1. התובע נפצע בתאונה בעת היותו בן 16, והגיש תביעה זו נגד חברת הביטוח אשר, לטענתו, ביטחה את טרקטור המשא ("באגי" בלועזית) שבו נהג בעת התאונה. תחילה, הכחישה הנתבעת את חבותה לפצות את התובע, בטענה שכלי הרכב שבו נהג בעת התאונה היה כלי רכב אחר בבעלות משפחתו - טרקטורון אשר לא היה מבוטח. הצדדים הסכימו ששאלת החבות תוכרע באמצעות פוליגרף. התובע נמצא דובר אמת. יריעת המחלוקת צומצמה לשאלת הנזק.

התאונה

2. להלן עדותו של התובע על אודות קרות התאונה, מתצהיר עדותו הראשית:

"ביום 26.8.06 נפגעתי בתאונת דרכים עת נהגתי ברכב מ.ר. 9699614 מסוג טרקטור משא לנד פרייד (להלן: 'הבאגי'). בצהרי אותו יום הגעתי לאתר הטרקטורונים 'חוות הירדן' המצוי במושב משמר הירדן בבעלות בני דודתי, ערן, יניב ואורי גיגי (להלן: 'האתר'). כשהגעתי לאתר ביקש ממני ערן גיגי לקחת את הבאגי ולצאת למעיין המצוי לא רחוק מהמושב. הוא הסביר לי כי לקוחה שיצאה עם טרקטורון בקבוצה מלווה במדריך מתקשה להסתדר עם הנהיגה בטרקטורון. הוא ביקש ממני לקחת את הבאגי שנוח בהרבה לנהיגה ולהביאו אליה כדי שתוכל להמשיך בטיולה ולהחזיר את הטרקטורון עליו נהגה לאתר. המעיין הנו נקודה ידועה ונמצאת בוואדי מתחת ומצפון מערב לחירבת ירדה ומוביל אליו שביל עפר עם מורד תלול וסיבובים. קיבלתי מערן את הבאגי ויצאתי למקום. במהלך הירידה לכיוון המעיין ניסיתי לבלום ואיבדתי שליטה על הבאגי שהסתחרר והתהפך. כתוצאה מההתהפכות נפגעתי והרגשתי כאבים חזקים ביד, בזרוע, במרפק ובכף יד שמאל, בגב ובכל הגוף. הבאגי היה על צידו כך שניתן היה בקלות ליישרו וכך עשיתי ונסעתי בחזרה לאתר. סבלתי כאבים עזים ודימום רציני. באתר פגשתי את ערן גיגי שראה מייד שנפצעתי והוא עטף את היד בסמרטוט. סיפרתי לו על התאונה (הוא גם ראה את הדם) גנחתי וצעקתי מכאב שנפצעתי ושהבאגי נפגע (קלות) ומייד התקשר לאביו, מאיר גיגי. האבא הגיע מהבית שמצוי בקרבת האתר של הטרקטורונים. מייד כשראה אותי הבין שנפצעתי לקח אותי ברכבו לבית החולים רבקה זיו בצפת לחדר המיון כדי לקבל טיפול רפואי. בבית החולים אשפזו אותי, בדקו אותי וטיפלו בי והכל כקבוע בניירת בית החולים. רק ביום 31.8.06 שוחררתי מבית החולים".

