רקע

1. תובענה זו עניינה שתי תאונות אשר אירעו לתובע, יליד 1972, לטענתו, במהלך עבודתו.

התאונה הראשונה אירעה ביום 4.8.02, במהלך עבודת התובע אצל מעבידו באותה התקופה, אביו המנוח, אשר ניהל בחייו חברה לעבודות עפר ופיתוח, המבוטחת על ידי הנתבעת 2. מכאן התביעה נגד נתבעים 1 ו- 2 (להלן: "התאונה הראשונה").

התאונה השניה אירעה ביום 17.6.07, במהלך עבודת התובע אצל הנתבעת 3, חברה בבעלות אחיו של התובע, המבוטחת על ידי הנתבעת 4 (להלן: "התאונה השניה").

2. לטענת התובע, אירעה התאונה הראשונה, במהלך עבודתו בקיבוץ חניתה, כאשר עסק בהנחת צינורות פלסטיק. לפתע, התנתק קצה הצינור מן המתקן אשר אליו היה מחובר, ופגע בחוזקה בתובע. כתוצאה מכך, נפל התובע ארצה ונחבל בחלקי גוף שונים, אך במיוחד בגבו, כך על פי הטענה.

התאונה השניה אירעה בעת שעבד כפועל וכרתך באתר עבודה בנצרת. שיטת העבודה לטענתו, היתה כזו לפיה באמצעות מחפרון הורמו והושמו צינורות בתוך תעלות, כאשר היה על התובע, כרתך, להרים מעט את הצינור, על מנת שיוכל לחברו לצינור הסמוך ולרתכם אחד לשני. באחת הפעמים, חש התובע כאב עז בגבו ובשל כך, נגרם לו, לטענתו, נזק גוף.

הנכות

3. לאור הפערים בין קביעות המומחים מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט.

המומחה, ד"ר מיכאל טנצמן, קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% אולם רק מחציתה נובעת מן התאונה השניה והיתר, מצב רפואי קודם. היינו התאונה השנייה הותירה בתובע נכות צמיתה בשיעור 10%.

בחוות דעתו קבע המומחה בפרק סיכום ומסקנות כך:

"דראושה איימן נחבל בגבו התחתון בעבודתו עת הרים צינור כבד בתאריך 17.6.07 מאז תאונה זו אינו עובד. מיד, בסמוך ולאחר תאונה זו עבר בירור שכלל CT לעמוד שדרה מותני אשר הדגים פריצת דיסק משמעותית ביותר, רכה, אקסטרודט, בגובה L5 – S1 יותר מימין. לפי סיכום מחלה ממחלקה אורתופדית בית חולים נצרת קבל לאחר מכן גם טיפולים שמרניים כולל הזרקות אפידורליות. משלא שפר מצבו נותח בתאריך 22.2.08 ובניתוח בוצעה דיסקטומיה בגובה L5 – S1 מימין. לאחר הניתוח לדבריו, לא חל שיפטר במצבו, המשיך לקבל טיפולים שמרניים מגוונים, עבר בירור שכלל צילומי MRI , CT, מיפוי עצם ונצרך להתערבות ניתוחית נוספת בתאריך 22.1.10 ובניתוח זה בוצעה דיסקטומיה חוזרת בגובה L5 – S1 ואיחוי חוליות בגובה L5 – S1 עם אינסטרומנטציה. גם לאחר ניתוח זה, לדבריו, לא חל שיפור במצבו, המשיך לקבל טיפולים שמרניים ועבר בירור נוסף שכלל CT."

ובהמשך:

"כיום בבדיקה הקלינית קיימת הגבלה בינונית בתנועות התנועה של עמוד השדרה המתני לכל הכיוונים, אין פחת נוירולוגי בגפים התחתונות, יש עדות לספזם בשרירי עמוד שדרה מתני וליישור הלורדוזה המתנית באופן קליני" (שם בעמ' 6)

ובהמשך:

"אני סבור לאור כל האמור לעיל כי המדובר בהחמרה של מצב קודם. אשר על כן קיים קשר סיבתי בין התאונה הנדונה לפריצת הדיסק המשמעותית ולניתוח אותו עבר מר דראושה. מנגד כאמור לא ניתן להתעלם ממצב קודם שנמשך לאורך שנים כפי שתואר לעיל, עם הקרנת כאב לגפה ימין תחתונה, מצב שהצריך טיפולים שונים כולל זריקות" (שם בעמ' 7)

המומחה לא קבע נכות בגין התאונה הראשונה.

4. המומחה התבקש על ידי ב"כ התובע להשיב לשאלות הבהרה. בין היתר, נשאל אודות נכות כתוצאה מן התאונה הראשונה ועל כך השיב כי גם המומחה מטעם התובע התייחס בחוות דעתו לתאונה השנייה בלבד ובהתאם, גם בית המשפט הנחה את המומחה להתייחס לתאונה השנייה. מעבר לכך, השיב המומחה, כי בהתאם לתיעוד הרפואי אשר הועבר לעיונו, עולה תמונה ברורה לפיה עוד קודם לתאונה השניה, היו בעברו של התובע אירועים שונים בהם נפגע בגבו והתלונן על כאבי גב בחלקים שונים, אך הפגיעה אשר בגינה נזקק התובע לפעולה ניתוחית היא זו שנגרמה בתאונה השניה.

ביחס לתאונה הראשונה השיב המומחה כך:

"מבחינת עמוד שדרה מתני מדובר בתאונה קלה, ללא רצף של תלונות לאחריה, ללא צורך לבצע כל בירור ספציפי. יתר על כן, כנראה שבתאונה זו המעורבות היתה של הגב העליון ועמוד שדרה צווארי, הנ"ל חזר לעבוד אחרי תאונה זו ואין מקום להקניית אחוזי נכות בגין עמוד שדרה מותני נשוא התאונה מתאריך 4.8.02"

לאור האמור בחוות דעתו של המומחה, לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה הראשונה ואילו כתוצאה מהתאונה השנייה, נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% כאשר נכותו הכוללת של התובע, הנובעת גם ממצב רפואי קודם, היא בשיעור של 20%.

5. המומחה מטעם בית המשפט לא התייחס לשאלת הנכות הזמנית. הוא לא נשאל על כך וגם לא התבקש להעיד ביחס לחוות דעתו.

