עניינו של פסק דין זה בתביעה כספית, בגדרה עותרות התובעות לחייב את הנתבעת לפצותן בשל נזקים שנגרמו להן בעקבות הפרת חוזי פיתוח.

רקע כללי:

הנתבעת, המועצה המקומית יבנאל, יזמה פרויקט למכירת מגרשים המצויים בשטחה לבניה בשיטת בנה ביתך (להלן: הפרויקט).

המגרשים הוצעו למכירה באמצעות מכרזים שפורסמו על ידי הנתבעת ומינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), כאשר הנתבעת נוטלת על עצמה את האחריות לביצוע עבודות הפיתוח כמפורט בנספח א' לחוזה הפיתוח, בין היתר - הכנת התוכניות הנדרשות לצורך הפיתוח הכללי,  ביצוע כבישים, מדרכות, ניקוז, ביוב ועוד.

אין חולק, כי לצורך שיווק המגרשים יצאו שלושה מכרזים: המכרז הראשון יצא במהלך שנת 1997, במסגרתו זכתה התובעת 2 במגרש הידוע כחלקה 183 בגוש 15439. השני יצא בשנת 2000, ובמסגרתו זכתה התובעת 1 במגרש הידוע כחלקה 112 בגוש 15439. המכרז השלישי, נערך במועד מאוחר יותר.

בין הנתבעת לתובעות נחתמו חוזי פיתוח - עם התובעת 2 במהלך חודש מאי 1997 ועם התובעת 1 במהלך חודש מרץ 2000 (להלן: חוזי הפיתוח או החוזה).

כפי שיפורט בהמשך, המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם הנתבעת הפרה את החוזים בכך שלא עמדה בסד הזמנים הקבוע בהם לצורך השלמת עבודות הפיתוח.

כמו כן, נחלקו הצדדים בשאלה האם עבודות התשתית והפיתוח אשר בוצעו במגרש בו זכתה התובעת 1  ובסמוך לו, הופרו או בוצעו באופן רשלני אשר הסב לה את הנזקים הבאים: הוצאות מודד, פגיעה בקו ביוב שהונח ללא היתר בתוך המגרש, הקטנת שטח המגרש בו זכתה, תשלום בגין התקנת קו מים ועלות בניית חניה, אשר נבנתה בגובה שאינו מאפשר לעשות בה שימוש.

הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' כנגד חברת בני בכר זועבי בע"מ, אשר ביצעה את עבודות התשתית בפרויקט.

יצוין, כי התובעות מכרו את הבתים שהקימו על המגרשים מושא הליך זה.

דיון והכרעה:

לצורך הכרעה במחלוקות שלפניי, אדרש תחילה לטענות התובעות בנוגע להפרת חוזי הפיתוח מצד הנתבעת בשל אי השלמת עבודות הפיתוח. לאחר מכן, תידונה טענות התובעת 1 בדבר הנזקים השונים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת החוזה ומביצוע לקוי, לטענתה, של חלק מעבודות הפיתוח והתשתית במגרש שרכשה.

הפרת חוזי הפיתוח אשר נחתמו בין הצדדים:

בהקשר זה טענו התובעות כי חלק מהתשתיות לא בוצעו כלל וחלקן בוצע באופן חלקי או באופן רשלני.

כך למשל, מול בית התובעת 2 אין כביש, מדרכה או תאורה. במקום זה נסלל שביל כורכר בלבד.

מול ביתה של התובעת 1 נסללה מדרכה, אך כביש לא נסלל. על פי הטענה, נמרחה שכבת אספלט לא תקני בעובי אפסי ובכך נוצרה מראית עין של כביש.

לטענת התובעות, במסגרת סעיף 5 לחוזי הפיתוח, התחייבה הנתבעת לבצע את כל עבודות הפיתוח המצוינות בנספחי א' לחוזים ובכללן: סלילת כבישים, מדרכות, תאורה, ניקוז, מים וביוב וכיוצ"ב.

הנתבעת התחייבה להשלים את עבודות הפיתוח לא יאוחר משניים עשר חודשים מיום מהשלמת הבניה על ידי 80% מהיזמים או מתום תקופת הביצוע בהסכם שבין היזמים השונים למינהל, לפי המאוחר בין הסכמי הפיתוח (סע' 7 לחוזה).

לטענת התובעת, הפרויקט כלל 64 מגרשים ששווקו בשלושה מכרזים.

מרבית הקרקעות נמכרו במסגרת המכרז הראשון. במסגרת המכרז השני נמכרו 11 מגרשים שלא נמכרו במכרז הראשון, ובמכרז השלישי, שווקו מגרשים נוספים. התובעות ציינו, כי חלק מן המגרשים לא נמכר ליזמים עד היום.

בסה"כ נבנו בפרויקט כבר 60 בתים (אפילו לטענת הנתבעת), ולפיכך הושלמה הבנייה ע"י 80% מהיזמים. כמו כן, תקופת הסכמי הפיתוח אשר נחתמו עם המינהל הסתיימה כבר בשנת 2003 (שלוש שנים מיום המכרז השני). נוכח האמור, חלף מועד תום הביצוע והנתבעת נמצאת מפרה את החוזה.

התובעות עתרו לחיוב הנתבעת לפצות כל אחת מהן בסך של 20,000 ₪ בגין הפרות אלה. על פי הטענה נגרם להן נזק ממון של ממש, עד כדי קריסה כלכלית של התובעת 1, אשר משך שנים השקיעה משאבים בבניית הבית בו תכננה להקים משפחה והצליחה להיפטר ממנו רק לאחר שנים של מפח נפש והפסדים. התובעת 1 אף הפסידה דמי שכירות, כאשר הבית עמד ריק משך שנים נוכח התשתיות הבלתי גמורות ומראה המרתיע של החנייה המתנוססת באוויר. בהתחשב בנזקים הנטענים, הפיצוי הנתבע הינו סמלי בלבד.

התובעת 2 ניזוקה אף היא, שכן התשתית היחידה הקיימת מול ביתה הינה שביל כורכר. התובעת לא הצליחה להשכיר את הבית שעמד ריק מספר שנים, וכשבסופו של דבר נמכר הרי שהתמורה לא שקפה את ערכו הריאלי.

לטענת התובעות, זהו גם המקום לפסוק נזק שאינו ממון, בגין אבדן של שנים של המתנה וציפייה ליהנות מנכס שהשקיעו בו מיטב כספן על מנת לחזור ולהתגורר במושבת ילדותן, ותחת זו חוו מפח נפש גדול.

