מבוא

1. לפניי תביעת התובע, יליד 21.4.1962, בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, בתאונה שארעה ביום 13.3.05 (להלן: "התאונה"). התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
2. אין מחלוקת בשאלת החבות, המחלוקת הינה בדבר שיעור הנזק.
3. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו בפניי הראיות כדלקמן:

ראיות התובע: תצהירי עדויות ראשיות של התובע ואשתו הגב' מירה טלמור וחקירותיהם הנגדיות. הנתבעות לא הגישו ראיות.

כן הובאה לפניי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש ד"ר אדם דרנל – פסיכיאטר, אשר נחקר לבקשת התובע וכן חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש פרופ' אברהם גנאל – אורטופד.

כמו כן, שמעתי את סיכומיהם בע"פ של ב"כ בעלי הדין, ובחנתי את מוצגי הצדדים ותמצית סיכומי הנתבעות.

1. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת.

הנכות הרפואית

1. ביום 13.3.05 בעת שהתובע נהג ברכבו, ארעה תאונה בין רכבו לרכב צד שלישי. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע וכלי הרכב ניזוקו. התובע סבר כי כאביו יחלפו ועל כן לא פנה לקבלת טיפול רפואי. למחרת, משהכאבים לא חלפו ואף החמירו, פנה לחדר המיון בביה"ח אסף הרופא. התובע התלונן על כאבים בצוואר ובגב תחתון. בבדיקתו נמצאו רגישות במישוש ע"ש צווארי ומותני. לא נמצאה הגבלה בטווחי התנועה וצילומי רנטגן של ע"ש צווארי ומותני היו תקינים. התובע שוחרר מביה"ח עם הוראות למנוחה למשך 3 ימים, נטילת משככי כאבים וביקורת והמשך טיפול אורטופד בקופ"ח.
2. בהמשך, היה התובע במעקב רפואי במסגרת קופ"ח, שם נבדק מספר פעמים ע"י אורטופד בשל תלונות על כאבים בצוואר ובגב תחתון. בבדיקה ביום 29.3.05 נמצאה הגבלה ניכרת בתנועות אזורים אלה, והוא הופנה לטיפולי פיזיותרפיה אשר הביאו להטבה חלקית. בחודש נובמבר 2005, הומלץ לתובע על המשך טיפול פיזיותרפי וכן שימוש בחגורת גב התומכת בע"ש מותני. בחודש ינואר 2007 התלונן התובע על כאבים ורגישות בצוואר, אולם צילומי רנטגן מאותו מועד נמצאו תקינים. במהלך המעקב הרפואי הומלץ לתובע לרכוש מכשיר טנס לטיפול בכאביו. ביום 8.3.09, נבדק התובע פעם נוספת ע"י אורטופד קופ"ח בשל כאבים בגב תחתון. בבדיקתו נמצאה הגבלה ניכרת בתנועות והופנה לטיפול פיזיותרפי. בעקבות התאונה, נקבעו לתובע חופשות מחלה לא רצופות, כפי שעולה מהתיעוד שצורף ומחוות דעתו של פרופ' גנאל.
3. ביום 2.8.10, נבדק התובע ע"י פרופ' גנאל. בבדיקתו התלונן בין היתר, על כיווץ שרירים; גופו תפוס; מתקשה לשרוך נעליו; חש כאבים חזקים בעורף ולעיתים בגב תחתון.

בבדיקתו את התובע, מצא פרופ' גנאל הגבלה קלה בסיבוב הראש לימין בלבד שאינה מלווה בסימני קיפוח עצבי. בדיקת ע"ש מותני נמצאה תקינה. פרופ' גנאל קבע לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 3% – בהתאמה לס' 37 (5) (א) לתקנות הביטוח הלאומי, [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה], תשט"ז-1956.