עיון בהודעת הועדה הרפואית לעררים של המל"ל מלמד כי נקבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

החל ממועד התאונה השניה ועד ליום 31.8.07 - 100%.

1.9.07-21.2.08 (עד למועד הניתוח הראשון) - 10%.

22.2.08-31.5.08 – 100%

1.6.08-30.9.08 – 50%

1.10.08-31.12.08 – 20%

ולאחר מכן, החל מיום 1.1.09, נקבעה לו על ידי המל"ל נכות צמיתה בשיעור 0%.

לא הוגשו לעיוני מסמכים המתעדים קביעות נוספות של המל"ל, אף לא בעקבות הניתוח השני שעבר התובע בחודש ינואר 2010.

לאחר שעיינתי בחומר הרפואי הרב אשר הוגש, המלמד על מגבלה פיזית בעבודה לאורך כל התקופה, על תלונות רבות בדבר כאבים בלתי פוסקים, בדיקות שונות וטיפולים שונים שקיבל התובע, בין היתר תרופות מסוגים שונים לשיכוך כאבים (ובהן זריקות וולטרן) ואישורים רבים של חופשות מחלה, אני מוצאת לקבוע, על יסוד קביעות המל"ל האמורות ועל יסוד חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, כי בתקופה שבין 1.1.09 למועד הניתוח השני בחודש ינואר 2010, נכותו היתה 10%.

החל ממועד הניתוח השני, 21.1.10 ועד ליום 30.4.10 בשיעור של 100%.

לאחר מכן, בהתאם לקביעת המומחה, יש להעמיד את הנכות על שיעור של 10%.

6. אשר לנכות התפקודית, אני מוצאת להעמידה על זו הרפואית, 10%, בהתאם להלכה הנוהגת, לאור מהות הנכות שנקבעה, הנכות הקודמת ובהעדר ראיות המצביעות אחרת.

עיינתי בחוות הדעת בכל הנוגע לתיאור המגבלה של התובע. התובע, בתצהירו, טען למגבלות ולכאבים קשים בגבו, המונעים ממנו חזרה לעבודתו.

התובע טען כי נזקק הוא לסיוע אשתו ובני משפחתו "באופן איטנסיבי" מבלי שנמסר פירוט כלשהו. אשתו מסרה בתצהירה כי היא מסייעת לו בלבוש ובהנעלה (סוג עזרה אשר לא הוזכר על ידי התובע) וכן, כי היא מבצעת את הקניות לבית ודואגת לעבודות האחזקה.

התרשמתי כי טענות אשת התובע ביחס לסיוע אשר נאלצת היא לתת לתובע, מוגזמות והן אף לא נטענו על ידי התובע בעצמו. אין ספק כי התובע נזקק לסיוע אשתו בעיקר בתקופות ההחלמה מן הניתוחים, אך איני מוצאת כי קיימת אצלו מגבלה תפקודית חמורה כפי שנטען וזאת גם לאור תיאור מצבו על ידי המומחה.

התובע, אכן, מוגבל היה בהרמת משאות, כך בהוראת רופאיו, אולם לא היתה כל מניעה לשוב לעבודה שאינה כוללת זאת, כפי שעשה בהמשך התובע, באותה חברה ממש.

נכותו הרפואית של התובע, 10% ונכות שכזו, גם בשים לב למהותה ולאופי עבודתו, אינה מצדיקה את טענת התובע לפער כה גדול בין שכרו קודם לאירוע לשכרו אחריו, כעובד באותה החברה ממש, החברה המשפחתית.

לא נסתר מעיניי התיעוד הרפואי בעניינו של התובע, לאורך השנים מאז התאונה ועד היום, אולם יש לזכור כי נכותו של התובע לא נולדה במועד התאונה השניה, אלא באה על רקע של נכות קודמת וכך גם קבע המומחה בחוות דעתו – כי מדובר בהחמרה של מצב קודם.

יוצא כי לא ניתן לייחס את מצבו הרפואי המלא של התובע, על מגבלותיו, לתאונה זו בלבד.

לפיכך, אני מוצאת כי הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה בגין התאונה השניה, היא גם זו התפקודית.

הדיון

7. בדיון ביום 4.7.13 העידו לפני מטעם התובע, התובע בעצמו, מר יוסף אחמד דראוושה, הגב' ענאיה דראוושה ומר סלים סוואלחה.

מטעם הנתבעת לא הובאו עדים, מלבד תמליל שיחה שערך חוקר מטעם הנתבעת עם עד התביעה, מר סלים סוואלחה.

8. לצורך הנוחות ובהירות הדיון, יחולק הוא לשניים – ראשית, תידון התאונה הראשונה ובהמשך, תידון התאונה השניה.

התאונה הראשונה

9. לטענת התובע, התרחשה התאונה בהיותו עובד אצל אביו המנוח, כאשר משך צינור ממתקן בצורת גלגל אשר סביבו מלופף הצינור, קצהו האחד מחובר לגלגל וקצהו האחר נמשך כאמור על ידי התובע לצורך הנחתו בתעלה. לטענת התובע, קצה הצינור אמור להיות מוחזק ומחובר למתקן, אולם הוא השתחרר וכתוצאה מכך, נפל התובע ארצה ונפגע בחלקי גוף שונים (ראו סעיף 6 לכתב התביעה).

בתצהיר עדות התובע, בסעיף 15 הצהיר כי במהלך עבודתו משך צינור ממתקן, בעודו אוחז בחלקו המשוחרר של קצה הצינור " ..והלכתי בו והתרחקתי מהמתקן, וכך התחלתי לפרק את הצינור מהמתקן, כאשר הצינור היה כבר לקראת הסוף, ואז באופן פתאומי קצהו האחר של הצינור- הקבוע המחובר למתקן נפלט/ התנתק מהמתקן (המקום בו מחובר למתקן) ועף בעוצמה אלי.."

בסעיף 17 לתצהירו הבהיר התובע כי קצה הצינור המחובר למתקן, אינו משתחרר באופן עצמאי וכי על מנת לשחררו מהמתקן, נדרש לחתוך אותו עם סכין.