מנגד, טענה הנתבעת כי דין טענות התובעות לעניין זה להידחות.

לטענתה, במסגרת הפרויקט הוצעו למכירה 97 מגרשים. נכון למועד כתב ההגנה נמכרו 62 מגרשים, המהווים 64% מכלל המגרשים בלבד, ובאחוז אף נמוך יותר נבנו בתים. משכך, טרם הגיע המועד ממנו יש להתחיל למנות את  התקופה אשר נקבעה  בחוזה להשלמת עבודות הפיתוח (הגם שבפועל רובן כבר בוצעו).

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי נכון לחודש פברואר 2004 המועצה השלימה את ביצוע תשתיות הביוב וקווי המים במלואם, וכן הקימה את מרבית הקירות התומכים והמסלעות בכל השכונה. תשתיות הכבישים, המדרכות ותאורת הרחובות בוצעו באופן חלקי ברחוב בו מתגוררת התובעת 1, ובשאר השכונה בוצעה דרך מצעים רחבה ונוחה מכורכר מהודק (ראה סע' 34 ו – 35 לסיכומים).

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לעניין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות התובעות להתקבל, ואנמק.

בראשית הדברים אציין, כי אין מחלוקת שעובר להגשת התביעה טרם הושלמה הקמת מלוא התשתיות.

אדרש בהמשך לשאלה אם העדרן מסב נזק לתובעות, אם לאו ואיזה נזק, אולם תחילה, תבורר טענת התובעות, לפיה בעת הגשת התביעה כבר חלף המועד להשלמת התשתיות.

הגם שחוזי הפיתוח בין התובעות לנתבעת נחתמו בהפרש של שלוש שנים לערך, הרי שבשני החוזים נכללו ההוראות לעניין זה במסגרת סעיף 7 אשר נוסחו זהה בשני החוזים:

"7. א. יבנאל מאשרת ומתחייבת כי ביצוע עבודות הפיתוח החל כבר או יתחיל בסמוך למועד חתימת הסכם זה, וכי העבודות יסתיימו במלואן או בחלקן בהקדם האפשרי ובמועד המתאים על מנת לאפשר ליזם להתחיל הבנייה בפועל על המגרש.

ב. מוסכם בין הצדדים במפורש כי יבנאל רשאית וזכאית, לפי שיקול דעתה, לבצע חלק מעבודות הפיתוח במהלך הבנייה על המגרש/ים ו/או חלקם, ו/או לאחר תום הבנייה על המגרש/ים ו/או כל חלק מהם.

במיוחד מודגש כי יבנאל זכאית לדחות את ביצוע אותן העבודות אשר עלולות להינזק עקב ביצוע עבודות מכל סוג שהוא על המגרש/ים על ידי היזם ו/או מטעמו/ם.

ג. למען הסר כל ספק יבנאל מצהירה ומאשרת כי אותן עבודות שביצוען ידחה (אם בכלל ולפי שיקול דעתה כאמור לעיל) – יושלמו לא יאוחר מ- 12 חודש לאחר המאוחר מבין השניים:

1. השלמת הבנייה בפועל במגרש ע"י 80% מהיזמים, לפחות.
2. תום תקופת הביצוע לפי הסכמי הפיתוח שבין היזמים השונים לבין המינהל- לפי המאוחר ביותר בין הסכמי הפיתוח."  

כאמור, המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה האם חלף המועד הקבוע בסעיף 7 (ג)(1) להסכם, דהיינו, האם חלפו 12 חודשים מיום השלמת הבנייה בפועל ע"י 80% מהיזמים.

במאמר מוסגר אציין, כי אין חולק שתקופת הביצוע לפי הסכמי הפיתוח בין היזמים למינהל תמה (ס"ק 2), ובעניין זה למצער הנתבעת, לא טענה דבר.

השאלה הראשונה בה נחלקו הצדדים לעניין התקיימותה של החלופה הקבועה במסגרת סעיף 7(א)(1) להסכם הינה, כמה מגרשים בסך הכל שווקו במסגרת הפרויקט. ברי, כי לשאלה זו חשיבות מכרעת לצורך הקביעה כמה יזמים מהווים 80% מהנ"ל.

אקדים ואומר, כי מעיון בהסכמים אשר נחתמו בין הצדדים עולה, שמספר המגרשים הכולל אשר אמור להיות משווק במסגרת הפרויקט לא נזכר בהם, ואיש מהצדדים לא טרח להביא לפניי הודעה מתאימה מטעם המינהל בדבר היקף הפרויקט.

הסכמת הצדדים מדברת ב"יזמים". השאלה מי הם היזמים אינה מקבלת תשובה בחוזה.

החוזה נוקט בלשון "יזם" לצורך תיאור המתקשר (ראה בכותרת החוזה), הוא למעשה אותו רוכש שיבנה ביתו במגרש, וכשהחוזה מדבר בתום התקופה להשלמת עבודות הפיתוח, הוא נוקט בלשון "יזמים" אף שכאמור, אין הגדרה למונח זה.

לא ניתן להסתייע בהסכמים שנחתמו עם המינהל, שכן גם באלה לא ניתנת פרשנות למונח "יזמים". יחד עם זאת, מהעובדה שמדובר במספר מגרשים שהוצאו למכירה יחד במסגרת מכרז, ניתן להסיק כי עסקינן בכל זוכי המכרז אשר יתקשרו בהסכם הפיתוח עם הנתבעת.

אציין, כי גם מסקנה זו מעלה שאלות, שכן לכאורה לא ברור האם עסקינן בכל המכרזים (שלושתם), בחלקם או במי מהם ולא הובאה ראיה ברורה מטעם הנתבעת בדבר היקף המגרשים. עם זאת, דומה, שמחמת שמדובר בפרויקט אחד, הפרשנות המתבקשת הינה, כפי שהובהר על ידי הצדדים, בכל זוכי המכרזים יחדיו.

עיון במכרז, כפי שהונח לפניי במסגרת תצהיר התובעת 1, מעלה כי מדובר ב – 64 מגרשים. דף השער לפרסום המכרז משנת 1996 מדבר ב – 64 מגרשים "בנה ביתך יבנאל – שכונת סמדר סה"כ 64 מגרשים" (ראה נספח ב' לתצהיר הנתבעת, ראה גם כי בדף השער למכרז השני אין עסקינן באותה הגדרה כי אם ב -  "11 יח"ד" ובמכרז מ – 2003 מדובר ב"יתרות מגרשים").

בתשריט שצורף למכרז  מפורטים מספרי החלקות ושטחן. סכימת מספר המגרשים מגעת ל – 64 כנטען על ידי התובעות.  

