בפניי בקשה מטעם המבקש לביטול תוספת פיגורים.

המבקש הורשע ביום 17.11.11 בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: החוק).

כעולה מעובדות כתב האישום, ביום 4.1.05 ניתן כנגד המבקש גזר דין במסגרת ת"פ 5008/04 בבית משפט השלום במסעדה, במסגרתו צווה המבקש להרוס בתוך 10 חודשים מיום מתן גזר הדין מבנה מבלוקים ובטון בעל 2 קומות בשטח של כ- 414 מ"ר אשר הוקם במקרקעין במג'דל שמס הידועים כמגרש 742 לפי ת.ב.ע ג/6009.

על פי הנטען בעובדות כתב האישום, המבקש לא ביצע את צו ההריסה עד ליום 30.10.07 ולא קיבל היתר בניה.

המבקש הורשע על סמך הודאתו ביום 17.11.11 ובית המשפט (כבוד השופט מ. נדל ז"ל) השית עליו את העונשים הבאים:

• קנס בסך 9,000 ₪ או 100 ימי מאסר תחתיו. כן הורה בית המשפט כי הקנס ישולם ב-30 תשלומים שווים ורציפים החל מיום 1.12.11.
• מאסר מותנה בן 3 חודשים לתקופה של 3 שנים שלא יעבור עבירה בה הורשע.
• צו הריסה אשר ייכנס לתוקפו בתוך 12 חודשים.

אין חולק, כי המבקש לא מילא אחר הוראות גזר הדין ולא שילם את הקנס במועד ומשכך, הוצאה כנגדו ביום 13.2.14 פקודת מאסר על סך 14,644 ₪ אך חרף זאת, לא שילם הנאשם את הקנס.

ביום 27.12.17 הוצאה כנגד המבקש פקודת מאסר נוספת (הפקודה העומדת בבסיס הבקשה דנן) על סכום כולל של 27,091 ₪.

לטענת המבקש, לאחר מאמצים אשר עשו בני משפחתו עלה בידם להשיג סך של 9,000 ₪ המהווים את קרן הקנס וסכום זה שולם על ידו ביום 11.4.18.

יצוין, כי בתגובתה אישרה המשיבה כי המבקש אכן שילם סכום זה.

בבקשתו דנן, עותר המבקש לפטור אותו מתשלום יתרת הסכום הנקוב בפקודת המאסר המבטא למעשה את תוספת ריבית הפיגורים ומסתכם בסך של 18,091 ₪.

בקצרה ייאמר, כי טענתו המרכזית של הנאשם נוגעת למצבו הכלכלי הקשה, העובדה כי הוא אב ל-3 ילדים, אינו עובד והמשפחה מתפרנסת ממשכורת יחידה של רעייתו המגיע לסך של 5,000 ₪.

כן ציין המבקש, כי פתוחים כנגדו 19 תיקי הוצל"פ.

לפיכך, עתר המבקש לעשות שימוש בהוראות סעיף 69 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 המאפשר לבית המשפט לפטור אדם מתשלום הפרשי הריבית וההצמדה או חלקם.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

לטענתה, במקרה דנן לא מתקיימים תנאים מיוחדים כגון: מצב כלכלי חריג קיצונית או מחלה קשה אשר יכולים להצדיק את ביטול הפרשי הריבית וההצמדה.

המבקש היה מודע למעשיו היות ואחיו, שהוא אחד מבעלי המבנה, הינו מהנדס בהכשרתו.

בשעתו ציין בית המשפט כי תיתכן התחשבות בסוגיית הפרשי הריבית וההצמדה במידה והקרן תשולם בתוך 30 ימים ואולם, המבקש נמנע גם אז מלשלם את הקרן.

ביטול הפרשי הריבית וההצמדה יהווה עידוד להפרה נוספת של החוק מצד מי שכבר הפרו, הן בביצוע עבירת הבניה והן שאי תשלום הקנס במועד.

לגופו של עניין:

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדחייה ואנמק.

כבר בתחילה יצוין, כי עסקינן בקנס אשר הושת על המבקש בשנת 2011 (!) דהיינו, לפני כשמונה שנים.

כמו כן, המבקש העלה טענות בדבר מצבו הכלכלי כבר במסגרת טיעוניו לעונש וטען כי באותה עת אף רעייתו לא עבדה.

טיעוניו אלה של המבקש נלקחו בחשבון בעת מתן גזר הדין ובית המשפט אפשר למבקש לשלם את חובו ב- 30 תשלומים, הכל תוך התחשבות רבה בעניינו של המבקש.

חרף זאת, נמנע המבקש מטעמים השמורים עמו מלשלם את הקנס ומשכך, אין לו להלין אלא על עצמו.

עד מצאתי לציין, כי אף הוצאת פקודת מאסר כנגדו בשנת 2014, לא הניעה את המבקש לשלם את הקנס.

ודוק, העובדה כי המבקש מצא לעשות מאמץ ולשלם את סכום הקרן, אין בה כדי להטות את הכף לעבר קבלת בקשתו כלל ועיקר.

נהפוך הוא, יש בה כדי לעורר תהיות בדבר הנסיבות אשר בגין נמנע הוא מלשלם את הקנס המקורי בתשלומים נוחים אשר נקבעו על ידי בית המשפט.

עוד אעיר, כי המבקש לא הביא כל הסבר מדוע אין הוא עובד ובכל אופן, לא מצאתי כי יש בכך כדי להביא לקבלת בקשתו.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ב אדר א' תשע"ט, 27 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.