התובע טען בסיכומיו כי לא היתה לו האפשרות לדעת כי המתקן עליו מגולגל הצינור היה פגום וכי קצהו של הצינור לא היה מחובר למתקן. לטענתו, בנסיבות המתוארות, יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכן נסיבות המקרה אינן בידיעת התובע ולפיכך, יש מקום לקבוע כי חובת הראיה בנוגע להתרשלות, היא על הנתבעים ולא על התובע.

התובע הוסיף כי הציוד והכלים נרכשים על ידי המעביד ואין לו כל ידיעה בדבר הציוד הנרכש, לרבות מתקן הצינור ותקינותו.

10. הנתבעת 2 טענה בסיכומיה כי אכן, צודק התובע בטענתו כי גלילי הצינור מסופקים כשהם עטופים ובדיוק מן הטעם הזה, אין המעביד יכול להיות אחראי, שהרי אין לו דרך לדעת האם הצינור קשור אם לאו (סעיף ב.1). המדובר בסיכון טבעי אשר אינו מקים חבות בנזיקין. לחילופין עתרה הנתבעת להטיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי.

11. התובע השיב בעדותו כי את גלגל הצינור המלופף רוכשים עטוף, לא ניתן לדעת באם הקצה המוסתר של הצינור אינו מחובר למתקן (ראו עמ' 12 ש' 20-25). התובע ציין כי כאשר נהדף ונפל, יוסף דראוושה אשר עבד עימו, ראה את נפילתו (ראו בעמ' 12 ש' 16-17). לעניין תפקיד התובע ומקומו בהירארכיה של מקום עבודתו, הסביר התובע כי עד לפטירת אביו ז"ל, אביו הוא אשר ניהל את הפעילות ונתן את הוראות העבודה. בעלי החברה והמנהלים בפועל היום, ה"ה מחמוד דראוושה וחאדר דראוושה, היו בזמן התאונה הראשונה פועלים בדרגתו של התובע (ראו בעמ' 18 ש' 1-5). בהמשך עדותו, חזר והדגיש התובע כי לא היה מנהל בחברה וכי תפקד כ"פועל פשוט".

12. יוסף דראוושה, השיב בעדותו, לעניין מעמדו של התובע בחברה, כי בתקופה בה אביו של התובע היה בחיים, הוא אשר היה אחראי על העבודה בשטח ונתן הוראות לפועלים בשטח ובכלל זה לתובע ולו, כאשר נשאל לעניין מעמדו של התובע בחברה השיב לשאלות כך:

"ש:בכל התקופה שהיית פועל פשוט גם איימן היה פועל פשוט

ת:לא איימן היה מרתך צינורות

ש: אתם באותו מעמד

ת: כן אני והוא היינו באותו מעמד

ש: מי היה בכיר יותר אתה או איימן

ת: איימן

ש: הוא היה נותן לך הוראות

ת: אני קבלתי הוראות מאבא שלו לפעמים גם ממנו

ש: אם בשטח נמצאים אתה, איימן ועוד פועל, הוא יכול לתת לך הוראות מה לעשות בשטח

ת: כן, הוא בעל מקצוע ומבין בעבודה

ש: כל הזמן הוא עסק בהארכת צנרת

ת: כן" (ראו בעמ' 6 ש 16-32)

13. מן העדויות שנשמעו בפניי, אני מקבלת את טענת התובע, הנתמכת בעדותו של מר יוסף דראוושה, כי הצינור הוטח לעברו בעצמה ופגע בו. התיאור שנמסר על ידי התובע ועל ידי העד היה פשוט ומדויק בלא שניכרו נסיונות להעצים את הפגיעה או את הנזק. גם הנתבעת 2 לא כפרה בעצם התרחשותו של אירוע התאונה הראשון.

אכן, את הגלילים לא ייצרה הנתבעת 1, אולם הם נרכשו על ידיה ונמסרו לעובדי החברה לצורך עבודתם. אם סברה הנתבעת 1 כי האחריות רובצת על יצרן הגלילים, יכולה היתה לזמנו כצד להליך, אך היא בחרה שלא לעשות כן. משעה שהנתבעת מסרה את הגליל לתובע, לצורך עבודתו, היה עליה לוודא תקינות הגליל ואולי אף להזהיר את התובע מפני האפשרות לקרות אירוע מן הסוג שאירע.

עם זאת, אני סבורה כי לתובע אשם תורם, זאת בהיותו בעל מקצוע בתחום הצנרת, אשר עסק רק בהנחת צינורות ואף היה הבכיר בשטח כפי שעולה מעדותו של מר דראוושה. התובע היה בקיא ומודע לאופן שבו מתקבלים הצינורות מן היצרן ולכך שבהיותם עטופים, לא ניתן לוודא מראש כי אכן קצה הצינור מחובר למתקן. לאור אלה, ניתן היה לצפות כי ינקוט משנה זהירות לקראת סיום הנחת גליל הצנרת. בנסיבות אלה, יש להעמיד את אשמו התורם של התובע על שיעור של 30%.

14. התובע צרף תיעוד רפואי רב. בין היתר צרף סיכום ביקור בחדר מיון "ביה"ח לגליל המערבי" מיום 29.9.02 וכן צרף אישורי מחלה עבור 44 ימים (ראו נספח ד' לתצהיר עדותו).

התובע הציג הודעת המעביד על פגיעה בעבודה למל"ל, אשר כולל נתוני השתכרותו בזמן הסמוך לתאונה וכן תלושי שכר לחודשים 6/02, 8/02, 9/02, 10/02. תלושי השכר מלמדים כי שכרו הממוצע של התובע לשנת 2002 עמד על 8,339 ₪ (לא משוערך).

15. לאור האמור ואחר ששקלתי את טענות התובע ולאור חוות דעתו של המומחה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה הראשונה, אני פוסקת לתובע פיצוי בראשי הנזק כמפורט להלן:

כאב וסבל: 5,000 ₪

אבדן הכנסה לעבר – לתובע אישורי מחלה, חלקם בדיעבד, מרופא המשפחה. בנוסף, הציג את תלושי השכר מהם עולה כי בחודש אוגוסט 2002 עבד רק בימים הספורים שקדמו לתאונה ואילו בחודש ספטמבר 2002 נרשמו בתלוש השכר עשרה ימי עבודה בלבד. לפיכך, אני מוצאת לפצות את התובע בגין הפסד הכנסה לעבר בסכום של 13,000 ₪ כאשר סכום זה מתבסס על שווי יום עבודת התובע קודם לתאונה כפי שעולה מתלושי השכר, אך הסכום אינו משוערך במלואו, זאת לאור השיהוי הרב שבו בחר התובע להגיש את תביעתו בגין תאונה זו.