1. פרופ' גנאל לא זומן לחקירה על חוות דעתו, ולא נשלחו לו שאלות הבהרה ע"י מי מהצדדים.
2. סגן הנשיאה (כתוארו אז), כבוד השופט מאיר שנהב, מינה את ד"ר דרנל כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. ד"ר דרנל בדק את התובע ובחוות דעתו, מיום 19.12.10, מצא כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות בתחום הנפשי בגין התאונה. ד" דרנל הגיע למסקנה זו, לאחר שמצא כי התובע אינו סובל מתסמינים אובייקטיבים או סובייקטיביים בתחום הנפשי, המגיעים לכדי נכות נפשית. כן מצא כי אין קשר סיבתי בין תלונותיו בתחום הנפשי, לבין התאונה וכי עוצמתה אינה מסבירה את תלונותיו.
3. התובע חלק על חוות דעת המומחה ועל כן זימנו לחקירה. לאחר חקירתו של המומחה, עלו סימני שאלה באשר לקביעותיו, ועל כן נעשו ניסיונות לפשרה שהתנהלו בתחילה ישירות בין הצדדים ובהמשך באמצעות בית המשפט, אולם אלו לא עלו יפה. משכך, נחקרו התובע והגב' טלמור על תצהיריהם. בסופו של יום, הגעתי למסקנה כי אין לסטות מקביעת המומחה שלפיה לא נגרמה לתובע נכות לצמיתות בתחום הנפשי.

תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות התובע

1. עובר לתאונה תפקד התובע בהצלחה בעבודתו הבכירה בחברת "רב בריח" (להלן: "רב בריח"), עבודה שהתבצעה תחת לחץ, תובענית, בתנאים קשים;

• התובע השתכר בממוצע סך של כ-15,000 ₪ לחודש נומינלי, כאשר על סכום זה יש להוסיף זכויות לחופשה שנתית, דמי הבראה ותנאים סוציאליים וכן רכב צמוד, מניות, בונוסים ועוד;
• כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בחלקי גוף שונים, לרבות בראשו ועסקינן בפגיעה פיזית ונפשית;
• קביעותיו של פרופ' גנאל עומדות בסתירה למגבלות בטווחי התנועה שמצאו רופאיו המטפלים של התובע, ועל כן נכון יהיה לקבוע כי נכותו האורטופדית הינה בשיעור של 5%-10% לכל הפחות;
• בדיקתו של ד"ר דרנל נמשכה 45 דקות בלבד, לאחר שהמומחה איחר לבדיקה;
• הוכח כי התובע חש לאחר התאונה בתופעות נפשיות, אולם סבר כי אלו תחלופנה מאליהן – ללא כל עזרה וטיפול. כן הוכח כי התובע חשש לפנות לקבלת טיפול בשל משרתו הבכירה;
• כאשר לא יכול היה עוד התובע וכאשר מצבו הנפשי הכריעו, החליט לפנות לעזרה טיפולית ופנה לפסיכיאטר פרופ' ספיבק. תופעה זו ידועה ושכיחה וד"ר דרנל אף מודה בה;
• פרופ' ספיבק קבע כי התובע סובל מפגיעה נפשית פוסט-טראומתית כתוצאה מהתאונה, ומאז התובע נוטל טיפול תרופתי;
• הנחת היסוד העיקרית, שבבסיס חוות דעת המומחה שעל יסודה קבע כי בעקבות התאונה לא נותרה לתובע נכות בתחום הנפשי, הינה שגויה עובדתית. המומחה הניח כי התובע פנה לעזרת פרופ' ספיבק, לכאורה, סמוך לשינוי גדול בחייו בשל הקמת עסק עצמאי ולפיכך הגיע בשגגה למסקנה כי "הלחצים וההתמודדות הכרוכים בפתיחת העסק וההתמודדות עשויים להיות גורם לעקה נפשית משמעותית" – קביעה שאינה נכונה עובדתית;
• יש לקבוע כי נכותו של התובע בתחום הנפשי הינה בשיעור של 10%;
• יש לפסוק לתובע הפסדי שכר לעבר ולעתיד;
• יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת;
• יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד;
• יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא ממוני.

תמצית טענות הנתבעות

1. אביא להלן את תמצית טענות הנתבעות:

• ד"ר דרנל קבע כי לא נותרה לתובע כל נכות נפשית כתוצאה מהתאונה, ומסקנתו הברורה לא השתנתה גם לאחר חקירתו ויש לאמצה;
• פרופ' ספיבק שבדק את התובע באופן פרטי ב-9.10.06, כשנה ומחצה לאחר התאונה, קובע כביכול כי התובע סובל מתסמינים נפשיים ומפוסט-טראומה מאז התאונה ובגינה, מבלי שיש בסיס עובדתי ורפואי לקביעתו. פרופ' ספיבק לא טרח לציין מהם אותם תסמינים;
• לאחר ביקורו משנת 2006 אצל פרופ' ספיבק, ביקר התובע אצלו ב-14.3.07, 10.9.07 ו-29.2.09. בשלושת הביקורים האבחנה הינה הפרעת שינה. פרופ' ספיבק לא פרט מהי אותה בעיה נפשית ממנה סובל התובע, ולא המליץ על טיפול תרופתי בתחום הנפשי, למעט מרשם בודד לציפרלקס מחודש אוקטובר 2006;
• לראשונה בחודש יולי 2010, מציין פרופ' ספיבק את אותם תסמינים שנעדרו מרישומיו הקודמים וכן רושם לראשונה מרשם רפואי נוסף;
• הסברי התובע בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלה – מדוע ברישומי קופת חולים לא נמצא כי צרך את התרופות בתחום הנפשי נסתרו, ואינם מתישבים עם השכל הישר;
• לא נמצאו אצל התובע התסמינים הנדרשים לקביעת נכות, והפרעות השינה מהן הינו סובל, אינן קשורות לתאונה;
• התובע טען בתצהיר מיום 9.6.11 כי הינו מובטל, אף כי ימים ספורים לאחר מכן פתח עסק עם שותף;
• לא נגרם לתובע כל הפסד השתכרות לעבר;
• התובע לא זימן לעדות את מנכ"ל רב בריח או עדים אחרים שיעידו על נסיבות פרישתו;
• התובע הציג מידע חלקי בלבד בדבר הכנסותיו מאז התאונה, ולא ניתן ללמוד ממנו על הכנסותיו בתקופה זו;
• פרופ' גנאל קבע לתובע נכות לצמיתות בגין "...הגבלה זעירה בטווח תנועות עמוד שדרה צווארי", כפי שהגדיר בחוות דעתו שלא נסתרה;
• הנכות האורטופדית הינה זניחה וחסרת כל השלכות תפקודיות, מה גם שהכנסתו הנוכחית של התובע גבוהה מזו שלפני התאונה;
• אין לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, שעה שלא הוכחה נכות זמנית;
• בנסיבות העניין, אין לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, ולחילופין יש לפסוק סכום גלובלי הנמוך בהרבה מן החישוב האקטוארי;
• התובע אינו זכאי לעזרת הזולת לעבר ולעתיד, שכן אין בנכות כדי להגבילו בביצוע עבודות משק הבית ואין בה כדי לגרוע כהוא זה מתפקודו היומיומי;
• מוצע לפסוק לתובע פיצוי בסך של 500 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד;
• יש לפסוק לתובע בגין נכותו פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בהתאמה לאחוזי הנכות שנקבעו.

דיון

תעסוקת התובע ממועד קרות התאונה ואילך

1. בהכשרתו הפורמלית, התובע הינו הנדסאי תעשיה וניהול. בשנת 1987 לערך, החל לעבוד בחברת "רב בריח" כאיש שיווק ומכירות. התובע התקדם בסולם הדרגות – תחילה שימש בתפקיד רכז אזור ובהמשך קודם לתפקיד של מנהל מכירות, סגן מנהל סניף ומנהל סניף ראשון לציון. במסגרת עבודתו, עמד בראש ניהול יחידת קבלנים וניהל את יחידת המוסדות של רב בריח. כן שימש התובע כאחראי על ההתקשרויות העסקיות ברחבי הארץ בין רב בריח, לבין גופים שונים לרבות זרועות המדינה. לדברי התובע, עבודתו היתה כרוכה לעיתים במאמץ פיזי.
2. כאות הוקרה לעבודתו, קיבל התובע מרב בריח מניות בשיעור של 6%. ביום 3.3.05 מימש התובע את ההטבה וקיבל מענק בסך של 50,000 ₪. עבודת התובע כפי שעולה מתצהירו, הייתה עבודה אינטנסיבית, תובענית, המתבצעת תחת לחץ זמנים ומתחים נפשיים.
3. לטענת התובע, לאחר התאונה נעדר מפעם לפעם מעבודתו, אולם לדבריו, שכרו שולם לו במלואו. בחודש יוני 2005, 3 חודשים לאחר התאונה, התפטר התובע מעבודתו ברב בריח בטענה כי עשה זאת "...בשל מצבי והלחצים הכבדים שחשתי בהם..." (ס' 61 לתצהיר עדותו הראשית מיום 9.6.11).

לאחר כ-9 חודשים ביקש התובע לשוב לעבודתו ברב בריח וזו נאותה לקבלו לעבודה. לטענתו, עשה כן בשל המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה משפחתו בתקופה זו בה לא עבד.

