א. רקע עובדתי כללי:

1. לפניי תובענה שראשיתה בבקשה לביצוע שטר חוב בסך נקוב של 1,067,352 ₪ (להלן – שטר החוב), אותו עשו המנוח אחמד פנדי עלי סעד ז"ל (להלן – המנוח) ובנו היחיד, מר פנדי אחמד סעד (להלן – פנדי), ביום 19.8.05, לטובת התובעת כנפרעת. בשטר החוב צוינו, בין השאר, הסכום הנ"ל בספרות ובמילים, מועד הפירעון כיום 10.10.05 וכן ש"קיבלתי את התמורה אספקת מוצרי דלק, ו/או ציוד דלק, במזומן ו/או באשראי".
2. התובעת הינה חברה העוסקת, בין השאר, בשיווק דלק. מנכ"ל התובעת הינו מר זאב קיסין.
3. המנוח – שנגדו ונגד פנדי הוגשה בקשת הביצוע – היה בעלים של חלקת קרקע בשטח של 6,516 מ"ר ביישוב בית ג'ן שבגליל העליון (להלן – החלקה), יחד עם מר נסר נסיב סעד ומר יוסף נסיב סעד (להלן – נסר ויוסף, בהתאמה). המנוח החזיק במחצית הזכויות בחלקה ונסר ויוסף במחצית הנוספת (כל אחד מהם ברבע).
4. מר סאלח סעד, נתבע 2, הינו אחיינו של המנוח. בתחילת שנות ה-90' יזם נתבע 2 הקמת תחנת דלק על חלק מהחלקה, בשטח של 2,000 מ"ר (להלן – המגרש), וזאת יחד עם פנדי, לו העביר המנוח את זכויותיו בחלקה (אם כי ההעברה לא הסתיימה ברישום). פנדי התחייב להעביר לנתבע 2 שטח של 1,000 מ"ר מתוך חלק החלקה שהמנוח העביר לו.
5. נתבע 2 ופנדי חברו לנסר ויוסף, והארבעה (להלן גם – ארבעת השותפים) יזמו יחדיו הקמת חברה בשם "דלק אחים סעד בע"מ" (להלן – החברה) לצורך הקמת תחנת הדלק במגרש (להלן – התחנה).
6. ארבעת השותפים כרתו, בשנת 1995, חוזה עם חברת סונול ישראל בע"מ (להלן – חברת סונול) לצורך הקמת התחנה ותפעולה, חוזה שגם המנוח היה צד לו. אין צורך לעמוד כאן על פרטי ההתקשרות החוזית עם חברת סונול, בה נערכו במשך הזמן תוספות ושינויים. די לענייננו לציין כי ההתקשרות כללה, בין השאר, התחייבות של חברת סונול למתן הלוואה ואשראי, לצורך הקמת התחנה ותפעולה, כנגד משכון המגרש לטובתה.
7. התחנה החלה לפעול בשנת 1999 אך כבר בתחילת פעילותה התקשתה החברה לעמוד בתשלומים לחברת סונול. לפיכך, בהמשך הדברים, הפסיקה חברת סונול ליתן לחברה אשראי. החברה ביקשה אפוא לרכוש דלק לתחנה מגורמים אחרים, הגם שהדבר היה מנוגד להתחייבויותיה החוזיות כלפי חברת סונול, והחלה לרכוש דלק לתחנה מסוכנות הדלק "אחים ס.ע. אבראהים בע"מ" (להלן – הסוכנות). הסוכנות, מצידה, רכשה את הדלק שסיפקה לחברה מהתובעת.
8. התשלום בעבור רכישת הדלק על ידי החברה מהסוכנות נעשה באמצעות שיקים מעותדים, שנמשכו על ידי החברה לפקודת הסוכנות. בתחילת שנת 2005 דרש מר קיסין מהסוכנות להקטין את שיעור ההתחייבויות בחשבונה שאצל התובעת, שחלקם נבע מחובות של החברה לסוכנות (ר' בחקירתו הנגדית של מר סביח אבראהים בפרוטוקול, עמ' 29 שורה 19 ואילך). עקב כך הוסכם כי הסוכנות תמשיך לספק דלק לתחנה, אך השיקים שתמשוך החברה כנגד הספקת הדלק יימשכו ישירות על שמה של התובעת (ר' גם בחקירתו הנגדית של מר קיסין בפרוטוקול, עמ' 40 שורה 10 ואילך). החל מיום 10.4.05 שולמה אפוא התמורה לדלק שסופק לתחנה בשיקים מעותדים של החברה שנמשכו לפקודת התובעת.
9. על רקע מצבה הכלכלי הקשה של החברה נתגלעו חילוקי דעות בין ארבעת השותפים באשר לאופן ניהול התחנה והפעלתה. על רקע זה חתמו השותפים, ביום 28.4.05, על הסכם שבמסגרתו נטלו על עצמם נתבע 2 ופנדי את הפעלת התחנה לתקופה בת 12 שנים, החל מיום 1.5.05, תוך התחייבות להביא את החברה, בתום התקופה האמורה, למצב בו היא תהייה נקייה מכל חוב, שעבוד או עיקול (ר' בסעיף 5.8 להסכם). נסר ויוסף התחייבו, מצידם, להחכיר את חלקם בשטח התחנה ולהימנע מלהתערב בניהול התחנה או להפריע לניהולה ולהפעלתה (להלן – הסכם ההפעלה).
10. ביני לביני ניהלה חברת סונול הליכים למימוש המשכנתא שנרשמה לטובתה. ביום 28.3.05 מונה עו"ד גדעון שפק ככונס נכסים על התחנה מטעם חברת סונול, וביום 13.4.05 נרשם דבר המינוי בלשכת רישום המקרקעין (להלן – כונס הנכסים מטעם חברת סונול; ר' גם הנסח נספח א' לתצהיר המשלים של נתבע 2).
11. בהתאם להסכם ההפעלה המשיכה התחנה לפעול בניהולם של נתבע 2 ושל פנדי. החברה המשיכה לרכוש דלק מהתובעת באמצעות שיקים מעותדים, כמו גם לפרוע את יתרת השיקים שניתנו לסוכנות בעבור רכישת דלק עובר ליום 10.4.05 (על פי עדותו של מר חפיז אבראהים, האחראי על הגבייה בסוכנות, השיק האחרון נפרע ביום 20.5.05. ר' בפרוטוקול, עמ' 33 שורה 28).
12. החל מיום 14.7.05 חוללו השיקים, אותם משכה החברה לפקודת התובעת, מהטעם שניתנה הוראת ביטול. מדוברים בעשרים שיקים, בסכום נקוב כולל של 1,067,352 ₪, שניתנו בעבור חוב בגין אספקת דלק, שהיה אף מעט גבוה יותר (להלן – השיקים; ר' בסעיף 14 ואילך לתצהיר מר קיסין). הוראת הביטול ניתנה ביחס לכל השיקים, למעט שני שיקים על סך 50,000 ₪ כל אחד.
13. לאחר שחזר השיק הראשון, ביום 14.7.05, ביקש מר קיסין ממר חפיז אבראהים, האחראי על הגבייה בסוכנות, לברר מדוע בוטל השיק. מר חפיז אבראהים התקשר לפנדי, שבתשובה לשאלה מדוע ביטל את השיק אמר: "...שהוא צריך לשלם לחברת סונול עבור דלקים שרכש במזומן ואין לו מספיק כסף לשלם את השיק של יעד" ובהמשך "הוא אמר שהוא ידאג לשלם אבל לא יודע מתי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 25 שורה 29 ואילך, עמ' 36 שורות 4 ו-25). בהמשך הדברים פנה מר קיסין לנתבע 2 וקיבל ממנו תשובות דומות (ר' בסעיף 17 לתצהירו של מר קיסין).
14. כאמור, השיקים החלו לחזור בזה אחר זה ועל כן, ביום 27.7.05, הגישה התובעת שלושה מהשיקים, על סך נקוב של 50,000 ₪ כל אחד, לביצוע, בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה. בד בבד הגישה התובעת בקשה להטלת עיקולים על נכסי החברה, ועיקולים כאמור הוטלו כמבוקש.
15. לאחר הטלת העיקולים פנו למר קיסין נתבע 2 ועו"ד האשם דלאשה (כיום צד ג'2 בתובענה; להלן – עו"ד דלאשה), אשר שימש כיועץ המשפטי של החברה. מטרת הפנייה היתה ניהול משא ומתן על מנת להגיע להסדר תשלומים ולביטול העיקולים, תוך מתן הסבר למר קיסין שלפיו כתוצאה ממכירת מגרש בקרוב תוכל החברה לשלם לתובעת סך של 300,000 ₪ כתשלום ראשון על חשבון החוב.
16. בעקבות הפנייה נערכה, ביום 18.8.05, פגישה במרכז הקניות "אלונים". בפגישה השתתפו מר קיסין, נתבע 2, עו"ד דלאשה ומר סביח אבראהים (מנהל הסוכנות) (להלן – הפגישה באלונים). מר קיסין דרש בפגישה, כתנאים להסרת העיקולים, "שאנשים בשר ודם (להבדיל מחברה בע"מ) שהם בעלי הקרקע עליה בנויה התחנה יתחייבו לשלם את החוב..." ושייחתם הסדר לתשלום החוב (ר' בסעיף 25 לתצהירו).
17. הסכמות הצדדים בפגישה באלונים סוכמו במכתב בכתב יד, אותו העביר עו"ד דלאשה לתובעת בפקסימיליה ביום 19.8.05, כלהלן:

הנדון: דלק אחים סעד בע"מ

בהמשך לסיכום שהושג בפגישה שהתקיימה ביום 18.8.05 ביניכם לבין נציגי החברה הנ"ל החתמתי היום את ה"ה פנדי אחמד סעד ואחמד פנדי סעד (פנדי והמנוח – ש.א.) על שטר חוב כמוסכם ביניכם (הוא שטר החוב דנא – ש.א. יוער כי החתימה על שטר החוב על ידי פנדי והמנוח ביום 19.8.05 נעשתה במשרדי התחנה, בפני עו"ד פיראס דלאשה, בנו של עו"ד דלאשה).

שטר החוב יישמר בידי הנאמנות עד 19.9.05. אם עד המועד הנ"ל לא תשלם לכם מרשתי סכום של 300,000 ₪ (שלוש מאות אלף ₪) שטר החוב יימסר לכם על ידי ללא כל תנאי.

במידה והסכום ישולם שטר החוב יוחזר על ידי לה"ה סעד פנדי ואביו (להלן – המכתב הראשון).

1. מר קיסין יצר מיד קשר טלפוני עם עו"ד דלאשה והפנה את תשומת ליבו לכך שהמכתב הראשון אינו כולל את התנאי של חתימה על הסדר תשלומים, שגם עליו הוסכם בפגישה באלונים. עו"ד דלאשה שלח אפוא לתובעת מכתב נוסף בכתב יד, עוד באותו היום, שתוכנו כלהלן:

הנדון: דלק אחים סעד בע"מ

בהמשך לסיכום מיום 18.8.05 ובהמשך לשיחתנו הטלפונית מהיום הנני מאשר כדלקמן:

א) ה"ה פנדי אחמד סעד ואחמד פנדי סעד חתמו היום 19.8.05 על שטר חוב כמוסכם ביניכם לבין נציגי דלק אחים סעד.

ב) השטר יישמר בידי בנאמנות עד ליום 19.9.05.

ג) השטר יימסר לכם על ידי אם עד 19.9.05 דלק אחים סעד בע"מ לא ישלמו לכם סכום של 300,000 (שלוש מאות אלף) ולא יחתמו על הסדר תשלומים מתאים עד המועד הנ"ל.

ד) אם יתקיימו שני התנאים כאמור לעיל יוחזר שטר החוב לידי ה"ה פנדי ואחמד סעד (להלן – המכתב השני).

1. נתבע 2 ופנדי ניסו לקומם את החברה ולתפעל את התחנה כהלכה. הם ניהלו משא ומתן עם בנקים לצורך קבלת הלוואות ואף הגיעו עם חברת סונול, ביום 1.9.05, לטיוטת הסכם פשרה (ר' בסעיף 16 לתצהיר נתבע 2). דא עקא, שמחלוקות נתגלעו גם בין נתבע 2 לבין פנדי, לטענת נתבע 2 משום שגילה כי פנדי מעל בכספי התחנה. החל אפוא משא ומתן בין השניים, כשכל אחד מהם מבקש לרכוש את חלקו של האחר. ביום 27.11.05 פנה פנדי לעו"ד דלאשה וביקש ממנו להעריך את שווי זכויותיו של נתבע 2 בחברה ובתחנה, לצורך רכישתן, ועו"ד דלאשה אף ערך בעניין זיכרון דברים שנחתם על ידי פנדי. ואולם, בסופו של יום, העסקה הנ"ל בין נתבע 2 לבין פנדי לא הושלמה.
2. מכל מקום, לאחר קבלת המכתב השני הגישה התובעת בקשה להסרת העיקולים, והעיקולים בוטלו. ואולם, עד ליום 19.9.05 לא שילמה החברה לתובעת 300,000 ₪ ולא חתמה על הסדר תשלומים. מר קיסין דרש אפוא מעו"ד דלאשה לקבל לידיו את שטר החוב ועו"ד דלאשה מסר לו את השטר.
3. ביום 10.10.05 נערכה פגישה נוספת, בה נכחו מר קיסין, נתבע 2 ועו"ד דלאשה, הפעם במשרדי התובעת. בפגישה הגיעו התובעת והחברה להסכמות שנרשמו ב"זיכרון דברים", אותו ערך עו"ד דלאשה על אתר בכתב יד (להלן – זיכרון הדברים), כלהלן:

זיכרון דברים

שנערך ונחתם בהרצליה ביום 10.10.05

בין יעד חברה לדלק בע"מ מרח' ארלוזורוב 28 הרצליה

להלן לשם הקיצור "צד א" מצד אחד

ובין דלק אחים סעד בע"מ מבית ג'ן

להלן לשם הקיצור "צד ב" מצד שני

הואיל וצד ב' רכשה אצל צד א' דלקים והתחייבה לשלם תמורת הסחורה בהקפה.

והואיל וצד ב' לא שילמה עבור הסחורה שנמסרה לה ויתרת חובה לטענת צד א' הינה סך של 1,067,386 ₪.

והואיל וצד ב' מעוניינת להסדיר תשלום החוב המגיע לצד א'.

והואיל ולפנים משורת הדין צד א' הסכימה לאפשר לצד ב' לשלם את החוב שלה בתשלומים ובתנאים כמפורט להלן.

והואיל ושני הצדדים מעוניינים להעלות את תוכן ההסכמות ביניהם על הכתב כמפורט להלן.

אי לכך באו הצדדים לידי זיכרון דברים כדלקמן:

1. ההקדמה דלעיל מהווה חלק בלתי נפרד מזיכרון דברים זה.

2. צד ב' מתחייבת לפרוע את החוב שלה בתשלומים ובתנאים כדלקמן:

א) סך של 170,000 ₪ במזומן ביום חתימת זיכרון דברים זה דהיינו 10.10.05.