במסגרת המכרז השני, כעולה מהנספחים, מתברר כי עסקינן במספר מגרשים המופיעים גם במכרז הראשון. לפיכך, ניכר כי אין המדובר בהרחבה של המכרז הראשון אלא במכירה של מגרשים שנותרו מהמכרז הנ"ל.

אומנם, המכרז השלישי לא הונח לפניי, אולם גם אם אניח לטובת הנתבעת כי מדובר במגרשים נוספים על פני אלה שהוצאו למכירה בעבר, הרי שאין באלה יותר מ – 6 לכל היותר (ראה בהקשר זה תצהיר ראש המועצה מר כהן סע' 5).

מהאמור עולה, כי אכן עסקינן בפרויקט שכלל 64 מגרשים בלבד (או לכל היותר 70), כאמור בטענות התובעות.

את גרסתה של הנתבעת לעניין מס' המגרשים, כפי שהובאה מפי ראש המועצה כהן, לא אוכל לקבל. גרסה זו הייתה בלתי עקבית ולא נתמכה בראיות, וזאת כפי שיפורט להלן.

אף כי ברור שמדובר בסוגיה שהמחלוקת בעניינה הינה מעיקרי התיק, לא טרח כהן לברר מבעוד מועד מספרים מדויקים לצורך מתן מענה לשאלות. כאשר הונחו לפניו התשריטים המעידים כי מדובר באותם מגרשים טען כי:

"אני לא יכול לבדוק כי באותו זמן לא הייתי, אני צריך לבדוק את זה"

(עמ' 34 לפרוטוקול ש' 20).

בסעיף 4 (א) לכתב ההגנה טענה הנתבעת כי במסגרת הפרויקט שווקו 97 מגרשים, כאשר מתוכם נמכרו 62 מגרשים. במסגרת עדותו טען ראש המועצה כי הפרויקט היה להקמתן של 98 יחידות דיור (עמ' 34, שורה 1).

הטענה כי קיימים בפרויקט 98 או 97 מגרשים הינה טענה של המועצה, וזו לא עשתה דבר על מנת להוכיחה.

במסגרת סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית, טען ראש המועצה כי במסגרת הפרויקט פורסמו לשיווק 81 מגרשים. בחקירתו הנגדית נשאל ראש המועצה, ממה מורכב המספר 81 -  האם המדובר ב-64 במכרז הראשון , 11 במכרז השני ו- 6 במכרז השלישי? והשיב כי אלה המספרים שניתנו לו (עמ' 34, שורה 16).

כאמור, דין טענה זו להידחות. די בעיון בפרטי התשריט שצורף כדי להיווכח כי במכרז הראשון והשני הועמדו למכירה אותם מגרשים.

בעדותו, טען ראש המועצה כי במהלך שיווק המגרשים התברר כי חלק מהם לא שווק, מכיוון שהתגלתה בעיה לגבי הבעלות עליהם:

ת. לא שלא ראויים, הייתה בעיה של המנהל, היו מספר מגרשים לא קטן ההפרש בין ה-64 ל- 98 מגרשים מחלוקת על הבעלות לכן המגרשים האלה לא שווקו כי היו בעיות עם הבעלות שהמנהל עשה שם טעות, לא אנחנו, הם משווקים כרגע".

(עמ' 35, שורות 6-8).

גם עניין זה לא הוכח על ידי הנתבעת במאום. לא הובאה לפניי עדות מטעם המינהל או מגורם אחר, להעיד על אותן מחלוקות הנוגעות לשאלת הבעלות או למניעה אחרת אשר גרמה לכך שלא שווקו כל המגרשים במכרז.

ממילא, ככל שקיימים מגרשים נוספים באותה שכונה שהינם בבעלות פרטית, הרי שלכאורה אין הם יכולים להיכלל במסגרת הפרויקט, ועובדה זו כשלעצמה תומכת בגרסת התובעות.

וגם זאת, אף אם אניח לטובת הנתבעת כי מלכתחילה סברה כי הפרויקט עתיד לכלול 98 – 97 מגרשים כאמור בתצהירו של כהן, אזי לא הוכח לי כי עניין זה הובא לידיעת התובעות במועד ההתקשרות. ממסמכי המכרז עלה, כי מדובר ב – 64 מגרשים (או לכל היותר 70) ולפיכך רשאיות היו התובעות לצפות שכאשר 80% מהיזמים האלה ישלימו את הבניה, תשלים גם הנתבעת את עבודות הפיתוח.

לסיכום, מדובר בטענה של המועצה, שבידיה היו הראיות להוכיחה והיא לא עשתה דבר לשם כך, למעט הצהרת ראש המועצה אשר נמצאה בעיני חסרה. מתוך המסמכים שבתיק, אני מוצאת להעדיף את גרסת התובעות כי בפרויקט שווקו 64 מגרשים בלבד (או לכל היותר 70) או לכל הפחות כי מתוך מספר זה של המגרשים, רשאיות היו התובעות לגזור את כמות היזמים שעת השלמת הבנייה על ידם תהא המועד הרלוונטי בהתאם לחוזה הפיתוח להשלמת הפיתוח על ידי הנתבעת.

בהתחשב בקביעה זו, קצרה דרכי לקבוע כי יש לקבל את עמדת התובעות, ולפיה 80% מהיזמים אכן השלימו את הבנייה.

במסגרת תצהיר התשובה לשאלון אשר נערך ביום 25.9.08, השיב ראש המועצה (תשובה 11) כי מספר הבתים אשר נבנו עד אותו מועד בפרויקט עומד על 60.

בעדותו אישר ראש המועצה את תשובתו זו (עמ' 34 שורות 11-12), ובהמשך אישר כי כיום ישנם 68 יזמים (עמ' 36, שורה 8).

נוכח האמור, יש לקבוע כי תם המועד להשלמת עבודות הפיתוח בהתאם לחוזה, והמועצה נמצאה כמפרה אותו.

בסיכומיה טענה הנתבעת, כי אף אם תתקבל טענת התובעות לפיה חל עיכוב בביצוע עבודות הפיתוח, הרי שאין לראות בכך משום הפרת החוזה מצידה. שכן, לדבריה, הוחלט על שיווק המגרשים על ידי המנהל באופן מדורג בכדי לאפשר את ביצוע עבודות הפיתוח באופן מובנה ומסודר, בכפוף להיקף המגרשים בפועל ועל פי היקף ההכנסות מדמי הפיתוח, שישולמו על ידי היזמים.

