פתח דבר:

1. התובע, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, הינו תאגיד בנקאי בעל רישיון, לפי חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א - 1981 (להלן: "התובע"/"הבנק").

2. ביום 26/6/1996, חתמה דפוס בר און בע"מ (להלן: "החברה"), על הסכם תנאי ניהול חשבון מס' 405108 (להלן: "החשבון") אצל התובע בסניף בקרית שמונה (להלן: "ההסכם"). בהסכם זה, נראה כי נתבעת מס' 3, הגב' שושנה ברשישט (להלן: "הנתבעת"), הינה בין היתר, המורשת לחתום בשם החברה.

3. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חובה של החברה לבנק, כאשר התביעה כנגד הנתבעת ומר ברשישט אמנון (להלן: "אמנון") הוגשה בהסתמך על "כתב ערבות לאבטחת כל חוב ללא הגבלה בסכום" מיום 14/12/93, עליו חתמו הם, לטענת הבנק (להלן: "כתב הערבות").

4. הצדדים הסכימו, כי תינתן לנתבעת רשות להתגונן בהתאם לאמור בהסדר הדיוני מיום 25/6/08, אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 8/7/08, על-ידי כב' הרשם אדריס נעמן, כתוארו אז.

5. ביום 17/2/09 ניתן פסק-דין כנגד הנתבעים 1-2, לפי הנוסח שצורף.

6. התובע הגיש בקשה להטלת עיקולים כנגד הנתבעים במעמד צד אחד, וכב' הרשם ריאד קודסי נענה לבקשתו, כמפורט בהחלטה מיום 13/1/2008.

7. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של גב' שושנה רחמים, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה, שימשה כפקידת אשראי בסניף קרית שמונה בבנק דיסקונט (להלן: "שושנה"), הגב' אילנה שבתאי, מנהלת סניף קרית שמונה של התובע (להלן : "אילנה"), ומר זוהר שלמה, אשר בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה ועד ליום 20/8/06 שימש כסגן מנהל סניף של התובע. כן, שימש כרכז אשראי במחלקת עסקים משנת 1993 וכסגן מנהל האחראי על מחלקת עסקים משנת 2003 (להלן: "שלמה"). בעדותו התברר, כי בשנת 2006 עבר לסניף בנהריה, וחזר לסניף התובע כחודשיים לפני עדותו בפניי מיום 26/9/2011.

בישיבה מיום 26/9/2011 וויתר ב"כ הנתבעת, לאור המלצת בית-המשפט, על חקירת שושנה, ושמר לעצמו את הזכות לטעון בעניין בסיכומים.

8. ב"כ הנתבעת ביקש לראות בתצהיר הנתבעת התומך בבקשת רשות להתגונן מטעמה ובתצהיר אביה מר אטייס סימון (להלן: "סימון"), כתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת. כמו כן, ב"כ הנתבעת הגיש לתיק בית-המשפט תמליל השיחה שבה הוקלטה אילנה על-ידי הנתבעת. ב"כ התובע בדיון שהתקיים ביום 26/9/2011 קיבל את המלצת בית-המשפט לוותר על חקירת התמלילן. בדיון שהתקיים ביום 12/11/12, העיד מר מאיר אטיאס, שהוא שהעביר ההקלטה מטיפ המנהלים, למחשב וצרב לדיסק. הוא העיד כי הוא חושב כי הדיסק שצרב, זה אותו דיסק המצוי בבית-משפט, ובכלל זה העיד בהמשך, שלא שכפל עותקים.

9. לאחר שהוגשו סיכומי התובע, הגישה הנתבעת בקשה להוספת ראיות משלימות לסיכומיה, ולאחר שהתרתי זאת (ראה: החלטתי מיום 28/5/2013), בסופו של יום, הצדדים הגיעו להסכמה, בין היתר, על התרת השלמת סיכומיהם. התייחסות לסיכומים, ככל שתהא רלבנטית, תהיה במסגרת הדיון גופו.

טענות הצדדים:

10. על-פי הנטען בכתב התביעה, החברה התחייבה בהסכם לכסות כל יתרת חובה שתיוותר בחשבון במועד שנקבע לכך או במועד היווצרות יתרת החובה. ביום 14/12/93, הנתבעת ואמנון, שהינם בעל ואישה ובעלי עניין בחברה, חתמו על כתב הערבות, על-פיו ערבו כלפי התובע לתשלום חובות החברה. יתרת החובה בחשבון, נכון ליום 3/1/08 עמדה על-סך 587,213.83 ₪. אשר על-כן, התובע ביקש לחייב את הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לו 587,214₪ (מעוגל), בצירוף ריבית בשיעור 18.2% לשנה, מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, כאשר הריבית תתווסף בכל שלושה חודשים ותצורף לקרן בסוף כל רבעון של שנה, ותישא אף היא ריבית בשיעור האמור ואשר יהא נתון לשינויים כפי שייקבע על-ידי התובע. עוד נטען בכתב התביעה, כי בימים האחרונים נתפס ציוד דפוס וכלי רכב שהיו משועבדים לתובע.

11. הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן, ובתצהירה העלתה חמש טענות עיקריות:

ראשונה - לא קדמו להליך נגדה כל פנייה או התראה כדין מצד התובע.

שנייה - הינה אשתו בנפרד מזה כשלוש שנים של אמנון, כאשר החברה הוקמה על-ידו ושותפו דאז, מר מאיר אוחיון, ופעלה מיום 12/12/89, גם לפני שהצטרפה כבעלת מניות בה בשנת 1991. על-פי מסמכי הבנק שצורפו ב- 26/6/1996, הצטרפה לח"ן החברה, מספר 405108 וחתמה, כנראה רק אז על כתב הערבות הנושא תאריך 14/12/1993 לכאורה, אף שבמועד זה לא הייתה קשורה לחברה ו/או לחשבון כלל ועיקר. בניגוד לאמור בכתב הערבות, לא הפקידה שושי החתימה אותה עליו, אלא שלמה. למיטב זכרונה, לא חתמה על הערבות ב- 1993 וכל מעורבותה החלה רק ב- 1996. מאז, ולמעשה עד שנפרדה מאמנון, חתמה בלנקו, כי שלמה היה חבר שלהם.

שלישית – ערבותה אינה בתוקף, שכן פקעה בשנת 1999 ו/או לכל המאוחר בשנת 2005 על-פי בקשתה לשלמה וטיפולו המובטח. מטופס "מידע על הערב", הנושא את התאריך 19/12/93 עולה, כי תוקף הערבות פקע לכל המאוחר ב- 12/99. כן, בשנת 2005 פנתה לשלמה בעל-פה מספר פעמים, וביקשה ממנו לדאוג לכך שלא יצאו כספים מהחשבון, לבטל ערבותה ולמנוע ממנה כל נזק, כאשר הלה גרס, כי עליה לחתום לצורך כך על מסמכים שונים. למיטב זכרונה, היא חתמה בלנקו על כל מיני מסמכים שמהותם לא ידועה. באותה תקופה שלמה הבטיח לה, שהכל בסדר ואין לה שום בעיה, והיא האמינה לו. לא זו אף זו, שלכל אורך הדרך, עוד לפני הביטול, שלמה הציג בפניה מצג שאין לערבותה כל משמעות אישית, שכן כל הציוד של הדפוס משועבד לבנק וכך גם רשימות של חייבים שמספקים בטוחה מספקת לכל אשראי שניתן לחברה. למרות זאת, בשלב כלשהו, בדיעבד, כשהבינה כי לחברה "חוב אסטרונומי", שחלקו נובע לכאורה מחובות שונים של אמנון באופן סיטונאי לשוק האפור, בתואנה של הלוואות חוץ בנקאיות שנטל כביכול (אך לא הוזרמו לחברה), על-פי מידע שקיבלה גם מהנהלת החשבונות, סברה, כי גם בתור בעלת מניות בחברה, אף גם אם אכן לא הייתה ערבה אישית, יש לה אחריות כלפי הבנק, ולו גם מוסרית, ורצתה לסיים את הפרשה שלה עם אמנון, שטען כל הזמן שיש לו חובות וצריך לסלקם.

רביעית - הנתבעת גוללה את ההשתלשלות הכספית בחשבונות השונים, ובין היתר טענה, שבתאריך 7/6/06 היו בבנק דיסקונט, קופ"ג על שמה ועל שם אמנון, בסך כולל של 150,076₪. למרות זאת, ביום 23/11/06 התקבל מסמך מהבנק על אי חידוש קו אשראי בחשבון ובחשבון עו"ש מס' 77003. בזמן שהח-ן בבנק דיסקונט הוגבלו, היה קיים ח"ן לא פעיל בבנק לאומי בק"ש ע"ש "דפוס בראון" מס' 865400/56 (להלן: "חשבון לאומי"), אשר זכות החתימה בו ניתנה רק לאמנון וכל הפעילויות בו נעשו על-ידו בלבד, ומרגע העברת הפעילות לחשבון לאומי, הפסיק הוא להעביר כספים להקטנת החוב בבנק דיסקונט. מיד לאחר המלחמה, אמנון בדרכי כחש ומרמה לקח אותה למס רכוש והתחייב כי כל הפיצויים שיקבלו ילכו לסילוק החובות בבנקים וביתרה יתחלקו, מה שהסתבר בדיעבד כלא נכון. ב-11/9/06 (התאריך תוקן בעדות הנתבעת – ישיבה מיום 12/11/2012, עמ' 27, שורות 6-7) התקבלה ממס רכוש מקדמה בסך 176,969₪, שהופקדה כהעברה לחשבון לאומי. ב- 26/9/06 בשל חשש מ"עיקול של נושים" שונים, כדברי אמנון, העביר לחשבון ע"ש "דפוס עדיאלי", מס' 417580 (להלן: "חשבון עדיאלי"), חשבון המנוהל על-ידי הנתבעת, אך מצוי בבעלות בתם יערית ברששת (להלן: "יערית"), שיק ע"ס 140,000 ₪. למרות דרישת הנתבעת, סירב אמנון להפקיד הכספים הנ"ל לח"ן המוגבל, ומתוכם נטל 57,751 ₪. ב- 27/7/07 התקבל ממס רכוש 530,000 ₪ (בהיעדר מסמך רשמי לא ידוע לה הסכום המדויק), הכספים הועברו לח"ן "דפוס בראון" בבנק לאומי. בקשתה כי כל הכספים יועברו לח"ן בדיסקונט, סורבה על-ידי אמנון. בנוסף, ב- 7/2/07 אמנון פתח ח"ן נוסף, בבנק לאומי בקרית שמונה, ע"ש ביתם עדי ברששת (להלן: "עדי"), כאשר שיכנע את הבת, כי על-מנת להבטיח שהכספים לא יעוקלו, יש לפתוח חשבון בנק חדש על שמה, כאשר ניתנה לו זכות חתימה בחשבון החדש ופנקסי שיקים שהונפקו מהחשבון נמסרו לידיו. פתיחת החשבון של עדי נעשה כאשר הנתבעת שהתה בחו"ל. עם שובה מחו"ל ולאחר שהסתבר לה, כי אמנון הבריח כספים לחשבון של עדי, התברר כי אין לו כל כוונה לאפשר לה להיות מעורבת בנעשה בחשבון זה, והוא אף הזהיר את עדי, לבל תאפשר לה זכות חתימה בחשבון. הנתבעת טענה עוד, בין היתר, שרק ביום 19/9/07 אחרי מסע הפצרות ולחצים משך אמנון מהחשבון של עדי 300,000 ₪, אשר הופקדו לחשבון "דפוס בראון" בבנק דיסקונט. הפקדת הכסף נעשתה לאחר הפעלת לחץ מסיבי עליו, מצדה, מצד אביה ומנהלת התובע, תוך שאמנון אינו מגלה לה, כי כבר התקבלו כספים ממס רכוש ומתרץ הכספים שהופקדו לחשבון אצל התובע כעזרה מהמשפחה עד לקבלת כספי מס רכוש. עוד הסתבר, בין יתר מעללי אמנון, כי החשבון בבנק הבינלאומי הראשון, ע"ש שרון ברששת, אחיו של אמנון, שימש גם כבור ספיגה וכיסוי לאמנון. בסופו של דבר טענה הנתבעת, כי מתוך סך כולל של כמעט מיליון ₪, אמנון הכניס לחשבון החברה רק 300,000 ₪ ביום 19/9/07.