ב) ששה תשלומים של 20,000 ₪ החל מיום 5.11.05 ועד ליום 5.4.06.

ג) עד ליום 30.4.06 צד ב' תשלם עוד 200,000 ₪.

ד) החל מיום 5.6.06 צד ב' תשלם תמורת החוב בתשלומים של 25,000 ₪ עד לסילוק מלוא סכום החוב.

ה) צד ב' מתחייבת לעשות כל אשר בידה כדי להגדיל את התשלומים ולהביא לסילוק החוב מוקדם ככל האפשר.

ו) במידה והמכירות של צד ב' יעבור את ה-200,000 ליטר לחודש צד ב' תגדיל את התשלומים ב-5000 ₪ לחודש בגין כל 10,000 ליטר נוספים שיימכרו בתחנה.

3. צד ב' תמסור תוך 7 ימים לצד א' שיקים מעותדים לפי תנאי התשלום כמפורט לעיל ובמקביל לכך צד א' תחזיר לצד ב' את כל השיקים המוחזקים על ידה ו/או צד ג'.

4. במידה ואחד השיקים ו/או התשלומים לא יועבר במועד לצד א' הזכות לתבוע את מלוא יתרת החוב הבלתי מסולקת נכון לאותו מועד. למען הסר ספק אי פירעון אחד התשלומים במועד תעמוד כל יתרת החוב לפירעון מידי.

5. שטר החוב שנחתם בתאריך ________ ישמש כבטוחה להתחייבות צד א' עפ"י הסכם זה.

6. בנוסף לסכומים המפורטים לעיל תשלם צד ב' לצד א' סכום של 30,000 ₪ + מע"מ כנגד חשבונית בשלושה תשלומים שווים ורצופים שמועד פירעונם חל אחרי כל התשלומים כמפורט לעיל.

7. היה וצד ב' תפרע את כל החוב המגיע לצד א' עד 31.12.06 צד ב' תהיה פטורה מתשלום הסכום המפורט בסעיף 6 הסמוך. אך אם צד ב' לא תקיים את התשלומים כמפורט לעיל כי אז תחויב בריבית של 0.6% לחודש בצירוף מע"מ החל מיום חתימת הסכם זה ועד פירעון סופי ומוחלט של כל החוב.

8. הסכם ברוח זיכרון הדברים דלעיל ייערך על ידי עו"ד דלאשה ולאחר חתימתו יועבר לצדדים.

היום 10.10.05

_______________ ______________

יעד חברה לדלק בע"מ דלק אחים סעד בע"מ

אנו הח"מ ________ נושא ת.ז מס' ________ ו ________ נושא (ת.ז. מס') ________ ערבים להתחייבויות צד ב' עפ"י הסכם זה.

___________ _______________

פנדי סעד אחמד פנדי סעד

1. על זיכרון הדברים חתמו מר קיסין מטעם התובעת ונתבע 2 מטעם החברה. ואולם, פנדי והמנוח לא חתמו על הערבות שבסיפא לזיכרון הדברים. יש להעיר כי בהעתק זיכרון הדברים שצורף לתצהירו של מר קיסין (בנספח י"א1) מופיעה חתימתו של מר קיסין יחד עם חותמת התובעת, בעוד שחתימתו של נתבע 2 מופיעה ללא חותמת החברה. יחד עם זאת, בהעתק שצורף לתצהיר עו"ד דלאשה (בנספח ד'), מופיעות חתימות נציגי שני הצדדים (מר קיסין ונתבע 2) ללא כל חותמת נלווית.
2. כאמור בסעיף 2(א) לזיכרון הדברים, במעמד חתימתו שולם לתובעת תשלום ראשון בסך של 170,000 ₪. התשלום נעשה בשיק מזומן של החברה, אשר כובד, אך החברה לא עמדה ביתר התחייבויותיה לפי זיכרון הדברים. בנוסף, הגם שעו"ד דלאשה ערך ביום 24.10.05 טיוטת הסכם מודפסת – בהתאם לאמור בסעיף 8 לזיכרון הדברים – הטיוטה לא נחתמה על ידי הצדדים. יוער, כי נוסח הטיוטה היה שונה במקצת מנוסח זיכרון הדברים, ובין השאר נרשם בסופה גם נתבע 2 כאחד הערבים להסכם, וכן צוין, במקום האמור בסעיף 5 לזיכרון הדברים, כי שטר החוב "ישמש כבטוחה לקיום תנאי הסכם זה ויימסר ע"י עו"ד דלאשה לידי צד א' (החברה – ש.א.) מיד עם חתימת הסכם זה".
3. מכל מקום, ביום 15.1.06 תפס כונס הנכסים מטעם חברת סונול את החזקה בתחנה וממילא הקיץ הקץ על החזקת התחנה ותפעולה על ידי החברה ועל ידי פנדי ונתבע 2. לא למותר לציין, עם זאת, כי בהמשך הדברים, במהלך שנת 2007, הושבה הפעלת התחנה לידיהם של פנדי, נסר ויוסף; וזאת באופן ובנסיבות שלא הובהרו במהלך שמיעת הראיות לפניי. התחנה מופעלת מאז, אם כן, על ידי השותפים שהקימו בזמנו את החברה, למעט נתבע 2.

ב. השתלשלות ההליכים המשפטיים בין הצדדים שלפניי:

1. כאמור, ראשיתה של התובענה בבקשה לביצוע שטר החוב. הבקשה הוגשה הן נגד המנוח והן נגד פנדי, בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, ביום 14.8.07. לטענת מר קיסין הבקשה הוגשה רק לאחר שניסיונות נוספים, חוזרים ונשנים, להגיע להסדרי תשלום החוב עם נתבע 2, עו"ד דלאשה ופנדי לא צלחו (ר' בסעיף 31 ואילך לתצהירו). על פי האמור בבקשה, יתרת קרן החוב היתה בסך של 897,386 ₪ נכון למועד הגשתה.
2. המנוח ופנדי הגישו התנגדויות נפרדות לבקשת הביצוע והדיונים בהן הועברו לבית המשפט. ההתנגדות שהגיש פנדי נתקבלה בכפוף להפקדת סך של 30,000 ₪ בקופת בית המשפט. ואולם, סך זה לא הופקד ולפיכך ניתן פסק דין נגד פנדי (ר' ת"ט 166-10-07 יעד חברה לדלק בע"מ נ' סעד, פסק דין מיום 21.7.08).
3. להבדיל, בעניין התנגדותו של המנוח – המהווה את תחילת ההליכים דנא – נערך בין הצדדים דאז (התובעת והמנוח) הסדר דיוני למתן רשות להתגונן, אשר במסגרתו ויתר המנוח על חלק מטעמי ההתנגדות, בהתאם לתצהיר מתוקן שצורף להודעה על ההסדר הדיוני (ר' בקשה מס' 4). נוכח האמור בסיפא להתנגדות המנוח, שלפיו העובדות שנטענו על ידיו מצדיקות שליחת הודעה לצד ג' נגד החברה או מי מבעלי מניותיה או מנהליה, או אף עו"ד דלאשה, הוסכם גם על מתן ארכה למשלוח הודעה לצד ג'. להסכמות אלה ניתן תוקף במסגרת ההחלטה בבקשה הנ"ל (בקשה מס' 4), בה גם נקבע לוח הזמנים להגשת ראיות הצדדים בהתאם לנטל הראייה בתובענה שטרית כגון דא, המוטל על הנתבע.
4. במקביל להליכים שלפניי התנהלו בין ארבעת השותפים הליכי בוררות מורכבים בפני כב' השופט בדימוס, פרופ' ד' ביין (להלן – הליכי הבוררות). הצדדים בחרו, בין מטעמי רלוואנטיות ובין מטעמים אחרים, להציג לפניי רק מקצת מהליכי הבוררות. מתוך הפרוטוקולים של הליכי הבוררות שהוגשו לפניי עולה כי בהליכים אלה עמדו מצד אחד נתבע 2 (ואשתו) ומצד שני המנוח, נסר ויוסף. בנוסף, כעולה מהפרוטוקולים שהוגשו, במסגרת הליכי הבוררות העידו בין השאר מר קיסין, עו"ד דלאשה ונתבע 2, שהיה כאמור צד להליכי הבוררות.
5. בקשר להליכי הבוררות ראוי לציין כי בתצהירו טען המנוח שהליכי הבוררות התנהלו בין ארבעת השותפים, כולל בנו פנדי (ר' בסעיף 28 לתצהיר המנוח), ואף ב"כ נתבע 1 טען כך בסיכומיו (ר' בסעיף 70 לסיכומיו); כל זאת על אף שכאמור מכותרות הפרוטוקולים עולה כי דווקא המנוח הוא שהיה צד בבוררות. המסקנה המתבקשת היא, אם כן, כי הגם שהמנוח נרשם כצד לבוררות, הלכה למעשה פנדי בא שם בנעליו והצדדים להליכי הבוררות היו נתבע 2 (ואשתו) מצד אחד, ונסר, יוסף ופנדי מצד שני.
6. בתובענה דנא התמשכו ההליכים המקדמיים והגשת הראיות, בין השאר בשל ניסיונם של הצדדים להגיע לפתרון המחלוקות ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט (ר' גם בבקשה מס' 8); בשל שליחת ההודעות לצדדי ג' (לעו"ד דלאשה, לעו"ד פיראס דלאשה ולמר סאלח סעד, כיום גם נתבע 2); ולבסוף בשל פטירתו המצערת של נתבע 1 (המנוח; ר' בקשה מס' 44) והתמשכות ההליכים לקביעת חליפו.
7. בעניין אחרון זה יש לציין כי בבית המשפט התייצב יוסף והצהיר כי, בסופו של דבר, הוא זה שמונה כמנהל עזבון המנוח מתוקף צו של בית הדין הדתי הדרוזי (ר' בפרוטוקול, עמ' 8 שורה 16, וכן בבקשה מס' 48 ובמסמכים מבית הדין הדתי הדרוזי המצורפים שם). בנסיבות אלה ונוכח מהות התובענה הורה בית המשפט – בהתאם לסמכותו לפי הוראות תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 – על המשך ניהול ההליכים בתובענה תוך קביעת מנהל העיזבון כחליפו של המנוח (ר' בפרוטוקול, עמ' 13-12).
8. מכל מקום, בעקבות משלוח ההודעה לצדדי ג' ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה ולצרף את מר סאלח סעד, שבאותו שלב היה צד ג' בלבד, כנתבע נוסף לצידו של הנתבע-המנוח. הטעם העיקרי לבקשה היה באמור בכתב ההגנה שהגיש עו"ד דלאשה נגד ההודעה לצד ג', בו טען כי ביום 19.8.05 – בו כזכור חתמו פנדי והמנוח על שטר החוב בפני עו"ד פיראס דלאשה – נחתם גם שטר חוב נוסף על ידי מר סאלח סעד (נתבע 2), במעמד נפרד אך גם כן בפני עו"ד פיראס דלאשה. עו"ד דלאשה אף צירף העתק צילומי של השטר הנטען כנספח א' לכתב הגנתו (להלן – שטר החוב הנטען). ב"כ התובעת, שלדבריה נדהמה מגילוי שטר החוב הנטען, ביקשה כאמור לתקן את כתב התביעה, וזאת גם נוכח דברים שנתגלו לה מתוך עיון בפרוטוקולי הבוררות (אשר גולו לה בהתאם להחלטה בבקשה מס' 10).
9. בית המשפט נעתר לבקשת התובעת (ר' בקשה מס' 20 וההחלטה שניתנה בה). התובעת הגישה אפוא כתב תביעה מתוקן, נגד המנוח (כנתבע 1) בעילה שטרית ונגד מר סאלח סעד (כנתבע 2) הן על סמך שטר החוב הנטען והן בטענות לאחריות אישית לתשלום חוב החברה לתובעת, ובמסגרת דיונית זו נשמעו הראיות לפניי. יש להעיר כי בסיכומיה (בסעיף 53) ציינה ב"כ התובעת, אגב אורחא, שנסיבות המקרה מצדיקות את חיוב נתבע 2 גם מכוח "הרמת מסך" (לפי הוראות סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999). ואולם, מעבר לכך שלא ניתנה כל הנמקה לאמירה הנ"ל, מדובר בסוגייה החורגת מהטיעונים שנטענו לפניי בכתבי הטענות ובמסגרת שמיעת הראיות וממילא אין מקום לדון בה.

ג. עיקר ראיות התובעת וטענותיה:

1. מטעם התובעת העידו מר קיסין (שכעדות ראשית הגיש תצהיר וגם תצהיר משלים, לאחר צירוף נתבע 2 כנתבע נוסף), מר סביח אבראהים ומר חפיז אבראהים. כמו כן הוגשו תצהירים של מר איהאב אבראהים ומר עבד אבראהים, נהגים בסוכנות אשר הצהירו על כמויות הדלק שסיפקו לתחנה בהסתמך על תעודות המשלוח שעליהם חתמו נציגי התחנה (אותן צירפו לתצהיריהם). התובעת ויתרה על העדתם של שני הנהגים נוכח ההסכמות על אספקת הדלק לתחנה כנטען על ידי התובעת (ר' בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 13. יוער כי ב"כ נתבע 2 אמנם ציין שההסכמות אינן על דעתו, אך בעדותו לפניי הודה נתבע 2 בחוב. בנוסף, גם בסעיף 22 לכתב הגנתו הודה נתבע 2 מפורשות כי החברה "חייבת כספים לתובעת, בגין דלק שסופק לחברה ובגין שיקים שנתנה החברה לפקודת התובעת ובוטלו...").
2. מר קיסין תיאר בתצהיריו את השתלשלות העניינים, כפי שצוינה בתמצית בסקירת הרקע העובדתי בפרק א' דלעיל. מר קיסין חזר והדגיש כי עצם קיומו של החוב בעבור אספקת הדלק לתחנה, כמו גם שיעורו – אשר מגובה גם בשיקים שמשכה החברה – מעולם לא הוכחש על ידי החברה או על ידי נציגיה (ר' בסעיף 14 ואילך לתצהירו). בחקירתו הנגדית הבהיר מר קיסין כי הסך הנקוב בשטר, דהיינו סך של 1,067,352 ₪, אינו כולל את שני השיקים על סך 50,000 ₪ שנפרעו (ר' בפרוטוקול, עמ' 15 שורה 18 ואילך).
3. בתצהיריו לא מסר מר קיסין כל הסבר לשינוי שחל בהתקשרויות התובעת עם הסוכנות והחברה ביום 9.4.05 – דהיינו: העובדה שהתובעת הסכימה לקבל, מאותו יום ואילך, שיקים מעותדים ישירות מהחברה (ר' האמור בסעיף 8 לתצהירו) – הגם שמדובר בשינוי מהותי שכן התובעת הסכימה לקבל את השיקים האמורים ללא כל בטוחות ובכך אף ויתרה על התחייבויות הסוכנות בקשר לתשלומים בעבור אספקת הדלק לתחנה.
4. בחקירתו הנגדית סיפק מר קיסין הסברים, אם גם חלקיים, כלהלן:

ש. אתה מתחיל לעבוד מול חברת דלק אחים סעד באפריל 2005?

