לפני תביעת נזיקין שהגיש התובע, אסיר המרצה עונש מאסר, כנגד שירות בתי הסוהר והמשטרה, בגין נזק שנגרם לעינו הימנית ואשר הוביל לעקירתה, וזאת, לטענתו, כתוצאה מאירוע בו נדחף על-ידי גורמי הליווי בשב"ס בעת מעבר מבית המעצר קישון למתקן כליאה ניצן.

תמצית המחלוקת וטענות הצדדים:

1. לפי הנטען בכתב התביעה, התובע, אסיר המרצה 15 שנות מאסר, נפגע בעינו בעת שהיה נתון במשמורת שב"ס. לפי הנטען על-ידי התובע, במהלך קליטתו במתקן הכליאה ניצן אליו הועבר מבית המעצר קישון לאחר שנגזר דינו, הוא נדחף על-ידי מלוויו על מנת לזרז את הליכתו, וכתוצאה מכך נפל ועינו הימנית נחבלה בידית של דלת. לדברי התובע הוא החל לסבול מכאבים ולאחר זמן מה אבדה ראייתו בעין זו. הוא אובחן על-ידי רופא שב"ס כסובל מעיוורון בעין והופנה לבית חולים. לאחר פינויו לבית החולים הוא טופל, נותח ועינו נעקרה. התביעה הוגשה נגד שירות בתי הסוהר וכנגד המשטרה (להלן – המדינה).

2. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר שרון מלמוד. לפי האמור בחוות הדעת, מקור הנזק שנגרם לעינו של התובע הוא חבלתי-חיצוני. עוד צויין בחווה"ד כי חל איחור בפינוי התובע לבית החולים וכי אפשר שפינוי מוקדם יותר היה מאפשר את הצלת העין. התובע טוען כי מהמסמכים הרפואיים שצורפו עולה כי הוא לא סבל מבעיות כלשהן בעיניו עובר לאירוע הנטען. עוד מציין התובע כי הטענה בדבר דחיפתו על-ידי גורמי הליווי הועלתה על-ידו עוד בשלבים מוקדמים במסגרת הערעור שהגיש על הרשעתו, במנותק מהתביעה האזרחית שהוגשה שנים לאחר מכן, באופן המחזק את מהימנות גרסתו. התובע טוען בנוסף כי נטל הראיה במקרה דנן מועבר אל כתפי המדינה, מכוח הכלל של "הדבר מדבר בעבד עצמו" ומשמדובר בפגיעה פיזית בעת שהוא היה נתון במשמורת חוקית ותחת אחריותו ושליטתו של שב"ס.

3. המדינה, מנגד, טענה בכתב ההגנה כי מקור הנזק שנגרם לעינו של התובע הוא זיהום שהתפתח על רקע מצב רפואי קודם. המדינה הגישה לעניין זה חוות דעת של פרופ' גראזוזי, לפיה עינו של התובע ניזוקה בשל נקב בקרנית, אשר נגרם ככל הנראה מנמק לרקמה ולא מחבלה שגרמה לפציעה חודרת. לפי חוות הדעת, עקב מצבו הרפואי הירוד של התובע אשר סבל משלל בעיות רפואיות (בעיות בכבד, צהבת, יתר לחץ דם ועוד), נגרמה דלקת לגלגל העין אשר החמירה וגרמה לניקוב הקרנית. עוד טוענת המדינה, כי אף אם ייקבע שמקור הפגיעה בתובע בחבלה חיצונית, הרי שהתובע לא הוכיח את גרסתו העובדתית כי נחבל כתוצאה מדחיפתו על-ידי עובדי שב"ס. לעניין זה מפנה המדינה לעובדה כי לגרסה האמורה אין כל עיגון במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע, שמהם אף עולה כי התובע שלל טראומה לעין, ולעובדה כי אין אצל גורמי המדינה הרלוונטיים כל דיווח אודות אירוע חריג למועד הנטען. עוד נטען כי אין תחולה בענייננו לכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", משלא מתקיימים תנאיו.

הראיות שהוצגו:

4. מטעם התובע העיד הוא עצמו בלבד. התובע העיד בחקירה ראשית ונגדית. בעדותו ציין כי האירוע ארע בעת מעבר מבית מעצר קישון למתקן כליאה ניצן. הוא לווה באנשי יחידת הליווי נחשון. לאחר שירד מהרכב, התקדם באיטיות בשל כך שהוא קטוע רגל ומשתמש ברגל תותבת. הוא נדחף על-ידי מלוויו ונפל על דלת. הוא סבל מכאבים ולמחרת לא הצליח לראות בעין. לטענתו, הוא התלונן על כאבים אך לא זכה להתייחסות. כעבור כ- 5 ימים שובץ והועבר לכלא שטה. בבדיקה רפואית במהלך הקליטה ראה הרופא את הפגיעה וסירב לקבלו בכלא והוא פונה לבית חולים.

5. מטעם הנתבעת הוגש בהסכמה, ללא חקירה, תצהיר של קמב"צ יחידת נחשון של שירות בתי הסוהר. לפי האמור בו, על פי נהלי שב"ס "חלה חובת דיווח של כל לוחם וסוהר בשירות בתי הסהר, בדבר כל אירוע חריג במהלך השירות, ובכלל זה פציעות, תקיפות, הברחות, מחלות, תאונות". עוד נאמר כי "במקרה הנידן לא היה כל דיווח על אירוע פציעה / נפילה כנטען ע"י התובע בכתב תביעתו או של כל אירוע חריג אחר".

6. התובע הגיש כראיות מטעמו מסמכים רפואיים שונים מתיקו הרפואי של בשב"ס ובית החולים "אסף הרופא" שם טופל, שהעיקריים בהם יפורטו להלן:

א. תעודה רפואית מיום 26.10.02 של המרפאה במתקן הכליאה קישון; במסמך זה אין אזכור כלשהו לבעיית עיניים אצל התובע.