לאור מתווה זה, התחייבה הנתבעת לביצוע עבודות הפיתוח במועדים הקבועים בחוזי הפיתוח.

בהמשך, התברר כי חלק מן המגרשים לא ניתנים לשיווק, מכיוון שהועלו ביחס אליהם טענות בנוגע לבעלות. נוכח האמור, נוצר מצב אשר חייב ביצוע עבודות התשתית בכל השכונה במועד אחד, אף כי קצב שיווק המגרשים וקבלת תגמולים לא תאם את היקף העבודה.

לפיכך, טוענת הנתבעת, כי העיכוב בביצוע עבודות התשתית נבע ממצב שלא היה בשליטתה. בהתאם להוראות סעיף 9(א) ו- (ב) לחוזה הפיתוח, הרי שאין לראות בעיכוב משום הפרה של החוזה.

טענה נוספת אותה העלתה הנתבעת לעניין זה הינה, כי אין לראות בעיכוב ביצוע עבודות הפיתוח אף לאור הוראות סעיף 7 (א) ו-(ב) לחוזה הפיתוח, המקנה לנתבעת אפשרות לדחות את ביצוע עבודות הפיתוח, כולן או חלקן, במצב דברים בו עבודות אלה עלולות להינזק עקב ביצוע עבודות על המגרשים, על ידי היזמים או על ידי מי מטעמם.

לתמיכה בטענתה לעניין זה, הפנתה הנתבעת לעדותו של השמאי מטעמה, ברלינר, שאישר כי השלמת סלילת הכביש כיום, עלולה להביא לפגיעה בו בשל המשך בניית הבתים בשכונה.

מצאתי כי דין טענותיה אלה של הנתבעת להידחות, ואנמק.

היקף הפרויקט, עליו לא הביאה הנתבעת ראיה ברורה, צריך היה להיות בידיעתה מבעוד מועד. בנסיבות העניין, גם ההיערכות הכלכלית למתן מענה לסיום העבודות הייתה צריכה להיות בידיה. אין לפניי עדות מבוררת די הצורך, בדבר מקורות המימון השונים שעמדו לרשותה (לרבות מקורות מימון נוספים כעולה ממסמכי התיק – ראה עדות כהן עמ' 36 ש' 27 לפרוטוקול וכן עדותו בעמ' 37 ש' 4), מה מנע בדיוק את השלמת הפרויקט ומה הכשיל אותו. לא ברור כלל האם אין עסקינן בניהול רשלני או במימון חסר מטעמים אחרים.

בנסיבות אלה, בוודאי אין המועצה יכולה לטעון כי אחר אחראי לכישלונה בהשלמת הפרויקט במועד.

וגם זאת, טענת הנתבעת לפיה עיכוב ביצוע עבודות הפיתוח נבע מחשש לפגיעה בעבודות אלה עקב ביצוע עבודות בניה במגרשים, כלל לא נטענה במסגרת תצהירו של מר כהן, והועלתה לראשונה על ידו במסגרת עדותו (ראה לעניין זה: עמ' 35, שורות 17-19). טענה זו חסרת תוכן עובדתי מלא, לרבות ובין היתר, פירוט מלא ושלם אילו עבודות לא הושלמו, באילו מקומות ספציפיים ובחשש לפגיעה באיזה עבודות מדובר.

טענה זו ממילא אף עומדת בסתירה לטענה לפיה העיכוב בביצוע עבודות הפיתוח נבע מחסרון כיס אליו נקלעה הנתבעת, בשל העיכוב בשיווק כלל המגרשים לציבור.

לסיכום עוד אציין, כי הנתבעת עצמה אישרה כי איחרה בסיום עבודות התשתית, וראה לעניין זה דבריה המפורשים במכתבה למר מוגילבסקי מיום 21.8.07 (נספח טז לתצהיר):

"...לפנים משורת הדין כמחווה על אי עמידה בלוח הזמנים לסיום פיתוח השכונה על ידי המועצה המקומית כפי שנחתם בחוזה.

המועצה אינה מתנערת מאחריות ומשתדלת לסיים את עבודות הפיתוח בהתאם למצב הכספי בו נמצאת למרות הקשיים עקב היותה בתכנית הבראה בצמוד לחשב מלווה, עם כל המשתמע מכך ולכן כל המשך הפיתוח נעשה איטי יותר ולא פי שאנו מצפים".

אשר לסוגיית הנזק –

הגם שכעולה מהראיות שהובאו ניתן היה להשתמש בתשתית באופן סביר, ואף כי נזקי הממון נטענו באופן כללי בלבד, מצאתי כי העדרן של תשתיות גמורות במועד כמצוות החוזה (ראה למשל ת/4 ואישור כהן כי מדובר אף במצב הקיים במועד החקירה – 11/10), מצדיק פסיקת פיצוי בהתאם להוראות סע' 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. איני מקבלת את טענת הנתבעת שעסקינן בהרחבת חזית. טענה זו הועלתה כבר במסגרת כתב התביעה (סע' 35) וכן במסגרת התצהיר.

על דרך האומדנה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 1 סך של 10,000 ₪ ולתובעת 2, שמול ביתה משך שנים לא נסלל כביש אלא דרך כורכר, לא הוקמה מדרכה ולא הוצבה תאורה, סך של 15,000 ₪.

נזקי התובעת 1 (ולהלן: התובעת):

כאמור לעיל, התובעת טענה כי הנתבעת הפרה ואף התרשלה בתכנון ו/או בביצוע של חלק מהתשתיות לגביהן התחייבה במסגרת חוזי הפיתוח ומשכך עליה לפצותה בגין אלה: הוצאות מודד, תשלום בגין התקנת קו מים, הקטנת שטח המגרש, הנחת קו ביוב ללא היתר בתוך המגרש ועלות בניית חניה.

הנתבעת מבקשת לדחות את טענות התובעת.

אדון בטענות אלה על פי סדרן דלעיל. בצד האמור, תידונה גם טענות הנתבעת וצד ג' במסגרת הודעת צד ג', ככל שהן רלוונטיות לנזק הנטען.

החזר בגין עלויות מודד:

לטענת התובעת, במסגרת סע' 7 (א)(2) לנספח א' להסכם, התחייבה הנתבעת לשלם עבור מדידת השטח בתחום המגרש. הנתבעת הפרה את התחייבותה זו ומשכך, נאלצה התובעת להזמין מודד מטעמה.

התובעת עתרה לחייב את הנתבעת להשיב לה את עלות שכר המודד המסתכם בסך של 3,381 ₪ (5,043 ₪ משוערך).