נכות רפואית

3. הצדדים הסכימו על מינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, ד"ר מיכה רינות. על-פי חוות דעתו, התובע נבדק בחדר המיון ואובחן כסובל מחבלה בגב התחתון, במרפק שמאל וכן משבר פתוח של הגליל הסופי באצבע 4 בכף יד שמאל עם חסר עור וחסר עצם. הוא עבר בסמוך לאחר התאונה ניתוח להטריית הפצע באצבע ושוחרר חמישה ימים לאחר התאונה, ביום 31.8.2006. ביום 6.9.2006 אושפז שוב ועבר ניתוח נוסף להטריה וסגירה של גדם האצבע. התובע היה במעקב רפואי במרפאת יד ומרפאת פלסטיקה בבית החולים זיו וצפת וכן טופל בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק (כן צוינו בחוות הדעת אירועים רלוונטיים לפני התאונה בשנת 2006: ביום 23.9.1997 סבל התובע מזיהום בכף יד שמאל וביום 8.7.2000 אירע שבר ללא תזוזה ברדיוס המרוחק בשורש כף יד שמאל, אשר טופל בגבס). תלונות התובע אשר דווחו בחוות הדעת הם כאבים באצבע הנזכרת, אשר גוברים בקור; תחושת זרם באצבע; רגישות יתר לחבלה אקראית והפרעה אסטטית ממראה האצבע. צוין, כי היד שבה נפצעה האצבע אינה היד הדומיננטית של התובע. נמצא כי האצבע הנזכרת היא לאחר קטיעה של מחצית אורך הגליל הסופי, כאשר הגדם מעובה, הציפורן קטנה ודפורמטיבית (בשל חוסר תמיכה גרמית). כן צוין כי מבנה כרית האצבע רך ועדין (בשל תת שימוש) עם דלדול של הרקמה הרכה. צוינה תחושה מופחתת בכרית האצבע ללא רגישות יתר למגע או לחץ. צוין כי המפרק הבין גלילי המרוחק (DIP) נוקשה ב-10 מע' כפיפה. נמצאה הפחתה בכוח הלפיתה. כן נמצאו צלקות עדינות, באורכים של 2 עד 3 ס"מ. המומחה העריך את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה כדלקמן: 5% לפי סעיף 43(4)(ד) (לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956) בגין קטיעת מחצית אורך הגליל הסופי וכן 5% לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת האמורה בגין נכות אסתטית, בהתאמה, כדי מחצית הסעיף. המומחה ציין לענין זה, "אני ער לעובדה שנכות הניתנת בגין קטיעה רגילה של איבר כוללת בתוכה את הפגימה האסתטית הנובעת מאותה קטיעה. במקרה זה הגדם מכוער מעבר לעצם העובדה שמדובר בקטיעה בלבד וע"כ אני מוצא לנכון לקבוע נכון (אסתטית) נוספת."

4. נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע עומדת על שיעור של 9.75%. דומה כי אין גם מחלוקת על כך (ראו סעיף 44 לתצהיר התובע מיום 28.4.2013; סעיף 4 לסיכומי הנתבעת). אמנם בתחשיב הנזק מטעם התובע, שאותו ביקש התובע לראות גם כסיכומיו, וכן בסיכומי התשובה מטעמו, מופיעה טענה בדבר נכות רפואית בשיעור של 10%; אולם באותם מקומות לא טוען התובע כי מדובר בנכות "משוקללת". כך או אחרת וככל שאין לראות כאן הסכמת התובע לנכות משוקללת בשיעור של 9.75%, טענתו בענין 10% נכות רפואית אינה נכונה (וראו תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 632 (מהודורה רביעית 2012)).

כאב וסבל

5. אין מחלוקת על כך שהתובע היה מאושפז, בסך הכל, במשך 8 ימים. נוכח זאת ונוכח שיעור נכותו הרפואית המשוקללת (9.75% כאמור לעיל), הפיצוי המגיע לתובע, לפי תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק ממון), התשל"ו-1976 הוא כדלקמן:

א. בגין אשפוז עם קרות התאונה: 0.002 * 6 * 174,190.14 = 2090 ₪ (נכון ליום 28.6.2006)

ב. בגין אשפוז בגין הניתוח הנוסף: .0.002 * 2 * 174,190.14 = 697 ₪ (נכון ליום 6.9.2006)

ב. בגין נכות: 0.01 * 0.0975 * 174,190 = 14,351 ₪ (נכון ליום 28.6.2006).

