לפניי בקשת המבקש "לעיכוב ביצוע של פסק-דין" שניתן בתיק זה ואשר הורה על סילוק ידו מהמקרקעין מושא התביעה.

פסק-הדין ניתן ביום 5.8.12. לא הוגש עליו ערעור והוא חלוט מזה שנים.

המבקש, הנתבע, טוען כי לא ידע על מתן פסה"ד כאשר לטענתו בכל פעם שפנה לב"כ לברר גורל ההליך לא נמסר לו כי ניתן פסה"ד ונאמר לו כי נושא רישום המקרקעין על שמו מצוי בטיפול. לטענתו, בכוונתו להגיש תובענה לערכאה המוסכמת לתיקון מרשם המקרקעין ורישום המקרקעין על שמו.

המשיבה, התובעת, מתנגדת לבקשה, תוך שהיא מדגישה את הזמן הרב שחלף מאז פסה"ד, את העובדה כי למבקש נתנה אפשרות במהלך ניהול התיק דנן ליזום תביעה מתאימה לבית המשפט המחוזי לעניין טענות הבעלות שהעלה וכן את חלוף הזמן מאז נמסרה האזהרה בתיק ההוצל"פ שנפתח למימוש פסה"ד ומסירת צו הפינוי ועד הגשת הבקשה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, אין בידי להיענות לבקשה.

תחילה יש לציין כי המבקש לא הבהיר את המסגרת הדיונית והנורמטיבית לבקשתו זו. ברי כי לא ניתן לדון בה כבקשה לעיכוב ביצוע של פס"ד מכוח סמכותו של בית המשפט לפי לתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, המכוונת פני הליך צפוי של ערעור. בענייננו, פסה"ד חלוט מזה שנים, לא ניתן לערער עליו ואף לא נטען לעניין זה בבקשה. אף הפניית המבקש לסעיף 17 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, איננה במקומה בהקשר דנן; סעיף זה קובע את העיקרון לפיו ראש ההוצל"פ איננו מוסמך לעכב ביצוע פס"ד שניתן אלא לפי הוראת חוק או אם ציווה על כך בית משפט, אולם הוא לא קובע את גדרי סמכותו של בית המשפט לעכב פס"ד שניתן (ראו: בש"א (מחוזי י-ם) 3628/08 פזגז 1996 בע"מ ואח' נ' חידדה יעקב (פורסם במאגרים) (2008); רע"א (מחוזי באר-שבע) 13048-11-17 סאלם ריאתה נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים) 2017)).

לצד זאת, אף אין לקבל את הבקשה מכוח הסמכות הטבועה של בית המשפט להאריך מועדו של חיוב שנקבע בפס"ד. ראשית, הבקשה לא הוגדרה כך ואף במהות אין מדבר בבקשה להארכת מועד לביצוע חיוב פסוק, אלא כוונת המבקש הינה להימנע כלל מהחיוב. שנית, עפ"י ההלכה הפסוקה הארכת מועד שנקבע בפס"ד שהפך חלוט שמורה למקרים חריגים בלבד וכאשר הדבר נדרש למניעת אי-צדק ממשי. ענייננו אינו בא בגדר אלה. המועד שנקבע בפסה"ד חלף לפני יותר מחמש שנים. טענות המבקש בדבר אי-ידיעתו אודות פסה"ד מעוררת קושי של ממש, בהתחשב בכך שהמבקש היה מיוצג בהליך ונוכח הזמן הארוך שחלף. קשה להלום כי המבקש לא טרח לוודא כדבעי האם ניתן פס"ד בתביעה שהוגשה נגדו משך כל השנים שחלפו, ולכל הפחות יש בכך משום התרשלות של ממש מצדו. יתרה מכך; למבקש היה די ויותר זמן לפעול להגשת תביעה לבית המחוזי בעניין טענותיו בדבר זכויותיו במקרקעין ולשינוי הרישום במרשם, אולם הוא לא עשה כן משך שנים ארוכות. זאת, על אף העובדה כי המדינה הגישה נגדו את תביעת הפינוי דנן עוד בשנת 2009, כך שהוא היה מודע היטב לכך שהמדינה רשומה כבעלת המקרקעין ולדרישתה ממנו לפנתם. הדבר אף חודד במפורש במסגרת ההליך דנן, עת הועלתה בפניו בראשית ההליך האפשרות לפנות בתובענה מתאימה לבית המשפט המחוזי תוך עיכוב ההליך דנן, אולם הוא נמנע במופגן מלעשות כן (ראו: סעיף 7 לפסה"ד). התנהלות המבקש, אשר מבקש כעת, בחלוף שנים ממתן פס"ד חלוט כנגדו המתבסס על הבעלות הרשומה של המדינה במקרקעין, לתקוף לראשונה את הרישום, וזאת לאחר שבחר במודע שלא לעשות כן משך שנים לרבות בעת שההליך היה תלוי ועמוד נגדו, פוגעת עמוקות בעקרון של סופיות הדיון ואין לתת לה יד.

לכל האמור יש להוסיף, כי על פניו טענות המבקש באשר לעילה העומדת לו כיום לתיקון המרשם תוך רישום המקרקעין על שמו, איננה בעלת עוצמה רבה, וזאת אף אם נניח כי טענותיו נכונות לגופן. כפי שצוין בפסה"ד, ענייננו במקרקעין שעברו הסדר ורשומים על שם המדינה מאז שנת 1992. טענות המבקש בדבר טעות שחלה בהליך ההסדר וטענתו לעילה העומדת לו בשל כך לתיקון המרשם, מעוררת על פניה קושי ממשי נוכח העילות המצומצמות הקבועות בדין לתיקון הרישום במרשם המקרקעין, כפי שפורשו בהלכה הפסוקה (ראו: ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) (2014)).

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"ח, 19 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.