הנתבעת מצידה מבקשת לדחות את הטענה. לשיטתה הפירוש שיש ליתן לסעיף זה חוסה תחת כותרת הסעיף "עבודות הפיתוח מחוץ לגבולות המגרשים...", ובכל אופן, עלות המודד הנטענת הינה מופרזת.

דעתי היא כי יש לקבל את התביעה ברכיב זה.

סעיף 2(א)(7) לנספח א' להסכם הפיתוח אשר נערך בין התובעת לנתבעת קובע כדלקמן:

"2. עבודות הפיתוח הכללי

א. עבודות הפיתוח כוללות את עבודות התכנון הכללי ועבודות הפיתוח הכללי הכל מחוץ לגבולות המגרש/ים המוגדר/ים בתכנית בנין ערים האמור לעיל ובהתאם למפורט להלן:

1...

2...

7. תשלום עבור מדידת השטח בתחום המגרש לצרכי קבלת היתרים ותכנון"

מעיון בלשון הסעיף עולה לכאורה כי קיימת סתירה בנוסחו, כך שהרישא מתייחסת לעבודות תכנון ופיתוח מחוץ לגבולות המגרש ואולם, במסגרת פירוט העבודות, צוין בס"ק 7 כי התשלום עבור מדידת השטח הינו בגין מדידה בתוך תחומי המגרש.

הנתבעת, אשר הנטל עליה כמנסחת החוזה, אינה מבקשת כלל להבהיר את הסתירה שנפלה ואינה מסבירה מדוע כך נכתב.

טענת הנתבעת, כי הרישא לסעיף מבטאת מכנה המשותף לכל העבודות אשר נזכרות בסעיפי המשנה כעבודות שמבוצעות מחוץ למגרש, אינה מדויקת. יש בעבודות גם כאלה שצריכות להתבצע בתוך המגרש (ראה למשל ס"ק 5 שעניינו עבודות בסיסיות של פיתוח המגרש).

כאמור, הסעיף מורה מפורשות כי מדובר בתשלום עבור מדידת השטח בתחום המגרש, וכי זו נעשית לצורכי קבלת היתרים ותכנון.

בנסיבות העניין, לא ניתן ליישב את האמור רק באמצעות החלפת המילה "בתחום" למילה "מחוץ", שכן אז הסעיף מאבד ממשמעותו כליל.

למעשה, הנתבעת מבקשת למחוק את ההסכמה, וזאת לא ניתן גם בדרך פרשנות.

יתרה מכך, נוכח העובדה שאף המועצה מבצעת מדידות למגרשים (ראה עדותו של מומחה הנתבעת ברלינר), לא ברור מדוע יש לקבוע מסקנה אשר לשונית אינה מתיישבת עם החוזה.

ברלינר פירש, כי מפת המדידה שהנתבעת יכולה הייתה לתת איננה מספיקה, שכן אין המדובר במדידה ספציפית המאפשרת לאדריכל לתכנן בית על המגרש (עמ' 17, שורות 6-7).

פרשנות זו מתיישבת למעשה דווקא עם עמדת התובעות, שכן הנתבעת אינה מתבקשת לבצע את המדידה בעצמה עבור כל מגרש אלא אך ורק להעמיד את התשלום בגינה.

מדובר בהסכמה חוזית. שאלת הכדאיות הכלכלית של הנתבעת אינה מענייננו כעת, ובוודאי שאינה נתונה לפרשנות שמאית או הנדסית.

משכך ובהעדר טענה אחרת, מתקבלת טענת התובעות ביחס לרכיב זה.

אציין באשר לסכום הנתבע, כי הנתבעת לא חקרה את המודד מטעם התובעות לצורך בירור העלות. טענת המומחה מטעמה כי עלות אחרת הינה עלות סבירה, חסרה תשתית עובדתית מתאימה.

תשלום בגין עלות התקנת קו מים:

לטענת התובעת, בהתאם להוראות סעיף 2.3 לנספח א' להסכם, היה על הנתבעת להתקין קו מים ראשי עד למגרש שבבעלותה, כפי שאכן נעשה. ואולם, בניגוד להסכם ובעקבות דרישה לתשלום ואף ניתוקה ממערכת המים, נאלצה התובעת לשלם לתאגיד המים "עלי באר, אגודה שיתופית להשקיה בע"מ" (להלן: עלי באר) דמי חיבור.

לטענתה, אף אחד מהזוכים במכרז הראשון לא נדרש לשלם דמי חיבור, על אף הזהות בין סעיפי חוזי הפיתוח. תשלום זה הועבר ל"עלי באר" בעבר ע"י הנתבעת.

לפיכך, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת על רקע אפלייתה להשיב לה את דמי החיבור בסך של 6,000 ₪ (10,500 ₪ משוערך).

הנתבעת מבקשת לדחות את הדרישה ומפנה להוראות סעיף 2ב1 לתוספת לחוזה הפיתוח, שם נקבע במפורש כי הנתבעת לא תשלם עבור חיבור ו/או התחברות המגרש ו/או הבית לרשת המים, ומכאן נובע כי חיוב זה אינו מוטל על הנתבעת ולא נגבה מהתובעת כל סכום עבור כך.

אציין, כי הנתבעת אינה משיבה כלל לטענת התובעות בכל הנוגע לאפלייתה ביחס ליזמים האחרים.

מצאתי לקבל טענת התובעת גם ברכיב זה.

תחילה אומר, כי מנוסח סעיפי נספח א' עולה ברורות כי בעלות החיבור לרשת המים יישא היזם.

משמעות הדבר הינה כי במישור החוזי לא יכולה הייתה התובעת לעתור לחיוב הנתבעת (ראה סע' 2 לנספח).

יחד עם זאת, בניגוד לתובעת 1, התובעת 2 לא חויבה בתשלום כאמור. הדבר מתיישב עם מכתבה של עלי באר, ולפיו המועצה גבתה והעבירה לעלי באר בגין חיבור 54 יחידות (של משתכני השכונה) לרשת המים סך של 300,000 ₪, והתובעת אינה נמנית על אלה. משמע, לא ננהג מנהג אחיד עם היזמים.

גם בעניין זה לא הייתה תשובתו של כהן מספקת, חרף העובדה כי עסקינן במחלוקת שהינה ביסוד התביעה וחרף העובדה כי התשובות הינן בידיו, לשאלת ב"כ התובעת השיב, "לא יודע. אבדוק " (עמ' 42 ש' 11). מדוע לא נבדק עניין זה עד הדיון? לכהן פתרונים.

טובה בעיני בהקשר זה טענת התובעת, לפיה הנתבעת מנועה, בוודאי כרשות שלטונית, לפרש באופן שונה חוזה זהה.