נכות תפקודית

6. בתצהיר העדות הראשית שלו העיד התובע:

"מעולם לא תכננתי ואיני כשיר לעבודת משרד או אינטלקטואלית אלא לעבודות פיזיות, שאין ספק כי מסגרת העבודות הפוטנציאליות שבהן יהא לי עתיד צומצמו כבר בהיקף ניכר בעקבות התאונה. משום המגבלות שהתאונה הטילה על ידיי, איני מסוגל לבצע כל עבודה בין היתר עבודה במקומות ציבוריים כמלצר במסעדה, מקום בו רציתי לעבוד משום שאני מוגבל בשימוש ביד וכן מראה האצבע הפגומה והמכוערת ביותר מרחיק אנשים ממני. הואיל ולא הצלחתי למצוא עבודה במשך זמן רב משום מגבלותיי כאמור, ובלית ברירה אבי לקח אותי לעבוד בעסקו, והוא משלם לי משכורת חסד של 5,000.00 ₪ לחודש בעבור יותר ממשרה חודשית וגם זה רק משום שאני בנו שאחרת לאור מגבלותיי הוא לא היה שוכרני לעבודה כלל ובוודאי לא בשכר כזה. איני משכיל. לא למדתי מקצוע. ציוניי בבית הספר נמוכים ולא הצלחתי לזכות בתעודת בגרות וזו יכולתי. אין ולא היו לי שאיפות ויכולות ללמוד לימודים גבוהים. נולדתי למשפחה הגרה במושב משמר הירדן שבגליל. משפחה שבה אבי מפרנס והינו חקלאי.... כעולה מחוות הדעת ומהחומר הרפואי, הכאבים באצבעי גוברים בחורף, בקור והופכים בלתי נסבלים, דבר שהכריח ויכריח אותי לעיתים להפסיק לעבוד באמצע משמרות ועלול לגרום פיטורים... []חלק ממקומות העבודה קבעו שאיני מתאים וחלקם ציין בפירוש שאנוכי לא מתאים לעבודה עקב מצב האצבע..." (תצהיר התובע מיום 28.4.2013, פס' 36-41).

בתחשיב הנזק שהוגש מטעם התובע במסגרת ניסיון לסיים את התיק בפשרה – תחשיב שאותו ביקש התובע לראות כסיכומיו לענין הנזק (פרוטוקול 30.3.2014 ע' 20 ש' 12) – הטענות דומות (תחשיב הנזק מטעם התובע מיום 21.10.2012 מופיע במסגרת בקשה 28).

7. לטענת הנתבעת, התאונה לא גרמה לתובע נכות תפקודית כלשהי. נכותו האורתופדית של התובע בשיעור 5% מקנה לכל היותר נכות תפקודית שולית, שאינה בעלת השפעה מורגשת כלשהי על כושרו התפקודי היומיומי של התובע, לרבות על כושר השתכרותו. נטען כי פעמים רבות נכויות בשיעור נמוך עד 10% אינן תפקודיות. הדברים נכונים על דרך קל וחומר מאחר ומדובר בעניינינו בקצה האצבע הרביעית שאינה חיונית לתפקוד התקין של היד, וזאת, ביד שאינה היד הדומיננטית של הנפגע. עוד טוענת הנתבעת כי ברור שנכותו הפלסטית של התובע אינה בעלת כל משמעות תפקודית, ואין לה כל השלכה או השפעה על תפקודו היומיומי או על כושר השתכרותו. לטענת הנתבעת, הפסיקה קובעת כי רק במקרים נדירים וקיצוניים לצלקות השפעה תפקודית כלשהי. הנתבעת מדגישה כי התובע היה קטין במועד התאונה, כך שיכול להסתגל למומו המזערי (אם קיים) ולנתב את מסלול תעסוקתו למקצוע בו לא תהיה למומו השפעה כלשהי. עוד טענה הנתבעת כי לפנינו אדם המנהל אורח חיים ותעסוקה נורמטיביים ומלאים לחלוטין, בשונה למצג שהוא מציג, כנכה של ממש. התובע עובד באופן מלא ורציף מאז שחרורו מצה"ל בעסק הפרטי של אביו. בשנים 2011 ו-2012 השתכר 5,000 ₪ לחודש. בשנת 2013 השתכר, בחמישה מחודשי אותה שנה 6,000 ₪ לחודש; בחודש אחד 7,645 ₪; בארבעה חודשים 8,000 ₪ לחודש; בחודש אחד 8,500 ₪ ובחודש הנוסף 9,000 ₪. שכר ממוצע זה של 7,262 ₪ לחודש בשנת 2013 משקף עלייה בשיעור של 50% בשכרו השנתי ביחס לשנת עבודתו הראשונה. לדידה של הנתבעת יש לדחות את טענת התובע בענין אי-קבלה למשרות עקב פציעתו, שכן התובע הודה לבסוף כי איש לא מסר לו כי מועמדותו לעבודה נדחית בשל הקטיעה החלקית באצבעו הרביעית משמאל. אנשים רבים אינם מתקבלים לעבודה שלא בשל מוגבלות גופנית, אלא משלל טעמים ומניעים (התרשמות אישית, מועמדים רבים למשרה בודדת, העדר ניסיון ועוד). מדובר בשכר ממוצע של 7,262 ₪ נטו, בדומה לשכר הממוצע במשק כולו (לאנשים המבוגרים בעיקרם מן התובע). בנסיבות אלה, אין מקום לפיצוי להפסדי שכר בעתיד, אולם מוכנה הנתבעת להציע סכום גלובלי ברכיב זה, של 5,000 ₪ מעל ומעבר לכל צורך.