1. לדברי התובע, במהלך עבודתו בחברה התקשה לקום בבוקר וללכת לעבודה כפי שנהג לעשות קודם לכן; במהלך ישיבות חש בין היתר, מנותק, לא קשור, מבולבל ולא מרוכז, נלחץ. קשיים אלו פגעו בתפקודו ובעבודתו ועל כן נאלץ להגיע להחלטה בדבר סיום עבודתו כשכיר בחברה. בחודש מאי 2007 הקים ביחד עם שותף נוסף חברה בשם "רב טל שיווק והתקנות מוצרי בטחון בע"מ" (להלן: "רב טל") אשר שמשה כזכיין של רב בריח. לדברי התובע, רב טל קבלה את הזכיינות מרב בריח לאחר שזו הועברה מזכיין אחר. הזכיינות הופעלה באולם תצוגה אותו שכרה רב בריח, שנשאה ישירות בכל הוצאות האחזקה והשימוש אשר הובאו בחשבון בעת ההתחשבנות שבין רב בריח לרב טל.

התובע לא הגיש את הסכם הזכיינות שבין רב טל לרב בריח ולא המציא תיעוד ממנו ניתן ללמוד על הכנסות הראשונה לאחר ניכוי הוצאות.

1. לדברי התובע, עיסוקו כזכיין במסגרת רב טל, הפחית מהלחצים בהם היה נתון, שכן בעבודתו ברב בריח היה נתון כל העת לדרישות ופיקוח מעסיקיו, לעמידה ביעדים וכו'. לעומת זאת, בעבודתו כעצמאי נחסכו ממנו לחצים אלה. בחודש אפריל 2008 נקלעה רב בריח לקשיים כלכליים ופעילותה הוקפאה. בחודש אוקטובר 2008 נרכשה רב בריח ע"י בעלים אחרים אשר הודיע לתובע על הפסקת עבודת רב בריח עם זכיינים בכלל, לרבות רב טל.
2. בחודש ינואר 2009 החל התובע לעבוד בחברת "רב מגן". בשנת 2009 השתכר כ-100,000 ₪ ברוטו בצירוף הפרשה לקופת גמל. בשנת 2010 השתכר 186,970 ₪ ברוטו בצירוף הפרשה לקופת גמל. בחודש פברואר 2011 פוטר התובע מעבודתו עקב תפקוד לקוי ואי עמידה ביעדי החברה (מכתב פיטורין מיום 26.1.11 של רב מגן, מוצג ח'2 לתצהיר התובע). לטענת התובע, ממועד זה חדל לעבוד והינו מובטל. (תצהיר התובע מיום 9.6.11).
3. ביום 10.1.13, לאחר חקירתו הנגדית של ד"ר דרנל בישיבת יום 26.11.12, הגיש התובע תצהיר משלים. בתצהירו המשלים הצהיר התובע כי לאחר שפוטר מעבודתו ברב מגן, ניסה לחפש עבודה בתחום בחברות אחרות, אולם נענה בסירוב "...אף על פי שבעבר וקודם לפגיעתי בתאונה, שמי היה 'מותג' בענף. ככל הנראה השמועה שאני 'סוס מת' פשטה בתחום המצומצם של ענף הדלתות בארץ". (ס' 4 לתצהיר המשלים). בתקופה זו התקיים התובע מדמי אבטלה במשך כ- 4 חודשים.
4. הוסיף התובע והצהיר בתצהירו המשלים, כי התקשר בהסכם שותפות עם שותף נוסף, ויחדיו רכשו זכיון קיים ופעיל מחברת "שריונית חוסם", כאשר התובע עובד כאיש מכירות ושותפו מתקין דלתות. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי המהלכים לרכישת הזיכיון החלו מספר חודשים קודם לכן. התובע אף לא שלל האפשרות כי עוד קודם להגשת תצהירו מיום 9.6.11, הוקם העסק ונרשם כעוסק מורשה במע"מ (עמ' 37-39 לפרוטוקול ישיבת יום 17.3.13). יאמר כי התובע לא "רימז" בתצהירו מיום 9.6.11 על התקשרותו עם השותף וקבלת הזכיון.

מאז חודש יוני 2011 מתמיד התובע בעיסוקו זה.