חמישית – סירוב אילנה לפעול כנגד אמנון בכל הנוגע לכספים המגיעים לחברה ממס רכוש, וזאת בכדי להבטיח העברתם לחשבון החברה, ובכך גרמה שחוב החברה לא יגבה. לטענת הנתבעת, כשראתה שאמנון ממשיך לעשות כרצונו, פנתה שוב לאילנה, ואמרה לה שאסור לסמוך עליו, ועל הבנק לתפוס מיד את יתר הסכומים המגיעים ממס רכוש, אלא שזו סירבה לפעול, לא האמינה לה שבאמת הגיעו כספים. אילנה ציינה, כי היא מרחמת עליו, וסירבה להאמין לדברי הנתבעת ואביה, כי יש לו "ים כסף", כטענת הנתבעת, והוא ממשיך להוציא מהחברה את רכושה וכספה, וגרסה כי הוא "במסלול האדום" של מס רכוש. כשראתה שאילנה מסרבת לפעול, ועושה מבחינה זו יד אחת עם אמנון, הניחה על שולחנה מכתב (נספח ח' לתצהירה) בו ביקשה שתשתף עמה פעולה, אך גם זאת ללא הועיל.

12. בעניין הטענה האחרונה לעיל, הצהיר סימון, כי באמצע אוגוסט 2007, פנה לאילנה ותיאם פגישה, שמטרתה תיווך לסיוע בעניין "החוב" של אמנון והחברה, ואשר לו, כפי שהסתבר בדיעבד, ערבה בתו, הנתבעת, לטענתם. בשיחה נמסר שהחוב לבנק מסתכם ב- 680,000 ₪, והוא הציע לאילנה להפחיתו ל- 600,000 ₪ (שסכום נכבד ממנו נצבר בשל ריביות), ובתמורה ילווה לאמנון כסף לצמצום החוב. לאחר בדיקה, אילנה חזרה אליו טלפונית, והודיעה לו שההנהלה אישרה הפחתה של 50,000 ₪, תמורת הפקדת סכום נכבד מהחוב, וביקשה שיגיעו למשרדה להסדיר את העניין. בשיחה ציין בפניה, כי בינתיים לאמנון יש כסף לתשלום החוב, הואיל וקיבל מאות אלפי ₪ פיצויים ממס רכוש. הוא הציע לאילנה בפגישה לדרוש מאמנון הפקדה של לפחות 450,000 ₪ בתמורה להפחתה, אלא שהיא טענה, שאמנון אמר לה שאין לו כסף, וכי היא מאמינה לו. סימון הודיע לאילנה שיש לאמנון כסף ואפילו יותר מסכום זה, והסביר לה את מקורו, וכי הוא צפוי לקבל עוד מאות אלפי ₪ ממס רכוש. כן הודיע לה שסיכם עימו על החזר של 500,000 ₪ והוא חזר בו ומעוניין להפקיד רק 400,000 ₪. בפגישה, אמנון הציע להפקיד 300,000 ₪ בלבד, והוא התעמת עמו מול המנהלת, ואמר לו, שלא כך סיכמו ושעליו לשלם יותר מהכספים שקיבל. בשלב זה, החליט לפרוש מהשיחה, אלא שלתדהמתו, אילנה שיתפה פעולה עם אמנון בשתיקה ובמחדל, כאילו לא היה מדובר בחוב לבנק. מבירור מאוחר יותר שביצע עם המנהלת (בעזרת ביתו), התברר לו, שאמנון הפקיד רק 300,000 ₪ והתחייב למנהלת להגיע עם היתרה תוך חודש ימים.

13. מנגד, אילנה הצהירה, כי טענות הנתבעת כלפיה ו/או כלפי הבנק, חסרות כל בסיס. שיקולה היה מקצועי בלבד, מתוך אינטרס מובהק לקבל חזרה הכספים שקיבלו מהבנק. היא לא שיתפה פעולה עם אמנון, כטענת סימון, ב"שתיקה ובמחדל". להיפך, חסמה פעילות בחשבון, זימנה לפגישות ודרשה תשלום החוב לבנק, עקבה אחר נושא הפיצויים ממס רכוש, ובסופו של דבר החליטה שלא להמתין יותר ולהעביר התיק לטיפול משפטי.

14. בתצהירה גוללה אילנה את הפעולות שנקטה, כך שעם הגיעה לסניף בחודש 5/06, לאור הסימנים של בעיות בתזרים המזומנים של החברה, וההבחנה כי מסגרות האשראי אינן תואמות את פעילותה, נקטה בפעולות לרבות אי חידוש קו אשראי וחסימת כרטיסי אשראי.

15. עוד הצהירה, כי במהלך מלחמת לבנון השנייה עסק החברה נפגע, וביום 5/12/06 קיבלה מכתב מעו"ד אלי סרור שטיפל בתביעה שהוגשה על-ידי החברה למס רכוש, שהודיע כי זו מתבררת במסלול האדום, וטרם התבררה סופית, וכי בהתאם לבקשת אמנון כספי התביעה יועברו לחשבונו בבנק. היא נפגשה מספר פעמים עם אמנון, טרם העברת התיק לטיפול משפטי, והלה הביע נכונות לשלם את חובו לבנק, תוך הבטחה שיעביר הכספים שאמור לקבל ממס רכוש, ואף המציא מסמך מרו"ח יורם טהור מ- 20/12/06, כי החליט להעביר את כל כספי הפיצויים לחשבון החברה. במקביל נפגשה עם הנתבעת, שניסתה להזהירה מפני אמנון והצהירה שוב ושוב עד כמה אינו אמין וכי לדעתה קיבל את הפיצוי ממס רכוש. היא מצידה התייחסה ברצינות רבה לטענות הנתבעת. אמנון הגיע אליה עם מסמכים והוכיח שטרם קיבל את כספי הפיצויים ממס רכוש, ובשיחה שקיימה עם יועץ החברה, מר יקי לוי (להלן: "יקי") עלה, כי הוא כלל לא בטוח שהכספים אמורים להתקבל בטווח הקרוב (בניגוד להבטחותיו בעבר), ולכן הודיעה לאמנון שאינה מוכנה להמתין יותר וכי מעבירה את התיק לטיפול משפטי. לאחר מכן, גייס אמנון את סימון, שהביע נכונות לעזור, נוהל משא ומתן עם סימון שלא צלח. לבסוף, התקבל 300,000 ₪, וכפי שהשתמע מדברי אמנון, לא צפויים להתקבל כספים נוספים בעתיד, ועל-כן החליטה להעביר התיק לטיפול משפטי. עוד הוסיפה, כי מעולם לא קיבלה את מכתב הנתבעת שצורף לתצהירה.

דיון והכרעה:

מועד מעורבות הנתבעת בחברה, החתימה על הערבות ותוקפה:

16. אין מחלוקת בין הצדדים בעניין גובה החוב לתובע והריביות הכרוכות בחוב, אלא רק בעניין חבות הנתבעת לתובע מכוח כתב הערבות (ראה: סעיף 1 לסיכומי התובע וסעיף 2 לסיכומי הנתבעת).

17. משכך, השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא, אם הנתבעת חתמה על כתב הערבות ומתי. במידה שחתמה עליו, האם ערבותה מוגבלת בזמן אם לאו, שכן ככל שיקבע שזו מוגבלת בזמן, והיא פקעה בשנת 1999 ו/או לכל המאוחר בשנת 2005, הרי שלא ניתן לחייבה בתשלום סכום התביעה, אשר הינו נכון לשנת 2008.

18. החתימה על כתב הערבות - הלכה למעשה, הנתבעת אינה חולקת, כי חתמה על כתב הערבות: "...עפ"י מסמכי הבנק שצורפו ב-26.6.96, הצטרפתי לח"ן החברה, מס' 405108...וחתמתי, כנראה רק אז גם על כתב הערבות..." (סעיף 4 לתצהירה), ובכלל זה תשובתה לשאלה, האם את כתב הערבות שחתמה עליו היא מכחישה: "יכול להיות שזה היה טופס מוכן, אני לא זוכרת שישבתי מול שושי. החתימה שלי פשוטה וכל אחד יכול לחתום, אני מודה שחתמתי. לא זוכרת" (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 12/11/2012, שורות 29-30). ככל שהנתבעת מרמזת בתשובתה זו, כי אחר חתם במקומה, היה עליה לטעון זאת מפורשות, ולנסות להוכיח את הטענה לכל הפחות באמצעות חוו"ד גרפולוגית. לא זו אף זו, שבהמשך העידה: "...לא אחתום על ערבויות יותר, לא באתי והכחשתי שחתמתי, הייתי אצל שלמה, נאמרו לי דברים, אני משלמת את המחיר..." (שם, עמ' 26, שורות 27-28).

19. הנתבעת הצהירה, כי מי שהחתים אותה על כתב הערבות היה שלמה ולא שושי. שושנה הצהירה, כי היא זו שהחתימה את הנתבעת ואמנון על כתב הערבות, וחתמה על גביו כעדה לחתימתם. בדיון שהתקיים ביום 26/9/2011, וויתר ב"כ הנתבעת על חקירתה, תוך ששמר לעצמו את הזכות לטעון בעניין בסיכומים. איני רואה כל חשיבות לדון בשאלה, מי החתים את הנתבעת על כתב הערבות, שעה שהלכה למעשה, הנתבעת אינה מכחישה את חתימתה עליו.