8. בסיכומי התשובה טען התובע כי טענת הנתבעת לפיה נכותו הפלסטית אינה בעלת משמעות תפקודית היא –

"טענה מיותרת [-] אפילו כאשר עסקינן במי שחייב לפצות אחר, יש גבול למה שהנייר סובל. אצבע של כף יד הינה לא רק כלי העבודה החשוב ביותר שהפך אותנו מקופים לבני אדם (וזהו ידע שיפוטי, לפחות למי משמאמין באבולוציה^[1])[;] היא גם כרטיס הביקור של האדם. ראינו כולנו את האצבע בעין בדיון בישיבת ההוכחות בביהמ"ש וראינו כולנו את התצלומים....המראה מזעזע... עצם המראה של האצבע, מראה שלא ניתן להסתירו (להבדיל מצלקות בכל שאר חלקי הגוף, להוציא הפנים) פוגע ביכולת להשיג עבודה שהיא.... ברור כי אף אחד לא יודה בגלוי שהפגם האסתטי גרם לו שלא לקבל את התובע לעבודה. ראשית, זו עבירה פלילית ועוולה אזרחית שבגינה אדם/עסק ישלם הרבה כסף פיצויים. שנית, בחברתנו הכה רהוטה פוליטית, לא אומרים דברים כאלה – פשוט טוענים כי אינך מתאים לעבודה.... ובכנות, האם אפילו ב"כ הנתבעת או הנתבעת עצמה, היו מקבלים את התובע לעבודה במשרדיהם? כדי להיחשף יום יום ושעה שעה למראה כה מכוער ומחריד? כדי לחשוף את לקוחותיהם למראה כזה? כדי לאכול מיד זו? לקבל ממנה טפיחה? ספק גדול" (שם, ע' 4-5).

9. הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע לתובע נכות תפקודית ולפסוק פיצוי בגין השתכרות בעתיד בהתאם. אכן, כאשר מדובר בנכות רפואית בשיעור נמוך, כגון 5% או 10%, נכות זו אינה עלולה, ככלל לגרום לפגיעה תפקודית. דא עקא, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה שעלולה להיות השפעה תפקודית מנכות זו, הוא נוהג לפסוק סכום גלובלי עבור הפסד השתכרות בעתיד (ראו ע"א (מחוזי ת"א) 8668-01-13 רז נ' איי. איי. ג'י חברה לביטוח בע"מ (2.4.2014); ע"א (מחוזי חי') 15160-03-11 מוטורולה תקשורת בע"מ נ' מואיל, פס' 31 (9.11.2011); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 259 (מהדורה חמישית 2003)). זאת, גם כאשר מדובר בקטיעה חלקית של אצבעות שאינן האצבעות העיקריות הדרושות לתפקודה של היד. כך, ב-ע"א (ח"י) 2240-02-09 מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות נ' זובידאת (30.5.2010), לקטיעת חלק מהגליל העליון של זרתה של ילדה ביד הדומיננטית שלה, נקבעו 5% נכות רפואית. בית משפט השלום באותה פרשה לא קבע שאין נכות תפקודית; הוא אף קבע נכות תפקודית העולה על שיעור הנכות הרפואית (7%) ופסק פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך של 130,000 ₪. המדינה, שנתבעה באותה פרשה, טענה בערעורה כי לא היה מקום לקבוע נכות תפקודית; בית המשפט המחוזי אמנם התערב בסכום הנזכר, אך העמיד אותו על סך של 100,000 ש"ח (ראו שם, פס' כ"ט-ל"ד). ראו גם ע"א (ח"י) 3701/06 סעיד נ' סנדלר תעשיות – פחחות הצפון בע"מ (13.11.2007). באותה פרשה נדונה פציעה שבה נקטעו הגלילים הרחיקניים באצבעות השלישית והרביעית ביד שמאל. נוכח נכות רפואית בשיעור של 9.75% קבע בית משפט השלום שם כי אין נכות תפקודית. בית המשפט המחוזי התערב בפסק הדין וקבע תוספת לפיצוי בגין הפסד השתכרות, תוך ציון שקביעת נכות תפקודית היא אחת החלופות שבאמצעותן ניתן להגיע לאותה תוצאה.