1. התובע צירף לתצהירו המשלים תדפיס מחשבון הבנק שלו ושל הגב' טלמור על מנת ללמד על הכנסותיו מהעסק. בתצהירו המשלים הצהיר כי הכנסתו החודשית הממוצעת הינה בסך של 10,000 ₪ וכי "...בנוסף אני מקבל מדי חודש סך של 3,000 ₪ עבור הרכב הפרטי שלי והוצאות דלק" (עמ' 7 לתצהיר המשלים). כן הצהיר התובע כי לעיתים הוא נושא בהוצאות העסק מכיסו הפרטי.

יאמר כי התובע לא הגיש דוחות רווח והפסד ותיעוד נוסף בדבר הכנסות העסק, ועל כן לא ניתן ללמוד על הכנסותיו לאחר ניכוי הוצאות.

הנכות האורטופדית

1. כאמור, פרופ' גנאל לא זומן לחקירה ולא נשלחו לו שאלות הבהרה. משכך, יש לאמץ את חוות דעתו כתבה וכלשונה ואין די בטענות התובע בתצהירו ובסיכומיו כדי לשנות ממנה. אשר על כן, הנני לקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום האורטופדי הינה בשיעור של 3% בגין הגבלה זעירה בטווח תנועות ע"ש צווארי.
2. נכותו זו של התובע נקבעה כאמור, בגין מגבלה זעירה בתנועות ע"ש צווארי, ועל כן, איני סבור כי יש לנכות זו השפעה תפקודית של ממש.

הנכות הנפשית

1. לתובע טענות מרובות כנגד קביעותיו של המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי. לטענתו, המומחה נתפס לטעות עובדתית אשר היוותה בסיס לקביעתו השגויה בדבר העדר קשר בין מצבו הרפואי הנפשי לבין התאונה. המומחה סבר בשגגה כי מצבו הנפשי של התובע נבע ממתחים עקב פתיחת עסק חדש, בעוד אשר התובע הקימו זמן רב לאחר התאונה. מצבו הנפשי התדרדר בעת שעבד ברב בריח, עבודה בה התמיד במשך 17 שנה עובר לתאונה.

חרף השגגה שהובהרה למומחה במהלך חקירתו הנגדית, לא מצא לשנות מחוות דעתו.

1. בתום חקירתו הנגדית של המומחה נערך דיון לא פורמאלי במסגרתו העלה בית המשפט סימני שאלה ביחס לקביעות המומחה. על כן, נעשה תחילה ניסיון לפשרה במסגרת מו"מ שהתנהל ישירות בין הצדדים ומשזה כשל, הוצעה ע"י בית המשפט הצעה שנדחתה ע"י התובע. הצעה זו הוצעה לאחר שהתובע הגיש תחשיב נזק ואת תצהירו המשלים ובטרם נחקר על תצהיריו.
2. במהלך חקירתו הנגדית של התובע התפוגגו ספקותיי ביחס לקביעות המומחה והגעתי למסקנה כי אין מקום לסטות מחוות דעתו. אביא להלן את עיקרי חוות דעתו:

"בדיקה:

...

הופעתו הייתה מסודרת, הוא התמצא במקום, בזמן ובסיטואציה. הוא יצר קשר עיין טוב, התנהגותו הבין אישית הייתה מתאימה. הוא שיתף פעולה עם הבדיקה, ענה לכל השאלות במהירות ולעניין, ופירט.לא היו סימנים של עוררות יתר או של סף גרוי נמוך. החשיבה הייתה מכוונת למטרה, וללא הפרעות פורמליות. האפקט היה תגובתי, טווח מלא, הולם לתוכן. לא היו הפרעות בתפיסה. לא היו תכנים פסיכוטיים. הקשב והריכוז בזמן הבדיקה היו תקינים.

לשאלת הקשר הסיבתי:

בפניה הראשונה ב- 9/10/2006 של מר טלמור אל פרופ' ספיבק הוא מציין כי: '...הוא סובל מתסמונת פוסטטראומטית אופיינית...', אך כבר בביקור הראשון מציין פרופ' ספיבק הפרעות בשינה ומפנה את מר טלמור לבירור בהפרעות השינה.

בביקור הבא ב- 14/3/2007 מציין פרופ' ספיבק עצבנות יתר ומתח נפשי, ומציין כי החלו לאחר תאונת הדרכים. גם אז מפנה פרופ' ספיבק את מר טלמור אל מומחה לבעיות שינה לטיפול.

