רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. עסקינן בשש תביעות שאוחדו לתיק אחד, כשבמסגרת כל אחת מהתביעות, התובעת, מדינת ישראל, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, ביקשה סעד של סילוק יד כנגד כל אחד מהנתבעים בטענה כי מדובר בנתבעים שפלשו אל מקרקעין שבבעלותה, תפסו חזקה בהם תוך ביצוע פעולות של נטיעת עצים וגידור, וחלק מהם אף הטמיע מערכות השקיה, כל זאת, מבלי לקבל הסכמה או היתר ממנה.

2. לטענת התובעת, היא הבעלים הרשומים של מלוא הזכויות בחלקות 2, 24, 29, 81, 82, 83 ו-113 בגוש 202005, המצויות בשטח מועצה אזורית גולן (להלן: "החלקות" או "הקרקע"). במועד בלתי ידוע, פלשו הנתבעים למקרקעין ותפסו חזקה בחלקים מהם, כל אחד בתורו כמפורט בכתבי התביעה, וזאת ללא קבלת הסכמה או אישור התובעת. שטחי הפלישה סומנו בתשריטים שצורפו לכל אחד מכתבי התביעה (נספח ג'). מכאן הגישה התובעת תביעתה זו במסגרתה דורשת היא לפנות את הנתבעים מהחלקות. בסיכומיה, הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבעים טענו לקיומה של התיישנות מהותית (רוכשת) אולם טענתם זו נדחתה במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בפני בית המשפט המחוזי ובית משפט העליון, וככל שהם עומדים על טענתם בדבר קיומה של התיישנות מגנה, יש לדחות טענתם זו הואיל והיא לא נטענה בכתבי ההגנה.

3. מנגד, טענו הנתבעים, למעט נתבע 4 (האני סלים דעבוס) אשר, כי הם הבעלים החוקי של החלקות וכי הם מעבדים אותן כדין ומעולם לא פלשו אליהן וכי הם או חליפיהם מחזיקים בחלקות, חזקה נוגדת, במשך שנים רבות ברציפות משנות השלושים של המאה הקודמת ולפני שנת 1970, שהיא השנה הקובעת לעניין התיישנות במקרקעין בלתי מוסדרים. לטענתם, התובעת ידעה על החזקתם הנוגדת ועל עיבוד החלקות על ידם.

עוד טענו הנתבעים, כי בשנות השלושים של המאה הקודמת רכשו מורישיהם את החלקות מבעליהם המקוריים ובכך הפכו לבעלים של הקרקעות. כל אחד מהנתבעים פירט בכתב הגנתו את היסטוריית העברות הבעלות ביחס לחלקה אליה נטען כי פלש. כל אחד מהנתבעים בתורו טען שמדובר בזכויות בעלות אותן קיבל בירושה או ברכישה מהבעלים. הנתבעים הוסיפו, כי גם אם נתבע רכש את הקרקע ממי שהחזיק אותה לפניו, הוא נכנס בנעליו של האחרון ונהנה מהגנת ההתיישנות.

הנתבעים טענו עוד, כי החלקות עברו הליך הסדר זכויות בשנת 1992 וביום 2.6.1992 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם מדינת ישראל וכי רישום זה מוטעה היות והם הבעלים של החלקות לכן הם מתכוונים לפנות לבית המשפט המחוזי בתביעה לתיקון פנקס המקרקעין ורישום החלקות על שמם.

עוד הם טענו בסיכומיהם, כי עומדת להם טענת התיישנות מגנה שנטענה באופן כללי בכתבי ההגנה ובאופן מפורט בתצהיריהם. עוד נטען בסיכומים, כי התובעת לא הוכיחה את מיקום המקרקעין שמהם היא מבקשת לפנות את הנתבעים ודי בכך כדי לדחות את תביעתה.