10. זאת ועוד. יש טעם בטענת ב"כ התובע, לפיה צלקת במקום חשוף עלולה לפגוע בהשתכרות בעתיד, בכך שתביא לרתיעת מעבידים פוטנציאליים (ראו והשוו למשל, ת.א. (ח"י) 12851/00 סבג (קטין) נ' כרמי, פס' 44 (5.1.2004), ת.א. (עכו) 1476/06 פלוני (קטין) נ' חמדו, פס' 10 (10.10.2010)).

11. תביעה זו אמנם עברה לטיפולי לפני מספר חודשים, אך היא מוכרעת כ-8 שנים לאחר קרות התאונה. על כן יש מקום לשקול, בקביעת השפעת התאונה על השתכרות התובע לאחר התאונה, הן את משמעות הנתונים הרפואיים בענין הפוטנציאל של התובע לאחר התאונה, שהם בגדר ניסיון לחיזוי, הן את נתוני האמת בענין השתכרותו בשנים שחלפו מאז התאונה.

12. ראשית, לענין הפוטנציאל של התובע. הנתבעת – לא כרסמה, ולא ניסתה ממש לכרסם, באמור בחוות הדעת מטעם בית המשפט, לפיו קיימת פגיעה בכוח הלפיתה של ידו השמאלית של התובע. אמנם לא מדובר אצל התובע ביד הדומיננטית, אך ככל שמדובר בעבודה פיזית, אין מקום לדעתי לשלול פגיעה כלשהי בכושר ההשתכרות. אלא שבכך כמובן לא תם הדיון. התובע היה קטין בעת התאונה – בן 16. אכן, ככל שגילו של הנפגע קטן יותר, גדלות אפשרויותיו לכלכל את צעדיו באופן אשר ימזער את חומרת הפגיעה בהשתכרות. הוא נמצא קרוב ל"תחילת המשחק" של חייו, ויכול לכלכל את צעדיו ולהטיל את חייליו על לוח המשחק באופן שונה, שגם בו יכול, בסופו של דבר, להצליח. כך, נפגע בידו יוכל – אם הוא מסוגל לכך – להתמקד בלימודים על מנת לבנות יכולת השתכרות בתפקידים אשר אינם דורשים עבודה פיזית, וכושר השתכרותו עשוי להגיע לאותה הרמה שאליה היתה מגיעה אלמלא התאונה (או אף לעבור אותה). בנושא זה אין בידי לקבל את עדות התובע בתצהיר עדותו הראשית, לפיה הוא אינו כשיר ללימודים. אמנם אין מחלוקת על כך שלתובע אין בגרות מלאה. אלא שהוא הודה בחקירה נגדית כי עמד בבחינות בגרות במספר מקצועות (פרוטוקול 30.3.2014 ע' 15 ש' 22-23). מצויים אנו במדינת ישראל בעידן שבו צעירים רבים שלא עברו בהצלחה בחינות בגרות במקצועות אלה או אחרים – ולא נפגעו בתאונות – ניגשים לבחינות שוב על מנת להוציא בגרות מלאה. התובע הודה בחקירה הנגדית כי לא פעל כדי להקטין את נזקו באופן זה (פרוטוקול 30.3.2014 ע' 15 ש' 25-26). לעניין לקיחה בחשבון של האפשרות להשלים בגרויות ראו ת.א. (מחוזי ת"א) 866/94 שער נ' שער, פס' ח'-י' (17.2.1999). זאת ועוד. דבריו של התובע בחקירה נגדית לגבי לימודים עתידיים – שונים מדבריו בעדותו הראשית. כפי שצוטט לעיל, התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי לא זכה בתעודת בגרות "וזו יכולתי". דא עקא, כאשר נשאל בחקירה הנגדית מדוע הוא לא נרשם ללימודים, עדותו לא היתה שניסיון כזה נועד לכישלון מראש; אלא, התובע ענה "כי אני לא מרגיש שזה הזמן. יש הבדל גדול בין הייתי... כמו שאבא שלי אומר שיש הבדל גדול בין כמעט להצלחתי" (פרוטוקול 3-.3.2014 ע' 16 ש' 9-11). כאשר אדם תובע פיצויים בגין תאונה, הוא בוודאי בן חורין לבחור מה ללמוד ומתי, אולם הוא אינו יכול לצפות כי אם "הזמן" יהיה לאחר מתן פסק דין בתביעתו לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד, שנים רבות לאחר התאונה ושנים לאחר השחרור משירות צבאי, הוא יזכה בפיצוי המתעלם מבחירה להימנע מלנסות ללמוד ("החופש הניתן לנפגע לנהוג כפי רצונו, אינו מוטל, אפוא, בספק. אלא שתוצאות התנהגות זו, אין להטילן על המזיק – שהרי זה זכאי כי הנפגע יעשה, במסגרת הסבירות, להקטנת הנזק..." - קציר, כרך ב, בע' 1691). התובע שבענייננו לא ניסה להקטין את נזקו, ולמרות חלוף השנים הוא עדיין צעיר – בן 24 – ויוכל גם עכשיו לעשות מאמץ לשפר את בגרויותיו, ולטוב או לרע – גיל זה לא נחשב כיום כגיל מאוחר לניסיון כזה.