20. מועד החתימה על כתב הערבות - בעניין זה, קיימת מחלוקת בין הצדדים, כך שבעוד שהתובע טוען, כי ביום 14/12/93, חתמה הנתבעת על כתב הערבות, טוענת הנתבעת כי במועד זה לא הייתה קשורה לחברה ו/או לחשבון, ועל-פי מסמכי הבנק רק ב- 26/6/96 הצטרפה לח"ן החברה, וחתמה, כנראה רק אז גם על כתב הערבות.

21. משמודה הנתבעת שחתמה על כתב הערבות, ושכפי שיובהר בהמשך הערבות הייתה בתוקף בשנת 2008, הרי אין כל נפקות אם זו נחתמה בשנת 93 או בשנת 96, לעניין חבותה מכוחה, שכן החוב הוא נכון לשנת 2008, כך שעל הנתבעת לשלם לבנק את החוב, נשוא התביעה, מכוח חתימתה על כתב הערבות, שם ערבה לבנק : "עבור קיום כל התשלומים, ההתחיבויות והחיובים מאיזה מין וסוג שהוא ובכל זמן ומסגרת שהם, שהתחייב או יתחייב בהן בעתיד לבוא דפוס בראון בע"מ...כלפי הבנק..." (סעיף 1 לכתב הערבות).

22. למעלה מהצורך אומר, כי בדו"ח רשם החברות מיום 14/12/1993, אשר צורף לתצהיר שלמה, ואשר הלכה למעשה לא נסתר על-ידי הנתבעת עולה, כי כבר במועד זה הייתה בעלת 500 מניות בחברה, כך שהייתה קשורה לחברה בהחזיקה 25% ממניותיה (אמנון החזיק 1,500 מניות). טענה הזוכה למשנה תוקף, הואיל ולתצהירו צורף גם שטר העברת מניות מיום 10/12/1993 ממאיר אוחיון לנתבעת, כאשר המדובר ב- 500 מניות של החברה, ובכלל זה צורף מכתב מעו"ד מיכאל תמרי לרשם החברות מיום 12/12/93, בין היתר, בדבר משלוח 2 הודעות על העברת מניות, שהאחת מהן היא ממאיר אוחיון לנתבעת. מסמכים אלו, תומכים בכך, שהנתבעת חתמה על כתב הערבות בשנת 93 ולא בשנת 96, שכן כבר אז הייתה קשורה לחברה ומעורבת בעסקיה.

הנתבעת נתבקשה בחקירתה לאשר, כי קנתה 25% מניות בחברה, מאוחיון, ימים ספורים לפני החתימה על כתב הערבות, ותשובתה הייתה שאינה זוכרת. אין להכביר במילים אודות תשובה זו, ובכלל זה אודות תשובתה לשאלה, האם חתמה על הערבות מכוח היותה בעלת מניות: "כנראה. לא יודעת" (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 12/11/2012, שורה 5), ו"די לחכימא ברמיזא".

בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך, כי בסיפא של כתב הערבות נכתב באותיות דפוס, כי הוא בויל ביום 19/12/1993, דהיינו מספר ימים לאחר החתימה עליו. הנתבעת לא הוכיחה, כי תאריך הביול אינו נכון, ותאריך זה עולה בקנה אחד עם המועד בו נחתם כתב הערבות.

23. הנתבעת צירפה לתצהירה, פרוטוקול אסיפת בעלי המניות של החברה שהתקיימה ביום 28/2/1996, המאומת על ידי רו"ח, ולפיו הוחלט פה אחד, כי היא ואמנון יהיו בעלי זכות חתימה: "חתימתו של אחד מהם בצירוף חותמת החברה תחייב החברה בכל פעולותיה". הנתבעת הצהירה, כי כעולה ממסמך זה, אמנון בצירוף חותמת החברה, יכול היה לעשות בחשבון החברה כבתוך שלו, גם בלי הסכמתה, וכך עשה, תוך פגיעה בחברה ובה . בעדותה, אישרה אף שבחשבון, הייתה לה זכות חתימה, וחתימה בנפרד שלה או של אמנון מחייבת את החברה יחד עם החותמת, אך לדבריה, אמנון ניהל את הכל, ושלמה תמך ועזר, והכל נראה בסדר, לא היה לה צורך לנגוע בדבר, ולא היה לה מגע עם ספקים.

לטעמי, בכל הנוגע להתנהלותה בחברה, כמו גם התנהלות אמנון בה, אין לנתבעת להלין אלא על עצמה, שכן המדובר בהחלטה שלה, והיא יכלה לבחור גם להתנהל אחרת, ולממש את זכות החתימה שהייתה לה, ולבצע פעולות בנקאיות שהיו יכולות להטיב עם חשבון החברה.

יתרה מכך, פרוטוקול האסיפה לעיל עולה בקנה אחד עם המסמכים שצורפו לתצהיר שלמה: הודעה בדבר קבלת החלטה לעניין שינוי בזכויות החתימה בחברה, מיום 20/6/1996, לפיו החברה הודיעה, כי ביום 28/2/1996 התקבלה בחברה החלטה כדין לשנות את זכויות החתימה. במסמך מאותו יום אשר כותרתו "פירוט השינוי בעלי זכויות חתימה ואופן החתימה", צוין שחתימת כל אחד (אמנון והנתבעת) בנפרד בצירוף חותמת החברה, תחייב את החברה לצורך כל דבר ועניין. בעניין זה הצהיר שלמה, כי לאור שינוי בעלי זכויות החתימה בחברה, הוחתמו שושנה ואמנון על הסכם חדש של ניהול חשבון החברה שהתנהל בסניף.

הפועל היוצא מהאמור לעיל, שזה מה שמסביר מדוע הערבות נחתמה בשנת 1993, בעוד הסכם התנאים בחשבון העו"ש הוא רק משנת 1996.

24. תוקף כתב הערבות - איני מקבלת את טענת הנתבעת, כי הערבות פקעה בשנת 1999. אכן בטופס "מידע על הערב", תחת תת סעיף של תוקף הערבות – תאריך, נכתב התאריך 09/09/99 ואף הסכום נכתב 999999, אך יחד עם זאת כתב הערבות גובר על מסמך זה, במיוחד כאשר בסעיף הערות נכתב שם, בין היתר, כי "מסמך זה הינו פנימי ואינו מהווה אישור או ראיה לביצוע העיסקה". מה גם, שהנתבעת הלכה למעשה, אינה מכחישה שחתמה על כתב הערבות, ולשון כתב הערבות אינה משתמעת לשתי פנים, כי היא ואמנון: "...ערבים בזה באופן הדדי וסולידרי כולנו ביחד וכל אחד מאיתנו לחוד לבנק...עבור קיום כל התשלומים, ההתחיבויות והחיובים מאיזה מין וסוג שהוא ובכל זמן ומסגרת שהם, שהתחייב או יתחייב בהן בעתיד לבוא דפוס בראון בע"מ..." (ראה סעיף 1 לכתב הערבות), ובכלל זה: "הננו מסכימים ומצהירים במפורש כי ערבותנו זאת היא בלתי מוגבלת בסכום ובזמן תקפה..." (סעיף 3 לכתב הערבות). מצופה היה מהנתבעת, כי לו ראתה שנפלה שגגה מלפני התובע בטופס "מידע על הערב" בנוגע לתאריך ו/או הסכום, שתפנה את תשומת ליבו לכך בעת חתימתה על הטופס, ולא תשען על טופס זה עתה, הואיל ויש בטענה זו חוסר ניקיון כפיים שעה שחתמה על כתב ערבות שלא מוגבל בסכום ובזמן. אי לכך, איני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי טענות נציגי הבנק נגד הרשום בטופס זה, הינם בגדר טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, שכן הקובע הוא כתב הערבות.

25. בעניין זה הצהירה שושנה, כי התאריך 09/09/99 נעדר כל משמעות, וזה אך ורק לצרכי הזנת נתונים למחשב הבנק, לראיה גם נרשם סכום של "999999" שגם לו אין כל משמעות, מאחר והערבות עליה חתומה הנתבעת, אינה מוגבלת בזמן ובסכום, כאמור בסעיף 3 לכתב הערבות. בדומה הצהיר שלמה, כי הכיתוב על גבי טופס המידע לעניין תוקף הערבות, הינו לצרכים פנימיים בלבד של הבנק, והמחייב הוא כתב הערבות עצמו.

כאמור לעיל, שושנה לא נחקרה על תצהירה, ולכן בעניין זה, לפחות ביחס לאמור בתצהירה, איני מוצאת לנכון לקבוע, האם זה נעשה רק לצרכי הזנת נתונים. יחד עם זאת, בסיפא של מסמך זה נכתב שהוא פנימי ואינו מהווה אישור או ראיה לביצוע העסקה, כך שלכאורה יש בו לתמוך בדברי שושנה ושלמה, כי המדובר במסמך לצרכים פנימיים.

26. הנתבעת הצהירה, כי פנתה מספר פעמים בעל-פה לשלמה, וביקשה ממנו לדאוג שלא יצאו כספים מהחשבון, לבטל ערבותה ולמנוע ממנה כל נזק. שלמה גרס, כי לצורך כך עליה לחתום על מסמכים שונים, והיא חתמה למיטב זיכרונה על כל מיני מסמכים שמהותם לא ידועה, בלנקו, רק כדי שהכל יגמר. באותה תקופה, שלמה הבטיח לה, שהכל בסדר ואין לה שום בעיה, והיא האמינה לו. כמו כן, הייתה במצב נפשי קשה, שאפילו לא הצליחה להביא את עצמה לתבוע את זכויותיה מול אמנון, עד לעת האחרונה.

דא עקא, שבעדותה סתרה במידת מה את המוצהר על ידה, שכן טענה שכשניגשה לשלמה וביקשה לבטל את הערבות, הוא אמר לה לא לדאוג, ולשאלה האם חתמה על מסמכים בעניין, השיבה : "לא, סמכתי על שלמה, הוא היה מעבר לחבר. כמו שנראיתי בקושי עמדתי על הרגלים" (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 12/11/2012, שורה 17), ובכלל זה העידה שלא קיבלה מהבנק מסמך האומר שהיא מופטרת מהחוב, אבל באה לשלמה ואמרה לו שאינה רוצה יותר ערבויות.

הנתבעת לא הציגה אסמכתא בכתב, כי חתמה על מסמך המבטל את ערבותה, ובעדותה התברר שכלל לא חתמה על מסמך מעין דא, זאת בניגוד לאמור בסעיף 3 לכתב הערבות: "הננו מסכימים ומצהירים במפורש כי ערבותנו זאת היא בלתי מוגבלת בסכום ובזמן תקפה, היא תשמש בתור בטחון מתמיד ותחייב אותנו ואת הבאים מכוחנו...עד עבור חודש מתאריך הקבלה ע"י הבנק, של הודעה בכתב אשר תשלח ע"י כולנו, בין אם ע"י הח"מ ובין אם ע"י הבאים מכוחנו, והמודיעה על הפסקת הערבות הזאת...". משכך, אין לה להלין אלא על עצמה, והיא מחויבת מכוח כתב הערבות שאינו מוגבל בסכום ובזמן.