ב. תעודה רפואית מיום 28.10.02, עם קליטת התובע בכלא ניצן; גם בה אין אזכור לבעית עיניים כלשהי אצל התובע.

ג. הפנייה מיום 5.11.02 מרופא בית כלא שטה לבית חולים; בטופס ההפניה נאמר כך:

"אסיר כבן 43, חולה HIN עם כריתת רגל ימין. לפני זמן רב בת.ד. לפני שלשה ימים צהבת חריפה, עיוורון בעין ימין עם שינויים דרסטיים בקרנית עין ימין, לא מבדיל בין אור לחושך, חום 38, הפרעות בתפקודי כבד גסים.מבקש לקבל אסיר לבדיקתכם וטיפול".

ד. טופס הפניה להתייעצות עם מומחה מיום 7.11.02, של המרכז הרפואי "אסף הרופא: . בטופס ההפניה להתייעצות נרשם כי סיבת ההפניה היא הפרשה מוגלתית בעין שמאל (כך במקור- ע.ג). בחוות דעת היועצת, ד"ר זינה אלמר, מיום 10.11.02, הרשומה על גבי אותו טופס, נאמר בין היתר, כך:

"בן 43 מזה שבוע ירידה בראיה בעין. לדבריו לפני כן ראה טוב בעין. לדבריו שולל טראומה. ברקע HIN (יתר לחץ דם) מצב לאחר כריתה של רגל ימין בעקבות טראומה, צירוזיס (שחמת כבד) עם עירוי דם" .

במסמך האמור הועלו מספר אפשרויות לפגיעה בראיה שנותרו בסימן שאלה ביניהן אפשרות של "טראומה?". בבדיקה צוין כי העין גרויה, ספק פרפורציה, העדשה במרכז, הקשתית דחוקה קדימה הפרשה מרובה. בחוות הדעת ניתנה אבחנה של אנדופלטמיטיס חריפה והתנקבות הקרנית. הומלץ על מתן אנטיביוטיקה באופן סיסטמי מקומי כל שעה והוזמן לבקורת למחרת.

ה. סיכום יועץ עיניים מבי"ח "אסף הרופא" מיום 11.11.02; במסמך נרשם כי כי התובע נבדק על ידי מנהל המחלקה והוחלט כי לא ניתן להציל את העין והוזמן לניתוח, אשר בוצע בדחיפות.

ו. גיליונות דיווח סיעודי בחדר ניתוח עיניים; מהם עולה כי ביום 11.11.02 נעשה ניסיון לנתח בהרדמה מקומית אך עקב לחיצה של החולה פצע הקרנית נפתח אבדה זגוגית ללא מוגלה. ביום 12.11.02 נותח התובע בהרדמה מלאה והעין נעקרה.

ז. דו"ח פתולוגי מיום 3.12.02; דו"ח ביופסיה של העין. בדו"ח צויין כי אובחנו "תסנין דלקתי בולט", "בצקת קשה" ו"ממצאים בלתי ספציפיים".

7. בנוסף למסמכים הרפואיים צירף התובע כראיה חלק מטיעוניו בערעור שהגיש לבית המשפט העליון על הרשעתו, אשר נדון בשנת 2004. במסגרת הערעור אוזכרה גם עקירת העין תוך ייחוסה לחבלה שנחבל עקב דחיפתו בידי סוהר. וכך נאמר במסמך שהוגש מטעם התובע:

"מייד עם תחילת ריצוי עונשו אובחנה בעין ימין דלקת ובצקת קשה, לטענת המערער כתוצאה מדחיפתו על ידי סוהר, שחייבה ביצוע ניתוחים ובדיקת שונות שהביאו לבסוף להוצאת עינו כיום נותר בעין שגם היא איננה בריאה לחלוטין, דבר המקשה עליו במחייתו בין כותלי הכלא ומוסיף לו פחדים שמא יתעוור".

8. המדינה מצידה הגישה כראיה מכתב של ב"כ התובע דאז מיום 21.10.03 אל רשויות הכלא, בו ביקש כי התובע יועבר למר"ש לשם בדיקות וטיפול, קבלת כיסא המתאים למוגבלותו פטור מעמידה בעת ספירת האסירים (נ/2). בסעיף 5(א) למכתב נאמר כך:

"5. מאז שנתקבל מרשי לשב"ס הוחזק במחלקה לרפואה בשב"ס (להלן: מר"ש). מצב הרפאי החמיר והתדרדר דבר שחייב אשפוז בבתי חולים ובמחלקות שונות לצורך טיפל רפואי במחלותיו הכרוניות וכן פציעותיו וכן מצבו המתדרדר כפי שיפורט להלן:

1. עם תחילת ריצוי עונשו אובחנה דלקת בעין ימין ובצקת קשה, שחייבה ניתוחים ובדיקות שונות שהביאו להוצאת עינו וכיום נותר בעין אחת שגם היא איננה בריאה לחלוטין, דבר שמקשה עליו במחייתו בין כותלי הכלא. ...".

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט:

9. כמפורט לעיל, בין הצדדים מחלוקת בדבר מקור הפגיעה בעינו של התובע; חבלה, כטענת התובע, או מצב תחלואתי שגרר זיהום על רקע מצב בריאותי כללי לקוי של התובע, כטענת המדינה. כל צד הגיש חוות דעת רפואית התומכת בעמדתו.

10. נוכח המחלוקת בין מומחי הצדדים, הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט (להלן – המומחה), על מנת שיחווה דעתו במחלוקת זו.