הנתבעת לא הכחישה את עצם התשלום לעלי באר. כהן נשאל מפורשות בשאלון עבור איזה בתים שילמה יבנאל סכום של 300,000 ₪ לאגודת עלי באר. תשובתו הייתה "לא ידוע".

כאמור, ברור כי המידע בכל הנוגע לשאלה זו מצוי בידי הנתבעת או צריך שיהיה מצוי בידיה. תשובה זו וכן תשובתו במסגרת עדותו, הינן תשובות מתחמקות.

בנסיבות העניין, מצאתי בכך כדי לחזק את טענת התובעת בקשר לאפליה בין היזמים, או לכל הפחות כי יש לראות בדמי החיבור כחלק מהתשתית אשר מחובתה של הנתבעת ממילא לספק.

לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת תביעתה של התובעת ברכיב זה.

הקטנת שטח המגרש:

לטענת התובעת, המדרכה והקיר התומך נבנו בתוך המגרש. כפועל יוצא מכך, גודל השטח אותו קיבלה הינו 480 מ"ר בלבד במקום 500 מ"ר.

בכתב התביעה, התובעת עתרה לחיוב הנתבעת לפצותה בגין שלילת קרקע עליה שילמה 8,780 ₪  (13,113 ₪ משוערך).

אציין, כי בסיכומיה מציינת הנתבעת כי מדובר בהקטנת שטח ב – 9.5 מ' בלבד ובסך משוערך של 5,500 ₪.

בסיכומיה, עותרת למעשה התובעת להשיב לה אך את דמי הפיתוח, לאור צמצום שטח המגרש.

לטענת הנתבעת, אין ממש גם בטענתה זו של התובעת. בכל אופן, התובעת מעולם לא פנתה אליה בעניין זה, בעת שקיבלה את המגרש הקיר התומך כבר היה קיים, וברי כי התובעת ידעה על מיקומו.

בסיכומיו, טען הצד השלישי כי הקיר התומך נבנה בהתאם לתוכניות ולפי הנחיות המתכנן מטעם הנתבעת.

דעתי היא כי את דרישת התובעת ברכיב זה יש לדחות, ואנמק.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של המודד מרואן זיבק (להלן: המודד). במסגרת חוות דעתו זו, ציין המודד כי הקיר התומך נבנה ע"ח שטח של 9.5 מ"ר משטח מגרשה של התובעת.

במסגרת עדותו, אישר המודד כי בעת שביצע את מדידת המגרש עבור התובעת הקיר התומך כבר היה בנוי (עמ' 11, שורה 17). ראה גם עדותו של הקבלן, מר סלימן עיד (עמ' 12, שורה 32).

בחוות דעתו אישר ברלינר, כי ניתן לראות בתוכניות הפיתוח שקיבלו היתרים שהקיר התומך נמצא בתוך החלקה. זאת, כדי לשמור על הרוחב של המדרכות והכביש. ברלינר שב ואישר בעדותו, כי הקיר התומך נבנה בהתאם לתוכנית (עמ' 21, שורה 21).

בנסיבות העניין, לא מצאתי שלצד ג' קיימת אחריות כלשהי בגין בניית הקיר התומך.

לפיכך, השאלה הצריכה הכרעה הינה האם התובעת אכן זכאית לפיצוי בגין שוויו של שטח זה שנגרע ממגרשה.

אכן, המומחה ברלינר אישר בעדותו כי במידה והתובעות קיבלו פחות מטרים מגיע להן כסף, ואולם חרף דבריו, הנטל על התובעות להוכיח כי גריעת השטח מהמגרש (אותם 10 מ') יש בהם כדי להשפיע על שוויו, ושומת שווי לא הובאה לפניי.

יתרה מכך, וככל שעסקינן בהשבת דמי הפיתוח בלבד (שלכאורה נגבו ביתר בגין אותם 9.5 מ'), עליהן הנטל להוכיח כי גריעת השטח היה בה כדי להפחית מהסכום שהושת עליהם מלכתחילה. עיון בנספח ד' לתביעה מעלה כי אכן בגין מגרשים שונים בגודלם הושתו חיובים שונים, ואולם לא ברור באופן חד משמעי מה משקפים אותם חיובים שונים ומהו המחיר המדויק למ' ככל שקיים.

זאת ועוד, בהתאם ללשון החוזה בין התובעות למינהל, היקף שטרח המגרש הינו " 500 מ' "בערך". כך גם בנספח ד' לתצהיר. נוכח האמור, לא ברור האם הקטנה כאמור הייתה בהכרח גוררת תשלום מופחת.

מהאמור לעיל, דעתי היא כי לא הטענה לא הוכחה ואני מורה על דחייתה.

הנחת קו ביוב ללא היתר בתוך המגרש:

לטענת התובעת, הניחה הנתבעת את קו ביוב בתוך המגרש בניגוד לתוכניות שלה עצמה ובאופן רשלני. כתוצאה מכך, באחד מהקידוחים שבוצעו על ידי התובעת לצורך בניית ביתה (בהתאם להיתר בנייה שניתן בידה כחוק), נפגע קו הביוב והיא נאלצה לתקנו על חשבונה.

התובעת עתרה לחיוב הנתבעת בעלות תיקון הקו בסך של 2,000 ₪ (3,000 ₪ משוערך).

הנתבעת מבקשת לדחות דרישה זו.

לטענתה, במסגרת סעיף 3 (ה) לתוספת להסכם הפיתוח, הרי שיש לה זכות להעביר קווי תשתית (ובכלל זה קווי ביוב) בתוך תחומי המגרשים לפי שיקול דעתה.

עוד טוענת הנתבעת, כי על המודד מטעם התובעת מוטלת חובה לסמן על גבי המפה המצבית (אשר צורפה על ידי התובעת כנספח ג' לכתב התביעה) כל תשתית הקיימת במגרש.

במידה ובמהלך עבודות הבניה שביצעה התובעת במגרש אכן נפגע קו הביוב, הרי שהאחריות לכך מוטלת על כתפי המודד.

גם ברכיב זה מצאתי לקבל את התביעה, ואנמק.

בפתח הדברים יצוין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי קו הביוב תוכנן מלכתחילה לעבור בתוך מגרשה של התובעת. ראה לעניין חוות דעת המומחה מר ברלינר עמ' 6 וכן דבריו של מר בוצר עמ' 26, שורות 13-16. יחד עם זאת, אף אין מחלוקת כי קו הביוב הונח לא במקום אשר יועד לו מלכתחילה. ראה לעניין זה עדותו של ברלינר עמ' 19 ש' 29 ובהמשך בעמ' 21 ש' 6-13.