ת. נכון.

ש. תאשר שכאשר התחלת לעבוד מולם ולספק להם דלק לא ביקשת וממילא גם לא קיבלת מהם שום בטוחות?

ת. נכון.

ש. ז"א שהיית מוכן לתת קו אשראי של מאות אלפי שקלים ללא שום בטוחות?

ת. הכרתי את סאלח שנים קודם. ידעתי גם שהוא בכיר בהסתדרות. לפני זה הוא עב(ד) דרך הסוכנות שחלק מהשיקים הוסבו לטובתי. הם היו שיקים מעותדים, הפקדנו בבנק, הבנקים שלי כשמפקידים שיקים מעותדים בודקים שהחשבון בסדר ואין החזרות של שיקים בחשבון. אחרי שהם בדקו וראו שהכל בסדר הנחתי שהכל בסדר ולא צריכה להיות שום בעיה.

...

ש. עניין זה נדון גם אצל השופט ביין ושם סיפרת שהיוזמה להחליף את הסוכנות בך באה מבעלי הסוכנות של האחים אבראהים הם רצו להפסיק לעמוד עם הכסף ישירות מול האחים סעד והעדיפו שחברת יעד תעמוד פרונטלית מולם?

ת. האחים אבראהים היה להם אובליגו גבוה אצלי. ביקשתי מהם להוריד את האובליגו ואז הם הציעו לי שאעבוד ישירות מול התחנה של סאלח, האחים סעד, ומאחר והיה לי ניסיון טוב מאחר והשיקים לא חזרו, הסכמתי לכך.

ש. חלק מהאובליגו הגבוה שלהם נבע מהחוב של האחים סעד כלפיהם?

ת. נכון... (ר' בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 20 ואילך).

1. לא למותר להעיר, כבר בשלב זה, שלא ברור מהו ה"ניסיון הטוב" הנטען שהיה למר קיסין עם שיקים של החברה, כאשר רק בחודש אפריל 2005 החלה התובעת לעבוד ישירות מול החברה וכאשר מר קיסין הודה שידע באותה העת כי, למצער, חלק מהאבליגו הגבוה של הסוכנות נבע מחוב של החברה כלפיה. בהמשך הדברים אמנם טען מר קיסין כי אצלו לא חזרו שיקים של החברה (שם, עמ' 22 שורה 30), אך שוב הדברים אינם ברורים נוכח מועד תחילת עבודת התובעת מול החברה.
2. באשר למועד בו נמסר שטר החוב לידיו של מר קיסין אין התייחסות בתצהיריו. יחד עם זאת, בעדותו לפניי טען מר קיסין שהדבר היה כנראה לפני מועד עריכת זיכרון הדברים (ביום 10.10.05. ר' בפרוטוקול, עמ' 17 שורה 6 ואילך. בהמשך הדברים אישר מר קיסין כי בהליכי הבוררות אמר שאינו זוכר אם הדבר היה לפני או אחרי 10.10.05). מר קיסין הכחיש את טענות עו"ד דלאשה שלפיהן זה האחרון מסר לו גם את שטר החוב הנטען (של נתבע 2) והבהיר כי אם השטר היה בידיו הוא היה תובע את נתבע 2 ביחד עם המנוח (ר' בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 3 ואילך; וכן בתצהיר המשלים של מר קיסין, סעיף 37).
3. מר קיסין הכחיש את טענות ב"כ נתבע 1 נגד חבותו השטרית של המנוח והדגיש כי שטר החוב ניתן להבטחת תשלום מלוא חובה של החברה לתובעת (ר' בסעיף 34 ואילך לתצהירו). שטר החוב שימש בטוחה לכך שעד ליום 19.9.05 תשלם החברה סך של 300,000 ₪ כתשלום ראשון ותתחייב להסדר תשלומים לגבי יתרת החוב. משהדברים לא נעשו נמסר שטר החוב לידי מר קיסין, על מנת שהתובעת תוכל להיפרע מהמנוח ומפנדי על מלוא סכום החוב המגיע לה.
4. מר קיסין הכחיש נמרצות את טענת המנוח כי הוא מילא את פרטי השטר, והדגיש כי למעט מועד הפירעון (10.10.05) הוא עצמו לא מילא בשטר פרט כלשהו ולא השלים בו דבר (ר' גם בפרוטוקול, עמ' 19 שורה 12). באופן דומה הכחיש מר קיסין את טענות המנוח בדבר היעדר תמורה. עוד הדגיש מר קיסין כי הדלק סופק לחברה הלכה למעשה, כפי שמוכח הן בשיקים שנמסרו לתובעת, הן בכרטסת התובעת והן בתעודות המשלוח עליהן חתמו עובדי התחנה.
5. בתצהירו המשלים הרחיב מר קיסין בטענות אודות אחריותו האישית של נתבע 2 לחוב החברה לתובעת. לגרסת מר קיסין, רק בדיעבד ועל סמך הראיות שקיבלה התובעת מהליכי הבוררות, הוא הבין כי נפל למזימת "עוקץ" ותרמית "אשראי ספקים" אותה רקח נתבע 2; כאשר בזמן אמת נתבע 2 הסתיר ממר קיסין את העובדה שהחברה היתה מצויה בעיצומה של קריסה כלכלית ואף מונה כונס נכסים על מקרקעיה, כפי שהסתיר ממנו את הסכסוכים השונים שנפלו בין ארבעת השותפים.
6. בתצהירו המשלים ניתח מר קיסין בהרחבה את עדותו של נתבע 2 בהליכי הבוררות, כהשתקפותה בפרוטוקולים שהוגשו לפניי, ועתר בפניי להסיק מעדות זו קיומה של מזימת מרמה מתוכננת מראש של נתבע 2 כלפי התובעת. לשיטתו, תחילת הפרשה היתה במצב דברים בו צברה החברה חוב עצום כלפי חברת סונול, ששיעורו למעלה משני מיליון ₪, ועל כן זו האחרונה סירבה להמשיך לספק לחברה דלק. החברה פנתה אפוא לסוכנות לצורך רכישת דלק, אך משצברה חובות לסוכנות בסך של 700,000 ₪ בקירוב היא החלה לרכוש ישירות דלק מהתובעת "במקום לסגור את אספקת הדלק לתחנה" (מר קיסין הפנה בעניין זה לאמור בסעיף 22 לכתב ההגנה של נתבע 2).
7. לא למותר להעיר כבר עתה, כי חרף טרוניותיו אודות הסתרת מצבה הרעוע של החברה מפניו על ידי נתבע 2, מר קיסין הודה במהלך חקירתו הנגדית לא רק בכך שבזמנו ידע על חובות החברה לחברת סונול אלא גם שידע כי החברה מבקשת לסלק את חובותיה לחברת סונול לפני שתשלם את חובה לתובעת; וכדבריו: "אמרו לי שאנו נמצאים במשא ומתן עם סונול שנגמור איתם ואת הפריסה איתם נבוא גם אליי ונגמור את העניינים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 20).
8. מכל מקום לשיטת מר קיסין, בתחילה, מתוך ניסיון לרכוש את אמון התובעת, דאג נתבע 2 כי שיקים של החברה ייפרעו במועד. ואולם, לאחר שהצליח נתבע 2 לצבור רכישת דלק בלמעלה ממיליון ₪ הוא ביטל את השיקים המעותדים שמסר לתובעת באמתלה הכוזבת שלפיה, כביכול, התובעת לא סיפקה לחברה סחורה והפרה הסכם (ר' גם דברי נתבע 2 בפרוטוקול, עמ' 44 שורה 12 ואילך, שם הסביר כי הדבר נעשה משום ש"לא רצינו להגביל את החשבון").
9. לפי סברת מר קיסין, ביטול השיקים נעשה מתוך מטרה להשתמש בתמורה שנתקבלה ממכירת הדלק שסיפקה התובעת לחברה לצורך כיסוי חובות החברה לנושים אחרים, ובמיוחד לחברת סונול; והכל בשל חבותו האישית של נתבע 2 כלפי חברת סונול ועל מנת להמשיך ולקבל דלק מחברת סונול ולהימנע ממימוש שעבוד המגרש על ידיה (ר' בסעיפים 24-23 לתצהירו המשלים של מר קיסין). נתבע 2 העדיף אפוא נושים אחרים על פני התובעת והפך אותה, הלכה למעשה, לנושה חדש ביחס לנושים האחרים של החברה.
10. ואם לא די בכך, נתבע 2 המשיך במזימתו האמורה גם לאחר חילול השיקים בכך שהציג לפני מר קיסין מצגי שווא בדבר כוונתו להסדיר את תשלום החוב. כל זאת על מנת "להרדים את התובעת וכדי להרוויח זמן" (ר' בסעיף 15 לתצהירו המשלים של מר קיסין), ותוך תיאור בעיות החברה כבעיות זמניות שתיפתרנה בקרוב – הגם שכמעט מתחילת פעילותה היתה החברה נתונה בקשיים כספיים, התנהלותה היתה כושלת ורשלנית, וטובת החברה ועניינם של הנושים לא עמדו לנגד עיניו של נתבע 2. לשיטת התובעת, הנסיבות המצטברות האמורות מגבשות אחריות אישית של נתבע 2 לתשלום מלוא חוב החברה לתובעת.
11. מר קיסין הדגיש מאוד – כנראה מתוך ניסיון להסביר מדוע נמנעה התובעת מלתבוע את החברה ויתר השותפים – את הטענה שנתבע 2 היה כביכול "'מנהל על' של החברה, המביא והמוציא" (ר' בסעיף 44 לתצהירו המשלים), ומכאן הניסיון לטעון לאחריות אישית רק של נתבע 2 – ולא של יתר השותפים בחברה – לתשלום חוב החברה לתובעת. מר קיסין גם ציטט מדבריו של נתבע 2 בבוררות, בהם לשיטתו נתבע 2 הודה באחריות אישית לתשלום רבע מחובות החברה, אך הוסיף וטען לאחריות אישית של נתבע 2 למלוא חוב החברה לתובעת נוכח תפקידו הבכיר ומעשיו (כנטען לעיל).
12. עוד התייחס מר קיסין, בתצהירו המשלים, לשני עניינים נוספים:

ראשית, מר קיסין הדגיש את העובדה שמתוך עדותו של נתבע 2 בבוררות עולה כי נתבע 2 היה נכון לחתום על שטר חוב לטובת התובעת. לפיכך, בעובדה שהעתק שטר החוב הנטען לא היה בזמנו בידי התובעת – ועל כן לא פעלה באותו הזמן נגד נתבע 2 – אין לשיטתו כדי להעלות או להוריד.

שנית, מר קיסין ציין את העובדה שנתבע 2 חתם על זיכרון הדברים ללא חותמת החברה. בנסיבות אלה, וכאשר לשיטת התובעת הניסיונות להגיע להסדר תשלום החוב היו למראית עין בלבד ומתוך מטרה למשוך זמן, טענת התובעת היא כי חבותו האישית של נתבע 2 לחובות החברה נובעת גם מחתימתו האמורה, ללא הרשאה, על זיכרון הדברים.

1. מטעם התובעת העידו, כאמור, גם מר סביח אבראהים (מנהל הסוכנות) ומר חפיז אבראהים (האחראי על הגבייה בסוכנות). תצהיריהם נגעו להיקף חובה של החברה, שכאמור כיום הלכה למעשה אינו שנוי במחלוקת, כמו גם לשינוי דרך ההתקשרות בין הצדדים באופן שהחל מיום 10.4.05 המשיכה הסוכנות לספק דלק לתחנה אך השיקים שמשכה החברה בתמורה נמשכו על שמה של התובעת. עוד אישרו השניים כי החברה שילמה את מלוא חובה לסוכנות, לרבות בפירעון שיקים מעותדים לאחר יום 9.4.05.
2. מר חפיז אבראהים תיאר בתצהירו את אופן אספקת הדלק לתחנה על ידי הסוכנות. לדבריו, נציג התחנה – בדרך כלל פנדי – הודיע לסוכנות על כמות הדלק שהחברה מבקשת להזמין ובהתאם לכך פנתה הסוכנות לתובעת וביקשה ממנה לפתוח הזמנה בבתי הזיקוק בחיפה. נהג הסוכנות היה נשלח לבתי הזיקוק ומוביל את הדלק לתחנה. לגרסת מר חפיז אבראהים, את השיקים המעותדים הוא היה מקבל תמיד מפנדי – לעיתים גם בנוכחות נתבע 2 – וזאת רק לאחר שפנדי בדק בקפידה את כמויות הדלק שסופקו ואת המחירים (ר' בסעיף 5 ואילך לתצהירו).
3. בחקירתו הנגדית נשאל מר חפיז אבראהים על חלקו של פנדי בניהול התחנה והשיב כלהלן:

ש. בסעיף 10 לתצהיר אני רואה שמי שבדק בקפידה את הכמויות היה פנדי?

ת. נכון. הוא אימת את החישוב שעשינו אני והפקידה או הפקידה לבד.

ש. הרוח החיה מטעם התחנה מולך היה פנדי, הוא היה מזמין, בודק את החשבונות?

ת. נכון לפי המעשה אבל בפועל הוא היה מנהל התחנה אבל את השיקים הייתי מקבל בשתי חתימות (של פנדי ושל נתבע 2 – ש.א.). מה התפקיד שלו בחברה איני יודע אבל כאלו הוא מנהל התחנה. לפעמים סאלח היה מתערב אם היה רוצה לדחות תאריך מסוים (ר' בפרוטוקול, עמ' 35 שורה 7 ואילך).

1. מר סביח אבראהים תיאר את נסיבות הפגישה באלונים, בה כזכור השתתף. בחקירתו הנגדית הכחיש את טענות ב"כ נתבע 1 שלפיהן, כביכול, שטר החוב הוגבל לסכום של 300,000 ₪ (שננקב במכתב הראשון ובמכתב השני) וטען כי הכוונה היתה לשטר חוב שיתייחס למלוא חוב החברה לתובעת (ר' בפרוטוקול, עמ' 29 שורה 16).
2. כשנשאל מר סביח אבראהים על ידי ב"כ נתבע 2 מדוע ניסה להאדיר את חלקו של נתבע 2 בניהול החברה, הוא השיב כלהלן:

ש. למה ניסית בעדותך להאדיר את פעילות סאלח ולגמד פעילות של אנשים כמו פנדי בעוד המצב לא כזה. למה עשית את זה?

ת. לא עשיתי שום דבר. כל המשא ומתן היה עם סאלח. פנדי לפעמים היה נוכח ולפעמים לא.

ש. אתה שמעת פעם אחת את סאלח בכל המהלך של המשאים ומתנים עליהם דיברת שהוא אמר שהוא אישית חייב את הכסף או שהוא אישית ערב לכסף?

ת. אפילו מבחינת כבוד הוא אמר שהוא אחראי שהוא ידאג לכסף, לתשלומים.