בביקור ב- 10/9/2007 מציין פרופ' ספיבק רק טיפולים הקשורים להפרעת השינה.

בביקור הבא אחריו ב- 22/9/2009 שהוא כשנתיים לאחר הביקור הקודם פרופ' ספיבק ממליץ רק על טיפולים הקשורים לנשימה, ואין ציון של הפרעות בתחום הנפשי. ניתן לשער גם כי מר טלמור לא הרגיש מספיק מצוקה לפנות לטיפול לפרופ' ספיבק כל תקופה זו.

בשלושת הביקורים בשנת 2010, שתאריכיהם 1/7/2010, 27/9/2010, 17/10/2010 פרופ' ספיבק מציין תסמינים כולל מתח, חוסר אנרגיה, מצב נפשי ירוד. הוא מציין באותו זמן גם תסמינים הקשורים להפרעת השינה כמו עיפות כרונית, חרדות למות בזמן השינה, ונדודי שינה.

בביקור האחרון ב- 17/10/2010, כחודשיים לפני בדיקתי, כותב פרופ' ספיבק כי לתובע יש תסמונת פוסטטראומטית, מפרט תסמינים שלא פורטו קודם לכן במהלך המעקב כולל 'זיכרונות חוזרים וחודרניים של הטראומה...דריכות יתר, הפרעות בריכוז....'

הרישום של הביקור האחרון יוצא דופן בתסמינים שנוספו, ומעלה שאלה באם אותם תסמינים נדונו במהלך הטיפול קודם לכן. פרופ' ספיבק אינו מפרט ברישומיו תסמינים אלה קודם לביקור זה.

בבדיקתי לא מצאתי עדות לקשיים בריכוז, ולא לדריכות יתר או לסף גרוי נמוך.

...

לאחר שנשלח למעבדת שינה התברר כי תסמיניו של מר טלמור מוסברים על ידי הפרעת נשימה בשינה, ופרופ' ספיבק לא העלה את האבחנה של הפרעת דחק בתר חבלתית עד לביקור האחרון ממש, שהוא כאמור כחודשיים לפני בדיקתי.

פניתו הראשונה של מר טלמור לטיפול נפשי הייתה כשנה וחצי לאחר התאונה הנדונה בגלל עוצמת תסמיניו, וקשה לראות קשר ישיר בין התאונה לבין פניתו לטיפול.

יש לציין כי הפניה לפרופ' ספיבק נעשתה סמוך לשינוי גדול בחייו של מר טלמור, שכן סמוך לאחר מכן החליט מר טלמור להקים עסק עצמאי. הלחצים והתמודדות הכרוכים בפתיחת העסק וההתמודדות עשויים להיות גורם לעקה נפשית משמעותית. העסק למרבה הצער כשל, ויש לשער כי מר טלמור סבל עקה מסוימת בעקבות כשלון זה.

לא ידוע על קשר בין תסמונת פוסטטראומטית להופעת תסמונת הפרעת נשימה בשינה מהסוג החסימתי שהיא תסמונת שמקורה במבנה אנטומי של חלל הפה והפריקנס, ואינו בתחום הנפשי.

יש קשר בין תסמונת הפרעת נשימה בשינה מהסוג החסימתי לבין עיפות כרונית, חרדות למות תוך כדי שינה, קשיים בריכוז, מתח, עצבנות, דריכות יתר, סף גרוי נמוך וחוסר אנרגיה.

אין קשר בין הפרעת נשימה בשינה מהסוג הנשימתי לבין הופעת זכרונות אינטרוסיביים של התאונה.

...

סיכום:

• מר טלמור אינו סובל מתסמינים אוביקטיביים או סוביקטיביים בתחום הנפשי המגיעים לידי נכות נפשית.
• אין קשר סיבתי בין תלונותיו של מר טלמור ככל שקיימות בתחום הנפשי לבין התאונה הנדונה.
• עוצמת הפגיעה בתאונה הנדונה אינה מסבירה את תלונותיו של מר טלמור". (חוות דעתו של ד"ר דרנל).

1. התובע נמנע מלזמן את מי ממעבידיו לשעבר על מנת שיתמוך בטענותיו בדבר תפקודו בעבודתו ברב בריח לאחר התאונה. גם אם מנהליו לשעבר חדלו לעבוד ברב בריח לאחר שנקלעה לקשיים, לא הייתה מניעה, ומכל מקום לא נטען אחרת ע"י התובע, לזמן את מי מהם לעדות על מנת שיתמוך בטענותיו.