נתבע 4 טען בכתב הגנתו המקורי, כי איננו הבעלים ואיננו המחזיק בקרקע (חלקה 81) וכי למיטב ידיעתו החלקה הנ"ל בבעלות חקלאים מכפר עין קניא ולא בבעלות התובעת, אך כיוון שאיננו הבעלים או המחזיק בחלקה אין לו כל עניין בתובענה. בשלב מאוחר יותר, תיקן את כתב הגנתו וטען, כי אינו הבעלים של החלקה וכי הבעלים הוא נביל ח'טיב, מכפר עין קניא, וכי מתנהל בינו לבין מר ח'טיב מו"מ לרכישת החלקה, אולם לאור המחלוקת בשאלת הבעלות בחלקה, שבגינה תוגש על ידי ח'טיב תביעה לבית המשפט המחוזי, סוכם בין השניים כי עד להכרעה בתובענה שתוגש לבית המשפט המחוזי, יעבד הנתבע 4 את החלקה בתור בר רשות של מר ח'טיב וכי כך הוא עושה בהתאם להסכם הנ"ל. הוא טען עוד, שהוא מעבד את החלקה מכח זכות שקיבל מהבעלים, מר ח'טיב, לכן יש לדחות את התביעה נגדו.

4. לפני שנדון לגופו של עניין כאן המקום לציין, כי לאחר הגשת התביעות בתיק זה הגישו, חלק מהתובעים שלפנינו יחד עם צדדי ג' נוספים, ביניהם מר נביל ח'טיב, תביעה לבית משפט המחוזי בנצרת (ת.א. 15334-05-11 (מחוזי נצרת) שעלאן נ' מדינת ישראל (28.8.12)) בה עתרו לסעד של תיקון הרישום בספרי המקרקעין על ידי כך שחלק מהתובעים שלפנינו יירשמו כבעלי זכויות בחלקים מהחלקות נשוא התביעות שבפנינו, וזאת במקום הבעלים הרשומים - מדינת ישראל.

בעקבות הגשת התביעה הנ"ל עוכבו ההליכים בתיק זה עד לסיום ההליך בבית המשפט המחוזי.

בסופו של יום, תביעתם נדחתה והמרשם לא תוקן וכך נותרה המדינה רשומה כבעלים של החלקות. בית המשפט המחוזי דן במספר טענות משפטיות, לרבות טענת ההתיישנות הרוכשת שהעלו התובעים בתביעתם והיא נדחתה, בין היתר, מהטעם כי לא הוכח קיומה של חזקה נוגדת.

הנתבעים ערערו על קביעות בית המשפט המחוזי והערעור נדחה על ידי בית המשפט העליון (ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל (14.8.14)).

5. בסיום ההליכים הנ"ל חודשו ההליכים בתביעות המאוחדות דנן והנתבעים טענו, כי נותרה בפיהם טענת התיישנות מגנה מפני תביעות הפינוי על כן, מכח אותה טענה, יש לדחות את התביעות.

6. מטעם התובעת העיד יובל כהן, פקח במחוז הצפון של התובעת. מטעם הנתבעים העידו: נתבע 1, נתבע 2, נתבע 3, נתבע 6, ג'סאן ח'טיב, אביו של נתבע 5, נביל פארס ח'טיב, דודו של נתבע 5 ואשר על פי הנטען עיבד יחד עם ג'סאן ח'טיב את הקרקע שבחלקות 81, 82, 83 של גוש 202005.

האם טענת ההתיישנות הדיונית (המגנה) נטענה בכתב ההגנה?

7. בין הצדדים קיימת מחלוקת סביב השאלה אם טענת ההתיישנות הדיונית נטענה בכתב ההגנה, קרי, בהזדמנות הראשונה שניתנה לנתבעים.

8. עיון בכתבי ההגנה של הנתבעים, למעט כתב הגנתו של נתבע 4 שלא העלה כל טענת התיישנות, מלמד כי כל טענתם בעניין זה נסובה סביב שאלת ההתיישנות הרוכשת. הרי בעוד שבכתבי הגנתם חזרו הנתבעים והדגישו כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות מהותית ורוכשת, דבר שחזר על עצמו כ-5 פעמים בכתבי ההגנה, לא צוינה ולו בחצי מילה טענת התיישנות דיונית או מגנה. מה גם, בהחלטה מיום 18.10.14 קבעתי באופן מפורש כי טענת ההתיישנות המגנה לא נטענה כלל בכתבי ההגנה, לכן לא היה כל מקום לדון בה במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני. הנתבעים לא ערערו על החלטה זו ולא הביעו כל הסתייגות ממנה כפי שלא ביקשו לתקן את כתב הגנתם בעקבותיה, על כן, אין בעצם העובדה כי הטענה הועלתה בשלב מאוחר יותר בחלק מהתצהירים כדי להועיל להם, מה גם בפתח ישיבת ההוכחות נמחקו בהסכמה, ובעקבות בקשת ב"כ התובעת והתנגדותו להרחבת חזית, סעיפים מתצהירי העדות ראשית אשר כללו טענת התיישנות מגינה (ראה סע' 2 לתצהירי העדות ראשית נ/1-נ/6). כך שאם טענה זו הופיעה שוב בחלק מהתצהירים, אין בה כדי לשנות מהעובדה כי הטענה לא נטענה בכתב ההגנה ובהזדמנות הראשונה והיא מהווה הרחבת חזית. למעשה די בכך כדי לדחות את הטענה.