ש. של החברה?

ת. כן. מהחשבון של החברה, אני לא יודע מאיפה הוא מביא את הכסף. השיקים היו של החברה (ר' בפרוטוקול, עמ' 31 שורה 14 ואילך).

1. יש להעיר כי מתוך עדותו של מר סביח אבראהים לא הובהר עניין התשלום לסוכנות בעבור עלות הובלת הדלק מבתי הזיקוק בחיפה לתחנה בבית ג'ן. בעוד שלפי דבריו בעת שהתשלומים שולמו על ידי החברה לסוכנות, הסוכנות היתה מנכה סכום מסוים בעבור ההובלה, הוא לא הבהיר כיצד הדברים נעשו לאחר מכן. מר סביח אבראהים אמנם טען כי "היה מגיע לנו זיכוי מקיסין" אך לא הוצגו לפניי כל ראיות בעניין זה (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 3 ואילך).

ד. עיקר ראיות נתבע 1 וטענותיו:

1. נתבע 1 היה בזמנו המנוח. במסגרת ראיותיו הגיש המנוח תצהיר, לו צירף בין השאר את תצהיר ההתנגדות של פנדי. כאמור, למרבה הצער נפטר המנוח בטרם שמיעת הראיות ומנהל עזבונו נקבע כחליפו בתובענה. בנסיבות אלה, ובהתאם לעקרונות הרלוואנטיים שבדיני הראיות, הסכימו ב"כ התובעת וב"כ המנוח – שהמשיך לייצג את מנהל העיזבון (יוסף; להלן – נתבע 1) – כי תצהיר המנוח ותצהירו של פנדי יימשכו מהתיק (ר' בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 15).
2. נתבע 1 נמנע מלהביא ראיות כלשהן, לרבות מלהעיד את פנדי, בנו של המנוח, מסתמא נוכח ההנחה כי אין לנתבע 1 צורך בכך (ר' בסעיף 13 לסיכומי ב"כ נתבע 1). אמנם בהודעה על הגשת תצהירי עדות ראשית, אותה הגיש בזמנו ב"כ נתבע 1, הוא ציין כי בית המשפט יתבקש לזמן את פנדי כעד מטעם נתבע 1, אך בסופו של דבר לא הוגשה בקשה כזו ופנדי לא התייצב למתן עדות.
3. הגם שהמנוח לא העיד לפניי, על מנת להבין את נימוקי הגנתו מן הראוי להביא, ולו בתמצית, את טענותיו כניסוחן בכתב ההגנה המתוקן אותו הגיש. ובכן, המנוח היה יליד שנת 1926, לדבריו בן העדה הדרוזית שאינו יודע קרוא וכתוב בעברית, ובעת הגשת כתב ההגנה המתוקן איש בא בימים הסובל מבעיות בריאותיות קשות. ביום 19.9.92 הוא העביר את מלוא זכויותיו בחלקה לבנו היחיד פנדי, הגם שההעברה לא הסתיימה ברישום. לשיטת המנוח, מאז הוא נדרש מדי פעם לחתום "באופן פורמאלי" על מסמכים שונים בעניין הקרקע משום שההעברה לא הסתיימה ברישום, תוך שהוא סומך על הסבריו של פנדי.
4. כמו כן:

זכור לנתבע (המנוח – ש.א.) כי חתם על מסמכים כאלה גם בנוכחות עו"ד פיראס דלאשה... כל מה שהוסבר לנתבע ע"י בנו פנדי וע"י עורך הדין הוא שצריך את חתימתו על המסמכים מאחר והוא הבעלים הרשום של מחצית הזכויות בקרקע מאחר והזכויות לא עברו על שם בנו (ר' בסעיף 9 לכתב ההגנה המתוקן של נתבע 1).

1. לפי טענת המנוח, הוא לא הכיר את התובעת, מעולם לא עשה עימה עסקים כלשהם או קיבל ממנה דבר, ומעולם לא חתם על מסמך שהוסבר לו כי הוא מתחייב בו אישית בקשר לחובות החברה כלפי התובעת. יתר על כן, אף "אם יוכח" כי מדובר בחתימתו של המנוח על פני שטר החוב, לשיטת ב"כ נתבע 1 אין תוקף לחתימה זו מאחר והמנוח לא ידע על מה הוא חותם, תוך שהוא סומך על בנו פנדי ועל עו"ד פיראס דלאשה ובוטח בהם. לגרסת המנוח, נוסח שטר החוב לא הוקרא לו והוא לא ידע מהו טיבו ומהו תוכנו.
2. ב"כ נתבע 1 הוסיף והעלה מספר טענות הגנה נגד חבות המנוח לפי שטר החוב ובהן הטענה שהתובעת אינה אוחזת כשורה בשטר החוב, שבשטר החוב נפלו פגמים ושהשטר מולא תוך חריגה מהרשאה. בנוסף טען ב"כ נתבע 1 להיעדר תמורה בגין השטר. לא זו אף זו, שטר החוב נמסר לתובעת על ידי עו"ד דלאשה בניגוד לתנאי הנאמנות שנקבעו במסגרת המשא ומתן בין החברה לבין התובעת לצורך הסדרת תשלום החוב.
3. במה דברים אמורים. לשיטת ב"כ נתבע 1, בעקבות הפגישה באלונים נקבע בין הצדדים מנגנון בו שטר החוב יוחזק בנאמנות על ידי עו"ד דלאשה עד לקיומם של שני תנאים: האחד, תשלום ראשון במזומן; והשני, חתימה על הסדר תשלומים (ללא קשר לשאלה אם החברה תעמוד בו אם לאו). אמנם התשלום בסך 300,000 ₪, כפי שנקבע במכתב הראשון ובמכתב השני, לא שולם במועד שנקבע (19.9.05), אך בזיכרון הדברים שנערך כמה שבועות לאחר מכן הוסכם הן על תשלום מופחת בסך של 170,000 ₪ (שבוצע) והן על הסדר תשלומים. מכאן ששני התנאים עליהם הוסכם התקיימו והיה על עו"ד דלאשה להשיב את שטר החוב למנוח ולפנדי.
4. על רקע טענות אלה שלח ב"כ נתבע 1 הודעה לצדדי ג' נגד עו"ד דלאשה ועו"ד פיראס דלאשה, וגם נגד נתבע 2, בהן טען כי ככל שנתבע 1 יחויב בגין שטר החוב הוא זכאי לשיפוי או פיצוי מצדדים אלה בגין כל סכום שייפסק נגדו.
5. באשר לעו"ד דלאשה, לשיטת ב"כ נתבע 1 לא זו בלבד שהוא הפר את תנאי הנאמנות, אלא שהוא עשה כן מתוך העדפת האינטרסים של נתבע 2 ותוך ניגוד עניינים מובהק ובוטה; ומכאן חבותו הנטענת. במסגרת ההודעה לצד ג' העלה ב"כ נתבע 1 טענות נוספות נגד עו"ד דלאשה, ובהן הטענה כי הציג בפני התובעת מצג שווא כביכול המנוח הינו אחד מבעלי הקרקע, והטענה כי הסתיר את קיומו של שטר החוב הנטען שעשה נתבע 2.
6. באשר לעו"ד פיראס דלאשה טען ב"כ נתבע 1, בהודעה לצדדי ג', כי "ככל שהחתימה על גבי השטר היא אכן חתימת הנתבע" הרי שעו"ד פיראס דלאשה החתים את המנוח עליו מבלי שהסביר לו את מהות המסמך ומהות חתימתו, תוך שהוא מנצל את העובדה שמדובר באדם שאינו יודע עברית ותוך הצגת מצגי שווא לפיהם החתימה נדרשת משום שהבעלות הפורמאלית בחלקה טרם עברה על שם פנדי ולא משום שנתבקש שטר חוב (ר' בסעיף 27 להודעה המתוקנת לצדדי ג').
7. כאמור, ב"כ נתבע 1 שלח הודעה לצד ג' גם לנתבע 2. בהקשר הצטרף ב"כ נתבע 1, בעיקרו של דבר, לטענות התובעת בעניין אחריותו האישית הנטענת של נתבע 2 לתשלום מלוא חוב החברה לתובעת, כפי שפורטו בפרק ג' דלעיל. בנסיבות אלה, כך לשיטת ב"כ נתבע 1, יש לחייב את נתבע 2 בכל סכום בו יחויב נתבע 1, ככל שיחויב. לחילופין ולמצער, בהתאם להודאתו המפורשת של נתבע 2 במסגרת הליכי הבוררות בחבות אישית לרבע מחובות החברה, יש לחייבו לשפות את נתבע 1 בגין רבע מחוב החברה לתובעת.

ה. עיקר ראיות נתבע 2 וטענותיו:

1. מטעם נתבע 2 – שהוא גם צד ג'3 – העיד נתבע 2 עצמו. כמו מר קיסין, אף נתבע 2 תיאר בתצהיריו את השתלשלות העניינים, כפי שצוינה בתמצית בסקירת הרקע העובדתי בפרק א' דלעיל.
2. נתבע 2 הודה בפה מלא בחובה של החברה לתובעת "בגין דלק שסופק לחברה ובגין שיקים שנתנה החברה לפקודת התובעת ובוטלו" (ר' בסעיף 23 לתצהירו הראשון). יחד עם זאת, נתבע 2 הדגיש כי מדובר בחוב של החברה, להבדיל מחוב של מנהליה או בעלי מניותיה, והכחיש נמרצות את טענות התובעת ונתבע 1 שלפיהן מוטלת עליו כביכול חובה אישית לשאת בחוב החברה לתובעת, כולו או חלקו. בהקשר זה הפנה נתבע 2 לדברים שנאמרו על ידי מר קיסין עצמו, במהלך עדותו בהליכי הבוררות, כלהלן:

ש. החוב עבור הדלקים מבחינת יעד הוא חוב של חברת דלק אחים סעד בע"מ, נכון?

ת. נכון. קיבלתי צ'קים של אחים סעד בע"מ וכל הצ'קים חזרו... (ר' בפרוטוקול הליכי הבוררות, בתחילת חקירתו הנגדית של מר קיסין על ידי עו"ד גולדהמר, נספח א' לתצהירו של מר קיסין).

1. באשר לטענות התובעת ונתבע 1, שלשיטתם מגבשות אחריות אישית של נתבע 2 לחוב החברה לתובעת, השיב נתבע 2 כלהלן. ראשית, בהתייחס לטענה כי הסתיר את מצבה של החברה ממר קיסין הדגיש נתבע 2 כי מר קיסין היה מודע היטב לחובותיה הגבוהים של החברה לסוכנות, שהרי זה היה הרקע להסכמתו לשינוי ההתקשרות באופן שתמורת הדלק שסופק לתחנה שולמה בשיקים לפקודת התובעת ולא לפקודת הסוכנות. נתבע 2 הודה כי מצבה הפיננסי של החברה, מעת הקמתה, היה לחוץ מאוד (ר' בפרוטוקול, עמ' 42 שורה 8), אך לשיטתו משהסכים מר קיסין לדרך התשלום האמורה מטעם החברה, בלא שדרש כל ביטחונות לתשלומים, ממילא הוא נטל על עצמו את הסיכונים שבהתקשרות עם החברה ואין הוא רשאי לגלגלם לפתחו של נתבע 2.
2. שנית, בהתייחס לטענות התובעת ונתבע 1 שלפיהן נתבע 2 נטל על עצמו התחייבות אישית לפירעון חובות החברה לתובעת – הן במסגרת הסכם ההפעלה והן במסגרת זיכרון הדברים – השיב נתבע 2 כי הטענות משוללות בסיס. באשר להסכם ההפעלה הדגיש נתבע 2 כי במסגרתו לא נטל על עצמו התחייבות אישית לסילוק כל חובות החברה ויהי מה, אלא התחייבות לסילוק כל חובות החברה במידה והיה מתאפשר, לפנדי ולו, להפעיל את התחנה לתקופה של 12 שנים. נתבע 2 הוסיף וטען, בהקשר זה, כי לא ניתן ליצור הפרדה בין חובות החברה שלפני הסכם ההפעלה לבין חובות החברה שנוצרו לאחר כניסתו לתוקף – ומתוך כך לנסות ולגזור אחריות אישית שלו לחוב החברה לתובעת – שכן גם לאחר כניסתו לתוקף של הסכם ההפעלה המשיכה החברה לשלם חובות עבר, דהיינו חובות בגין התקופה בה הופעלה החברה על ידי ארבעת השותפים, לרבות מאות אלפי ₪ ששולמו לסוכנות (ר' בתצהירו הראשון, בסעיף 14 ואילך).
3. באשר לזיכרון הדברים טען נתבע 2 כי הצדדים לזיכרון הדברים היו התובעת והחברה, ולא הנציגים שחתמו עליו (מר קיסין מטעם התובעת ונתבע 2 מטעם החברה). מכאן, שאין בזיכרון הדברים כדי להטיל אחריות אישית על נתבע 2 לחובות החברה, מה גם שדובר במסמך עקרונות בלבד שלא הוביל לכריתת הסכם מחייב בין הצדדים (ר' בתצהירו המשלים של נתבע 2, סעיף 20 ואילך). ב"כ נתבע 2 הדגיש עוד כי חתימת שני הנציגים – נתבע 2 ומר קיסין – נעשתה ללא חותמות החברות, כאשר לשיטתו הדבר מלמד כי אמנם דובר במסמך עקרונות בלבד.
4. שלישית, בהתייחס לטענה כי חתם בעצמו על שטר חוב נפרד, הוא שטר החוב הנטען, הכחיש נתבע 2 את הדברים. לגרסתו, בפגישה באלונים לא נדרשה חתימתו על שטר חוב, וממילא הוא לא חתם עליו. בהקשר זה הפנה נתבע 2 לטענת מר קיסין עצמו לפיה הוא דרש "שאנשים בשר ודם (להבדיל מחברה בע"מ) שהם בעלי הקרקע עליה בנויה התחנה יתחייבו לשלם את החוב...", בעוד שנתבע 2 לא היה בעלים של החלקה אלא רק בעל זכויות בה מכוח התחייבותו של פנדי כלפיו (ר' בסעיף 16 ואילך לתצהירו המשלים וכן בפרוטוקול, עמ' 44 שורה 24 ואילך).
5. יש לציין כי במהלך חקירתו הנגדית של נתבע 2 על ידי עו"ד דלאשה נתבקש נתבע 2 לחתום מספר פעמים על נייר חלק, ולאחר מכן נתבקש לומר אם חתימות, שהוצגו לפניו, הינן חתימותיו אם לאו. בין השאר הוצג לפניו העתק החתימה על שטר החוב הנטען, ונתבע 2 השיב כי מדובר בחתימה הדומה לשלו, אך חזר ועמד על הכחשתו כי חתם על שטר החוב הנטען (ר' בפרוטוקול, עמ' 54 שורה 21 ואילך, וכן המוצגים ג/1 עד ג/4). עם זאת, יש לציין כי נתבע 2 אישר דברים שאמר בעדותו בהליכי הבוררות, בהם טען כי היה מוכן לחתום על שטר חוב ולו היה מתבקש לעשות כן לא היה מתחמק מכך (ר' בפרוטוקול, עמ' 45 שורה 1 ואילך). בנוסף, בהמשך חקירתו נמנע נתבע 2 מלטעון שעו"ד פיראס דלאשה זייף את חתימתו (שם, עמ' 49 שורה 12 ואילך).
6. רביעית ואחרונה, בהתייחס לטענות התובעת ונתבע 1 שלפיהן מעדותו (של נתבע 2) במסגרת הליכי הבוררות עולה הודאה מפורשת בחבות אישית בגין חובות החברה לתובעת, או למצער בגין רבע מחובות אלה, טען נתבע 2 כי מדובר בהוצאת דברים מהקשרם (ר' בסעיף 32 לתצהירו המשלים). נתבע 2 הודה כאמור בחוב החברה לתובעת, ואף ציין כי יש לשלמו, אך טען שהוא נכון להשתתף בתשלום רבע מהחוב רק במסגרת הסדר יחד עם כל ארבעת השותפים; וכדבריו בחקירתו הנגדית:

...כנראה שהתכוונתי שם (בהליכי הבוררות – ש.א.) שכביכול אם היינו מגיעים לסיכום כלשהו ארבעתנו שכל אחד ייקח חלק מהתשלום אני אכן מוכן לעשות את זה. אני גם עכשיו אומר שאני מוכן לעשות את זה. חברת הדלק יש לה זכויות, יתרה ומינוס, אני 25%, החברה מחולקת ל-4 אנשים (ר' בפרוטוקול, עמ' 39 שורה 6 ואילך).