11. המומחה, פרופ' פרידמן, חיווה דעתו כי המקור לפגיעה בעין הוא חבלתי. לפי העולה מחוות דעתו, התובע סבל מהתנקבות של קרנית העין. המומחה ציין בחוות דעתו כי בחומר הרפואי שהוצג לו אין כל עיגון למצב תחלואתי קודם כלשהו בעין. לעניין זה ציין המומחה את הרישומים הרפואיים מבית המעצר קישון ומתקן הכליאה ניצן, כפי שפורטו לעיל, בהם לא נרשם דבר על בעיה בעין. כן ציין המומחה כי מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לו עולה כי התובע אושפז עקב צהבת באוקטובר 1999 (כשלוש שנים לפני האירוע נשוא תובענה זו). בבדיקתו באותה עת נרשם כי ראייתו תקינה ואובחנה "צהבת הלחמיות", ללא אבחון של תחלואה בקרנית. המומחה ציין בנוסף כי לדברי התובע ראייתו היתה תקינה עובר לאירוע וכי הוא בעל רישיון נהיגה על משאית, כאשר רישיון כזה מחייב ראיה תקינה. בשים לב לנתונים שבפניו, הסיק המומחה כי התובע לא סבל מתחלואה קודמת כלשהי בקרנית. המומחה שלל לעניין זה את סברתו של המומחה מטעם המדינה, פרופ' גרזוזי. המומחה הסביר כי הנחתו של המומחה מטעם המדינה (כמו גם מומחה התובע) לפיה בהפניה מיום 5.11.02 מבית כלא שטה לבית החולים נרשם כי התובע סובל "משינויים דגנרטיביים" בעין, איננה נכונה, שכן בטופס ההפנייה נרשם "שינויים דרסטיים", מונח שכשלעמו אינו רפואי וסביר כי הוא משקף את מצב של התנקבות הקרנית כפי שנחזה על-ידי רופא הכלא. כן שלל המומחה את קביעת פרופ' גרזוזי כי הבדיקה ההיסטולוגית שבוצעה בדיעבד הצביעה על זיהום כללי של גלגל העין, תוך שהסביר כי תוצאות הבדיקה מלמדות על דלקת בקרנית עצמה בלבד, ממצא לא מפתיע נוכח העובדה שהתנקבות הקרנית ארעה כשבוע לפחות לפני עקירת העין כאשר במהלך כל אותה תקופה היתה העין חשופה, וריאקציה דלקתית בקרנית בנתונים אלה הינה סבירה. עוד ציין המומחה היעדר ממצאים בבדיקה ההיסטולוגית בדבר הצטלקויות או שינויים ניווניים אחרים בקרנית אשר יכולים להעיד על מחלה קודמת בקרנית.

12. בהיעדר תחלואה קודמת בעין, ונוכח מהות הפגיעה ממנה סבל התובע – התנקבות הקרנית, מסקנת המומחה הינה כי מקור הפגיעה בעין הוא חבלתי. ובלשון חוות הדעת: "התנקבות כזו ללא עדות למחלת קרנית קודמת, אפשרית רק עקב חבלה" (ההדגשה במקור, עמ' 3 לחוות דעת). המומחה ציין עוד כי היה פגם בטיפול הרפואי שניתן לתובע, הן על-ידי שב"ס ובעיקר בבית החולים, וכי אפשר שפעולה מהירה יותר וניתוח נכון היו יכולים להציל את עינו, אם כי לא ניתן לשער את מידת ראייתה הסופית.

13. המדינה זימנה את המומחה לעדות והוא נחקר על חוות דעתו. בחקירתו עמד המומחה על המסקנות שפורטו בחוות דעתו, הן באשר להיעדר אינדיקציה לבעיה קודמת בעין, והן באשר למסקנה המסתברת כי מקור הפגיעה הוא חבלה חיצונית. לעניין הטענה כי מקור הפגיעה במצב תחלואתי הבהיר המומחה כי:

"חקרתי את הכיוון הזה גם לאור חוות דעתו של פרופ' גרזוזי ולכן הלכתי אחורה ומצאתי את אותו אשפוז שכתוב שהעיניים היו בסדר ורופא הסתכל על העיניים שכתב שהיה רק צהבת ללא שום מחלת קרנית. פרופ' גרזוזי שינה את המילה משינויים דרסטיים בקרנית לשינויים ניווניים. לא היה שום אינדיקציה לומר שהיה שהייתה מחלה כזו ...." (עמ' 11, ש' 23-27 ההדגשה הוספה).

המומחה אף הבהיר כי מצבו הרפואי הכללי הירוד של התובע איננו רלוונטי לפגיעה בקרנית מהסוג בענייננו, בהיעדר נתונים על פגיעה קודמת בקרנית. וכך ציין:

"ש. שאתה מדבר על רקע קודם, לא ראיתי שהתייחסת לאפילפסיה, לכולסטרול גבוה בדם, היפרהורנציה, יתר לחץ דם, אנמיה, חוסר ברזל, מחלת כבד, צריכת אלכוהול מוגברת, פסירוזיס בכבד. זה לא רשום בחוות הדעת שלך, למה?

ת. אין שום קשר בינם לבין שינויים בקרניות. אפילו במצבו הכללי, הוא בא על הרגליים. המחלות האלו לא בהכרח ואין שום סיבה שהם ייפגעו בקרנית.

ש. הם פוגעות במצב החיסוני של הגוף?

ת. כן, אבל לא פגיעה בעיניים. מצב חיסוני זה דבר כללי. הזכרתי את עניין הצהבת שנאמר שבגלל ירידה במצבו הכללי הוא נשלח שבוע לפני כן לבית חולים בעפולה. לא כתבו שום דבר בבדיקה קודמת על העיניים, כתבו רק על הגפיים. לא מצאתי שום סיבה לומר שהיה משהו בעיניים. ..." (ההדגשות הוספו, עמ' 12, ש' 4-7).

בהמשך נשאל המומחה אודות הבדיקה ההיסטולוגית שנערכה לתוכן העין לאחר הניתוח, והשיב כדלקמן:

"ש. יש אבחנה קלינית למעלה ואז תשובה פתולוגית למטה?