13. וכעת, לנושא נתוני תפקוד התובע בפועל. התובע שירת בצה"ל. תחילה נקבע לו פרופיל 82 – שהוא פרופיל קרבי (ולאחר מכן עבר התובע ניתוח באזניים והפרופיל הורד ל- 64; פרוטוקול 30.3.2014 ע' 18 ש' 9-13). התובע שירת כעוזר לסגן מפקד גדוד קשר והעיד שלא עשה בתפקיד זה "כלום" (שם).

14. מהשחרור ועד היום, עובד התובע – אצל אביו. זה נתון אשר מקשה על השימוש בנתונים בדבר השתכרות התובע בפועל כמדד אובייקטיבי ליכולת ההשתכרות שלו. התובע החל לעבוד אצל אביו בשנת 2011. באותה שנה ובשנת 2012 הוא השתכר אצל אביו בסך 5,000 ₪ לחודש. באותה שנה הממוצע השנתי של השכר הממוצע במשק עמד על סך של 8971 ₪, ועל כן השתכר התובע אצל אביו בשיעור של 55.7% מהשכר הממוצע במשק. בשנת 2013 שכרו הממוצע אצל אביו עלה לסך של 7,262 ₪ לחודש. באותה שנה הממוצע השנתי של השכר הממוצע במשק עמד על 9,212 ₪. על כן השתכר אצל אביו בשיעור של 78.8% מהשכר הממוצע במשק. עליה זו אינה מתיישבת עם הצהרת התובע (שאמנם ניתנה לפני שנת 2013) לפיה הוא מקבל משכורת "חסד" מאביו על סך 5,000 ₪. התובע העלה בעדותו טענה לפיה תלושי המשכורת שלו אצל אביו גבוהים ביחס לכושר השתכרותו בפועל: זאת, כי משולמים בהם גם כספים שהוא מעביר לאחיו. טענה זו כשלעצמה ממחישה את הקושי לראות בתלושי המשכורת שמקבל התובע מעסקו של אביו כמדד אובייקטיבי למימוש כושר השתכרותו של התובע. ככל שניתן להבין את טענת התובע בענין זה, תלוש המשכורת של התובע כולל כספים שאינם בגדר משכורת, אלא תשלום נוסף המהווה סיוע של האב לתובע בפרעון חוב של התובע כלפי אחיו: "...ככה סיכמתי איתו [עם האח]. זה חוב שיש ביני לבינו. אם לא היה את החוב הזה הייתי מקבל פחות. אבא שלי עוזר לי עם החוב. אבא שלי נותן לי את המשכורת ואני מעביר לו את הסכום הזה שקבעתי" (פרוטוקול 30.3.2014 ע' 19 ש' 17-19). אני דוחה טענה זו, כטענה שנועדה להפחית באופן מלאכותי את גובה משכורתו של התובע על מנת להשיג פיצוי גבוה יותר. ראשית, אין זכר לטענה זו בתצהיר העדות הראשית של התובע, בו פירט את משכורתו והצהיר כי מדובר במשכורת "חסד". שנית, צודקת הנתבעת כי התובע לא הביא את העדים הרלוונטיים לסידור נטען זה לעדות, וזאת יש לזקוף לחובת התובע.