1. בהמשך חקירתו הנגדית הביע נתבע 2 התמרמרות רבה על כך שהתחנה ממשיכה להתנהל כיום על ידי כל השותפים המקוריים, למעט הוא עצמו, והוסיף וטען כי יש לשלם את חוב החברה לתובעת מתוך רווחי העתק שלפי טענתו גורפים יתר השותפים מניהול התחנה; וכדבריו:

ש. אתה מסכים לשלם משהו בהליך זה לקיסין?

ת. אני מסכים שקיסין צריך לקבל את הכסף שלו כמו שסונול קיבלו את הכספים שלהם, מהרווחים של התחנה שהם מרוויחים – שלושת השותפים האחרים – מניהול התחנה.

ש. אני אומר שאתה טוען בהליך האחר שהסכסוך היה צריך לידון רק כאן והטענה התקבלה, ואני אומר לך שאתה מנפנף בכל מקום גם בבוררות וגם כאן בנכונות לשלם לפחות חלק מהחוב אבל בפועל אתה מבקש שבית המשפט ישחרר אותך לגמרי מהחוב ומבקש להפיל את הנטל למנוח שאין לו קשר ואינו אחראי?

ת. לא. המנוח היה אדם מאד מכובד. אם חתם על השטר אחרי שהבן שלו הסביר לו, פנדי היה צריך לשלם ואביו בגלל שהוא בעל הקרקע. אבל לגבי החוב של יעד הם צריכים לשלם מהרווחים של התחנה היום. הכסף הזה צריך היה להיות משולם מזמן ליעד.

ש. במשפט זה כאשר קיסין מבקש לחייב את הדוד (המנוח – ש.א.) בחוב ואתה שאתה חתן ראשי בסיפור לא רוצה לשלם אגורה?

ת. יש תחנת דלק שמרוויחה מיליונים שקלים שמשם ישלמו את הכסף. אני לא מרוויח משם כסף, שילמתי לעו"ד שלי הון כסף רק בגלל השטויות שלהם. הם מנהלים את התחנה היום ומרוויחים הרבה כסף (ר' בפרוטוקול, עמ' 50 שורה 28 ואילך).

ובהמשך הדברים:

ת. כונס הנכסים נכנס לתחנה ביום 15.1.06 אחרי חודשים בודדים נעשה הסכם עם השותפים האחרים. התחנה נשארה אותה תחנה, הקרקע אותה קרקע, השטח אותו שטח, סך הכל פתחו חשבון אחר והתחילו לעבוד עם דלק. שילמו את החוב 1,750,000 לסונול ששולם במלואו לדעתי והרוויחו הרבה כספים והיו צריכים לשלם ליעד גם את הכסף שלו (ר' בפרוטוקול, עמ' 56 שורה 7 ואילך).

1. עוד יש לציין כי נתבע 2 הודה שבהליכי הבוררות תיאר עצמו כ"מנהל העל" של התחנה, אם כי הסביר את הדברים כלהלן:

ש. קראת לעצמך מנהל על?

ת. כי לא הייתי נוכח בתחנה כל הזמן, הייתי מעורב באופן אישי, יכול להיות שאמרתי.

ש. היית מנהל על וקראת לעצמך רוח החיה של חברת הדלק?

ת. אני גם יזמתי את התחנה הזאת ועשיתי את טעות חיי.

ש. פירוש מנהל על לשיטתך זה מי שמנהל את העניינים ובעיות גדולות של החברה, בעל זכות חתימה?

ת. או קיי.

ש. נכון שקבעת את התנאים המסחריים בקשר לרכישות (מ)התובעת יחד עם פנדי?

ת. יחד עם פנדי (ר' בפרוטוקול, עמ' 39 שורה 19 ואילך. בהמשך הדברים ציין נתבע 2 שאין לזלזל בפנדי הגם שהוא, נתבע 2, היה הדומיננטי במשא ומתן עם קיסין, שם, עמ' 52 שורה 15 ואילך).

ו. עיקר ראיות צדדי ג'1 ו-2 וטענותיהם:

1. מטעם צדדי ג'1 ו-2 – עו"ד דלאשה ועו"ד פיראס דלאשה – העידו הם עצמם. גם עו"ד דלאשה, כמו מר קיסין ונתבע 2, תיאר בתצהירו בקצרה את השתלשלות העניינים, כפי שצוינה בתמצית בסקירת הרקע העובדתי בפרק א' דלעיל.
2. עו"ד דלאשה ציין בתצהירו כי העיקולים שהוטלו על החברה על ידי התובעת הביאו לשיתוק פעולתה של החברה ולפיכך הוא ניהל – בתפקידו כיועץ המשפטי של החברה – משא ומתן עם מר קיסין במטרה לאפשר לחברה להמשיך לפעול. לדבריו, בשל היכרותו עם מר קיסין הסכים זה האחרון לבטל את העיקולים שהוטלו על החברה בתנאי שבעלי העניין בחברה ובעלי הקרקע עליה מוקמת התחנה יחתמו על שטר חוב (ר' בסעיפים 6-4 לתצהיר עו"ד דלאשה).
3. בנסיבות אלה, והואיל והזכויות בחלקה עדיין היו רשומות על שמו של המנוח, התחייב פנדי להסדיר את העניין עם המנוח ולהחתימו על שטר חוב. לפיכך:

בתאריך 19.8.05 נפגש בני עו"ד פיראס עם הנתבע ועם מר פנדי בתחנת הדלק בבית ג'ן, ושם חתמו שניהם על שטר החוב.

עוד באותו יום אך לא באותו מעמד חתם סאלח על שטר חוב נוסף בפני בני עו"ד פיראס (ר' בסעיפים 9-8 לתצהיר עו"ד דלאשה).

1. בחקירתו הנגדית נשאל עו"ד דלאשה מדוע טען בעדותו בהליכי הבוררות כי שטר החוב הנטען (של נתבע 2) נחתם במשרדו – ולא בתחנה, כפי שהצהיר כאמור לעיל – והשיב:

הופעתי לבוררות ולא היה שטר החוב בפניי. העדתי למיטב זכרוני בשנת 2008. לא זכרתי ואם הבן שלי אומר את הדברים כפי שאמר הוא דייק יותר ממני חד משמעית. אני טעיתי כשאמרתי בבוררות שיכול להיות שחתם במשרד, אני לא דייקתי וטעיתי, משום שאני מכיר את הבן שלי (ר' בפרוטוקול, עמ' 67 שורה 25 ואילך).

1. עו"ד דלאשה נשאל, בהמשך הדברים, מדוע במכתב הראשון ובמכתב השני – בהם כזכור ציין את דבר החתמתו של שטר החוב – הוא לא הזכיר כלל את קיומו של שטר החוב הנטען. עו"ד דלאשה השיב שאינו זוכר ולא נתן הסבר סביר לדבר; וכדבריו:

אני לא זוכר ממש אבל אני משער שבגלל שמר קיסין רצה לקבל את שטר החוב של בעלים רשום ו.. זו כנראה הסיטואציה שציינתי את שמות האנשים האלה ולא הוספתי את סאלח (ר' בפרוטוקול, עמ' 69 שורה 18. כמעט אין צריך לומר שהסבר זה לאו הסבר הוא, שכן אין בו כדי להסביר מדוע, כטענת עו"ד דלאשה כיום, נדרש נתבע 2 מלכתחילה לחתום על שטר חוב).

1. עוד טען עו"ד דלאשה בעדותו, בתשובה לשאלה מדוע המנוח הוחתם על שטר חוב בסכום הנקוב בו כאשר הוא נועד להבטחת התשלום הראשון, כי הכוונה הברורה היתה לשטר חוב כנגד מלוא סכום החוב; וכדבריו:

ש. מדוע אתה שולח שטר להחתמה של אדם על 1,067,000 ₪ כאשר הוא מבטיח רק תשלום ראשון?

ת. לא בדיוק כך. השטר היה אמור בסופו של דבר להבטיח את כל החוב אבל הסיכום שאני אעביר את השטר או לא היה מותנה בשני תנאים. אילו מולאו שני התנאים הייתי מחזיר את השטר. אילו שני התנאים או אחד מהם לא היה מתמלא הייתי צריך להחזיר את השטר ואז הוא היה הופך להיות לביטחון על מלוא סכום החוב.

ש. מה קורה אם היה משולם הסכום של 300,000 ₪ ונערך הסכם, היית מחזיר את השטר לדוד?

ת. הכוונה לאבא (המנוח – ש.א.), נכון.

ש. ז"א שאם היה משולם 300,000 ₪ וחתם הסכם חוב שטר החוב לא היה משמש כשטר חוב לחוב זה?

ת. ברור. אבל איך שאני מבין את ההתנהלות של קיסין גם בישיבה של אלונים וגם במשרדים שלהם, היה עומד על כך שיהיו ערבויות הולמות להבטחת תשלום החוב.

ש. אתה משער שהיה עומד על כך?

ת. לא. הוא אמר את זה.

ש. אתה מתכוון למה שדרש ממך בזיכרון הדברים?

ת. לא. בפגישה ביום 18 לחודש בישיבה של אלונים לא יכולנו להציע הסדר משום שבאותה תקופה היתה לנו בעיה מול סונול, חוב יותר גבוה וניהלנו משא ומתן להסדיר את החוב הזה ולכן לא יכולתי באותה ישיבה למצוא דרך איך אנו משלמים את החוב וחיכינו עד להשלמת משא ומתן עם סונול כדי שיהיה ברור לחברה מה הזרמת תשלום המזומנים כדי להסדיר את החוב מול יעד. באותה ישיבה מר קיסין אמר חד משמעית שהוא לא מוכן רק לקבל 300,000 ₪ וגמרנו. הוא ביקש גם לקבל סכום זה וגם להסדיר את החוב בצורה שתתאים לו ותתאים ליכולת שלנו.

...

ש. נכון לומר שעוד לא היה ברור (במועד הפגישה באלונים – ש.א.) אם שטר החוב של אחמד פנדי האב יהווה ביטחון להסכם זה באותו זמן?

ת. לדעתי כן היה ברור. זאב עמד על כך שמי שרשום כבעלים של הנכס יחתום על שטר חוב כדי שיוכל להיפרע בסופו של דבר. שטר זה לא רק נייר. הוא רצה להבטיח שיוכל להיפרע מהחוב המגיע לו (ר' בפרוטוקול, עמ' 72 שורה 14 ואילך).

1. לגרסת עו"ד דלאשה, ברוח ההסכמות שהושגו במסגרת זיכרון הדברים הוא הכין טיוטת הסכם לחתימת הצדדים, אך ההסכם לא נחתם "והוא נותר כאות מתה בקשר שבין הצדדים" (ר' בסעיף 17 לתצהיר עו"ד דלאשה). בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שהחברה הפרה את התחייבויותיה כלפי התובעת הן באי תשלום הסכום של 300,000 ₪ והן באי הגעה להסדר תשלומים, לא נותר לעו"ד דלאשה מנוס מלמסור את שטר החוב ושטר החוב הנטען של נתבע 2 לידי התובעת, וכך לדבריו עשה.
2. בתצהירו לא נקב עו"ד דלאשה במועד בו מסר את שטרי החוב לידיו של מר קיסין. כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית חזר וטען שאינו זוכר, הגם שהוסיף וטען כי יש להניח שהדבר היה לפני חתימת זיכרון הדברים; וכדבריו:

ש. מתי מסרת את שטרי החוב שהיו בידך לקיסין?

ת. לא זוכר. אני לא זוכר אם זה היה לפני זיכרון הדברים, אם אחרי, לא זכרתי אז ולא היום. אני בטוח שמסרתי את שני השטרות לקיסין באותו מעמד וזה שהוא כנראה איבד אחד מהם, זו בעיה שלו.

...

ש. אני מפנה לסעיף 5 להסכם המודפס... (הטיוטה שלא נחתמה, ר' בפסקה 23 דלעיל) מזה אפשר להבין שלפחות באותו יום 24.10 ששלחת את המכתב, השטרות עדיין היו בידך?

ת. אתה יכול להבין. אבל אני אומר שייתכן שהיה ניסוח לא מוצלח. יכול להיות שהשטר למיטב זכרוני וההיגיון שמאחורי הדברים, מסרתי את השטרות לפני זיכרון הדברים, אבל אני לא בטוח.

ש. אם אתה לא זוכר ויש מסמך מהעת ההיא שממנו אנו מבינים שהמסמך היה בידיך מדוע אתה מסיק ההיפך, אולי הניסוח היה נכון והשטר נמסר לאחר מכן?

ת. באותה תקופה אחרי ששבתי מחו"ל קיסין היה לחוץ מאד וכשעבר המועד בוא היה צריך לקבל 300,000 ₪ או הסדר חוב הוא התקשר אליי בתדירות גבוהה ולכן היה לחוץ עם חוב גדול מאד או בחשיפה גדולה ואני מניח שהוא ביקש ממני ונתתי לו את השטרות לפני זיכרון הדברים. אני לא יכול לחתום על זה בוודאות אבל ההיגיון אומר כך.

...

ש. מפנה לנספח ג' לתצהירך (המכתב השני – ש.א.), יש בו שני תנאים, ביצוע תשלום ראשון וחתימת הסדר תשלומים. שני דברים אלה התקיימו, מדוע העברת את השטר לקיסין?