ת. קלינית זה מה שכותב הרופא ששולח את החומר, הוא חשב שמדובר במצב זיהומי של העין כולה. אם הייתה רק בעיה של הקרנית לא היו עוקרים עין. הוא חשב זיהום של כל העין, אבל הסתבר בבדיקה שלא היה כל זיהום וגם בניתוח ועשו אותו בצורה לא מקובלת, ושכל התוכן של העין יצא החוצה, הם כתבו שהוא היה שקוף ולא היה זיהום בעין, היה רק תסנין דלקתי בקרנית שפירושו תאי דם לבנים באזור, לא צוין שום תהליך ניווני וזה רואים בהיסטולוגיה. היה צריך לכתוב שינויים ניווניים בהיסטולוגיה וזה חלק מהבדיקה של הפתולוג. כתבתי ששינויים כאלו דלקתיים זה תגובה של הרקמה עצמה ולא בהכרח זיהום. העין הזו היתה פתוחה שבוע עד שהגיעו לניתוח, היה חור בעין שבוע וזיהום יכול להיכנס. שכתבו תסנין דלקתי, זה יכול להיות זיהום אבל לא בהכרח" (ההדגשות הוספו, עמ' 12, ש' 14-25).

המומחה סיכם את מסקנתו לפיה בנתונים הקיימים אין כל סבירות לכך שמדובר בנזק שארע עקב מצב תחלואתי, ובלשונו:

הסיכוי שמדובר בתהליך דלקתי שלא קשור לאירוע שאנו מדברים עליו הוא אפס משום שלא היתה לי כל אינדיקציה לומר שהיתה פגיעה קודמת בקרנית. אם היינו מגיעים למצב שהיה זהום לפני כן, אי אפשר לקבוע" (ההדגשה הוספה. עמ' 12 לפרוטוקול).

המומחה נשאל באשר למהות הפגיעה שיכולה לגרום לנזק מהסוג שארע, ומתשובתו עלה כי מנגנון הפגיעה שתיאר התובע (נפילה ופגיעה מידית של דלת) תואם את סוג הפגיעה. וכך נאמר על-ידי המומחה:

"ש. יש חשיבות לחוזק המכה לעניין השתלשלות העניינים?

ת. כן, מכה חלשה לא הייתה עושה כזה נזק. מכה הייתה צריכה לפגוע נקודתית בקרנית ולכן ידית של דלת אי (כך במקור, צריך להיות היא – ע.ג) אפשרות, להבדיל אם היה אומר שנפל על הקיר. זה הוא אמר ולא אני, הוא העלה את עניין הידית. ראיתי בתפקידי כמנהל מח' ילדים שנחבלו מידית של אופנים והידית פגעה להם בעין והייתה אותה תוצאה." (עמ' 10, ש' 26-29)

דיון והכרעה

מקור הפגיעה בעין:

14. המחלוקת הראשונה שיש להכריע בה היא מקור הפגיעה בעינו של התובע; האם כתוצאה מחבלה חיצונית, כטענת התביעה, או עקב תחלואה בעין ומצבו הרפואי הכללי הירוד של התובע, כטענת ההגנה.

15. לנוכח הראיות הקיימות, המסקנה המסתברת יותר הינה כי הפגיעה בעינו של התובע היתה חבלתית ונובעת ממקור חיצוני, להבדיל מהתפתחות של מצב תחלואתי.

16. לעניין זה אני רואה לקבל את מסקנות המומחה מטעם בית המשפט, אשר חיווה דעתו כי הפגיעה בעין היא תולדה של חבלה כאמור. כפי שפורט לעיל, המומחה השתית את קביעתו על שורה של עוגנים, כדלקמן:

ראשית, היעדר אינדיקציה למצב תחלואתי קודם: לעניין זה הסתמך המומחה על המסמכים הרפואיים שהומצאו לו על-ידי הצדדים, כפי שהוצגו כראיות אף בפני, אשר אינם מעלים אינדיקציה כלשהי למצב תחלואתי של העין. לעניין זה נתן המומחה משקל לרישומים הרפואיים של בית המעצר ושב"ס מסמוך למועד מאסרו של התובע, בהם אין תיעוד לבעיה כלשהי בעין. כן הסתמך על תיעוד רפואי מאשפוז של התובע ביום 3.10.99 בבית חולים הלל יפה, כשלוש שנים לפני הפגיעה נשוא התביעה, בו אין אזכור לפגיעה בקרנית, אלא צויינה ראיה תקינה וכן צהבת בלחמית, ללמדך, כפי שציין המומחה, כי העין נבדקה בפועל, ולא נמצאו בה ממצאים מהסוג שיכול ללמד על מחלה קיימת בקרנית. בהקשר זה התייחס המומחה גם לדבריו של התובע כי הוא בעל רישיון נהיגה למשאית, עובדה שלא הוכחה כשלעצמה בהליך דנן, ברם מדובר רק בנתון אחד שאוזכר כמצטבר לנתונים הרפואיים הקיימים, ולא כנתון בלעדי או מכריע, ומכאן שאין בידי לקבל את טענות המדינה כנגד הסתמכות המומחה על נתון זה. נוכח המסמכים הקיימים, ובהיעדר מסמכים רפואיים המעידים על פגיעה קודמת כלשהי בעין, אני מקבלת את מסקנת המומחה באשר להיעדר מצב תחלואתי קודם של העין.

שנית, העולה מחוות הדעת הפתולוגית של העין, בה צויין ממצא של תסנין דלקתי שאיננו מתייחס לכל גלגל העין, ולא צוינו ממצאים ניווניים מכל סוג בקרנית. המומחה ראה בהיעדר ציון של ממצאים ניווניים כאמור, אשר לדבריו נבדקים כחלק מבדיקת הפתולוג (עמ' 12, ש' 21-22), ראיה מחזקת למסקנה כי לא היו כאלה בעינו של התובע, ומסקנה זו הינה סבירה ואין להתערב בה. גם הסברו של המומחה בדבר הממצא הדלקתי מהסוג שנמצא בבדיקה, שהינו סביר ביחס למצבה של העין עובר לניתוח, הינו משכנע.