כזכור, טען התובע כי נאלץ לעזוב את עבודתו ברב בריח כ-3 חודשים לאחר התאונה בשל תפקודו הלקוי וכי מנהליה ניאותו להשיבו לעבודה "...מבלי שהחברה תהא מודעת למצבי והמגבלות בהן חשתי לאחר הפגיעה..." (ס' 62 לתצהיר).

1. לטענת התובע בתצהירו, בעקבות התאונה בין היתר, "...במהלך ישיבות חשתי מנותק, לא קשור, מבולבל ולא מרוכז, לא מתנסח כראוי, שוכח, נלחץ, נתקע באמצע משפט ולא מסוגל להשלים מחשבה וכיוצ"ב תופעות מהן אני סובל עד היום הפוגעות באופן ממשי ביכולתי לעבוד, בוודאי תחת אותן לחצים, אחריות ודרישות של מעבידי שמעליי" (ס' 63 לתצהיר).
2. תיאורו של התובע בדבר אופן התנהלותו בישיבות אמור היה להשתקף בפני הנוכחים ועל כן ככל שיש ממש בטענתו, נכון וראוי היה כי מי ממנהליו היה מוזמן לעדות ע"י התובע, על מנת לתמוך בטענתו. זאת ועוד, תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם טענתו, כי הוחזר לעבודה ברב בריח מבלי שמנהליו היו מודעים למצבו.

עוד יצוין כי אין זה סביר שעובד בכיר מתפטר מעבודתו לאחר שהתמיד בה במשך 17 שנה מבלי שהינו משתף את מנהליו במניעי החלטתו, או מבלי שהם מודעים לטעמיה.

1. אין חולק כי התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול נפשי כשנה ומחצה לאחר התאונה. במסמך מיום 9.10.06 שנערך ע"י פרופ' ספיבק נכתב כי התובע סובל מתסמינים נפשיים ומפוסט-טראומה מאז התאונה ובגינה. משפרופ' ספיבק פגש את התובע לראשונה כשנה ומחצה לאחר התאונה – המסקנה המתבקשת הינה כי אין עסקינן בקביעה, אלא במסקנה הנסמכת על דברי התובע בלבד.
2. פרופ' ספיבק לא ציין במסמך הנ"ל מהם התסמינים מהם סובל התובע, ואף הפנה אותו לבדיקות על מנת ללמוד על הגורם להפרעות השינה מהן הינו סובל. משמע, כי פרופ' ספיבק סבר כי אין קשר בין הפרעות אלו, לבין המצב הנפשי לו טען התובע בפניו.
3. ביום 21.2.07 נבדק התובע במרפאת השינה בביה"ח וולפסון, שם נמצא כי הינו "...סובל מתסמונת דום נשימה בשינה מן הסוג החסימתי בדרגה קלה..." (מסמך מיום 26.2.07). הומלץ לתובע ע"י רופאי ביה"ח לטפל בבעיית השינה בשלוש דרכים שונות. כך גם סבר פרופ' ספיבק כפי שעולה ממסמך רפואי מיום 14.3.07. יאמר כי התובע לא פנה לקבלת טיפול.
4. מטבע הדברים, הפרעות בשינה גורמות לעייפות, למתח, ולירידה בתפקוד ומשאין קשר בינן לבין התאונה, המסקנה המתבקשת הינה כי לפחות חלק מתלונותיו של התובע בתחום הנפשי נגרמות בגין בעיות השינה, כפי שסבר ד"ר דרנל.

אם אכן התובע סובל מבעיות כה רבות, מדוע אינו פועל לפתרון בעיות השינה כפי ששב והמליץ פרופ' ספיבק במסמך מיום 10.9.07? במסמך זה התייחס פרופ' ספיבק אך ורק לבעיות השינה ואופן הטיפול בהן מבלי שנדרש לכל בעיה אחרת, לרבות בתחום הנפשי.

1. טענת התובע בדבר נטילת תרופות פסיכיאטריות באופן קבוע, נסתרה ע"י הנתבעת באמצעות מסמכי קופ"ח מהם ניתן ללמוד כי פעם אחת בלבד, בשנת 2010, רכש התובע תרופות אלו בקופת חולים. הסברו לכך בחקירתו הנגדית לא תאם להסברה של הגב' טלמור. זאת ועוד, אין זה סביר בעיני כי במשך מספר שנים, התובע עושה שימוש בתרופות אותן רוכשת הגב' טלמור מקופת חולים, כפי שנטען.