27. מעבר לכך, גם אם הנתבעת חתמה על מסמכים בלנקו, הרי שגם בסוגיה זו, אין לה מה להלין, אלא על עצמה (ראה גם : סעיף 5 לתצהירה). בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 6799/02 משולם יולזרי ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים ואח', פ"ד נ"ח (2) 145 (2003): "כלל הוא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתה...עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה...". ויודגש, לא שוכנעתי כי הייתה כל נפקות בעניין זה למערכת היחסים ששררו באותה עת בינה לשלמה במישור האישי.

28. מנגד, שלמה הצהיר, כי הנתבעת פנתה אליו באחת הפעמים וביקשה ממנו לדאוג שלא יצאו כספים מחשבון החברה, והוא השיב לה שאין באפשרותו לעשות כן, והציע לה מספר אפשרויות לצורך יישום בקשתה: הגשת מכתב חתום על ידה, בדבר בקשתה להגבלת ערבותה; שינוי אופן זכויות החתימה, כך שמיום בקשתה, תחייבנה חתימותיהם של כל המורשים יחד, לחתום בשם החברה. שושנה לא הסכימה לבצע אף אחת מהאפשרויות שהציע לה. כמו כן הוא שלל, כי אמר ו/או הבטיח לשושנה את המיוחס לו בתצהירה, בין היתר, שהכל בסדר ואין לה שום בעיה.

בעדותו הסביר, כי התאריך שבו אמר לנתבעת שהיא צריכה להגיש בקשה להגבלת זכויות החתימה, היה בתחילת שנות האלפיים. גם שהוזמן על ידה אישית, שרצתה להתערב יותר בחשבון החברה, הוא פירט בפניה את מצב החברה ואמר לה לגבי זכויות החתימה שלה, ובאותה הזדמנות היא שללה את שתי האפשרויות ולא רצתה לפגוע בחברה. עדותו של שלמה לא נסתרה כלל, ואני מקבלת אותה כלשונה.

המסגרת הנורמטיבית ביחסי בנק-לקוח-ערב:

29. ביסודה, מערכת היחסים בין בנק ללקוח הינה חוזית. מלבד ההסדרים החוזיים, חלים על מערכת היחסים שבין בנק ללקוח הסדרים נורמטיביים נוספים, שהחלתם מתחייבת מהמאפיינים הייחודיים של מערכת היחסים ביניהם: בידוע הבנק הוא "שחקן חוזר" בזירה הפיננסית, לעומת הלקוח, שבמרבית המקרים הוא "שחקן חד פעמי" בזירה זו; לבנק הידע, הכישורים והמומחיות שאינם נחלת הלקוח; הבנק נהנה מנגישות למידע, אשר השגתו על ידי הלקוח כרוכה בהשקעת מאמצים רבים מצידו; לבסוף, לבנק מעמד של גוף "מעין ציבורי", והוא זוכה באמון רב מצד הלקוחות הנעזרים בשירותים הפיננסיים מבלי שאלו ידרשו או יחקרו באשר לטיב הפעולה. מאפיינים ייחודיים אלה מצדיקים את החלת הסדרים נורמטיביים נוספים לאלו החלים על צדדים במסגרת חוזה מסחרי סטנדרטי, ובהם: חוקי חוזים מיוחדים, דוגמת חוק הערבות וכו' (ע"א 8098/09 אורה כהן ואח' נ' בנק איגוד לישראל בע"מ - סניף חדרה ואח' (3/1/12)).

30. מן ההסדרים הכלליים והספציפיים החלים על מערכת היחסים שבין הבנק למקבלי השירות, נגזרות שלל חובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו וכלפי צדדים שלישיים, שהעיקריות שבהן הן: חובת תום לב, חובת זהירות לנהוג בכספי הלקוח במיומנות וזהירות, איסור הטעיה והשפעה בלתי הוגנת, חובת נאמנות לדאוג שכספיו או נכסיו של הלקוח לא ייפגעו, חובת בירור וחובת גילוי (ראה : ע"א 8098/09 לעיל).

31. הבנק נושא כלפי ערבים, ובכללם הממשכן נכס כערובה לחיוב, בחובות מיוחדות, החלות עליו מכוח סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, נוסף על החובות הכלליות החלות עליו מכוח דיני החוזים והנזיקין. מתוקף חובות אלה הבנק מחויב שלא להטעות את מקבל השירות – לקוח או ערב; לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ואת הסיכונים הכרוכים בו, ליתן השירות בנאמנות ובזהירות ראויה ולנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב בעת מילוי תפקידיו (ע"א 6799/02 משולם יולזרי ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים ואח', פד"י נח (2) 145 (2003)).

32. הערב, לא פחות מהלקוח, סומך על הבנק ונותן אמון בפעולותיו ובמצגיו. כן, קיימים במישור היחסים שבין הבנק לערב, לא פחות מאשר ביחסי בנק-לקוח, פערים משמעותיים ומובנים של ניסיון ומידע המצדיקים הטלת חובות גילוי ואי הטעיה ברמה מוגברת על הבנק כלפי הערבים. למעשה, ניתן לומר כי פערי המידע הקיימים במערך היחסים שבין הבנק ללקוח מתעצמים שעה שמדובר בערב חיצוני שאינו מעורב בהתקשרות הישירה שבין הבנק ללקוח-הנערב ואין לו נגישות לנתונים הרלוונטיים לאותה התקשרות (רע"א 4373/05, 4543/05 עמירם אבן-חיים נ' בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ (15/11/07)).

33. ביום 23.6.1994, נכנס לתוקפו התיקון לחוק הבנקאות לפיו נתווסף לחוק סעיף 17א הקובע באופן מפורש, כי יש להחיל את הוראות חוק הבנקאות גם ביחסי בנק-ערב. לאחר התיקון שבה ועלתה בבתי-המשפט שאלת היקף החובות החלות על הבנק כלפי הערב בכל הנוגע להתקשרויות שקדמו לתיקון. כב' השופטת חיות קבעה כי בבואנו לפרש את המונח "לקוח" בחוק הבנקאות טרם התיקון יש ליתן משקל ממשי לכך שעל פי הוראת סעיף 17א לחוק הבנקאות כנוסחו המתוקן, חלות הוראות חוק הבנקאות גם על יחסי בנק-ערב. זאת משום היותו של התיקון, להשקפתה, תיקון מבהיר שלא נועד לשנות את הדין שהתקיים קודם לכן אלא לשקפו ולהבהירו בלבד ועל כן יש לייחס חשיבות לתוכן התיקון בבואנו לקבוע את המצב המשפטי טרם חקיקתו (ראה: רע"א 4373/05 לעיל, ובכלל זה הדיון ששם בנוגע להתייחסות הפסיקה לשאלת יחסי בנק-ערב טרם התיקון).

התרשלות הבנק:

34. הנתבעת בסיכומיה טענה, כי על-פי ההלכה הפסוקה, חלה על הבנק חובת זהירות כלפי הלקוח, הערבים וצדדים שלישיים. לעניין אחריות הבנק/חובת זהירות כלפי הלקוח והערבים הפנתה לפסיקה בנידון. כאשר לטענתה, היא הוכיחה מעבר לנטל ההוכחה הנדרש, כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפיה וכלפי החברה: הבנק לא עשה דבר להבטיח העברת כספי הפיצויים ממס רכוש אל החשבון, ובכלל זה כי יתרת החוב בחשבון, לא הובטחה בביטחונות נאותים ולא עמדה כנגד נכסים שווי ערך. במחדליו, הפר הבנק את חובת הזהירות כלפי הנתבעת הן כערבה והן כצד שלישי, כבעלת מניות בחברה.

הנתבעת טענה עוד בסיכומיה, טענת התרשלות הבנק לחילופין, בכך שלא ביטל את ערבותה, כאשר נדרש לעשות כן, ואף אישר הגדלת החיובים, לא דאג לבטוחות ושעבוד בסכומים מתאימים לכספים ואפשר לאמנון לחייב החשבון מעבר לשעבוד ובניגוד למצג שהציג הבנק בפניה עת חתמה על כתב הערבות מלכתחילה, וכי הבנק שידע על הנזק לציוד החברה ששועבד כערובה היה חייב לשעבד ו/או לעקל את כספי מס רכוש או לדרוש בטוחות נוספות, אולם הבנק לא פעל כנדרש ממנו. התרשלות הבנק, בכך שנציגיו לא פעלו כ"בנקאי סביר", בנסיבות העניין, הם שגרמו להגשת התביעה כנגדה, מאחר שאם הביטחונות שעמדו להבטחת ההתחייבויות בחשבון ו/או אילו היו מוטלים עיקולים על כספי מס רכוש במועד, לא רק שלא הייתה עומדת יתרת חובה בחשבון, אלא שהיה מתנהל בזכות. באחרית דבר טענה הנתבעת, כי הבנק במעשיו ו/או במחדליו למעשה גרם לאי מילוי החיוב הנערב ולכן גם מנימוקים אלו יש לפטורה מערבותה, אשר ממילא פג תוקפה.

35. מעבר לכך, שכפי שהובהר ויובהר, איני מקבלת טענות אלו, הרי שהנתבעת לא העלתה טענת קיזוז על מנת שניתן יהיה לפטורה מערבותה, כנטען על ידה.

36. המלומד ד"ר רוי בר-קהן, בספרו ערבות (תשס"ו-2006), בעמוד 265, מסביר מהו הפטר עצמאי, כך שאין הוא קשור לחיוב העיקרי, או למערכת היחסים שבין הנושה לחייב העיקרי. הפטר זה נובע ממערכת יחסים עצמאית, מובחנת ונפרדת שבין הנושה לחייב המשני.

עוד מוסיף ד"ר בר-קהן, כי טענת ערב להפטר עצמאי המתבססת על עוולת הרשלנות, צריכה לעבור "תחנת ביניים" על מנת שתתקבל ותביא להפטרו, תחנה זו היא טענת הקיזוז. גם אם צודקת טענתו העיונית של ערב, כי נושה עוול כלפיו ברשלנות, הסעד אותו זכאי הוא לקבל, הוא סעד של פיצוי ולא של ביטול הערבות. הדרך הנכונה היא לטעון ולהוכיח את הזכות לקזז פיצוי זה, כנגד הסכום בו חייב הערב בגין ערבותו (שם, עמ' 308).

37. בענייננו המדובר בהפטר עצמאי (ראה: סעיפים 1, 3 ו-5 לכתב הערבות), משכך הנתבעת אינה יכולה לטעון להפטר מערבותה בשל התרשלות הבנק, אלא רק לעלות טענת קיזוז, ולהוכיח מה הנזק שנגרם לה, ואת זאת לא עשתה. מעבר לכך, יובהר בהמשך, כי לא שוכנעתי שהבנק הפר את חובת הזהירות או התרשל כלפיה, ובכלל זה לא שוכנעתי כי הבנק עשה יד אחד עם אמנון, תוך התעלמות ממנה והתייחסות אליה כמטרד, או התנהג אליה בחוסר תום לב, כטענתה.