שלישית, סוג הפגיעה שנגרמה לעין – התנקבות הקרנית, בהיעדר תחלואה קודמת, יכול להיות מוסבר, לפי דברי המומחה, רק באירוע חבלתי. מסקנה מקצועית זו לא נסתרה בדרך כלשהי, ואף מומחה ההגנה לא טען אחרת (אלא שלגישתו, כאמור לעיל, היתה תחלואה בעין).

17. חוות דעתו של מומחה בית המשפט הינה מפורטת וברורה, והמומחה שב ופירט את מסקנותיו ושיקוליו בעדותו בפני, ואני מוצאת את נימוקיו הגיוניים ומשכנעים. כפי שנפסק לא אחת, לחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, שהינו מומחה מקצועי ואובייקטיבי, יש ככלל משקל רב, ובהיעדר נסיבות ממשיות המצדיקות לקבוע אחרת יטה בית המשפט לקבל את חוות דעתו בעניינים שהם בתחום מומחיותו. ראו לעניין זה למשל ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטרנו אחזקה ופיתוח (פורסם במאגרים), כדלקמן:

בית המשפט נדרש לעדים מומחים כדי שאלה יסייעו לו ללבן עובדות ולעכל נתונים להם דרוש ידע מקצועי, שבדרך כלל אינו נחלתו של השופט. מכאן, שהמומחים, אלה המובאים על ידי הצדדים ואלה הממונים מטעם בית המשפט, לא מתיימרים להציע מסקנה משפטית, ותחום זה היה ונותר נתון לבית המשפט, לו מסור שיקול הדעת להחליט איזו מבין חוות הדעת לאמץ, אם בכלל.

עם זאת, כאשר ממנה בית המשפט מומחה מכריע מטעמו, אך טבעי שהוא יאמץ את ממצאיו, זולת אם קיימת סיבה כבדת משקל שתניע אותו שלא לעשות זאת, שהרי לכאורה מדובר במומחה ניטראלי, נעדר עניין, וככזה אין סיבה לחשוד בו כי הוא בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים (ע"א 293/88, חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, תק-על 90(2), 532).

18. בעניינו, המומחה מטעם בית משפט ערך חוות יסודית מקיפה ובה פירט את הנדבכים למסקנתו המקצועית, אשר יש בהם הגיון פנימי רב כפי שצויין לעיל.

19. המדינה טוענת כי הסברה שמקור הפגיעה בעין הוא חבלתי, נסתרת על-ידי דבריו של התובע "בזמן אמת", כפי שצוינו בגיליון בדיקתו בבית חולים "אסף הרופא" ביום 10.11.02, בו נרשם: "לדבריו שולל טראומה". סבורני כי במכלול הראייתי הקיים אין בכך כדי להכריע, וכי המסקנה המסתברת יותר העולה מהנתונים במקרה שבפני היא כי מדובר בפגיעה חבלתית. כפי שצויין לעיל, מסקנה זו עולה מהתיעוד הרפואי ומאפייני הפגיעה, והיא נתמכת באמור בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. עיון בגיליון הרפואי מיום 10.11.02 מעלה כי אף הרופאים שבדקו את התובע "בזמן אמת" התרשמו כי מאפייני הפגיעה עשויים לתאום פגיעה חבלתית. הרישום לפיו התובע "שלל טראומה", הגם שהוא מעורר סימן שאלה, אפשר שניתן לייחוס להסברו של התובע כי נמנע מלהתלונן בשל מצבו וחששותיו נוכח העובדה כי הוא נדון ונכלא למאסר ממושך ימים ספורים לפני האירוע (עמ' 16, ש' 28) או לחוסר הבנה של התובע באשר למשמעות המושג האמור, ומכל מקום אין בו כדי להכריע במכלול הראייתי הקיים.

20. המסקנה מכל המפורט לעיל היא כי מקור הפגיעה בעינו של התובע הוא חבלה חיצונית בעין.

נסיבות הפגיעה:

21. המדינה טוענת כי אף אם ייקבע שמקור הפגיעה בעינו של התובע הוא חבלתי, הרי שאין בכך כדי להוכיח את טענתו כי הוא נחבל בשל דחיפה שנדחף על-ידי מלוויו בשב"ס. לעניין זה, טוענת המדינה, עדותו היא עדות יחידה של בעל דין, שהועלתה באיחור ניכר ושאיננה מהימנה לגופה.

22. עדותו של התובע באשר לנסיבות בהן נפגע הינה אכן עדות יחידה של בעל דין, ולפיכך, וככל שתתקבל לצורך קביעת ממצא ללא סיוע בחומר הראיות, על בית המשפט לפרט את נימוקיו לכך (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971). בענייננו, סבורני כי עלה בידי התובע לבסס במבחן מאזן ההסתברויות, את טענתו באשר לנסיבות הפגיעה, וכי יש לקבל את גרסתו בעניין זה, כמפורט להלן.

23. בחינת מכלול הנתונים והראיות שהוצגו מעלה כי גרסתו של התובע משתלבת בהם ותואמת אותם עובדתית והגיונית.

ראשית, מבחינת מאפייני הפגיעה, הרי שכפי שפורט לעיל, הוכח כי מקור הפגיעה בעינו של התובע הוא חבלתי חיצוני. מעדותו של המומחה עולה סוג הנזק שנגרם (נקב בקרנית) מצריך פגיעה ממשית וממוקדת בעין, וכי תיאורו של התובע באשר למנגנון הפגיעה הספציפי – פגיעה מנפילה על ידית של דלת, תואם היטב את סוג פגיעה שנגרמה (עמ' 10, ש' 20-24).