ת. הנחת ההיגיון שלי שהשטרות הועברו לפני זיכרון הדברים משום שחלפה התקופה הקבועה בנספח ג', לא שולם 300,000 ₪, לא נחתם הסדר תשלומים ולכן אני מניח שהעברתי את השטרות (ר' בפרוטוקול, עמ' 71 שורה 17 ואילך).

1. עו"ד דלאשה הכחיש נמרצות את טענות ב"כ נתבע 1 נגדו בסוגיית החזקת שטרי החוב בנאמנות אצלו, וטען כי אין בהן אלא ניסיון של נתבע 1 לחמוק ממילוי ההתחייבויות שהמנוח נטל על עצמו על פי שטר החוב. לגרסתו, החתמת המנוח על שטר החוב, כמו גם מסירתו לידי התובעת, נעשו על פי התנאים להם הסכימו פנדי ונתבע 2.
2. בחקירתו הנגדית עומת עו"ד דלאשה עם הטענות בדבר הפרת תנאי הנאמנות והשיב:

ש. האם נכון ששימשת כנאמן על שטר החוב עבור המנוח הדוד, ובנו פנדי?

ת. לא. הייתי נאמן עבור קיסין. זו האמת, המכתב שלי מדבר בעדו. התחייבתי להעביר את השטר ללא תנאי. אני מפנה לנספח ב' לתצהירי (המכתב הראשון – ש.א.), כתוב ימסר ללא כל תנאי.

ש. אתה מתעלם מהפסקה שלאחר מכן שם אמרת שבמידה והסכום ישולם שטר החוב יוחזר לפנדי ואביו, משמע גם כלפיהם היתה לך נאמנות?

ת. אם ישלמו בזמן (ר' בפרוטוקול, עמ' 68 שורה 30 ואילך. בהמשך הדברים טען עו"ד דלאשה כי לא היתה לו כל סיבה להעדיף את נתבע 2 על פני יתר השותפים. ר' שם, עמ' 76 שורה 16).

1. מטעם צדדי ג'1 ו-2 העיד כאמור גם עו"ד פיראס דלאשה. בתצהירו ציין כי ביום 19.8.05 פגש בתחנה במנוח ובפנדי בתחנה והחתימם על שטר החוב לאחר שהסביר להם את מהות המסמך והם חתמו עליו בפניו. עוד ציין כי זמן מה לפני כן פגש בנפרד, בתחנה, את נתבע 2 והחתימו על שטר החוב הנטען.
2. בחקירתו הנגדית חזר עו"ד פיראס דלאשה וטען כי הסביר את תוכן ומהות שטר החוב למנוח ולפנדי (ר' בפרוטוקול, עמ' 59 שורה 10 ואילך) – לאחר שמילא את סכום השטר במילים ואת פרטי עושי השטר – ואף הוסיף:

ש. התרשמת שהמנוח יודע במה מדובר?

ת. הוא ידע בדיוק על מה מדובר.

ש. השיחה ביניכם התנהלה בערבית?

ת. כן.

ש. התרשמת שהוא מבין על מה מדובר?

ת. כן.

ש. הוא ניהל איתך שיחה?

ת. כן. פנדי הבן נכח וגם חתם על השטר.

ש. הוא השתתף ואמר לאביו משהו?

ת. כן. הוא השתתף, הסברתי וגם הבן הסביר.

ש. האם בשלב מסוים שהסברת למנוח ולבן את תוכן ומהות השטר, תוך כדי הסבר המנוח אמר משהו שאינו מבין, אינו רוצה?

ת. לא. ממש לא. הוא חתם מרצונו החופשי מבלי להביע כל התנגדות (ר' בפרוטוקול, עמ' 61 שורה 25 ואילך).

1. כאשר עומת עו"ד פיראס דלאשה עם טענת נתבע 2, לפיה הוא (נתבע 2) לא חתם על שטר החוב הנטען, הוא השיב: "הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. אני בטוח שהחתמתי אותו..." (ר' בפרוטוקול, עמ' 61 שורה 4).

ז. דיון והכרעה:

1. לאחר ששמעתי את עדויות העדים שהעידו לפניי מטעם כל הצדדים והתרשמתי מהן, וגם עיינתי במסמכים ובמוצגים הרבים שהוגשו על ידי הצדדים, אני מקבל את התובענה נגד נתבע 1 ודוחה את התובענה נגד נתבע 2, כמו גם את ההודעות לצדדי ג'.
2. הכרעה זו אינה מבוססת על התרשמות מן העדויות ושיקולי מהימנות גרידא, אלא על מכלול רחב של שיקולים עובדתיים ומשפטיים אשר יפורטו להלן.

(1) המישור העובדתי:

(א) נסיבות חתימת שטר החוב על ידי המנוח:

1. במישור העובדתי הוכח לפניי כדבעי כי המנוח אמנם חתם על שטר החוב. אכן, בתחילה הכחיש המנוח בחצי-פה את הדבר, אך בסופו של יום גם ב"כ נתבע 1 לא התכחש לדבר החתימה (ר' בסעיף 15 בעמ' 3 לסיכומיו), אשר הוכחה לפניי גם בעדותו של עו"ד פיראס דלאשה.
2. בה במידה הוכח לפניי כי הסכום הנקוב בשטר החוב, בסך של 1,067,352 ₪, הינו חוב של החברה לתובעת בגין הספקת דלק, עובדה שמעבר לכך שהיא הוכחה לפניי בין השאר בתעודות המשלוח ובשיקים, הלכה למעשה היא אף לא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים והנתבעים הודו בה במפורש. ב"כ נתבע 1 אמנם טען בסיכומיו בהרחבה, כחלק מטענתו הנמרצת לפיה הוא עומד על חובת ההוכחה של התובעת את תביעתה (ר' בסעיפים 6-3 לסיכומיו), כי התובעת לא הוכיחה את קיומו של החוב (ר' בסעיפים 48-27 לסיכומיו). ואולם, מעבר לכך שבמהלך המשפט הוצהר לפניי שאין מחלוקת בסוגייה עובדתית זו (ר' בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 13), הרי שהתובענה נגד נתבע 1 הינה תובענה שטרית שנטל ההוכחה בה מוטל על הנתבע. ממילא ברור אפוא כי נתבע 1, שנמנע מלהביא ראיות כלשהן, לא הוכיח את הטענה הנ"ל.
3. בעניין הימנעות נתבע 1 מלהביא ראיות יש להדגיש במיוחד את הימנעותו מלהעיד את פנדי. בסיכומי ב"כ נתבע 1 אמנם נטען שפנדי לא הופיע במשפט למרות שהוזמן (ר' בסעיף 31 לסיכומים), אך כל מה שהוגש בזמנו מטעם נתבע 1 בעניינו של פנדי היתה הודעה על הגשת תצהירי עדות ראשית בה צוין כי בית המשפט יתבקש לזמן את פנדי למתן עדות (ר' בפסקה 57 דלעיל). דא עקא שב"כ נתבע 1 לא הגיש בקשה קונקרטית לזימונו של פנדי ואף לא פנה לבית המשפט בבקשה לעזרה בעניין זימונו וממילא לא ציין קשיים כלשהם בזימון; מה גם שנראה כי ב"כ נתבע 1, מתוך כך שייצג את פנדי בבוררות (ר' בסעיף 70 לסיכומי ב"כ נתבע 1), יכול היה לאתרו ולזמנו לעדות בקלות.
4. פנדי הינו ללא ספק עד מרכזי בכל הקשור לטענותיו של המנוח נגד חבותו השטרית, טענות שמנהל עזבונו ממשיך להתגונן בהן כיום. במה דברים אמורים. כזכור, בכתב ההגנה המתוקן נטענו מטעם נתבע 1 טענות שונות ביחס לדברים שנאמרו ושלא נאמרו למנוח במעמד חתימת שטר החוב, מעמד בו נכח גם פנדי. בנוסף נטען כי המנוח חתם על שטר החוב בין השאר בעקבות בטחונו בבנו ובהסתמך על הסבריו, וטענה זו מתיישבת עם עדותו של עו"ד פיראס דלאשה, במובן זה שעו"ד פיראס דלאשה טען אף הוא כי פרטי השטר ומהותו הוסברו למנוח גם על ידי פנדי. הנה כי כן, עדותו של פנדי הינה עדות מרכזית ומהותית לעניין טענות ההגנה של נתבע 1, אך בכל זאת נמנע נתבע 1 מלזמנו.
5. בהקשר זה לא למותר להעיר גם אודות הימנעותו של יוסף – שהוא כיום נתבע 1, בכובעו כמנהל עזבון המנוח – מלהעיד. יוסף הינו אחד מארבעת השותפים המקוריים, הוא היה צד להליכי הבוררות והוא ממשיך כיום – יחד עם נסר ופנדי – להפעיל את התחנה. בנוסף, יוסף מונה כמנהל עיזבון המנוח ובכובעו זה הוא בין השאר צד להליכים שלפניי. ברי כי נוכח נתונים מצטברים אלה עדותו של יוסף היתה יכולה לשפוך אור רב אודות התנהלות החברה והשתלשלות העניינים, והדבר נדרש לנתבע 1 נוכח הצטרפותו לטענות התובעת בעניין התנהלותו של נתבע 2, טענות שעליהן ביקש לבסס את ההודעה לצד ג' ששלח לנתבע 2. בנוסף, יוסף יכול היה להתייחס לטרוניות נתבע 2 באשר להמשך ניהול התחנה על ידי יתר השותפים בלעדיו, כמו גם לטענות עו"ד דלאשה אודות הבעייתיות שבמינוי יוסף דווקא – להבדיל מפנדי, בנו היחיד של המנוח – לניהול עזבון המנוח (ר' בפרוטוקול, עמ' 10 שורה 27).
6. מכל מקום, ולעניין ההימנעות מלהעיד את פנדי, "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ר' ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)).
7. פשיטא אפוא, שבנסיבות דנא לא זו בלבד שנתבע 1 לא הוכיח את טענות ההגנה שהעלה, אלא שהימנעותו מלהעיד את פנדי מובילה למסקנה כי אין יסוד לטענות העובדתיות שהעלה בא-כוחו בעניין חתימת המנוח על השטר, לרבות הטענה בדבר אי הבנת המנוח את מהות שטר החוב ומשמעותו או הטענה כי המנוח הוחתם תוך הצגת מצגי שווא או הטענה כי מדובר בערבות או מעין ערבות גרידא. עסקינן, אם כן, בשטר חוב תקין וכשר לכל דבר ועניין.
8. לא למותר להעיר כאן, ובאותו הדבק דברים, בעניין טרוניות ב"כ נתבע 1 בסיכומיו אודות מה שהוא מכנה ה"התנערות" של יתר הצדדים ובמיוחד נתבע 2, ה"חייב העיקרי" לשיטתו, מחובותיהם, תוך גלגולם לעברו של המנוח. ואולם, אין מקום לטרוניות כגון אלה בתובענה השטרית דנא, שהינה תובענה בגין שטר חוב עליו חתם המנוח בנסיבות כשרות לחלוטין. לפיכך, גם אם מאן דהוא מנסה להתנער מחובות כלפי התובעת אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין חבותו של המנוח (ועזבונו).

(ב) נסיבות עשיית שטר החוב ומסירתו לתובעת על ידי עו"ד דלאשה:

1. שטר החוב נעשה במסגרת משא ומתן להסדר תשלום חובה של החברה לתובעת. מעדויות המשתתפים בפגישה באלונים עולה כי שטר החוב ניתן בגין מלוא סכום חוב החברה לתובעת, והדבר גם מוכח בעצם העובדה שבשטר החוב ננקב הסך של 1,067,352 ₪, דהיינו: מלוא סכום חוב החברה לתובעת (לפי השיקים).
2. בנוסף, הדעת נותנת ששטר החוב אמנם ניתן בגין מלוא סכום החוב, שכן הדבר עולה בקנה אחד עם הנוהג המסחרי המקובל בכגון דא. במה דברים אמורים. על פי הנוהג המסחרי המקובל, הסדר תשלום חוב כולל לרוב שני רכיבים: האחד, מתן בטוחה מטעם החייב על מלוא סכום החוב; והשני, הסכמה של הנושה שלא לעשות שימוש בבטוחה ככל שהחייב יעמוד בהסדר תשלומים מוסכם ומופחת. בדרך זו יוצאים שני הצדדים נשכרים: הנושה מוותר אמנם על חלק מהחוב המגיע לו, אך זוכה לתשלום בפועל של יתרת החוב, או לחלופין – ככל שהחייב אינו עומד בהסדר התשלומים – הוא זכאי לעשות שימוש בבטוחה שניתנה לו לצורך גביית מלוא סכום החוב. מנגד, החייב זוכה להפחתה בסכום החוב או להסדר תשלומים מקל.
3. ברור אפוא שאין יסוד לטענת ב"כ נתבע 1 לפיה במקרה דנא שטר החוב לא נועד להבטיח את תשלום מלוא חובה של החברה לתובעת. מעבר לכך שהטענה נסתרת בעדויות ובראיות שהובאו לפניי – כאשר כזכור נתבע 1 נמנע מהבאת ראיות כלשהן – הטענה אף אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון והנוהג המסחרי המקובל.
4. ב"כ נתבע 1 ניסה להיאחז בדברים שצוינו בזיכרון הדברים, כמו גם בטיוטת ההסכם שערך עו"ד דלאשה בעקבותיו ושלא נחתמה, על מנת להצביע על כך שהסכמות הצדדים עברו שינויים באופן שחייב את עו"ד דלאשה להחזיר את שטר הביטחון למנוח ולפנדי ולהימנע מלמוסרו לתובעת. לשיטת ב"כ נתבע 1, מרגע שהחברה שילמה לתובעת סך של 170,000 ₪ והסכימה להסדר התשלומים שצוין בזיכרון הדברים, היה על עו"ד דלאשה להשיב את שטר החוב למנוח ולפנדי, בפרט כאשר נוסח הטיוטה מרמז על כך ששטר החוב עדיין היה בידי עו"ד דלאשה באותו המועד.
5. דא עקא, שזיכרון הדברים נחתם ללא חותמות שתי החברות (התובעת והחברה) ומכל מקום בסעיף 8 שלו צוינה הסכמה מפורשת לעריכת הסכם חתום מחייב, שכאמור לא נכרת. זיכרון הדברים הינו אפוא, לכל היותר, חוזה על תנאי, ומשהתנאי הנקוב בו לא התקיים דינו להתבטל, כאמור בהוראות סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
6. לא זו אף זו. גם לו ניתן היה, בפרשנות דחוקה של זיכרון הדברים, להגיע למסקנות שונות בשל ניסוח "לא מוצלח" שלו – אם להשתמש בהתבטאותו של עו"ד דלאשה בהתייחס לטיוטה שלא נחתמה (ר' בפסקה 84 דלעיל) – לא היה כל מקום לילך בדרך מעין זו. כזכור, זיכרון הדברים בין החברה-החייבת לבין התובעת-הנושה נוסח על ידי עו"ד דלאשה, שהיה יועצה המשפטי ובא כוחה של החברה-החייבת. לפיכך, מכוח הכלל של פרשנות נגד המנסח יש לפרשו נגד החברה דווקא, ובוודאי שאין לנקוט לגביו בפרשנות דחוקה ומרחיקת לכת נגד התובעת.
7. הנה כי כן, ההסכמות המחייבות שבין החברה לבין התובעת – הרלוואנטיות בהקשר דנא – הן ההסכמות שצוינו במכתב הראשון ובמכתב השני (אותם כתב עו"ד דלאשה). הסכמות אלה כללו גם התחייבות החברה לתשלום סך של 300,000 ₪ עד ליום 19.9.05, אשר ככל שלא תעמוד בה יימסר שטר החוב לתובעת. אין מחלוקת שהחברה לא עמדה בתנאי הנ"ל וממילא היה על עו"ד דלאשה למסור את שטר החוב לתובעת, כפי שעשה. במסירה זו נהג עו"ד דלאשה בדיוק בהתאם לתנאים המחייבים שנקבעו בין החברה לבין התובעת. לא נפל אפוא כל פגם בהתנהגותו זו של עו"ד דלאשה ובוודאי שלא היה עליו לפעול להשבת שטר החוב למנוח ולפנדי.
8. נוכח האמור לעיל גם ברור שאין חשיבות מהותית למועד המדויק בו מסר עו"ד דלאשה את שטר החוב למר קיסין. אכן, כפי שהעידו הן מר קיסין והן עו"ד דלאשה, הגיון הדברים – נוכח רצף השתלשלות האירועים – מלמד שהשטר נמסר עובר לחתימה על זיכרון הדברים, שכן באותה העת כבר הפרה החברה את התנאים עליהם הוסכם בפגישה באלונים ואשר באו לידי ביטוי במכתב הראשון ובמכתב השני. יחד עם זאת, כאמור, סוגיית המועד הנ"ל אינה מהותית ועל כן אין בעובדה שמר קיסין ועו"ד דלאשה לא זכרו בוודאות את מועד המסירה כדי להעלות או להוריד. כאמור, בהתאם להסכמות הצדדים היה על עו"ד דלאשה למסור את שטר החוב לתובעת, וכך הוא עשה.