לשיטתו של המומחה, הזזת קו הביוב לתוך המגרש הייתה הצעד המתבקש לנוכח קיומה של מסלעה בקצה המגרש ולנוכח הפרשי הגובה. לדבריו, מדובר בתזוזה סבירה.

ייאמר כבר כעת, כי די בדברים אלה כדי להביא לדחיית ההודעה לצד ג' ככל שהינה מתייחסת לכשל כלשהו בהנחת קו הביוב. יחד עם זאת, בכל הנוגע לתובעת, הרי שהזזה זו מבלי שהדבר הובא לידיעתה, כפי שיובהר להלן, הסבה לה נזק.

אין חולק כי התובעת בנתה בהתאם להיתר בנייה כחוק. משכך, ולפי שהקו הונח במקום אחר מהמתוכנן, על הנתבעת הנטל להוכיח כי הביאה לידיעת התובעת את מיקומו החדש של קו הביוב או כי זו ידעה במועד כלשהו עליו.

לטענת התובעת, היא לא ידעה היכן עובר הביוב. טענה זו מתיישבת עם העובדה שביצעה במקום את הקידוח.

מר בוצר טען, כי בתוכניות שהוגשו על ידם צוינה שוחת ביוב אחת. משכך, לא יכול היה לדעת מהיכן יוצא קו הביוב (עמ' 26, שורה 18). אף בגרמושקה צוינה שוחת ביוב אחת (שם, שורות 20-21).

גם המודד אשר השיב לשאלת בית המשפט טען כי הייתה שוחת ביוב אחת בתוך המגרש (עמ' 11, שורה 25).

במסגרת חוות דעתו, טען ברלינר כי מיקומו של קו הביוב היה ידוע לכולם והיה מקום למתוח חוט בין השוחות ולראות היכן עובר הקו. לדבריו, על המודד היה למצוא את השוחות ולסמן את קו הביוב אך הדבר לא נעשה (עמ' 18, שורות 21-23).

יחד עם זאת, הוא עצמו, כאשר עיין בתכניות, לא היה בטוח במיקומה של השוחה נוספת (שבינה לבין השוחה השניה עובר הקו). לדבריו "אני חושב שרואים את השוחה השנייה, זה סמוך מאוד למסלעה, לא בטוח שזה שוחה בכל אופן כתוב ש" (עמוד 18 שורות 20-21).

במצב דברים זה, לא שוכנעתי כלל כי אכן ניתן היה להבחין בשתי השוחות.

זאת ועוד, מן העדויות אשר נשמעו בתיק זה עולה, כי לא הוצא היתר בניה כחוק לקו הביוב. לעניין זה ראה דבריו של ראש המועצה (עמוד 39 שורות 20 ו-24), דבריו של ברלינר (עמוד 21 שורה 22) ודבריו של נציג צד ג' מר תאופיק זועבי (עמ' 48, שורה 17).

על הנתבעת, כרשות סבירה, היה לפעול להוצאת היתר בניה כדין לביוב. במחדלה זה, ובאי הוכחת טענתה כי מיקומו המדויק של קו הביוב היה בידיעת הנתבעת, הביאה היא למצב בו הוועדה המקומית אישרה לתובעת את הקידוח באותה נקודה אשר פגעה בקו הביוב.

טענות התובעת בדבר היקף הנזק אשר נגרם לה לא נסתרו. משכך, מצאתי לקבל טענתה לעניין זה.

עלות בניית החניה:

לטענת התובעת, כתוצאה ממבנה הקרקע והפרויקט, נבנה ביתה כשהוא נמוך בכ- 3 מטרים מהכביש. משכך, בנתה חניה תלויה מול הבית.

חניה זו נבנתה לפי נתוני הגובה שמסרו לה מנהלי האתר, וזאת בשל אי ההתאמה בין הגבהים המתוכננים ובין המצב בפועל.

בדיעבד התברר כי גובה הכביש הינו 88.19 מ' והוא נמוך בכ- 1.41 מטר מהגובה המתוכנן. גובה החנייה הינו 88.84 מ' קרי 76 ס"מ פחות מהגובה המתוכנן, אך עדיין גבוה ב-60 ס"מ מהכביש באופן שלא ניתן לעשות בה שימוש.

לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה בתכנון הגבהים בפרויקט ועתרה לחיובה בעלות בנייתה. תביעתה ברכיב זה הועמדה ע"ס 30,000 ₪.

הנתבעת מצידה מאשרת כי אכן מדובר בפער בין מפלס הכביש הקיים לזה שתוכנן, אך לטענתה, התובעת ידעה על הפרשי הגובה מבעוד מועד והיה עליה לתכנן בהתאם. עוד נטען, כי מדובר בהפרש אשר יתוקן עם סלילת הכביש.

כן נטען כי רכיב הנזק לא הוכח ונטען בעלמא.

גם ברכיב זה אקבל את התביעה.

בתצהירו טען מר בוצר, כי עם קבלת המגרש התברר כי קיימים הפרשי גבהים מהותיים בין המגרש ובין התשתיות. לדבריו, הוא והקבלן פנו לנציג קבלן התשתיות בשטח וזה האחרון סימן את גובה הכביש העתידי (בשונה מהתכנון המקורי). בהתאם לכך נבנתה החניה.

הסימון היה נמוך משמעותית מהגובה המיועד המקורי, אך התברר כי הוא גם הוא היה גבוה יותר מנתוני הכביש בפועל, שהינם נמוכים אף יותר.

בעדותו, אישר הקבלן אשר בנה את החניה, מר סלימאן עיד, את דברי בוצר, וטען כי החניה נבנתה על סמך סימון גובה החניה (עמ' 13 שורות 24-30, עמ' 14 שורות 1-5).

כאמור, אין חולק בדבר הפרשי הגבהים.

אציין בקצרה, כי להוכחת טענתה בדבר הפרשי הגבהים שנוצרו במקום הגישה התובעת חוות דעת מודד ערוכה על ידי מר מרואן זיבק. אישור להפרשי הגובה מצוי גם בסע' 26 לתצהיר ראש המועצה.