שנית, מבחינת מועד ההתרחשות הנטען, אף הוא תואם באופן מסתבר את הנתונים שהוצגו. המסקנה הסבירה העולה מהנתונים היא כי התובע נפגע בעינו במועד מאוחר למועד כניסתו לבית המעצר קישון ביום 26.10.02 (שכן בגיליון הרפואי של בית המעצר מהמועד האמור אין כל תיעוד אודות פגיעה בעין), ולפני מועד בדיקתו על-ידי רופא בית הכלא ביום 5.11.02, אז אובחנה פגיעה משמעותית בעין ואובדן ראיה. מדובר בחלון זמן קצר, התואם את תיאורו של התובע בדבר מועד וזירת ההתרחשות בה נגרמה הפגיעה, קרי - במהלך העברתו מבית המעצר קישון למתקן הכליאה ניצן שאירעה ביום 27.10.02 (כעולה מתדפיס רישום תנועות אסיר של שב"ס, אשר צורף לתצהיר התובע). הדברים אף עולים בקנה אחד עם דבריו של התובע בבדיקתו בבית החולים אסף הרופא ביום 7.11.02, לפיהם הוא סובל מירידה בראייה מזה כשבוע.

הנתונים שלעיל הינם נתונים חיצוניים ואובייקטיביים, שתואמים כאמור את תיאורו הכולל של התובע באשר לנסיבות פגיעתו, ומחזקים בכך את המהימנות שניתן לייחס לגרסה בכללותה.

24. טענות התובע בדבר האופן בו נפגע לא הועלו אומנם בסמוך לאחר הפגיעה אלא בחלוף זמן, אולם הטענה בדבר חלוף הזמן מתכהה לטעמי בנסיבות ענייננו. ראשית, עוד במהלך ערעורו של התובע לבית המשפט העליון בשנת 2004, נטען על-ידו כי הוא איבד את עינו לאחר שנפגע כתוצאה מכך שנדחף על-ידי סוהרים. טענה זו הועלתה זמן רב בטרם הגשת התביעה הנזיקית ובמנותק ממנה. לעניין זה אינני רואה לייחס משקל לעובדה כי במכתבו של ב"כ התובע מיום 21.10.03, עליו הצביעה המדינה, לא הועלתה הטענה; מדובר במכתב בקשה לשב"ס להתחשבות במגבלותיו הפיסיות והרפואיות של התובע, ואין זה בלתי סביר במכתב מעין זה לא ימוקדו טענות נגד שב"ס מהסוג שמועלה בענייננו. שנית, יש לזכור כי הנפגע בענייננו הוא אסיר, שטענותיו מופנות כנגד הרשות שהוא נתון תחת משמורתה בשליטתה, ובנסיבות אלה יש מקום לבחינה גמישה יותר של המשמעות (בהיבט הראייתי) של חלוף הזמן עד להעלאת הטענה נגד הרשות לראשונה. אשר לרישום בגיליון בית החולים לפיו התובע שלל טראומה בעין, הרי שכפי שצויין לעיל אין לתת לכך משקל מכריע בענייננו נוכח המסקנה העולה ממכלול הראיות, והנתמכת בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, לפיה הפגיעה בעין כן נגרמה מחבלה.

25. גם בטענת המדינה להיעדר רישום כלשהו בשב"ס אודות האירוע הנטען, חרף הנהלים המחייבים רישום כאמור, אינני רואה נתון בעל משקל מספק בענייננו. ראשית, משום שאף לדבריו של התובע, הוא נמנע תחילה מלספר אודות האירוע. שנית, משום שבהחלט סביר שברגע האירוע עצמו – שגרם לפגיעה נקודתית בעין שהלכה והסבכה לאחר מכן – הוא לא נחזה כחריג מצד גורמי הליווי. בנסיבות אלה, לעצם היעדרו של רישום אינני רואה לייחס משמעות ראייתית בעלת משקל.

26. מסקנתי מכל המפורט לעיל היא כי בעניינו הכף נוטה לקבלת גרסת התובע, וזאת בין אם נראה בנתונים שלעיל משום סיוע לגרסתו, ובין אם נימוקים להסתמכות עליה כעדות יחידה של בעל דין.

27. נוכח מסקנתי זו, אין צורך לדון במחלוקת בין הצדדים באשר לסוגיית נטל ההוכחה. אציין עם זאת כי אינני סבורה שיש לקבל את טענות התובע לעניין זה. אשר לטענה בדבר היפוך נטל ההוכחה בשל כלל "הדבר מדבר בעד עצמו", הרי שבענייננו אין לו תחולה, ולו בשל העובדה כי לתובע ידיעה וגרסה ברורה וקונקרטית באשר לאופן התרחשות הפגיעה, ובנסיבות אלה אין מקום להסתמכותו על הכלל האמור (ראו: ע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מ"י, פ"ד ס(4) 337, 370-371). ואשר לטענה הכללית בדבר היפוך נטל ההוכחה בתביעה של אסיר הנתון במשמורת, אינני סבורה כי ניתן לקבלה במתכונתה הגורפת, ולא מצאתי לה עיגון בהלכה הפסוקה.

אחריות:

28. אין צורך להכביר מילים אודות חובת הזהירות שחבה המדינה ביחס לאסירים הנתונים במשמורת, אשר נקבעה לא אחת בפסיקה (ראו לעניין זה למשל" ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים (2013)). חובה כאמור בוודאי קיימת במישור הקונקרטי של ענייננו, עת מדובר בפגיעה כתוצאה מנקיטת פעולה ישירה של גורמי השב"ס כלפי האסיר.