15. בהתחשב בכל האמור לעיל – נכות רפואית בשיעור של 5-10% בלבד (9.75%), לרבות פגיעה בכוח הלפיתה ביד בלתי-דומיננטית וצלקת מכוערת במקום שלא נהוג להסתירו; פרופיל צבאי (תחילתי) העומד על 84; גילו הצעיר של התובע והעדר פעולה מצדו להקטין את נזקו, אני פוסק לתובע סכום גלובלי בגין הפסד השתכרות בעתיד על סך 100,000 ₪.

עזרה וסיעוד לעבר; הפסד להורים בעבר

16. בתחשיב נזקו המהווה כאמור את סיכומיו, טען התובע כי בתקופה לאחר שחרורו מבית החולים, נאלצו הוריו לסעוד אותו ולעזור לו כמעט בכל פעילויות היומיום, כגון אכילה, לבוש, היגיינה וכיוצא באלה, מאז קרות התאונה ובמשך שנה לכל הפחות. נטען כי התובע היה זקוק בתקופה האמורה לסיוע בהיקף של "מינימום 18 שעות ביממה" (ההדגשה הוספה). נטען כי עזרה כזו, ואף אם לא שולם שכר בגינה, אינה שוללת את הזכות לקבל את ערך העזרה לה נזקק התובע. ערך הסיוע לטענת התובע (לפי ערך שעת עזרה בסך 30 ₪) עומד על סך 197,100 ₪, אך נוכח חלוף הזמן והעובדה שמדובר היה בסיוע ללא שכר, העמיד התובע את הפיצוי המבוקש עבור רכיב זה על סך 100,000 ₪. בנוסף ובנפרד טען התובע לפיצוי בגין הפסד לעבר להוריו, על סך 30,000 ₪, בגין כך שנדרשו להסיע אותו לצורך טיפולים רבים. נטען, כי ההפסדים אינם מתבטאים בתלושי שכר מאחר והוריו נאלצו לנצל ימי חופשה. בכלל זאת נטען כי הורי התובע נאלצו להיעדר במשך 6 ימים רצופים לאחר התאונה.

17. לטענת הנתבעת, הדרישות הנפרדות לפיצוי בגין עזרה בידי בן משפחה ובגין עלות להורים מהוות דרישה לכפל פיצוי. כן טוענת הנתבעת כי אין מפצים בגין סיוע בן משפחה אלא אם הסיוע הנדרש חורג מעבר לעזרה הרגילה הניתנת על ידי בני משפחה. נטען כי התובע לא הביא בדל ראיה שהיקף כזה של עזרה נדרש או ניתן. התובע לא הביא לעדות בני משפחה שנטען שסעדו אותו; לא הוגשו נתוני שכר של הוריו שמהם ניתן ללמוד על שיעור ההפסד להורים.