עם זאת ולמען הסדר הטוב, מצאתי לנכון לדון גם לגופו של עניין בטענת ההתיישנות המגנה.

דיון

9. אין חולק, כי בשנת 1992 הוסדרו הזכויות בחלקות המקרקעין בהתאם לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), תשמ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר") והזכויות בחלקות הנ"ל נרשמו על שם המדינה. בנוסף, וכפי שגם עולה מפסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי והעליון, לוח הזכויות פורסם ביום 28.2.92 והוא הועתק לפנקס המקרקעין ביום 2.6.92.

10. המקור המשפטי לתביעת בעל מקרקעין לסילוק יד הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו בהם, די לו להוכיח את עובדת בעלותו בהם, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין.

11. משאין חולק כי עסקינן במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה, טענת ההתיישנות היכולה להישמע מפי המחזיק, כהגנה נגד תביעה לסילוק יד, אינה עוד התיישנות רוכשת, אלא התיישנות דיונית בלבד. במילים אחרות, טענת ההתיישנות עשויה לשמש למחזיק במקרקעין, אך ורק כהגנה מפני תביעה לסילוק יד (ע"א 520/89 מדינת ישראל נ' שבלי, פ"ד מו(2) 81 (1992)). הרי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:

"חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."

בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו דווקא בערעור שהגישו הנתבעים לבית משפט העליון:

"תכליתו של סעיף זה היא לחזק את מעמדו של מרשם המקרקעין ולשריין את זכותו של הבעלים הרשום מפני תביעות של מחזיק. לפיכך, לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. במילים אחרות, לאחר שנרשמה זכותו של אדם בהסדר, לא יוכל מחזיק לצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח התיישנות רוכשת או זכות להגנה מפני סילוק יד מכוח התיישנות דיונית ... מכאן, שאפילו היו המערערים מחזיקים ומעבדים את הקרקע במשך 25 שנה לאחר שנרשמו הזכויות על שם המדינה בהסדר – ובמקרה דנן הם החזיקו לכל היותר 19 שנה – לא היה בכך כדי להועיל להם לאור סעיף 159(ב)." (ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל (14.08.2014))

12. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

...

(2) במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה"

סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמני הינו הבסיס להתיישנות דיונית בין המחזיק לבין בעל הזכות. אולם התקופות המנויות בו תוקנו בסעיף 22 לחוק ההתיישנות והומרו לתקופות ארוכות יותר:

"בסעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותומני תבוא במקום התקופה בהם תקופת חמש-עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – תקופת עשרים וחמש שנים, ואולם לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום כ"ד באדר א' תש"ג (1 במרס 1943), לא יבואו במנין חישוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום תחילת חוק זה; ובמקום הטעמים החוקיים לעיכוב תקופת ההתיישנות האמורים בסעיף 20 לחוק האמור, יחולו הוראות חוק זה לחישוב תקופת ההתיישנות."

במילים אחרות, כדי שהמחזיק ייהנה מהגנת ההתיישנות הדיונית, עליו להוכיח תקופת החזקה רציפה בת 25 שנים שהבשילה עד שנכנס חוק המקרקעין לתוקף ביום 1.1.1970. לגבי מקרקעין מוסדרים שנתפסה בהם חזקה לפני 1.3.1943, תקופת ההתיישנות הוארכה ל-25 שנה, ואילו לגבי מקרקעין מוסדרים שנתפסה בהם חזקה לאחר מועד זה, יש להוסיף חמש שנים. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בספרו של בניאן, דיני מקרקעין – עקרונות והלכות, (מהדורה שנייה – 2004), עמ' 339:

"משמעות סעיף זה (הכוונה לסעיף 159 לחוק המקרקעין-נ.ד.מ.) הינה כי במקרקעין מוסדרים מי שטענת ההתיישנות שלו לא התבשלה עד 1.1.1970, כלומר עד תאריך זה לא החזיק ב-25 שנים ויותר (בכפוף לאמור בסעיף 22 לחוק ההתיישנות), כל השנים שהוא החזיק עד לתאריך זה נמחקות בו – זמנית ויתרה מזה, לאחר תאריך זה מפסיקים לספור את השנים לצורך טענת ההתיישנות"

13. במקרה שלפנינו, טענו הנתבעים כי הם מחזיקים את הקרקע, חזקה נוגדת ברציפות משנות השלושים, מלפני יום 1.1.45, קרי מעל ל-25 שנים לפני יום 1.1.1970.

בשולי הדברים אציין, כי לא הועלתה כל טענה בדבר סוג המקרקעין, ובפרט שמא מדובר בקרקע מסוג מירי או מסוג מולק, כפי שלא נטען אם הדבר נדרש לצורך ההבחנה בין תקופות ההתיישנות, כל אשר נטען על ידי הנתבעים שהם מחזיקים בקרקע מעל ל-25 שנים, ולפיכך ומשנמענו הנתבעים מלהתייחס לסוגיה זו, אין מקום לדון בה והדיון יסב סביב השאלה אם הנתבעים הוכיחו כנטען על ידם שהם החזיקו בקרקע מעל ל-25 שנה. כאן חשוב להפנות אל הדברים שנאמרו בע"א (מחוזי-ת"א) 16668-05-13 אמזלג נ' מינהל מקרקעי ישראל (17.8.14):

"זאת ועוד, המערער טוען כי "המדובר במקרקעין מסוג מולק" (שהינה קרקע פרטית), ולכן התקופה הנדרשת לצורך ההתיישנות היא 15 שנה בלבד, וכי גם אם עסקינן בקרקע מסוג "מירי" (קרקעות מדינה) הרי "מנין הזמן הדרוש הינו 20 שנה גם במקרה כזה". אלא שמדובר בהרחבת חזית במלוא עוצמתה, שהרי בבית משפט קמא כלל לא נטען כי יש להבחין בין סוגי הקרקעות וכי לכל סוג קרקע תקופת התיישנות שונה, והטענה עולה לראשונה בערעור. אף לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי אכן עסקינן בקרקע מולק, והטענה לפיה "מאחר ובנסח המקרקעין אין כל אזכור להיות הקרקע מסוג מירי" – משמע כי במולק עסקינן – איך לה על מה שתסמוך." (ההדגשה במקור-נ.ד.מ.).

14. האם הנתבעים הצליחו להוכיח כי הם החזיקו חזקה נוגדת רציפה למשך 25 שנים לפני מועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף?

מהי חזקה נוגדת?

"מעצם כינויה ניתן ללמוד כי היא 'עוינת' לזכותו של הטוען לבעלות רשומה על הקרקע. על המחזיק המבקש להרשם כבעלים מוטל הנטל להוכיח שהחזקתו 'איננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב'." (ע"א 223/52 גרייבר נ' גרין, פ"ד ט 47 (1955))

ועוד על החזקה הנוגדת נאמר:

"החזקה היא נוגדת כאשר כרוכה בה התנגדות אינטרסים בין המחזיק, מחד גיסא, ליריבו, מאידך גיסא. מדוע נדרש 'הניגוד'? משום שהן ההסתמכות והן הוויתור נוצרים במצב של ניגוד אינטרסים. הוויתור כאן הוא במשמעות של מחילה על זכות. ובמילים אחרות: השלמה עם פגיעה בזכות. מנגד, ההסתמכות היא על כך שהאחר מחל על הפגיעה בזכותו." (י. גלעד "התיישנות במקרקעין – קווים לרפורמה" משפטים יח (תשמ"ח) 177, 207; ע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' מאיר חסיד, פ"ד נג (5) 721 (1999))

במילים אחרות, על המחזיק להוכיח שחזקתו אינה נובעת מזכות הבעלים, אלא נוגדת אותה.