29. אשר לשאלת ההתרשלות; כפי שצויין, התובע הינו קטוע רגל ומשתמש ברגל תותבת. לפי עדותו, הוא נעזר במקל לצורך התניידות, לרבות במועד האירוע, והדבר נתמך ברישומי שב"ס שהוצגו על-ידי התובע בהם תיעוד של היותו נזקק למקל והכרה של שב"ס בצורך בהתחשבות מיוחדת בו בעת התניידות ונסיעה (הימנעות מאיזוק). התובע נפגע בעת שנדחף על-ידי מלוויו בעת הליכה רגלית, נפל כתוצאה מהדחיפה ונפגע בעינו מידית של דלת. אינני מוצאת ממש בטענות המדינה בסיכומיה בדבר חוסרים בגרסה שאינם מאפשרים לקבוע את אחריותה ברשלנות, כגון השאלה האם נדחף על-ידי אסירים אחרים – תרחיש שאין לו כל אחיזה בגרסת התובע אשר העיד בבירור כי נדחף על-ידי מלוויו, ואשר כלל לא נחקר בחקירתו הנגדית ביחס לגרסתו זו, או השאלה האם הדחיפה היתה מכוונת – דבר שספק אם התובע יכול לדעת אותו לאשורו ומכל מקום איננו מכריע לשאלת ההתרשלות. אפשרות של נפילה ופגיעה מהסוג שאירע עקב דחיפה של אסיר, במיוחד בנתוניו ומגבלותיו של התובע שצוינו לעיל, הינה בגדר הצפיות הסבירה של גורמי הליווי וברי שניתן היה למנוע את התממשות הסיכון בנקיטת זהירות סבירה. לפיכך, ומשמתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק, קמה למדינה אחריות בנזיקין כלפי התובע.

30. אוסיף מעבר לנדרש, כי אינני רואה לקבל את טענתו הנוספת של התובע כי שב"ס חב ברשלנות בשל כך שאיחר בהפנייתו לטיפול רפואי. כמפורט לעיל, הפגיעה בעינו של התובע נמצאה בעת בדיקתו בקבלה לבית כלא שטה ביום 5.11.02, ובאותו יום נרשמה הפניה עבורו לבית החולים. לא הוכח כי היו פניות קודמות מצד התובע לטיפול רפואי, שלא טופלו. התובע פונה לטיפול בבית החולים ביום 6.11.02, יום למחרת. המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו כי היה איחור בטיפול בתובע בעיקר בבית החולים וגם בשב"ס, אך בחקירתו ציין כי שב"ס פעל כהלכה בהפנייה לבית החולים. בכל מקרה, ואף אם נאמר כי היה צריך לפנות את התובע לבית החולים כבר ביום 5.11.02 ולא ביום 6.11.02, לא בוסס קשר סיבתי בין האיחור של יום אחד בפינוי לבין הנזק, מה-גם שבסופו של יום בוצע הניתוח הראשון רק ביום 11.11.02.

הנזק:

 הפגיעה והנכות הרפואית:

31. כמפורט לעיל, בעקבות הפגיעה בעינו של התובע העין נעקרה.

32. אין מחלוקת בין הצדדים כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 35%, על-פי סעיפים 152(1)(א) ו- 153(1)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

33. מהראיות ומתלושי השכר שצירף התובע עולה כי עד לשנת 2000 הוא הועסק במועצה מקומית ג'סר אל זרקא, כאיש אחזקה במוסד חינוכי. הוגשו תלושי שכר עד חודש ספטמבר 1999, מהם עולה כי שכרו הממוצע באותה תקופה עמד על סך 2,183 ₪. סכום זה כשהוא משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 2,813 ₪.

34. התובע צפוי להשתחרר ממאסר בחודש אוקטובר 2017 (תשובה 20 לתצהיר התשובות לשאלון של המדינה, אשר צורף לתיק המוצגים מטעם התובע). אין מקום להתחשבות באפשרות להפחתת שליש כטענת התביעה, משתקופה זו חלפה זה מכבר לפי העולה מהנתונים שצורפו כאמור לעיל, מבלי שהתובע שוחרר.

35. לאחר מאסרו, ועד לגיל הפרישה, נותרו לתובע איפוא 9 שנות עבודה.

36. התובע טוען כי נכותו התפקודית הינה בשיעור 50%, וכי בהתאם יש להאריך את הפגיעה בכושר השתכרותו לעתיד, ואילו המדינה סבורה כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה בהרבה וכי כושר השתכרותו העתידי הוא אפסי בשים לב למכלול נתוניו שאינן נוגעים לפגיעה נשוא התביעה.

37. לעניין הנכות התפקודית של התובע, אני רואה להעמידה על 30%, כשיעור הנכות הרפואית בגין אובדן ראיה בעין אחת, ובהתאם לפסיקה בהקשר זה (ראו: ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ ואח' נ' גוזלן (פורסם במאגרים) (2010ׂ)ׂ). לתובע נכות רפואית נוספת בשיעור 5% בגין עקירת העין, ברם אינני מוצאת כי יש לכך השלכה תפקודית מעבר לאובדן הראיה (לעניין פסיקת פיצוי בגין עלות התקנת עין תותבת – ראו להלן). בנסיבות העניין שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע זהה לשיעור נכותו התפקודית.

38. אשר לבסיס השכר לעתיד; כמפורט לעיל, כשלוש שנים לפני המאסר עבד התובע והשתכר שכר נמוך. התובע סובל משלל בעיות רפואיות לרבות היותו קטוע רגל, וכן עולה מהמסמכים הרפואיים כי הוא סבל מבעיות רפואיות שונות על רקע אלכוהליזם. עם זאת, כאמור לעיל, יש לו עבר תעסוקתי חרף מגבלותיו האמורות. מהמסמכים הרפואיים שצורפו לחומר הראיות עולה כי לאחר אשפוז ממושך של מספר חודשים עקב מצבו הרפואי הכללי הירוד שאובחן בתחילת מאסרו, מצבו הרפואי התייצב והוגדר משביע רצון (ראו: מסמך רופא כלא שטה מיום 10.5.04, צורף למוצגי ההגנה נ/4). בנסיבות אלה, אינני סבורה כי יש לקבל את טענת המדינה כי התובע משולל כליל כושר השתכרות. מאידך, בשים לב להשתכרותו המוגבלת של התובע עובר למאסר, לעובדה כי הוא צפוי להשתחרר ממאסר בגיל מתקדם לאחר 15 שנים בהן ריצה מאסר בבגין הרשעתו בעבירות חמורות לרבות עבירות מין, ההמסקנה היא כי כושר השתכרותו הבסיסי של התובע מוגבל, וסביר אף כי פחות מזה שקדם למאסרו, וזאת ללא קשר לפגיעה בעין. בנסיבות האמורות סבורני כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע לעתיד על סך 2,000 ש"ח כערכם היום.