לכך מתווספת העובדה, כי התובע הצהיר בס' 32 לתצהירו מיום 9.6.11, כי הינו מובטל מבלי שמצא לנכון להצהיר כי הינו מקים עסק חדש ביחד עם שותף. אמנם בתצהירו המשלים שהוגש כשנה וחצי לאחר מכן הצהיר התובע על כך, אולם היה עליו לעשות כן עוד בתצהירו הראשון שעה שלא יכול היה לדעת כי יידרש להגיש תצהיר נוסף.

1. איני מתיימר להחליף את המומחה בתחום הפסיכיאטרי, אולם לא התרשמתי במהלך חקירתו הנגדית של התובע כי הינו סובל מאותם תסמינים להם הוא טוען.
2. ברי כי תפקידו של התובע עובר לתאונה היה תפקיד בכיר ומטבע הדברים יש להניח כי היה כרוך במתח ובלחץ. יחד עם זאת, ספק בעיניי אם בעלים של עסק, בין אם עסק פעיל שנרכש מאדם אחר ובין אם עסק המוקם מן היסוד, אינם נתונים ללחצים ומתחים. בעוד אשר עבודה כשכיר כרוכה, בין היתר, בעבודה תחת פיקוח מנהליו, הרי שעבודה כעצמאי כרוכה במתחים מסוג אחר, שאינם פחותים. עיקר המתחים בעיסוק חדש, לרבות בעסק שהיה קיים עוד קודם לכן, ותופעל ע"י בעלים קודמים, הינם לקשיי הפרנסה התלויים בגורמים שונים ורבים. ואכן, אותם שינויים שחלו בעסקי התובע ובפעילותה של רב בריח שנקלעה לקשיים יש בהם כדי ללמד על התנודות וחוסר היציבות הכלכלית הצפויה לעסקים, קטנים כגדולים.
3. הנני מודע לכשל העובדתי במסקנת המומחה כי התובע נקלע למתחים בעקבות פתיחת עסק וכישלונו כביכול, עובדה שהינה שגויה. יחד עם זאת, סבורני כי לאור מכלול הראיות אין די בה על מנת לקבוע כי יש לסטות מקביעת המומחה.
4. כפי שנקבע לא אחת, "חוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט אינה מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון. ברם, הכלל אשר נקבע בדין הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7, (28.3.2007))". רע"א 7301/12 בן סימון נ' כלל, (9.4.13). במקרה דנן לא התקיימו אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מחוות דעתו של המומחה.
5. לסיכום: לא מצאתי לקבוע כי נגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה נכות בתחום הנפשי.

הפסד השתכרות לעבר ולעתיד

1. כאמור, גם בתקופה בה נעדר התובע מעבודתו ברב בריח בסמוך לאחר התאונה, שולם לו מלוא שכרו ועל כן אינו זכאי לפיצוי בגין תקופה זו. כך גם בתקופה בה שב וחזר לעבוד ברב בריח. לא שוכנעתי כי ההתפטרות נגרמה בעטיה של התאונה.
2. התובע לא הציג נתונים בדוקים בדבר הכנסותיו מאז סיום עבודתו ברב בריח, מהם ניתן ללמוד על הקשר, אם בכלל, שבין הכנסותיו לבין נכותו האורטופדית הנמוכה. בנסיבות אלו לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר לעבר.

באשר להפסד השתכרות לעתיד – בהתחשב בשיעור הנכות מחד, פוטנציאל שכרו מנגד והשינויים העלולים להיות בעיסוקיו של התובע, מצאתי לפסוק על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.

כאב וסבל

1. בגין הנזק הלא ממוני מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 14,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי

1. בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי הנני פוסק לתובע על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 4,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסה"ד.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

1. מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 3,000 ₪ עפ"י ערכו נכון למועד פסה"ד בגין עזרת קרובים לעבר.

סיכום

1. להלן פירוט נזקי התובע:

הפסד השתכרות לעתיד- 20,000 ₪

כאב וסבל- 14,000 ₪

הוצאות רפואיות- 4,000 ₪

עזרת הזולת- 3,000 ₪

סה"כ 41,000 ₪

סוף דבר

1. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 41,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21%, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כן הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הוצאות המשפט, למעט שכרו של המומחה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה והוצאה ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ג, 17 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.