פנייה מצד הבנק לנתבעת קודם לתחילת ההליך כנגדה:

38. איני מקבלת את טענת הנתבעת בסעיף 16 לתצהירה, כי לא קדמו להליך נגדה כל פניה או התראה כדין, שכן היא ידעה בדיוק מה מצב החשבון, ולראיה היא מפנה בתצהירה לפגישה בה נכחו אביה, אמנון ואילנה (ראה: סעיף 20), והמוצהר על-ידי סימון, כי באמצע אוגוסט 2007, פנה לאילנה ותיאם פגישה, שמטרה תיווך לסיוע בעניין החוב של אמנון והחברה לבנק, ואשר לו, כפי שהסתבר בדיעבד, ערבה הנתבעת, לטענתם (סעיף 1 לתצהירו).

בטוחות מספיקות:

39. הנתבעת הצהירה, כי לכל אורך הדרך, עוד לפני ביטול הערבות, שלמה הציג בפניה מצג שאין לערבותה כל משמעות אישית, שכן כל הציוד של הדפוס משועבד לבנק וכך גם רשימות של חייבים שמספקים בטוחה מספקת לכל אשראי שניתן לחברה. מנגד, שלמה הצהיר, כי מעולם לא אמר לנתבעת דברים אלה. בעדותו חזר על הכחשתו לעיל, ולדבריו לא בכדי הבנק לוקח ערבויות אישיות, רק בגלל הסיבות האלה שמגיעים ליום הדין וצריך לממש בטוחות והן לא מספיקות, אז הערבויות האישיות הן בכדי שהבנק יוכל להיפרע מהן על החוב הנותר. לשאלה, אם סמך על הערבות האישית של הנתבעת, שהיא בסך הכל בעלת מחצית בית הנתון למשכנתא, ואין לה עמידות פיננסית בפני עצמה, השיב, בין היתר, שהנוהלים בבנק שלכל חברה שהבנק נותן אשראי, הוא מחתים על ערבויות אישיות ללא קשר לעושרם הפיננסי של בעלי המניות.

40. לא עלה בידי הנתבעת לסתור, כי אלו נוהלי הבנק, כנטען על ידי שלמה, ובכלל זה, לא עלה בידיה להוכיח, כי שלמה הציג בפניה את המצג הנטען על ידה. מעבר לכך, שאין מקום לטענת הנתבעת, בשים לב לאמור בסעיף 4 לכתב הערבות, שם צוין כי:

"הבנק יכול בזמן מן הזמנים בין בהסכמתנו או בלעדיה ובלי כל הודעה אלינו :

א. להפסיק, לשנות, להגדיל להקטין או לחדש איזה אשראי או שרות בנקאי כל שהוא ללקוח...

ג. לחדש לשנות או להחליף שטרי חליפין, שטרות ערבויות ונירות אחרים העוברים לסוחר.

ד. להחליף, לשחרר, לתקן לממש או להמנע מלממש בטחונות אחרים לרבות ערבויות שהבנק מחזיק או יחזיק בהם בין שקיבלם מהלקוח או ממי שהוא אחר..."

בהמשך נקבע: "מוצהר בפירוש כי כל דבר מהאמור לעיל לא יפגע, לא יפחית, לא ישנה, ולא יקטין את ערבותנו זאת או התחיבויותינו הנובעות ממנה...".

משכך, שעה שהבנק יכול לשנות את האשראי ובכלל זה את הערבויות, ואין בדבר לשנות או לפגוע בערבות הנתבעת או את ההתחייבויות הנובעות ממנה, אין מקום להעלאת טענה מעין דא. האמור לעיל, נכון גם ביחס לטענת ההתרשלות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה, כי הבנק שידע על הנזק לציוד החברה ששועבד כערובה, היה חייב לשעבד ו/או לעקל את כספי מס רכוש שנועדו לשקם את הנזקים הנ"ל או לדרוש בטוחות נוספות. מה גם, שבסעיף 5 לכתב הערבות נקבע כי: "ערבותנו זאת לא תפגע מטעם זה שחיבו של הלקוח כלפי הבנק אינו בר תוקף מכל סיבה שהיא או משום שהבנק לא קבל בטחונות, או מטעם זה שהבטחונות שהוא קיבל הם חסרי ערך, או בגלל הסכמים כל שהם בדבר אשראי כל שהוא שהוענק ללקוח...". משכך גם מטעם זה, אין כל נפקות לטענות הנתבעת בעניין זה.

תום לב:

41. הנתבעת בסיכומיה העלתה מספר טענות לחוסר תום לב מצד התובע: שימוש בכתב ערבות שתוקפו פקע, החתמתה כערבה בלתי מוגבלת על החשבון, מבלי שהיו בידו בטחונות מספקים, וסירוב לפניותיה לממש כספים שהיו זמינים ממס רכוש.

42. מעבר לאמור לעיל, וכפי שיובהר להלן בעניין כספי מס רכוש, אוסיף ואומר, כי הנתבעת לא הייתה חייבת לחתום כערבה, ואל לה לטעון לחוסר תום לב, שעה שלא הוכיחה, כי ניתן לה מידע לא נכון על ידי הבנק טרם חתימתה על כתב הערבות. כפי שיובהר, אין המדובר בערבה חיצונית, אלא במי שיש לה זכות חתימה בחשבון.

פיצויים ממס רכוש, מערכת היחסים בין נציגי הבנק לאמנון והשלכת מערכת יחסים זו על הנתבעת:

43. הן הנתבעת והן אביה העלו טרוניה, בין היתר, כלפי אילנה, בהתנהלותה בנוגע לאמנון ביחס לכספי הפיצויים ממס רכוש המגיעים לחברה, ובכלל זה הנתבעת טענה, כי אילנה וקודם לכך שלמה גרמו לכך שחוב החברה לא יגבה. הם טענו כי החלטת אילנה, הובילה למצב שבו לא הועברו כספי הפיצויים לבנק כפי שהובטח לבנק על-ידי אמנון, וכשלבסוף החל הבנק לנקוט בהליכים כנגד החברה, הנתבעת ואמנון, כבר לא נותר דבר מסכומי הפיצויים שהוברחו על-ידי אמנון מידי הבנק ומידי הנתבעת כאחד. התוצאה, שללא כספי הפיצויים נותרה יתרת חובה גדולה לחובת החברה ובגין יתרה זו, תובע הבנק בין היתר את הנתבעת (ראה בעניין זה: סעיפים 40-41 לסיכומים).

44. כחלק מהתגוננותה מפני התביעה, העלתה הנתבעת מספר טענות כנגד אמנון: נטילת שליטה על החברה ועשייה בה כבתוך שלו (סעיף 11 לתצהירה), "מסע עקיצות" שביצע אמנון כלפיה, כלפי החברה והבנק (שם, סעיף 12. ראה גם סעיף 19.1.4), גזילת כספי מס רכוש על-ידו (סעיף 19.1.6), הברחת כספים לחשבון עדי (סעיף 19.1.7) וכו'. דא עקא, שהנתבעת לא דאגה לקרוא לו לעדות, בכדי לאשש את טענותיה אלו. הגם אם התובע ויתר על חקירתו, מחובתה היה לקרוא לו לעדות, שכן המדובר בעד רלבנטי שהיה יכול לשפוך אור על המחלוקת, נשוא דיוננו. כידוע, הלכה היא, כי הימנעות מהעדת עד פועלת לרעת הצד שנמנע מהעדתו, ובעניין זה הנתבעת. משכך אני מקבלת גם את הנטען על-ידי התובע בסעיף ה, סעיף קטן 11(ה) לסיכומיו, בעניין זה.

45. בעניין הפיצויים ממס רכוש, מלבד טענת סימון בנוגע לפגישה עם אילנה, כעולה בתצהירו, בעניין הסדרת החוב, נראה מעדותו, שהוא לא היה מעורה כלל, כמה כספים אמורים היו להתקבל ממס רכוש וכמה התקבלו בפועל, וחלק מטענותיו הינן בגדר עדות שמועה, כך שאין בעדותו בכדי לסייע לנתבעת בטרוניתה כנגד התנהלות הבנק ביחס לכספי מס הרכוש המגיעים לחברה.

46. סימון אישר בעדותו, כי פנה טלפונית לבנק באמצע חודש אוגוסט 2007, וקבע עם המנהלת פגישה לבירור חוב הנתבעים. בפגישה, ידע שאמנון צריך לקבל כספים ממס רכוש, אלא שלשאלה, כמה כספים ידע שהוא צריך לקבל, השיב שאינו יודע: "אני יודע שהיה צריך לקבל הרבה כסף כי נפל להם טיל ליד בית העסק" (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 12/11/2012, שורה 10. ראה גם שורות 26-27). עוד העיד, כי באוגוסט 2007 לא ידע שאמנון קיבל חלק מהכספים, ובכלל זה, כי אין לו אישור ממס רכוש כמה אמנון קיבל. בהמשך אף העיד לגבי כספים שקיבל אמנון: "אחרי כל התוספות הוא הגיע למיליון..." (שם, עמ' 24, שורה 17), אלא שגם כאן העיד, שאין לו ראיה לכך.

47. סימון השיב לשאלה, מהיכן הביא אמנון את ה- 300,000 ₪ שעליהם הוא דיבר: מהכסף שקיבל ממס רכוש. דא עקא, שתשובתו לשאלה הכיצד יודע זאת, הייתה: "הבת שלי ביררה ושמעה שהוא קיבל כסף. ואז באתי ואמרתי למנהלת שיש לו כסף, היא בדקה את זה. אני לא בדקתי הבת שלי בדקה" (שם, עמ' 24, שורות 6-7). המדובר בעדות שמיעה, שאיני מייחסת לה כל משקל.

48. הנתבעת לא הוכיחה, כי התנהלות הבנק ו/או מי מנציגיו מגיעה עד כדי התרשלות בכך שגרמו שחוב החברה לא ייגבה, או באי נקיטת פעולות במועד בו סברה הנתבעת, שיש לנקוטן כנגד אמנון כדי שכספי מס הרכוש יגיעו לחשבון, או באי דרישה של בטוחות נוספות, ואין בטענותיה בעניין בכדי לפטורה מערבותה. כמו כן, הבנק לא התרשל כלפי הנתבעת משלא ביטל את ערבותה, משלא פעלה כמתחייב בכתב הערבות בכדי לבטל את כתב הערבות. לא זו אף זו, שהנתבעת לא הוכיחה, כי שיקול הדעת שהפעילה אילנה אינו נכון או כי היא חרגה מנוהלי הבנק, ולאחר ששמעתי את עדות אילנה ועיינתי בתצהירה על הנספחים שצורפו לו, הנני קובעת כי פעלה כמצופה ממנה.

