גזר דין

הנאשמים הורשעו ביום 18.6.2014 בעבירות על סעיפים 145(א) 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ועל תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967, על-פי הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן. כתב האישום המתוקן ייחס לנאשמים שימוש כדלקמן, ללא היתר בניה כדין:

א. בניית מבנה בן 2 קומות מבלוקים בשטח כולל של 168 מ"ר המשמש לאירוח.

ב. בניית מבנה מבלוקים המחובר לבית המגורים והממוקם בחלקו התחתון בשטח כולל של 48 מ"ר.

ג. בניית מבנה המשמש לספריה פרטית הממוקם בקומה ה-3 בשטח כולל של 31.9 מ"ר.

ד. בניית מבנה המשמש למגורים בשטח כולל של 38.4 מ"ר.

ה. בניית 2 יחידות אירוח מעץ בשטח כולל של 78 מ"ר.

ו. הצבת מכולה המשמשת למחסן בשטח כולל של 29.28 מ"ר.

ז. בניית מבנה בשטח כולל של 367 מ"ר.

ח. בניית תוספת למגורים בקומה השלישית בשטח כולל של 95 מ"ר.

כתב האישום המתוקן מייחס לנאשמים עבירת שימוש בלבד, ללא עבירת בניה (ראו פרק ב' לכתב האישום המתוקן).

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה משמעותית בערך החברתי הנפגע: הנאשמים בנו ומשתמשים ללא היתר ב- 5 מבנים בהיקף כולל של למעלה מ-800 מ"ר. הבניה כוללת 2 מבנים ו-2 קומות נוספות לאירוח, אך לא נטען בכתב האישום שמדובר באירוח בתשלום ולטענת הנאשמים, שלא נסתרה, מדובר באירוח ללא תשלום עבור לימודי קודש אצל הנאשם, שהוא רב.

ג. מדיניות הענישה

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. נוכח המגוון הרחב של מידות אשם ומידות נזק בעבירות תכנון ובניה, קיים קושי באיתור מדיניות הענישה הנוהגת (ראו תו"ב 47071-10-10 (רמ') מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נ' צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014) (להלן: ענין צוקרמן). מעיון בפסיקה בענין מדיניות הענישה בקשר לרכיבי הבנייה המפורטים לעיל עולה תמונה כדלקמן:

1. ב-עפ"א (מרכז) 52633-11-13 רעד נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה מזרח השרון קלנסווה (8.5.2014), דחה בית המשפט המחוזי ערעור של נאשם (בין היתר) על הטלת קנס בסך 200,000 ₪ בגין בניית מבנה בהיקף של כ-800 מ"ר ללא היתר. באותו מקרה מדובר היה, שלא כענייננו, לא אך בעבירת שימוש אלא בעבירת בניה.

במקום אחר קבעתי כי מתחם העונש ההולם עבור עבירת שימוש בלבד צריך להיות נמוך ממתחם הענישה בגין בנייה (תו"ב (צפת) 34653-02-12 ועדה מקומית לתכנון הגליל העליון נ' שמואל (22.6.2014)).

2. בעמ"ק 339/05 ו. מ. לתכנון ובניה שמעונים נ' טוניק (21.3.2007), השיתה הערכאה הדיונית על הנאשם שם (נוכח טיעון חופשי בענין גובה הקנס במסגרת הסדר בענין רכיבי עונש אחרים), בגין בנייה 11 מבנים בשטח חקלאי בהיקף של 864 מ"ר על מנת שישמשו את תלמידי הישיבה והמדרשה בראשן הוא עומד. כן ביצע הנאשם שם עבודות פיתוח רחבות היקף של סלילת דרכי גישה באורך 100 מ', סלילת רחבת אספלט בהיקף של 350 מ"ר וכן שבילים (בענייננו מדובר בשימוש ולא בבניה; היקף המבנים דומה מאד לזה שבענייננו; אך בענייננו לא מדובר בקרקע חקלאית ולא מדובר במאות מטרים נוספים של סלילה).