(ג) אחריות נתבע 2 מכוח שטר החוב הנטען:

1. הטענות בעניין שטר חוב זה מיוסדות על העתק השטר הנטען, אשר כזכור צורף לכתב ההגנה שהגישו צדדי ג'1 ו-2. השטר המקורי לא הוגש לבית המשפט ולטענת כל הצדדים הוא לא נמצא בידיהם. עו"ד פיראס דלאשה העיד כי נתבע 2 חתם שטר החוב הנטען בפניו, באותו היום בו נחתם שטר החוב, וכי הוא העביר את השטר הנטען לעו"ד דלאשה. עו"ד דלאשה טען מצידו כי העביר את השטר הנטען לידי מר קיסין, יחד עם שטר החוב. ואולם, מר קיסין הכחיש כי קיבל את שטר הנטען מעו"ד דלאשה, ואילו נתבע 2 הכחיש מדעיקרא כי חתם עליו.
2. סוגיית שטר החוב הנטען הינה סוגייה המעוררת תמיהות לא פשוטות באשר להתנהלות כל המעורבים בה. מחד גיסא ישנן אינדיקציות לכך שהשטר כלל לא נעשה:

ראשית, אם בפגישה באלונים היו הצדדים מגיעים להסכמה על כך שגם נתבע 2 יחתום על שטר חוב – בנוסף למנוח ולפנדי – שורת ההיגיון מחייבת שמר קיסין היה עומד על קיום התחייבות זו, ובוודאי שהיה מעלה את הדברים בשיחת הטלפון אותה ערך עם עו"ד דלאשה לאחר שקיבל את המכתב הראשון ודורש הוצאת מכתב מתוקן בהתאם, כפי שעשה ביחס להסכמה אודות התנאי של הסדר תשלומים.

שנית, עו"ד דלאשה לא נתן הסבר סביר לעובדה שבמכתב הראשון ובמכתב השני אוזכר רק שטר החוב, להבדיל משטר החוב הנטען, חרף טענתו ששני השטרות נעשו באותו היום (ר' בפסקה 81 דלעיל). עוד יש לציין, בהקשר זה, כי גם בזיכרון הדברים – שנערך במעמד מר קיסין ונתבע 2 – לא ציין עו"ד דלאשה את נתבע 2 כערב, ורק בטיוטה שהכין לאחר מכן, שכזכור לא נחתמה, הוא ציין את נתבע 2 כערב (ר' בפסקה 23 דלעיל). נתונים אלה מלמדים, לכאורה, כי גם במשא ומתן שעובר לעריכת זיכרון הדברים לא הסכימו הצדדים על התחייבות אישית כלשהי של נתבע 2.

שלישית, שטר החוב המקורי לא הונח לפניי, והתובעת אף לא הגישה חוות דעת מומחה בעניין אותנטיות חתימתו של נתבע 2 על שטר החוב הנטען. כעולה מסיכומי התשובה מטעמה, לסברת ב"כ התובעת לא היה לתובעת צורך בראיות נוספות בעניין זה נוכח עדותו של עו"ד פיראס דלאשה. ואולם, בהיעדר חוות דעת כאמור אין לפניי כל תמיכה ממשית לעדותו, תמיכה הנדרשת בנסיבות העניין.

ורביעית ולבסוף, אם מר קיסין היה מקבל את השטר הנטען לידיו, הדעת נותנת כי התובעת היתה מגישה אותו לביצוע בהוצאה לפועל יחד עם שטר החוב. מכאן, שיש יסוד להניח כי עו"ד דלאשה, בניגוד לדבריו, לא מסר למר קיסין את שטר החוב הנטען.

1. מאידך גיסא הובאו לפניי ראיות המצביעות, לכאורה, על כך שנתבע 2 אמנם עשה את שטר החוב הנטען וחתם עליו:

ראשית, עו"ד פיראס דלאשה העיד לפניי, באופן חד משמעי, כי נתבע 2 חתם בפניו על שטר החוב הנטען.

שנית, אין מחלוקת כי החתימה המופיעה על פני העתק שטר החוב הנטען הינה חתימה הדומה לחתימת ידו של נתבע 2, ואף נתבע 2 עצמו אישר זאת. בנוסף, הגם שנתבע 2 עמד על הכחשתו וחזר וטען שלא חתם על שטר החוב הנטען, הוא נמנע מלטעון כי עו"ד פיראס דלאשה זייף את חתימתו על שטר החוב הנטען (ר' בפסקה 73 דלעיל).

1. סוגיית חתימתו של נתבע 2 על שטר החוב הנטען לא הובהרה אפוא, במסגרת הבאת הראיות לפניי, כראוי וכנדרש. מכאן, שעל סמך הראיות שהצדדים הביאו לפניי לא ניתן לקבוע – כממצא שיפוטי – כי נתבע 2 אמנם חתם על שטר החוב הנטען וכי ניתן לחייבו על פיו.

(ד) אחריותו האישית הנטענת של נתבע 2 לחובות החברה:

1. התובעת טענה – יחד עם נתבע 1 – לאחריות אישית של נתבע 2 לחובות החברה, מכוח מספר טענות מצטברות. עם זאת, טענתה העיקרית בהקשר זה היא טענת מרמה – מזימת "עוקץ" ותרמית "אשראי ספקים" – עליה למד מר קיסין לגרסתו רק בדיעבד ועל סמך ניתוח עדותו של נתבע 2 במסגרת הליכי הבוררות. ואולם, טענה זו לא הוכחה לפניי, ואין בה יותר מאשר השערות או סברות שבדיעבד של מר קיסין.
2. ראשית לכל אין לקבל את טענתו של מר קיסין כי לא ידע על מצבה הכלכלי החמור של החברה בכלל ועל חובותיה הכבדים לחברת סונול בפרט. כזכור, עצם ההתקשרות הישירה בין התובעת לבין החברה נעשתה על רקע חובותיה של החברה לסוכנות, שהיו ידועים היטב למר קיסין. למרות החובות האמורים הסכים מר קיסין להתקשר ישירות עם החברה, ללא דרישת בטוחות, כאשר ברי כי ידע, או למצער היה עליו לדעת, שאם תחנת דלק של חברת סונול מבקשת לרכוש דלק מהתובעת הרי שהדבר נעשה על רקע היעדר יכולת לרכוש דלק מחברת סונול. בנוסף, טענתו של מר קיסין, לפיה התובעת התקשרה עם החברה מבלי לערוך בדיקות אודותיה ומבלי לבקש בטוחות כלשהן על בסיסו של "ניסיון טוב" עימה בעבר, אינה מובנת ואף יש בה כדי לעורר תמיהה נוכח חובותיה של החברה לסוכנות (ר' בפסקה 38 דלעיל).
3. לא זו אף זו. לכל המאוחר במהלך המשא ומתן להסדר תשלומים ידע מר קיסין היטב לא רק שהחברה נתנה הוראות ביטול לשיקים, אלא שהדבר נעשה לא על רקע הכחשת החברה את חובה לתובעת אלא על רקע חובותיה של החברה לחברת סונול. כפי שהעיד עו"ד דלאשה, נושא חובות החברה לחברת סונול, ובאופן ספציפי אי יכולתה לשלם לתובעת בטרם הסדרתם, עלה במפורש במסגרת הפגישה באלונים (ר' בפסקה 82 דלעיל. בהקשר זה ר' גם דברי מר קיסין עצמו כאמור בפסקאות 13 ו-44 דלעיל).
4. אכן, הלכה למעשה כל מטרת המשא ומתן להסדר תשלומים היתה לאפשר לחברה לסלק תחילה את חובה לסונול. לא ברור אפוא, אם מר קיסין אמנם לא ידע על הבטוחות אותן החזיקה חברת סונול, מדוע הסכים לדחיית תשלום חוב החברה לתובעת; וגרסתו בעניין זה אינה מסתברת. בנוסף, ככל שנרמזת טענה לקנוניה בין נתבע 2 לבין חברת סונול, הרי שטענה זו נסתרת מניה וביה בעצם העובדה שבסופו של יום השיבה חברת סונול את יתר השותפים לניהול התחנה ודווקא נתבע 2 הוא זה שהורחק מניהול התחנה.
5. על רקע זה גם אין לקבל את הטענה כי המשא ומתן, אותו ניהל נתבע 2 עם התובעת בשם החברה לצורך הגעה להסדר תשלומים, נוהל בכוונת מרמה ותוך הצגת מצגי שווא בפני מר קיסין. כעולה מהאמור לעיל, במהלך המשא ומתן היה מר קיסין מודע לקשייה של החברה, לרבות מול חברת סונול, והתובעת לא הביאה כל ראייה פוזיטיבית לכך שנתבע 2 ביקש לרמות את התובעת ולהתחמק מתשלום החוב המגיע לתובעת מהחברה.
6. ב"כ התובעת הגישה אמנם את הדוחות הכספיים של החברה מיום 28.2.06 (ר' ת/1), שמהם ביקשה ללמוד על שיפור משמעותי במצבה הפיננסי של החברה בין שנת 2004 לבין שנת 2006. ואולם, מעבר לכך שהתובעת לא הביאה חוות דעת מומחה באשר למשמעויות הפיננסיות של הדוחות, כפי שצריכה היתה לעשות ככל שביקשה שבית המשפט יבסס על כך ממצאי עובדה, לא ברור כיצד מתוך השיפור האמור עולה הוכחת כוונת מרמה של נתבע 2 כלפי התובעת. יתר על כן, ככל שניתן ללמוד משהו מהדוחות האמורים, הרי שנוכח היקפי הקניות של התחנה דווקא נראה כי חוב בשיעור של מיליון ₪ אינו חוב שהחברה לא היתה מסוגלת לסלקו, במסגרת הסדר תשלומים סביר, בהנחה שהחברה היתה ממשיכה לתפעל את התחנה.
7. לבסוף יש להוסיף כי אין לקבל את נסיונו של מר קיסין להאדיר את חלקו של נתבע, ובד בבד לגמד את חלקם של פנדי ויתר השותפים, בניהולה של החברה. אכן, נתבע 2 הוא זה שיזם בזמנו את הקמת התחנה, והוא גם היה הגורם הדומיננטי בכל הקשור למשא ומתן עם התובעת לצורך הגעה להסדר תשלומים. ואולם, מכאן ועד תיאור החברה כגוף בו פעל נתבע 2 כרצונו וללא כל מגבלות רב המרחק. הלכה למעשה, דווקא מתוך ראיות התובעת – מעדותו של מר חפיז אבראהים – עלה כי מי שעבד מולו, נתן לו את השיקים וניהל את התחנה, היה פנדי (ר' בפסקה 52 דלעיל). יתר על כן, מעצם העובדה שהשותפים האחרים – פנדי, נסר ויוסף (שהוא גם מנהל העיזבון) – ממשיכים לנהל את התחנה עד היום עולה כי לא מדובר במי שאינם מסוגלים להפעיל תחנת דלק או לדאוג להפעלתה.
8. הנה כי כן, התמונה הברורה המצטיירת מהראיות שהובאו לפניי לעניין התנהלותו של נתבע 2 הינה תמונה של כישלון עסקי גרידא. נראה כי נתבע 2 ניסה ככל יכולתו לקומם את החברה ולתפעל כראוי את התחנה, מבלי להתכחש לחובות החברה. כזכור, נתבע 2 לא הכחיש את חובה של החברה לתובעת אלא הודה בו במפורש ואף הדגיש כי על החברה לשלם את מלוא חובה לתובעת. בשל קשייה הפיננסיים של החברה ניסה נתבע 2 לתמרן בין נושיה השונים, והעובדה שכשל בכך – בין בעטיים של הסכסוכים שנתגלעו בינו לבין יתר השותפים ובין בעטייה של סיבה אחרת – אין בה, כשלעצמה, כדי להטיל עליו אחריות לחובות החברה, שהינה בעלת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת ממנו. עסקינן אפוא במקרה של כישלון עסקי "רגיל" של חברה, שאין בו כדי לבסס אחריות אישית של נתבע 2.
9. עוד יש להתייחס, בקצרה, לניסיונות התובעת ונתבע 1 לייחס לנתבע 2 אחריות אישית לחובות החברה מכוח הסכם ההפעלה וזיכרון דברים, ניסיונות שאין בהם ממש גם נוכח העובדה שמדובר בהסכמים שלא יצאו אל הפועל. באשר להסכם ההפעלה, במסגרתו אמנם התחייב נתבע 2 – יחד עם פנדי – לסלק את כל חובות החברה, אך זאת עד תום תקופת התקשרות בת 12 שנים, שבמהלכה החברה והתחנה יהיו בניהולם הבלעדי של נתבע 2 ופנדי. פשיטא אפוא שאין בהסכם זה התחייבות של נתבע 2 לסלק – ועוד לבדו – את כל חובות החברה לאחר ניהול התחנה במשך חודשים ספורים בלבד.
10. באשר לזיכרון הדברים, עסקינן בזיכרון דברים שהצדדים לו היו התאגידים – התובעת מצד אחד והחברה מצד שני – וברי כי אין לגזור ממנו התחייבות אישית של נתבע 2 לסילוק חוב החברה לתובעת. העובדה שמר קיסין ונתבע 2 חתמו על זיכרון הדברים ללא חותמות החברות אינה יוצרת, כשלעצמה, חבויות אישיות שלהם, ובעובדה שבעותק של מר קיסין הוספה חותמת התובעת בצד חתימתו (כנראה בשלב מאוחר יותר) בוודאי שאין כדי להטיל אחריות אישית רק על נתבע 2. זאת ועוד: כפי שהובהר לעיל, ככל שניתן לראות בזיכרון הדברים חוזה מחייב, הרי משהצדדים לא קיימו את התנאי של חתימה על הסכם מחייב דינו להתבטל וממילא אין בו כדי להטיל חיובים על נתבע 2.