49. אילנה אישרה, כי הייתה מודעת למהלך האירועים בתקופה שבה התובע המתין לקבלת הפיצויים ממס רכוש בעבור החברה, והיא אף ידעה שקיים סכסוך משפחתי בין הנתבעת לאמנון. ב"כ הנתבעת טען כנגדה, בחקירתה, כי אחרי שהנתבעת העלתה בפניה אפשרות שאמנון עתיד להבריח את הכספים ולא לשלמם לבנק, היא החליטה שלא להעביר התיק לטיפול משפטי ובכך למנוע את הברחת הכספים, ותשובתה הייתה, שהיא מנהלת בנק, ואין זה מעניינה מה קורה בין הנתבעת לבעלה, הם עברו תקופה של מלחמה, אמנון הגיע אליה אחת לשבוע והציג מסמכים שלא קיבל את הכסף ממס רכוש, רואה החשבון שלו נתן אישור שטרם קיבל את הכסף. היא מצידה שאלה את אמנון כל הזמן, הכיצד לקוחות אחרים קיבלו והוא לא, ותשובתו הייתה שהוא פנה למסלול אדום שדורש יותר ולוקח זמן. היא האמינה לו ואף התקשרה למס רכוש, ונאמר לה שטרם קיבל את הכספים. כן, זימנה את המלווה שליווה אותו באותה תקופה, והלה אישר שטרם קיבל את הכספים. היא פנתה לרואה החשבון שלו וקיבלה אישור שלא קיבל כספים. לטענתה, היא לא נחה על זרי דפנה והייתה לחוצה, יש לה אינטרס גדול לגבות את הכסף. אילנה אישרה, שהנתבעת הגיעה אליה בתקופה לאחר שעשתה את הפעולות, שהמצב ביניהם נעשה גרוע יותר, והחלה ללחוץ להעביר את התיק לטיפול משפטי, כאשר לטענת אילנה: "אני מנהלת הבנק ולא הלקוחות ואני הפעלתי שיקול דעת פרופר עסקי לחלוטין והגעתי למסקנה שלא להעביר באותה תקופה לטיפול משפטי" (פרוטוקול מיום 26/9/2011, עמ' 11, שורות 12-13).

50. מהאמור לעיל נראה, כי אילנה עשתה כל שביכולתה לעשות, ופעלה בהתאם למצופה ממנה. אין זה חזיון נפוץ במקומותינו, כי יחסים בין בני זוג עולים על שרטון והם מנהלים ביניהם מאבקים בכמה מישורים, ואין מצופה ממנהלת בנק או ממי מעובדיו שיהיו נתונים למרות מי מבני הזוג ויפעלו לפי גחמותיו, אלא שיפעילו שיקול דעת מקצועי ועצמאי לטובת הבנק, הלקוח והערבים. בענייננו, אילנה הפעילה בניהול החשבון שיקול דעת מקצועי, שאינו מגיע כדי חריגה מסבירות או התרשלות, והאמור על ידה גובה אף במסמכים שלא נסתרו, ואשר צורפו לתצהירה כדלקמן:

א. מכתב מאת עו"ד סרור אלי מיום 5/12/06, הממוען לבנק, ולפיו בהתאם לבקשת מרשו, הוא מבקש להודיע שמשרדם מטפל בתביעה בגין נזק עקיף במסלול האדום עבור החברה, שטרם התבררה סופית עקב ההליך הבירוקראטי הקיים, וכי בהתאם לבקשת מרשו כספי התביעה יועברו לחשבונו בבנק דיסקונט.

ב. אישור רו"ח יורם טהור הממוען למנהל הסניף בבנק דיסקונט מיום 20/12/2006, לפיו החברה הגישה תביעה לשלטונות מס רכוש, התביעה התבססה על דו"ח שמאי שהעריך את סך הנזק ב- 4,799,913 ₪. אמנון, מנהל החברה, הצהיר במשרדם על החלטתו להעביר את כל כספי התביעה לחשבון מס' 405108 בבנק דיסקונט.

51. בעניין זה, טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו ביחס למכתב מעו"ד סרור, כי לא סביר שהבנק יסתמך על מסמך זה להבטחת העברת סכום כה גבוה לסילוק החוב, ולא ברור מדוע לא נדרשה החברה להמציא לבנק המחאת זכות מחייבת ו/או ביטחון אחר לסילוק החוב כבר במועד זה.

איני מקבלת טענה זו, הרי ניתן לדרוש אין סוף ביטחונות מהחברה, אך השאלה היא לא מה הרצוי אלא מה המצוי, והאם המצוי עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות הנדרשת מהבנק, והתשובה על כך חיובית. האמור לעיל, נכון גם ביחס לטענת הנתבעת בסעיף 22 לסיכומיה, בנוגע למכתב של רו"ח טהור.

ויודגש, מאישורי התשלום מרשות המיסים, נראה שהתקבלו כספים בתקופה 01/06-12/06, בעוד שממכתב עו"ד סרור עולה, שנכון לדצמבר 2006, טרם התבררה התביעה סופית. לא ברור ממכתב זה, האם הכוונה שטרם התקבל תשלום כלל, או לאו. יחד עם זאת, משקיבלה אילנה שני מכתבים מעו"ד ומרו"ח, כאמור לעיל, די בכך בכדי למלא את חובת הזהירות המוטלת עליה כבנק בניהול חשבון החברה וביחס לכספי הפיצויים המגיעים לה.

52. מעבר לכך, לא מצאתי כל בעייתיות בהצהרת אילנה שעם הגעתה לסניף בחודש 5/06, מצאה סימנים של בעיות בתזרים המזומנים של החברה והבחינה כי מסגרות האשראי אינן תואמות את פעילותה, נקטה בפעולות שעניינן אי חידוש קו אשראי וחסימת כרטיסי אשראי, והחליטה בשלב מסויים על העברת התיק/החשבון לטיפול משפטי, שכן אין כל מניעה שינקטו פעולות על-ידי הבנק שיגבילו במידת מה את החשבון, על מנת לנסות ולהבריאו, ומכך לא ניתן ללמוד על השתהות או התרשלות בכל הנוגע למועד העברת החשבון לטיפול משפטי.

מותר להניח שעסק החברה אינו העסק היחיד שנפגע במלחמת לבנון השנייה, ומן הסתם לוקח זמן עד שנאמדים כספי פיצויים שמגיעים לעסק, ואין כל פסול בכך שהבנק האמין לאמנון כי טרם קיבל את הכספים, כאשר הדבר גובה במסמכים ואף בעדות אילנה שהיא בעצמה התקשרה למס רכוש, עדות שלא מצאתי להטיל בה כל דופי. משכך, אין גם כל פסול שרק בחודש ינואר 2008, התובע החליט לבקש הטלת עיקולים, לרבות במס רכוש, ואין בכך משום נטילת סיכון שלא לצורך. טענה זו זוכה לחיזוק, לאור עדות אילנה בעניין ניהול החשבון על ידי אמנון עד אז כדלקמן:

"ש. אתם עומדים מול חוב בסך של כמעט מליון ₪ ולא הולכים לנקוט בהליכים משפטיים כי החלטת לסמוך על אמנון שיעביר לבנק את כספי הפיצויים.

ת. האשראים שניתנו לו מאושרים ע"י מנהל המרחב, הכל היה כשר והעסק נקלע לקשיים בעקבות המלחמה. הלקוח עד אז התנהל בצורה טובה מאוד ולא היו בעיות.

ש. מה שקרה שהבנק החליט לקחת סיכון ולהמתין לאמנון ולסכן את אחת הערבות שרשומות בחשבון ולהביא אותה למצב שהיא עלולה לאבד את ביתה בגלל הסיכון שלקח הבנק.

ת. הבנק לא לקח שום סיכון, היו לו אישורים מתאימים וחיכינו לכספים שיגיעו.

ש. האם האישורים המתאימים הם אותם מכתבים שצירפת.

ת. אישור רואה חשבון של החברה הוא בעיניי קביל ביותר.

ש. קיבלת אישור מרואה החשבון על כך שאמנון הצהיר בפני רואה החשבון שהוא מתכוון להעביר את הכספים, מפנה לנספח 9 לתצהיר

ת. השיחה שניהלתי עם המסלול הירוק, ומכתב שהגיע שהכספים יועברו לבנק דיסקונט. זה לא שנתתי כסף נוסף, החוב היה קיים. האינטרס שלי להחזיר את הכספים הביתה, לחתוך ולהעביר להליך משפטי זה לגרום עוול לאדם שלא נתתי לו צאנס להביא את הכסף. כל האישורים שהביא לי והציג זו היתה הוכחה לכך שלא קיבל את הכסף" (פרוטוקול מיום 26/9/2011, עמ' 12, שורות 11-25).

בנוסף, הואיל והמדובר בימים שלאחר המלחמה, כאשר צפון הארץ היה האיזור הניזוק ביותר, איני רואה כל פסול בכך, שהבנק גילה התחשבות בבעלי עסקים ולא מיהר להפנות את חשבונם לטיפול משפטי, ונתן הזדמנות כאשר היה מדובר בחריגה לכסות אותה, בין אם באמצעות כספי פיצויים שהובטח שיכנסו לחשבון ובין אם בכל דרך אחרת.

53. אילנה נשאלה עוד בחקירתה, על סמך מה העמידו בחשבון הלוואה ע"ס 560,000 ₪, לאחר ששולם תשלום חלקי בסך 300,000 ₪, ותשובתה הייתה: "לאור העובדה שהחשבון היה בחריגות ניסיתי להיטיב ולתת לו אשראי בריבית זולה יותר, אך לא הוספתי כסף לחשבון, לא היתה הזרמה. זו הלוואה כמו מסגרת אשראי אך הריבית יותר זולה" (שם, עמ' 14, שורות 31-32). תשובה דנא, עולה בקנה אחד עם השכל הישר, והנתבעת לא הוכיחה, כי הריבית שהייתה משתלמת על החריגה בחשבון, הייתה נמוכה יותר, מזו שמשתלמת על ההלוואה שניתנה. לא זו אף זו, שאילנה נשאלה, למה הבנק רודף את הנתבעת על הלוואה שיכלו למנוע, ותשובתה הייתה, שלא יכלה למנוע, הם השתמשו בכסף, והנתבעת צריכה לדעת שכסף שחייבים צריך להחזיר. טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת, ועל כן, אין לה מה להלין, אלא על עצמה.

54. באחרית דבר, מצאתי לנכון להתייחס להקלטת אילנה על-ידי הנתבעת. לא מצאתי לנכון לייחס כל משקל לתמלול שהוגש, שכן בסופו נכתב שלא תומלל עד סוף ההקלטה לבקשת הלקוח. מעבר לכך, חלק מהתמלול מקוטע, וגם למקראו איני סבורה כי אילנה הפעילה במקרה דנא שיקול דעת שאינו נכון, שכן אינה חייבת לפעול מתי שהנתבעת הייתה סבורה שעליה לפעול, והיא פעלה כמתחייב ממנה.