לא מצאתי לפסוק לתובע עזרת צד ג' לעבר, ודאי שלא לעתיד, ראשית בהעדר הוכחה לכך ושנית, משום שהמדובר בפגיעה קלה וחולפת שלא הצריכה עזרה כלשהי מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת בין בני משפחה. כך גם בכל הנוגע לעתירת התובע לפיצוי בגין הוצאות – לא הובאו ראיות בעניין וגם בשים לב למהות הפגיעה, איני מוצאת להורות על פיצוי בראש נזק זה.

מסה"כ הפיצוי, 18,000 ₪, יש לנכות אשם תורם לתובע, בשיעור של 30%, כאמור. יוצא כי הפיצוי בגין תאונה זו עומד על 12,600 ₪.

התאונה השנייה

16. לטענת התובע ביום 17.6.07, בהיותו עובד אצל הנתבעת 3, עסק בהנחת צנרת פלדה באתר עבודה בעיר נצרת. לטענת התובע, אורכו של הצינור 6 מטר וקוטרו 30 ס"מ והוא שוקל מעל 100 ק"ג. את הצינור הניחו בתעלה באמצעות מחפרון ואילו כיוון הצינור ביחס לצינורות האחרים לצורך הנחתו בתעלה, נעשה באופן ידני. אחר הנחת הצינורות, נדרש התובע לרתך אותם אחד לשני.

התובע ציין כי מר סלים סוואלחה, נהג במחפרון, הניח את הצינור בתוך התעלה במקום אשר הנחה אותו התובע, אחר זאת ירד מהמחפרון על מנת לסייע לתובע ליישר ולהצמיד את הצינור לזה שהונח לפניו.

התובע טען כי בשעה שאחז בקצה הקרוב לצינור, אשר כבר היה מונח, ומר סוואלחה אחז בקצה השני, הרים התובע את הצינור מספר סנטימטרים מעל הקרקע על מנת להצמידו לצינור האחר, או אז, חש כאב עז בגבו באזור המותן, הוא שמט את הצינור, נשען על דופן התעלה ונאנק מכאב (ראו סעיפים 25-26 לתצהיר התובע).

התובע פונה לקופת החולים לקבלת טיפול רפואי.

התובע טען כי זו שיטת העבודה אשר הנהיגה הנתבעת 3 מאז ומעולם וכי לא סיפקה כלים אחרים על מנת לאפשר לתובע ולעובדים נוספים להצמיד צינור באופן הרמטי על מנת לרתכו לצינור האחר, אלא בשיטה שבה עבד גם התובע ביום התאונה, היינו באופן ידני וכאשר שני אנשים בלבד עוסקים בהרמה ובתיאום הצינורות.

17. הנתבעת טענה התובע לא הוכיח כי הצינור שהורם הוא בעל משקל חריג ולא הוכיח כי העבודה שביצע לא היתה סבירה. יתרה מכך, לשיטתה, התובע אינו פועל פשוט כפי שביקש להציג את עצמו, אלא מנהל עבודה אשר נתן הוראות לעובדים שעבדו עימו והיה עובד וותיק ומנוסה. התובע לא היה אמור להרים את הצינור מעל לאדמה, אלא להזיזו כשהוא תלוי ומוחזק באויר על ידי המחפרון - פעולה פשוטה לעובד בכיר ומנוסה.

הנתבעת טענה להעדר חבות באירוע ולחילופין, טענה כי יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי.

הראיות אודות נסיבות התאונה

18. התובע תאר בעדותו את שיטת העבודה הרלוונטית לנסיבות קרות התאונה השניה:

"ש: מי היה בשטח בזמן האירוע

ת: אני ועוד פועל בשם סלים סוואלחה שהוא מפעיל הבאגר"

(בעמ' 12 ש' 28-29)

ובהמשך:

"ש: מה עשיתם

ת: רצינו להניח צינורות פלדה, אני הייתי בתוך התעלה, צינור ראשון, שני. בצינור הראשון עשינו חפירה, חפרנו תעלה ושמנו אותו בתוך התעלה. בצינור השני ממשיכים להניח בתוך התעלה, הוא תלוי על רצועה שהוא באוויר אני מפרק אותו שיכנס לצינור הראשון ואז אני מתחיל לרתך את שני הצינורות. השלישי אותו דבר, מביא את הצינור בחגורה, משאיר אותו גבוה ב- 2 ס"מ מעל האדמה, המפעיל ירד מהצד הרחוק של הצינור לעזור לכוון את הצינור שיהיה ישר צינור על צינור, רצית (צ"ל רציתי- ר.ג.מ.) לקחת את הצינור לכוון אותו ונתפס לי הגב, נשענתי על דופן התעלה והתחלתי לצעוק כאבים חזקים בגב, הוא עזב את הכל ובא לעזור לי לקח אותי לקופ"ח השאיר אותי שם וחזר לעבודה

ש: כשהנחתם את הצינור השני סלים גם ירד מהבגר

ת: כן, כל צינור הוא ירד הוא חייב לרדת על מנת לעזור לכוון את הצינור, כל הזמן עבדנו ככה

ש: למה בתצהיר שלך אתה לא כותב שהצינור היה באוויר

ת: אני מניח אותו כמעט עד הסוף, 1 ס"מ אולי פחות. אני לא יודע למה זה לא כתוב בתצהיר. בפועל ככה עושים את זה חייבים שהוא יהיה קצת מעל האדמה. חייבים טיפה באוויר." (בעמ' 13 ש' 2-16)

19. באירוע התאונה נכח גם העד מר סלים סוואלחה, אשר על פיה טענה, עבד על המחפרון, יחד עם התובע, בהנחת הצנרת. עד זה מסר כך:

"הוא היה רתך. היינו מניחים צינורות 12 צול קוטר באורך 6 מטר, הנחנו צינורות בתוך תעלה, עבדנו יחד, הוא עבד רתך ואני מפעיל, הנחנו צינורות יום לפני, ביום השני קשרנו את הצינור מלמעלה, הבאתי אותו לתעלה, היינו קושרים את החגורה באמצע הצינור כדי שיהיה איזון. הוא היה בתוך התעלה בצינור הקיים שירתך אותו, הייתי מוריד את הצינור לאט, הוא החזיק בצד השני, הגענו למצב של התאמת הצינור, הייתי יורד ועוזר לו, אני חייב לתפוס את הצינור בצד השני, ואז שירדתי ותפסתי את הצינור הוא רצה להרים קצת את הצינור, ואז נתפס לו הגב" (עמ' 23 ש' 14-19).

