1. הנאשם (להלן:"המבקש"), הגיש בעבר בקשה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), להארכת המועד לביצוע צו הריסה אשר ניתן כנגדו במסגרת גזר הדין מיום 4.7.11 בתיק זה.

בהחלטת כב' השופט מ' נדל מיום 13.6.13 ניתנה למבקש אורכה עד ליום 30.9.13 ונקבע כי עד אותו מועד על המבקש להציג לבית המשפט מסמכים הרלבנטיים להליך האזרחי המתנהל בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל והחלטת בית המשפט שם. משלא הוצגו המסמכים הוגשה בקשת המשיבה למתן החלטה סופית בבקשה על יסוד המסמכים שבתיק ללא קיום דיון נוסף בעניין ואולם, בתגובה המציא המבקש מסמכים כנדרש וביקש ליתן לו ארכה נוספת של 12 חודשים לביצוע הצו.

הכרעה:

2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורתני כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה ב 12 חודשים להידחות ואולם,בנסיבות,יש ליתן למבקש ארכה נוספת של 60 יום במהלכם יתברר האם אכן היתר הבניה בהישג יד.

הבסיס להגשת בקשה להארכת מועד נובע מסעיף 207 לחוק שקובע: "בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע אם ראה טעם לעשות כן".

בבוא בית המשפט לדון בבקשה לפי סעיף 207 עליו לבצע איזון בין האינטרס הציבורי שבשמירה והקפדה על דיני התכנון והבנייה, לבין האינטרס הפרטני של המבקש תוך שקילת הנזק שעלול להיגרם לו אם תדחה בקשתו והוא יצווה להרוס את שבנה.

ההלכה הפסוקה קובעת שהסמכות לעכב ביצוע כניסתם לתוקף של צווים צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן, וככלל, למצבים שבהם היתר הבנייה הוא בהישג יד. כאשר מדובר בתהליך נמשך ומתארך שסופו אינו נראה באופק, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק. ראו דברי כב' השופט י טירקל ב-רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פד"י נ"ח (4) 385, בעמ' 388.

"אין חולק כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין. כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתכנית מיתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכוייו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המיתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך חודשים מספר. אי-הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המינהלי אשר כאמור לעיל, נועד לסלק על אתר בנייה בלתי חוקית. אכן, בית-המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן. המקרה שלפנינו אינו כזה."

3. בענייננו, כפי שעולה מן הנתונים המונחים בפני, המבקש הגיש את הבקשה להיתר בניה כבר בשנת 2006,כשלכאורה,אין מניעה תכנונית להיעתר לבקשה והמבקש אף שילם היטלים ואגרות נדרשים. הסיבה לכאורה בגינה לא ניתן ההיתר עד היום הינה מחלוקת על הבעלות במקרקעין בין הנאשם למינהל מקרקעי ישראל (להלן:"המנהל"). בעניין זה ראה סעיף 5 לתצהיר האדריכל שצורף לבקשה בו הצהיר כי ניתן אישור בתנאים,כשאחד מהם הינו אישור מנהל מקרקעי ישראל.

מהמסמכים שצרף התובע עולה כי דיון ההוכחות בהליך המתנהל בינו לבין המנהל,טרם התקיים שכן ביה"מ שם הפנה את תשומת לב המנהל לפסק דין אחר שניתן ודחה את הדיון למועד קרוב,במעמד הצדדים. הנאשם הודיע כי בינו לבין המנהל מתקיים משא ומתן מתקדם בהתבסס על תוצאות תיק שנסיבותיו דומות.

4. לאור האמור ולאחר שערכתי את האיזון הנדרש בין האנטרס הציבורי לאכיפת גזר הדין לבין אפשרות השגת ההיתר בהקדם זאת במצב בו אכן יגיעו הנאשם והמנהל להסדר לעניין הבעלות במקרקעין,שוכנעתי כי יש ליתן לנאשם ארכה קצרה נוספת וזאת ל 70 יום מהיום.

ככל שבמהלך תקופה זו יושג בין הנאשם למינהל הסדר פשרה ו/או יינתן פסק דין בהליך האזרחי ,יגישו הנאשם לאלתר לתיק . לא תיושב המחלוקת בעניין הבעלות עד מועד זה, תתבקש המסקנה כי ההיתר אינו בהישג יד.

ניתנה היום, כ"ה חשון תשע"ד, 29 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.