55. גם בנוגע לשלמה, איני רואה בהתנהלותו ו/או בהתנהגותו כל פסול. אכן, שלמה לא שלל, כי היה בבית אמנון, השתתף בחתונת בתו, וכי ניהל מערכת יחסים, שמפאת צניעות הפרט לא אפרטה. יחד עם זאת, מערכות היחסים שלו בין עם אמנון, ובין עם אחרים, אינן מעניינו של בית-המשפט, כל עוד לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי היה לכך השלכות על התייחסות הבנק לחשבון או אליה. משכך, איני מוצאת לנכון להתייחס גם לטענות שהועלו כנגדו בחקירתו, ביחס למערכת היחסים שניהל, בין האמור בתצהירו הראשון לתצהיר המתוקן, ובכלל זה איני מוצאת לנכון להתייחס לטענות הנתבעת בעניין זה בסיכומיה, סעיפים 16-18. ויודגש, חתונת הבת של אמנון, כפי שעולה מעדות שלמה, הייתה בשנת 2010 (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 26/9/2011, שורות 24-25), דהיינו לאחר הגשת התביעה, נשוא דיוננו, ומכאן ניתן להסיק שמערכת היחסים שניהל שלמה למול אמנון בנפרד, וההתייחסות לחשבון ולערבים בנפרד.

56. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי לא ניתן הסבר על-ידי הבנק לאשראים הגבוהים שניתנו לחברה ללא כל בטחונות מתאימים, וכי במתן אשראי כה גבוה ללא בטחונות, סיכן הבנק את הנתבעת, שהינה ערבה לחשבון החברה, וכי בחקירתו, לא ידע שלמה להשיב ברורות כיצד אושר לחברה אשראי בסכום כה גבוה ביחס לבטוחות שעמדו לטובת הבנק, והוא הסביר את חוסר הבהירות בתשובותיו, בכך שעזב את הסניף לסניף אחר.

57. איני מקבלת טענה זו. שלמה נשאל על-סמך מה אישר לאמנון הלוואות בסדר גודל של מיליון ₪ לטובת החברה, ותשובתו הייתה שזה לא בסמכותו ולא בסמכות מנהל הסניף. כל בקשה של החברה נשלחה למנהלת לאישור מנהלת המרחב ושם דנו בכל הסוגיות העסקיות, בדקו את המצב הפיננסי של החברה, והחשבון שלה עם יתר החשבונות בכל ועדות האשראי של הבנק (ראה: עמ' 17 לפרוטוקול מיום 26/9/2011, שורות 6-9. ראה גם עמ' 19, שורות 8-10). גם שנשאל מה ראה לגבי החברה בתקופה הרלבנטית, השיב: "זה אשראי שניתן במהלך העסקים השוטף לצורך הפעילות העסקית השוטפת" (שם, עמ' 17, שורה 14). עוד הוסיף: "...כל המאזנים נשלחים למח' כלכלית, יתכן ושומרים אותם. לא זוכר. ההתנהלות בחשבון התנהלה במסגרות המאושרות לאורך שנים" (שם, עמ' 21, שורות 7-8). לשאלה, מתי החשבון הגיע למצב שנוצרה יתרת חובה של מיליון ₪, השיב שאינו זוכר.

טענות שלמה, לגבי ההתנהלות למול מנהלת המרחב, עולות בקנה אחד עם עדות אילנה, שכן לשאלה, האם התקיימה חקירה מטעם הבנק על החוב הגדול, השיבה: "לא, הכל מאושר ע"י מנהלת המרחב. למה חקירה? נהגתי על פי נוהלי הבנק" (שם, עמ' 12, שורה 10). עוד הוסיפה: "האשראים שניתנו לו מאושרים ע"י מנהל המרחב, הכל היה כשר והעסק נקלע לקשיים בעקבות המלחמה. הלקוח עד אז התנהל בצורה טובה מאוד ולא היו בעיות... הבנק לא לקח שום סיכון, היו לו אישורים מתאימים וחיכינו לכספים שיגיעו" (שם, עמ' 12). לשאלה, האם נערך דו"ח חקירה פנימית במרחב או בהנהלת הבנק בנוגע לחשבון, השיבה: "חקירה מתבצעת אך ורק כשיש כשלים או כשעובדים שלא על פי נהלי הבנק, במקרה הזה מנהל המרחב חתום על הבקשה בכל ועדת אשראי מועלים התיקים הגדולים והוא מאושר בוועדה, למרבה הצער תקופת המלחמה לא הטיבה עם העסק ומאז החלו הבעיות והוא מאז לא קיבל שקל נוסף" (שם, עמ' 14, שורות 27-29). כמו כן, אילנה העידה ביחס לשלמה: "...לכל סגן יש מנהל, ואני מנהלת שלו. סגן לא יכול לחלק כספים בלי אישור שלי" (שם, עמ' 13, שורות 2-3).

שני עדי הבנק בעניין זה, העידו כי למעשה לא פעלו בחלל ריק, הייתה דרך מסודרת לאשר בקשות ו/או אשראים, וטענה זו לא נסתרה על-ידי הנתבעת. מעבר לכך, שאין להלין כנגד הבנק, כי בתקופה מסוימת נתן אשראי זה או אחר לחברה, שכן זה בתוקף שיקול דעתו, והנתבעת לא הוכיחה כי שיקול דעת זה חרג מתחום הסביר. הנתבעת גם לא הציגה דו"חות רווח והפסד של החברה, או כל אסמכתא אחרת להוכיח, כי בתקופה שאושרו לחברה האשראים, לא היה מקום לאשרם, וכל טענתה בעניין זה נטענה בעלמא.

58. שלמה העיד, כי באחת הפעמים הוזמן לבית אמנון והנתבעת, כדי לדון בנושא החבויות של החברה, כשהנתבעת רצתה להתערב יותר בפרטים. לדבריו, הנתבעת הייתה מעורבת בכל מה שקורה בחברה, כי הוא יידע אותה אישית מידי פעם כשהייתה נכנסת לבנק וגם צלצל אליה והזמינה. בנוגע לשאלה, האם הנתבעת ביקשה אי פעם הלוואה לטובת החברה, השיב: "לא פעם היא התערבה ואמרה שתלכו לקראתו ויש לחץ ומתעכבים כספים, ואמרתי לה על המשמעויות של החריגות בחשבון, לא פעם" (פרוטוקול מיום 26/9/2011, עמ' 16, שורות 1-2). נראה אם כך, שהנתבעת הייתה מעורבת במה שקורה בחברה, וטענה זו לא נסתרה על ידה, באמצעות העדת אמנון לשם דוגמא.

59. נראה שהנתבעת ביכרה לעצום עיניים בכל הנוגע לכספים המגיעים לחברה ממס רכוש, והעדיפה לנוח על זרי הדפנה, מאשר לנקוט בפעולות שיגרמו להעברתם ממס רכוש לחשבון החברה אצל התובע, ובכלל זה ביכרה שלא לנקוט בעצמה בפעולות שיביאו להקטנת חוב החברה בחשבון. מצופה היה מהנתבעת, לו סברה שיש לנקוט בפעולות כנגד אמנון, אשר היה בכוחן להקטין את חוב החברה לבנק, במיוחד שעה שהיא חתומה על כתב הערבות, כפי שהובהר לעיל, לנקוט בהן, ולא להשליך עתה את יהבה על הבנק. לא הבנק הוא הערב, אלא הנתבעת, ועליה היה לעשות כל שלאל ידה משגת כדי לדאוג שהכספים להם זכאית החברה ממס רכוש, יועברו לחשבון, נשוא התביעה, אלא שהיא לא עשתה כן.

60. בעדותה הודתה הנתבעת, כי לצורך הגשת התביעה של החברה למס רכוש, נדרשה חתימתה, ולשאלה חתמת על המסמכים של מס רכוש ושותפה לעניין, השיבה: "כן, ידעתי שהגשנו תביעה למס רכוש על 4 מליון ₪" (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 12/11/12, שורה 13). דא עקא, לשאלה אם ידעה את כל זה והייתה לה נגישות לתביעה, מדוע לא עשתה עם זה כלום, השיבה: "מה לעשות. באתי למנהלת ואמרתי לו יש כסף תקחי אותו. מה יכולתי לעשות" (שם, שם, שורה 15). אין זו התשובה המצופה מהנתבעת, שכן לא המנהלת היא הערבה, אלא הנתבעת, ולכן היא זו שצריכה לפעול. כן נשאלה, שאם הייתה שותפה לתביעה, מדוע לא נתנה למס רכוש הוראה שיחזירו הכספים לתובע (במקור נכתב נתבע, אך ככל הנראה המדובר בטעות קולמוס והכוונה לתובע – ר.נ.), ותשובתה הייתה: "הייתי אחרי משבר ולא תפקדתי. יוצא מסמך מבנק רכוש שהכספים יעברו לבנק. הכוונה היתה לגמור את הכל ולא תיארתי לעצמי שאשאר בלי בית ובלי כלום" (שם, עמ' 27, שורות 18-19). בהמשך העידה, שנתנה הוראה שהכספים יעברו לבנק, לא כתבה להעביר את הכספים לבנק דיסקונט.

אם הנתבעת לא דאגה ולא פעלה הלכה למעשה, שהכספים ממס רכוש יעברו לתובע, מה היא מלינה כנגד מנהלת הבנק, שכן מחובתה היה לדאוג שכספים אלו יעברו לחשבון החברה שם, כמי שערבה לחוב החברה.

61 התברר בעדות הנתבעת, כי היא ידעה את הנעשה לפחות בחלק מהכספים, שכן לשאלה אם נתנה הוראה להעביר את הכספים, איך קרה ש- 177,000 ₪ עברו לבנק לאומי, השיבה: "מה יכולתי לעשות עם זה. כל הכסף הלך לעובדים בעלי משפחות שעבדו שם ולא קיבלו משכורות, והכסף הלך למשכורות. אני האמנתי, אך בשלב שאתם הייתם צריכים לעשות את הדברים לא עשיתם ובאים אליי בטענות. הם יכלו לכסות את החשבון והיה נשאר כסף. תסביר לי למה כשאני עומדת מול אילנה שהיא צריכה לדאוג לבנק" (שם, עמ' 27, שורות 23-26).