20. זולת עדויות אלו, לא הובאו עדויות נוספות.

הנתבעת, במטרה להפריך עדויות אלו, טענה לחוסר אמינות העד מר סוואלחה וזאת בהתבסס על תמלול שיחתו של מר סוואלחה עם חוקר מטעם הנתבעת, במהלכה, כך לטענת הנתבעת, התחמק העד מלהשיב וטען כי אינו זוכר את האירוע. הנתבעת טענה כי אם לא זכר את האירוע בעת שנחקר על ידי החוקר, קל וחומר שאינו זוכר אותו במועד הגשת התצהיר, וודאי במועד חקירתו עליו. כמו כן, טענה הנתבעת כי גרסאות התובע ומר סוואלחה סותרות בעניין עיתוי פינויו של התובע לטיפול רפואי, שכן בעוד שמר סוואלחה טען כי פינה את התובע מיד לקופת החולים, מתברר כי הפנייה היתה רק בהמשך והתובע הסביר זאת בכך שעבר קודם דרך ביתו.

אשר לשיחתו של מר סוואלחה עם החוקר, אישר הראשון כי ביקש שלא לשתף פעולה עם החוקר מטעם הנתבעת וזאת מאחר שלדבריו, ביודעו כי התיק מתנהל בבית המשפט, סבר כי נכון שיאמר דבריו בבית המשפט ולא לחוקר מטעם הצד שכנגד.

הצדדים הגישו תמלול מוסכם לאותה שיחה אשר התנהלה בין הצדדים בשפה הערבית.

עיינתי בתמלול השיחה ואיני מוצאת כל פער של ממש או סתירה ממשית בין דברי העד לחוקר לבין דבריו בבית המשפט. אכן, מר סואלחה מסר לחוקר כי אינו זוכר "בדיוק מה קרה", אך זכור לו שהתובע נפגע בגבו ובמספר הזדמנויות מאשר מר סואלחה וקובע נחרצות כי אכן היתה לתובע תאונה במסגרת העבודה (ראו עמ' 4 ש' 1 , ש' 6 ובהמשך בעמ' 5 ש' 28). דווקא כאשר נשאל העד על ידי החוקר האם התובע הרים משהו כבד והוא משיב, באריכות, לא ניתן להבין את הדברים והם לא תורגמו. עוד יש להוסיף כי גם בפתח חקירתו הנגדית של מר סואלחה, כאשר נשאל האם זוכר את פרטי התאונה, השיב, בתחילה, כי אינו זוכר במדויק, כפי שהשיב גם לחוקר מטעם הנתבעת, אך בהמשך מסר את הפרטים הזכורים לו (עמ' 23, ש' 11-19).

לאור האמור, איני מוצאת בתמלול השיחה כל טעם שיש בו כדי לפגוע במהימנות העד.

אשר לטענת הנתבעת בדבר סתירה בין השניים בכל הנוגע למהלך פינויו לאחר האירוע לקופת החולים, איני מוצאת כי די בסתירה בעניין שולי זה כדי לפגום באמינותו של התובע או של העד. המדובר באירוע משנת 2007. השאלה האם עברו קודם דרך בית התובע לפני שהגיעו לקופת החולים, אינה משמעותית ואין לה כל משקל. דווקא סתירה זו מלמדת, לטעמי, על כך שהשניים לא תיאמו ביניהם גרסאות, אלא מסרו את פרטי אותו יום, כפי שהוא זכור להם.

לכך יש להוסיף גם את תיעוד הפגיעה, מיד בסמוך למועד בו אירעה, במסגרת ביקור בקופת החולים מיום הפגיעה בשעה 11:20 בו נרשם מפי התובע "כאבי גב תחתון פתאומיים לאחר הרמת משקל כבד בעבודה" ומתועד ממצא של "רגישות עזה בעמוד שדרה מותני".

כידוע, הגם שנסיבות הפגיעה נרשמו מפי התובע עצמו, יש משמעות לכך שנסיבות אלו נמסרו מיד לאחר הפגיעה הנטענת והדבר מחזק את מהימנות התובע ותומך בגרסתו אשר נמסרה גם בהמשך, כאשר הוגשה התביעה.

21. לאור האמור, משגרסת התובע היא עקבית מרגע האירוע ובמהלך ההליך המשפטי, והיא נתמכת בעדותו של העד מר סלים סואלחה ואף נסיבות הפגיעה מתיישבות עם ההגיון, אני מקבלת את גרסת התובע כי נפגע בגבו בשל הרמת צינור גדול וכבד. התובע, אמנם, לא הוכיח את משקלו של הצינור המסוים, אך מסר את אורכו וקוטרו ותיאר את גודלו של הצינור. גם העובדה שלצורך הנחתו בתעלה, נעשה שימוש במחפרון והצינור אינו מורם באופן ידני על ידי פועלים, מצביעה על כך שהמדובר בצינור כבד. הרמתו הידנית, בסוף התהליך, לצורך ריתוכו עם הצינור הסמוך, מתבצעת, בלית ברירה, בשל הצורך בתיאום בין הצינורות והקושי הברור להביא להתאמה מדויקת שכזו בלא מעורבות יד אדם.

אני מקבלת את גרסת התובע הנתמכת בעדותו של מר סואלחה, כי זו שיטת העבודה הנהוגה שנים, לצורך הנחת צנרת וריתוכה, אצל הנתבעים. הן התובע והן מר סואלחה הם אנשי מקצוע ותיקים ומיומנים ושניהם תיארו את אותה דרך עבודה בדיוק.