הערכאה הדיונית השיתה על הנאשם שם, בין היתר, קנס בסך 200,000 ₪. הנאשם שם ערער על גזר הדיון, תוך שהדגיש – בדומה לענייננו -- כי הבניה לא בוצעה למטרותיו האישיות של המערער כי אם למטרה חינוכית נעלה והיא הקמת בית מדרש וישיבה ללימודי יהדות המנוהלים על ידי העמותה, בראשה עומד המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי הערכאה הדיונית עשתה מלאכתה נאמנה. עם זאת, לאור צו ההריסה שהיה תלוי ועומד בעת הערעור; העובדה (שאינה דומה לענייננו) שכל המבנים היו יבילים; והעובדה שלא מדובר בבנייה לצרכי מסחר; וכן נוכח מחדלי הרשויות שם, העמיד בית המשפט המחוזי את הקנס על סך 150,000 ₪.

(אציין בשולי הדברים, כי הסנגור הנכבד הפנה, בין היתר, ל-תו"ב (צפת) 10121-12-08 הועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי נ' אבו פארס (17.11.2011), בו הוצא צו הריסה ללא קנס, אך שם עולה כי המאשימה עתרה לצו הריסה ולא עולה כי היא עתרה לקנס. כן אציין כי מאשימה הפנתה לפסיקה בענין בנייה לצרכי מסחר, נסיבות שהן שונות באופן משמעותי מענייננו).

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – הנאשם העיד כי בנה ללא היתר במודע (פרוטוקול 12.2.2015 ע' 25 ש' 11-19)

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – הנאשמים טענו כי חלקו של הנאשם בביצוע העבירה גדול בהרבה מזה של הנאשמת. הנאשם עומד בראש הישיבה ואילו אשתו הנאשמת העידה כי תפקידה כאשה חרדית הוא כעקרת בית וכי היא לא מעורבת כלל במעשי הנאשם –ע' 27 ש' 30 – ע' 28 ש' 1).

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל), וזאת מאז תחילת השימוש, בשנות ה-90 של המאה ה-20 (ראו סעיף 1 רישא לכתב האישום המתוקן).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו סעיף 1 רישא לכתב האישום המתוקן).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – הנאשם טען כי נאלץ לבנות חלק מהבניה כן כי שני ילדים בגירים שלו וכן נכד סמוכים על שולחנו עקב כך שהם סובלים מבעיות פסיכיאטריות (ע' 25 ש' 11-19; טענות אלה נתמכו ב-נ/1-3 בהם אף נכתב כי הנאשם משמש לשני ילדיו אלה אפוטרופוס).

6. יכולתו של הנאשם להבין – נאשמים לא טענו לקושי בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – הנאשמים לא טענו לקושי בענין שליטה עצמית.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9. קרבה לסייג לאחריות – הצדדים לא טענו לקושי בענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא רלוונטי.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – לטענת הנאשם כל הכנסתו מסתכמת בסך 10,000 ₪ כאשר 2 ילדיו הבגירים ונכדו סמוכים על שולחנו לאור מצבם המיוחד כאמור. לטענתו הוא מתקשה לעמוד בתשלומים השוטפים כגון תשלומי ארנונה ואף נפתח תיק הוצאה לפועל בגין חוב למועצה בגין תשלומים אלו. הנאשם אף הגיש אסמכתאות מהן ניתן להיווכח כי אכן קיים תיק הוצאה לפועל בו נקבע לנאשם צו תשלומים בסך 100 ₪ לחודש ( נ/4).

ה. מתחם העונש ההולם: אלמלא ההצדקה להפחית את מתחם העונש ההולם לקנס נוכח מצבו הכלכלי של הנאשם ונוכח הנסיבות המיוחדות של ביצוע חלק מהעבירות (בקשר לכלכלת בני המשפחה בעלי הצרכים המיוחדים), לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בגין עבירות השימוש (בלבד) בענייננו במבנים בהיקף של כ-850 מ"ר לצורך ניהול ישיבה – מבנים המשמשים ציבור -- מתבטא ברכיב הקנס בקנס הנע בין 100,000 ל-175,000 ₪. בענייננו, בנוסף לכך שנסיבות ביצוע חלק מן העבירה (השימוש למגורי בני המשפחה בעלי הצרכים המיוחדים), מצבו הכלכלי של הנאשם אינו מאפשר הטלת קנס במתחם שכזה. על כן הנני קובע כי בתיק זה ורק לאור הנסיבות המיוחדות המפורטות לעיל, מתחם העונש ההולם מתבטא ברכיב הקנס, בקנס הנע בין 10,000 – 50,000 ₪.