טענה לחזקה נוגדת אינה יכולה לגור בכפיפה אחת עם טענה, של אותו בעל דין, לרכישת זכויות הבעלות במקרקעין על ידו או על ידי מורישו. (ע"א (מחוזי נצרת) 5120-07-10 מינהל מקרקעי ישראל נ' סאלח, (21.2.11))

15. כאן המקום לציין, כי בעניין זה ולגבי חלק מהנתבעים, ובפרט לגבי נתבעים 1, 2, 3 ו-6, ניתן כבר פסק הדין בבית המשפט המחוזי שהתייחס לסוגיה זו ודחה את הטענה לעניין חזקה נוגדת. אומנם הטענה נדונה במסגרת טענת ההתיישנות הרוכשת אבל כוחה יפה גם בענייננו:

"עוד אוסיף ואף זאת בבחינת למעלה מן הצורך, כי כדי לגבש טענה של התיישנות רוכשת יש צורך להחזיק בתקופת ההתיישנות, 'חזקה נוגדת'.

שעה שהתובעים טענו כי רכשו את הזכויות מתושבי עין פית וזעורה הרי שממילא החזקתם לא הייתה בגדר חזקה נוגדת וממילא אין הם יכולים לבוא כלל בגדרו של סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני" (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) (סע' 21 לפס"ד)

לאור האמור, ומשטענו הנתבעים (למעט נתבע 4) כי הם קיבלו זכויותיהם בחלקות מבעליהם הקודמים הרי שלא יוכלו לטעון לחזקה נוגדת, על כן, טענתם נדחית.

16. באשר לנתבע 4, הוא טען כי אין הוא הבעלים של הקרקע וכי מדובר בקרקע שבבעלות נביל פארס ח'טיב וכי בינו לבין האחרון הוסכם, אך ורק, שהוא יעבד את הקרקע עד שיוסדר עניין הבעלות. בחקירתו אף הודה כי הוא התחיל לעבד את הקרקע רק לפני 10 שנים, מכאן שאין לנתבע 4 הגנה כנגד התביעה היות ותביעת נביל ח'טיב, להצהרה על בעלותו בקרקע, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

17. לגבי נתבע 5, מדובר בבנו של ג'סאן פארס ח'טיב שהיה אחד התובעים בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. ג'סאן ח'טיב הוא אחיו של נביל ח'טיב ושניהם טענו בבית המשפט המחוזי כי הם הבעלים במשותף של חלקות 81, 82 ו-83. מכאן, שהקביעות לגביהם בעניין ההחזקה הנוגדת מחייבות גם לגבי התביעה כאן כנגד נתבע 5. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שנתבע 5 טען בכתב הגנתו כי אביו, ג'סאן ח'טיב, ירש את החלקה והעביר לנתבע 5 את זכויותיו בחלקה וכי נתבע 5 הוא הבעלים והמחזיק בזכויות אביו בחלקה. אולם, הנתבע 5 לא העיד בפני אלא מטעמו העידו אביו ודודו הנ"ל, נביל ח'טיב. בעדותו של אביו, ג'סאן ח'טיב, עלה כי ג'סאן הוא עדיין הבעלים של החלקות והוא המחזיק בהן ונוהג בהן מנהג בעלים (ראה תצהיר נ/5) עוד הוסיף, כי בנו (נתבע 5) אינו מעבד את הקרקע ואינו מחזיק בה (עמ' 29, ש' 21-24) ובכך למעשה לא הוכח קיומה של החזקה נוגדת בקרקע גם מטעם נתבע 5.

18. לסיכום, הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי הם החזיקו בקרקעות חזקה נוגדת רציפה המשתרעת על פני תקופה של 25 שנים שהסתיימה לפני שנת 1970.

19. לגבי התקופה שלאחר ההסדר, להחזקה של הנתבעים לאחר ההסדר אין כל נפקות, בעניין זה, לא נותר אלא להפנות שוב אל הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין שקובעת כי לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, לא תעמוד לנתבעים טענת ההתיישנות. כך שלמעשה גם אם הנתבעים החזיקו ועיבדו את הקרקע במשך 25 שנה לאחר שנרשמו הזכויות על שם המדינה, אין בכך כדי להוכיח חזקה נוגדת ולהקנות לנתבעים הגנה מפני סילוק יד. מה גם, בנסיבות המקרה שלפנינו ומאז הליכי ההסדר ועד להגשת התביעות, עברו לכל היותר 17 שנים, כך שבלאו הכי לא חלפה תקופה של 25 שנה.