18. הדין בענין עזרת בן משפחה – עם הנתבעת. אכן, פוסקים פיצוי בגין עזרת בן משפחה ללא תמורה כאשר הסיוע חורג מהמצופה מאדם הסועד בן משפחה בעת צרה. השוו לענין זה בין מקרים כגון זה שאליו הפנתה הנתבעת (ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (מועד לא ידוע)), בו בני משפחה נדרשו לסייע לבן משפחה ששהה בבית החולים במשך ששה חודשים (ושם נפסקו 5000 ש"ח), ו-ע"א 121/85 ליאור נ' פרי (8.4.1998) בענין ילדה שהפכה קוודרופלגית (ראו גם קציר בע' 816-831), לבין ענייננו, בו מדובר בפציעה באצבע מס' 4 בכף יד שמאל שאינה דומיננטית. גם אין מקום לפיצוי בגין הפסד כספי להורים. ראשית, התובע לא הביא לעדות את העדים שנתנו, לפי הטענה, את העזרה. אני דוחה את טענת התובע לפיה לא היה טעם בעדות כזו כי ממילא בית המשפט היה רואה בעדות בן משפחה עדות של בעל אינטרס. להיותו של עד בעל אינטרס יש כמובן משקל, אך אין בכך כדי לזכות אדם בפטור מהוכחת נזקו, גם אם העדים שישנם הם בעלי אינטרס. גם לא הובאו ראיות בשאלה מי מההורים סייע לתובע. נקודה זו רלוונטית במיוחד לאור הצהרת התובע לפיה האב הוא אשר מפרנס את המשפחה (סעיף 38 לתצהיר העדות הראשית של התובע). אם אמו של התובע אינה עובדת והיא זו אשר העניקה את הסיוע, לא נגרם נזק כספי לאם עקב היעדרות מעבודה. ועוד: לטענת התובע ההפסד הכספי אינו בא לידי ביטוי בתלוש המשכורת כי מדובר בניצול ימי חופש. דא עקא, ניתן להגיש אסמכתאות על ימי חופש מעבודה, אך גם כאלה לא הוגשו.

הוצאות נסיעות וטיפולים

19. התובע טען – הנתונים מוצאים ביסוס במסמכים הרפואיים שצורפו לתחשיב הנזק (שהפך לסיכומים) – כי הוא נדרש ל-16 נסיעות לפחות לטיפולים בערים שונות בצפון הארץ. לטענת בא כוח התובע "בגליל הכל רחוק ועולה ביוקר ומדובר בנסיעות ברכב פרטי כי ממילא לא ניתן כמעט להגיע לשום מקום באוטובוס". נטען כי לא נשמרו קבלות, אך על פי "הערכה גסה וממעטת", עלות כל כיוון נסיעה ממשמר הירדן לצפת או לקרית שמונה היא 100 ₪.

20. התובע זכאי להוצאות בגין נסיעות אלה, אך אינני מקבל את חישוב התובע. רוב האסמכתאות הרפואיות הן מבית החולים זיו בצפת, מרחק נסיעה של כ-15 ק"מ ממשמר הירדן. חלק לא מבוטל מהאסמכתאות הרפואיות הן מביקורים במרפאה במשמר הירדן עצמו. האסמכתאות הרפואיות מצביעות על נסיעה אחת לקרית שמונה (מרחק נסיעה של כ-30 ק"מ ממשמר הירדן) ונסיעה אחת לעפולה (נסיעה של כ-80 ק"מ). יש לפצות את התובע בגין הנסיעות בסך של 2,000 ₪.

סיכום

21. סיכום הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובע הוא כדלקמן:

כאב וסבל

א. בגין אשפוז עם קרות התאונה: 0.002 * 6 * 174,190.14 = 2090 ₪ (נכון ליום 28.6.2006)

ב. בגין אשפוז בגין הניתוח הנוסף: .0.002 * 2 * 174,190.14 = 697 ₪ (נכון ליום 6.9.2006)

ג. בגין נכות: 0.01 * 0.0975 * 174,190 = 14,351 ₪ (נכון ליום 28.6.2006).

הפסד השתכרות בעתיד

ד. סכום גלובלי בסך 100,000 ₪.

הוצאות נסיעה

ה. 2,000 ₪, נכון ליום 26.8.2006.

22. כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עורך הדין של התובע בסך 13% מהסכומים שפורטו לעיל.

23. כן תשפה הנתבעת את התובע בגין האגרה ששילם בהתאם לתקנות.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ד, 12 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

1. אם בידיעה שיפוטית עסקינן, נדמה לי כי האצבע הרלוונטית לענין זה היא האגודל דווקא. ↑