נכון הוא, שאילנה צריכה לדאוג לאינטרסים של הבנק, אך לא פחות מזה ואף יותר, הנתבעת כערבה לחוב, צריכה לדאוג שאם יש כספים המגיעים לחברה ובשליטתה לגרום שיכסו ו/או יקטינו את יתרת החובה בחשבון, לעשות כן, ואין מצופה מאילנה שתיכנס למערכת יחסים בין בני זוג, ו/או תיכנס לנעליו של כל ערב ותפעל במקומו כדי לדאוג לכיסוי יתרת החוב, בחשבון לו הוא ערב. ויודגש, במקרה דנא, הנתבעת אינה ערבה חיצונית, שאינה מעורה בהתקשרות שבין הבנק ללקוח-החברה, ואין לה נגישות לנתונים הרלבנטיים לאותה התקשרות, שכן כאמור לעיל, הנתבעת הינה בעלת זכות חתימה בחשבון החברה, ועוד בתצהירה הודתה, שעל-פי מסמכי הבנק, ב-26/6/96, הצטרפה לח"ן החברה, מס' 405108. כמו כן, כמוצהר על-ידי שלמה, לאור שינוי אופן בעלי זכויות החתימה בחברה, הוחתמו בשנת 1996 הנתבעת ואמנון על הסכם חדש של ניהול חשבון החברה שהתנהל בסניף. כך, שאין המדובר בערבה חסרת מידע, שלא ידעה את מצב החשבון ולא יכלה לנקוט בפעולות אשר יטיבו עמו.

62. הנתבעת הודתה בתצהירה ובעדותה שהתקבלו כספים ולמעשה גם היא לא טרחה להעבירם לחשבון החברה, משכך מה לה לבוא בטרוניה כנגד אילנה שלא פעלה כנגד אמנון, אם היא בעצמה לא טרחה לעשות כל פעולה להעברת הכספים לחשבון החברה!

הנתבעת הודתה בסעיף 19.1.5 לתצהירה, כי ביום 26/9/06 בשל חשש מ"עיקול של נושים" שונים, כדברי אמנון, העביר לחשבון ע"ש "דפוס עדיאלי" מס' 417580, חשבון המנוהל על ידה, אך מצוי בבעלות בתם יערית, שיק ע"ס 140,000 ₪, וכן ציינה שלמרות שדרשה, סירב אמנון להפקיד הכספים הנ"ל לח"ן המוגבל, ומתוכם נטל 57,751 ₪.

אקדים ואומר, שלא נהירה לי טענה זו, שכן האם נתנה הנתבעת יד, בעצימת עיניים, להברחת נכסים – "בשל חשש מעיקול נושים" – אין להכביר אודות טענה זו, ו"די לחכימא ברמיזא".

מעבר לכך, הנתבעת העידה, לאחר שהופנתה לאמור בסעיף 19.1.5 לתצהירה, כי היא זו שדרשה את הכסף ל"דפוס עדיאלי", שכן לדבריה, הייתה אמורה לשלם חובות של משכנתא ולספקים ו"ה-100,000 ₪ היה עדיף לי ציפור ביד כשאתה מובטל ואין לך ממה לחיות. הבן שלי התגייס והיתה מלחמה והלוויתי כספים" (ישיבה מיום 12/11/2012, עמ' 27, שורות 28-30). שנאמר לה שקיבלה 80,000 ₪ נקי, השיבה, שזה לא נקי, זה נכנס למשכנתא וחובות, היא הייתה צריכה לחיות ממשהו. דא עקא, הנתבעת לא הציגה כל מסמך אודות חובותיה לספקים באותה עת. גם שנאמר לה שקיבלה כסף ולא טרחה להעבירו לתובע, השיבה שהיא ידעה שצריך להגיע עוד מיליונים : "כשפינו את העיר הייתי צריכה להיות אצל חברים וצריכה להחזיר את זה" (שם, עמ' 28, שורות 3-4).

סיכומו של דבר, הנתבעת לא פעלה כשורה, עת לא דאגה אף היא להעברת הכספים לחשבון החברה, וכל פעם העלתה אמתלה אחרת מדוע לא העבירה אותם, כמפורט לעיל, ועתה באה בטרוניה כלפי התנהלות אמנון והבנק, שעה שהתנהלותה הייתה קלוקלת.

63. הנתבעת העידה, כי בשלב שבו התקבל, לשיטתה, הכסף ממס רכוש ע"ס 530,000 ₪ בחודש יולי 07, הייתה בהליכים משפטיים עם אמנון, הטילה עיקולים על כספים, אלא שלשאלה, איך היא מסבירה שהכספים ממס רכוש עברו, השיבה שביקשה צו מבית-המשפט ואף הוסיפה שהוגשה תביעה לעיקול בכמה מקומות, ביניהם מס רכוש ובנקים. שנאמר לה, כי זה היה באוקטובר, והוא לכאורה קיבל את הכספים ביולי, ומשכך מדוע פנתה רק באוקטובר לבית-המשפט, השיבה שקודם אמנון הבטיח שהדברים יסתדרו, ולפני שקיבל את הכסף, פנתה לאילנה ולא סתם הקליטה אותה. גם שנאמר לה שהכסף הגיע ביולי, לא עשתה דבר, איך התפלאה שנעלם, השיבה: "הוא הבטיח לי כמו שהבטיח לאילנה, להבדיל אני לא יכולתי לעשות שום דבר. למה אתם לא עשיתם, היא יכלה להחזיק את כל הכסף אצלה ביד. הלכתי לבימ"ש כשהבנתי שהוא עובד עליי ומרמה אותי" (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 12/11/12, שורות 4-6). כך גם שנאמר לה, כי היא נתנה לו את היד החופשית, השיבה: "שילמתי על זה כי אתם לא עשיתם כלום. למה לא פעלתם" (שם, עמ' 29, שורה 8).

עדות זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר, שכן לא נהירה לי המתנתה בין חודש יולי לאוקטובר כאמור לעיל, במיוחד שאישרה שבחודש יולי 2007 הייתה בהליכים משפטיים עם אמנון, ובכלל זה לא נהיר לי, הכיצד האמינה לו ש"הדברים יסתדרו", כלשונה. לא אילנה הייתה צריכה לדאוג להתנהלות הכספית בחשבון, ובעניין זה, לא נהי לי, מדוע הנתבעת סברה, שאילנה ו/או הבנק יכלו לעשות יותר ממה שהיא הייתה יכולה לעשות. עובדה היא, שכאשר הנתבעת רצתה להגיש תלונה במשטרה כנגד אמנון ידעה לעשות זאת, וגם במקרה דנא, נראה שהגשת התלונה ביום 3/2/08, הינה רק תגובת נגד לתביעה שהוגשה נגדה. בעניין זה, איני מקבלת את טענת הנתבעת, כי לא ידעה שצריך להגיש תלונה על זה שגנב (שם, עמ' 29, שורה 13). מה גם, חיזוק לכך שהגשת התלונה הינה רק תגובת נגד לתביעה מוצאת אני בתשובתה לשאלה, מה נעשה עם התלונה הזו: "אין לי מושג. נסגר מחוסר עניין לציבור..." (שם, שם, שורה 19).

64. הנתבעת אישרה, לאחר שהופנתה לסעיף 19.1.9 לתצהירה, כי הטילה עיקולים גם בבנק לאומי, אך שנאמר לה, שעד היום לא הגישה תביעה לא נגד בנק לאומי ולא נגד מס רכוש, השיבה, שאינה יודעת מה העו"ד שלה הגישה, היא יודעת שהיא הוציאה עיקולים. שנאמר לה שהטילה עיקולים על בנק לאומי ומס רכוש, מדוע לא תבעה אותם, השיבה: "חיפשתי איך אני מתגוננת. אחרי המלחמה כל החוב של דפוס בראון היה 340,000 ₪ בערך, זה שהגיע למיליון אני לא יודעת איך הגיע לזה. קיבלתם 300,000 ₪, זה כבר רצח" (שם, עמ' 30, שורות 7-8). נראה, שהנתבעת מטעמיה ביכרה לעצום עיניים, לא ידעה מה עו"ד שלה הגישה, ונראה שכל מה שביקשה היא למצוא דרך להתגונן, תוך שמטילה יהבה על הבנק, על לא עוול בכפו.

ראיות משלימות:

65. לאחר השלמת הראיות התרתי לנתבעת להוסיף ראיות משלימות לסיכומיה, ובין יתר המסמכים שצורפו היו שני אישורי תשלום ממינהל הכספים והחשבונות, אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, לפיהם בתקופה שבין 1/06-12/06 שולמו לחברה 300,000 ₪, ובתקופה שבין 1/07-12/07 שולמו לחברה 784,636 ₪. כן צירפה הנתבעת מסמך המורה על משיכת כספית מחשבון עדי בסך 210,000 ₪.

66. התובע בהשלמת הסיכומים, טען, בין היתר, כי חשבון עדי, בבנק לאומי, נפתח רק לצורך הברחת כספי הפיצויים ממס רכוש, להם הייתה זכאית החברה, ובכלל זה, כי מתוך סך הכספים ששולמו על-ידי מס רכוש, הוברחו על-ידי הנתבעים ובידיעת הנתבעת ובשיתוף פעולה שלה, כ- 2/3 מהסכום ורק כ-1/3 הופקד בפועל בחשבון.

67. מנגד, הנתבעת טענה בתגובתה להשלמת סיכומי התובע, כי היא מתנגדת להרחבת חזית וביקשה למחוק את הטענות החדשות, ככל שהדבר מתייחס להברחת כספים אקטיבית מצד הנתבעת, שהייתה קורבן לפעולות אמנון. בנוסף טענה, שאילו ביקשה להבריח כספים, לא הייתה פונה לנציגי הבנק על מנת לגרום להם לפעול כנגד הכספים שעומדים להגיע בגין פיצויי המלחמה. לא זו אף זו, שהנתבעת לא חלקה, שאמנון העביר מכספי הפיצויים שהתקבלו סך של 300,000 ₪ לחשבון החברה, אלא שלטענתה את יתרת הכספים שהתקבלו, הבריח תוך שנעזר בבתם עדי, שפתחה לבקשתו חשבון בנק, תוך שהוא מנצל את תמימותה ופועל בחשבון כדי להבריח כספים הן מידי הבנק והן מידי הנתבעת.

68. הלכה למעשה, אין מחלוקת כי התקבלו כספים ממס רכוש, וכי לא כל הכספים נכנסו לחשבון החברה אצל התובע. יחד עם זאת, איני מוצאת לנכון להתייחס לשאלה, האם הייתה הברחת נכסים או לאו, ובכלל זה לטענות שהועלו ביחס לחשבון של עדי, משהנתבעת חתומה הייתה על התביעה למס רכוש, ומשמצאתי שהיא לא עשתה כל שלעיל ידה משגת כדי לגרום לכך שכספי הפיצויים יכנסו לחשבון החברה אצל התובע, ומשכך אין לה לבוא בטרוניה כנגד הבנק, אלא רק כנגד עצמה.

69. לעניין הריבית - לא מצאתי לחייב את הנתבעת בריבית בנקאית חריגה, אלא בריבית כמתחייב בחוק.

70. לסיכום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את יתרת החוב בחשבון החברה בסך 587,214 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה 13.1.08 ועד ליום התשלום בפועל. כן, על הנתבעת לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום דלעיל.

המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אייר תשע"ה, 29 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.