39. בהתחשב בבסיס השכר של התובע, בנכות התפקודית ובתקופת ההשתכרות שנותרה מתום המאסר עד לגיל פרישה, ולאחר היוון כפול למועד סיום המאסר, הפיצוי לתובע בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד הוא בסך 52,000 ₪ (2000X30%X94.545X0.915 = 52,000). לסכום זה יש להוסיף פיצוי בגין אובדן פנסיה לעתיד, העומד על 12% מאובדן השכר העתידי (שיעור חובה בהתאם לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957), ובסה"כ 6,000 ₪.

40. סה"כ הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד ואובדן פנסיה, עומד על סך 58,000 ₪.

כאב וסבל:

41. בשים לב לנתוני המקרה - חומרת הפגיעה וחלוף הזמן מצד אחד, וגילו של התובע והמסמכים הרפואיים המצביעים על כך כי תקופת האשפוז הארוכה והטיפולים הרפואיים שקיבל קשורים בעיקרם לבעיות רפואיות אחרות שאובחנו אצלו עם אשפזו לאחר הפגיעה, מצד שני, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל על סך 220,000 ₪ להיום.

עזרת צד ג' לעתיד:

42. התובע טוען כי הוא צפוי להיזקק לעזרת צד ג' בעתיד בשל מגבלותיו עקב אובדן העין, אותה הוא מעריך בסך 100,000 ₪.

43. אינני רואה לקבל את הטענה. אובדן העין איננו מגביל את התובע בתפקודו האישי, ואין הוא צפוי להיזקק לעזרה מיוחדת בביצוע מטלות היום-יום הרגילות. בנסיבות אלה אינני פוסקת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד.

הוצאות:

44. התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי בגין התקנת עין תותבת כמו-גם בשל החלפתה התקופתית בעתיד, כאשר לטענתו לא אושרה לו התקנת עין תותבת ע"י רשויות השב"ס. המדינה טוענת כי מדובר בטענה שהיא בגדר הרחבת חזית פסולה, וכי לגופם של דברים אין פגם בהתנהלות שב"ס משמדובר בעניין אסטטי בלבד. כן טוענת המדינה כי התובע לא הציג ראיה כלשהי בדבר עלות הטיפול, וכי על-פי סל הבריאות התובע יהיה זכאי להשתתפות ציבורית של 75% מעלות הטיפול.

45. אינני סבורה כי טענת התובע בעניין זה מהווה הרחבת חזית, כטענת המדינה, משנטען בכתב התביעה כי לתובע ייגרמו הוצאות רפואיות והוצאות שיקום מעבר לזכאות בסל הבריאות. לגופם של דברים, מהמסמכים שצורפו עולה כי עמדת השב"ס לעניין התקנת עין תותבת היתה כי מדובר בעניין אסטטי בלבד ולכן הדבר לא אושר לתובע (ראו: סיכום שחרור מאשפוז במרכז רפואי שב"ס, צורף למוצגי התובע). זוהי אף עמדתו כיום כעולה מסיכומי המדינה (סעיף 96 לסיוכמים). משמדובר באמצעי שיקומי סביר הנדרש עקב פגיעתו של התובע, ותכליתו לקרב את מצבו של התובע ככל שניתן למצבו ערב התאונה, התובע זכאי לטיפול כאמור ואין בעובדה כי מדובר בעניין אסטטי כדי להכריע לעניין זה במישור הנזיקי (להבדיל מבחינת הסוגייה במישור המנהלי הנוגע למדיניות הכללית של שב"ס ביחס לסוג הטיפול הרפואי לו זכאים כלל האסירים). מאידך, התובע נמנע מלהציג נתונים כלשהם אודות עלות הטיפול, והוא אף יהיה זכאי למימון ציבורי לאחר שחרורו במידה ויהיה צורך בטיפול עתידי (החלפות וכד') כפי שהדבר הוא ביחס לכל תושב. בנסיבות אלה, אני רואה לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות בהקשר זה, אותו אני מעמידה על סך 10,000 ₪.

46. המדינה טוענת לאי-הקטנת הנזק מצד התובע, בשל כך שסירב לבדיקה רפואית של עינו במהלך שנת 2005. אין בידי לקבל את הטענה משלא הוכח כי קיים קשר מסוג כלשהו בין התנהלות התובע בעניין זה לבין הנזק נשוא דיוננו – עקירת העין, שהתגבש כשלוש שנים לפני כן.

סיכום הנזק:

47. סה"כ נזקיו של התובע עקב הפגיעה נשוא התביעה, עומדים איפוא על סך 288,000 ₪.

48. בהיעדר טענה (לא כל שכן ראיות) מצד הנתבעים, לתקבולים להם יהיה זכאי התובע עקב הפגיעה (לאחר שחרורו ממאסר), ובהיעדר חוות דעת אקטוארית לעניין זה, זכאי התובע למלוא הפיצוי ללא ניכוי כלשהו.

סיכומם של דברים:

49. התביעה מתקבלת.

50. הנתבעים ישלמו לתובע סך 288,000 ₪, בצירוף עלות חווה"ד מטעם התובע וחלקו בשכר המומחה מטעם בית המשפט כשהם משוערכים להיום, וכן החזר אגרת בית המשפט משוערכת להיום. כן ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בסך 68,000 (כולל מע"מ).

51. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסה"ד שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ה, 06 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.