מכאן מסקנתי כי התובע פעל בדרך הרגילה הנהוגה ובמהלך הרמת הצינור לצורך ריתוכו, ניזוק בגבו.

תפקידו ומעמדו של התובע בנתבעת 3

22. עניין זה הוא בעל חשיבות לצורך בחינת שאלת החבות ושאלת האשם התורם.

התובע טען בחקירתו כי מעולם לא תפקד כמנהל בחברה או כמנהל בשטח. הוראות העבודות ניתנו על ידי מחמוד דראושה וככל שהיתה מתעוררת בעיה בשטח, היו מקבלים ממנו הוראות באמצעות הטלפון. התובע עמד כל כך שמעולם לא נחשב ולא ביצע עבודה של מנהל (ראו בעמ' 11 ש' 28-32 ובהמשך בעמ' 12 ש' 1 -3 ובעמ' 18 ש' 1-5).

התובע הסביר כי מחמוד, מנהל החברה, הגיע לשטח ונתן הוראות לעבודה, כלומר מאיזו נקודה לאיזו נקודה להניח את הצנרת, אך לעצם עבודת הריתוך עצמה, היא העבודה המבוצעת על ידי רתך, הסביר כי הוא עובד במקצוע זה שנים רבות ולפיכך יודע כיצד עליו לבצע את העבודה ואינו נדרש לקבל הוראות ביחס לכך (ראו בעמ' 13 ש' 21-26).

מר סלים סוואלחה, התבקש להתייחס לעניין זה בחקירתו והשיב כך:

"ש: ב- 2002 מי היה מנהל עבודה

ת: היה פאוזי, אבא של התובע, כל ההוראות ממנו

ש: ב- 2007

ת: חאדר, הוא לא מנהל, הוא הגדול בבית, את ההוראות שמקבלים בשטח זה ממחמוד

ש: אם שניכם עובדים בעבודה יחד ויש איזה שהיא בעיה, אתם מתקשרים למחמוד או שהתובע יכול להגיש מה לעשות

ת: תלוי מה הסיפור בעבודה, תמיד מתקשרים למחמוד שהוא בעל העסק, הוא מקבל את ההוראות ממנו, אח לו ומעביר הלאה."

(ראו עמ' 23 ש' 3-10).

23. טענת הנתבעת כי התובע היה בדרגה ניהולית בנתבעת 3 לא הוכחה. התובע הכחיש זאת כאמור, אך גם יתר העדים שהעידו בהליך לא מסרו אחרת ומצד הנתבעת לא הוצגה כל ראיה הסותרת טענה זו, זולת נסיון להעלות במהלך שמיעת הראיות תמיהות אודות הקשר המשפחתי שבין התובע לבין מנהלי הנתבעת 3, היותו עובד ותיק ומיומן בתחום עיסוקו, העובדה כי התובע מימן את בנו הלומד לתואר אקדמי בחו"ל והשאלה מהיכן היו לו הכספים הנדרשים לכך וכיוב'.

איני מוצאת בטענות אלו של הנתבעת די כדי לקבוע שהתובע היה מנהל בחברה.

עם זאת, דומה כי המסקנה המתבקשת היא כי התובע היה בעל מקצוע מיומן, מנוסה וותיק. גם אם לא היה בעל דרגה ניהולית בחברה, בסוג העבודה שבה עסק, הוא זה שקבע כיצד היא תבוצע, בפן המקצועי. אין המדובר בפועל פשוט, אלא בבעל תפקיד מקצועי בנתבעת.

שכרו של התובע אשר דומה כי אינו משקף שכר של פועל פשוט, מצביע אף הוא על כך שהתובע מעולם לא היה "פועל פשוט" בנתבעת. התובע לא טען כי מי ממנהלי הנתבעת 3 נתן לו הוראות כיצד לבצע בפועל את עבודת הנחת הצנרת, אלא הבהיר כי זו שיטת העבודה הנהוגה בחברה מזה שנים – שניים מבצעים את עבודת הנחת הצנרת, ממש כשם שביצעו אותה התובע ומר סוואלחה ביום בו אירעה התאונה. נראה כי במסגרת עבודת הריתוך, הוא אף הורה על ביצוע פעולה כזו או אחרת אשר כרוכה בעבודתו שלו, אך אין בכך כדי להפכו למנהל עבודה בשטח.

האם בנסיבות האירוע, קמה אחריות הנתבעים

24. התובע נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעות 1 ו-3, האם בנסיבות האמורות התרשלו הנתבעות? התובע טוען כי חלה על המעסיק ובכלל זה על הנתבעות חובת זהירות הן מושגית הן קונקרטית כי מוטלת עליהן חובות חקוקות כגון פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשל"ז-1997, וכי הנתבעות הפרו חובות אלה בכך שלא סיפקו לתובע את כל הכלים הדרושים לעבודתו ולא הנהיגו שיטות עבודה בטוחות, כך שבסופו של דבר, ניזוק התובע כתוצאה משיטות העבודה שהונהגו.

הנתבעת טענה כי התובע כלל לא הוכיח את טענתו למשקל בלתי סביר של הצינור. הנתבעת טענה כי סיפקה לתובע כלים וציוד בהתאם לצורך כך למשל המחפרון אשר היה במקום למטרת הנחת הצנרת. לטענת הנתבעת, לא היה כל צורך בהרמה ידנית ובחירת התובע לעשות כך, נבעה משיקול דעת מוטעה שלו המוביל להטלת אחריות מלאה עליו בלבד.

לחילופין, יש להטיל עליו אשם תורם מירבי.

25. כאמור, כבר קבעתי לעיל, כי התובע לא היה בתפקיד ניהולי בחברה, אך היה בעל מקצוע מיומן, מנוסה וותיק.

על מעביד רובצת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בכל הקשור בפעולות הנחוצות לביצוע העבודה.

אכן, סופקו לתובע ציוד וכלים לביצוע העבודה, אולם אני מקבלת את טענת התובע, הנתמכת גם בעדות העד, כי נוהל העבודה היה כזה שחייב הרמה ידנית של הצינור, לאחר הנחתו בתעלה. אני גם מקבלת את טענתו כי המדובר בצינור כבד, אשר לצורך הנפתו והנחתו בתעלה נדרש שימוש במחפרון, ועל כך אין חולק, ועל כן, גם נדרשה עזרתו של מפעיל המחפרון לצורך הרמת הצינור וסידורו כך שניתן יהיה לרתכו בתעלה.