20. לאור כל האמור לעיל, לא הצליחו הנתבעים להוכיח כי בנסיבות המקרה שלפנינו התקיימה התיישנות דיונית ובכך לא הוכח כי עומדת להם הגנה מפני סילוק יד ופינוי מהמקרקעין נושא התביעה.

זיהוי המקרקעין

21. התובעת הגישה תשריטים לכל חלקה וחלקה אשר נערכו על ידי המודד סוהיל זידאן ז"ל (התשריטים צורפו כנספחים לתצהירים ת/1 ו-ת/2). בכל תשריט הוגדר שטח הפלישה של כל נתבע וסומן בצבע ורוד (להלן: "שטח הפלישה"). התובעת מבקשת לסלק ידם של הנתבעים מהשטחים הנ"ל.

22. לטענת הנתבעים, התובעת לא הצליחה להוכיח את מיקום ושטח המקרקעין שמהם הם מתבקשים להתפנות. לטענתם, לתצהיר כהן צורפו תשריטי מדידה של החלקות אשר הוכנו ע"י המודד זידאן ז"ל והמודד לא העיד ולכן אין לראות בתשריטים אלו כראיה קבילה.

23. דין טענת הנתבעים בדבר אי קבילות התשריטים והמדידות שצורפו לתצהיר כהן, להידחות.

הרי תצהירי כהן על נספחיהם הוגשו וסומנו כראיה (ת/1 ו- ת/2). ההתנגדות היחידה שהושמעה על ידי ב"כ הנתבעים, במעמד הגשת שני תצהירים אלו, היא שהינה מתנגדת לעדויות שמיעה וסברה (עמ' 13, ש' 10). כשעם העלאת התנגדות זו, היא המשיכה לחקור את המצהיר על הנספחים שצורפו, ובפרט, אותם תשריטים ומדידות שהנתבעים מסתייגים כעת מקבילותם, וזאת מבלי להביע כל הסתייגות או לבקש להוציאם מתיק בית המשפט. מה גם, בסוף הדיון של אותו יום, הצהיר ב"כ התובעת כי בכוונתו להגיש עותק קריא יותר וצבעוני של אותם תשריטים וב"כ הנתבעים הבהירה כי אין לה כל התנגדות וכי היא מבקשת שישלח לה העתק במקביל (עמ' 18, ש' 10-13). בנוסף, בדיון מיום 16.12.15, הגיש ב"כ התובעת תשריטים צבעוניים וגם כאן ב"כ הנתבעים לא הביעה כל הסתייגות בעניין אי קבילות מסמכים אלו (עמ' 27, ש' 7).

24. כעת עומדת בפנינו שאלה אחרת והיא, מה המשקל שיש לתת לראיות אלו לנוכח העובדה שלא הוצגו ע"י מי שערך אותן.

אומנם, במצב מעין זה, משקלן הוא מופחת. יחד עם זאת במקרה דנן, לא הועלתה כל טענה שיש בה כדי להטיל ספק כלשהו במדידות שנערכו ע"י המודד ולא הוצגו ראיות נוספות כלשהן שהיה בהן כדי להביא למסקנה כי מדובר במדידות שגויות שאין להן כל אחיזה במציאות ואשר אינן משקפות את החזקה בפועל.

סיכום

25. הנני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן:

- על סילוק יד ופינוי הנתבע 1, מרזוק שעלאן, משטח הפלישה בחלקה 2 גוש 202005.

- על סילוק יד ופינוי הנתבע 2, מונשא בשארה, משטח הפלישה בחלקות 24 ו-113 גוש 202005.

- על סילוק יד ופינוי הנתבע 3, סמיח שופי, משטח הפלישה בחלקה 2 גוש 202005.

- על סילוק יד ופינוי הנתבע 4, האני דעבוס, משטח הפלישה בחלקה 81 גוש 202005.

- על סילוק יד ופינוי הנתבע 5, פארס ח'טיב, משטח הפלישה בחלקות 81, 82 ו-83 גוש 202005.

- על סילוק יד ופינוי הנתבע 6, באסם שעלאן, משטח הפלישה בחלקה 29 גוש 202005.

על מנת לתת בידי הנתבעים הזדמנות נאותה להתארגן לפינוי, הפינוי יבוצע תוך 3 חודשים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן בזה היתר לפיצול סעדים להגשת תביעה בגין דמי שימוש.

הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. הסכום ישולם תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ו, 27 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.