אף שבחוות דעתו טען מומחה הנתבעת כי מדובר בהפרש גבהים זניח מזה שתוכנן, הרי שבעדותו, לאחר שעומת עם סעיף 26 לתצהירו של כהן לפיו במהלך העבודות שונה גובה הכביש כך שלמרות שבתחילה תוכנן לגובה של 90.20 הרי שלאחר מכן תוכנן הכביש לגובה של 89.60 כ- 60 ס"מ פחות מהתכנון המקורי, אישר כי לא היה מודע לשינוי זה (עמ' 14, שורה 31, עמ' 15 שורה 4). בהמשך עדותו אישר ברלינר, כי במידה ואכן היה שינוי בגובה הכביש הרי שהייתה נוצרת בעיה:

"ש. לאור העובדה שכרגע הצגתי לך שהגובה המקורי שתוכנן על ידי המועצה היה 90.20, האם לאור עובדה זו, אין מקום לשנות את המסקנה שלך, לפיה היה אמור להיות הפרש גבהים של 60 ס"מ. בהנחה שמה שרוני כהן אומר זה מדוייק.

ת. אם גובה הכביש היה משתנה הייתה נוצרת בעיה"

 (עמ' 15, שורות 4-8).

עוד אישר ברלינר, כי הוא מניח שמי שבנה את הבית תכנן שלא יהיה פער גבהים (עמ' 15, שורות 9-10).

אף ראש המועצה הסכים כי אופן ביצוע החניה מעיד כי מי שתכנן אותה נסמך על הגובה המקורי שתוכנן:

"ש. חושב זה לא רלוונטי. אתה אומר בהמשך הפסקה השניה של סעיף 26 "בתכנון המקורי תוכנן..." אם אתה מסתכל על התוכנית שלי ואתה רואה שאני תכננתי ל- 3.2. יותר מקו האפס שהוא 87 זה ביחד 90.20 ואנו רואים שהתכנון המקורי של הכביש היה 90.20 אז בוודאי ברור לך שהכוונה היתה שהחניה תהיה בגובה הכביש ולא גבוהה ממנו ב- 65 ס"מ.

ת. כן."

(עמ' 40, שורות 12-16).

ברלינר הבהיר כי כיום אין כלל מחלוקת בדבר קיומו של פער גבהים (עמ' 15, שורות 11-12).

הנתבעת לא הבהירה מה גרם לשינוי בגובה הכביש ומדוע בוצע נמוך מהמתוכנן.

מכל מקום, משהוכח כי גובה הכביש שונה, ובסופו של דבר לא נבנה בהתאם לגובה המקורי ואף לא בהתאם לגובה החלופי, הרי שהאחריות לכך מונחת לפתחה של הנתבעת, אשר הייתה האחראית לביצוען של עבודות אלה.

גם בפי צד ג' כמבצע העבודה לא היה כל הסבר לכך שהכביש לא בוצע בהתאם לגובה המעודכן שקיבל.

"ש. אני הגשתי חוות דעת של מודד, המודד שלי אומר שהגובה מול החניה הוא 88.19 שזה 1.40 מטר פחות ממה שאתה אומר שקיבלת, אתה אומר שאמרו לך לעשות 89.60 והמודד שלי אומר שזה 88.20 שזה 1.40 חסר בגובה הכביש, מה יש לך להגיד על זה. כמה היית צריך לעשות את הכביש

ת. 89.60.

ש. בפועל עשיתם 88.19 חסר 1.40, יש לך הסבר.

ת. אין לי הסבר.

(עמ' 49, שורות 14-19).

בהעדר הסבר יש לקבל את הודעת צד ג' בנקודה זו. יחד עם זאת, בהעדר עדות מטעם המפקח במקום (חברת אד בר) להבהיר אילו הנחיות ניתנו לקבלן המבצע ואילו בדיקות בוצעו לאחר השלמת העבודה, סבורני כי אין להשית על צד ג' יותר מאשר 50% מהשיפוי.

הנזק:

התובעת הגישה חוו"ד של השמאי מר אטקין. אטקין קבע כי גודלה של החניה הינו 25 מ"ר ואמד את עלות בנייתה בסך של 10,000$ (40,000 ₪) לפי חישוב של 400$ למ"ר כולל עלויות תכנון, רישוי ופיתוח, כולל עבודות מסגרות וחיפוי רצפה.

כאמור, אף לשיטת מומחה הנתבעת, המצב כיום הוא שלא ניתן לעשות שימוש בחניה בשל הפרשי הגבהים. ברי כי עובדה זו מצאה ביטוי במשא ומתן בין התובעת לרוכשי הבית, ומכל מקום, יש לפצותה גם בגין הוצאותיה עבור נכס ממנו לא נהנתה.

הפיתרון שהוצע ע"י מומחה הנתבעת אינו נראה בעיני אפשרי.

בניית רמפה בסמוך לצומת, כאשר ברור שזו תגביל גם את השימוש במדרכה וגם תגלוש לפחות כמטר לכביש (ראה עדותו בהקשר זה עמ' 15 ש' 24 – 30) אינה סבירה בעיני, ומכל מקום לא נתמכה בחוות דעת של מומחה בטיחות.

ראה בהקשר זה מכתבה של מהנדסת המועצה (נספח ה' לתצהיר התובעת) המופנה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, האומר כי מיקום המגרש הוא בצומת והחניית הרכב תצור מטרד תחבורתי.

ראש המועצה עומת במסגרת עדותו עם מכתבה זה של המהנדסת והגיב כדלקמן:

"ת. פעם ראשונה שאני רואה את המסמך, זה חמור מאוד. הייתי צריך לפטר אותה ב- 2003"

(עמ' 41, שורה 1).

מדוע הדבר חמור לא פרש כהן. האם אין להסיק שכאשר רכב חונה בפאתי צומת הוא מהווה סיכון תעבורתי? גם בעניין זה לכהן פתרונים.

יצוין, כי חרף הקביעה בחווה"ד של אטקין עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בסך של 30,000 ₪ בלבד.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבל את טענתה של התובעת לפיה הנזק אשר נגרם לה נאמד בסך של 30,000 ₪.

סוף דבר:

על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעות את הסכומים כדלקמן:

לתובעת 1 סך של 61,915 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לתובעת 2 סך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כפי שצוין לעיל, מצאתי לקבל את ההודעה לצד ג' בחלקה, וזאת משמצאתי לייחס לצד ג' אחריות בשיעור של 50% בגין אי ביצוע הכביש בהתאם לתכנון.

לפיכך, הנני מחייבת את צד ג' לשפות את הנתבעת בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

ב"כ התובעות רשאי להגיש בקשה לשומת הוצאות בגדרה ייפסקו גם הוצאות העדים.

כמו כן אני מחייבת את צד ג' בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך של 3,000 ₪.

למעט שכה"ט תשא הנתבעת בהוצאותיה.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ג, 04 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.