אני מוצאת כי נוהל שכזה, אשר היה נהוג שנים בחברה הנתבעת, כך עלה מן הראיות, סיכן את בריאות העובדים ובמקרה זה, את התובע. ויודגש, אין המדובר באירוע נקודתי או ביזמה עצמאית של התובע, אלא כפי שעולה מן הראיות, בנוהג קבוע ומושרש.

העובדה שבפועל, הנוהג אצל הנתבעות היה כי הרתך נאלץ להרים את הצינור בידיו על מנת להצמידו לצינור הסמוך, מסקנתי כאמור בדבר גודלו של הצינור ומשקלו אשר חייב הרמתו על ידי שניים, היות התובע אדם מקצועי אך לא בדרג ניהולי בנתבעות, והעדר ראיות בדבר שיטות עבודה בטוחות לצורך ביצוע המשימה, מביאות למקנה כי בנוהג זה יש משום הפרה של חובות הנתבעות ובמיוחד את החובה להנהיג שיטות עבודה בטוחות המגנות על בריאות עובדיהן.

על כן, אני מקבלת את הטענה כי הנתבעות 3-4 נושאות באחריות לאירוע התאונה השניה.

אשם תורם לתובע

26. כבר נדונה לעיל סוגיית מעמדו של התובע בנתבעות. התובע לא היה עובד זוטר וכאמור, אין המדובר בעובד שאינו מיומן, אלא במי שעבד לאורך שנים במקצועו ובפועל, כפי שעלה מן הראיות, לא קיבל הוראות מאחרים, אלא פעל לצורך ביצוע המטלה המקצועית שלשמה הוזמן ואף הורה בשטח למי שעבד עימו, כיצד לבצע את המשימה.

לכך יש להוסיף את העובדה שבעברו של התובע אירוע קודם, בו התלונן על כאבי גב בעקבות הרמת צינור, היינו, התובע היה מודע לקושי ולסיכון שבהרמת הצינור.

ועוד, התובע עבד בחברה משפחתית של אחיו ואף אם לא ניהל בפועל את החברה, מן הראיות עולה כי לא היה פועל פשוט הפועל באופן בלעדי בהתאם להוראות מעבידו, אלא כי היתה לו לתובע השפעה על אופן ביצוע העבודה ויכול היה לבוא ולומר כי יש לבצעה כך או אחרת.

בנסיבות אלה, סבורה אני כי יש לצפות מן התובע, בהיותו מקצוען בתחומו, מנוסה ועצמאי בתפקידו, לנקוט משנה זהירות ואם קיים קושי או סיכון של ממש בהרמת הצינורות בעזרת אדם נוסף אחד, היה עליו לדרוש כי העבודה תבוצע בדרך אחרת, אשר תפחית את הסיכון לו. לפיכך, אני מוצאת להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 30%.

חישוב הפיצויים

27. התובע יליד 1972, נשוי ואב לארבעה ילדים, נפגע בגבו בתאונה מיום 17.6.07.

כאמור, מומחה בית המשפט ד"ר טנצמן קבע כי בעקבות התאונה השניה, נותרה לתובע נכות בשיעור 10%. לתובע נכות קודמת בשיעור זהה.

התובע שב לעבודתו בחודש ספטמבר 2007 ועבד באופן חלקי עד לחודש דצמבר 2007, אולם בשל כאבים עזים ובשל המגבלה בתפקוד הפסיק לעבוד ובמהלך חודש פברואר 2008 עבר ניתוח ראשון בגבו.

משלא הוטב מצבו ובהמלצת הרופאים, עבר ניתוח שני במהלך חודש ינואר 2010. לאחר תקופת החלמה ממושכת במהלכה עבר טיפולים שונים לשיקום, שב בחודש מאי 2012 לעבודה, אך לטענתו, לא שב לאותו סוג עבודה ואף לא לאותו היקף משרה אלא לעבודה משרדית בהיקף של 5 ימים בשבוע במשך 3 שעות ביום (ראו עמ' 9 לפרוטוקול ש' 11-14).

לא הובאו ראיות הסותרות טענות אלו, זולת הטענה כי בנו של התובע לומד לימודים אקדמאיים בחו"ל, במימון התובע, ולא הובהר כיצד זה מן השכר הנטען של התובע ושל אשתו, מצליחים הם לשלם את הסכומים הגבוהים שלטענת התובע נדרשים, לצורך לימודי הבן. התובע ואשתו השיבו לטענה זו כי חסכו לאורך שנים ואף פתחו כספים אשר החזיקו כחסכון (ת/4) ואיני מוצאת די כדי לקבוע מסקנה אחרת.

28. נכותו הצמיתה של התובע, כאמור, 10% וגם זו התפקודית, כפי שקבעתי בסעיף 6 מעלה. נכויותיו הזמניות כאמור בסעיף 5 לעיל.

בסיס השכר

29. התובע טוען כי יש לחשב את שכרו ערב התאונה בסך של כ- 11,000 ₪ ברוטו לחודש, ובסך של 16,887 ₪ כשהוא משוערך להיום.

הנתבעות טענו כי יש לחשב את שכרו של התובע ערב התאונה בסך של 7,000 ₪ נטו.

אחר שעיינתי בנתוני השכר אשר הוגשו לתיק (ת/1, נ/7 נ/8) יחושב שכרו של התובע לפי ממוצע שכרו בחודשים שקדמו לתאונה, העומד על 14,775 ₪ לחודש, כולל הצמדה להיום.

אובדן השתכרות בעבר

30. בתקופה שלאחר התאונה השניה, בפרט בתקופות הסמוכות לאחר הניתוחים שעבר, היה התובע באי-כושר מלא ובהמשך, בנכות זמנית, כפי שנקבע מעלה.

שקלתי כיצד נכון לקבוע, בנסיבות המקרה, את אבדן שכרו של התובע לעבר.

