העבודה ברח. הוא לא רצה להתקרב אלי..."

(עמ' 10, שורות 10-13).

אולם, בהמשך עדותה שינתה התובעת גרסתה זו וטענה שלא ראתה את מנהל העבודה מגלגל את הגליל אלא ראתה את הגליל בצד, וכי מנהל העבודה בדיוק עבד שם:

"ש. את ראית שהוא מגלגל את הגליל בדרך שחזרת מקופת חולים.

ת. הוא היה שם והגליל היה מגולגל, והוא בדיוק עבד שם".

(עמ' 17, שורות 6-7).

בתצהיר התובעת לא נזכרה אף אחת מטענות אלה (גלגול חוט הסימון או היותו מגולגל כבר במועד יציאתה מהמרפאה) אף כי יש להן משמעות.

בהתחשב באמור לעיל, התקשיתי לקבל את גרסת התובעת בכל הקשור לאופי המפגע ולנסיבות הנפילה.

הגם שדי באמור לעיל כדי להביא לדחיית התביעה על כל רבדיה, הרי שמצאתי כי קיימים קשיים נוספים שהתגלו במהלך עדותה, בהקשר למצבה הרפואי ואירועים קודמים בהם נפגעה. אף כי אין באלה כדי להשליך על עצם התרחשות אירוע זה, הרי שיש בהם כדי להכביד על גרסתה ככלל.

בעדותה, נשאלה התובעת האם עברה ניתוח מספר ימים עובר לקרות האירוע נשוא תיק זה והשיבה:

"ת. אני לא זוכרת. אתה כבר יודע הכל".

(עמ 14, שורה 20).

בהמשך דבריה אישרה, כי אכן עברה ניתוח פוליפים עובר לאירוע נשוא תיק זה, אולם לא ידעה לציין באיזה תאריך (שם, שורות 22-26).

במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת על אירוע נפילה דומה אשר התרחש בשנת 1991.

בתשובה לשאלה היכן נפגעה בגופה במהלך אותו אירוע השיבה התובעת:

"ת. נשברה לי יד אחת. יד שמאל נשברה".

(עמ' 12, שורה 26).

אולם, מיד בהמשך הדברים אישרה כי אף מרפק יד ימין נשבר במהלך אותו אירוע:

"ש. האם נכון שגם נשברה מרפק ימין?

ת. כן. לא גילו את זה".

(שם, שורות 27-28).

חרף אמירה ברורה זו של התובעת, לא נמנעה היא מלסתור דבריה אלה ולטעון כי מרפק ימין כלל לא נשבר:

"ש. אז למה את לא אומרת לבית המשפט שסבלת משבר במרפק ימין.

ת. לא במרפק ימין. מרפק ימין לא נשבר לי. אני לא תבעתי אף אחד. אני לא זוכרת איזה מרפק זה היה. נשבר כן. היה לי גבס, אבל אני לא זוכרת באיזה יד זאת...".

(שם, שורות 30-31).

בהמשך הדברים, עומתה התובעת עם מסמך רפואי ביחס לאותה התאונה (נ/4) ואישרה כי אכן סבלה משבר במרפק יד ימין (עמ' 13, שורות 13-17).

לא ברור מדוע נמנעה התובעת מלציין כי סבלה בעבר משבר ביד ימין, ותשובותיה לעניין זה היו מתחמקות.

יצוין כי בהמשך עדותה הכחישה כי סבלה מבעיות רפואיות במרפק יד ימין בתקופה שלאחר מכן:

"ש. חוץ מאותו אירוע של שנת 91 סבלת מעוד בעיה של מרפק ימין?

ת. לא".

(עמ' 13, שורות 21-22).

הדברים עומדים בניגוד לסיכום ביקור מיום 3.7.97 (נ/5).

לסיכום -

כאמור, עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין. עדות כזו צריך טעם כדי לקבלה. לא נמצא לי טעם כזה בראיות שנשמעו ולפיכך התביעה נדחית.

משדחיתי את תביעת התובעת בכל הנוגע לחבותה של הנתבעת, הרי שבלאו הכי נשמט הבסיס מתחת לתביעתו של התובע 2.

כן, נשמט הבסיס מתחת להודעה לצד ג' אשר הוגשה על ידי הנתבעת.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 6,000 ₪

הנתבעת תישא בהוצאות צדדי ג' בסך של 3,000 ₪

לא מצאתי לחייב את התובע 2 בהוצאות המשפט

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ג, 05 מאי 2013, בהעדר הצדדים.