(ה) אחריותו האישית הנטענת של נתבע 2 למקצת חובות החברה מכוח הודאה:

1. התובעת ונתבע 1 טענו עוד, כי לכל הפחות יש לחייב את נתבע 2 בתשלום רבע משיעור חוב החברה לתובעת, וזאת על יסוד הדברים שאמר נתבע 2 הן בעדותו בהליכי הבוררות והן בעדותו לפניי. אין בידי לקבל טענה זו.
2. אכן, נתבע 2 הודה בחוב החברה לתובעת, ציין כי יש לשלמו, ואף הביע נכונות לשאת ברבע מתשלום החוב במסגרת הסדר בין ארבעת השותפים לבין התובעת. ואולם, אמרת נתבע 2 בדבר נכונות מותנית כאמור להשתתפות בסילוק החוב אינה בבחינת הודאה בחבות אישית, אלא הינה אמרה-של-כבוד, אם להשתמש בביטוי בו נקט מר סביח אבראהים (ר' בפסקה 54 דלעיל. כך גם עלה מרוח עדותו של נתבע 2 לפניי). לשון אחר: מדובר באמירה לפיה מצב דברים עובדתי בו החברה קיבלה מהתובעת סחורה (דלק) בסכום של מיליון ₪, אך מנגד לא שילמה בעבורה מאומה, הינו מצב דברים שאינו מכובד. לפיכך, כך להשקפתו של נתבע 2, מן הראוי הוא שארבעת השותפים בחברה – כולל נתבע 2 – ידאגו בעצמם לתשלום החוב.
3. מכאן, שאין באמרתו האמורה של נתבע 2 משום הודאה בחבות אישית לתשלום רבע מחוב החברה לתובעת כאשר יתר השותפים אינם משלמים מאומה, ואין אפשרות לבסס עליה קביעה שיפוטית המחייבת את נתבע 2 בתשלום רבע מהחוב האמור בהיעדר הסדר עם כל ארבעת השותפים.

(2) המישור המשפטי:

(א) התובענה השטרית נגד נתבע 1:

1. התובענה נגד נתבע 1 הינה כאמור תובענה שטרית, בה נטל ההוכחה מוטל על הנתבע. לא זו בלבד שנתבע 1 לא הביא ראיות כלשהן להוכחת טענותיו, אלא שהטענות נסתרו בראיות שהובאו לפניי בית המשפט, כמו גם בהימנעותו של נתבע 1 מלהעיד את פנדי.
2. יש אפוא לדחות את כל טענות ההגנה השטריות שהעלה ב"כ נתבע 1. עסקינן בשטר חוב תקין וכשר לכל דבר ועניין, שהוצא במסגרת וכחלק מהסדר תשלומים בין החברה לבין התובעת. שטר החוב נמסר לתובעת כדין על ידי עו"ד דלאשה, בהתאם לתנאים שנקבעו בין הצדדים. גם השלמת מועד הפירעון על פני השטר על ידי מר קיסין היתה במסגרת ההרשאה, שהרי דובר בשטר ביטחון שניתן כבטוחה כנגד מלוא חוב החברה לתובעת, בהתאם להסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי במכתב הראשון ובמכתב השני.
3. המסקנה המתבקשת הנה אפוא כי יש לקבל את התובענה נגד נתבע 1, וכך אני קובע.

(ב) התובענה נגד נתבע 2 וההודעה לצד ג' נגדו:

1. ככל שהתובענה נגד נתבע 2 מבוססת על העתק השטר הנטען, אין עסקינן בתובענה שטרית רגילה שכן השטר אינו בנמצא, עצם קיומו שנוי במחלוקת בין הצדדים – לא כל שכן חתימתו של נתבע 2 עליו – וכל שהוגש לבית המשפט הוא העתק המתיימר להיות העתק צילומי של השטר.
2. הגם ששטר נחשב בין השאר כמיטלטל ויש לו היבטים קנייניים (ר' שלום לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה, תשס"ז-2007), בעמ' 487 ואילך), הדין מכיר – בתנאים מסוימים – באפשרות להגשת תובענה לפי שטר אבוד; והכל כאמור בהוראות סעיף 70 לפקודת השטרות [נוסח חדש]. יחד עם זאת, לא למותר לציין כי נראה שאין בפסיקתנו מקרה בו התקבלה תובענה בעילה שטרית בהיעדר שטר מקורי (ר' לרנר, בספרו הנ"ל, בעמ' 213; השווה גם ת.א. (ת"א) 183802/02 קו אשראי בע"מ נ' אטדגי (2004)).
3. כך או כך, התובענה נגד נתבע 2 אינה כאמור תובענה שטרית רגילה, שכן בהיעדר השטר עצמו על התובעת להוכיח, ראשית לכל, את קיומו של השטר, וכזאת – כפי שהובהר לעיל – היא כלל לא עשתה. כפי שהובהר לעיל, סוגיית שטר החוב הנטען הינה אמנם סוגייה המעוררת תמיהות בקשר להתנהלות המעורבים בה, לרבות נתבע 2, כמו גם בקשר לתוכן העדויות שנשמעו לפניי לגביה. ואולם, תמיהות אינן תחליף לראיות וכאמור לא ניתן לקבוע, כממצא שיפוטי, כי שטר החוב הנטען אכן נעשה ונחתם. בנסיבות אלה נשמט בסיסה של התובענה שטרית נגד נתבע 2 וממילא יש לדחותה.
4. נותר אפוא לדון בסוגיית אחריותו האישית הנטענת של נתבע 2 לחוב החברה לתובעת. כפי שהובהר בהרחבה לעיל, לא נמצא בראיות ובעדויות שהובאו לפניי בסיס ראייתי הולם לטענות התובעת ונתבע 1 שלפיהן נתבע 2 רקח במרמה מזימת "עוקץ" נגד התובעת, שבגינה ניתן להטיל עליו אחריות אישית לחוב החברה לתובעת. בהקשר זה לא למותר להוסיף ולהזכיר כי הטוען למעשה מרמה של הצד שכנגד צריך, למצער, להביא ראיות של ממש להוכחת טענתו זו, ובסברות המועלות בהינף קולמוס בוודאי שלא סגי (ר' י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק רביעי, בעמ' 1772 ואילך).
5. הראיות שהובאו לפניי אינן מלמדות על מזימת עוקץ מתוכננת מראש, שבמסגרתה ביקש נתבע 2 להתחמק מתשלום חוב החברה לתובעת, אלא דווקא על ניסיון לקומם את החברה, בין השאר באמצעות הסכמות אודות הסדרי תשלומים שיאפשרו לה לחזור לפעול ולהשיב את חובותיה בהמשך הדברים (ר' גם בפסקה 19 דלעיל).
6. ניסיון זה אמנם נחל כישלון עסקי חרוץ, אך אין בכך כדי להטיל אחריות אישית על נתבע 2 לחוב החברה לתובעת, וזאת בין אם הכישלון נגרם בגין הסכסוכים שנתגלעו בין ארבעת השותפים (ובסופו של דבר בין נתבע 2 לבין שאר השותפים), ובין אם הכישלון נגרם בגין התנהלות עסקית לקויה של נתבע 2. הרושם המתקבל מהראיות הוא כי הכישלון נעוץ בסכסוכים בין השותפים, אך גם אם לא זה המצב, אין בכישלון עסקי, כשלעצמו, כדי ליצור חבות אישית של מנהל ובעל מניות לחובותיה של חברה בע"מ.
7. כפי שאוזכר כבר לעיל, התובעת ביקשה להאדיר את חלקו של נתבע 2 בניהול התחנה, כנראה כדי להסביר את העובדה שבתביעתה היא ביקשה להטיל אחריות אישית לחובות החברה רק עליו, הגם שמדובר בחברה שבה ארבעה שותפים בחלקים שווים, ואף לא הגישה תביעה נגד החברה עצמה. כאמור, נתבע 2 היה מי שיזם בזמנו את הקמת התחנה, וגם היה הדמות הדומיננטית בהליכי המשא ומתן עם התובעת לצורך הגעה להסדר תשלומים, אך גם יתר השותפים נטלו חלק – וכמסתבר עדיין נוטלים חלק – בניהול התחנה.
8. החוב נשוא התובענה דנא אמנם נוצר לאחר חתימת הסכם ההפעלה, אך מעבר לכך שעל פי הסכם ההפעלה הפעלת התחנה הועברה לא לנתבע 2 לבדו אלא לנתבע 2 ולפנדי יחדיו, אין בהסכם ההפעלה כדי לפטור את החברה מאחריות לחובותיה, ואין בו כדי לפטור את יתר השותפים מאחריות אישית אם אמנם בוצעו מעשי תרמית חמורים במסגרת עוקץ מתוכנן מראש, בפרט כאשר בתקופת הסכם ההפעלה המשיכה החברה לפרוע חובות שנוצרו בעת הפעלת התחנה על ידי כל השותפים. לא ברור אפוא מדוע החליטה התובעת לצמצם את טענותיה לחבות אישית רק לנתבע 2, ובעצם צמצום זה יש כדי להחליש עוד את טיעוניה.
9. לבסוף, כפי שפורט לעיל, לא ניתן להטיל על נתבע 2 אחריות אישית לחוב החברה לתובעת מכוח הסכם ההפעלה או מכוח זיכרון הדברים, וגם לא מכוח הדברים שאמר במסגרת הליכי הבוררות ובמסגרת הדיון לפניי בכל הקשור לדרך הראויה לסילוק החוב לתובעת. המסקנה המתבקשת הינה, אם כן, שיש לדחות את התובענה נגד נתבע 2, כמו גם את ההודעה לצד ג' נגדו.

(ג) ההודעה לצד ג' נגד עו"ד דלאשה ועו"ד פיראס דלאשה:

1. בהודעה לצדדי ג' נגד עו"ד דלאשה ועו"ד פיראס דלאשה – הם צדדי ג'1 ו-2 – העלה ב"כ נתבע 1 טענות רבות. יחד עם זאת, טענתו העיקרית והמרכזית נגד עו"ד דלאשה הינה הטענה שלפיה מסר עו"ד דלאשה את שטר החוב תוך מה שב"כ נתבע 1 מכנה "הפרת חובת הנאמנות" (ר' בהרחבה בעמ' 4-2 לסיכומי ב"כ נתבע 1). דא עקא, כפי שהובהר לעיל, שמסירת השטר לתובעת נעשתה בדיוק בהתאם להסכמות הצדדים בפגישה באלונים, כפי שקיבלו ביטוי במכתב הראשון ובמכתב השני. מכאן שמסירת השטר אינה יכולה לגבש עילת תביעה כלשהי נגד עו"ד דלאשה וממילא על פני הדברים דין התובענה נגדו – היא ההודעה לצד ג' – להידחות.
2. ב"כ נתבע 1 העלה תמיהות רבות בכל הקשור להתנהלותו של עו"ד דלאשה. לשיטתו, כך למשל, תמוהה מאוד העובדה שעו"ד דלאשה דאג להחתים את המנוח על השטר החוב כאשר הוא ידע שהמנוח העביר את זכויותיו בחלקה לפנדי, הגם שמר קיסין ביקש התחייבות של בעלי הקרקע. הוא הדין בהתנהלותו של עו"ד דלאשה בכל הקשור לשטר החוב הנטען.
3. לחלק מהתמיהות ישנו הסבר סביר. כך, למשל, החתמת המנוח על שטר החוב נדרשה – בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בפגישה באלונים – משום שהזכויות בקרקע היו רשומות על שמו של המנוח והעברת הזכויות לבנו פנדי לא הסתיימה ברישום. לחלק מהתמיהות לא ניתן הסבר סביר, וכבר צוינה לעיל ובהרחבה הסוגייה הבעייתית של שטר החוב הנטען. יחד עם זאת, אין בתמיהות אלה כדי להוות ראיות לצורך קביעת ממצאים שיפוטיים ובוודאי שאין בהן כדי להקים עילת תביעה לנתבע 1 נגד עו"ד דלאשה.
4. נותר אפוא לדון בעניינו של עו"ד פיראס דלאשה. טענותיו העיקריות של ב"כ נתבע 1 בעניינו הן טענות עובדתיות, דהיינו: טענות כי עו"ד פיראס דלאשה החתים את המנוח על שטר החוב מבלי להסביר לו את תוכן המסמך ואת מהותו, תוך הצגת מצגי שווא ותוך ניצול העובדה שהמנוח לא ידע לקרוא עברית.
5. כאמור, נתבע 1 לא הביא ראיות כלשהן להוכחת טענותיו אלה, הגם שעסקינן בתובענה שטרית, ואף נמנע מלהעיד את פנדי שכזכור נכח באותו המעמד. בנוסף, הטענות נסתרו בעדותו של עו"ד פיראס דלאשה. מדובר אפוא בטענות שלא נמצאו להן תימוכין ראייתיים ודינן לדחייה.
6. יתר הטענות – המבוססות על סברת קנוניה בין עו"ד פיראס דלאשה לבין אביו, עו"ד דלאשה, ואחריות עו"ד פיראס דלאשה למעשיו של אביו עקב כך – הינן סברות גרידא. מכאן, שדין ההודעה לצד ג' נגד עו"ד פיראס דלאשה לדחייה.

ח. סוף דבר:

1. אשר על כן ולאור כל המקובץ אני מורה בזה על קבלת התובענה נגד נתבע 1 ועל דחיית התובענה נגד נתבע 2 ודחיית ההודעות שנשלחו לצדדי ג'.
2. נותר אפוא לדון בסוגיית ההוצאות. בסוגייה זו, בהתחשב במכלול נסיבות העניין ואופן התנהלותם של כל הצדדים – כעולה מניתוח הדברים המפורט לעיל, ואין צורך להרחיב בדבר – אין מקום לעשיית צווים להוצאות, וכך אני מורה.
3. נוכח קבלת התובענה נגד נתבע 1 אני מורה בזה על שיפעול ההליכים בתיק הוצל"פ מס' 26-07037-07-4 נגד נתבע 1, על מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ.

המזכירות תעביר העתק פסק דין זה לתיק ההוצל"פ הנ"ל לצורך יישום ההוראה.

ניתן היום, ‏יום שלישי כ"ג אב תשע"ד, ‏19 אוגוסט 2014, בהיעדר הצדדים.