חישוב הפסדי שכרו של התובע בהתאם לתקופות השונות מאז התאונה ועד מתן פסק הדין, על פי שכרו כאמור והנכויות הזמניות שנקבעו, כאשר נלקחה בחשבון מלוא הנכות שנקבעה לתובע, כלומר 20% על מצבו הרפואי בלא התייחסות, בשלב זה, לכך שרק מחצית הוא תולדה של התאונה השניה, מוביל למסקנה כי עד למועד מתן פסק הדין, נגרמו לתובע הפסדי שכר בסכום כולל של 336,000 ₪ (במעוגל).

ואולם, בהתאם לחוות דעתו של המומחה וכפי שהוכח לפניי, מחלתו של התובע היתה קיימת עוד קודם לתאונה השניה, אשר גרמה להחמרתה. המומחה כותב, בין היתר, כך:

"לא ניתן להתעלם ממצב קודם שנמשך לאורך שנים כפי שתואר לעיל, עם הקרנת כאב הגב לגפה ימין תחתונה, מצב שהצריך טיפולים שונים כולל זריקות".

עיון בחוות דעת מומחה מלמד כי שנים רבות קודם לתאונה השניה, היו מצד התובע תלונות על פגיעות ומכאובים בגב, ובין היתר, יש בעברו אירוע נוסף בו התלונן על כאבי גב בעקבות הרמת צינור, משנת 1996.

וכאמור, בסופו של יום, ייחס המומחה רק מחצית מן הנכות לתאונה מושא פרק זה והדבר לא נסתר, לכן, לאחר ששקלתי בדבר, אני מוצאת לפסוק לתובע, בראש נזק זה, מחצית מסכום הפסדי השכר הכולל, היינו 165,000 ₪.

אובדן פוטנציאל השתכרות

31. התובע, יליד 1972, בן 41 כיום.

לטענת התובע יש לפסוק לו פיצוי בסך של 588,151 ₪ זאת משום שלטענתו יש לערוך את החישוב לפי נכות בשיעור של 20% עד גיל 67 .

הנתבעות הציעו פיצוי גלובאלי בדרך האומדנה בסך של 15,000 ₪.

אכן, מהלך החלמתו של התובע היה עמוס בטיפולים, בין היתר בשני ניתוחים ובמהלך התקופה היה מוגבל בעבודתו.

עם זאת, כיום, לאחר שעבר את הניתוחים ולאור קביעת המומחה מטעם בית המשפט, נכותו הרפואית היא צמיתה ונקבעה בשיעור 10%. כאמור מעלה, קבעתי כי נכותו התפקודית אינה גבוהה יותר, אלא זהה לזו הרפואית.

במקרה שכזה, גם בשים לב שנכותו הכוללת של התובע גבוהה מזו הנובעת מן התאונה, ובשים לב לכך שמדובר בנכות בשיעור 10%, תוך מתן משקל לשכרו של התובע ערב התאונה, אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 200,000 ש"ח.

הפסד תנאים סוציאליים

32. לעניין הפסדי פנסיה, אני מוצאת לפסוק 12% מסכום הפסד ההשתכרות לעתיד, היינו 24,000 ₪.

הוצאות

33. התובע לא הציג קבלות על הוצאות אולם טען כי נגרמו לו הפסדים לעבר בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪ ואילו לעתיד העריך כי נזקיו יעמדו על סך של 50,000 ₪

הנתבעות טענו כי משלא צרף התובע כל קבלה או כל ראיה באשר לנזק הנטען אשר נגרם לו בראש נזק זה הרי שאין מקום לפסוק לו פיצוי.

אחר שעיינתי בראיות, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪ בראש נזק זה, באופן גלובאלי לעבר ולעתיד, כאשר מרבית הסכום הוא לעבר.

עזרת צד ג'

34. התובע טען כי בחודשים הסמוכים לתאונה ובתקופה שעד אחרי הניתוח השני, היה מוגבל באופן מוחלט ונזקק לעזרה רבה, הן טוען התובע כי גם כיום נזקק לעזרה זאת משום שאינו מסוגל להרים משאות כבדים אינו מסוגל לעמוד על רגליו זמן ממושך ואינו מסוגל לבצע כל מאמץ פיזי על כן עתר לפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ₪ .

הנתבעות טענו כי התובע לא הביא ראיות כדי לתמוך טענתו בדבר הזדקקותו לעזרה וכן כי הנכות אשר נותרה לו ואשר נובעת במישרין מהתאונה אינה מצדיקה פסיקת פיצוי, עוד טענו הנתבעות כי התובע שב לעבודה דבר אשר מוכיח כי לא נזקק לעזרה בעתיד.

35. לאור נסיבותיו של תיק זה ותוך מתן משקל לשני הניתוחים שעבר התובע בגבו ולעובדה כי מצבו אינו נובע באופן מלא מן התאונה אלא גם ממצב קודם, אני מוצאת לפסוק בראש נזק זה סך של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

כאב וסבל

36. לאחר שנטלתי בחשבון את גובה הנכות שנקבעה לתובע ושקלתי את הסבל שהיה מנת חלקו בגין האירוע ובגין הצורך בקבלת הטיפולים הרפואיים וביצוע הניתוחים, אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 25,000 ₪.

ניכויים

37. מן הסכום הכולל, יש לנכות את אשמו התורם של התובע בתאונה, בשיעור 30%. יוצא כי סכום הפיצוי עומד על 300,000 ₪.

38. עוד יש לנכות את תקבולי המל"ל, אשר בהתאם למוצג נ/7, עמדו על סך של 110,000 ₪, אך יש לנכות את תקבולי המל"ל כאשר הם משוערכים למועד מתן פסק הדין.

סוף דבר

39. הנתבעות 1-2 ביחד ולחוד, תישאנה בפיצויים בסך של 12,600 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% + מע"מ בגין התאונה אשר ארעה לתובע ביום 4.8.02.

הנתבעות 3-4, ביחד ולחוד, תישאנה בפיצויים בסך של 300,000 ₪ בניכוי תקבולי המל"ל משוערכים למועד מתן פסק הדין. ליתרה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% + מע"מ, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ואגרות בית המשפט משוערכות, זאת בגין התאונה השנייה אשר ארעה לתובע ביום 17.6.07.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ‏י' אדר א תשע"ד, ‏10/02/14, בהעדר הצדדים.