2. גזירת העונש:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – הריסת המבנים המשמשים למגורי בני המשפחה בעלי צרכים מיוחדים תפגע בנאשם.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – כנ"ל.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – הנאשמים לא טענו בענין זה.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשמים נטלו אחריות על המעשים בכך שהודו, אך הוא לא טענו כי הפסיקו את השימוש במבנים שנבנו בניגוד לדין.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה –הנאשם פנה לגורמים המוסמכים ופעל לקבלת היתר, אולם על פי תוכנית המתאר התקפה במרון לא ניתן להוציא היתרים (ראו דברי ב"כ המאשימה, , ע' 22, ש' 10, וכן דברי הנאשם, ע' 24, ש' 11-15. כן ראו נ/5). מוצעת תכנית חדשה אך היא לא נדונה עקב אי עמידה בתנאי סף; על כן לא ידוע אם תאושר, וגם אם תאושר, אין וודאות שניתן יהיה להוציא היתר למבנים מושא כתב האישום (ע' 22 ש' 10-12).

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשמים שיתפו פעולה וחסכו משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודו.

7. התנהגות חיובית –הנאשם מעיד על עצמו כרב המחנך ללא תמורה לשלום בית, הלכה, לימודי תורה וקבלה.

8. נסיבות חיים קשות – בנוסף לנושא בני המשפחה בעלי הצרכים המיוחדים, הנאשם בן ה-79 (ע' 22 ש' 31-32) והנאשמת בת ה-75 (ע' 27 ש' 13-14) הינם, שניהם, מוכרים כנכי רדיפות הנאצים (ע' 29 ש' 9-10; נ/4; נ/7), והנאשם סובל מבעיות רפואיות משמעותיות (נ/6; גם הנאשמת טענה שהיא סובלת מלחץ דם וסוכרת – ע' 27 ש' 18).

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הצדדים לא טענו לענין זה.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – מדובר בעבירה נמשכת הממשיכה אף כיום.

11. עבר פלילי או העדרו – נטען כי הנאשם נורמטיבי לחלוטין.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור, ובהתחשב בכך שמדובר בשני בני משפחה ובעבירות בקשר לאותם מקרקעין, אני משית על הנאשים עונשים כדלקמן:

1. הנאשם 1 – קנס בסך 10,000 ₪; הקנס ישולם ב-40 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.7.2015 ועד הפרעון בפועל; אי ביצוע תשלום כלשהו במלואו ובמועדו יעמיד את יתרת הקנס לפרעון מיידי.

2. הנאשמת 2 – קנס בסך 4000 ₪; הקנס ישולם ב-40 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.7.2015 ועד הפרעון בפועל; אי ביצוע תשלום כלשהו במלואו ובמועדו יעמיד את יתרת הקנס לפרעון מיידי.

3. מוצא בזה המורה לכל אחד מהנאשמים להרוס את כל רכיבי הבניה מושא כתב האישום עד יום 18.6.2016 וצו איסור שימוש בהם החל מאותו מועד; כל זאת, למעט רכיב מבין הרכיבים הללו שלגביו יוצא היתר בניה כדין עד אותו מועד.

4. כל אחד מהנאשמים יחתום על התחייבות בסך 10,000 ₪ להימנע מעבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 במשך שנתיים.

5. הנאשם ישלם כפל אגרת בניה בסך 24,732 ₪ וזאת בהתחשב בכך שבתי תפילה פטורים מתשלום אגרה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ה, 18 יוני 2015, במעמד הנוכחים.